מורשת יהדות מרוקו

לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים

הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו

ז׳ולייט חסין

״סול הצדיקה״ — ככינויה של סול חאגוייל מטנג׳יר בקרב קהילות יהודיות במרוקו הספרדית ו״לילה סוליקה״ (סוליקה הגבירה) בשאר קהילות יהודיות במרוקו — היא האחרונה בין הרוגי המלכות בקהילות ישראל במרחב אגן הים התיכון עם היחלשות כוחה של האינקוויזיציה הנוצרית באירופה למן המאה השבע־עשרה. הוצאה להורג זו של הנערה בת השש־עשרה על פי פסק דין של בית המשפט המוסלמי בשנת 1834 בפאס, אז עיר מושבו של המלך, הותירה רושם עמוק בזיכרונן של הקהילות היהודיות במרוקו, בספרד ובגיברלטר. המאורע הדרמתי היה מקור השראה לקורפוס רחב מאוד של כתבים בשפות שונות — אנגלית, ספרדית, צרפתית, גרמנית, ערבית יהודית, מרוקנית וספרדית יהודית של טנג׳יר (חקתיה). גם טקסטים בעברית, שעניינם מאורע זה, למשל, שירות וקינות, דרושים על פי הכתיבה המסורתית של יהדות מרוקו ומחזה ופואמה שנכתבו בישראל בעשורים האחרונים של המאה העשרים על פי דפוסים מודרניים. מכל הכתובים האלה עולה תהליך הבנייתו של ״גיבור תרבות״.

בהיסטוריה של קהילות מרוקו עד למחצית השנייה של המאה התשע־עשרה לא מצויה דמות של אשה יהודייה הרוגת מלכות שעלו לקברה. העמדתה של דמות נערה בת שש־עשרה במעלת ״צדקת״, שראוי לעלות לקברה כדי לזכות את הרבים מצטיירת כמפעל יזום, המשקף את נטיותיה של קהילה ואת מאוויה הרוחניים המתממשים בגל הזיכרונות הדינמי והמתהווה. במונוגרפיה על קהילות מרוקו יש מקום לאפיין את המניעים לאותה התרפקות מתמשכת סביב דמותה של סול חאגוייל.

נעסוק ביצירות אחדות כדוגמה למורכבותו של תהליך ההבניה של גיבור תרבות, ההולך ומתעצב על פי חללים של אינפורמציה. קורפוס הכתובים סביב דמותה של סול הרוגת המלכות מציב אתגרים רבים, שכן מדובר בסוגים שונים של כתיבה ושל תיעוד. כאן נדרש החוקר לתאוריות מתחומים שונים, כגון מגדר, תורת ביקורת הספרות, מחקר אנתרופולוגי והיסטורי, כפי שמתבקש ממחקר של קורפוס מגוון כמו זה. הסקירה תיעשה בסדר כרונולוגי ולא על פי ז'אנרים, שכן הבניית גיבור תרבות מתפתחת נדבך על גבי נדבך , בשילובם של ז׳אנרים שונים.

יש להדגיש שכל מה שהיה ידוע בקרב היהודים על האירוע הוא מפי יהודים שחיו באותה תקופה (ביניהם בני משפחה של הגיבורה). עדויותיהם משמשות מקור לכל היצירות העוסקות בנושא בעברית ובשפות אחרות. בכולן חוזרים כמעט אותם קווי מתאר של האירוע. שינוי מהותי ניכר בהצגת הדברים בפואמה מאת ארז ביטון ״קסידת סוליקה״, שחוברה בסוף שנות השבעים של המאה העשרים. הפרוטוקולים של המשפט (אם נרשמו בכלל) נשארו חסויים, הארכיבים של מלכות מרוקו עדיין אינם נגישים וקשה להעמיד דברים על דיוקם. וכך כל מה שידוע לנו על מה שהתרחש בבית המאסר ומאחורי דלתות בית המשפט הינו פרי השערות של יהודים בני התקופה, השערות אלה הלכו והתרחבו והתגוונו במשך השנים כדי לסגור את הפערים־החללים, כי רב הנסתר על הנגלה.

