מורשת יהדות מרוקו

38 – אִידָא כְנְזְ לְחְם, כָּא יִרְפְדוּהּ מֻווָאלִיהּ

אם הבשר מתקלקל, בעליו מוציאים אותו

קרובים צריכים לעזור בעת צרה.

39 – אִידָא כְסְר לְבָאיְיע, רְבְח סָארִי

אם יפסיד המוכר, ירוויח הקונה

40 – אִידָא כְרְזְ לִיהוּדִי מְן עִידוֹ, וְוִיל בוּהּ מְן טָאח פִידוֹ

כשיוצא היהודי מן החג, אוי לו למי שנופל־ לידיו

למחרת החג אין כסף ליהודי ואז הוא תובע בתוקף את מה שמגיע לו.

41 – אִידָא כְּתְרוּ לְכְטוֹרָא, רְפְד כְטָארְקְ נְתִין

אם ירבו הצלחות, קח את צלחתך

אם אנשים מרבים לעסוק באותו דבר, חפש משהו אחר.

ל כ ט ו ר א : נוסח אחר ״לכדורא״ (ירקות).

42 – אִידָא מָא כָּאן לְפְדְל, יִכּוּן גְ'לִיד רְקְּבָּא

אם אין רווח, יהא העורף שמן

על אדם שאינו עשיר, אבל יש לו קיום; אף שאין רווח, נשארת הקרן.

43 – אִידָא מָא פֻוְורְתִי, מָא תָאכְּלוּ

אם לא תבשל אותו [בישול מיוחד בעזרת אדים], לא תאכל אותו

44 – אִידָא מָא רִית מא תְסְבּבַקּ, סְבְבַּקּ רָאסְקְ

אט לא ראית [את] מי לקדם, קדם ראשך

45 – אִידָא מָאתְ לְפִיל פְעְדָאמוֹ רַסְמָאל

אם הפיל מת, בעצמותיו אוצר

נאמר על אדם שנפטר אלא שלא השאיר את בני־משפחתו בצרה, כי הוריש להם ממון רב. נאמר גם על אדם עשיר מאוד המפסיד חלק מממונו, ובמקרה זה הדבר אינו בגדר אסון;

46 – אִידָא מְן סְמָא יִחְדְיק, לָא מֵן אַרְדְ יאָדִיקּ

אם מן השמים שומרים עליך, לא מן הארץ תיפגע

47 – אִידָא מְסָא טְבְקּ, תְזִּי ווְסְלָא

אם ילך המגש, תבוא הטבלה

נאמר על אדם הרוצה לגרש את אשתו. אומרים לו, שאין בטחון שהאשה השנייה תהיה טובה יותר.

על המונח ״טבק״ ראה: בן עמי, עמי 77. (״טבלה״ היא לוח להובלת הלחם.)

48 – אִידָא מְסָא מְתָאעְקְ, סִיר מְעָאהּ

אם רכושך חלד, לד אחריו

נאמר על עשיר שהגיע לאשפתות. במקרה זה עדיף המוות.

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

במובאה שלעיל חסרים פרטים אופייניים לספרי הקהילה(Annals), כגון שם ההורים או לפחות שם האם; שם המלך שבימיו ניתן גזר הדין, אולי גם שמות הקאדים (השופטים); תיאור האשמה שעל פיה נשפטה להורג בחרב; מעמד הוצאתה להורג, אם בצנעה אם בכיכר השוק(בעת ההיא היה מקובל שפושעים פליליים ומורדים במלכות הוצאו להורג בכיכרות); מידת מעורבותם של פרנסי הקהילה ורבניה במשפט; משך המשפט מרגע הבאת הנאשמת לפאס ועד להוצאתה להורג; האם היה מידע על שהתרחש מאחורי דלתות בית המאסר ובית המשפט; באיזו תחבולה התאפשר להם להביא את הגופה לקבר ישראל; מי הורשה להיות נוכח באותו מעמד ומי ספד לה ? רושם העדות סתם ולא פירש. המגמה האפולוגטית ניכרת גם מציון שנת 1834 כשנת צד״קת ולא תק״צד, כאילו מרומזת כאן גזרה משמים, שהצדקת תומת בחרב דווקא בשנה זאת(שנת 1831 צוינה באופן רגיל — תקצ״א). העדות מסתיימת בהצבעה על העובדה שהיא נערה בתולה — נוסח מקובל בקרב יהודי מרוקו לציון המצב המשפחתי של רווקה.

בתרגום של הרשומה הזאת לצרפתית בידי ז׳ורז׳ וידה (G. Vajda) ב־1951 נכתב שהיא נקברה בפאס ״ayant conservé sa virginité״ [והיא שומרת על בתוליה]. מלבד העובדה שאין המתרגם מודע לדפוסים של ניסוח, ניכרת כאן מגמתיות. וידה, היסטוריון האמון על תולדות יהדות מרוקו, נמשך על ידי רוח הדברים ומאורעות התקופה בימי הפרעות המתארים את חילול טהרתן של נשים וריבוי מקרי אונס, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בקינות של רבי דוד חסין ושל ר׳ מרדכי משאש. המתרגם הושפע מהחומר שבו הוא דן עד כדי הטיית המקור מכוונתו המקורית, ונמצא שדבריו צופנים השערה או הנחה ולפיהן עמדה בניסיון של ניצול מיני, ובכך זוכה מורשתה ליתר הידור.

התרגום הזה מהווה אפוא גם הוא שלב במערך של ההתקבלות. המתרגם מצטרף לתודעה של קהילה אשר השתדלה במשך דורות ליצור קשר בין האשמה, שהייתה לדעתם עלילת שווא, ובין עובדת היות הנערה יהודייה (נתינה מדרגה שנייה) ואשה (אובייקט מיני). ברם הרשומה המובאת בידי הרב א״י הצרפתי(לעיל) לא מעלה עניינים כגון אלה. שם מצוין מעמדה המורלי; על אף שהייתה נערה ורווקה, כונתה ״מרת סוליקה חאגוייל״, ״אשה רבת המעלות״. הניסיון הנזכר יכול לרמז על מאבק דתי אידאולוגי גרידא ולא על שידול מיני דווקא.

הצורך למצוא זיקה בין הגורם האידאולוגי ובין הגורם המגדרי ניכר במיוחד בקרב יוצרי השירה בעל פה ובקינותיהן של הנשים. קשר זה מתחזק שעה שמתארים את הגיבורה כיפת מראה להפליא, עובדה הבאה לידי ביטוי מובהק בדרוש של בן נאים ״במעשה בנערה הצדקת״ הנזכר לעיל. דרוש זה שחובר כמאה שנה לאחר המקרה, המתבסס על מסורות בעל פה, נראה כסיכום ציפיות שהתעגנו בדמיונן של קהילות מרוקו במשך אותו מרחב זמן, ושלכאורה זכו למימוש באמצעות הטקסט הכתוב המנסה לסגור פערים, כמתבקש בהבניית גיבור תרבות שעוצב כל כולו על פי עדויות והשערות של צד אחד בלבד, הצד היהודי הנרדף. מכאן גם נחיצותו של המחקר המגדרי המודרני לגבי מכלול הקורפוס בשפות שונות על אודות מורשת סול חאגוייל בנוסף למחקר תולדות התרבות, תורת הספרות על מגוון הפואטיקות, ובנוסף לתורת ההתקבלות.

זכות ראשונים היא לנו להביא כאן את דבר קיומו של כתב יד מאת הרב ידידיה מונסונגו, רב ודיין בפאס, שנפטר בשנת 1868 בשיבה טובה. בסוף אסופה של הלכות, שכותרתה ״קופת הרוכלים״ נמצא שיר ארוך פרי עטו של הרב(בנספח להלן). זהו מסמך נדיר וכנראה עדות אותנטית של נתין יהודי בפאס ב־1834, שחווה את המאורע לפרטיו. על פי כתב היד השיר נראה כמלאכה בלתי גמורה, וזהו נוסח הכתובת שבראשו:

קינה היא, יקוננוה רעיוני על הצדקת בחורה מעלמות מעולפת ספירים שקדשה שם שמיים ברבים, תהי מנוחתה כבוד וזכותה תחון ותגין לי ולזרעי.

מציין שבעה לחנים שעל פיהם ניתן לקרוא את היצירה כקינה או כשיר. אפשר לראות בחיבור קינה אפולוגטית זועמת כנגד אלה שהוציאו את גזר הדין לפועל, המספקת מידע בסיסי שאינו סותר את העדויות ביצירות אחרות. כיוון שיצירה ראשונית זאת לא הגיעה כנראה לידיעת הציבור, נראה שעניין לנו עם פרטי מידע שהיו קבילים ומקובלים על כל ראשי הקהל ושמצאו את דרכם לכל היצירות. בסוף כתב היד נרשמו השורות האלה:

יונתי מנוח חן תמצא עם הרוגי לוד במחיצה

אבני מרמירא ושישה חומה היא נבנה עליה

הרב מונסונגו מעלה את הנערה לדרגת הרוגי מלכות כרבי עקיבא. תמימה זאת, בת לפשוטי עם, הייתה מוכנה למות על קידוש ה׳ מתוך אמונה שלמה, היא יהלום בין היהלומים (מרמירא) במחרוזת הרוגי המלכות; וכן מפורטות הנסיבות להרשעתה. היא הואשמה בכפירה בדת המוסלמית, לאחר שנשבעה אמונים לאיסלם בעיר מולדתה (הצהרת אמונה באל האחד ובמוחמד נביאו) ואולם חזרה בה. לפי הקודקס המוסלמי המאליכּי הנהוג במרוקו עד היום מוטל דין מוות בגין אשמה כזאת. לפי השיר מדובר בעלילה ״כי טוב ברע היא המירה בית אביה בנעוריה״ (כלומר בעיר מולדתה טנג׳יר). חודשיים עונתה כדי שתחזור בה מהחלטתה להישאר נאמנה לדת היהודית. השופטים והאוסרים מיאנו לקבל כופר, ״לחובה גמרו ונמנו״. הצעת השוחד והכופר שסייעו לעתים קרובות להמתקת העונש ולשינוי של גזר הדין לא עזרו כלל במקרה של סול. ״… דיני שמיים הצדיקה בסבר פנים בשתיקה …״. היא אמרה שעוד יבוא זמנם ושה׳ יקום בהם.

