מורשת יהדות מרוקו

 וגזר אומר המזי"ד ששום בר ישראל ובת ישראל לא ילבשו גוון ירוק ככרתי כלל ולא בגד ירוק ובא השר להאלקסבא והכריזו על פי המזיד ע"ז, וכן בכל ערי המערב גזר כן והפסידו היהודים ממון רב.

נמצא שישבנו בהאלקסבא בגולה כ"ב חודשים כנגד כ"ב אותיות התורה לכפר עלינו. ואם באתי לספר חטאת הציבור יכלה הזמן ולא סיפרתי, כי אם צרת ציבור היו צועקים לילה ויום, עד שעלתה צעקתם את פני ה' שילך לתפוס עיר מראכש, והלך להגיע לשערי העיר בסוף שבט שנת 1792, ולא רצו לפתוח לו השער, כי המלך מולאי היסא"ם לא היה שם, ויראו ממנו והיו מתלוצצים עליו באומרם שהמלך הנזכר הוא בעוזרם ולא יכול לעשות להם דבר.ובא שוער אחד ופתח לו השער הפונה לעיר היהודים ונכנס משם בלילה והרג כל השוערים וקודם עלות השחר שלח כל מחנות שלו לשלול ולבזוז בז קהל מראקס ובעוונותינו שרבו באו אל העיר בטח ועדיין רובם ישנים נשים וטף ושללו אותם בזוזי ובזוזי דבזוזי והרגו מהם ובעלו ואסרו כמה נשי כהנים, והיו בועלים הנשים בפני בעליהן כשזה קם וזה נופל, ונהרג תלמיד חכם, ונשבו כמה נשים ובתולות ופגעה בהם מדת הדין ושהו בשלל ג' ימים ונטלו אפילו דלתות הבתים והחצרות ועשואה כמצולה שאין בה דגים, ונאספו כל הקהל אנשים ונשים וטף בבית הקברות, והיו ערומים רעבים גם מצאים בימי הקור הנזכר ג' ימים, וביום השלישי שלח להם המזיד וגזר על הגויים הדרים שם כמה גזירות והרג כמה גדולי העיר. ואחר כך עשה במרמה והכריז שיתקבצו כל הגויים בג'אמע הגדול לחדש פני המלוכה, וכשנתקבצו אמר להם, חרב , חרב !

וסבב אותם במחנותיו והרגו בהם הרג רב. ושמענו שכל המבואות והשווקים היו מלאים בפגרים מתים ואחר כך ביום ב' בשבת יצא למלחמה עם אחיו מולאי היסאם הנזכר וניתח אותו במלחמה. אף על פי שהיה במתי מעט נגד אחיו הנזכר והרג בהם הרג רב. כי היה אביר לב וגיבור כוח בקרבות.

ואמרו שאין מספר להרוגים שהרג באותה מלחמה והגיע עד מחנה אחיו וכ'זאנה שלו, ואלולי ברח אחיו היה נתפס חי, ונטל כל כליו והתיבות. ולמחר יצא למלחמה והתחיל לנצח אותם והרג ברהב.

וירא ה' את עוני עם בני ישראל ונתמלאת סאתו ויצא גוי אחד מתוך המלחמה ויך בו מרובה ונכנסה כדור עופרת בו סמוך לכיסו והחלה מעט וקשר אותם וחזר למלחמתו והיו אחריו ג' רעיו בזירזבנאת והיו ממלאים לו והוא מכה בהם, ומעולם לא החטיא כלל כי כולם היו באים בגופות מתים.

ולעת ערב החלה הרבה, ואמר להם שיחזירו אותו לעיר. ושלח אחר גדולי העיר כמו מאה ועיור עיניהם בצפאפאד (מחטים) ואחר כך הרגם. ואמר לסופר שיכתוב לעיר פאס אלבאלי שיתפסו הגדולים שלהם ולכולם בשם יקרא ויהרגו אותם.

וכן למכנאס כתב שיתפסו הגדולים שלהם ויהרגום. והיהודים שיצאו מן העיר, וכן לצווירא. באופן שכתב להשמיד כמה נפשות כי ראה כי כלתה אליו הרעה מאת המלך, מלכו של עולם ולא יניח ברכה אחריו. ולעת ערב יום ג' מת בלי חמדה ובלי תאווה. עם היות שלא הניח פינה שלא נשחטת בה לעבירה, והיו לו עמו מאה נשים והיה בועל אותם זו בפני זו, כמו שסיפרו לי מי שראו אותו.

