מורשת יהדות מרוקו

ה. היהודים באגדיר

תכף לכיבוש אגדיר בידי פורטוגל במאה החמש־עשרה היה נמל העיר תחנה אחרונה בהצטיידות בתנועת השיט אל המושבות שכוננה פורטוגל מעבר לים בהיותה המעצמה הימית הגדולה בראשית המאה השש־עשרה. אגדיר שימשה גם תחנת מוצא לסחר בין־לאומי מחבל הסוס ותחנת מוצא לכפרים הרבים בסהרה המערבית. בראשית המאה הזאת השתכנו באגדיר יהודים מספרד ומפורטוגל שקיימו קשרים עם אנוסים במדירה, באיים האזוריים ובאיים הקנדיים.

מדיירה הוא ארכיפלג השייך לפורטוגל והנמצא באוקיינוס האטלנטי, 400 ק"מ מצפון לאיים הקנריים.Madeira

איי מדיירה כוללים שני איים מיושבים הנקראים "מדיירה" ו"פורטו סנטו", שלושה איים קטנים ולא מיושבים הנקראים דזרטש ושלושה איים קטנים ולא מיושבים הנקראים סלבז'יינש הקרובים לאיים הקנריים של ספרד יותר מאשר לאי מדיירה עצמו. האיים נתגלו לראשונה ויושבו לראשונה על ידי פורטוגל ב-1418 ראו האימפריה הפורטוגזית– ושטח זה כיום הוא מחוז אוטונומי –חבלי פורטוגל האוטונומיים-.

גם אחרי גירוש הפורטוגלים בשנת 1541 נתכסתה סביבתה של אגדיר במטעי סלק־סוכר שנטעו יזמים יהודים. גם זיקוק הסוכר היה בידיהם, והם הפכו את מרוקו מרכז לייצוא מוצר זה אל מעבר לים. השפעתם של הפליטים התפשטה לכל ערי החוף. הם סחרו בנשק, בתבואה, ביין, בעור ובשטיחים.

ו. יהודי ספרד בפאס במאה השש־עשרה

נפנה עתה את מבטנו לחיי הקהילות היהודיות במרוקו פנימה. נפתח סעיף זה בתולדות יהודי פאס, עיר שחיו בה יהודים מאז ראשית המאה התשיעית והייתה מרכז תורני כבר אז.

יהודי ספרד ופורטוגל הגיעו לפאס מיד אחרי גירוש ספרד ב־1492. הם היו פליטים ואנוסים, ובפאס שבו לדתם. הם מנו אז כשתי עשרות אלפים, ומצאו בעיר הבירה יישוב קטן של ״התושבים״, שהיו מוכים לאחר שתי גזרות שניחתו עליהם: האחת, בשנת 1438 עת הועברו לשכונה סגורה (מלאח); והאחרת, בשנת 1465, כשנרצח יהודי המלך והנגיד הרון בן־בטאש, בשל עלילה דתית חמורה שבעקבותיה היה טבח ביהודי העיר.

התושבים היהודים הוותיקים היו צורפים ובעלי מלאכה ואומנויות אחרות שעבדו בחנויותיהם בפאס הישנה, המפורסם בהם היה ר׳ יהודה בן־עטר, גדול חכמי מרוקו בתקופה ההיא, ששמעו הגיע גם ליהודי איטליה. ברובע היהודי של העיר היו יותר מחמש־מאות משפחות ששכנו ליד ארמון המלך. על אף שחיו ברובע משלהם, הם היו בעלי החנויות ובעלי המלאכה ב״מדינה״. היהודים היו גם ספסרים ומלווים בריבית. מקצת התושבים היו בעלי הון, וקשריהם עם הסוחרים היהודים הפורטוגלים פתחו להם שווקים נוספים. מלכי מרוקו פנו אליהם לא אחת למימון אוצר המדינה, ובאמת, בזמנים של מתח ומלחמה כספם של היהודים הוא שהציל את המלכים.

מולאי מוחמד אשיך (1505-1472), שתואר כחסיד מחסידי אומות העולם, קיבל את היהודים בכל תחומי מלכותו ועשה עמם חסדים גדולים. לפי דברי אחד מחכמי התקופה, ר׳ חיים גאגין, זכו יהודי ספרד בפאס להישגים כלכליים נכבדים זמן קצר בלבד אחרי בואם לשם:

מש1נת] ירח״ם [=1498] ברכנו ה׳ יתברך בברכותיו עד שבנינו בתים מרווחות [כך!] בציור ו[ב]כיור. וברכנו ה׳ יתברך בישיבות [ב]תלמידים […] ו[ב]בתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות […] ספרי תורות מלובשים שש ומשי ורקמה […] מעוטרים בכסף […] עד שיצא טבעו של האלמלאח [השכונה היהודית] בכל ארץ ישמעאל כהיום הזה.

לפי תיאור זה, הקימו המגורשים לעצמם, שש שנים בלבד אחרי בואם לפאס, מוסדות דת נפרדים מאלה של המקומיים, אות להבדלים ניכרים בנוסח התפילה. אלא שעם התבססותם החברתית ועם העושר הכלכלי שזכו לו המגורשים בתוך פרק זמן קצר, העמדות שתפסו כמה מהם בממלכה ותחושת עברם המפואר הולידו בלבותיהם רגשי עליונות בדור השני. התבססותו הכלכלית־חברתית של הדור הראשון של מגורשי ספרד שהגיעו למלכות פאס משנת 1492 הגיעה לשיאה בראשית המאה השש־עשרה עם שילובם היחסי של המגורשים בחברה היהודית המקומית.

1. 1. המחלוקת בעניין השחיטה והתחזקות מעמד המגורשים

בשנת 1523, דור אחד לאחר הגיעם של המגורשים לפאס ובתוך הזרם המתמיד של פליטים ואנוסים, פרץ סכסוך חמור שנתלוו לו חרמות הדדיים ופניות לשלטונות בשל מנהגי שחיטה שונים של המגורשים ושל התושבים. על פי ההלכה יש לבדוק את הבהמה לפני השחיטה, ואחריה יש לבדוק שוב אם לא היה בה מום שעלול להטריפה. אחרי השחיטה הבדיקה היא באברים הפנימיים של הבהמה, ובמיוחד

14 גרבר סיכמה את הסוגיה הזאת; ראה גרבר, החברה היהודית בפאס, עט׳ 22-17. 15 גאגין, עץ חיים, עמ^׳ 69. ראה בעניין זה גם את המבוא של עמאר(עמאר, תקנות חכמי מכנאס, עמ^׳ 59-11); וכן בנטוב, קהל התושבים, עט׳ 86-78. על יהודים שהגיעו לאזור הפנימי של הרי האטלס ראה פרץ, פרח לבנון, הקדמה, עמ^׳ ב; וכן טולידאנו, נר המערב, 71-69; וראה הירשברג, תולדות, א, עט׳ 302-298.

בריאה הרגישה שבה, שכל קוץ שחודר לתוכה יש בו להטריפה. התושבים במרוקו נהגו כדעת הרא״ש, שהיה מקובל על יהודי המקום – שאם נמצאו סרכות בריאה, מעין שומנים ריריים, יש לבדקה בדיקה יסודית על ידי מתן מים בריאה וניפוחה כדי לוודא שאין בה נקב. לעומת מנהג זה, נהגו המגורשים לאכול בהמות מרובות, ולהקלותיהם היה רקע ממשי בקסטיליה בגלל חרם הכנסייה על קניית בשר טרף מיהודים.

רבנו אשר ב״ר יחיאל (1327-1250), מגדולי חכמי התלמוד והפסיקה. נולד ופעל באשכנז ואחר כך בספרד. הייתה לו השפעה רבה באשכנז, ספרד וצפון־אפריקה.

במחלוקת זו היו לא רק ניגודים הלכתיים אלא בראש ובראשונה מאבק כלכלי ופוליטי על ההשפעה בקהילה. בתוך זמן קצר פשט מנהג המגורשים בעניין השחיטה, אחרי שרבים מן המקומיים העדיפו לקנות בשר בבתי מקולין של המגורשים בגלל מחירו הנמוך. תקיפותם הרבה של המגורשים, מספרם הניכר העולה מיום ליום עקב הזרם המתמיד של האנוסים וחוסר האחדות בין המקומיים נוספו לכך שכמה מהשוחטים נהגו כמנהג המגורשים, וכך גבר כוחם. פעילות כלכלית זו ניתרגמה להשפעה חברתית מקיפה. אחרי שתפסו יוצאי ספרד ופורטוגל עמדות כלכליות בשירות הממלכה, ולאחר התבססותם החומרית בעיר הבירה וניצחונם בעניין כה עקרוני בדיני הבית היהודי, הם שאפו גם להנהגה משלהם והשיגוה עד מהרה. לתושבים היה נגיד מקומי שייצג את יהודי מלכות פאס בחצר המלך. בבוא המגורשים שימש עמי שאול בן שם־טוב, מן התושבים, נגיד, ובהסכמתו מונה יצחק צרויה לנגיד ראשון של המגורשים. אולם מהר מאוד גברה השפעתם של הסוחרים הגדולים מיוצאי פורטוגל, וכמה מהם עלו לגדולה בחצרות המלכים.

בראשית המאה השש־עשרה היה יעקב רוזאלס האישיות היהודית המועדפת במלכות, ועם ירידת מעמדה של הקהילה בסאפי, עם תבוסתה של פורטוגל במלחמת שלושת המלכים (אוגוסט 1578), עברו כמה מצאצאי בני זמרו, שהיו ראשי הקהילה ורבניה בעיר הנמל הדרומית, לקהילת פאס. עד מהרה הם היו מנכבדיה, ואחד מהם, דוד, היה גם לנגיד במפנה המאות השש־עשרה והשבע־עשרה.

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר-עמוד-39

הישיבות

הילדים למדו בדרך כלל ב'צלא׳ עד גיל 12־13, והעניים הפסיקו בגיל צעיר יותר. מגיל זה רק נערים שהוריהם מבוססים, או שהיו בעלי כישרון ומסירות, וכן בניהם של חכמים, המשיכו לימודיהם בישיבות, מהם עד שהתחתנו.

שיטת הלימוד היתה לפי המסורת הספרדית, ׳לאסוקי שמעתא׳, כלומר חתירה לידיעת ההלכה למעשה, ולימוד התלמוד היה אמצעי להבנתה. זאת לפי הדגם של ׳תלמוד קטן׳, חיבורו של הרי״ף, שבו השמיט את המשא ומתן בסוגיה, והשאיר רק את הנחוץ להבנת ההלכה. לא היה נהוג העיסוק בפלפול לשמו, כדרכן של הישיבות באירופה.

על המסורת הלימודית במרוקו ניתן ללמוד משיטת הלימוד של ר׳ חיים אבן עטר (1696־1743). הוא עמד בראש ישיבה בעירו סלא משנת תפ״א (1721) לאחר מות סבו ר׳ חיים, עד עוזבו את העיר בשנת תצ״ו(1736), כשעבר לפאם כדי לעלות לארץ־ישראל. יש להניח שלימודו בישיבה שימש יסוד לחיבוריו. בלימודו התאמץ להבין את הסוגיה מבלי להביט במפרשים, אלא רק לאחר עיון עצמאי. כך כתב בהקדמה לחיבורו הראשון ׳חפץ ה׳, אמשטרדם תצ״ב:

הנהגתי עצמי שלא הייתי קורא ולא אביט בשום ספר כלל אפילו אחר העיון וכל שכן קודם אלא לפעמים ידועים אחר גמר העיון לכל הצורן כאשד דעתי דעתדדעתי דעת הדיוט משנת, הייתי משים לבי ועיני לדעת מה בפיהם.