באשר להבנייתו של גיבור תרבות דוגמת סול חאגוייל, דומה שסגירת הפערים ערוכה בכוונת מכוון. מחקר מקיף עשוי להוביל למסקנות רבות עניין בתולדות התרבות והספרות. אשר למכלול הקורפוס על סול חאגוייל ניתן ללמוד על אופן התהוותן של המורשות שבעל פה ושבכתב וכן על הזיקות ביניהן ממשנתו של ו׳ איזר על הקריאה וכן ממשנתו של יאוס[Jauss] בנושא האסתטיקה של ההתקבלות.

הדיון שלהלן יידרש לכמה טקסטים מהקורפוס: עדות הנסמכת על פנקסים קדומים מאת הרב א״י הצרפתי; כתב יד שלא היה ידוע עד כה מפרי עטו של הרב ידידיה מונסונגו; ספר בספרדית מאת רומרו (,(E.M. Romero המוקדש כל כולו לדמות סול חאגוייל וכן פרק ארוך מספר מסע למרוקו בצרפתית מאת ריי(.(A. Rey כאן לראשונה זוכים שני הספרים האלה, המצויים בעותקים אחדים ונדירים מאוד, להתייחסות של ממש באשר לאמת שכעדותם. כמו כן ייעשה ניסיון לחשוף את מידת הכיסוי והגילוי בדרשתו הפילוסופית של הרב יוסף בן נאים ״מעשה בנערה הצדקת״ ולעמוד על ייחודה של ״קסידת סוליקה״ לארז ביטון. הוא התוודע לעניין מתוך הדרשה ״מעשה בנערה הצדקת״, הכוללת פרטים היסטוריים הנחשבים אמינים בקרב יהודי מרוקו, ושינה ביודעין, לפי עדותו.

העדות הרשמית הקדומה ביותר המצויה בידינו כלולה ב״יחס פאס״ הכתוב עברית. זהו לקט של עדויות שאסף הרב אבנר ישראל הצרפתי בשנת 1879 מתוך תעודות וכתבי יד שעמדו לרשותו(רובם נעלמו). עבודה זאת נעשתה בהזמנתם של שני ארגונים יהודיים ״כל ישראל חברים״ בצרפת ו״ועד הקהילה היהודי־האנגלי״ באנגליה, שביקשו להכיר את תולדות יהודי מרוקו ואת תלאותיהם בגין רדיפות המוסלמים ובגין הרעב עקב שנות בצורת רצופות. מידע זה באמצעות הרב א״י הצרפתי היה נחוץ כדי לגייס כספים ולהכין שדולה בפני מלכות מרוקו למען שיפור מעמד היהודים. כל אחד מהארגונים קיבל עותק בכתב ידו של המחבר. בתוך מערך העדויות הקשות נמצאת עדות זאת:

בשנת צד״קת נהרגה על קידוש השם הצדקת הקדושה המפורסמת האשה רבה רבת המעלות שעמדה בנסיון, מרת סוליקא חאגוייל מעיר טאנזא ונהרגה בחרב ונקברה פה פאס, נערה בתולה, אשריה ואשרי חלקה.

