אנציקלופדיה-חכמי-ורבני-מרוקו-שאול-טנגי


אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה

רשימת הפרסומים של שאול טנגי לפי סדר פרסומם באתר

1-רבי כליפא 2-רבי אברהן בנו של רבי כליפא-3-העיר סלה 4-מולאי אל יזיד 5-רבי רפאל אנקווה 6-רבי מישאל באר שבע 7-שרופי אופראן 8- אספי 9- רבי דוד בן ברוך 10- רבי דוד ומשה 11-רבי שלמה בלנחש 12- אוריקה 13- רבי ישראל אבו חצירא 14- דראע-עמק הדרע 15- אָיְית בָּאיוּת – 16 -בזו- 17- תודרה 18- וארְזָאזָאת –19 – ארפוד-20-אָיְית בּוּ דְיָאל – AIT BOU-DIAL 21- מידלט 

 

רבי כליפא בןמלכא. ההילולא ג' אלול.

שנת לידתו של רבי כְלִיפָא אינה ידועה וככל הנראה הייתה סביב שנת ת"מ ( 1680 ) ומקובל שהעיר טֶטְוָואן היא ערש הולדתו.

רבי כְלִיפָא נולד לאמו שהייתה בתו של רבי משה בן-עטר, בנו של איש חייל, רב פעלים,

מקבציאל ואיתיאל, הזקן – זה קנה חוכמה, ונעלמה מעיני כל חי, נושא הון התורה והמצוות, שמו הטוב מפורסם בכל מחנות העברים, שר וגדול בישראל, גדול דעה, רב ועצום, שלא היה בדורנו כמעט גדול ממנו בחוכמה ובמניין, הרב הגדול רבי חיים בן עטר ה 1- (התארים מתוך הסכמת רבני העיר סְלָה לספר "חפץ ה'", ומדברי נכדו ה"אור החיים"). אחיה היה הגאון המפורסם רבי חיים בן-עטר זצ"ל, בעל ה"אור החיים" על התורה, ואחותה השניה הייתה אשת הגאון רבי אליעזר דָאבִּילָא או דֶה-אָבִילָא זצ"ל (רא עליו בערך העיר רבאט. ש"ט] בעל "מגן גיבורים[ " על מסכתות הש"ס .

אחותו של רבי כְלִיפָא הייתה מרת שמחה אשת רבנו *שלמה פינטו זצ"ל, והוא שהזמין את

רבי שלמה לבוא אליו מארץ-ישראל לְאָגָּדִיר, לאחר שהתאלמן, כדי שישא את אחותו לאישה,

וממנה נולד אור ישראל וקודשו רבנו חיים פּינטוֹ הגדול זצ"ל (הראשון הקבור בעיר מוגדור ראו

עליו שם. ש"ט.

רבי' כָלִיפָא התגורר שנים רבות בעיר טֶטְוָואן (Tetouan) ובצעירותו למד תורה אצל חכמי העיר פָאס (Fes) וספי (Safi) אותם שימש ומהם ינק חוכמתו הנפלאה.

החיד"א בספרו "שם הגדולים" כתב עליו בזו הלשון: "החכם השלם, החסיד, מלומד בנסים, מורינו רבי כְלִיפָא בן מלכא".

לפרנסתו עסק רבי כְלִיפָא במסחר, וההצלחה האירה לו פנים, וברכת שמים שרתה במשלח ידיו עד שהפך לעשיר גדול. עסקיו היו חובקי-עולם וזכה ליהנות משני שלחנות: עושר רוחני ועושר גשמי. ספינותיו הירבו לצאת הלוך ושוב עמוסות בסחורות. לאחר שהתקשר עם רבנו שלמה פִּינְטוֹ בקשרי משפחה, השתתפו יחד גם בקשרי מסחר.

למרות שעסקי המסחר גזלו מזמנו היקר והטרידוהו מעבודת ה' כפי חפצו, סבר רבי כְלִיפָא שעליו להתפרנס מיגע כפיו ולעסוק בדרך ארץ בעצמו ללא שליח. כדרכו נתן גם לכך טעמים מקוריים, פשוטים וחדורי אמת תמימה. האחד: ניסיונות רבים צצים חדשים לבקרים, בפני העוסקים במשא ומתן, שקר, גניבה, שבועה, רכילות ועוד. לעומתם, ההולכים בדרך "איש תם יושב אוהלים" (יהושע יב/י') ומרבים לקח בידיעת ה', אינם מתנסים בכגון זה, חלקם הגשמי אינו נצרף בכור ניסיונות אלו. אך, מעלתם חסרונם, כי נמצאו חסרים בידיעת ה' בחציים החומרי, בנפתולי ה"דרך ארץ" לא הוכיחו כי יודעים הם את קונם, ולא ינטו בפיתויה אחר תעתועי היצר, והרי הכתוב אומר: "בכל דרכיך דעהו" )משלי ג'/ד'. (לכן – טען רבי כְ לִיפָא: "עלי לעסוק במסחר, להקפיד על כל קוץ ותג בהלכות הסבוכות הקשורות לכך, ולהוכיח את נאמנותי לבוראי גם בדרך זו, מה גם שעיקרה מכוון לצורך עבודת ה', דהיינו כדי שיהיו המעות מצויות בכיסי לקיים רצונו יתברך" .

טעם נוסף נתן רבי כְלִיפָא, היות וחז"ל גילו כי ביום היאסף האדם לבית עולמו, בעת פקודה בו יצטרך למסור דין וחשבון על כל מעשיו, ישאלוהו תחילה: "נשאת ונתת באמונה"? (ת. בבלי, מ. שבת א'/א'( – אם כן, מי הוא אביר-הלב אשר יקשה עורפו ולא יאחזנו רעד מכך?  לכן, כיצד יוכל לנהל ענייני מסחרו על-ידי שליח, ומי יבטיחהו ששליחו יעסוק באמונה, ללא כשלון באבק גזל או קמצוץ הונאה ?. וגם אם יתור אחר איש חייל שונא בצע, מי יעידנו כי בכל כוחו יאמן את דבריו? ובנוסף לכך, הרי בעומדו לפני "הצור תמים פועלו שכל דרכיו משפט" (דברים ל"ב/ד'), יצטרך להוכיח שכל פעלו פעל בצדק ומשפט, ואם שלוחו עסק עבורו, איך ידע להוכיח דבריו?