דברים כגון אלה נאמרו כנראה על דרך השערה, שכן ספק אם נערה יהודייה תמימה הנתונה תחת אימתו של בית דין מוסלמי במרוקו ב־1834 תרים ראש מול שופטיה עד לכדי תוכחה וקללה. זהו שיח קונבנציונלי לסיפורי קדושים, כאשר הקדוש המתנסה בשידול ובעינויי תופת מתנצח עם שופטיו ומעניו בדבר האמת של דתו לעומת השקר של דתם, ומנבא להם נבואות זעם על סופם המר כעונש על ההוצאה להורג שלו ושל עמיתיו. שיח הקדושים השואב את מרב אפיוניו מהפואטיקה של הדרמה שהתגבש בתחילת הנצרות חדר לעולם היהודי. הוא מצוי בספר המכבים בסיפור האם ושבעת בניה ובכל המורשת התלמודית לרבדיה ומהדהד בשירו של הרב מונסונגו. ״אנוס״ על ידי כוח ההשראה של שיח הקדושים, סול מופיעה בשירו כמוכיחה וכמקללת את שופטיה ומעניה.

כתיבה אפולוגטית אינה צריכה לחקר האמת. אין חשש מפני אי דיוק ומימלא מתהווה עמימות. הכותבים על אודותיה של הנערה רקמו סיפורים, שירים ואגדות לפי הקונבנציות של שיח הקדושים, כדי שתשתווה לאותם הרוגי לוד שהכו שורשים בזיכרון הקולקטיבי. גם העובדה שאיש לא ידע על קיומו של פרוטוקול המשפט תרמה להבנייתה של הדמות כגיבורת תרבות. וכך לפי שירו של הרב מונסונגו, עד לרגע האחרון התליינים עשו הכול כדי לשכנע את הנערה לחזור בה מהחלטתה. בשלב הראשון הם רק פצעו את עורפה, והיא, בשוויון נפש ובנועם, השיבה שאין היא מוכנה לעזוב את ״אמונת אביה למען הדת העזובה״, וכך לא נותר להם אלא לערוף את ראשה מעליה. השיר מדגיש את העובדה שכל הגורמים המוסלמים שהיו מעורבים בפרשה השתדלו מאוד כדי שלא להוציא את גזר הדין לפועל.

לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים-הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו-  ז׳ולייט חסין עמ' 40

*יום ההילולה של הצדיק הדליקו נר הערב טו באב:* לכבוד הצדיק רבי עמרם בן דיוואן זיע"א

טו באב יום ההילולא של הצדיק שטמון בווזאן שבמרוקו

שתפו בבקשה 

רבי עמרם בן דיוואן נולד בשנת ת”ק בירושלים להורים ילידי מרוקו, למד בישיבת “נוה שלום” בה רכש את השכלתו התורנית והתלמודית ובה הגה בתורת הנגלה והנסתר, ונמנה עם תלמידי ישיבת המקובלים. לאחר מכן התיישב ב חברון. בשנת תקכ”ג נשלח על ידי קהילת חברון כ שד”ר (שליח דרבנן) למערב הפנימי של מרוקו ארץ אבותיו. בכתב-המינוי שלו הכתירוהו גדולי חברון בתארים: “החכם השלם, סיני ועוקר-הרים”.נשלח פעמים כשד”ר למערב הפנימי. בשליחותו השנייה מטעם כוללות חברון, נפטר ונקבר בבית העלמין של קהילת אסז’ן ע”י וואזאן בדרכו חזרה לארץ ישראל, ביום טו’ מנחם אב התקמ”ב. ברבות הימים, קברו הפך אתר עליה לרגל לעשרות אלפי חסידים ומעריצים מידי שנה

תולדות חייו

רבי עמרם בן דיוואן היה נצר למשפחת רבנים ממרוקו ידועה בירושלים. דודו ר’ יהודה בר עמרם דיוואן – יצא בשליחות חברון כשד”ר לגולה. בהיותו בקושטא הדפיס את “זבחי שלמים” בתצ”ח ו”חוט המשולש” בתק”ט. ר’ עמרם ב”ר אפרים דיואן כמו סבו, אביו ודודו לפניו, אף הוא היה מחכמי ירושלים. בשנת תקי”ח [1758] נמנה עם חכמי ישיבת “נוה שלום” בירושלים, שנוסדה על ידי קהילת קושטא בשביל דודו ר’ יהודה דיואן בשנת תקכ”ג [1763] יצא ר’ עמרם ב”ר אפרים דיוואן בשליחות חברון למערב הפנימי. על אגרת שליחותו חתם ר’ יצחק זאבי בנו של בעל “אורים גדולים”. ר’ עמרם דיוואן התיישב באסז’ן מיד עם הגיעו למערב הפנימי בשנת תקכ”ג [1763] ופתח בה ישיבה, בתוך תקופה קצרה תלמידים רבים מקהילות ישראל במערב הפנימי נקבצו ובאו ללמוד תורה מפיו בישיבתו באסז’ן.

סיבת התיישבותו של ר’ עמרם דיוואן במקום, נעוצה ככל הנראה במצב הביטחוני הרעוע בממלכה השריפית באותה תקופה [1763- 1766]. יש הגורסים שמוצא משפחתו הוא מכפר בקרבת טנג’יר בשם דיוואן הנמצא בקרבת אסז’ן. אין לשלול אפשרות שיהודים מהכפר דיוואן העתיקו את מגוריהם לאסז’ן לאחר כיבוש טנג’יר על ידי הפורטוגזים בשנת 1471 ושמשפחת סבו ר’ עמרם או אבי סבו מקורה מאסז’ן. לאחר שסבב בקהילות ישראל ברחבי מרוקו ואסף את התרומות למען כוללות חברון, שב ר’ עמרם דיוואן לא”י. כעבור שלוש שנים לאחר שהות קצרה בארץ ישראל שב בשנת תקל”ד 1774 למערב הפנימי, בביקורו השני, שהה ר’ עמרם דיוואן במערב הפנימי למעלה משמונה שנים, רובם במקנס בבית ר’ זכרי משאש. כן סבב בין הקהילות והותיר רושם עז על מארחיו. סיבת השתהותו ב מרוקו נבעה ממלחמות השבטים שהתנהלו סביב מקנס, ואולם ייתכן גם שמצבו הבריאותי מנע ממנו את המשך הדרך בגלל הסיגופים החמורים שנטל על עצמו. במהלך סיוריו בקהילות היהודית ברחבי המערב הפנמי נודע כמרפא ובעל נס. נסים רבים נקשרו בשמו. באדר תקל”ה [פברואר 1775] הגיע למקנס ושהה בה עד ר”ח כסלו תקמ”א.[יום ראשון 18 בנובמבר 1781] ב פאס שהה עד ד’ תמוז תקמ”ב.[יום ראשון, 16 ביוני 1782

פטירת רבי עמרם דיוואן

הצדיק יצא עם בנו מפאס צפונה לעבר נמל טנג'יר, אולם נפטר באסז'ן בערב שבת טו' אב תקמ"ב. [יום שישי 20.7.1782] חודש לאחר הגעתו לאסז’ן מפאס. “בט’ בחודש מנחם אב שנת באו בנים עד “משבר” היא שנת תקמ”ב [=1782] נפטר השד”ר מחברון רבי עמרם בן דיוואן באז’ן ונקבר בה” הצדיק נפטר ביום שישי בצהרים,שעות ספורות לפני כניסת שבת. בעת גסיסתו ציוה את בנו חיים לחזור לארץ ישראל, ולהדפיס את חיבוריו בליוורנו בדרכו חזרה לארץ הקודש. עם מותו הספידוהו גדולי חכמי מקנס, ר’ דוד חסין שהכירו אישית הכרות רבת שנים, חיבר לכבודו פיוט וקינה סמוך מאוד למועד פטירתו ביקר המשורר הגדול ר’ דוד חסין בקברו באז’ן ובעקבות בקורו חיבר את הקינה “הר טוב” בהסבר המקדים לקינה כותב ר’ דוד חסין, “את הקינה חיברתי על מצבת קברו באג’נה” [אג'ן – אג'נה צורה פיוטית כמו מצרימה, ירושלימה]. על ציון הצדיק מתקיימת ההילולה הגדולה ביותר בקרב יהודי המג’רב. סיפורי מופת וסיפורי ניסים רבים מסופרים במסורות בעל פה בקרב הקהילות שבהן ביקר. רבים מאלה תועדו והועלו על הכתב על ידי רבנים שונים במבואות של ספריהם.