והיה צד נשים מתחת בעליהן, יש בגלוי ויש בסתר. וכן במשכב זכר וכמו שנאמר השתיה לקבל אלפא חמרא שתי, ויין ושכר ומלבושים נאים כמו התוגרמים. ברוך הנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו. ברוך האל המושיע.

אין כמעט קהילה שניצלה מידי המזיד ועושה דבריו. נשתמרו עדויות על מעללי המלך ביהודי תנג'יר, ארזילה, אל עראייש, מוגאדור ורבאט. קינות רבות נכתבו לזכר מעשי הזוועה אלה שאמרו לכלות את בית ישראל. נביא קטעים מן הקינה הארוכה של גדולי משוררי המערב בכל הזמנים, שהיה עד ראייה למאורעות אלה בעיר הולדתו מכנאס . רבי דוד בן אהרן חסין.

מותו של המזיד, בעת שנתפס בטירוף רצח מחודש, נתקבל כאות הצלה משמים. יהודה בן עטר מסיים כך את הסיפור ב "זיכרון לבני ישראל" : פעם אודה את ה' על הנסים ועל הנפלאות שעשה עמנו לטובת אות, ונשיר תודה לפניו ברוב ההודאות… ואנו באזננו שמענו ועינינו ראו ולא זר, נסים שנעשו לנו ממש כיציאת מצרים לכן יסדתי אני הצעיר שיר הודאות להודות ולהלל לפניו יתברך ובל נהיה מכפוי טובה חס וחלילה.

כך מסתיים פרק אימים שלא היה ולא יהיה אח ורע בתולדות המערב.

בִּשְׁנַת נְתַ"ק לִפְרָט קָטָן / נִתַּק הֲדַר עִיר מֶכְּנָאסָה
וַיָּקֶם ה' שָׂטָן / לִשְׁלוֹמָהּ, פָּרַץ בָּהּ פִּרְצָה
בַּלֶּשֶׁת לָעִיר נִכְנְסָה
.
אֶל עוֹבְרֵי דֶּרֶךְ אֶקְרָאָה / מִי שָׁמַע כָּזֹאת, מִי רָאָה
הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה / כַּבֶּצַע הַזֶּה לֹא נַעֲשָׂה

אֵיךְ כְּלִילַת יֹפִי, בָּבַת / בְּחֹדֶשׁ זִיו זִיוָהּ שָׁבַת
בְּיוֹם רְבִיעִי בְּשַׁבָּת / פָּסַח שְׁנֵי לִטְמֵא – נַפְשָׁהּ

5- נִתַּן לַמְּחַבֵּל רְשׁוּת / בְּמַאֲמָרָהּ שֶׁל רְשׁוּת
חֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ לַעֲשׂוֹת / מַדָּד לוֹ מִדָּה גְּדוּשָׁה

כְּחוֹטֵב עֵצִים בְּקַרְדֻּמּוֹת / נָתְצוּ בָּהֶם, פָּרְצוּ חוֹמוֹת
נִגְלוּ לָהֶם תַּעֲלוּמוֹת / דָּבָר מֵהֶם לֹא נִתְכַּסָּה

יָמִים גַּם לֵילוֹת שָׁלָלוּ / יִשְׂרָאֵל בְּכָל פֶּה אָכָלוּ
10- בָּאוּ פָּרִיצִים חִלֵּלוּ / תּוֹרַת מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה

דִּינֵי נְזִיקִים וַחֲבָלוֹת / וּקְנָסוֹת וְגַם גְּזֵלוֹת
וּטְרֵפוֹת בָּהֶם כְּלוּלוֹת / עִקּוּר, חֲלָדָה, דְּרָסָה

דִּבְרִי אֵלִיָּה הַנָּבִיא / נִבָּא עֲלֵי אֶרֶץ הַצְּבִי
עֲלֵיהֶם אֱלֹהִים הֵבִיא / לֹא נָפַל דָּבָר מֵהֶם אָרְצָה

15- וּמֶה חֳרִי אַף הַזֶּה / בָּזוֹזֵי בָּתַר בָּזוֹזֵי
גָּזְזוּ אוֹתָנוּ כְּגוֹזְזִי / עֵז בַּת שְׁנָתָהּ וְכָבְשָׁה