לכן מצווה בו יותר מבשילוחו, וכפי שהמליץ על כך רבי כְלִיפָא בנועם מליצתו: "משא ומתן לשליח לא יותן, דכתיב: "ועשית כל מלאכתך" )שמות כ'/ט'(, ולא ע"י זולתך". מטעמים אלו עסק רבי כְלִיפָא במסחרו בעצמו, ללא שליחים. אולם בכל-זאת, בערוב ימיו נקפו לבו, שמא הרבה יותר מדי בעסקי דרך ארץ, והרבה להתאונן על כל )מתוך ההקדמה לספר "כף ונקי"(.

למרות כל האמור, השתדל רבי כְלִיפָא בכל מאודו שלא יפריעו לו עסקיו מתלמודו, והיה בתלמודו עיקר ומלאכתו עראי. בצד לימודיו ועבודת קונו עסקו תלמידיו, ועם הפונים אליו בשאלותיהם עסק גם במסחר. זכה רבי כְלִיפָא וממונו לא העבירו על דעת קונו, אלא אדרבא, שימש בידו אמצעי להפיק את רצון קונו בשתי בחינות: האחת לעשות מצוותיו, והשניה כך יכול להניף את דגל האמת, להשמיע דעתו הצלולה ברמה, ללא מורא עשירים ונכבדים בעיני עצמם.

נתקיים בו מאמר שלמה המלך: "עטרת חכמים עושרם" (משלי – י"ד, כ"ד). כפי שביאר רבנו בתחילת פרשת בחוקותי: "כי כשהעושר ברשות החכם הנה הוא לו לעטרה ולכבוד, מפני שכל זמן שהוא חסר העושר, חוכמתו בזויה, ודבריו אינם נשמעים, ועם העושר יש לאל ידו להרים ראש האמת ולהשפיל השקר ואת הדוברים אותו ועוד שיפזר אותו במעלות ובמעשים שהוא מתעטר ומתכבד בו". עד כאן לשונו.

מרגלית מיוחדת במינה, אבן חן בעלת צלעות מרובות מלוטשות היטב, בוהקות כל אחת בגוון שונה ונדיר, חינני וברור.

"אסף" כינה את עצמו – כפי שגילו לו בחלום, ואכן אוסף מעלות ותכונות קיננו בקרבו. אחת לא האפילה על חברתה, ולא נטלה מזוהרה מאומה. גם חכמי דורו ושאחריו כינוהו "החסיד" , גם החיד"א )הרב חיים יוסף דוד אזולאי( כינהו כך עשרות פעמים בספריו, ועוד רבים אחרים, ואכן רב חסד היה. חסיד עם קונו, ומתחסד עם ביריותיו וכל אורחותיו חסד ואמת.

גאון מופלא, בקי בכל מיכמני התורה: גמרא ומשנה, הלכה ומוסר, מחשבה וקבלה. מדקדק ומשורר, חוקר ומבקר, בקי בהוויות העולם הזה ופרוש מהן. צדיק נשגב, חסיד במעשיו, ישר בדרכו, ענוותן כהלל, רך לכל נדכא ורצוי לכל אחיו. קשה כארז וכנוטר הכרם נגד כל החנפים למיניהם, ובעוז רוח נלחם נגד כל קורטוב שקר, או שמץ חנופה. בסערת לבבו חבט בתוקף על קודקודם של מטי המשפט, המתחנפים לעשירים, והוקיעם. בייחודיות האופיינית לו, נלחם בם בקולמוסו המשונן, והטיח בהם דברים קשים כגידים. כל אלה הותכו בתוככי אישיותו, והפציעו מתוכה בניחוח עדין ומיוחד .

החיד"א כתב בספר: "כף ונקי" ספרו של רבי כְלִיפָא "מהחכם השלם, החסיד המלומד בנסים מר קשישא (הזקן, (מורנו הרב כְלִיפָא מלכא מקהילת קודש אָגָּדִיר והוא פירוש על התפילה ושירים ע ניינים ה' חלקים כנגד חמש האצבעות" .

התיישבותו בְּאָגָּדִיר, כנראה, בעקבות חותנו רבי יצחק מוּנְדִיס ז"ל (על דברי ריבות שהיו בינו לבין חותנו רבי יצחק מוּנְדִיס ראה בספר שו"ת "משפט וצדקה ביעקב" (סימן רס"ח).

רבי כְלִיפָא כיהן באָגָּדִיר ברבנות, ואת רבנות ניהל ביד רמה. בבית-הדין היה דן את כל דברי הריבות שהתעוררו בין בני-העיר וטרח לפסוק דין אמת לאמיתו. מלבד זאת נהגו בני-העיר לשאול את מוצא פיו בכל שאלה קטנה כגדולה ורבי כְלִיפָא היה עונה לכולם בבהירות כיד ה' הטובה עליו. בנוסף לכך, כרועה נאמן ניווט את ענייני העיר, ועול הציבור היה מוטל על צווארו 

רבי כְלִיפָא נחשב כאחד מגדולי הרבנים במרוקו בתקופתו, דעתו נשמעה ברמה בכל מקום וגדולי הדור התייחסו לדבריו בהדרת קודש. מקהילות שונות ברחבי מרוקו פנו אליו בשאלותיהם ודיינים נשאו ונתנו עמו. נשתמרו כמה מהכרעותיו אשר שימשו מקור נאמן גם לדורות הבאים.

ועוד מעניין לעניין, שהגאון החיד"א, לאחר שקיבל את כתב-היד של ספרו "כף ונקי" מנכדו של רבי כְלִיפָא רבי שמואל הכהן שהיה תלמיד החיד"א, לא פסק מלהביא את דבריו בכבוד גדול, ופעמים רבות מכריע את ההלכה על פי דעתו הרמה, כאשר בכל פעם מכנהו" החסיד", ופעמים אף: "המלומד בנסים".

ענוותן כהלל היה רבי כְלִיפָא, כל המעיין בהקדמתו לספרו "כף ונקי", עומד משתומם מול התבטלותו המוחלטת, שם נפשו כעפר לפני כל רומס על האדמה, כל ישותו בטלה ומבוטלת, אך בהגיע עת מלחמה לה, 'כלביא יקום. ר 'כְלִיפָא לא נושא פנים לאיש, ומביע דעותיו ללא משוא פנים, כאשר עם טוהר לבבו, וכך עם האמת התקיפה שנשא בתוככי לבבו, ובנאמנותו למסורת אבות, הטביע את חותמו על דורו ועל הדורות הבאים, בתחומים רבים ומגוונים .