ר’ חיים דיוואן

בנו, ר’ חיים דיוואן השתקע והתיישב באסז’ן ואף “קנה בה חצר, ומכרה כעבור שנתיים כפי שראיתי בשטר מקנה כתב יד משנת תקמ”ד שנתיים לאחר מות אביו” וקם להשלים את סבב ההתרמה בדרום מרוקו. ר’ חיים נפטר בסופו של דבר ביישוב בשם ווירגאן  שבדרום מרוק עם מותו, אבדו עמו כתבי היד שחיבר אביו בשמונת שנות מגוריו במקנס בבית הצדיק רבי זכרי משאש אבי סבו של רבי שלום משאש רבה הראשי של מרוקו והרב הספרדי הראשי של ירושלים ברביע האחרון של המאה ה-20. מגורי ר’ עמרם בן דיוואן באסז’ן בביקורו הראשון במערב הפנימי ומגורי ר’ חיים בנו באסז’ן, לאחר פטירת אביו, מחזק את הסברה שמקור משפחת ר’ עמרם דיוואן הוא מקהילת אסז’ן ושסבו של ר’ עמרם בן דיוואן עלה לארץ ישראל מקהילה זו, וזו סיבת מגורי שניהם ביישוב זה.

מנהגי תפלת ערבית

א-נהגו להתפלל ערבית בין בחול ובין בשבת, בצאת הכוכבים:

ב-נהגו לפתוח את התפלה במזמור ״לדוד ה׳ אורי וישעי״, ועוד פסוקים, בנעימה

מיוחדת:

ג-יש נהגו לקרוא אחרי המזמור האמור, אין כאלוקינו וכו׳ כולו, ותנא דבי אליהו

וכו', ואחריהם חצי קדיש וברכו:

ד-נהגו שאין עונים אמן אחרי ברכות קריאת שמע, שחרית וערבית:

ה-נהגו בערבית, ובפרט במוצאי שבת. אחרי השכיבנו, לומר בנעימה: יִרְאוּ עֵינֵינוּ וְיִשמַח לִבֵּנוּ וְתָגֵל נַפְשֵׁנוּ בִּישׁוּעָתְךָ בֶּאֱמֶת בֶּאֱמר לְצִיּון מָלַךְ אֱלהָיִךְ:
ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ ה' יִמְלךְ לְעולָם וָעֶד:
כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא וּלְעולְמֵי עַד תִּמְלךְ בְּכָבוד כִּי אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אָתָּה:
בָּרוּךְ אַתָּה ה'. הַמֶּלֶךְ בִּכְבודו תָּמִיד יִמְלךְ עָלֵינוּ לְעולָם וָעֶד וְעַל כָּל מַעֲשיו:

ו-נהגו להקל לקרוא מקרא בלילה, ובפרט תהילים, ויש שנהגו להחמיר בדבר:

ז-נהגו לקרוא ״ברכת המפיל״ בלי שם ומלכות, אפילו אם ישן קודם חצות הלילה:

ח-נהגו בקריאת שמע שעל המטה, לפי סדר זה: רבונו של עולם הריני מוחל וכו', השכיבנו בלי שם ומלכות, ברכת המפיל בלי שם ומלכות, קריאת שמע כולה, יעלזו חסידים, יושב בסתר עד ״מחסי״, וידוי כולו, אנא בכה, למנצח בבוא אליו נתן הנביא, שיר המעלות אשא עיני, פסוקים אחרים המתחילים גד גדוד יגודנו וכו', ומסיימים תורה צוה לנו משה וכו':

א. כן המנהג פשוט, וכפי שנפסק בשו״ע (סימן רל״ה ס״א), וראה בזה בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו  (הל׳ ערבית), ובספר מקור חיים !פרק ס״ו ס״א):

ב. כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (ערבית), וכן כתב בספר גאולי כהונה (מע׳ ט׳), וראה בזה בילקוט״י (ח״ג סימן רל״ו ס״א), והטעם לזה ע״פ מה שאמרו חז״ל (.ברכות ה׳), אם היה רגיל לקרות קורא, כדי לעמוד לתפלה מתוך דברי תורה, ונבחר מטוב המזמור הזה, על פי המובא בספרים שהוא מסוגל לביטול גזירות רעות (.ראה בזה בשערי תפלה):

ג. כן הביא בספר נהגו העם וערבית), בשם ספר הליכות שב״א (.סימן י״ד), וטעמו כנ״ל:

ד. כן המנהג פשוט, וכדברי מרן ובס״ס נ״ט), ומרן החיד״א בברכ״י וסימן ס״א סק״ב), וראה במקור חיים ופרק נ״א):

ה. כן המנהג ומקורו מהקדמונים, ראה בזה בספר נהגו העם (ערבית), ובספר עשה לך רב (ח״ה עמוד פ״ב), וזה דלא כנפסק בשו״ע וסימן רל״ו ס״ב):

ו. כן כתב בשו״ת הים הגדול להרה״ג ר׳ יעקב משה טולידאנו (סימן ח) ומובא באוצרות הפוסקים (דיני השכמת הבוקר), ואמנם מרן החיד״א בספרו ברב״י (סימן רל״ח סק״ב) החמיר בדבר, וכתב שכן מנהג ירושלים וחברון, ומקורו על פי הסוד, וראה גם בחיים שאל (ח״ב סימן כ״ה), ובספר מנהגי החיד״א להרה״ג ר׳ ראובן עמאר (עמוד קנ״ד) האריך בזה, ומסקנתו שבלילות החול אין לקרוא אפי׳ תהילים, ולנשים מותר הכל, ומי שאינו יודע רק מקרא מותר בכל, וכשיש חולה רח״ל נהגו להקל בפשיטות בדבר:

ז.כן המנהג פשוט, וכמו שהוכיח בעליל בספר לבי ער (סימן י׳) עיי״ש באורך, וכן העיד שם ב^, האדמו״ר ר׳ אלעזר אביחצירא שליט״א, וכן פסק במקור חיים (פרק ס״ח ס״ו):

ח.כן המנהג, וכן מובא בסידורים ישנים:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה- מנהגי תפלת ערבית

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

טבעות — "כאתם״

טבעות עירוניות

א-מכנאס ; סוף המאה הי״ט טבעת־הקידושין ששימשה את הרב יוסף משאש שעה שהשיא זוגות

כסף ואמייל־קלואזונה ירוק־כחול רוחב ראש הטבעת : 2 ס״מ

ב-המקור אינו ידוע; נקרא גם ׳׳טבעת־ ציפור״

כסף מוזהב ואבני־זכוכית רוחב ראש הטבעת : 2 ס”מ

מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 12, מס׳ 53

טבעות כפריות

מוצאן מדרום־מערב מארוקו, מקום שם נהגו נשים יהודיות ומוסלמיות לענוד שפע של טבעות על אצבעות ידיהן ולקלען בשערות לקישוט תסרוקתן(ראה גם הפרק על הלבוש, מס׳ 381) ; כולן עשויות כסף

(ג—ה) טבעות בסגנון עדיי טהלה ותיזנית ; באיזור זה נהגו רק ילדות ונערות לקלען בשערותיהן כסף ואמייל צבעוני גובה הקונוס : 1.5 ס״מ

(ו) טבעת המשמשת להחזקת בושם; המכסה מחובר בשרשרת רוחב הראש : 2 ס״מ

(ז) איזור תאפילאלת

ראש הטבעת עשוי בצורת קונוס בולט של חוטי־פיליגראן

גובה הקונוס : 1.5 ס״מ מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 40, מס׳ 182, 191,187 ; הנ״ל, תלבושות, לוח 11, מס׳ 34 (461)

תכשיטים אצל נשות מרוקו-תערוכת מוזיאון ישראל

יצחק שמעיה אלישר

נולד בירושלים י. חשון תרל״ג ונלב״ע בה ט״ו תמוז תרצ״ג. בנו השני של הרה״ג חיים משה אלישר, שהיה ראש״ל וראש הרבנים באה״ק. את חנוכו הראשון קבל בחדר אשר בתוך חומות העיר העתיקה. מוריו היו ר׳ שלמה בכר, וחכם פריסיאדו החלבי, מלמדי תינוקות ידועים בתקופתם. אח״כ עבר לבית תגור מודדגי, שגודע בשם ת״ת תג׳יד וג׳אחון ע״ש שנים מטובי מוריו, או בתארו הרשמי ״בית הספר להאציל למל״. בהיותו בן י״א שנה נכנם לביה״ם ״דורש ציין״ מיסודו של הרב יצחק מפראג ז״ל. מורי המוסד ת״ר בכור שולם, ח״ר רפאל

יהושע הכהן שאקו, וח״ר יהודה פאניז׳יל, טפלו בו במיוחד, ודאגו להתפתחותו השכלית בחבה.! ליד למודי הדת אשר ספג בעת ההיא כנפשו שבעו, תדגיש צודך לקנות ידיעות גם בלשון הערבית, ומחשבתו זו הובעה לראשונה בפני הנהלת ביה״ם אשר מצאה לה אזנים קשובות. תחילה שמע לקח מפי יוסף בלוד, שכעבור זמן היה חבר בועדה המשפטית של שלטון המחוז, ואח״כ הוזמן ד׳ מירקאדו דקיב בתור מודה קבוע במוםד לשפה הערבית, ומאחר כי שעוריו של זה לא הרוו צמאונו של הנער אשר שאף עוד בגילו הרך להשתלמות שיטתית,

הובא בהשפעת הוריו השיך אבדהים םאפיטי, אשר הורה ערבית לתלמידים מתקדמים. בו בזמן החל לומד את השפה הצרפתית, אצל המודה המובהק תיים קלמי ז״ל. תשומת לב מיותרת נתן לכתב העברי היפה, אותיות מרובעות ורש״י, ותמורת תשלום של מג׳ידיה אחת לחדש, למד את מלאכת הכתב אצל ר' אברהם גאב׳יזון שהוחזק למומחה במקצוע זה.