דברים אלה נלקחו ככתבם וכלשונם מאסופות קדומות יותר, וקרוב לוודאי שלא מעת הוצאתה להורג, שהרי בעדויות הנוגעות לאירועים שונים שהופיעו קודם לכן מצוין החודש ולפעמים גם היום. כאן מתבקשת השאלה, מדוע לא מצאו הפרנסים והדיינים לנכון לרשום מיד בפנקסי הקהילה דיווח מפורט על אודות האירוע הדרמתי על פי נוסח מקובל בפרוטוקול, אלא כתבו בלשון אפולוגטית המאפיינת את העדות הזאת שלפנינו. השאלה הזאת יכולה למצוא מענה מניח את הדעת רק לאור מחקר מעמיק על קהילות מרוקו באותה תקופה, מחקר שעד כה לא גובש דיו. לפי שעה אפשר להעלות את ההשערה שהאירוע לא זכה לזיכרון דברים תקני, כנראה מכוח העובדה שפרנסי הקהילה לא התייחסו אליו כאל אירוע בעל חשיבות היסטורית, העתיד להטביע את חותמו התרבותי על קהילות במרוקו, ואולי לא חזו שהנערה עתידה להיחרט בזיכרון הקהילה כצדקת שעולים לקברה גברים ונשים כאחד. העניין עצמו לא הוסיף ולא גרע מבחינת מעמדם הקשה של היהודים בני התקופה. זאת ועוד, אין יום זיכרון ואין יום הילולה סביב קברה של סול חאגוייל, שכן הקהילה לא ידעה את תאריך הוצאתה להורג. בבית העלמין בפאס הוקם על קברה מאוזולאום צנוע, כנראה בשנת 1884, עת הועתק לשם בית הקברות היהודי בהוראת המלך.

לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים-הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו-  ז׳ולייט חסין עמ' 37

במובאה שלעיל חסרים פרטים אופייניים לספרי הקהילה(Annals), כגון שם ההורים או לפחות שם האם; שם המלך שבימיו ניתן גזר הדין, אולי גם שמות הקאדים (השופטים); תיאור האשמה שעל פיה נשפטה להורג בחרב; מעמד הוצאתה להורג, אם בצנעה אם בכיכר השוק(בעת ההיא היה מקובל שפושעים פליליים ומורדים במלכות הוצאו להורג בכיכרות); מידת מעורבותם של פרנסי הקהילה ורבניה במשפט; משך המשפט מרגע הבאת הנאשמת לפאס ועד להוצאתה להורג; האם היה מידע על שהתרחש מאחורי דלתות בית המאסר ובית המשפט; באיזו תחבולה התאפשר להם להביא את הגופה לקבר ישראל; מי הורשה להיות נוכח באותו מעמד ומי ספד לה ? רושם העדות סתם ולא פירש. המגמה האפולוגטית ניכרת גם מציון שנת 1834 כשנת צד״קת ולא תק״צד, כאילו מרומזת כאן גזרה משמים, שהצדקת תומת בחרב דווקא בשנה זאת(שנת 1831 צוינה באופן רגיל — תקצ״א). העדות מסתיימת בהצבעה על העובדה שהיא נערה בתולה — נוסח מקובל בקרב יהודי מרוקו לציון המצב המשפחתי של רווקה.

בתרגום של הרשומה הזאת לצרפתית בידי ז׳ורז׳ וידה (G. Vajda) ב־1951 נכתב שהיא נקברה בפאס ״ayant conservé sa virginité״ [והיא שומרת על בתוליה]. מלבד העובדה שאין המתרגם מודע לדפוסים של ניסוח, ניכרת כאן מגמתיות. וידה, היסטוריון האמון על תולדות יהדות מרוקו, נמשך על ידי רוח הדברים ומאורעות התקופה בימי הפרעות המתארים את חילול טהרתן של נשים וריבוי מקרי אונס, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בקינות של רבי דוד חסין ושל ר׳ מרדכי משאש. המתרגם הושפע מהחומר שבו הוא דן עד כדי הטיית המקור מכוונתו המקורית, ונמצא שדבריו צופנים השערה או הנחה ולפיהן עמדה בניסיון של ניצול מיני, ובכך זוכה מורשתה ליתר הידור.