יָצְאוּ בַּגּוֹלָה עֲרֻמּוֹת / נָשִׁים יְקָרוֹת וּנְעִימוֹת
מִפַּחַד אוֹיֵב וְחֵמוֹת / אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה

דַּלְתֵי שַׁעֲרֵי פְּתָחִים / נִתְּחוּ אוֹתָם לִנְתָחִים
20- וְסִפְרֵי תּוֹרָה שְׁטוּחִים / כְּמַחְצֶלֶת פְּרוּשָׁה

בְּעֵינֵינוּ הֵן רָאִינוּ / חִלְקוּ לָהֶם בְּגָדֵינוּ
לֶחֶם אֲלֵיהֶם שָׁאַלְנוּ / עַד כַּזַּיִת, עַד כַּבֵּיצָה

נַעֲנֵינוּ אָמְרוּ בְּחֵמָה / כִּי אֵין בְּיָדָם מְאוּמָה
אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִמָּה / וְאוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה

25- אוֹי לָעֵינַיִם כָּךְ רָאוּ / סִפְרִי קֹדֶשׁ חוּצוֹת מָלְאוּ
עַל כָּתֵף רֹאשָׁם יִשָּׁאוּ / עַד לֹא יוּכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא

הִכּוּ אוֹתָם עַד חָרְמָה / בִּשְׂאָט נֶפֶשׁ, בְּיָד רָמָה
מַכֶּה רַבָּה וַעֲצוּמָה / לֹא זוֹרוֹ וְלֹא חֻבָּשָׁה

רָאשֵׁי הָעֵדָה, גְּבִירִים / חֻבְּשׁוּ בְּבַיִת הָאֲסוּרִים
30- בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת קְשׁוּרִים / לְבִזָּהּ וְגַם לְשִׁמְצָה

נוֹטְפִים יִרְבּוּ עַל זוֹחֲלִים / עַל עֲשִׂירִי עָם גְּדוֹלִים
הָיוּ עֲנִיִּים וְדַלִּים / כָּלְתָה פְּרוּטָה מִכִּסָא

חָבַל עֲלֵיהוֹן דְּאָבְדִין / כֶּסֶף, זָהָב אִזְמָרַגְדִּין
סָפְדַיָּא עֲלֵיהוֹן סָפְדִין / בָּתַר דַּנְבָּא אָזְלָה רֵישָׁא

35- סְפֹד אַגְדִּיל כָּל הַיָּמִים / עַל חִבּוּרֵי הַחֲכָמִים
אֵין קוֹנֶה לֶחֶם בְּדָמִים / סִפְרֵי פְּרִישָׁה וּדְרִישָׁה

יָגֹז וְיִמְרֹט כָּל שְׂעָרוֹ / כָּל מְחַבֵּר עַל חִבּוּרוֹ
חָכָם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ / נִסְרְחָה חָכְמָה, נִמְאָסָה

יְרִיעוֹת סִפְרִי תּוֹרָה / עָשׂוּ מַרְצוּפִין בִּתְפִירָה
40- עֲלֵי זֹאת שַׂקִּים אַחֲגוֹרָה / וּבָאֵפֶּר אֶתְפַּלָּשָׁה

נוֹרָא בְּעַם רָם נִשְׁפָּכָה / בָּעֲרָה וְלֹא שָׁכָבָה
אַל אֱלֹהִים ה' כָּכָה / בָּאָרֶץ הַזֹּאת עַל מֶה עָשָׂה

חַמְרָא בְּטָשׁ שְׁרָגָא / שָׂם אֶת יִשְׂרָאֵל לְחַגָּא
וּרְמָא עֲלַיְהוּ כְּרַגָּא / עַד בְּלִי קִצְבָּה וּקְצִיצָה

45 – זָכוֹר תִּזְכֹּר וְתָשֹׁחַ / עָלֵי נַפְשִׁי, לֹא תָּנוּחַ
וְאֵלֵךְ קוֹדֵר שְׁחוֹחַ / אֵין תְּנוּעָה, אֵין הַרְגָּשָׁה

קִוִּינוּ טוֹב, וְהִנֵּה רַע / רַב צַעַר וְגָדֵל פָּרַע
גְּזַר–דִּין נִגְזַר לֹא נִקְרַע / וְהִנֵּה הַנֶּגַע פָּשָׂה