ירוחם ב״ר נםים אלישר

יליד ירושלים בשנת תרמ״ו. בנו השני של הרה״ג נסים אלישר ז״ל. חונך בת״ת הספרדים ואח״כ למד בישיבת סבו הראש״ל יש״א ברכה. עד מהרה נודע כאחד מטובי האברכים הלמדנים בעיה״ק, שרב כחם בתודה. בגיל צעיר, הוזמן בראשית תרע״ג לבגדאד לשבת שם על כסא הרבנות והוא אז בן כ״ז שנה. כשבע שנים כהן ברבנות בעיר הנ׳׳ל, אח״כ הסתלק ממשרתו וחזר לאה״ק. התהלך ערירי, מר ונאנח, ונלב״ע לפתע לרגל אסון אשד קרהו, ביום כ״ז מנ״א תרפ״א.

נסים בנימין מרדכי אלישר

בנו השלישי של הרב יש״א ז״ל, השריד האחרון לשושלת הרבנים ממשפחה זו. נושא שם זקנו, אביו חורגו של הרב יעקב שאול אלישר. נולד בערב חנוכה כ״ד כסלו תדי״ג ולכן צרפו לשמו האמתי — נסים, לזכר המאורע כנהוג בארצות המזרח. בבחרותו למד תורה הרבה אצל הרה״ג המקובל שבתי גבריאל ז״ל, שבא בשנת תרכ״ד משאלוניקי להשתקע בירושלים. עודנו כבן ט״ו שנה, נגרר אחרי עסקי השוק ויחל לטפל בעניני קרקעות ומגרשי בנין ומזה מצא לחמו. את עתותיו הפנויות הקדיש לתודה אך הרבנות כמקור מחיה היתה שנואה עליו. מטבעו ענו ושפל רוח, בורח מן השררה והכבוד.

רפאל יהושע אלישר

יליד ירושלים בחדש טבת תרכ״ט. בנו הבכור של הרה״ג נסים בנימין מרדכי אלישד ז״ל. למד בישיבת סבו הראש״ל יש״א, ועם אביו ד״נ אלישר. היה מנכבדי סוחרי ירושלים. מת בדמי ימיו, ז. טבת תרע״ב.

צ י ו נ ו : ראו הגל ושאו קינים פ ה נטמן ירא אלקים איש חיל רב פעלים לילות כימים במצות משים, ארז כלבנון בחור כארזים, ל א נח וישבע מרורים ימיו נדעכו ויבחר קברים שנותיו הרעים שלש וארבעים, רפאל יהושע אלישר התמים יום ז טבת התרע״ב.

אברהם ב״ר יוסף אלמאליח

נולד בירושלים בחדש שבט התרמ״ה. ראשית חנוכו קבל בביה״ס ״דורש ציון״, ואח״כ למד בישיבת תפארת ירושלים. מתוך שאיפתו העזה להשתלם בשפות ומדעים, נכנס עד מהרה לביה״ס של חברת כי״ח. כאן שמע לקח בשקידה מפי מוריו הותיקים, ר' חיים קלמי — צרפתית, ור' מרדכי קריצבםקי — עברית. שנים אחדות בקר במוסד החנוכי  college st  Etienne ומזוין בידיעות יצא לדרך החיים. עוד מגיל צעיר נמשך לעבודת ההוראה, לספרות ולעתונאות, ובעת ובעונה אחת גם לעסקנות הצבורית. בשלהי תרס״ב, הוזמן למורה בביה״ם של חברת כי״ח בירושלים, ובו הורה עברית וצרפתית כעשר שנים. בעת ההיא הקדיש הרבה מזמנו למפעלים תרבותיים, ביניהם ארגון הנוער, סדור שעורי ערב, יסוד אגודת צעירי ירושלים, ועוד.

בהשתדלותו ובתמיכת חבר צעירים, נוסד בשנת תרס״ט השבועון הספרדי ״איל ליביראל״, שנערך על ידו במשך הירחים המעטים לקיומו. בינתים החליטו בעליו להוציאו עברית, בשם ״החרות״, והוא נמנה לעורכו. בשנת תר״ע, בא הרב חיים נחום חכם באשי בבירת תורכיה, לבקר באה״ק. ע״פ בקשת הרב, נלוה אליו במסעו כמזכיר פרטי. הוא נסע עמו אח״כ דדך דמשק, ביירוט, ואיזמיר לקושטא. בקורו של הר״ח נחום, היה בקשר עם שאלת הרבנות בירושלים שתבעה פתרון. בואו לקושטא עם הרב הראשי שלה הפנה אליו את תשומת לבם של עסקני הקהלת, ויציעו לו את הנהלת ביה״ס אשר לעדת היהודים בפרבר גלאטה, והוא נאות לקבל המשרה למשך שנה אחת. בירת תורכיה בימים ההם היתה הומה וסואנת. אז החלה העבודה הציונית שם בהנהלתו הנבונה של ד״ד אביגדור יעקבסון ז״ל. מתוך קרבתו ויחסיו עם ראש הרבנים, התודע לאנשי השלטון. כן הכיר, ובא במגע עם עתונאים תורכים בעלי שם. שדה העסקנות הציונית בקושטא היה בעת ההיא רחב ידים, וכל עובד נוסף הועיל להרתבת גבולו והיקפו. כחות התנופה העיקריים היו הד״ר יעקבסון מנהל אגגלו ליונטין בנק, ד״ד מרקוס ב״כ תברת העזרה, וכן מ. מ. אוסישקין וזאב ז׳בוטינסקי, אשר ממקום מגורם באודיסה מלאו בעיר הנ״ל תפקידים לאומיים חשובים. בדרך טבעית נמשך גם הוא אל חוג העסקנים הללו, ואת עתותיו הפנויות מעבודתו בבית הספר הקדיש לצרכי הצבור ולמוסדותיו. בו בזמן נוסד השבועון העברי ״המבשר״, ע״י ש. הוכברג וי. קריטשמר יזרעאלי, והוא השתתף בו כחבר המערכת. תוך כדי כך נתמנה חותנו הרב יעקב דאנון לרב ראשי בדמשק, ובבואו לשם עמו כבן לויתו, הציעו לו משרת מזכיר הקהלת ומנהל בתי הספר, ומחמת נטיתו להוראה הסכים להם.

יוסף ב״ר אליהו אלמאליח

יליד רבאט, בשנת תרי״ב. אבי הסופr והעסקן הצבורי א. אלמאליח. בילדותו, עודו בן שלש, הובא ירושלימה ובה חונך. פעמים אחדות היה שד״ד כוללות עדתו בערי חו״ל. עזר הרבה לבצורת של עדת המערבים בירושלים ונחשב בין טובי רבניה ומנהיגיה. נפטר בעיה״ק ירושלים זקן ושבע ימים.

יעקב ב"ר יוסף אלמאליח

חכם וסופר. ענף עץ אבות ות״ח נודע לשם. מראשוני המתישבים ביפו ועסקן צבורי לעדת היהודים שם. היה מסור מאד לחנוך הדתי המסורתי, והרבה טדרח ועמל בדבר יסוד וקיום בית הספר לבני ישראל ביפו, שמםפר חניכיו הגיע בשנת תרל״ב לשבעים בערך. עוד לפני כך התקים ביפו בית ספד לחברת כי״ח, שרבה בו העזובה בכל המובנים וזמן רב היה סגור, ובהשתדלותו הנמרצת נפתח מחדש והוכנסו בו למודי חול, כתיבת הארץ ושפת המדינה, ויעזר לבסוסו ולשכלולו של הישוב היהודי שם. שנים מספר היה גם כתב ה״חבצלת״ מיפו,

ודבריו נקראו בשים לב ובהתענינות.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

הוא המשיך וסיפר כי בחודש אלול, לקראת ראש השנה, נאלץ לצמצם את התמיכה, ״ולבבי הכה על זה בסתר, בידעי אל נכון, כי אי אפשר לחיות בסכום הזה״. הגדרתים באו אליו וקבלו על הצמצום דווקא בחודש החגים, כאשר הם קיוו שלא להסתפק, כדבריהם ב״לחם צר״. מויאל, לפי עדותו, לא יכול היה לעמוד בפניהם, והחזיר את התשלום לקדמותו. הגדרתים, לאור האמור לעיל, ראו במויאל את מיטיבם. אחד מהם, דב לייבוביך, כתב על קשריהם אתו: ״האיש מויאל, ספרדי מארצות המערב, תושב יפו מימים ימימה, ודעתו מעורבת עם יושבי הארץ, וישם לבו עלינו לטובה״.