למרות שספר זה עוסק בפרשנות על מסכתות, הוא נתן דעתו לפסק ההלכה בעקבות הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש (שם, דף יג, ע״א). בספרו ׳פרי תואר', אמשטרדם תק״ב, חידושים על שו״ע יוריד כתב ר׳ חיים אבן עטר: ׳בחרתי לי דרך נאה דסלקא שמעתתא דהלכתא.׳ אבל ניכר מחיבוריו שהוא עיין בספרא, בתוספתא, במכילתא, בירושלמי, בהוספות בתר־תלמודיות, בהגהות ובתיקונים ללשון התוספות.

לפי אגרתו של ר׳ חיים מעכו לאיטליה, ב־1742, הוא למד עם תלמידיו ׳קרוב לד' מסכתות של גמרא ופירשנו כל המסכתות על פי שיטת הרמב״ם׳, הנטייה היתה ללמוד בעל פה מסכתות והלכות. בין תלמידיו יש יודעים על פה חמשה מסכתות של גמרא׳ וארבעה סדרי משנה, ׳ומהם שמשתדלים שיהיה להם הרמב״ם על פה… ומהם משתדלים בשלחן ערוך׳(יערי, ׳אגרות ארץ ישראלי, עמי 264).

בישיבות במרוקו נהגו ללמוד בבוקר גמרא עם רש״י ותוספות, ואחר הצהריים רמב״ם, ו'טור' עם ’בית יוסף. בדרך כלל למדו את כל ארבעת חלקי השלחן ערוך,להכרת הדינים בין אדם למקום, בין אדם לאשתו ולחברו.

בישיבות לא למדו דקדוק, ותחום זה היה נחלתם של בודדים בלבד. מקרה חריג היה ר׳ משה טאורל, שהגיד שיעור בחוכמת הדקדוק, ללא ספרים, פעם בשבוע, בישיבת ׳חשק שלמה׳ בתיטואן. התלמידים למדו גם באופן אישי פרשנות, מדרשים וקבלה. לאחר הנישואין רק מתי מעט המשיכו לימודיהם בישיבות.

לימוד נזיקין: ר׳ יוסף משאש מספר על מה שאירע בעירו מכנאס בתרל״ב (1872). חכם בשם אברהם הלחמי בא ממראכש למכנאס וקבע בה ישיבה ׳ונהרו אליו תלמידים רבים ולמד עמהם מסכת בבא קמא ובבא מציעא ולא רצה להמשיך בבא בתרא; והתלמידים איימו עליו שאם לא ילמד עמהם מסכת זו, ׳ילכו כולם לישיבתו של אבא מרי ר׳ חיים משאש ששם היו לומדים בתרא׳, הוא מזכיר את דברי ר׳ ישמעאל במסכת בבא בתרא קעה ע״ב: ׳הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן והן כמעיין הנובע׳(׳אוצר המכתבים׳, ח״ג, סי׳ אלף תתכו).

החזקת הישיבות

מעוטי היכולת שבין התלמידים זכו בתמיכה שהשיג עבורם ראש הישיבה או ראש הקהילה. ר׳ יוסף בירדוגו ממכנאס היה יוצא בכל ערב שבת כדי לקבל מנדיבים תמיכה עבור התלמידים בישיבתו(אהרן בן חסין, ׳מטה אהרן; דף רמד). בניגוד למקובל באירופה לא היה נהוג שהחותן מפרנס את חתנו הלומד תורה, אלא במקרים יוצאים מהכלל. לעתים, ישיבות שמספר האברכים בהן היה קטן הוחזקו על ידי יהודים אמידים, ביניהם חכמים. ר׳ יהודה אלבאז, יליד 1770, מחכמי צפרו, החזיק בביתו ישיבה. ר׳ עמור אביטבול (1782־ 1854), דיין באותה העיר, זכה לעושר, ובכספו החזיק ישיבה ותמך בתלמידי חכמים. בביתו היתה ספרייה גדולה. היו ישיבות שהוחזקו על ידי יהודים שהיגרו ממרוקו למקומות אחרים, כמו לונדון, גיברלטר ועוד.

יהודי עשיר מגיברלטר בשם בן עוליל, בן המאה ה־19, יסד ישיבה בתיטואן בשם ׳יגדיל תורה׳, בתחילת המאה ה־20 הוקמה שם ישיבה בשם ׳חשק שלמה׳ הודות לתרומתו של שלמה הלוי מגיברלטר. היו תורמים שהקדישו ספרים לתלמידי הישיבה. ישיבות אחרות בבתי הכנסת הוחזקו הודות לתרומות והקדשות בצוואות, ולעתים מקופת הקהל.

לפי דיווח מפאס ב־1879 היו בפאם חמש ישיבות, שבהן למדו אברכים באופן קבוע. בכל אחת למדו 7 עד 14 תלמידים. יתרם למדו לפרקים עם בן זוג או לבד, והיו מתפרנסים מכתיבת שטרות או הוראת תינוקות. לחכמים העניים היו מחלקים מדי שבוע סכום קבוע מפירות הקרקע של ההקדש. האברכים גם נהנו מהכנסות על ידי דרשות במסיבות משפחתיות, הספדים, דרושים בימי זיכרון, העתקת ספרים, ציור כתובות וכיוצא בזה.

לימוד תורה באופן פרטי: היו אנשים שלמדו תורה באופן פרטי. במקור מתרנ״ח (1898) מסופר על אדם שנפשו חשקה בתורה ושכר שלושה תלמידי חכמים שילמדוהו בכל יום זמן קבוע, ונדר לשלם להם סכום מסוים. לפי התנאים היה עליהם ללמוד בכל יום חוץ מערבי שבתות וימים טובים שעה ושליש יחדיו גמרא עם רש״י, תוספות ופוסקים. וכל מי שיעדר מלימודו – ינוכה לו מהשכר המובטח, אלא אם כן היה חולה או קרה לו אונס אחר(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 75).

לימוד בעניות: במכתב של חיים ארוואץ להנהגת קהל צפרו ובראשם הדיין ר' ישועה אביטבול(1739־1809) בבקשה לקבלת תמיכה, הוא כתב שזה שמונה שנים הוא כלוא בבית ואסור בכבלים – כבל העניות וכבל היסורין -׳ובכל זאת לא מנעתי עצמי מלימוד” לקיים מה שנאמר והגית בו יומם ולילה (יהושע א, 8), וקבלתי את יסורי באהבה^,. בהמשך ציין שהוא ׳עוסק במעשה חידודים בהויות דאביי ורבא ובדברי האר״יי, ואינו מרוצה לעשות את התורה עטרה להתגדל בה(שם, מם׳ 441).

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד– המלמדים-עמ'112

(483) — קצידה — סי׳ אני דוד קים / ודרידכה

— בערובי בשקל ״זאר ענני חוב אל־כודאת״

זָר עַנֵּה, חִבֵּל כֹּל־דָּת / רָשַׁם בְּדָת —

צוּר, וִידַבֵּר כְּחֶמְדַּת / עֲבוֹדָתוֹ:

אוֹצַר כָּל־כְּלֵי חֶמְדַּת / הִיא, תְּעוּדַת —

עֶשֶׂר דִּבְרִי יְסוֹדַת / פְּקֻדָּתוֹ:

פֶּה לָאֹזֶן בְּחֶרְדַּת / וּבְרַעֲדַת —

נֶפֶשׁ קָדְמוּ בְּצַעֲדַת / הַר עֶמְדָּתוֹ:

כנפי שחר

 (483) — על מעמד. הר סיני — והקמת המשכן.

חבל — קלקל. רשם בדת צור — אשר ישם קו בדת האל. וידבר כחמדת עבודתו — כל דבר ככל העולה על רוחו נגד תורת הא-ל. תעודת עשר — עשרת הדברות. יסודות פקודתו יסודות תורתו. פה לאוזן — נעשה ונשמע. קדמו — שהקדימו נעשה לנשמע. בצעדת במעמדם. הד עמדתו — הר סיני מקום השראת שכינתו ית׳. בעדת — בעדת ישראל.

שָׂמֵחַ מֹשֶׁה בַּעֲדַת / כִּי בִּצְמוּדַת —

לֵב אֶחָד, בַּאֲגֻדַּת / יְחִידָתוֹ:

אוֹת עוֹלָם לְיוֹם אֵידַת / וִירִידַת —

וְתִקְוַת יוֹם אֲבֵדַת / רְפִידָתוֹ:

יוֹם נִגְלָה מַרְאֵה לִבְנַת / סַפִּיר, גִּנַּת —

שׁוֹשַׁנַּי רָמָה פִּסְגַּת / תְּקוּמָתוֹ:

ערובי

נֶאֱמַן רוּחַ / נֶאְדָּר בְּכֹחַ / שָׂשׂ בְּשׂוֹחַ / נוֹצֵחַ נוֹצְחִי

בָּאֵ־ל בָּטַח / וְקָרְבָּנוֹת שָׁטַח / עוֹלוֹת נִתַּח / וְרֵיחַ נִיחוֹחִי

אַחַר צָלַח / חָז עַל זִקְנֵי כָלַח / הָאֵ־ל שָׁלַח / כְּאוֹר בְּדֹלָחִי

כְּלִבְנַת הַסַּפִּיר אוֹר זוֹרְחִי:

יַד מֹשֶׁה הַנּוֹצַחַת / כְּיַד פַּחַת

עֲרֻבָּתָם לְנַחַת / עַל חַטָּאתוֹ:

אוֹת לְטוֹבָה צוֹמַחַת / וּפוֹרַחַת

נִדְבַת תְּרוּמָה קַחַת / כְּמִצְוָתוֹ:

הֲקָצְרָה יָד פּוֹתַחַת / וְרוֹוַחַת

רֹב הַזָּהָב עַל אַחַת / עֲשִׂירִיתוֹ:

אַךְ יִשְׁרַת וְהַצַּלַּחַת / הַמְּשֻׁבַּחַת

כנפי שחר

בצמודת לב אחד — שהיו בלב אחד כאיש אחד. יחידתו — עם ישראל, יחידה בין האומות. אות עולם — התורה היא אות עולם. ליום אידת וירידת — ליום השבר והירידה. ותקות יום אבידת רפידתו — היא התקוה של יום החורבן. מראה לבנת ספיר — מראה כבוד ה׳. ומה פסגת תקומתו — נישאה מעלת עם ישראל לשיא.

ערובי

שש בשוח — נר׳ לנקד בשוח, שין ימנית והיינו שש ושמח בכפיפת האויב. נוצח נוצחי — מנצח אלו שמתנצחים אתי. שטח — פרש על המזבח. אחר — אחר כך. צלח חז על זקני כלח — הצליח המראה הנבואי על הזקנים הישישים. כאור בדולח — כאור מזהיר ומבריק. הנוצחת — המנצחת. פחת ערובתם — הפחית את משכונם וערבונם. לנחת — לכפר. תרומה קחת — לקחת תרומה למשכן. על אחר עשיריתו — תרמו פי עשר ממה שנדרשו.