אַחֲרֵי זֹאת רַע מָצָאנוּ / צָרוֹת רַבּוֹת סְבָבוּנוּ
50- לֶחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ / כְּסוּת בַּקָּרָה לֹא נִמְצָא

מֵרְבָדִים טוֹבוֹת חֲשׁוּבוֹת / חֲלִיפוֹת שְׂמָלוֹת רַבּוֹת
אֶת הַכֹּל לָקְחוּ לְרַבּוֹת / כְּלִי בַּיִת וּכְלֵי קֻפְסָא

צַדִּיק וְיָשָׁר מִשְׁפָּטוֹ / כִּי עוֹנוֹתֵינוּ הִטּוּ
הִרְבֵּינוּ מְאוֹד לַחֲטֹא / וּמַכַּתְנוּ אֲנוּשָׁה

55- צִוָּה הָאֵל חַסְדּוֹ לָנוּ / לֹא נֶהֱרַג אֶחָד מִמֶּנּוּ
נָשִׁים וּבְתֻלוֹת לֹא עִנּוּ / לֹא הָיְתָה בְּזֶה קְדֵשָׁה

אַחֲרֵי יָמִים שֶׁל צָעַר / חֲמַת מֶלֶךְ כָּאֵשׁ בָּעַר
תָּלָה אֲנָשִׁים בְּשַׁעַר / מִיתָה מְשֻׁנָּה מְאוֹד קָשָׁה

מֵי מַעְיָן עֵינַי יָזוּבוּ / עַל מְדִינוֹת שֶׁנֶּחְרְבוּ
60- כְּסֻכַּת כֶּרֶם נֶחְשָׁבוּ / וְכִמְלוּנָה בְּמִקְשָׁה

יַחַד בְּעָרֵי מַעֲרָב / הִזִּיק נָחָשׁ, שָׂרָף וְעַקְרָב
וְאוֹרָם חָשַׁךְ וְעָרָב / הָיוּ לְקָמֵיהֶם לְשִׁמְצָה

צַר וּמָצוֹק מָצָא אוֹתָם / עַד מֵהֶם הֵמִירוּ אֶת דָּתָם
וּמֵהֶם מָסְרוּ נִשְׁמָתָם / עַל קְדֻשָּׁת רָם וְנִשָּׂא

65- יְלָלָה אַגְבִּיר וְקִינוֹת / עַל טִטְוַאן שָׂרַת מְדִינוֹת
מִמֶּנָּה הִתְחִילָה פֻּרְעָנוּת / וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה

מַר אֶצְרַח עַל הָעִירָה פָּאס / דַּל כְּבוֹדָהּ, הוֹדָהּ אֶפֶס
מְקוֹר מָשְׁחַת מַעְיָן נִרְפָּשׂ / כִּי הוֹצִיא אוֹתָם הַחוּצָה

יִדְווּ הַדֹּוִים עָלֶיהָ / עַל בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹתֶיהָ
70- אָבְלוּ אָנוּ פְּתָחֶיהָ / קִינָה כְאַלְמָנָה אֶשָּׂא

צַר וָאוֹר חָשַׂךְ בָּם לִהְיוֹת / רֶפֶת שֶׁל סוּסִים עֲשׂוּיוֹת
בָּתִּים הַיּוֹשְׁבִים בְּנוּיוֹת / אוֹצָר לִכְלִי מַחֲרֵשָׁה

דְּבָרוֹ בְּגֵאוּת פִּימוֹ / אוֹיְבִים לְנַתֵּק מוֹסְרוֹתֵימוֹ
כְּהֶמְיַת יָמִים יֶהֱמוּ / אֶת נְאוֹת יַעֲקֹב נִירְשָׁה

75- וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה / צָרַעַת מַמְאֶרֶת פָּשָׂתָה
בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים הָיָתָה / יָד נְטוּיָה זֹאת עוֹשָׂה

דּוֹפֵק וְגוֹלֵל חָפְרוּ / וְעַד הַיְּסוֹד עָרוּ עָרוּ
לְהוֹצִיא הַמֵּת מִקִּבְרוֹ / חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי אֲנוּשָׁה

בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים זֹאת הָיְתָה / לִיבְעֵי אִינֵּישׁ רַחֲמָנוּתָא
80- עַד לְזִבּוּלָא בָּתְרָיְתָא / מַעֲנֶה עַל זֹאת נְבַקְּשָׁהּ