כשלושת רבעי שנה לאחר עלייתם על הקרקע כתבו הביל״ויים מכתב נוגה במיוחד למויאל, שכלל את המשפטים האלה: ״אם נאמר לתאר לפניך את כל התלאות אשר מצאונו מיום דרכו כפות רגלינו על אדמת גדרה עד היום, כי אז עצור במילים מי יוכל… מה שהיה כבר עבר… נדבר הפעם ממצבנו הנוכחי ונחזה לנו גם עתידות… אין בגדרה כי אם בית אחד ככף איש ובו אנחנו יושבים, עשרה אנשים, איש על כתף רעהו, כי קצר המצע מהשתרע וצר הבית מלהכיל את כולנו. יש לנו גם חמור אחד, וזולת זאת אין דבר, ובכל זאת גדרה בין המושבות תמנה ואנחנו בין עובדי האדמה!״ בהמשך מכתבם למויאל קבלו הגדרתים על כך כי חובבי ציון צמצמו בהרבה את התקציב שקיבלו. בצורה זו אין כל עתיד לגדרה, ״ואנחנו, אנה נוליך את חרפתנו? הלעולם נושיט ידינו לעזרה? הנאכל לחם חסד, אם יש את ידינו להוציא לחם מן הארץ בכבוד?״ אנשי גדרה ביקשו ממויאל שיסייע להם בשלוש בקשות: הקמת בית נוסף או שניים, השגת אישור להקמת כל בתי המושבה וחפירת באר. את דבריהם סיימו בהבעת תקווה כי מויאל יוכל לסייע בידם: ״ואתה, אדון נכבד, ידעת אמיתת הדברים האלה, כי נהירים לך שבילי ישוב ארץ ישראל ונקווה, כי לא תוציא מתחת ידך דבר שאינו מתוקן כל צרכו, ואם לא: לאט תעשה מעשיך, כי לא תיבנה עיר פעם אחת, הלוא תבחן ותעשה את הנחוץ בעתו. ה- מכבדיך ומוקיריך כערכך הם״.[הגדרתים אל אברהם מויאל ביפו, 18 באוגוסט 1885, דרויאנוב-לסקוב, כרך ג', עמ^׳ 449-448]

ייאושם של הגדרתים וסיועו של מויאל להם הגיע לעיתון הצבי, שהוציא אליעזר בן־יהודה בירושלים: ״מגדרה מודיעים לנו כי הייאוש החל להתגבר בלבות אנשי ביל״ו. לפי הנראה לעת עתה אין תקווה להם כי יוכלו לזרוע השנה הזאת, וידיהם רפו ולא ידעו מה יעשו, ובני הנעורים האלה אשר בלי ספק הועילו הרבה לחזק את רעיון הישוב ברוסיה, רואים עתה כ­אחרי שנות עמל ונדודים, יגון ומכאובים ותקווה רעה, אין לפניהם דרך אחרת בלתי אם לעזוב את הארץ הזאת אשר דבקה נפשם בה…״[ הצבי,4 בספטמבר1885.]

אך ייאוש זה לא התקבל בקרב חובבי ציון בעין יפה, והיו שניסו לטשטשו. תחת הכותרת ״ייאוש שלא מדעת״ כתב משה ליב לילינבלום בהמליץ, בצטטו את הקטע מהצבי על ייאושם של הבילו״יים בגדרה: ״כדבר ברור שהוא למעלה מכל ספק אוכל להודיע לכל חובבי ציון, שייאוש בני ביל״ו היה ייאוש שלא מדעת, וכי עתה לא בלבד שסר הייאוש ההוא מלבם, הנה כבר הוכנו להם מעונות וגם מקומות לבהמותיהם…"[ המליץ, 28 בספטמבר 1885]

מתיישבי גדרה עצמם הכחישו את דבר הייאוש. כחודש לאחר פרסום הידיעה בהצבי, כתב עורכו, אליעזר בן־יהודה: ״בני ביל״ו הודיעונו כי האדון אברהם מויאל הבטיח להם לתת לכל אחד סוס וכלי מחרשה וכל הדברים הדרושים להעבודה, ובימים האלה יביאו להם שני אהלים לשבתם, ותקוותם חזקה כי יזרעו בשנה הזאת את אדמת גדרה. ויוצאים המה במחאה גלויה כנגד הדברים הנאמרים בהצבי גיליון מ״ד כי הייאוש החל להתגבר בלבותם חס וחלילה. כמאז כן עתה יושבים המה לבלי חת וכל מפריע וכל שטן לא יפיל את רוחם ומוטב להם כי תפזרנה עצמותיהם על אדמת ארץ ישראל מאשר ישובו ויחיו בארץ אשר יצאו מתוכה. אונים חדשים שאפו ויחזקו וכמאז כן עתה נכונים המה למלחמה עם פגעי החיים והתלאות, עם פגעי בני אדם והדיבות הרעות, עד באם אל מטרתם״.

בן־יהודה התנצל על דבריו הקודמים בדבר ייאושם של הגדרתים, וקשר את התנצלותו לפועלו של מויאל: ״והנה אנחנו כתבנו את הדברים ההם לפי אשר הבינונו מדברי אחדים מאנשי החבורה הזאת בדברנו אתם, והננו שמחים כי שגינו הפעם, ובהשתדלות הגביר הנכבד האדון אברהם מויאל הי״ו חדשה התקווה בלבם כנשר נעוריה, ובני הנעורים האלה, אשר נשאו עמל ותלאות רבות זה שלוש שנים באהבתם אל הרעיון הקדוש, עוד חזקים בתוכם, לא נפל לבם ולא נס ליחם, ומקומם בא״י לא יניחו. ונקוה גם אנחנו כי עשה יעשו חו״צ [חובבי ציון] ברוסיה כל אשר לאל ידם ולהביא את בני הנעורים האלה אל הנחלה ולשית לץ לתלאותיהם ולתת להם יכולת לחיות על יגיע כפיהם ועל פרי אדמת הקודש אשר יעבדו בזיעת אפיהם״.[ הצבי, גל׳ 9,2 באוקטובר ]1885 .

נראה כי באותה תקופה העסיקה גדרה את מויאל ביום ובלילה. הוא סיפק להם סוסים, כלי עבודה, זרעים חומרי בניין וכן את התמיכה החודשית. נוכחותו של איש כמויאל הייתה חיונית, שכן עלה בידו לרומם את הרוחות ולתת לאנשי גדרה את ההרגשה כי מישהו דואג להם, וכי הדואג הוא אדם בעל מעוף. ייתכן כי תרומתו העיקרית של מויאל בתקופה הקצרה שכיהן בתפקידו הייתה שהוציא את העניינים מן השגרה וגרר אחריו את חובבי ציון ועל ידי סיכונים מחושבים בהוצאות כספים, שהיו בבחינת זריקות מרץ למתיישבים, אפשר להם להחזיק מעמד.

מויאל היה מליץ היושר העיקרי של מתיישבי גדרה אצל הנהגת חובבי ציון. במכתב מפורט לפינסקר באמצע נובמבר 1885 הוא שטח בפניו את קורות גדרה מאז קניית אדמתה, והסביר את מהות הסכסוך בינה לבין שכנתה הערבית. קשייה הרבים של גדרה נבעו משתי סיבות עיקריות: יחסו העוין של הכפר הערבי השכן, קטרה, וקשיים מכוונים שהערים על התפתחות המושבה השלטון הטורקי. בתחילת דבריו התנצל מויאל בפני פינסקר, שכמה חודשים התמהמה לכתוב לו על ״העניינים המסוכסכים״, כהגדרתו, ועשה זאת משום שהוא עצמו לא ידע איך העניין יתפתח ויסתיים, והעדיף להמתין עם דיווחו. גדרה, כפי שעולה ממכתבו של מויאל לפינסקר, אינה גן של שושנים. בעטו של מויאל נרשמו הדברים כך: ״…מצב העניין כמו שהוא, למען ידע ויבין, כי לא נשות על שושנים, וכי על כל צעד וצעד נפגוש חתחתים ומכשולים. אין מושבה שיסדו אחינו בארץ הקודש, עד היום הזה אשר הקיפוה מכשולים ממכשולים שונים כגדרה, אבל המסובבים [הסיבות] האלה נובעים ויוצאים ממקור שתי סיבות: א) האדמה אשר נקנתה בגדרה היא היא הנפש והרוח של הכפר הנזכר [קטרה]. האדמה הזאת לוקחה מאת האיכרים [הערבים] על-ידי תחבולות שונות. ה׳ פוליבֶר הצרפתי הלווה בריבית לבני הכפר וכה עלו והשתרעו החובות על צוואריהם, עד כי נאלצו לתת אדמתם מחיר נִשְׁיָם [חובם שעליהם להחזיר], אם כי מבלעדי האדמה הזאת אי אפשר להם להתקיים אפילו שנה אחת. והנה כל עוד שה׳ פוליבר היה בעל האדמה לא הרגישו הפלחים בכובד אסונם, יען הוא היה נותן להם האדמה בחכירה. אבל עתה, אחרי אשר נוכחו הפלחים לראות כי אחינו בעצמם יעבדו את האדמה, וכי לא ישיגו עתה את האדמה בחכירה, לו גם יתנו מחירה כתם אופיר וזהב פרוָיִם, עתה נלחצים הם לעמוד על נפשם, כי מאין יביאו לחמם? ולכן לא ייפלא עוד אם בני הכפר קטרה יפזרו אבני נגף וצורי מכשול על דרך התפתחות המושבה הנזכרה בחשבם פן ואולי יקוצו אחינו בזה וילכו להם למקום אחר״.

הסיבה השנייה קשורה להתנגדותו התקיפה של מושל ירושלים, ה״פחה״ כהגדרת מויאל, העושה ככל יכולתו להצר את צעדיה של גדרה. הוא ניסה את כוחו, כבר קודם לכן, נגד ראשון־לציון, ונבלם על ידי הפקיד הראשי של הברון רוטשילד, אליהו שייד. בעקרון היה זה מויאל עצמו, שמנע מהמושל העוין למנוע את הקמת הבתים, ועתה הוא נטפל למושבה הקטנה גדרה וסבור כי יצליח להורידה מאדמתה. מסייע לו בכך מושל עזה, שבתחום שלטונו נמצאת גדרה.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

מסיפורי הנסים של הצדיק.