התרגום הזה מהווה אפוא גם הוא שלב במערך של ההתקבלות. המתרגם מצטרף לתודעה של קהילה אשר השתדלה במשך דורות ליצור קשר בין האשמה, שהייתה לדעתם עלילת שווא, ובין עובדת היות הנערה יהודייה (נתינה מדרגה שנייה) ואשה (אובייקט מיני). ברם הרשומה המובאת בידי הרב א״י הצרפתי(לעיל) לא מעלה עניינים כגון אלה. שם מצוין מעמדה המורלי; על אף שהייתה נערה ורווקה, כונתה ״מרת סוליקה חאגוייל״, ״אשה רבת המעלות״. הניסיון הנזכר יכול לרמז על מאבק דתי אידאולוגי גרידא ולא על שידול מיני דווקא.

הצורך למצוא זיקה בין הגורם האידאולוגי ובין הגורם המגדרי ניכר במיוחד בקרב יוצרי השירה בעל פה ובקינותיהן של הנשים. קשר זה מתחזק שעה שמתארים את הגיבורה כיפת מראה להפליא, עובדה הבאה לידי ביטוי מובהק בדרוש של בן נאים ״במעשה בנערה הצדקת״ הנזכר לעיל. דרוש זה שחובר כמאה שנה לאחר המקרה, המתבסס על מסורות בעל פה, נראה כסיכום ציפיות שהתעגנו בדמיונן של קהילות מרוקו במשך אותו מרחב זמן, ושלכאורה זכו למימוש באמצעות הטקסט הכתוב המנסה לסגור פערים, כמתבקש בהבניית גיבור תרבות שעוצב כל כולו על פי עדויות והשערות של צד אחד בלבד, הצד היהודי הנרדף. מכאן גם נחיצותו של המחקר המגדרי המודרני לגבי מכלול הקורפוס בשפות שונות על אודות מורשת סול חאגוייל בנוסף למחקר תולדות התרבות, תורת הספרות על מגוון הפואטיקות, ובנוסף לתורת ההתקבלות.

זכות ראשונים היא לנו להביא כאן את דבר קיומו של כתב יד מאת הרב ידידיה מונסונגו, רב ודיין בפאס, שנפטר בשנת 1868 בשיבה טובה. בסוף אסופה של הלכות, שכותרתה ״קופת הרוכלים״ נמצא שיר ארוך פרי עטו של הרב(בנספח להלן). זהו מסמך נדיר וכנראה עדות אותנטית של נתין יהודי בפאס ב־1834, שחווה את המאורע לפרטיו. על פי כתב היד השיר נראה כמלאכה בלתי גמורה, וזהו נוסח הכתובת שבראשו:

קינה היא, יקוננוה רעיוני על הצדקת בחורה מעלמות מעולפת ספירים שקדשה שם שמיים ברבים, תהי מנוחתה כבוד וזכותה תחון ותגין לי ולזרעי.

מציין שבעה לחנים שעל פיהם ניתן לקרוא את היצירה כקינה או כשיר. אפשר לראות בחיבור קינה אפולוגטית זועמת כנגד אלה שהוציאו את גזר הדין לפועל, המספקת מידע בסיסי שאינו סותר את העדויות ביצירות אחרות. כיוון שיצירה ראשונית זאת לא הגיעה כנראה לידיעת הציבור, נראה שעניין לנו עם פרטי מידע שהיו קבילים ומקובלים על כל ראשי הקהל ושמצאו את דרכם לכל היצירות. בסוף כתב היד נרשמו השורות האלה:

יונתי מנוח חן תמצא עם הרוגי לוד במחיצה

אבני מרמירא ושישה חומה היא נבנה עליה

הרב מונסונגו מעלה את הנערה לדרגת הרוגי מלכות כרבי עקיבא. תמימה זאת, בת לפשוטי עם, הייתה מוכנה למות על קידוש ה׳ מתוך אמונה שלמה, היא יהלום בין היהלומים (מרמירא) במחרוזת הרוגי המלכות; וכן מפורטות הנסיבות להרשעתה. היא הואשמה בכפירה בדת המוסלמית, לאחר שנשבעה אמונים לאיסלם בעיר מולדתה (הצהרת אמונה באל האחד ובמוחמד נביאו) ואולם חזרה בה. לפי הקודקס המוסלמי המאליכּי הנהוג במרוקו עד היום מוטל דין מוות בגין אשמה כזאת. לפי השיר מדובר בעלילה ״כי טוב ברע היא המירה בית אביה בנעוריה״ (כלומר בעיר מולדתה טנג׳יר). חודשיים עונתה כדי שתחזור בה מהחלטתה להישאר נאמנה לדת היהודית. השופטים והאוסרים מיאנו לקבל כופר, ״לחובה גמרו ונמנו״. הצעת השוחד והכופר שסייעו לעתים קרובות להמתקת העונש ולשינוי של גזר הדין לא עזרו כלל במקרה של סול. ״… דיני שמיים הצדיקה בסבר פנים בשתיקה …״. היא אמרה שעוד יבוא זמנם ושה׳ יקום בהם.

דברים כגון אלה נאמרו כנראה על דרך השערה, שכן ספק אם נערה יהודייה תמימה הנתונה תחת אימתו של בית דין מוסלמי במרוקו ב־1834 תרים ראש מול שופטיה עד לכדי תוכחה וקללה. זהו שיח קונבנציונלי לסיפורי קדושים, כאשר הקדוש המתנסה בשידול ובעינויי תופת מתנצח עם שופטיו ומעניו בדבר האמת של דתו לעומת השקר של דתם, ומנבא להם נבואות זעם על סופם המר כעונש על ההוצאה להורג שלו ושל עמיתיו. שיח הקדושים השואב את מרב אפיוניו מהפואטיקה של הדרמה שהתגבש בתחילת הנצרות חדר לעולם היהודי. הוא מצוי בספר המכבים בסיפור האם ושבעת בניה ובכל המורשת התלמודית לרבדיה ומהדהד בשירו של הרב מונסונגו. ״אנוס״ על ידי כוח ההשראה של שיח הקדושים, סול מופיעה בשירו כמוכיחה וכמקללת את שופטיה ומעניה.

כתיבה אפולוגטית אינה צריכה לחקר האמת. אין חשש מפני אי דיוק ומימלא מתהווה עמימות. הכותבים על אודותיה של הנערה רקמו סיפורים, שירים ואגדות לפי הקונבנציות של שיח הקדושים, כדי שתשתווה לאותם הרוגי לוד שהכו שורשים בזיכרון הקולקטיבי. גם העובדה שאיש לא ידע על קיומו של פרוטוקול המשפט תרמה להבנייתה של הדמות כגיבורת תרבות. וכך לפי שירו של הרב מונסונגו, עד לרגע האחרון התליינים עשו הכול כדי לשכנע את הנערה לחזור בה מהחלטתה. בשלב הראשון הם רק פצעו את עורפה, והיא, בשוויון נפש ובנועם, השיבה שאין היא מוכנה לעזוב את ״אמונת אביה למען הדת העזובה״, וכך לא נותר להם אלא לערוף את ראשה מעליה. השיר מדגיש את העובדה שכל הגורמים המוסלמים שהיו מעורבים בפרשה השתדלו מאוד כדי שלא להוציא את גזר הדין לפועל.

לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים-הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו-  ז׳ולייט חסין עמ' 40

סוגיית קידוש ה׳ היא עיקרו של המדרש הפילוסופי של ״מעשה בנערה הצדקת״ מאת הרב יוסף בן נאים שנכתב כמאה שנה לאחר האירוע(נספח א להלן). לא צוינו המקורות לפרטים האופייניים המופיעים בטקסט הדרשה. המחבר לא היה בקיא בשפות זרות, ואם היו מקורות כתובים בידיו בעת חיבור דרשתו, הם היו כתובים ערבית יהודית או עברית. חוץ משירים בערבית יהודית, לא מוכרים טקסטים עבריים מדרשיים היסטוריים שמפרטים את המקרה, להוציא את כתב ידו של הרב מונסונגו, שלא היה ידוע לבן נאים. ברם, גיבוש המדרש הפילוסופי כקומפוזיציה המסתיימת בדיון על קידוש ה׳ מוכיח שדמותה של הרוגת המלכות הוסיפה לעורר את הדמיון ואת הזיכרון גם מתוקף העובדה שלאחר מאה שנה הפרשה נותרה בלתי נהירה במכלול ענייניה. ואכן ייחודה של קהילה נבנה ממה שהיא מסתירה ומשתיקה, וגיבור תרבות נבנה מתעלומות בלתי פתורות. ניתן לסווג את הטקסט של בן נאים כדרשה ספרדית פילוסופית על פי הקטגוריות הפואטיות שהציע יוסף הקר במחקריו. את הפיוטים והשירה היהודית הערבית שחוברו על סול חאגוייל ראוי לנתח בכלים שמציעים אפרים חזן ויוסף שטרית לניתוח הפיוט היהודי בצפון אפריקה.

כיליד פאס, יודע בן נאים לנקוב בשמם של המוסלמים שהיו מעורבים בפרשה: המלומד של המלך עבדו ארחמן בדיני האיסלם (״אלפקי״ בלשון ערבית) — בן ליאמאני; האשה המושלת בנשות ההרמון של חצר המלוכה — אלה באני; פרנס הקהילה — ר׳ רפאל צרפתי, השופט המוסלמי(הקאדי) — בן עבד לאדי. לא ברור אם הצליח בן נאים לאחר מאה שנה ללקט את שמות המוסלמים המעורבים מתוך פרוטוקולים ותעודות. בשונה מהרב מונסונגו, אין הוא מזכיר את עניין הכופר תמורת הצלת חיי הנערה שהוצע על ידי קהילת פאס ולא את הרבנים שניסו לדבר על לבה לחיות כאנוסה, בעדויותיהם של רומרו ושל ריי.

בפתח הדרשה מדגיש המחבר את יפי פניה, את יפי גופה, והדרשה נחתמת בכך שיפי הגוף והפסדו מחזקים ומפארים את מצוות קידוש ה׳. ״…הנערה לא השגיחה על הפסד גופה כי יצמית, שהיה גופה לאין בפני מצוות קדוש ה׳ ואהבתו אשריה ואשרי חלקה. זתע״א״. דרך הטבע היא שאדם נוטה לשמור על גופו מפני פורענות, קל וחומר אם הדברים אמורים בנערה צעירה הרגישה ליופייה. המחבר מבקש להראות שאין במעשה הנערה משום קלות דעת פזיזה, נערית ועקשנית עד כדי מרי, אלא מעשה של שיקול דעת והקרבה.

מדוע נזקק המחבר ל״משל הצפרדעים״ כדי להצדיק ולפאר את מעשה קידוש ה׳ של הנערה אפילו כשהדבר אינו מתבקש מן ההקשר הגלוי? נראה שהתשובה טמונה בקשרים סמויים הנקשרים בזיכרון הקולקטיבי של קהילה.