רַחֲמִים יַרְבֶּה וַעֲתִירָה / לְעֵת מְצֹא זוֹ קְבוּרָה
מִשּׁוּם בִּזְיוֹנוֹ וְכַפָּרָה / מָצָא אוֹתָם טוֹבָה מָצָא

אִישׁ הֲיַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ / יִשְׁפֹּךְ אֱלֹהַּ בַּחֲמָתוֹ
עַל מֵתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ / וַעֲוֹנָם כְּבָר נִרְצָה

85- הֵן מְאֹד הַרְבֵּה מַר לִי מַר / עַל כָּל צַדִּיק חָסִיד גָּמַר
אֵיכָה תּוֹךְ קִבְרוּ לֹא נִשְׁמַר / מִן הָרִאשׁוֹנוּת זוֹ קָשָׁה

רָצוֹן מֵאַל חַי יִתְעַלֶּה / לְמֵתִים יַעֲשֶׂה פֶּלֶא
תִּהְיֶינָה עֲצָמוֹת אֵלֶּה / עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ הַגִּישָׁה

נְקַוֶּה אֲרוּכָה לָהֶם / בָּשָׂר וְגִידִים עֲלֵיהֶם
90- וְרוּחַ יָבוֹא בֵּינֵהֶם / וְיִהְיוּ בִּרְיָה חֲדָשָׁה

חֶבְלֵי מָשִׁיחַ רָאִינוּ / וְלֹא רָץ לָבוֹא אֵלֵינוּ
כָּל הַיּוֹם אֵלָיו קִוִּינוּ / בַּחֲשִׁיקָה, בַּחֲפִיצָה

זְכֹר אַל תָּפֵר בְּרִיתְךָ / וְהַצֵּל, הַצֵּל עַמָּךָ
עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתְךָ / הַטְּהוֹרָה, הַקְּדוֹשָׁה

קָדוֹשׁ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם / לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם
מָתַי מֶלֶךְ כִּכְפִיר יִנְהָם / וְאַתָּה אֶל רָם וְנִשָּׂא

חוֹבָה מֻטֶּלֶת עָלֵינוּ / לְהִתְפַּלֵּל אֶל מַלְכֵּנוּ
בִּשְׁלוֹמוֹ יִהְיוּ לָנוּ / גִּילָהּ רִנָּה וְגַם דִּיצָה

זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' / שָׁלַח אֶת קַנָּא קַנָּאִי
אֵלִיָּהוּ יִרְאוּ עֵינָי / גּוֹי אֶל גּוֹי חָרֵב לֹא יִשָּׂא

קָדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מִבְטָחוֹ / מְהֵרָה יִשְׁלַח מְשִׁיחוֹ
יִרְאוּ יְשָׁרִים יִשְׂמְחוּ / וְכָל עוֹלָה פִּיהָ קָפְצָה.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה– שלטון האימים :סוף שלטון המזי"ד-כולל קינתו של רבי דוד חסין עמ' 80

רבי משה בירדוגו.

היה תלמידם של שניים מגדולי רבני מכנאס : רבי חיים טולידאנו ורבי יוסף בהתית. נודע בכל המערב שקיצור שמו המשבי"ר, הצטיין בהוראה וכדיין. ישב בראש בית הדין במכנאס לאחר מות רבי משה טולידאנו בשנת 1723 ועד מותו בשנת 1732. חיבוריו הרבים זכו לתפוצה גדולה יהיו מעותקים מדור לדור. ספרו החשוב ביותר "ראש משבי"ר " הודפס ( חלק ראשון ) בליוורנו בשנת 1840, אבל החלק השני זכה לצאת לאור רק בשנת 1975 בירושלים.

ספרו השני "שאלות ותשובות" שימש במשך הדורות כמדריך הלכה במכנאס וכאשר, כפי שנלמד, הוקמה במכנאס על ידי הרב שלום משאש ( מצאצאי הרב הגדול ) האגדוה להצלת כתבי יד עתיקים "דובב שפתי ישנים ". ספר זה היה הראשון שהוצא לאור בשנת 1939. חיבוריו האחרונים עדיין בכתב יד : "כנף רננים " דרשות על ספר בראשית וליקוטים, פירוש רש"י על התורה, וההגות קצרות על המשניות. בספרו " נחלת אבות" מביא הרב יוסף משאש ספור פרי עטו של רבי אליעזר בהלול אודות המשבי"ר ומורהו רבי יוסף בהתית המראה שהרב היה לא רק גדול בתורה אלא גם בעל אישיות חזקה ואומץ לב נדיר. כאשר נלחם בשריף אחד שהיה מטריד את תושבי המללאח ומסר אותו לידי שר העיר.