סיפור 1. שיפוץ בית-העלמין בזכות ברכת הרב

רבי אברהם יצחק מוֹיָאל זצ"ל היה חזן קבוע בבית-הכנסת של רבי רפאל אְנְקָוָוה והיה גם גזבר הקהילה. פעם עלו רבי רפאל ורבי אברהם לבית-העלמין להתפלל על קברות הצדיקים הקבורים בְּסָלֶה. רבי רפאל בראותו בית-עלמין פרוץ, ללא חומה, ובהמות של הערבים רועים שם ומטמאות קברות הנפטרים בגלליהן, פנה לרבי אברהם ואמר לו: "לא אוכל לסבול חרפה זו! הרי אתה כעת גזבר הקהילה, עשה חסד עם מתים אלה והשתדל לבנות חומת-גדר לבית-העלמין שלא ישאר פרוץ" רבי אברהם ענה לו: "מה קודם למה, החיים או המתים? הרי אנו קהילה עניה, ובקופה אין אפילו כסף לחלוקה לעניים הסובלים חרפת-רעב ומחסור" – "התחל" ענה לו רבי רפאל "ירחם השם".

    באותו שבוע נסע רבי אברהם לקזבלנקה לרגל מסחרו, עבר לחנותו של מר טוֹלֶידָנוֹ אחד מעשירי העיר, כדי להזמין אצלו סחורה, פנה מר טוֹלֶידָנוֹ לרבי אברהם ואמר לו: "שאלה אחת מטרידה אותי ואינני יודע איך להשתחרר ממנה ואיך לפתור אותה?". "במה העניין מר טוֹלֶידָנוֹ?" שאל רבי אברהם:. "זכור לך שאשתי הייתה עקרה והצעת לנו, בזמנו, להביאה אצל הרב רפאל אְנְקָוָוה כדי לקבל ברכתו ויתפלל בעד סגר רחמה? אני שמח לבשרך כי השבח לאל, אשתי עומדת ללדת בקרוב, ואני יודע שברכתו של הרב עמדה לה, אך אינני יודע איך לגמול לרב עבור חסדו הגדול, כאשר אני יודע שהוא שונא מתנות ואין כוונתי חלילה לכסף, אלא לתשורה כפי מעלתו וכבודו של הרב". רבי אברהם סיפר למר טוֹלֶידָנוֹ עניין ביקור הרב בבית-העלמין ומשאלתו לבנות חומה כדי למנוע חילול קברות בבית-העלמין. רבי אברהם הוסיף ואמר: "נדמה לי שמן השמים כיוונו אותך ואותי לדבר מצווה, ואין כל ספק שיד הגורל הייתה במקרה, ושהאלקים הביא מצווה זו לידך, הגשמת משאלתו של הרב, שבוודאי תגרום לו סיפוק, הנאה ונחת רוח".

    בו במקום מסר מר טוֹלֶידָנוֹ לידי רבי אברהם מוֹיָאל סכום גדול שהיה בו די והותר לשיפוץ בית-הקברות.        

    רבי אברהם חזר לְסְלָה, מיד פנה לקבלן ערבי מבלי להגיד דבר לרבי רפאל. הוחל בבניית החומה אולם לטהרת המתים, נסלל כביש בתוך בית-העלמין ושער מברזל הוקם בכניסה. אחרי שכל המלאכה הסתיימה הזמין רבי אברהם את רבי רפאל לבקר בבית-העלמין. ענה לו רבי רפאל: "זכותם של הצדיקים הגדולים ויתר הנפטרים במקומם מונח, לא אוכל לראות שוב חילול קברותיהם". ענה לו רבי אברהם, כל עת שמסייעים  במרומים לא להתייאש מן הרחמים, אני מבטיח לכבודו שאעשה הכל כדי לגרום סיפוק והנאה לכבודו בעזרת השם".

    הרב רפאל עלה בשנית לבית-העלמין, וכשראה כל השינויים שנעשו במקום, פנה לרבי אברהם ואמר לו: "מניין כל זה? סיפר לו רבי אברהם את הסיפור של מר טוֹלֶידָנוֹ והרב אמר לו בהתרגשות: "ברוך תהיה, עכשיו כדאי להיקבר במקום הזה".

    משאלתו של רבי רפאל נתמלאה, כאלו ידע בחייו שמקום זה עתיד להיות מקום של כבוד קדושה וטהרה, ואכן לא עבר זמן רב, ורבי רפאל נפטר וזכה להיקבר בחלקה נפרדת בבית-העלמין, ועל קברו הוקם מבנה מיוחד.

סיפור 2. דין הצדק של הרב

יהודי מהעיר סְלָה שנתרושש מנכסיו, מכר את ביתו לאחד מערבי העיר, וכמנהג המקום באו שניהם לפני סופר בית-הדין המוסלמי וחתמו על שטר-מכר והיתנו זאת בכך: שהיהודי ימשיך להתגורר בבית וישלם לגוי שכר-דירה. כעבור זמן מה, איבד הגוי את השטר ובבית-הדין המוסלמי לא נשאר העתק, כשבא אל היהודי לתבוע את ביתו, דרש ממנו היהודי את השטר, אך השטר איננו ואותו יהודי התכחש למכירה ואמר שהבית נחלה לו מאבותיו. הגוי במר נפש פנה אל הקאדי (דיין המוסלמי), אך הלה לא יכל היה לסייע בידו באין לו ראיות כלשהן.

    שמעו של רבי רפאל התהלך לפניו כאיש צדק, כדיין אמת, המקדש שם שמים בדינו, כשאינו חושש מאנשי קהילתו, חבריו של הגוי הציעו לו שיפנה אל החזן רבי רפאל, (הערבים מכנים את הרבנים חזן או סייד  – אדון.  ש"ט) הגוי שמע לקולם ופנה אל הרב. בא אל הרב כשצרור כסף בידו, רבינו נזף בו ואמר לו: "אם אתה רוצה שאטפל בטענותך, קח  את כספך והחזירו לביתך". הגוי עשה כמצוות רבינו וסיפר לו את סיפורו. רבי רפאל קרא לשלשה מנכבדי הקהילה ושאל כל אחד מהם בנפרד, מה ידוע לו על הבית הנזכר לעיל. שלושתם ענו אותה תשובה – הבית שייך לגוי והושכר ליהודי היושב בו, ושניהם חתמו על שטר כדת וכדין על השכרת הבית. ללא היסוס קרא רבינו לסופר בית-הדין וכתב שטר מכר חדש ומסר אותו לגוי.

    לא יקשה בעינינו לתאר את גודל ההערצה של כל התושבים היהודים, המוסלמים והנוצרים כאחד, כששמעו התנהלות הדין ועל תוצאותיו. כך היה רבינו, דיין אמת שאך ורק האמת הייתה נר לרגליו.  

סיפור 3. יהודי שהתכחש לקבלת כספים מערבי ובזכות חוכמת הרב הוחזר לו כספו

ערבי אחד הפקיד בידי יהודי סכום כסף גדול לפני נסיעתו לעליה לחאג' בעיר מֶכָּה, כאשר חזר הערבי מנסיעתו וביקש מהיהודי להחזיר ל את כספו, הלה הכחיש הכל מכל, "לא ראיתי אותך מעולם, ואיני  מכיר אותך כלל", הערבי ראה שהעולם חשך בעדו, ולא היה יכול להוכיח את טענתו, הביא העניין בפני כמה מחבריו, ואלה יעצו לו להביא תלונתו בפני החזן של היהודים (הכוונה לרבי רפאל. ש"ט כי רק בחוכמתו וביושרו ימצא את הדרך להוציא הודאה מפי היהודי.

     הערבי סיפר לרב א. סיפורו, והרב ביקש מהערבי להמתין ושלח את עוזרו לקרא לאותו יהודי. זה טוען וזה מכחיש. הרב שאל את הערבי; "האם יש לך עדים"? "אין לי מלבד אלקים למעלה" ענה הערבי. "האם אתה זוכר באיזה מקום נתת לו הכסף"? "אני זוכר, זה היה ליד עץ גדול מחוץ לעיר". "אם כן", אמר לו הרב: "קח חבל  ולך מדוד היקף גזע העץ וחזור לומר לי מה מידת היקפו. הרב התחיל לדבר כאלו לעצמו: "אני ממהר לעניין חשוב ואיני יודע כמה זמן יקח עד שהגוי יחזור?. היהודי שנשאר עם הרב ושמע אותו, הוא לא הבין שהרב טמן לו מלכודת, וביוזמתו אמר: "כבוד הרב! מקום העץ רחוק מאד והערבי ישוב בעוד כשעה". מניה וביה אמר לו הרב: "אם אתה מכיר את מקומו של העץ, סימן שהגוי צודק, קום מיד והחזר הפיקדון לבעליו עד הפרוטה האחרונה. כעבור זמן-מה חזר הגוי מתנשף ומזיע, ובטרם התחיל לדבר אמר לו הרב: "אין צורך בהוכחות, צדקת בטענתך, היהודי חייב להחזיר לך את כספך עד הפרוטה האחרונה. הגוי קפץ מרוב שמחה ונפרד מהרב בנשיקת-יד                                             

סיפור 4.  בזכות הצדיק זאב רווח מצא את קבר סבתו.

זאב רווח הוא בנו של רבי יצחק רווח שהיה מורה לדקדוק בעיר סְלָה (Sale). זאב רווח נסע למרוקו עם חבריו לצילום סרט על הצדיקים. בטרם נסע ביקשה ממנו אמו שיפקוד את קבר אביה בְּסְלָה. כאשר הגיע לבית-העלמין עם חבריו, החל לחפש את קבר סבו שעות ארוכות ולא מצא. השעה הייתה מאוחרת וחבריו של זאב הפצירו בו שיפסיק לחפש קברים וילך עמם לנוח. זאב לא היה מוכן לעזוב ולהניח למשימה שהטילה עליו אמו עד שהבזיקה במוחו מחשבה. הוא ניגש לציונו של רבי רפאל והחל לבקש מהצדיק שיסייע לו למצוא את קברו של סבו. לפתע ניצנץ במוחו רעיון: "ספור שבע שורות קדימה, פנה ימינה וספור שלשה קברים, שם נמצא קבר הסבא". זאב המרוגש פנה ועשה כך ולמרבה תדהמתו מצא כך את קבר סבו.  שוו בנפשיכם את סערת הרגשות של זאב השחקן הידוע                                                                        

סיום המאמר 

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה.-מסיפורי הנסים של הצדיק.