על פי המלצתו של הרמב״ם ב״איגרת השמד״ ליהודים בארצות האיסלם תחת שלטונם של עריצים, רצוי לאמץ כפתרון זמני צורת חיים של אנוס ולחפש מפלט במקום אחר, שבו אפשר לחיות כיהודי בגלוי (שהרי האיסלם אינה דת עובדת אלילים). נמצא שבמעשה של הנערה יש משום נועזות יתר עד לכדי פזיזות וסכנה לקהילה שלמה שממילא נתונה לדיכוי מחפיר, לפורענויות ולמשיסה. דמותה של סול כגיבורת תרבות הביאה את הרב בן נאים לקשור לעניינה שיח אפולוגטי הבא לסנגר על החלטתה. זה כבר מאה שנה שעולים על קברה, מקוננים קינות וחורזים לה שירים, במיוחד הנשים. בשנת 1884 כשהועתק בית הקברות היהודי ממקומו, היא נקברה לצד הרב הגדול הגאון הרב אליהו הצרפתי. הסיפור על הנערה שכבר התקבלה לפנתאון הקדושים צריך אפוא השלמה וחיזוק. את זה בא בן נאים להשלים באמצעות ״משל הצפרדעים״ (פסחים נג) על פי פרשנותו של רבי יצחק גלדמאן כפי שמובאת בכתב העת האסיף בשנת תרמ״ה (1885) ובספרו של רבי מרדכי גמפל יסוד התורה, שני רבנים מארצות אשכנז, שלהם השגות אחדות לגבי מצוות קדוש ה׳.

המשל והפירוש באים ללמד זכות על חנניה, מישאל ועזריה המשמשים מופת לעם ישראל (ספר דניאל, פרק ד, ספר המכבים א, פרק ב, 59). הצפרדעים, השומרים על גופם מתוך אינסטינקט, נענו לפקודת האל נגד פרעה, וחרגו מטבעם ועלו מן המים ונכנסו לכבשנים (שמות ה, 28). לא כן באדם, נפשו ושכלו מצווים על קיום המצוות מתוך בחירה. והנה שכלם של חנניה, מישאל ועזריה ציווה אותם על הפסד גופם. מה צפרדעים נעדרי בינה שרפו עצמם על פי פקודת האל, קל וחומר בני אדם בעלי שכל ובחירה בנוסף לזכות שבידם לדעת את המצוות. הרי הגוף מצטרף אל הנפש ובוודאי ״יש רשות ביד הבינה להפקיר את הגוף מבלי להשגיח על הפסדו ובזה הותרה השאלה הנ״ל וקמה המצווה שאנו מצווים על קידוש ה׳ על תלה באין שום ערעור״. וכוונת המשל במשנה במדרש הצפרדעים ״לסלק את השאלה והפקפוק״. והדבר תקף לגבי הנערה ש״הקדישה מחשבתה ורעיונה ולא השגיחה על הפסד גופה כי יצמית״. וכך יוצאת דמותה של הנערה נשכרת. היא מופיעה כאשה משכילה בעלת שיקול דעת.

השיח האפולוגטי הטרוד ״לסלק את הפקפוק והערעור״ באשר לפרשת חייה ומותה של סול חאגוייל מובנה ומכוון לסילוק חילוקי דעות מהותיים בעולם היהודי באשר למצוות קידוש ה׳ במיוחד מאז ימי האינקוויזיציה וגירוש ספרד, ממש כשם שהוא מכוון להעלאת קרנה של הנערה והצגתה כקדושה בעיני הקהילה ובעיני העם היהודי לפלגיו. הדרשה הפילוסופית, המעוצבת כקומפוזיציה אסתטית, מקיימת קשר של מהות בין מהלך הרעיונות ובין הצורה. ברוח הכיוון האפולוגטי שוקד בן נאים להפוך את הנערה למיתוס ואומר: ״ושמענו שבעת שפינו עצמותיה, הריחו בהם ריח מור״.

סול חאגוייל נעשתה דמות שבכוחה להשרות מחשבות נוגות לכל מי שמתרפק על זכרה, ומקור לשמועות וליצירות המעלות את רוחה. ואכן רוחה נודדת אל ״קסידת סוליקה״, פואמה פרי עטו של ארז ביטון, וכאמור, בהשראתו הבלעדית של הטקסט של בן נאים (ראה נספח א). חותמו של ז'אנר הקצידה ניכר בשירת ספרד ומורשתה.