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה

שמועתו של רבי כְלִיפָא נקייה הייתה, ברוח תמימה, מבוררת כל סיג, נקב או סירכא (חיבור, הידבקות ובמיוחד פגם בריאה שאונותיה נמצאו דבוקות. ש"ט.( אהבת האמת אשר תהיה, הייתה נר לרגליו, וסביבה נסב ציר חייו. תכונה זו הביאתו להתחקות אחר שורש כל הלכה ומנהג, מסורת או תקנה, לחקור מה אמת ומה שיבוש, איזה מהם מקורו במנהג אבות, ואיזה משיבושם של יושבי קרנות. כבר מצעירותו ניכרה בו נטיה אופיינית זו. כאשר בימי חרפו היה יושב בעשרת ימי-תשובה עם חבר תלמידי-חכמים, ויחד עם עמלם, לטהר את לבבם לקראת תפילות היום הקדוש, היו עמלים גם להניח את נוסחאות התפילה, מדקדקים בהם דקדוק רב, לנפותם, לטהרם, ולהעמידם על בוריים )כך הוא כותב בהקדמתו לספרו "כף ונקי)". נטיה זו ליוותה אותו כל ימי חייו, ובעצם אותה הציב לו כמטרת חייו, להעמיד מנהג ישראל על שורשו האמיתי, כפי שכתב בהקדמתו לספרו "כף ונקי". "כי הוא עיקר ישעי וחפצי, להגיה פזמונים, בקשות ותחינות הבאים בסידורי תפילות למנהג ספרד… ושאר דקדוקים ופירושים ומילות קשות ומנהגים שנהגו קדמונינו, על פי ספרי ספרד מפי סופרים וספרים". יגיעה רבה השקיע להגשמת משימתו זו, ואכן פירותיה הנאים העמידוהו במקום הראשון בין מגיהי הנוסחאות של עדות המערבים ]המרוקאים], ובראש שומרי מסורת אבות בטהרה, ללא זיוף, וללא שינוי, אפילו קל שבקלים.

כמה תנאים הציב למטרה זו:

א. ידיעה נרחבת בדקדוק הלשון.

ב. בקיאות והבנה בכללי השירה והפיוט.

ג. התנאי העיקרי, שליטה במכמני התורה, מצורפת לשימוש חכמי וזקני הדור. בשלושתם הצטיין רבי כְלִיפָא במידה גדושה, כי בצד ידיעת התורה עליה סופר כבר, השתלם רבי כְלִיפָא בחוכמת הדקדוק, ושלט בה שליטה מלאה ללא מיצרים. ספריהם של גדולי המדקדקים היו אצורים בזיכרונו וכלליהם הינחוהו בהגהותיו. גם שימוש חכמים לא חסר לו, כאשר בצעירותו לא מנע קולמוסו מלהחליף אגרות עם המדקדק הגדול רבי שלום אבן צור זצ"ל (ראו אודותיו בספר "נר-המערב" עמ' קי"ב, וגם בערך העיר פאס. ש"ט), שהיה כבר בא בימים באותה עת, ובירר לפניו כמה נוסחאות. כעטרת תפארה התנוססה על כל ידיעותיו, חוכמתו הנדירה בשירה ופיוט.

כל חרוז שיצא מתחת קולמוסו, היה מדוקדק בתיבותיו ומהוקצע במשקל תנועותיו, על פי כל כללי לשון-הקודש ואומנות הפיוט. רבי כְלִיפָא ראה במתנת שמים זו, הוראה לעסוק בתחום זה, ולכן הירבה להשתמש בכישרונותיו אלו, הן לצורך הגהותיו ותיקוני התפילה, והן לחיבור פיוטיו כפי ששורר באחד מהם:

לָכֵן הָעֵרָנִי יוֹצְרֵי, הורני דֶּרֶך זו

נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים

לְשֵׁם קָדְשׁוֹ אֲבָרֵךְ גַּם אֲפָאֵר,

פִּי וּלְשׁוֹנִי וְכָל אברי מוֹדִים

רבי כְלִיפָא ראה משימה עליונה בהגהת נוסחות התפילה כפי שביאר בהקדמה להגהותיו: "הרי התפילות עולות לפני בורא עולם, המקבל אותם באהבה ורחמים, משתעשע בהן, וקושר לו מהן עטרה, כאמור בדברי חז"ל במקומות רבים אין ספור, אם כך, כיצד נגיש לפניו מנחה זו, בלי לנפותה בי"ג נפות, ניפוי אחר ניפוי, להעמידה על סולתה?" , או כמליצת רבי כְלִיפָא: "איך נמהר להוציא לפני אלקים דבר, מלא תבן ובר ?" לכן עלינו להקפיד מאד על נוסח התפילות, ועל הגיית התיבות בצורה הראויה, חזק ורפה, נד ונח, נראה ונסתר וכדומה. כפי שכבר סיפרנו הקדיש רבי כְלִיפָא פרק מרכזי בחייו למשימה זו, בהגהותיו הירבה להשוות בין נוסחאות הסידורים הקדמונים וסידורי קהילות הספרדים, לבין נוסחאות התפילה השונות שהיו נפוצות בערי-מרוקו. לצד עבודתו זו, הוסיף ממתת מוחו ורוחו שירים לאלוקיו, ובעת נוח עליו רוח ה', חיבר פיוטים נפלאים מלאי כמיהה וכיסופים לקונו. חן נדיר מתרונן בשיריו היצוקים על כושר ביטוי עז, משולבים בפניני שפה שנונים, ומושתתים על רעיונות מקוריים .