בַּת עַמִּי וְנוֹכַחַת / חֲסִידוּתוֹ:

גַּם לֹא תִּהְיֶה טוֹרַחַת / וּבוֹרַחַת

אֲבָל תִּהְיֶה שִׂמְחַת / לֵב לְתִתּוֹ:

יוֹם נִגְלָה מַרְאֵה לִבְנַת / סַפִּיר, גִּנַּת

שׁוֹשַׁנַּי רָמָה פִּסְגַּת / תְּקוּמָתוֹ:

ערובי

דַּי בְּאֹרַח / טוֹבָה, בְּלִי טֹרַח / אִישׁ כְּקֹרַח / עָשִׁיר וְאֶזְרָחִי —

וְשָׁחוּחַ / חֲצִי שֶׁקֶל נוֹחַ / תֵּת בְּשִׂימּוּחַ / לֵב, וְגִיל מַבְּטוּֽחִי

וּתְכֵלֶת צַח / אַרְגָּמָן אָדֹם צַח / וְשֵׁשׁ מִמְשַח / כְּלֹבֶן הַקַּרְחִי

עוֹר שֶׂה וְעִזִּים אָדֹם נְצָחִי:

וַעֲצֵי שִׁטִּים נִכְרַת / מִתּוֹךְ יַעְרַת

נָטַע אָבִי בֶּן פּוֹרָת / בַּעֲלוֹתוֹ:

וְשֶׁמֶן יָאִיר אוֹרַת / אוֹר בְּהִירַת

וּבְשָׂמִים רַב מֵחִירַת / הַעֲרָכָתוֹ:

וּקְטֹרֶת סַמִּים הוּרַת / לוֹ בִּמְשׂוּרַת

וְאַבְנֵי שֹׁהַם גִּזְרַת / הָר יִפְעָתוֹ:

לַעֲשׂוֹת מִשְׁכָּן וּמְנוֹרַת / בֵּית דְּכִירָת

כִּרְאוֹת מֹשֶׁה אֶת צוּרַת / תְּכוּנָתוֹ:

 כָּל־אֵלֵּה לְכַפָּרַת / עַם וּתְמוּרַת —

כנפי שחר

ונוכחת חסידותו — וכזה הוכיח עם ישראל את חסידותו. אבל שמחת לב לתיתו — ששמחו בנתינת נדבתם למשכן. כלו׳ תמורתו וכפרתו. בל יהיה וכו׳ — שלא תהיה לו קללה כל השנה.

ערובי

איש כקרח וכו׳ — בין איש עשיר כקרח או בינוני או עני. חצי שקל נח — מספיק לו להביא חצי שקל שיהיה נח לכולם. ותכלת צח וכו׳ — אלו הן התרומות תכלת וארגמן שיהיו צחים במראיהם התכלת והאדום. ושש ממשח— פשתן מבריק. כלובן הקרח — כמראה הקרח. אבי בן פורת — יעקב אבינו ע״ה אבי יוסף הצדיק. בעלותו — ממצרים. ושמן וכו׳ שמן להאיר. מחירת הערכתו — שיש לו חשיבות, מחירו יקר ומוערך. הורת לו במשורת — קיבל הוראה שיעשהו במרה ובמשורה. גזרת הר יפעתו — חצובים מהר זהרו. בית דבירת — מקום המקדש. כראות משה וכו׳ — כאשר הראה בהר את תכונתו ומדתו. ותמורת — כלומר תמורתו וכפרתו. בל יהיה וכו' — שלא תהיה קללה כל השנה.

בַּל יִהְיֶה רַב מְאֵרַת / כֹּל־שְׁנָתוֹ:

יוֹם נִגְלָה מַרְאֵה לִבְנַת / סַפִּיר, גִּנַּת

שׁוֹשַׁנַּי רָמָה פִּסְגַּת / תְּקוּמָתוֹ:

ערובי

דִּבֶּר מֹשֶׁה / בֵּית מִשְׁכַּן קְדוֹשִׁי / וּמִגְרָשִׁי / בּוֹ תַּעֲלוֹז נַפְשִׁי

כֹּל־מְשׂוֹשִׂי / שַׁבַּתִּי וְחָדְשִׁי / בֵּית מִדְרָשִׁי / כַּרְמִי וּגְדִישִׁי

הַכֹּל עֲשֵׂה / לְהַקְרִיב אֶת אִשֶּׁה / אִם לָךְ יִקְשֶׁה / הִנֵּה תַּבְנִית אִשִּׁי

כַּאֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בְּהַר קָדְשִׁי:

קַיָּם יַרְבֶּה תְּשׁוּרַת / עִיר בְּצוּרַת

וְיִבְנֶה בֵּית דְּבִירַת / וְחוֹמָתוֹ:

יִשְׁלַח לְעֵדָה בָּרַת / לֵב, וּמָרַת —

נֶפֶשׁ, מָזוֹר לְשָׁרָת / וּרְפוּאָתוֹ:

יָרִים עֹצֶם פְּאֵרַת / עִם גְּבוּרַת —

אַנְשֵׁי חַיִל לְעֶזְרַת / עַם בְּרִיתוֹ:

אוֹיְבֵי יַעְלָת בַּת עָפְרָת / יָד קְצֵרָת

יַפִּיל בְּאַף וּבְעַבְרַת / כֹּל־חֲמָתוֹ:

כִּי רֹב פַּחַד וּמְגוּרָת / וּמִתִּגְרַת

יַד כּוֹרְתֵי כֹּל־זְמוֹרַת / הִיא כִלַתּוּ:

יוֹם נִגְלָה מַרְאֵה לִבְנַת / סַפִּיר, גִּנַּת

שׁוֹשַׁנַּי רָמָה פִּסְגַּת / תְּקוּמָתוֹ:

ערובי

דבר משה — ידבר למשה, ויתבאר גם בסימן קריאה: דבר ה׳, משה! כדמי וגדישי — לשון כרם ענבים וגדיש של חיטה והכוונה לבית המקדש. אם לך יקשה — אם יקשה עליך תבניתו. הנה תבנית אישי — הנה תבנית מאש הראתיך בהר. קים — הקב״ה שהוא קים לעד. ירבה תשורת — ירבה כבוד. מנחת, עיר בצורת — עיר המבוצרת, ירושלים. ויבנה בית דבירת — ויבנה בית המקדש. ברת לב — שיש לה לב ברור ונקי. מזור לשרת — תרופה. לשרת — בנדפס בלי דגש בריש, ופרושו למשרת, והם הכוהנים משרתי ה׳, או לעם ישראל בכללו. ולשרת מודגש בריש יתבאר.ל׳ טבור, כמו בשיר השירים ״שירך אגן הסהר״. ירים עצם פארת — ירומם עוצם ותוקף ענף. יעלה בת אפרת — יעל בת עופר האילים. יד קצרת — אשר ידה תקצר מלהושיע. יפיל וכו׳ — חוזר על תחילת החרוז אויבי עם ישראל יפיל וכו׳. ומגורת — ענינו פחד ואימה. ומתגרת יד — ענינו מריבה וקטטה. היא כלתו — זהו מה שכילה בעם ישראל.

דרידכה

יָד פְּתוּחַת וּסְגוּרַת / רַבַּת עָשְׂרָת

עַל הוֹפֵךְ בַּחֲרָרָת / רְדַפַתּוּ:

תֻּשְׁלַךְ אַרְצָה גְּזֵרַת / וּבִמְדוּרַת —

אֵשׁ אוּדִים כַּאֲשֵׁרַת / אֲרִירָתוֹ:

חֹפֵשׂ יִשְׁלַח לִצְעִירַת / הַסְּפוּרַת

עֲמָהּ מֵאַנְשֵׁי צוּרַת / תְּבוּנָתוֹ:

אִם יָפָה סֻבַּת צִירַת / חֶטְאָהּ סָרַת

יִרְאֶה חֲתֻלַּת סִתְרַת / מְצוּקָתוֹ:

יִסְלַח עָוֹן חֲסֵרַת / וַחֲרָרַת

בֵּין כָּל־לְאֹם נְצֻוּֽרָת / עַוָּתָתוֹ:

יָקִיץ שׁוֹכְנֵי מְעָרָת / מְעֲפָרָת

יִקְבּוֹת עֲדַת פְּזוּרַת / תּוֹךְ דִּירָתוֹ:

כנפי שחר

דרידכה

פתוחת וסגורת — הפותחת והסוגרת. הופך בחרדת — מהפך בחררת לחם לאפותה. ארצה גזרת — לארץ שממון. אש אודים — אש עפרות העצים. ארירתו — מקוללת. לצעירת הספורת — עם ישראל שהם מתי מספר. מאנשי צורת תבונתו — חלק אלוקה ממעל. אם יפה — אומה יפה. סוכת צירת חטאה סרת — החטא המוסב סובב על צירו ומקיף אותה. יראה חתולת סתרת מצוקתו — יראה ה׳ את מצוקתו של עם ישראל שחותלת ומכסה אותו. ואז. יסלח וכו׳ — יסלח עון האומה החסרה והחרורה ונקובה מכל טובה. אשר בין כל לאום — בין האומות. נצורת עותתו — שמורה לצרות. תוך דירתו — ארץ ישראל וירושלים.

יהודי יפו

כיבוש יפו על ידי צבא נפוליון במרס 1799 המיט על העיר אסון גדול. בין ההרוגים הרבים מקרב האזרחים היו מוסלמים, נוצרים ואף לא יהודי אחד. הסיבה: ביפו, זה כמה דורות לא ישבו יהודים, ורק לעיתים, בספרי הזיכרונות וביומניהם של עולים לרגל, נזכר יהודי אחד, ולעיתים משפחה יהודית. אפילו בתקופה מאוחרת יחסית, 1824, ציין דוד דבית הלל, נוסע יליד וילנה שביקר בארץ והמשיך מכאן להודו, כי ״יפו היא עיר על שפת הים התיכון ובה קונסול אנגלי וקונסול צרפתי. היא עיר גדולה ויפה מאוד, מוקפת חומה, ובה מים טובים מאוד ופירות משובחים… אין יהודים היושבים ביפו״

לפי מקורות אחרים התגוררו ביפו באותן שנים שתיים או שלוש משפחות יהודיות. ידוע, למשל, על משפחתו של אהרון מטלון, שעלתה ב־1817, לאחר שהתגוררה קודם לכן בטורקיה, בארם נהריים (עיראק של ימינו) ובסוריה. כשירד בנמל יפו, פגש יהודי אחר, אף הוא מטורקיה, סניור עזריאל, וזה הציע לו לא להמשיך לירושלים, אלא להתיישב ביפו. מטלון פתח חנות גדולה, ייבא וייצא סחורות ומוצרים, והיה היהודי הראשון שקיבל פ׳ירמאן (רישיון) מהממשל העות׳מאני לרכוש קרקעות ופרדסים.

מי שנחשב לפורץ הדרך להתיישבות היהודית ביפו במאה ה-19 הוא ישעיהו אג׳ימאן מאיסטנבול, שכבר הוזכר. אג׳ימאן היה הגזבר של חיל היאניצ׳רים, שומרי הראש של הסולטאן הטורקי, ויש אף שהעלוהו בדרגה וקבעו שהיה שר האוצר הטורקי. הוא הגיע לבקר בארץ הקודש בשנת 1820. בעת סיוריו ביפו, לפני שעלה לירושלים, התברר לו כי היהודים העולים לארץ שוהים ביפו כמה ימים, והם נאלצים להתאכסן בבית אחד מערביי העיר, באין שום יהודי שיוכל לארח אותם.

קם אותו אג׳ימאן ועשה מעשה: רכש חצר ובית, לא הרחק מהנמל, שעד מהרה קיבלו את השם ״דאר אל-יהוד״ (בית היהודים) וחדר אחד בבית הקדיש לבית כנסת. הנכס נרשם בספרי האחוזה הטורקיים על שם עדת הספרדים בירושלים.^, סביב ״דאר אל־יהוד״ החלו להתקבץ כמה יהודים שהעדיפו להתגורר ביפו, ולא באחת מערי הקודש. כמה מהם טיפלו בעולים ואחרים עסקו במלאכות שונות ובמסחר.