39. אֵל, בָּרוּךְ, גְּדוֹל דֵּעָה

שיר מעין אזור בן שבע מחרוזות. הטור האחרון של הסטרופה הראשונה משמש רפרין. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. כל טור מתחלק לשתי צלעות. במחרוזת האחרונה – שישה טורים.

משקל: בטורי הענף: שבע הברות בצלע א ושש הברות בצלע ב. באזור: שבע הברות בצלע א ותשע בצלע ב.

כתובת: פיוט. נועם ׳חזק נא לך אייחל׳. סימן: אני דוד חזק.פיוט על המילה

מקור: א- כח ע״א; ק- כט ע״א; נ״י 3097 – 13 ע״א.

אֵל, בָּרוּךְ, גְּדוֹל דֵּעָה / יָחִיד, אֵין זוּלָתוֹ!

בְּשִׁיר חָדָשׁ אַבִּיעָה / אָשִׂישׂ עַל אִמְרָתוֹ

מִצְוַת מִילָה וּפְרִיעָה / צִוָּה עַם מַרְעִיתוֹ

לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ

5 נוֹדַעַת לָנוּ חִבָּה / עַד מְאֹד יְתֵרָה

כַּמָּה וְכַמָּה טוֹבָה / אוֹת בְּרִית טְהוֹרָה

וְדוֹחָה מִצְוָה רַבָּה / שָׁבַת הַחֲמוּרָה

וְיִצְרָא דַּעֲבֵרָה / יַעֲבֹר וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ   

לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ

יָדִיד מִבֶּטֶן קִדֵּשׁ / יָחִיד, צוּר עוֹלָמִים

10 צֶאֱצָאָיו בִּבְרִית קֹדֶשׁ / נִרְשָׁמִים, נֶחֱתָמִים

כָּל זָכָר בָּהּ יִתְקַדֵּשׁ / בֶּן שְׁמוֹנַת עַזִּים

וּלְהִתְעָרֵב בָּעַמִּים / לֹא נוּכַל כִּי חֶרְפָּה הִיא לָנוּ

לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ

דּוֹר לְדוֹר יְסַפְּרוּ / גְּדוֹלָה הִיא מִילָּה

אַב הָמוֹן בָּא בִּשְׂכָרוֹ / שַׁדַּי אֵלָיו נִגְלָה

15 וּלְאִישׁ מֹשֶׁה בְּחִירוֹ / עָלֶיהָ לֹא נִתְלָה

עֵת בְּמָלוֹן תְּחִלָּה / נִתְעַסֵּק וְלֹא מַל אֶת בְּנוֹ

לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ

וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים / בְּשִׂמְחָה מִצְוָתָהּ

וְעוֹד הֵם מְעֻתָּדִים / לָשׂוּשׂ בַּעֲשׂוֹתָהּ

מֵאָז מִבֵּית עֲבָדִים / יָצָאנוּ בִּזְכוּתָהּ  

20 זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ / הִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵנוּ

לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ

דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל / מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה

נֵצֶר פּוֹדֶה וְגוֹאֵל / זֶה שְׁמוֹ יִקָּרֵא

מְנַחֵם בֶּן עַמִּיאֵל / מִי כָּמוֹהוּ מוֹרֶה

וּבִשְׂכַר זֹאת מְזָרֵה / יִשְׂרָאֵל הוּא יְקַבְּצֶנּוּ

לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ

25 חוּסָה יָהּ עַל שְׁאֵרִית / נַחֲלָתֵךְ שַׁדַּי

זְכוֹר, הַבֵּט לִבְרִית / קַבֵּץ אֶת נְדוּדָי

קַרְנָם תִּשָּׂא, אַל תַּכְרִית / אֱמוֹר לַצָּרוֹת דָּי

אִסְפוּ לִי חֲסִידַי / כּוֹרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח

יִתְרוֹמַם וְגַם יִשְׁתַּבַּח / יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ,

שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ

1. 1. אל… דעה: מתוך ברכת יוצר של שחרית. יחיד… זולתו: על-פי תה׳ יח, לב; ועוד. 2. אשיש… אמרתו: על-פי תה׳ קיט, קטב. 3. מצות… ופריעה: על-פי הרמב״ם, הלכות מילה ב, ב: ׳כיצד מוהלין? חותכין את כל העור ואחר כך פורעיו את הקרום הרך שלמטה׳, וכדברי המשנה שבת יט, ו: ׳… מל ולא פרע את המילה – כאילו לא מל׳. עם מרעיתו: כינוי לישראל, על-פי תה׳ צה, ז. להכניסו… אבינו: לשון הברכה שמברך אבי הבן בעת המילה. 5. נודעת… יתרה: על־פי אבות, ג, יח: ׳… חיבה יתרה נודעת להם, שנקראו בנים למקום׳. 6. כמה… טובה: מתוך ההגדה של פסח: ׳על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו׳. 7. ודוחה…החמורה: על־פי משנה, שבת יט, ב: ׳עושים כל צרכי מילה בשבת׳; נדרים לא ע״ב: ׳ר׳ ישמעאל אמר: גדולה מילה, שדוחה את השבת החמורה׳. 8. ויצרא דעבירה: על-פי ע״ז סט, עב, יצר של עבירת זנות. יעבר… איננו: על-פי תה׳ לז, לו, בעקבות המילה יתבטל יצר העבירה. 9. ידיד:כינוי לאברהם אבינו. צור עולמים: על-פי יש׳ כו, ד, והוא כינוי לקב״ה. 10.צאצאיו…נחתמים: על-פי הברכה שלאחר המילה: ׳… וצאצאיו חתם באות ברית קדש׳. 11. כל… ימים: על-פי בר׳ יז, יב. 12. ולהתערב… נוכל: על-פי מש׳ כד, כא. כי חרפה לנו: על-פי בר׳ לד, יד.13. דור… יספרו: על־פי תה׳ עט, יג. גדולה היא מילה: ביטוי זה הוא תחילתם של מדרשים רבים בעניין המילה. 14. אב המון: כינוי לאברהם אבינו, על-פי בר׳ יז, ד-ה. שדי… נגלה: לאחר שנימול, נגלה אליו הקב״ה, כנאמר בבר׳ א, יח. 16-15. ולאיש… בנו: על-פי שמי ד, כד-כו. וכן – ׳גדולה מילה, שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו, כשנתרשל מן המילה׳ (נדרים לא עב). 17. וקיבלו היהודים: על-פי אס׳ ט, כז. 18. לשוש בעשותה: על-פי מגילה טז ע״ב: ׳ששון־זה מילה׳. 19. מאז… בזכותה: על-פי פדר״א, כט: ׳בזכות דם ברית מילה גאלתי אתכם ממצרים, ובזכותה את עתידין ליגאל…׳ ובמדרשים נוספים. 20. זרע קודש מצבתה: על־פי יש׳ ו, יג. היא שעמדה לאבותנו: מתוך ההגדה של פסח. 22-21. משורשיו… נצר: על-פי יש׳ יא_׳ א. זה… יקרא: על-פי הברכה שלאחר המילה: ׳ויקרא שמו בישראל…׳ 23. מנחם בן עמיאל: כינוי למלך המשיח (ראה: פדר״א יט). מי כמוהו מורה: על-פי איוב לו, כב. 24. מזרה … יקבצנו: על-פי יר׳ לא, י. 25. חוסה… נחלתך: על-פי יואל ב, יז. 26. קבץ… נדודי: על-פי יר׳ מט, ה. 27. אמור… די: על-פי חגיגה יב ע״א: ׳אני אל שדי – אני הוא שאמרתי לעולם די׳, והשווה רש״י לבר׳ מג, יד. 27-26. זכור…די: נ״י מחליף סדר צלעיות ב׳ בשני הטורים. 28. אספו… זבח: תה׳ נ, ה. 29. ישתבח… מלכנו: בברכה שלאחר פסוקי דזמרה, והוא רמז לייעוד הפיוט.

 אֶעֱרֹךְ מַהְלַל נִיבִי

למוצאי שבת ולברית מילה ־ סיפור מעשיו ונפלאותיו של אליהו הנביא. שיר מעין אזור בין יט מחרוזות ומחרוזת פתיחה. בכל מחרוזת ארבעה טורים.

חריזה; אאאא בבבא גגגא וכו׳.

משקל: שבע הברות בטור.

כתובת: פיוט מפואר יסדתי לכבוד מעלת מבשר טוב אליהו הנביא ז״ל, ובשעת המילה אומר אותו. טעם ׳בברית דם המילה׳. סימן: אנכי דוד בן אהרן בן חסין חזק.

מקור: א- כג ע״א; ק- כ ע״א; נ״י 4712 ־ ט ע״א.