מלבד עבודתו בהגהת נוסחאות התפילה, הציב רבי כְלִיפָא לעצמו משימה נוספת, לשמר מנהג אבות. דברי הרמ"א בשולחן ערוך "ואין לבטל שום מנהג, או ללעוג עליו, כי לא לחינם הוקבעו" (אורח-חיים סימן תרע סעיף יד) עמדו לנגד עיניו. ככל הנראה סבר שהלכה כדברי הכלל שטבע המהרי"ק )מורנו הרב רבי יוסף קארו. ש"ט(  בתשובתו הידועה: "בכל מקום שתמצא מנהג ויש ליישבו בשום עניין, פשיטא שיש להלך אחריו, כמו שאמרו: "מנהג מבטל הלכה רק שיהא מנהג וותיקין" (שו"ת מהרי"ק שורש קמד.( עמל רב וטירחה מרובה השקיע לברר כל מנהג ממנהגי המערב ) מרוקו( לדלות מקורותיהם, ולהעמידם על אדני ההלכה הטהורה. בספרו "כף ונקי" הוכיח והראה בבקיאות וחריפות את נכונותם וצדקתם של מנהגי-המערב, ובזכות אותה עמידה על המשמר, נשתמרו מנהגים רבים בקהילות בני-מרוקו עד ימנו. אהבת האמת שפיעמה בקרבו הוציאה אותו פעמים רבות למלחמה, מלחמת המסורת. אותה הכרה עמוקה, שמסורת אבות היא הנותנת לנו כח בגלותנו הארוכה, והיא שהפיחה בו שלהבת קודש, להיאבק נגד כל סטיה מהנהגים המקובלים מדורי דורות. במלחמתו זו לא נשא פנים לאיש, ויצא חוצץ נגד כל מי שהעז לשנות, או לקרוא לשנות ממסורת אבות, ולפעמים אף נגד אוהביו.

היות ומלחמתו הייתה לשם -שמים, זכה שהתקיימו בו דברי חז"ל: "כל מחלוקת שהיא לשם- שמים סופה להתקיים ) אבות פה/משנה יז( וכפי שפירש הברטנורא: "מחלוקת שהיא לשם-שמים, סופה – התכלית והסוף המבוקש ממנה להשיג האמת – מתקיים". ואכן תכלית מלחמתו ומאבקיו – שימור מנהגי-מרוקו התקיימו. וברור הדבר כי עיקר הסיבה לך, הייתה מחשבתו וכוונתו לשם- שמים בלבד. ברירות הלב, צלילות הדעת, משולל פניות, טהור, נקי, זך, בקיצור "ואסף איש טהור" (במדבר יט/ט') חיבורו הגדול של רבי כְ לִיפָא הוא הספר  "כף-ונקי"  שבעצם הנו אגודת חמישה מספריו בעניינים שונים. כל המעיין בהקדמתו לספרו "כף-ונקי" בחמישה חלקים עומד משתומם מול התבטלותו המוחלטת. שם נפשו כעפר לפני כל רומס על האדמה, כל ישותו בטלה ומבוטלת. אך בהגיע עת מלחמה לה', "כלביא יקום" (במדבר כ"ג, כ"ד) בהקדמה זו כתב גם שבדעתו היה לחבר חיבורים נוספים, אך ענוונותו המרובה גרמה לכך שסבר שלא יהיה בם תועלת, ולכן גנז את רצונו זה.

החיד"א זצ"ל כתב בחלק ב' של "כף ונקי": "מהחכם השלם, החסיד המלומד בנסים, ר' כליפא מקהילת קודש אָגָּדִיר…"

החלק הראשון: הגהותיו לסידורי התפילה והוא עיקר הספר. הגהות אלה חוברו בעיקר על המחזור שנדפס באמסטרדם בשנת תפ"ח ( 1728 ) ע"י ר"א עָטִּיָאס..

החלק השני: "פרפראות לחוכמה", בו כינס סימניו לכל מיני דינים, ועוד ענייני מוסר בדרך שיר ומליצה.

החלק השלישי: נקרא "שכחה ולקט" ' ליקוטים נוספים כמעשה החלק השני.

החלק הרביעי: "משכיל לאסף" הוא בעצם תמצית ספרו "רך-טוב" ובו אסיפת דינים שחידש, וביאורים בסוגיות הש"ס .

החלק החמישי: "משובה ניצחת" בו כינס ויכוחיו ותשובותיו לחכמי הנוצרים, עד עתה לא נדפס ספר זה, ומצויים ממנו כיום שנים: האחד, בבית-הספרים הלאומי והארכיאולוגי בירושלים, שהעתקתו נשלמה בְּאָגָּדִיר בכ"ו תמוז התקי"ד ( 1754 ) והוקדשה לכבוד רבי יצחק שלמה ישורון מאמסטרדם, כי עמו קיים רבי כְלִיפָא קשר ידידות ומסחר השני בספריית המדיה הרוסית במוסקבה.

"קול-רינה" – קובץ שירים – פיוט אחד מקובץ זה נקרא "לאל עליון נורא", הודפס בסוף

הספר "קריאי-מועד )ליוורנו תרפ"ו (1726-

"קול עציב " – קינות והספדים, וחיבור נגד התפשטות השבתאות במרוקו.

"רך-טוב" – פירוש על שולח ן-ערוך וגם ספר דרשות, פירושים ומאמרים. כמו שרמז בספרו

"כף ונקי", בדעתו של ר' כְלִיפָא היה לחבר חיבורים נוספים, אך ענוונותו המרובה גרמה לכך שסבר שלא יהיה בם תועלת, ולכן גנז את רצונו.

לעת זקנתו חשש רבי כָלִיפָא כי הירבה יותר מדי במשא ומתן, חסיד בדרכיו היה, ופחד הדין בער בלבו, שמא יצטרך לתת דין וחשבון על חריצותו בקנייני העולם הזה. לפיכך הירבה לתהות על דרכו הראשונה, וביקש רחמים מבוראו שיורנו את דרך התשובה על כך. כתחינת מלכנו החסיד בתומתו: "בְּחָנֵנִי ה' וְנֵסֵּנִי, צָרְפָה כִלְיוֹתֵי וְלִבִּי)" תהלים כו/ב( התחנן גם הוא. עז היה חפצו להוכיח לבוראו, כי ממונו איננו אלא אמצעי ולא מטרה, וכל ממונו אבק כנגד אהבתו לאלקיו.