השינוי במצב היהודים ביפו החל עם הכיבוש המצרי של ארץ ישראל, ויפו בתוכה. שליט הארץ אברהים פאשא הכניס בשנות השלטון המצרי תיקונים ושיפורים ומספר היהודים ביפו החל לעלות. באותו עשור כבר ישבו ביפו יהודים מטורקיה, מאיטליה, מבוסניה, ממצרים, מבולגריה וגם מתימן, מרוסיה ואף מילידי הארץ. אולם הם היו מעטים עדיין. ראשי הקהילה הקטנה הזו היה עולים מטורקיה.

מקובל שאת ה״מהפך״ הדמוגרפי חוללו ביפו עולים יהודים מצפון אפריקה, שהחלו להגיע אליה ב-1838. הסופר ש׳ בן־ציון, שראיין את ״זקני יפו״, ידע לספר כי ראשוני עולים אלה הפליגו באוניית-מפרש שהיטלטלה ימים רבים על פני הימים ומגמת פניהם הייתה להתיישב בגליל. סמוך לחיפה פקדה את הספינה סערה גדולה, הספינה שקעה ו-12 מנוסעיה טבעו.

השאר עלו בכוחותיהם האחרונים על חוף חיפה, אז יישוב נידח וקטן. הבאים, בעלי יוזמה וניסיון כלכלי מארץ מוצאם, בחנו להתיישב בשכם, ולאחר מכן בירושלים – ולא מצאו בשתי ערים אלה בסיס כלכלי של ממש. כיוון שכך הופנה מבטם לעבר יפו, ״והעיר שער הארץ לבאים ולשבים ומרבית סחר הארץ דרכה תבוא ותצא״. הגיעה החבורה ליפו והתיישבה בה, סביב חצרו של אג׳ימאן.

על ראשית התיישבותם ביפו של עולי צפון אפריקה סופרו עם השנים סיפורים לרוב, שמעורבים בהם דמיון ומציאות. כך לדוגמה לא ברורה השנה שבה הגיעו ליפו נוסעיה של אותה ספינת מפרש שנטרפה בחוף חיפה – 1838, 1840 ואולי 1842. במקור אחד אפילו נזכרת השנה.1830

פרשה אחרת, הנושאת אף היא סממנים מיתולוגיים, נוגעת לסיפור, ואולי לעובדה היסטורית, בדבר חרם על התיישבות יהודית ביפו שפרסמו רבני ירושלים הספרדים, שביקשו לחזק את עדתם וחששו כי חלק מהעולים לארץ, ואולי רובם, יעדיפו את יפו על פני ערי הקודש בכלל וירושלים בפרט. פרסום על כך היה בתקופה מאוחרת, לקראת סוף המאה ה־19, מעטו של העיתונאי יעקב גולדמן, שכתב על ״יפו לפנים והיום״. גולדמן אף קשר את שיגורו של הרב יהודה הלוי מירושלים ליפו ב-1840, במשימה שהוטלה עליו מטעם חכמי עיר הקודש: למנוע מהעולים להתיישב  ביפו, ולכוונם לירושלים.

בן־ציון גת, חוקר היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-19, קבע את שיגורו של הרב יהודה הלוי לתקופה מוקדמת יותר ותיאר את פעילותו באור שונה במקצת, שמתעלם מהתיישבותם של יהודים אחרים, דוגמת מטלון, בעיר החוף. ״היהודי הראשון שחידש את יישובה של יפו היה ר׳ יהודה הלוי מראגוזה, שהתיישב ביפו בין השנים תקצ״ב־תקצ״ו [1836-1832]. ר׳ יהודה הלוי נשלח ליפו מטעם הכולל הירושלמי, כדי לקבל את פני העולים ולסייע בידם להגיע לירושלים״. היותו תושב קבוע ביפו – לדעת גת – משכה ליפו עוד יהודים, בעיקר מעולי מרוקו, ״שלא רצו לחיות על החלוקה וביפו יכלו למצוא להם פרנסה״.

האם היה חרם ירושלמי על המתיישבים היהודים ביפו? ככל הנראה לא. אברהם משה לונץ, עורכו של השנתון לוח ארץ ישראל שבו פורסם מאמרו של גולדמן, פקפק באמיתות הדברים ופנה לרב הספרדי הראשי, הראשון לציון יעקב שאול אלישר (״ישא ברכה״), שישב בעצמו שנים לא מעטות ביפו. הלה הכחיש את דבר האיסור הזה מכול וכול, ולדברי לונץ אמר לו מפורשות: ״מעולם לא הקשיבו אוזניו כדבר הזה״.

בד בבד עם התיישבות עולי מרוקו הראשונים ביפו, ניסתה להיאחז בה גם קבוצה גדולה של יהודים אשכנזים. בן־ציון גת כתב כי האשכנזים הראשונים שהגיעו ליפו במאה ה־19 באו ב-1839 ו״התאחדו עם המרוקנים״. הם התפללו בבית הכנסת שלהם ואת קהילתם העצמאית הקימו רק לאחר שנים רבות.

מבין המשפחות שהגיעו מצפון אפריקה החלה להתבלט משפחת שלוש, שנכונו לה הרבה עלילות בעשרות השנים הבאות, לרבות קשרי נישואים עם משפחת מויאל. כפי שנכתב לעיל, בעת האסון הימי ליד חיפה, הצליחו להגיע לחוף האב אברהם, האם שמחה, הבן אהרון בן ה-11 ושתי בנות(שגילן לא צוין) – ריקה וחנה. שניים מילדי המשפחה טבעו – יוסף בן השבע ואליהו בן התשע. כשנולד ב-1870 בן לאהרון שלוש הוא קיבל את השם יוסף אליהו, על שם שני דודיו שנפטרו בילדותם, והוא קרוב לוודאי בן משפחת שלוש הנודע ביותר, ובין השאר היה מראשוני אחוזת בית ובעבודתו כקבלן בנה חלק גדול מבתיה הראשונים. י״א שלוש נישא לבתו של אברהם מויאל, גיבורו של ספר זה, ועוד יסופר עליו בין דפיו.

דמות מרכזית ביפו במשך יותר מ־40 שנה הייתה הרב דמתא, רבי יהודה הלוי מראגוזה, כפי שכונה בפי כול. אף שנולד בסרייבו, גדל והתחנך בראגוזה, על חוף הים האדריאטי. בקרואטיה המודרנית נקראת העיר דוברובניק. הרב האריך ימים ושנים ונפטר בשנת 1879, בגיל 96. בראש קהילת יפו עמד למעלה מ-45 שנה. הוא היה מוכר ונערץ על ידי היהודים, כמו גם על ידי המוסלמים והשלטונות הטורקיים.

ב־1863 יזם את הקמת ״ועד העיר יפו״, נציגות-על של כל יהודי יפו מכל העדות, ספרדים כאשכנזים – תופעה לא מקובלת עד אז בארץ. הרב יהודה הלוי נחשב גם לאחד מראשוני הפרדסנים בארץ. יחד עם אחרים רכש חלקה גדולה ליד נחל מוסררה(כיום נתיבי איילון) ונטע בה פרדס, אחד הראשונים בארץ. באמצע שנות ה־50 של המאה ה-19 נמכר הפרדס למשה מונטפיורי, ולימים הוקמה במקום שכונת מונטפיורי.

במשך עשרות שנים היוו העולים מארצות צפון אפריקה, הבלקן והמזרח התיכון (שנקראו באופן מכליל ״ספרדים״) רוב ביפו. אשכנזים היו מעטים ורק בתקופת העלייה הראשונה (לאחר 1882) עלה מספרם. איטה ילין, בתו של העסקן יחיאל מיכל פינס שעלתה ארצה ערב העלייה הראשונה, כתבה בזיכרונותיה: ״לחוף יפו הגענו בתחילת אלול, בזמן החם היותר גדול. האוויר החם והמחניק, יפו המזוהמת, והערבים בתלבושתם המוזרה לנו לגמרי דיכאו את רוחנו. ביפו של אז ישבו כמאתיים משפחות מיהודי המזרח ששפתם הייתה ערבית מרוקנית. היו גם אי אלה חלבים [מהעיר חלב בסוריה] ומשפחות ספרדיות אחדות… בעיר יפו היו אז משפחות אשכנזיות אחדות ובהן משפחת המבורגר ומשפחת שמרלינג, שבביתה התאכסנו״…

אין ספק כי הקהילה היהודית ביפו עברה מהפך מוחלט ב-100 השנים האחרונות של השלטון הטורקי. כתבה על כך פרופ׳ רות קרק: ״…יפו צמחה מיישוב שגודלו ככפר ובו 2,500־3,000 נפש לעיר השנייה בגודלה בארץ שמנתה 50,000 תושבים. בה-בעת מנה היישוב היהודי בעיר 15,000 על סף מלחמת העולם הראשונה ושיעורו באוכלוסייה הכללית הגיע ל-30 אחוזים, אף על פי שבתחילת המאה ה-19 לא ישבו כלל יהודים בעיר״. אל החבורה הססגונית של יהודי יפו, עוד בימי הבראשית של הקהילה בעת החדשה, הצטרפה באמצע שנות ה־50 של המאה ה-19 משפחת מויאל. מספר היהודים בעיר באותה עת לא היה גדול: לפי הערכה אחת היו בה ב-1854 130 יהודים – 25 משפחות ספרדיות ומשפחה אחת אשכנזית. לפי הערכה אחרת, מ-1856, מספר היהודים הגיע ל-.400 משפחת מויאל השתלבה בקהילה ובחיים הכלכליים. ועם השנים פרשה כנפיים, ובניה – במיוחד אברהם ויוסף מויאל – הרחיבו את פעילותם אל הארץ כולה.

באישורו של מחבר הספר ד"ר מרדכי נאור ובהסכמתו של פרופ' נעם למלשטריך לטר ורבקה (חיון) למלשטריך לטר, בתו של יגאל חיון.

ספר זה מוקדש לזכרו של יגאל חיון נכדו של אברהם מויאל

יגאל היון נולד בפתח-תקווה ביום 19.5.1916 לרבקה בת אברהם מויאל ולדוד חיון יליד דמשק. יגאל היה אח לאברהם ולשלמה, והבכור מבין שלושת האחים

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 24

תקופה ה׳

מר אבי הרב ישועה שמעון חיים עובדיה ז״ל, תר״ס—תרצ״ה (1935—1900)

מצב החינוך

משנת תר״ע ואילך, אחר כניסת הצרפתים למרוקו ואחרי התנחלם בארץ, חלו שינויים במדינה שבעקבותיהם הוטבה גם רמת החיים של היהודי. מצרפת וממדינות אחרות באירופה, נשבו רוחות חדשות שחידשו את פניה של היהדות בכלל ושל החינוך בפרט .

בשנת תרע״ז בא מלונדון לפאס הרב זאב הילפרין  ובהשפעתו נוסדה שם חברת ״אם־הבנים״. על חברה זו נמנו רק נשים, נשים צדקניות אשר נדב אותן לבן לקרבה אל המלאכה, לתמוך במלמדי תינוקות למען קיום התורה. מטרתה של החברה, כפי שקבעו מייסדיה, היתה ״חינוך ולימוד התורה לתינוקות של בית רבן״.

הערת המחבר: יחסית לאוכלוסיות השונות — יהודים, אירופאים וערבים— הרי מספר ה״מתחנכים״ מבין היהודים, ביחס למספרם בעיר, הוא הגבוה ביותר: בשנת 1955 היה מספר התלמידים בבתיה״ס כדלקמן: יהודים 1400; ערבים 1200; אירופאים 180. וראה א. הטל— מפקד אוכלוסין במרוקו — אביב תשכ״ד. בשנת 1951 היה אחוז היהודים בצפרו 26.3 מכלל האוכלוסיה.