הקים דורות של תלמידים. אחד מהם, רבי מרדכי אסאבאן נאלץ לעזוב את מכנאס בעת הרעב הגדול של שנות 1721 – 1724 והתיישב בליוורנו, שהיה המרכז להדפסת ספרי חכמי המערב. לאחר מכן הוא עקר לסוריה ושם התפרסם כרב גדול ופירסם בקושטא את ספרו "שבח תודה", תלמיד אחר היה אחד משני אחים שהם הרבנים המפורסמים ביותר למשפחות טולידאנו : רבי חיים טולידאנו.

רבי חיים טולידאנו 1690 – 1750.

מבין ארבעת בניו של רבי משה בן ברוך טולידאנו , רבי דניאל, רבי ברוך, רבי חיים ורבי יעקב, הצטיינו במיוחד שני האחרונים. לאחר מות דודו, שהיה סוחר גדול ומקורב לחצר מולאי איסמאעיל, בשנת 1720 זכה רבי חיים לירושה גדולה ואז הקדיש את כל זמנו ללימוד התורה. בשנת 1737 הוא נתמנה ראש בית הדין במכנאס, הוא השאיר כתבי יד רבים שלא זכו להדפסה עד היום, והחשוב בהם פסקי מהחר"ט.

רבי יעקב טולידאנו 1697 – 1771.

אולם אחיו הצעיר התפרסם יותר ממנו ונחשב לגדול רבני משפחת טולידאנו שהקימה בכל דור גדולי תורה, והוא נודע בין רבני המערב בשם "מוהרי"ט". הוא היה תלמידו המובהק של "המשבי"ר", ומשנת 1730 ישב בית הדין במכנאס. הוא לא הסתפק בתפקידו כדיין והיה מעורב בחיי הקהילה. בשנת 1733 למשל נבחר משגיח כללי על הקצבות, יין שרף (מי חיים ובערבית מאחייא). כדי להשגיח שכל משפחה תייצר רק הכמות הדרושה למשפחה, ואין זו בעיה של מה בכך. השלטונות התלוננו אז שהיהודים מוכרים יין שרף למוסלמים, דבר המנוגד בתכלית בניגוד לדת האסלאם, ונוגד התחייבות של היהודים לא למשוך את המסולמים נגד דתם. למילוי תפקיד עדיו זה היה צורך במנהיג בעל כוח הכרעה והיכול לכפות את רצונו על הבריות. להמשך נצטט כלשונו את ספרו של רבי יעקב טולידאנו "נר המערב" " במשך עשרים השנים ת"ץ – תק"י מלא הוא ואחיו תקפיד גדול בדיינות ובכל שררות הנהגת העיר ומשנת תק"י והלאה נשאר הוא אב בית הדין והמנהיג הראשי שבעיר ועל ידו עזרו בניו וקרובי בני משפחתו אשר הצטיינו אז בידיעותיהם, עד כי נמצאו אז חכמים מבני משפחות אחרות במכנאס, אשר קנאו בהשפעתם המרובה של רבי יעקב טולידאנו ובני משפחתו, ויעוררו את ההמון נגדם וגם הקימו מקרבם דיינים ושוחטים,למען תפוס בידם את ההנהגה הציבורית.

ואמנם המתקוממים ההם לא יכלו עמוד בהתנגדותם זאת. וסוף היה כי רבי יעקב וקרוביו נשארו הם המנהיגים הראשיים ובעלי השררות. הנה כי כן ניהל רבי יעקב טולידאנו את העדה המכנאסית יותר מארבעים שנה ויחשב גם דגל ההוראה בכל המער במשנת תק"י ועד שנת תקל"א שאז בחודש אייר של השנה ההיא, גווע וימת, במותו נשלחו הרבה אגרות ניחומים מרוב רבני המערב שבם יבליטו כי עם מותו של רבי יעקב אבדה היהדות המערבית את רבה הגדול. הוא השאיר אחריו בנים ותלמידים גדולים בתורה, וגם חיבר, ביאור על התורה, ודרושים, פירוש מאמרי אגדות התלמוד, חיבור על ד' וספר "אהל יעקב" . רבי דוד חסין חיבר קינה לזכרו בספרו "תהילה לדוד"