מן השמים נענו לו, והזמינו לו ניסיון להראות את אשר עם לבבו. ומעשה שהיה כך היה: בכל שנה היו הימים הנוראים ימי התעלות לרבי כָלִיפָא כראוי לחסיד כמוהו, חודש אלול, ולאחריו ראש-השנה, ושיאו של הזמן ביום הכיפורים הקדוש, היו כולם קודש לה' יתברך, לעסוק בעבודתו ולהתרפק על אהבתו. קל וחומר בערוב ימיו, לאחר שכל השנה הירבה להתקדש, היו ימים אלו ימי רוחניות בלבד, חיבור גמור לקדוש ברוך הוא. שנה אחת, בעיצומו של היום הקדוש, בעת שהיה שקוע בתפילתו ועבודתו הנוראה, באו וסיפרו לו, כי לעת עתה הגיעו אוניותיו עמוסות בסחורה, והינן עוגנות בנמל. רבי כָלִיפָא נחרד כולו, פחד ובעתה אחזתו, האם חס ולשלום יתחלל היום הקדוש והנורא מחמתו? וכי חס ושלום יטרידוהו הבלי העולם הזה מעבודת הקודש ? לפתע ניצנץ במוחו רעיון, הלא זהו הניסיון לו ציפה, לרגע כזה הנו מייחל כבר זמן רב. מיד נעמד בתפילה: והירבה להעתיר לבוראו שהאוניות יטבעו בים. תפילתו נענתה, ותכף התרוממה סערה בים וכל אוניותיו טבעו, ועמם ירד למצולות כל רכושו. רבי כָלִיפָא לא חש הפסד כלל, אלא, אדרבא, אנחת רווחה פרצה בלבו הטהור על כך שעמד בניסיון, והוכיח כי ממונו לא נחשב בעיניו כלום כנגד רשפי אהבתו לבוראו. עדות אילמת נותרה למעשה הירואי זה. לפי מסורת זקני העיר אגדיר, העומד על שפת הים בעתות סערה, יבחין בתרניהם של אוניות השקועות בים, המבצבצים מתוך שאון הגלים. אותם תרנים הנם תרניהם של אוניותיו השקועות במצולות. מאותו מעשה ירד מנכסיו, ונשאר ללא מקורות פרנסה. מרבית ימיו היה רבי כליפא עשיר מופלג, אולם בערוב ימיו ירד מנכסיו ונשאר ללא רכוש, עד כדי-כך שכאשר חפץ לבו להדפיס את ספרו, נאלץ לחלות פני נדיבי-עם שיסייעוהו לעמוד בנטל הוצאות ההדפסה. לקיומו הגביר רבי משה בן-יעקב גדליה מְאָמֶסְטֶרְדָם היה שולח לו תמיכה חודשית.

רבי כְלִיפָא האריך ימים וככל הנראה עבר את גיל הגבורות  80) שנה) ונפטר ב' אלול. אמנם שנת פטירתו אינה ידועה, אך ובודאי נפטר לאחר שנת תק"כ ( 1760 ) *ונטמן בבית-העלמין הישן בְּאָגָדִיר לצד גיסו רבנו שלמה פִינְטוֹ זצ"ל, ובנו רבי אברהם הנזיר(ראו עליו להלן. ש"ט( הכיתוב על המצבה.

המקום הזה מה נורא, מקום גניזת ארון התורה,

זה האיש הקדוש מרגיז הארץ גדול ונורא שמו,

במעשיו המפורסמים בכל תפוצות העולם (ישראל)

דרשו ואתיון מקצוי הארץ להשתטח ולהתפלל על מצבתו,

ותעמוד להם זכות המרובין בחייו ובמותו,

קודש קדשים חסידא ופרישא, המקובל האלקי

גאון עוזינו, גדול אדונינו, כמוהר

כליפא בן-מלכא זצוק זיע

אשר היה חי *בסוף המאה ה 5- ובתחילת המאה ה 6-

ויעתק צור ממקומו בחמישה בתמוז דהאי שתא

והייתה מנוחתו כבוד כאן שנה רבי בארצות החיים לפ

*הערת הרב ד"ר מרדכי דאדון שליט"א: "דרך-אגב זה תמוה: אם הרב נולד בסביבות הת"ם  – 1680 הרי מדובר קודם כל בסוף המחצית הראשונה של המאה ה 5- , ומאז חי הרב במאה זו עוד 60 שנה (!) ועוד 20 שנה בראשית המאה ה 6- וכתיב זה מדויק "בתחילת המאה ה 6 – אך, כאמור לא מדויק לכתוב "חי בסוף המאה ה 5- . עד כאן לשונו.

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה-סיום המאמר

אודות מקום קבורתו ישנן גירסאות שונות:

.הגאון רבי יצחק חזן זצ"ל – רבה של אָגָּדִיר )בהמשך ימיו עלה לארץ-ישראל וכיהן ברבנות בחיפה, ואח"כ דיין בירושלים(  סיפר בקשר לקדושת המקום את הסיפור הבא: "יום אחד בעת שישבתי בבית-הדין בְּאָגָּדִיר, ניכנסה כנופיית ערבים מבוהלת לחדרי, ובפיהם בקשה מוזרה: "אחד מחברינו אשר ביקש לחלל קברים בבית-העלמין היהודי, נעמד דום מעל אחד הקברים בלי יכולת לזוז, לכן, בוא נא בבקשה כבוד החזן (כך מכנים המוסלמים את הרבנים. ש"ט) והזיזו ממקומו".

חבשתי כובעי, נטלתי את מקלי והלכתי עמם. בבואי לבית הקברות נחרד לבי. על קברו של רבי כְלִיפָא סוכך ישמעאלי אחד בתנועה של אדם הנפנה לצרכיו, בלי יכולת לזוז ולדבר. ניגשתי אליו וגערתי בו: "קום מהר, רצית לחלל את הקודש ונענשת". הערבי בהה בי בעיניים מבוהלות, אך לא הצליח לזוז ממקומו. ניסיתי בעצמי להסיטו ממקומו אך ללא הצלחה, הערבי דבוק לאדמה. משנוכחתי בכך, שלחתי את שמש בית-הדין לכנס מניין מתושבי העיר היראים לדבר ה'. לאחר שהגיעו לבית-העלמין, הקפנו את קברו של רבי כְלִיפָא, אמרנו תהלים, וביקשנו מרבי כְלִיפָא שימחל לאותו ערבי שפל, ובכך יתקדש שמו של הקב"ה. כשסיימנו את התפילה הצליח הערבי לזוז ממקומו ובקושי רב הובילוהו לביתו" .