יש אפיונים המייחדים קצידה זאת כשיר ״שורשים״ — חזרה לגן עדן כשהנערה מייצגת את האם והאדמה האבודות. מתוך מגמה של סקולריזציה מתגלית הנטייה המכוונת להצפין את הממד הדתי המרטירי של הפרשה כדי להבליט את הליכתה האין־סופית בדרכים ממרקש לרבט — מדרום לצפון ולא מטנג׳יר לפאס מצפון לדרום — כיאה להשראה אורפי־דיוניסית שסגולתה להעלות באוב רוח קצבית ומוזיקה ממעמקים, כל זה כדי להשמיע את מהלך חייה של סוליקה, את אחיזתם במציאות החיים, על כל מאווייה, ריחותיה, טעמיה וצליליה. ״האני השר״ הצליח להשביע את רוחה במשך לילה שלם ולהתייחד עמה. אבל הוכרח להיפרד ממנה כשהפציע השחר, ״ז׳אני לפראק פסבח בקרי״ נאמר בחטיבה השלישית של הקצירה, ובעברית ״באה עלי מכת הפרידה השכם בבוקר״. מתוך הקינה על אובדנה של סוליקה, כשהכול נראה אבוד, בוקעת הווייתה ממעמקים, וכך מהדהדת באוזנינו מנגינת חייה.

אַתֶּן זְקֵנוֹת הַבַּיִת הַמְּהַלְּכוֹת רָכִיל

אַתֶּן שֶׁסַּכְתֵּן אֶת רַגְלַי בְּשֶׁמֶן מָרָקֶשׁ

תְּנוּ לִי בְּרָכָה בַּדֶּרֶךְ לְרַבַּת

כִּי אֵין דֶּרֶךְ מִן הַדֶּרֶךְ לְרַבַּת.

אֶתֵּן נַעֲרוֹת הַמֶּלַח

אֲחָיוֹת לְמַעֲשֶׂה הַלֶּחֶם בַּפֶרָאן,

לְמִשְׂחַק הַתְּמָרִים בָּעֶרֶב,

תְּנוּ לִי בְּרָכָה בַּדֶּרֶךְ לְרַבַּת.

כִּי אֵין דֶּרֶךְ מִן הַדֶּרֶךְ לְרַבַּת.

תִּמְתַּק לָךְ דַּרְכֵּךְּ בַּדֶּרֶךְ לְרַבַּת

אֲחוֹתֵנוּ לְמִשְׂחַק הַתְּמָרִים בָּעֶרֶב

תִּמְתַּק לָךְ דַּרְכְּךָ לְרַבַּת

אֶת שֶׁהִמְתַּקְתְּ אֶת עֵינֵינוּ הַזְּקֵנוֹת.

שֶׁאִי שָׁלוֹם בַּדֶּרֶךְ לְרַבַּת.

הממד ההרואי שהתממש במוות על קידוש ה׳ הוצנע כאן היטב. הוא כלול ומוטמע בתוך הוויה שכולה רוך ואהבה למשפחתה, ובמיוחד ל״אימהותיה״ המעניקות לה את ברכת הדרך, כדי לחזקה בהתמודדות עם גורלה. הפואמה ״קסידת סוליקה״ היא שיר פרדה המצפין את גורלה של סול־סוליקה ואת העובדה שחייה נקטפו באיבם. והכול כדי לגלגל את רוחה שנדדה בדרכים לתוך ניגון שלא ייגמר לעולם.

באמצעות דוגמאות בשפות שונות מהקורפוס שעניינו סול חאגוייל הרוגת המלכות, ניסינו להאיר במקצת את תהליך הבנייתו של גיבור תרבות, תהליך המסמן מערך היסטורי תרבותי שלם על כל תהפוכותיו. ביקשנו להניח אבני יסוד וכלים מחקריים לעיון שיקיף את כל הקורפוס העוסק בה.

לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים-הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו-  ז׳ולייט חסין עמ' 46