קינה קוננתי על החכם השלם כמונה"ר יעקב טולידאנו זלה"ה

מתוך הספר תהלה לדוד, לרבי דוד בן אהרן חסין

אוֹר שֶׁמֶשׁ חָשַׂךְ וְנֶעְתָּם / נָסוּ צְלָלִים
לְחֶסְרוֹן יַעֲקֹב אִישׁ תָּם / יֹשֵׁב אֹהָלִים

נְהִי וְנִהְיָה אֲחַדֵּשׁ
צוֹם וַעֲצָרָהּ אֲקַדֵּשׁ
מִדַּי שָׁבַת מִדֵּי חֹדֶשׁ / שָׁלוֹשׁ רְגָלִים

יִשְׂרָאֵל קָהָל וְעֵדָה
סִפְדוּ בְּקוֹל מַר וּרְעָדָה
אוֹי לִסְפִינָה שֶׁאָבְדָה / רַב הַחוֹבְלִים

דָּאוֹג תִּדְאֲגוּ תִּשְׁאָגוֹ
כִּבְנוֹת יְעֵנִים תַּעְרֹגוּ
לְדוֹר שֶׁאָבַד מַנְהִיגוֹ / שָׁבוּ אֻמְלָלִים

וְקִרְעוּ יַחַד כֻּלְּכֶם
לְבַבְכֶם וְאַל בְּגַדֵיכֶם
כִּי נָפַל עֲטֶרֶת רָאשֵׁיכֶם / רַב פְּעָלִים

דָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ
שָׁלֵם וּשְׁלֵמָה מִשְּׁנָתוֹ
הוֹן יָקָר נִמְצָא אִתּוֹ / קֻפַּת הָרוֹכְלִים

בַּר לְבָב וּנְקִי כַפָּיִם
תּוֹרָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם
מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם / חַיִּים נוֹזְלִים

נֶאֶבְדָה חָכְמָה מִבָּנִים
חָדְלוּ פָּסְקוּ הַשַּׁקְדָנִים
וְגַם בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִים / מוֹשְׁלִי מְשָׁלִים

חָסִיד קָדוֹשׁ לוֹ יֵאָמֵר
וּמִצְוַת אֱלֹהָיו שׁוֹמֵר
רָץ כַּצְּבִי עַז כַּנָּמֵר / כִּנְשָׁרִים קַלִּים

סָפְרָא רַבָּא, תָּדִיר עָסִיק
בְּאוֹרִיתָא וְלָא פָסִיק
אוּף מְתוּן מְתוּן וּמַסִּיק / דַּעַת גְּדוֹלִים

יָהּ, שִׂים כְּבוֹד מְנוּחָתוֹ
נִחוּם שָׁלֵם לִבְנֵי בֵּיתוֹ
נְטִיעָיו יִהְיוּ כְּמוֹתוֹ / קֹדֶשׁ הִלּוּלִים

נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח
תַּשְׁבִּיעַ נַפְשׁוֹ בְּצַחְצַח
וְשֶׁמֶן קֹדֶשׁ לוֹ תִּמְשַׁח מֹר וַאֲהָלִים

רבי הודה בירדוגו 1700 – 1744

למרות מותו בגיל צעיר זכה לתהילה גדולה בחייו ועוד יותר לאחר מותו. הוא היה ידידי נפש של הרב המהולל רבי חיים בן עטר. חיבר ספר "מים עמוקים" ביאור קצר על התורה שרצה לספחו לספר "אור החיים" של ידידו רבי חיים. אולם כנראה שרבי חיים נאלץ לעזוב את מרוקו לפני שימסור בידו את כתב היד, וכל נשאר הספר בכתב יד עד שהודפס לראשונה בטבריה בשנת 1911 אולם למרות זאת זכה לפרסום רב בין רבני המערב ונתחברו עליו פירושים רבים : "עינת מים" מאת הרב א. לעסרי מאלג'יר, " פותר מים" מאת הרב רפאל משה אלבאז, "גלי עמיקתא" מאת הרב יעקב טולידאנו.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה– היצירה הרוחנית עמ' 83