1-ב-ה' בתמוז שנת תש"ו ( 1946 ) כאשר הרסו השלטונות הצרפתיים את בית-העלמין הישן, לצורך סלילת כביש מהעיר לנמל, העבירו יהודי אָגָּדִיר ע"פ הוראת רבני העיר רבי יצחק חזן זצ"ל ורבי יהודה שטרית זצ"ל (ראו עליו בערך ירושלים. ש"ט) במסירות נפש, לבית-העלמין החדש משם מקום מנוחתו. חשוב לציין שהקהילה בנתה קבר משיש ומבנה מפואר מעל הקבר.

2-בגיליון מס' 2 "בארצות החיים" מחודש ניסן תשס"ז שהופץ בבתי-הכנסת הופיעה הכתבה הבאה: "מידי דברנו ברבי שלמה ומידי הזכרנו את אבי אשתו הראשונה של רבי כְלִיפָא בן מלכא וידידותם רבת השנים, שומה עלינו להזכיר בזה את התעלומה האופפת את מקום קבורתו. כי הנה ע"פ הגירסא המקובלת בפי זקני אָגָּדִיר,  גירסא שעברה מפה לפה, מדור דור, כפי שבחייהם למדו יחדיו בחברותא מתוך אהבה, אחווה, שלום ורעות כך גם במותם לא נפרדו ונטמנו יחדיו זה לצד זה, רביְ כְלִיפָא זיע"א וגיסו רבי שלמה פִּינְטוֹ זיע"א, בבית-העלמין שבאָגָּדִיר. והנה לפני שנים רבות, פינתה הממשלה את בית הקברות, והעבירה את קברו של רבי כְלִיפָא בן-מלכא זצ"ל למקום אחר. ומכאן מתפרדות הגירסאות יש אשר אמרו כי באותו היום בו העבירו השלטונות את עצמותיו של הצדיק, ערכו יהודי-אָגָּדִיר יום תפילה ותענית דיבור , ועל הקבר החדש בנו בניין מפואר מאבן ושיש.

אכן ע"פ גירסא אחרת מסופר, שכאשר הממשלה רצתה לסלול כביש בְּאָגָּדִיר המקשר את העיר עם לנמל, החליטו להעביר את עצמות הצדיקים רבי כְלִיפָא ו רבי שלמה זיע"א, לבית- העלמין החדש, וכשניגשו למלאכה לא מצאו לפניהם כי אם גופה אחת, והגופה השניה בגדר תעלומה – היכן היא?

3-רבי משה יעקב טוֹלֶידָנוֹ בספרו "נר-המערב" עמודים רכ"ח רכ"ט כותב: "ולפי הנראה שהוא יצא אחר-כך בסוף ימיו מעירו ההיא (אגדיר. ש"ט), ויבוא לירושלים ויתיישב בה, ולפי זה, חי בערך כשמונים שנה ומת סביב לשנת תק"ך ( 1760 ) פחות או יותר מעט. השערתי זאת נוסדה על מה שראיתי ברשימת חכמי-ישיבות ירושלים בשנת תקי"ח ( 1758 ) שנדפסה ב"מעלות לשלמה" מר"ש חזן (דף קיב-ג) שם בין חכמי מדרש "חסידי בית-אל" נרשם, "שלישי החכם רבי כְלִיפָא חסיד", וכבר ידענו שרבי כְלִיפָא בן מלכא זה תיארוהו בתור "חסיד" גם החיד"א בספרו בשה"ג (בשם הגדולים) מצטרף לזה.

ידענו כי חיבוריו, "כף-ונקי" ו"רך וטוב" הנ"ל, ניזכרו הרבה אצל החיד"א שחי בירושלים, גם ר"ד פִּינְטוֹ בהערה הקודמת שמזכיר את הספר "רך-וטוב " הנ"ל, חי בארצות המזרח, וא ם- כן באיזה אופן באו ספרי רבי כְלִיפָא בן-מלכא שחי בקצה מרוקו בְּאָגָּדִיר, לידי חכמי-המזרח?, דבר שכמוהו לא מצאנו ביתר כתבי-היד של רבני המערב (מרוקו), כלל, ומזה ברור שרבי כְלִיפָא בן-מלכא בא בסוף ימיו וספריו אתו לארץ-הקודש והוא החכם רבי כְלִיפָא חסיד" ההוא, שנמנה בין חכמי בית-אל. על פי זה יש להוסיף שגם האיש יוסף טולידנו שנתאכסן אצלו בהיותו בְּאָגּדִיר אולי בא גם כן אתו ירושלימה, כי שם כזה מצאנו עוד ברשימה ההיא".

*הערת הרב ד"ר מרדכי דאדון : בשיחותי עם ידידי פרופ' הרב משה עמאר , הוא אמר לי במפורש, שהניסיון לקשור קשר משפחתי בין משפחת פינטו לרבי כליפא , וכן בין רבי כליפא לרבי חיים בן עטר (שכאילו היה דודו , אחי אמו של רבי כליפא) – הוא ניסיון שאין לו שחר . וכשהגיע לידי ספרו של רבי כליפא במהדורתו של הרב עמאר הספ ר "כף נקי" השלם – לוד התשע"ד), כתב הרב עמאר: " …אין למסורות הללו אישוש בכתובים, ופעמים דברי רבי כליפא עצמו בחיבורו "כף נקי" סותרים מסורות הללו…."(שם, ב"מבוא", עמ' 35 ). ועוד: "…את שלילת קירבת משפחה בין רבי כליפא לבין ר"ח בן עטר , ניתן להסיק מהמחלוקת הקשה שהייתה ביניהם בעניין הי תר אכילת הארבה, ורבי כליפא לא מזכיר בה שהמדובר בבן משפחתו….". (שם, שם, בהערה 57 ). ועוד (מה שנראה כהוכחה ברורה ל"שלילה" הנ"ל): "…מדבריו (של רבי כליפא –– מד) אנו לומדים , שמשפחת אמו נמנית על משפחת הלויים…" [ שם,עמ' 35-

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה-סיום המאמר

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי אברהם בנו של כְלִיפָא בן-מלכא פרק 1/2

רבי אברהם בנו של כְלִיפָא בן-מלכא.

עצמותיו של רבי אברהם הועלו ארצה על-ידי רבי חיים פינטו שליט וניטמנו בקרית-מלאכי.