בעיר פאס, טיפח מוסד זה הרב שלום אזולאי מצפרו. הוא החל לעשות נפשות לרעיון שגם בצפרו ייסדו מוסד כזה.

וכאשר הגיעה השמועה לצפרו התעוררו גם נשי החיל אשר בעיר על הקמת מוסד בשם ״אם הבנים״ ועדה מיוחדת נבחרה לעבור מבית לבית להשפיע על בנות יעקב סבא להימנות בין החברות ולתמוך בסכום מסויים מדי שבת בשבתו, ומאז נעשה החינוך דאגה כללית של הקהלת ודאגה פרטית של כל אם לבנה.

הרב היילפרין לא הסתפק במוסד שנוסד בעיר פאס, הוא עבר מעיר לעיר; תחילה הלך אל ״לעראייס״ בצפון מרוקו, ראה שאין שם תורה, והקים חברה לחינוך ולתורה בשם ״הר סיני״. בעיר מקנאס, שבה היו בעלי תורה וחכמים רשומים, אך חינוך התשב״ר היה רופף, ייסד חברה בשם ״עץ חיים״. הוא בא לעיר צפרו וקבע ישיבה מת״ח הרשומים שילמדו עם הרב שלום אזולאי (שבא אתו לצפרו). הרב היילפרין הכניס גם דרכי לימוד ושיטות חדשות ויעילות שנוהגות היו באירופה. הרב שלום אזולאי הפליא גם הוא לעשות ויש לראותו כמחולל מהפיכה בנושא הזה. גם כשהלך לעיר פאס, לא שקט ולא נח, עשה נפשות לרעיון, וחבריו הבטיחוהו שהדבר קום יקום בע״ה.

בעיר היתה חברותא של מתפללי ותיקין, וכך היה מנהגם: מי שמתעצל ולא בא בהשכמה לביהכנ״ס להתפלל, היה מוכרח לתת קנס. אחדים מהחברה הזכורים לי היו: מסעוד צירולייא ז״ל ומר אברהם הרוש יבל״א.

ביום ו' בשבט תרע״ז(1917) לא הופיע אברהם הנז' לביהכ״נ וכל החבריא הלכו אליו לבית אביו ר׳ דוד הרוש לתבוע הקנס. הוכנה סעודה קטנה ונכח בה מר יעקב זכרי ז״ל (עלה ארצה לפני מספר שנים וחיה בבאר שבע עד יום פטירתו) וכטוב לבם ביין ובשכר, פנה יעקב זכרי למסעוד אלבאז ז״ל (עלה ארצה וחיה בירושלים עד יום פטירתו) והציע לנצל את ההזדמנות לקיים את ההבטחה להרב שמא״י ולכונן את החברה, שיחזיקו בה הנשים; מיד קראו לשכנות: הראשונה היתה רבקה שלום, אשתו של דוד הרוש, בעלת הבית, והשכנות עיישא אלקובי, בונינא זאזון, שקיבלו עליהן לתת החזקה חדשית למען המוסד. מצד אחר, נתנה דחיפה לזה גם האשה אסתר אלבז, שנכחה בעיר פאס במסיבת ייסודו של בית הספר ״אם־הבנים״ בפאס, ועז היה חפצה לראות גם בעיר צפרו מוסד כזה; אע״פ שהגרעין כבר היה קיים, ביקשה היא מהחברים לחגוג שוב בביתה את המאורע על חשבונה: מיד הוזעקו נכבדי העיר ורבניה לביתה ומר אבי הרב ישמ״ח לבב זצ״ל הכין דרוש על המאורע, הוא הלהיב את הנאספים וגם צווה על מגבית מיוחדת מכל נשי העיר. באותו מעמד נתמנה על פי הגורל ליושב ראש הועד הנכבד מר רפאל סמחון, ואשתו אסתר אלבאז נשיאה. חברי הועד היו ממייסדי החברה: הרב שלום מרדכי אזולאי, הרב יהושע זכרי, דוד הרוש, מסעוד צירולייא, מסעוד אלבאז והשמש יצחק יונה; וייבדלו לחיים ארוכים הרב עמרם שאול אזייני, אברהם הרוש. באסיפתן השנייה, אחרי אסרו־חג השבועות, התכנסו כל הנשים ומו״ר אבי ז״ל נשא נאום על מעלת התורה והחינוך ועל תפקיד האשה בחינוך הבנים כמאמר חז״ל: ״הני נשי במאי זכיין י״.

מאז נעשה הרב מא״ב ישמ״ח עובדיה זלה״ה אחראי לחינוך התורני ב״אם־הבנים״, וכמו הרב משה בן חמו בשעתו, השפיע בנאומיו ובדרשותיו על ההורים לשקוד על חינוך בניהם וקבע שבימי החגיגות הללו יהיו נבחנים התלמידים.

בעיית המורים היתה קשה. אחרי התלבטויות נבחרו למורים הרבנים פנחס זכרי, ראובן אזייני, דוד מאמאן, ונתוספו עליהם גם הרבנים אליהו אזולאי, רחמים אלבאז.

משנתרבו התלמידים, הובאו מורים מערים אחרות: רבי משה אזוגי (מו״ר) ממקנם, רבי שלמה אדרעי מצפת, (מו״ר) רבי דוד עטר ממוגאדור, ושני תלמידיו רבי חיים אלפרסי, ורבי שמעון ווענונו, ור׳ משה וויזגאן מעיר אצאווירא. אנשי הועד אירחו אותם ופרנסו אותם בכבוד. מו״ר רבי משה אזוגי ז״ל התארח אצל הצדיק רבי אליהו אביטבול ואשתו הצדקת רבקה משה ז״ל, אשר טיפלו בו במסירות וחיבה רבה.

כחמשים תלמידים היו בהתחלה במוסד. ובמשך הזמן עלה מספרם; ההנהלה דאגה לתלבושת לעניים שבין התלמידים, ובאותה שנה, הראשונה, חילקו 18 כובעים, 18 זוגות נעליים, ומאתיים מיטר בד. הועד שכר בית מגורים גדול שהיו בו חדרים רבים ושם הוקמו הכתות הגבוהות: המקום נקרא ״לפוקי דצלא״ סמוך לביהכנ״ס ״צלא דלפוקי״ ממעל לביהכנ״ס ״צלא לכּבירא״; גם הקימו כתות בביהכנ״ס ״צלא די מאייר״, ושאר בתי הכנסת שבעיר היו מיוחדים לכתות הנמוכות. בחדרי הבית הנז׳ העמידו ספסלים וגם לוח על הקיר.

ההכנסות לקיום המוסד היו מתרומה חדשית של הנשים, מתרומות בבתי הכנסת, ומשכר לימוד של הורי התלמידים, בהתאם למצב הכלכלי של המשפחה. בני העניים היו פטורים משכר לימוד. אף ארגון ממשלתי או צבורי לא עזר למוסד. פעמיים בשנה נאספו הנשים המחזיקות בכנס מיוחד, נמסר דו״ח על ניהול הענינים, נערכה התרמה. משנה לשנה במשך זמן קיומו של המוסד נתמנו [בזמן האחרון ע״י בחירות] כחברי הועד אנשי צבור נכבדים. האדונים: יוחנן יתאח, יעקב הרוש, אבא אפרייאט, עמרם אזייני, מאיר אזולאי, שמואל אביטבול, יוסף רחמים שקרון, יעקב אביטבול, עמרם עטייא, שלמה חיים חותא, יהודה בן סמחון אלעזר שקרון, יעקב חמו, מימון הלוי, מאיר בן סמול, הרב יקותיאל מיכאל אלבאז, והרב יקותיאל אלבאז, מרדכי בן יעיס, מסעוד לוטאטי, יצחק כאביסא.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ'-214

מתוך האתר יד בן צבי

שאלה שאינה מחוורת כל עיקר היא, כיצד מגורשי ספרד שעלו לארץ־ישראל בימי הגירוש ולאחריו,  הקימו קהילות, פיתחו חיי-יצירה והפכו את הארץ למרכז ליהדות, לא נשתמרה אצלם  רציפות־הדורות, עקבותיהם ניטשטשו, ועם כל גל וגל שעבר עליהם נשתנה יישובם. החוליות רופפות דווקא מתקופת הגירוש ועד סופה של המאה השבע-עשרה. צאצאיהם של המגורשים, שהגיחו את המסד ליישובה של ארץ־ישראל, נעלמו עקבותיהם מן הארץ, ודומה שאין דלותם של המקורות היא בלבד שגרמה לכך.
דוגמא אחת בלבד, המעידה על רציפות, מצאנו במשפחת אבואלעפיא. ראשה ר׳ יעקב אבואלעפיא מצפת, נכדו של ר׳ יעקב בירב מן המגורשים ומחדש הסמיכה, בני בניו ישבו בצפת, בטבריה, בחברון ובירושלים עד זמננו. ברם, במאה השבע־עשרה והשמונה־עשרה אין לך כמעט רב מבני משפחה זו, שלא הוצרך לעקור לחוץ־לארץ לתקופה מסויימת. המצב נשתנה מן המחצית השניה של המאה השבע־עשרה ודווקא בירושלים. משפחת מיוחס, דרך־משל, לא רק שבניה היו בירושלים כל הדורות הללו אלא גם תפשו עמדות מרכזיות בהנהגתה של הקהילה. ורבות הן המשפחות האחרות שאנו יודעים על קייומן משך מאה־מאה וחמישים שנה.
עד עתה לא ידענו על חכם מחכמי המגורשים שעלה בשעת הגירוש לארץ־ישראל וצאצאיו נמצאים מאז ועד היום בארץ־ישראל. והנה, משפחה אחת שידענו על רציפותה משלהי המאה השבע־עשרה נתגלה כעת שהיא וותיקה הרבה יותר בארץ־ישראל, וראשה, ר׳ יוסף אלישר, היה מן המגורשים הראשונים שבאו ישר מספרד לצפת. הסתכלות בקורותיה של משפחה זו אפשר שתצא ללמד כיצד נעתקו היהודים בארץ־ישראל מקהילה אחת ושתלו עצמם בקהילה אחרת, וכיצד הצליחו לחזק את היישוב ולא לנטוש את הארץ גם בתנאים קודרים וחשוכים  שארץ-ישראל נמצאה בהם. ידיעותינו מצטמצמות בעיקר על אחד מחכמי משפחה זו, הוא ר׳ יעקב אליישר בן מקומו ובן זמנו של חיד״א, ודומה שתולדותיו של חכם זה אופייניות הן למהותה של הבעיה שהזכרנו. עד כאן מתוך האתר יד בן צבי

יוסף שאול ב״ר חיים אלישר

נולד בירושלים, י״ז אדר תרכ״ז לאביו הרה״ג חיים משה אלישר המכונה חמ״א ז״ל, ולאמו וידה, בת הרה״ג רפאל מאיר פאניז'יל ז״ל. בילדותו שמע לקח מפי הרב מנחם בכר יצחק. אח״כ אביו ז״ל ודודו ר״נ אלישר ז״ל, למדוהו ש״ם ופוסקים. ירחים אחדים למד גם בישיבתו של הרה״ג גבריאל שבתי, וישב באהלה של תורה עד שנת תרמ״ג. מפאת העדר בתי ספר בעת ההיא, שכר לו אביו מורה לערבית, ועד מהרה קנה לו ידיעה הגונה בשפה זו.