אֶעֱרֹךְ מַהְלַל נִיבִי

לִפְנֵי אֱלֹהֵי אָבִי

לִכְבוֹד חֶמְדַּת לְבָבִי

אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא

–5נָטַע הָאֵל בִּישֻׁרוּן

חֲבַצֶּלֶת הֲשָׁרוֹן

אִישׁ מִגֶּזַע אַהֲרֹן

מְשָׁרֵת צוּר מִשְׂגַּבִּי

כֹּהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן הוּא

10-פִּינְחָס הוּא אֵלִיָּהוּ

הַנָּבִיא יִקְרָאוּהוּ

הַגִּלְעָדִי הַתִּשְׁבִּי

יוֹם קִנֵּא קִנְאַת הָאֵל

הָרַג בְּכֹחַ וָאֵל

נְשִׂיא שֵׁבֶט יִשְׂרָאֵל-15

וּבַת צוּר שֶׁמָּה כָּזְבִּי

דִּין שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ

אִישׁ אֲרָמִית מִשְׁכָּבוֹ

קַנָּאִים הֵם פּוֹגְעִים בּוֹ

20-וַיֹּאמֶר אָרִיק חַרְבִּי

וַיָּקָם מִתּוֹךְ עֵדָה

רֹמַח בְּיָדוֹ הָדָה

וַיֶּחֱרַד חֲרָדָה

נִתְגַּבֵּר כְּמוֹ לָבִיא

דָּקַר בְּחַרְבּוֹ אוֹתָם-25

כְּדֶרֶךְ שְׁכִיבָתָם

 עַל הָאָרֶץ חֲבָטָם

 וּלְמֹשֶׁה אוֹתָם הֵבִיא

בִּשְׂכַר זֹאת אֵל חַי עוֹלָם

נָתַן לוֹ שָׂכָר מֻשְׁלָם-30

בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם

וַיְכַפֵּר עֲלֵי חוֹבִי

נִסִּים עֶשֶׂר וּשְׁנַיִם

בְּדִבְרֵיהֶם שְׁנוּיִים

-עָשָׂה לוֹ דַר שָׂמַים35

צוּר גּוֹאֲלִי אָבִי

אֱמֶת בְּפִיהוּ הָיָה

לְאַלְמָנָה עֲנִיָּה

עֵת אֶת בְּנָהּ הֶחֱיָה

וּלְנַפְשׁוֹ אָמַר שׁוּבִי-40

הַשֶּׁמֶן גַּם הוּא שָׁרְתָה

בְּרָכָה בּוֹ וְהָיְתָה

כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלְתָה

וַתִּגְדְּלִי וַתִּרְבִּי

רוֹדְפִים אַחֲרֵי תֹּהוּ-45

הִכָּה בְּשֵׁבֶט פִּיהוּ

וַיֹּאמְרוּ : ה' הוּא

אֱמֶת וְאַתָּה נָבִיא

וְגָזַר אֹמֶר עָשָׂה

50- מִסְפָּר שָׁנִים שְׁלֹשָׁה

מָטָר לֹא נָתַן אַרְצָה

הוּא הַמּוֹצִיא הַמֵּבִיא

נָתַן לוֹ אֵל מַהְלְכִים

בְּעוֹלָם הַמַּלְאָכִים

55 – וּלְעִתּוֹת הַצְּרִיכִים

הוּא נִדְמֶה כַּעֲרָבִי

בַּקְּדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה

עָלֹה עָלָה בַּסְּעָרָה

אֱלִישָׁע אֵלָיו קָרָא

60-וַיֹּאמֶר : "אָבִי, אָבִי

נַפְשִׁי לַיְלָה אִוַתְהוּ

מִי יִתֵּן אֶמְצָאֵהוּ

פֶּתַח בֵּיתִי אֶרְאֵהוּ

יַשְׁקִיף בְּעַד אֶשְׁנַבִּי

65-חָסִין קָדוֹשׁ אֶקְרָאָה

אִישׁ אֲשֶׁר פָּנָיו רָאָה

הֵן כַּבִּיר יָדוֹ מָצְאָה

תְּשׁוּרָה אֵלָיו אָבִיא

חֵן חֵן לוֹ אִישׁ לוֹ נִגְלָה

70 -בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה

וּבִבְרִית דָּם הַמִּילָה

בּוֹ יָבֹא רָץ כַּצְּבִי

זָכוּר לְטוֹב יָאִיר נֵרִי

יְבַשֵּׂר צִיּוֹן עִירִי

75 -יֹאמַר לָהּ הִתְנַעֲרִי

מֵעֲפַר קוּמִי שְׁבִי

קוֹל זִמְרַת שִׁיר מַהֲלָלִי

יִרְצֶה צוּרִי גּוֹאֲלִי

וְלֹא דּוּמִיָּה לִי

80-כָל-עוֹד נִשְׁמָתִי בִי

1. 1. אערך… ניבי: אסדר דברי תהלתי. ניבי: לשון ניב שפתיים (יש׳ נז, יט). 3. לכבוד: שיר תהילה לכבוד אליהו. 5. בישורון: בעם ישראל. 6. חבצלת השרון: משל לאליהו שהוא כפרח חן. 7. מגזע: מבני בניו. 8. משרת: כוהן המשרת בקודש. 9. כהן… הוא: על-פי הלשון בבר׳ יד, יח. 10. פינחס הוא אליהו: כך אמרו חז״ל בילקוט שמעוני רמז תשע״א, וראה גם בבא־מציעא קיד ע״ב, ברש״י ד״ה ׳לאו כהן מר׳. 12-11. הנביא… התשבי: תארים לאליהו על-פי מל״א יז, א: ׳ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד׳. 13. קנא קנאת הא-ל: כנאמר על פינחס ׳בקנאו את קנאתי בתוכם׳(במ׳ כה, יא). 14. בכח ואל: כוח וגבורה. אל – לשון אייל, על-דרך הלשון ׳יש לאל ידי׳(בר׳ לא, כס). 15. נשיא… ישראל: הוא זמרי בן סלוא (במי כה, יד). 16. וכת… כזבי: שם, שם, טו. 21־22. ויקם… בידו: שם, שם, ז. 22. הדה: הושיט ידו, ראה יש׳ יא, ח. 24. נתגבר כמו לביא: על־דרך מאמרו של יהודה בן תימא (אבות ה, כ): ׳הוי עז כנמר… וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים׳, ודרשוהו(במ״ר כ, כה) על פינחס. 27. על… חבטם: כשראה פינחס מלאך נוגף בני שבטו של זמרי, שבט שמעון, חבט את שני ההרוגים בקרקע והתפלל למענם (שם, שם, כו, וראה גם סנהדרין פב ע״ב). 32-29. בשכר… ויכפר: כל העניין על-פי במי כה, יב־יג. 33. נשים עשר ושניים: נעשו לפינחס בשעה שהרג את זמרי. 34. בדבריהם שנויים: בדברי חז״ל הם אמורים, במדרש במ״ר כ, כו: ׳וקנא לשמו של הקב״ה, ועשה לו י״ב נסים…׳. 39-37. אמת… החיה: עובר המשורר לספר נפלאות אליהו, ומספר הנס של החייאת בן האלמנה על-פי מל״א יז, יז-כד. 40. ולנפשו: לנפש בן האשה. שובי: שובי לגוף המת. 43-41. השמן… כלתה: כמסופר במל״א יז, טז: ׳כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר׳. יש לקרוא את שני הטורים בהמשך אחד – השמן שרתה והייתה בו הברכה. 44. ותגדלי ותרבי: כמדבר אל כד הקמח, והשתמש בלשון נקבה כפי שזה בסיפור המקראי. הלשון על-פי יח׳ טז, ז. 45. רודפים אחרי תוהו: הם עם ישראל שעבדו לבעל בימי אחאב, וסיפור הדברים במל״א יח. 46. הכה בשבט פיהו: ניצח בוויכוח עמם. 48-47. ויאמרו… נביא: לאחר המופת קראו הכל ׳ה׳ הוא הא-להים׳, מל״א יח, לט. 49. וגזר אומר עשה: גזר בדבריו גזירה, והקב״ה קיים גזירתו. 51-50. מספר… ארצה: וגזירתו נתקיימה כי לא ירד גשם במשך שלוש שנים, כמסופר במל״א בפרק יז ובפרק יח. 52. הוא: אליהו. המוציא המביא: כביכול נתן הקב״ה את הגשמים בידיו, הוא מוציאם והוא מביאם, ראה תענית ב ע״א. 53. נתן לו אל מהלכים: על-פי זכ׳ ג, יז ועניינו: יש לו מעמד בעולם המלאכים, והוא יוצא ונכנס ביניהם וחשוב כמותם. 55. ולעתות הצריכים: בשעת הצורך. 56. הוא נדמה כערבי: יורד לעולם בדמות ערבי, כמסופר במסכת ברכות דף ו ע״ב. 60-57. בקדושה… אבי: מתאר המשורר הסתלקותו של אליהו בסערה השמימה כמסופר במל״ב פרק ב. 64-61. נפשי… אשנבי: מתאר געגועי המשורר וחפצו העז לראות את אליהו, לזכות לגילוי אליהו. 66-65. חסין: אדם שזכה לגילוי אליהו וראה פניו, אקרא לו חסין וקדוש. 67. הן… מצאה: שהרי השיג הרבה. כביר: הרבה ובערבית פירושו גדול, והלשון על־פי איוב לא, כה. 68. תשורה… אביא: אכבד אדם זה ואתן לו שי. 70-69. חן… לילה: האיש שאליו נגלה אליהו בחלום, ראוי הוא לכל התשבחות. 72-71. ובברית… כצבי: אליהו, מלאך הברית, מגיע לכל מעמד של ברית-מילה, ועושים לו מושב מיוחד, כנאמר בפרקי דברי אליעזר, כט. 74. יבשר ציון עירי: אליהו הוא מבשר הגאולה, כאמור (מל׳ ג, כג-כד):, ׳הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא…׳. 75־76. התנערי… שבי: על-פי יש׳ נב, ב. 78-77. קול… גואלי: מבקש המשורר, כי שירו יירצה ויתקבל אצל הקב״ה. 80-79. ולא… בי: הוא מכריז, כי ישיר שבחו של הקב״ה כל עוד הוא חי.