רבי אברהם מלכא היה הצדיק הידוע בכינויו "הנזיר". קדוש מרחם היה, ומשחר ילדותו ניבטו בו ניצני קדושה וטהרה. אביו החסיד גידלו כיאות לו, על התורה ואורחות הפרישות, שקוד על תלמודו היה, מתנהג בדרכי החסידים , מנותק מהוויות העולם הזה.

רבי אברהם התרחק מהבלי העולם הזה ובחר להתבודד ולהגות בתורת ה' כפי שכינויו" הנזיר" כשהיו הבריות משיחים זה עם זה אודותיו אמרו בהערצה: "רבינו כְלִיפָא "החסיד" – הוליד ומגדל בן קדוש".

משגדל רבי אברהם והגיע לפרקו הוריו תרו אחר בת זוג ומשמצאו את מבוקשם החלו בהכנות לחתונה. משהגיע יום החתונה רבתה השמחה בעיר, ורבים באו להשתתף בשמחתם רבם הגדול ובנו הנערץ. לאחר החופה שנערכה בצהרי היום, צעדו בני-העיר למקום הסעודה, כאשר הגברים מלווים את החתן, והנשים את הכלה בשירה ובזמרה. בני העיר חשו שזו שמחתם. רקדו ושרו כאשר איש לא יכול אפילו להעלות בדעתו את הצפוי להם.

לפתע באמצע הדרך, נשמעו בחלל האוויר יריות וצווחות קרב. ומאי-שם הגיחה לה כנופיית ערבים חמושים צמאי דם מנופפים בנשקם ויורים לכל עבר.

קולות השמחה שקטו בבת אחת, אנשי העיר הבינו את אשר לפניהם כי רגילים היו בכך והתכוננו לשלם למנהיג הפורעים כופר. ראשי הקהל החלו להתלחש ביניהם על גובה סכום הכופר שיציעו לראש הכנופיה.

להפתעתם שמעו פתאום קול צווחה ניחר שואג לעברם: "יהודים כופרים, דם אנו רוצים, בחרו אחד מכם והביאוהו לנו או שנהרוג את כולכם.

פחד וחלחלה עבר בליבות היהודים, שמחתם הרבה שנקטעה בבת-אחת, הפכה לצרה של ממש, ועיני כולם נישאו לעבר רבם הגדול לשמוע מוצא פיו. בליבו נפלה ההחלטה כי עליו למסור את נפשו למען בני-קהילתו, ועליו להתכונן לקיים מצווה זו. פרנסי הקהל אמרו לו כי לא עת לחשות, ועליו להורות להם את הדרך אשר יעשון. רבי כְלִיפָא לא השיב מאומה והחל לפסוע לעבר מנהיג הפורעים. תחילה הניחו לו בני-קהילתו ללכת, אף תיכף ומיד התעשתו והבינו את כוונתו והחלו להניאו.

הפורעים צמאי הדם שלא הבינו על מה ההתנצחות, חיככו ידיהם ברוב הנאה בראותם את היהודים המסכנים שנואי נפשם, מתווכחים ביניהם מי יהרג. בטוחים היו כי כל אחד מבקש להטיל את הגזרה על חברו. משעבר זמן והיה נראה שהויכוח אינו מתקרב לסיומו, החליט ראש הפורעים להכריע בעצמו. הזדקף על סוסו ושאג בקול רצחני: "הרי אתם בשמחת כלולות, ובכן רצוננו בקורבן מהודר, תנו לנו את החתן בעצמו תיכף ומיד" .

קול ושבר עבר בקרב מחנה היהודים כי לצרה גדולה שכזו לא פיללו. לפתע עבר רחש בתוך הקהל. החתן עצמו ר' אברהם היסה את הקהל וביקש לומר את דברו ועיני כולם הופנו אל דמותו. החל לשאת את דברו: "מורי ורבותי! מיום הולדתי אבי גידלני על ברכי התורה והיראה וציפו ממני לגדולות ונצורות. אני מצידי התאמצתי להשלים את רצונם, אולם ככל הנראה, בורא עולם בטרם יצרני בבטן, הועיד אותי לגדולה אחרת, גדולה נצחית, לרוממות נשגבה ונעלמה מעין כל חי. ביום כלולותיו, בעת השמחה הגדולה בה כל אדם משלים את עצמו ובונה את ביתו, רצה בורא עולם להשלים את נפשי בשלמות גמורה. את כל אהבתי אליכם קהל קדוש, יחד עם אהבתי וחיבתי העמוקה להורי היקרים, ועל הכל אהבתי וחיבתי לאשתי היקרה, אותה לא הספקתי להביא אל ביתי, את כל זה הריני מעלה על מזבח אהבתי לבוראי יתברך ויתעלה, למען תוקד לבת אש יוקדת ונצחית, להבה שתעורר רחמי שמים.

קולו שהיה מהול בבכי ודמעות נחנק לרגע, ולאחר שהתעשת קרא בקול אדיר: "ועתה הניחו לי ואמסור את נפשי למען אבי ואמי, למען אשתי היקרה ולמען כל הקהל הקדוש כאן.

הס הושלך בקהל, איש לא האמין למשמע אוזניו, החתן ניצל את רגעי הבלבול שזרעו דבריו, ניגש בצעדים מהירים לאשתו הצעירה וביקש את מחילתה וכתב לה גט שמא תישאר עגונה, לכן דאג בטרם יסע למנוחת עולמים – חצי מהגט היה שמור בידי רבי שמעיה עַבְּדאָל-חָק ז"ל ועבר לבניו ולבני בניו.

רבי אברהם צעד בזריזות לעבר כנופיית המרצחים. ראש הכנופיה לחץ על הדק הרובה, והחתן כרע נפל, מתבוסס בדמו. היהודים ההמומים נשארו קפואים על עומדם, וקול דממה דקה נשמע. ואז, באחת נתנו קולם בבכי, על השמחה שהפכה ליגון. רבי כליפא ניגש במהירות לעבר גופת בנו המת, אחז בידיו את ראשו המדמם והרימו כלפי שמים: "ריבונו של עולם! אהבתי אליך לא נפגעה אפילו במשהו, פי ולבי שווים כשאומר גם מעתה והלאה "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים פרק ד' פסוק כט). לקחו הנאספים את המת, חזרו על עקבותיהם והלכו לקיים חסד של אמת ומצוות הקבורה, במקום מצוות הכנסת-כלה.