בינתים יצא למסחר, ואולם הספר לא מש מידיו גם אז. הוא נמצא תחת השפעת זקנו הרה״ג יש״א, ואל ישיבתו הפרטית היה בא בקביעות, ולומד עמו בלילות. שלות־חייו הופרעה במקצת במות עליו בשנת תרס״ד-1904 אשת נעוריו המרוחמת ריקה, נכדת הרב חיים נסים ברוך.מגדולי רבני ירושלים. בכדי לטשטש במשהו את עצבות רוחו נסע בשנה שלאחריה לחו״ל, ויבקר את אוסטריה וצרפת. גסיעתו זו הועילה לבצר את בית מסחרו, וכן להבטיח את עתידו החמרי. מראשית שנת תרס״ט, התתיל מתעסק בצרכי צבור. אז נבחר לעירית ירושלים יחד עם ר״ד ילין ורחמים מזרחי, ובמשרה זו כהן ארבע שנים. מעט אחר זה, בשים לב אל עמדתו בחברה, מנה אותו מושל ירושלים בשנת תרע״ב לחבר ההנהלה בקופת היתומים הערבים.

בבוא הרב משה פ׳ראנקו לירושלים, נבחר מר אלישר לחבר הועד בעדת הספרדים. עם חלופי משמרות הרבנים הראשיים, ור׳ נסים דאנון עלה על כסא הרבנות בירושלים, התפטר מהנהלת העדה. בזמן מלחמת העולם הובלטה עסקנותו הפעילה בכל חוגי הצבור בעיר. הוא היה חבר ועד הסיוע, חבר הסנדיקט העירוני של העיריה. שעליו הוטל לחלק חטה לתושבי ירושלים לפי העדות, לאפות לחם וכו', ולמנוע על ידי כך מנצול ההמון הרעב. ערך רב היה לתפקידו בסנדיקט הנ״ל, בהיותו סוכנו המיוחד ע״פ מנוי רשמי מטעם מושל המחוז.

בדרך כלל לא נפקד מקומו בכל הועדות השונות שמושל העיר היה ממנה את חבריהן, כגון ועדות ההכנה לקבלות הפנים לג׳מאל פחה בבואו לירושלים בפעם הראשונה, לאנויר פחה וכו״. נמנה בין מיסדי ״בית זקנים״ וזקנות הכללי״ לעדת הספרדים בירושלים, וחלקו גדול מאחרים במפעל, כי היה מפקח על הבנין וגבאי המוסד במשך כמה שנים. בטרם הבנות בית הזקנים מחוץ לעיר, הועיד את בית זקנו הרה״ג יש״א למטרה זו, ובו הונח היסוד לראשית בית הזקנים, שבמשך הזמן גדל והתרתב. בשנת תרפ״ג נבחר שנית לועד עדת הספרדים,

ויהי מטובי עסקניה של העדה עד לסוף תרפ״ז. תחלה כהן כסגן נשיא הועד, ואח״כ משנת תרפ״ה עד סוף תרפ״ז כנשיא. בה בעת היה יו״ר בחברה קדישא, שלה הקדיש הרבה ממרצו ומזמנו. בין שאר תפקידיו הצבוריים ראוי להזכיר, היותו חבר אספת הנבחרים הראשונה ליהודי א״י, וחבר ועד העיר ליהודי ירושלים. בזמן כהונתו בתור יו״ר הח״ק הנ״ל, צעדה זו לפנים, ואז נבנו חלקים הגונים של גדרות בית העלמין. לארך ולרוהב השתרעו פה ושם שדות עזובים זרועי מצבות, ויש כי שטחים הפנויים למחצה שמשו גורן לפלחי הסביבה, שלאט היו משמידים ברשעתם את ציוני הנעדרים, ונעשים לבעלי חלקות האדמה האלו. עם הקמת הגדרות נפסקה פעולת השכנים שהסבה דאגות רבות למנהיגי הכולל. חלוקי הדעות בענין גזלת שטחי הקרקע של בית העלמין מצד הערבים בני הכפרים הסמוכים, החלו עוד בשנת תרס״ז. יש בזה כדי הבלטת משטרה וסדריה של ממשלת תורכיה, הואיל והמשפט על כך הלך ונמשך במשך כל התקופה הנזכרת לעיל. משפט מטריד זה הגיע לקצו בסוף תרצ״ד, שאז נתקבל פסק דין מפורט ומנומק, השולל מעדת הספרדים את זכויותיה על אדמת המריבה שנשדדה ממנה. בינתים נתגלה סכסוך חדש בין הצדדים בנוגע למערה בו שוכן כבוד רבנו עובדיה מברטנורא, וגם היא נשארה ברשות הערביאים. פעולותיו הרבות בימי נשיאותו בעדה עזרו להקלת סבלם של עניי העיר, אף לבצור מוסדותיה השונים. הוא התענין ביחוד בנכסי דלא נידי שלה אשר בחלקם הגדול היו עד אז בלי טפול והשגחה. כמה מהבתים בכפר השלוח, שמחמת היותם ריקים והרוסים למחצה שמשו מחראות ומכלאות צאן לפלחי הכפר הסמוך התאים אותם למעונות. בתי שמעון הצדיק הושכרו לעניים, סודרו חוזים עם דייריהם לתשלומי שכירות נמוכים, וכן עם בתי ההקדש אשר בעיר העתיקה. מנכבדי הסוחרים

בירושלים חבר מנהל בכמה מוסדות חסד, ביניהם בית החולים הכללי ״משגב לדך״, בית חנוך עורים, ממיסדי שכונת ״זכרון משה״ בשנת תרס״ז ועוד.

יעקב וילנא אלישר

בנו של הרב חיים ירוחם וילנא. ״הוא השם שקראו אביו בצעירותו, ופירושו הישר והתמים״. משוער כי מכאן ואילך נקבע השם אלישר לכנוי משפחה. בשנת תקל״ג היה בחו״ל בשליחות חברון, ואח״כ נסע כשד״ר ירושלים לפרס. בהיותו בבצרה בראשית שנת תקל״ה הגיעה לאזניו השמועה ע״ד מות אשתו, וישא שם אשה אחרת. בעת ההיא החליט מלך פרם לאבד ולהשמיד את כל היהודים ועמד הרב הזה בתפלותיו, ובטלה הגזרה. לזכר המאורע חבר ר׳ יעקב מגלה ארוכה שקראה בשם ״מגלת פרס״, הידועה גם בשם מגלת אלישר. בראשי

חרוזיה נזכר שמו: אני יעקב בן חיים יוסף אלישר, צעיר חזק, קהל בצרה חזקו. האריך שבת בבצרה ושם נולד לו בן מאשתו השניה, והוא הרב אליעזר ירוחם אלישר אבי הרה״ח יש״א. בשובו משליחותו התישב בצפת, בכדי שלא לצער את קרובי אשתו הראשונה.

שליחות זו נזכרה גם ב״ס אהל דוד לר״ד ששון. כרך א. עמ. 400 . במסעו בשנת תקל״ג כנזכר לעיל, היה בן לויתו של הרב חיד״א. וכה יכנהו באחד מםפריו: החכם השלם, הדיין המצוין רחם רתמתים, מעיין ובור סוד שאינו מאבד טפה, הטוב והישר יעקב שלם ושלמה משנתו, מסוידת ומכוירת חקוקה בששר כמהר״ר יעקב אלישר נ ר ״ ו . ! ובאגרת מצפת אל אחד הנדיבים בחו״ל, משנת תקמ״ג, בה מסופר על החובות הגדולים הרובצים על קופת הכוללות, ״כי הוכרחו ליקח ברבית לבנות בתי כנסיות ובתי מדרשות בכללם, זה של ר׳ יוסי בנאה זיע״א״, חתום ראשון. מכאן הוכחה, כי היה ממנהיגי הצבור שם בעת ההיא.

פרשת הנס הובאה במגלה, המיוחדת למשפחת אלישר, והנקראת נם נגלת פרס השניה. הפורים חל ביום ב׳ ניסן. מגילה זו שתחילה היתה כתובה על ניר, העתיקה הרב יש׳׳א על קלף ואח׳׳כ הדפיסה בראש ספרו ״איש אמונים״. היא עשויה בתים וחרוזים ומיוסדת ע׳׳ס א׳׳ב. בסופה נזכר שם כותבה. המעשה קרה בעיר בצרה בנהרים, שאליה נסע מוהר״י אלישר בשנת תקל׳׳ג – 1773 בשליחות חו״ר חברון, ובהיותו שם עלו הפרסים למלחמה עליה וילכדוה, והיהודים סבלו יסורים רבים ונוראים במשך שנה תמימה. כתוצאה מהתפלות, הצום והמספד שעורר מהר״י אלישר יחד עם בני הקהלה, הצליחו התושבים להדוף את אויביהם מהעיר. הוא הצר ,חשב להכרית עם תמים, והאל בעל הרחמים הפר מחשבת ערומים השקהו נחלי רחמים וישן לו שנת עולמים.״. — בפתח המגלה רשום: מגלת  פרס, וזמנה ב. ניסן. סדר אותה בעל הנס הגאון המקובל האלקי כש״ת יעקב אלישר זצ״ל בשנת תקל״ה, בהיותו שד״ר מעה״ק חברון בעי״ת בצרה. — ואני העבד נכדו אשר שמי כשמו העתקתיה לקרותה בזמנה אני וזרעי וז״ז עד ביאת הגואל צדק בב״א. העתק ממנה נדפס ב״ירושלים״ לרא״ל לונץ כרך ט. ע״י יוסף בר״נ מיוחס, עם. 313 . הובאה גם .במזרח ומערב״ לא. אלמאליח, בתוספת הערות ובאורים, כרך ג׳ עם. 311חיים שאל, לחיד״א שו״ת ח״ב. סי׳ ז. ליוורנו תקנ״ב. תולדות חכמי ירושלים ח״ג עמ. 65 . קריה נאמנה לרש״י פין עמ. 114 . מגלת פרם שזמנה ב. ניסן תקל״ה נדפסה עברית וערבית בבגדד, בשנת תרס״ו.

https://www.ybz.org.il/?CategoryID=747&ArticleID=3558#.XlgqViFvaM8

רבי יעקב אלישר-מאיר בניהו

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-מש' אלישר

485 – ביתאיין — רצד

תושיא — רצד / בנויה ממשקלים שונים

  ע"מ ט-ט הגאים

אַקְרִיב פְּרִי שְׂפָתִי לְבַד / בַּמִּשְׁקָל בַּמִּדָּה בַּד בְּבַד

תַּחַת מִנְחָה, כִּי מִקְדָּשׁ אָבַד / גַּם כִּי עָלַי מְלָאכָה תִּכְבַּד:

ע ״מ ז— י הגאים

עַד סוֹף יַמִּי אֲסַפֵּר / מִנִּפְלְאוֹת נִסֵּי אֱלֹהִים חַי

כִּי יִלְאֶה כָּל עֵט סוֹפֵר / לְתָאֵר בִּכְתָב בְּמַהְלַל שִׂיחָי:

ע״מ ה־ד / יז הגאים

נֵס שֶׁיְּאֻמַּן / לְלֹא אַלְמָן

נֵס, אֲשֶׁר אִם יְסֻפַּר, אֵין כָּל־שׁוֹמֵעַ וּמַכְחִישׁ יוּכַל לְהַכְחִישֵׁהוּ:

וְנֵס נֶאֱמָן / בְּכָל־זְמַן —

יִקְרֶה וְיֵאתֶה, וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב, שֶׁיַּכִּיר אֵיךְ וּבַמֶּה וְאַיֵּהוּ:

ע״מ ד־ג / יב הגאים

גַּם כָּל־כּוֹפֶר / יְסַפֵּר —

יוֹדֶה וְיֵבוֹשׁ, וְיֹאמַר אֱמֶת הָיָה:

גַּם כָּל־סוֹפֵר / עַל סֵפֶר —

יִכְתְּבֵם וְיַחְרְטֵם בְּיָד נְטוּיָה:

ע״מ ג־ד־ו הגאים

צַר הָיָה / וּשְׁמוֹ הַמָּן / זֶרַע עֲמָלֵק הוּא:

בִּצְדִיָּה / רָעָה טָמַן / עַל עִם־אֵ־ל קָדוֹשׁ הוּא:

כנפי שחר

485— על הנסים.

לבד — ללא שותף. בד בבד — חלק כחלק, בבת אחת. כי ילאה — יתעייף. ללא אלמן — לעם לא אלמן. ויאתה — ויבא. ויחרטם — ויחקוק אותם. צר — אויב. בצדיה — בדמיה, במלכודת.

486— פיוט — סי׳ ני דוד קיים

ע״מ ח־ח הגאים

בשקל לאילו לאילון עאג׳יבו

אָשִׁיר בִּזְמִירוֹת וּרְנָנִים / בְּבֵית אֵ־ל שׁוֹכֵן מְעוֹנִים

חֲדָשִׁים וְגַם יְשָׁנִים / לִפְנֵי יְיָ אֶבְרָכָה:

נוֹטֵר כַּרְמוֹ עֵת הוֹפִיעַ / בִּימֵי מֶלֶךְ שֶׁהִרְשִׁיעַ

אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַפּוֹשֵׁעַ / בִּלְתִּי רָאוּי לִמְלוּכָה:

יָדַע כִּי חֲזָקָה מַמְלַכְתּוֹ / עַל כָּל־מְדִינוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ

כִּי בַת מֶלֶךְ הִיא רַעְיָתוֹ / מַעְרָכָה מוּל מַעְרָכָה:

דָּבְאוֹ בְּעַשְּׂרוֹ מַחְמַדָּיו / רָאָה יָדַע רַב לוֹ יָדָיו

לְכֹל־שָׂרָיו וַעֲבָדָיו / מִשְׁתֶּה עָשָׂה יֵין נְסוּכָה:

וּבָעִיר שׁוּשָׁן רַב הַמִּשְׁתֶּה / מִכֹּל־עַם קָהָל יֶאֱתֶה

וְיִשְׂרָאֵל עַם בְּרִיתִי / הִשְׁתַּחֲווּ לַמַּסֵּכָה:

דְּרוֹרוֹ הוֹלִיכוּ שׁוֹלָל / לְיִשְׁרַת לֵבָב־עַם אֻמְלָל

כִּי הַמֶּלֶךְ הַמְּהֻלַּל / לְחָלְיוֹ הֶעְלָה אֲרוּכָה:

קָרָא לִפְנֵי כָל־הָעֵדָה / עַל וַשְׁתִּי תְּהִי נוֹעָדָה

עֲרֻמָּה כְיוֹם הִוָּלְדָהּ / לְהַרְאוֹת יָפְיָהּ אֵיכָכַה:

יִתְעַנֵּג יִשְׂמַח בְּיַעְלָה / עַל הוֹד זָהְרָהּ וְחַשְּׁמַלָהּ

 אַךְ צוּר מַדָּד כְּפַעֲלָהּ / מֵאֲנָה וְלֹא הֲלָכָה:

יוֹשְׁבֵי רִאשׁוֹנָה בַּמַּלְכוּת / שָׁאַל, כַּדָּת מָה־לַעֲשׂוֹת ?

וַשְׁתִּי שֶׁפָּרְצָה פְּרָצוֹת / דָּת מָדַי פָּרָס הָפָכָה:

מְמוּכָן עָנָה בְּפֶה צַח / מִשְׁפָּטָהּ הֶרֶג וָרֶצַח

כִּי הִכְלִימַתּוּ לָנֶצַח / לִפְנֵי רַבֵּי הַמְּלוּכָה:

כנפי שחר

—על אחשורות וושתי.

נוטר כרמו — שומר כרמו, הוא הקב״ה ששומר את ישראל. הופיע — התגלה. בת מלך —ושתי. דבאו — שפע של עושר. יאתה — יבא. דרורו — חופשיותו וחירותו. שולל — ערום מדעת, מוטעה. ארוכה — רפואה. ביעלה — כנוי ליופי. וחשמלה — ברק ויופי. צור— הקב״ה. מדד בפעלה — שילם לה כגמולה. מאנה — סירבה. ממוכן — המן. רבי המלוכה — גדולי המלכות.

רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים

שלום בר־אשר

א. מסגרת הדיון

אוכלוסייתה היהודית של קזבלנקה, שנועדה מראשית השלטון הצרפתי בשנת 1912 להיות חלק מן המטרופולין החדש, היתה גם צעירה ביותר, ובפרט האוכלוסין שהיגרו לשם מדרום־מרוקו. אנדרה אדם, שכתב ספר מקיף על קזבלנקה, ובכלל זה פרק על יהודיה, קבע שמבחינת התפתחותם היו היהודים קרובים לתושבים המוסלמים יותר משהיו קרובים לתושבים האירופאים. מיעוט האפשרויות הכלכליות אפיין את שתי החברות, אבל בניגוד למוסלמים, שעברו מחקלאות לתעסוקה עירונית, לא היתה הגירתם של היהודים הרוכלים ובעלי המלאכה הקטנים כרוכה בהבדל של ממש; ואך בפני המוכשרים ובני־המזל נפתחו אפשרויות של תעסוקה מתקדמת.

אצל היהודים בקזבלנקה התחזקה הרגשת הביטחון, נוסדו בתי ספר לילדים והוקמו מפעלי עזרה, ובקיצור כל מה שהיה חסר ליהודים שבאו ממקומות שהיו שייכים לעידן אחר של מרוקו הישנה ובפרט ליהודי הרי האטלס. עם זאת לא תלו המהגרים היהודים שבאו משם לקזבלנקה בשנים 1955-1931 תקוות רבות באפשרויות שיש לעיר הגדולה להציע להם, מחמת המציאות הקשה ששררה בה והתחרות שהיתה נוקשה ביותר; שכן קזבלנקה היתה שוק של עבודה בעיקר ליהודים ממעמד הביניים – פקידים, טכנאים, פועלים מקצועיים וכל מי שקנה לו תעודה כלשהי – ואילו רוב המהגרים הוסיפו להיות אנשים קשי יום שהצטופפו עכשיו במלאח החדש של קזבלנקה – במקום במקומות הישנים, פאס ומראכש.

לעומת מעמד הביניים הזה והרוכלים ובעלי המלאכה מזרם המהגרים של שנות השלושים, נבנה והתפתח חוג קטן של סוחרים, סוכנים ומתווכים של חברות אירופיות שהגיעו בגל הראשון של המהגרים מראשית המאה העשרים, עם ייסוד העיר, ורבים מהם היו בני העלית הישנה שהיתה מורכבת בעיקר מיוצאי ספרד.

דוד בן מסעוד דנינו נולד בסוף המאה הי״ט, כנראה באחד הכפרים שמדרום לקזבלנקה. בהיותו בן אחת־עשרה חל במרוקו שינוי של ממש, כשהצרפתים חתמו הסכם עם הסולטן ומרוקו היתה לשטח חסות צרפתי. במשך השנים הבאות לא שרר שקט במרוקו ומפעם בפעם פרצו בה מרידות, שהאחרונה בהן דוכאה רק ב־1934. אין להניח כי גורמים אלו השפיעו ישירות על קהילת קזבלנקה, אבל עובדה היא כי הגירת היהודים אליה התחזקה בשנות השלושים, ובעיר התרכזו כשליש מיהודי מרוקו – יותר משבעים אלף נפש. התמורה בביטחונם שהביאה להגירה לקזבלנקה, היתה אפוא עוד גורם בגידול במספר היהודים בקזבנלקה.

כאן המקום לציין שדוד דנינו היה יהודי מאמין בכל רמ״ח איבריו. הוא היה בקי במקרא ובלשון העברית, היה לו ידע בספרות החכמה והקבלה, והוא נהנה מאוד לעסוק בחישובים מחישובים שונים, בגימטריות ובציטוטים רבים מן המקרא. כמו כן הוא הראה רגישות רבה מאוד לארץ־ישראל וליום הגאולה הקרב, שלו ציפה בכליון עיניים. עם זאת יש לשוב ולהדגיש שהוא לא הגיע אפילו למעמד של תלמיד־חכם מדרגה בינונית יחסית לדורו. אם כן, במה חשיבותו ומה הוא מייצג?

בתחום היצירה הספרותית נראה שהלם המפגש עם המערב לא הצמיח אנשי רוח בעלי שיעור קומה. דוד דנינו, שנמנה עם המהגרים שבאו לקזבלנקה בשנות השלושים השתייך לחוג קטן של משכילים יהודים, דוגמת המשורר דוד אלקאים או אברהם זגורי ואלי מלכה, שהתמקדו בתיאור המעמד המשפטי של יהודי מרוקו.

ב. מודעותו של דנינו לנסיבות הזמן כפי שהיא באה לידי ביטוי בתולדותיו ובאישיותו

את עיקר הגותו ואת עיקר מעורבותו האישית ייחד דנינו למתרחש בקהילתו בקזבלנקה, ובמקצת – לעולם היהודי במרוקו שסביבה. נושא זה יהיה עיקרו של מאמר זה.

המאורעות במרוקו והשפעתו של השלטון הצרפתי באו לידי ביטוי בעקיפין בהגותו של דנינו, אף כי הם הוזכרו בה מפעם בפעם – ובעיקר יחסם של הצרפתים ליהודים. גם המאורעות בעולם היהודי כולו היו קרובים ללבו, ואף להם ניתנה מידה של ביטוי בכתביו.

דוד דנינו היה כנראה מן היחידים בהגות היהודית המתחדשת בלשון העברית בצפון־אפריקה במאה העשרים, ועיקר הגותו התבלטה בשנות השלושים והארבעים של מאה זו. נדגים שניים מרעיונותיו – אחד בענייני פנים ואחד בענייני חוץ.

בדיונו האחד יצא דנינו נגד הפער הכלכלי התהומי שנפער בין עניים ובין עשירים במרוקו, בכלל ובקהילתו בפרט בשנות השלושים. כידוע, זכתה האליטה היהודית בקהילה זו, כמו קהילות רבות בתולדות ישראל בין שתי מלחמות העולם, לשגשוג חומרי שלא היה כמותו במאה הי״ח ובמאה הי״ט. שנבע בין השאר מאווירת השלום העולמי היחסי שהתפשטה כמעט בכל היבשות, ושהתבטאה בפתיחות בין־לאומית בין רוב המעצמות ובפתיחתן של ארצות תבל זו אל זו.

דנינו ביקר את השכבות העשירות – ששיעורן עמד בשנת 1951 על שבעה אחוזים לכל היותר מכלל המשפחות היהודיות בקזבלנקה. אפשר שזו הסיבה היחידה שדנינו, שנהג כמו רבנים מסורתיים אבל גם משכילים בצפון־אפריקה, כתב את הגותו בעברית וכיוון לחוג החכמים שהיה רגיל עוד בחברה המסורתית להתריע על עוולות חברתיות שונות. ומנגד, הוא תרגם את ספריו אם בעצמו אם באמצעות אחרים – לערבית־יהודית, אולי כדי שאת דבריו יקראו גם הדיוטות שלא ידעו לא עברית ולא לשונות אחרות, שבעזרתן יכלו לשאוב ידיעות ממקור אחר, כמו עיתונים בצרפתית.

בהגות אחרת שלו עסק דנינו בקשרי החוץ של הקהילה, וליתר דיוק – התעניין במה שקורה באירופה. כאן נודעה לכתיבתו חשיבות רבה בשנות השלושים של המאה העשרים, כשעל החברה היהודית בגרמניה ובמרכז־אירופה ריחפה סכנת גירוש וכליה עם עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933. דווקא דוד דנינו שחי בקהילה נחבאת אל הכלים לעומת הקהילות הגדולות במערב אירופה, כמו פריס ולונדון, או קהילות צפון־אמריקה, ובראשן ניו־יורק – פתח את לבו למתרחש מעבר לים למרות המרחק הגאוגרפי. הוא הזהיר את יהודי גרמניה מפני העיוורון שהכה בהם, ועוד ב־1937 ייסר אותם על שלא הרגישו באנטישמיות הגואה באוסטריה, בגרמניה ובצרפת, ולא שעו ל״נביאם״ הרצל ולא פנו לעלות לארץ־ ישראל. כלום דיבר דנינו על דיכוטומיה בתפיסת המאורעות שהיתה נחלת יהודי אירופה במאה העשרים, אבל הורתה ולידתה היתה כבר במאה הי״ט, שהרי יהודי גרמניה לא למדו דבר וחצי דבר מן השטנה ששטפה את אירופה, בעיקר בעקבות האמנציפציה והקונטרה־רבולוציה, ובפרט זו של שנת 1848? הוא כביכול היהודי הנידח במרוקו, שנתפסה בעיני יהודי מערב־אירופה בתור ארץ אקזוטית היטיב לקרוא את הכתובת על הקיר יותר מחכמים ונבונים שביהודי אירופה. לא ברור אילו כתבים של יהודי אירופה קרא דנינו, אבל הוא חשב כנראה שסופם של דברים מעיד על תחילתם מי שלא שעה לקריאתו של הרצל משלם עכשיו את המחיר.

רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים

שלום בר־אשר-עמוד 33

רבי משה בירדוגו.

היה תלמידם של שניים מגדולי רבני מכנאס : רבי חיים טולידאנו ורבי יוסף בהתית. נודע בכל המערב שקיצור שמו המשבי"ר, הצטיין בהוראה וכדיין. ישב בראש בית הדין במכנאס לאחר מות רבי משה טולידאנו בשנת 1723 ועד מותו בשנת 1732. חיבוריו הרבים זכו לתפוצה גדולה יהיו מעותקים מדור לדור. ספרו החשוב ביותר "ראש משבי"ר " הודפס ( חלק ראשון ) בליוורנו בשנת 1840, אבל החלק השני זכה לצאת לאור רק בשנת 1975 בירושלים.

ספרו השני "שאלות ותשובות" שימש במשך הדורות כמדריך הלכה במכנאס וכאשר, כפי שנלמד, הוקמה במכנאס על ידי הרב שלום משאש ( מצאצאי הרב הגדול ) האגדוה להצלת כתבי יד עתיקים "דובב שפתי ישנים ". ספר זה היה הראשון שהוצא לאור בשנת 1939. חיבוריו האחרונים עדיין בכתב יד : "כנף רננים " דרשות על ספר בראשית וליקוטים, פירוש רש"י על התורה, וההגות קצרות על המשניות. בספרו " נחלת אבות" מביא הרב יוסף משאש ספור פרי עטו של רבי אליעזר בהלול אודות המשבי"ר ומורהו רבי יוסף בהתית המראה שהרב היה לא רק גדול בתורה אלא גם בעל אישיות חזקה ואומץ לב נדיר. כאשר נלחם בשריף אחד שהיה מטריד את תושבי המללאח ומסר אותו לידי שר העיר.

הקים דורות של תלמידים. אחד מהם, רבי מרדכי אסאבאן נאלץ לעזוב את מכנאס בעת הרעב הגדול של שנות 1721 – 1724 והתיישב בליוורנו, שהיה המרכז להדפסת ספרי חכמי המערב. לאחר מכן הוא עקר לסוריה ושם התפרסם כרב גדול ופירסם בקושטא את ספרו "שבח תודה", תלמיד אחר היה אחד משני אחים שהם הרבנים המפורסמים ביותר למשפחות טולידאנו : רבי חיים טולידאנו.

רבי חיים טולידאנו 1690 – 1750.

מבין ארבעת בניו של רבי משה בן ברוך טולידאנו , רבי דניאל, רבי ברוך, רבי חיים ורבי יעקב, הצטיינו במיוחד שני האחרונים. לאחר מות דודו, שהיה סוחר גדול ומקורב לחצר מולאי איסמאעיל, בשנת 1720 זכה רבי חיים לירושה גדולה ואז הקדיש את כל זמנו ללימוד התורה. בשנת 1737 הוא נתמנה ראש בית הדין במכנאס, הוא השאיר כתבי יד רבים שלא זכו להדפסה עד היום, והחשוב בהם פסקי מהחר"ט.

רבי יעקב טולידאנו 1697 – 1771.

אולם אחיו הצעיר התפרסם יותר ממנו ונחשב לגדול רבני משפחת טולידאנו שהקימה בכל דור גדולי תורה, והוא נודע בין רבני המערב בשם "מוהרי"ט". הוא היה תלמידו המובהק של "המשבי"ר", ומשנת 1730 ישב בית הדין במכנאס. הוא לא הסתפק בתפקידו כדיין והיה מעורב בחיי הקהילה. בשנת 1733 למשל נבחר משגיח כללי על הקצבות, יין שרף (מי חיים ובערבית מאחייא). כדי להשגיח שכל משפחה תייצר רק הכמות הדרושה למשפחה, ואין זו בעיה של מה בכך. השלטונות התלוננו אז שהיהודים מוכרים יין שרף למוסלמים, דבר המנוגד בתכלית בניגוד לדת האסלאם, ונוגד התחייבות של היהודים לא למשוך את המסולמים נגד דתם. למילוי תפקיד עדיו זה היה צורך במנהיג בעל כוח הכרעה והיכול לכפות את רצונו על הבריות. להמשך נצטט כלשונו את ספרו של רבי יעקב טולידאנו "נר המערב" " במשך עשרים השנים ת"ץ – תק"י מלא הוא ואחיו תקפיד גדול בדיינות ובכל שררות הנהגת העיר ומשנת תק"י והלאה נשאר הוא אב בית הדין והמנהיג הראשי שבעיר ועל ידו עזרו בניו וקרובי בני משפחתו אשר הצטיינו אז בידיעותיהם, עד כי נמצאו אז חכמים מבני משפחות אחרות במכנאס, אשר קנאו בהשפעתם המרובה של רבי יעקב טולידאנו ובני משפחתו, ויעוררו את ההמון נגדם וגם הקימו מקרבם דיינים ושוחטים,למען תפוס בידם את ההנהגה הציבורית.

ואמנם המתקוממים ההם לא יכלו עמוד בהתנגדותם זאת. וסוף היה כי רבי יעקב וקרוביו נשארו הם המנהיגים הראשיים ובעלי השררות. הנה כי כן ניהל רבי יעקב טולידאנו את העדה המכנאסית יותר מארבעים שנה ויחשב גם דגל ההוראה בכל המער במשנת תק"י ועד שנת תקל"א שאז בחודש אייר של השנה ההיא, גווע וימת, במותו נשלחו הרבה אגרות ניחומים מרוב רבני המערב שבם יבליטו כי עם מותו של רבי יעקב אבדה היהדות המערבית את רבה הגדול. הוא השאיר אחריו בנים ותלמידים גדולים בתורה, וגם חיבר, ביאור על התורה, ודרושים, פירוש מאמרי אגדות התלמוד, חיבור על ד' וספר "אהל יעקב" . רבי דוד חסין חיבר קינה לזכרו בספרו "תהילה לדוד"

קינה קוננתי על החכם השלם כמונה"ר יעקב טולידאנו זלה"ה

מתוך הספר תהלה לדוד, לרבי דוד בן אהרן חסין

אוֹר שֶׁמֶשׁ חָשַׂךְ וְנֶעְתָּם / נָסוּ צְלָלִים
לְחֶסְרוֹן יַעֲקֹב אִישׁ תָּם / יֹשֵׁב אֹהָלִים

נְהִי וְנִהְיָה אֲחַדֵּשׁ
צוֹם וַעֲצָרָהּ אֲקַדֵּשׁ
מִדַּי שָׁבַת מִדֵּי חֹדֶשׁ / שָׁלוֹשׁ רְגָלִים

יִשְׂרָאֵל קָהָל וְעֵדָה
סִפְדוּ בְּקוֹל מַר וּרְעָדָה
אוֹי לִסְפִינָה שֶׁאָבְדָה / רַב הַחוֹבְלִים

דָּאוֹג תִּדְאֲגוּ תִּשְׁאָגוֹ
כִּבְנוֹת יְעֵנִים תַּעְרֹגוּ
לְדוֹר שֶׁאָבַד מַנְהִיגוֹ / שָׁבוּ אֻמְלָלִים

וְקִרְעוּ יַחַד כֻּלְּכֶם
לְבַבְכֶם וְאַל בְּגַדֵיכֶם
כִּי נָפַל עֲטֶרֶת רָאשֵׁיכֶם / רַב פְּעָלִים

דָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ
שָׁלֵם וּשְׁלֵמָה מִשְּׁנָתוֹ
הוֹן יָקָר נִמְצָא אִתּוֹ / קֻפַּת הָרוֹכְלִים

בַּר לְבָב וּנְקִי כַפָּיִם
תּוֹרָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם
מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם / חַיִּים נוֹזְלִים

נֶאֶבְדָה חָכְמָה מִבָּנִים
חָדְלוּ פָּסְקוּ הַשַּׁקְדָנִים
וְגַם בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִים / מוֹשְׁלִי מְשָׁלִים

חָסִיד קָדוֹשׁ לוֹ יֵאָמֵר
וּמִצְוַת אֱלֹהָיו שׁוֹמֵר
רָץ כַּצְּבִי עַז כַּנָּמֵר / כִּנְשָׁרִים קַלִּים

סָפְרָא רַבָּא, תָּדִיר עָסִיק
בְּאוֹרִיתָא וְלָא פָסִיק
אוּף מְתוּן מְתוּן וּמַסִּיק / דַּעַת גְּדוֹלִים

יָהּ, שִׂים כְּבוֹד מְנוּחָתוֹ
נִחוּם שָׁלֵם לִבְנֵי בֵּיתוֹ
נְטִיעָיו יִהְיוּ כְּמוֹתוֹ / קֹדֶשׁ הִלּוּלִים

נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח
תַּשְׁבִּיעַ נַפְשׁוֹ בְּצַחְצַח
וְשֶׁמֶן קֹדֶשׁ לוֹ תִּמְשַׁח מֹר וַאֲהָלִים

רבי הודה בירדוגו 1700 – 1744

למרות מותו בגיל צעיר זכה לתהילה גדולה בחייו ועוד יותר לאחר מותו. הוא היה ידידי נפש של הרב המהולל רבי חיים בן עטר. חיבר ספר "מים עמוקים" ביאור קצר על התורה שרצה לספחו לספר "אור החיים" של ידידו רבי חיים. אולם כנראה שרבי חיים נאלץ לעזוב את מרוקו לפני שימסור בידו את כתב היד, וכל נשאר הספר בכתב יד עד שהודפס לראשונה בטבריה בשנת 1911 אולם למרות זאת זכה לפרסום רב בין רבני המערב ונתחברו עליו פירושים רבים : "עינת מים" מאת הרב א. לעסרי מאלג'יר, " פותר מים" מאת הרב רפאל משה אלבאז, "גלי עמיקתא" מאת הרב יעקב טולידאנו.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה– היצירה הרוחנית עמ' 83