לפני מספר שנים, רבי חיים פִּינְטוֹ שליט"א רבה של קרית- מלאכי העלה לארץ-ישראל עצמות ארבעה צדיקים, וביניהם עצמותיו של "הנזיר" רבי אברהם בנו של רבי כליפא בן-מלכא. מסופר שכאשר פתחו את קברו, שערותיו ועצמותיו נשארו שלמים כביום שבו נהרג על קידוש ה. 'רבי חיים פִּינְטוֹ מספר סיפור מדהים ומרגש אודות המזוודה המלאה בעצמות הצדיקים, ראיתי לנכון לשלב כאן סיפור מרגש : "היה זה ביום חמישי, ערב שבת הגדול. לאחר שהיבטתי ימינה ושמאלה, ונוכחתי לראות שאין עיין עוקבת אחרי, נטלתי בידי מזוודה מלאה עצמות צדיקים ממקום המסתור בנמל-התעופה "אורלי" בְּפָּרִיז. לפי המסוכם, הייתי אמור להיטלטל עם מזוודה זו ברכבת עד גבול ספרד, לחצות את הגבול, להמשיך למדריד ומשם למחוז חפצי – המקום בו יטמנו העצמות .

באותה שנה חל החג של הנוצרים – חג הפסחא – צמוד לשבת הגדול. לפיכך הדרך התארכה מעט, ובדיקת הגבולות לקחה יותר זמן מהרגיל. הגעתי למדריד בצהרי יום ששי והבנתי כי כבר לא אספיק להגיע למחוז חפצי טרם כניסת השבת. לסעודת שבת לא דאגתי, כי היו עמי פירות וירקות לעת מְצאֹ, אבל מקום להניח את גופי העייף לא היה לי, והברירה היחידה שעמדה בפני הייתה, לשכור חדר במלון. נטלתי את המזוודה הכבדה, והתחלתי לכתת רגלי בין המלונות הסמוכים לתחנת הרכבת, אך כולם היו בתפוסה ממלאה. לאחר שבאחד המקומות הבעתי פליאה על כך, התנדב אחד מפקידי הקבלה להסביר לי, כי בעקבות חג הפסחא, המלונות בתפוסה מלאה, וחבל על זמני לחפש חדר פנוי. הפקיד היה נדיב ויעץ לי לנסוע ברכבת לעיר אחרת, קטנה, השוכנת במרחק של 50 ק"מ, שם אין ביקוש גדול על כך לבתי-מלון, ובוודאי אמצא איזה חדר פנוי. שמעתי בקולו, חזרתי לתחנת-הרכבת, רכשתי כרטיס, ועליתי לרכבת המובילה לאותה עיר. הגעתי לשם כשעה לפני כניסת השבת. התפללתי מנחה, ובלב מלא תקווה, יצאתי מתחנת הרכבת. עצרתי מונית, וביקשתי מהנהג שיקח אותי לאחד מבתי-המלון. אולם גם כאן נכונה לי אכזבה קשה, שלשה בתי-מלון היו בעיר הזו, וגם הם היו כולם בתפוסה מלאה.. .

השמים החלו להאדים, ואני התחלתי לחשוש מפני השבת המתקרבת ובאה. מה אעשה? כיצד אעביר את שבת שלמה ברחובה של עיר זרה? ומה יהא על המזוודה והאוצר הקדוש הטמון בה? ערכתי חשבון מהיר של האפשרויות המעטות שעמדו בפני, ולאחר הרהור קל, ביקשתי מנהג המונית שיחזירני לתחנת-הרכבת. קוויתי ששם אמצא איזו פינה צדדית להניח ראשי כל הלילה, עד למחרת עד מוצאי-שבת .

שבתי לתחנת-הרכבת והחלתי לחפש אחר פינה צדדית שאוכל לנוח בה, חיפשתי וחיפשתי, אך לא מצאתי. החושך התקרב ובלית-ברירה ישבתי על אחד הספסלים שהיו שם, להניח את המזוודה לידי ולשבות שם .

עודדתי את עצמי, כי שליחות המצווה תגן עלי ולא יאונה לי כל רע. בזיכרוני החלו להופיע מראות קבלת-השבת בישיבה הקדושה בבית-הורי בְּמוֹגָדוֹר [Mogador] והרגשתי שאור  השבת מאיר עלי. לבי התעודד מכך, והתחלתי להתפלל תפילת קבלת-שבת וערבית. כך, לבד על הספסל, באמצע תחנת הרכבת, בעיירה קטנה נידחת בארץ נוכריה.

משסיימתי תפילתי, התחלתי לחשוב איך עלי לנהוג ע"פ ההלכה: חלות ויין לא היו לי. יש לי פירות וירקות בלבד וכיצד אוכל ללא קידוש ? האם אפשר לקדש עליהם? או שמא יצאתי ידי חובת קידוש בתפילה ?. עודני מתלבט בכך, וחבורת נערים פוחזים מתנדנדת משיכרות מתקרבת אלי ומתחילה להציק לי. את שפתם הספרדית לא הבנתי כלל, והרגשתי שבכוונתם להזיק לי. חששי התממש כאשר התחלתי לחוש ברטיבות היריקות שירקו על פני, ואם לא די בכך, החלו גם בקבוקי -בירה ריקים להתעופף לעברי…

לא ידעתי את נפשי מרוב פחד, אני בודד, מוקף אויבים רבים וללא מושיע… התחלתי למלמל פסוקי-תהלים, ולשמחתי הרבה התעניינותם בי פחתה והלכה עד שעזבוני לנפשי. ניסיתי להתמקם מעט יותר טוב על הספסל, ומתוך מחשבה לעתיד, תכננתי היכן אניח את ראשי, ולאיזה כיוון יפנו רגלי. יחסית הספסל היה נראה די נוח והעצים ממנו היה עשוי היו די צמודים, ולא היה חשש שאפול ביניהם. אולם עיקר חששותי התנקזו לעתיד המזוודה היקרה. פחדתי שמאורעות היום יגרמו לשמורות עיני להיעצם חזק מדי, ואז מי יודע מה יקרה לה. אולי איזה עובר אורח יחשוק בה, או שמא פועל ניקיון ימצאנה, ולאחר שיבדוק תכולתה, ישליכנה עם שאר מרכולתו. או אולי, אפשרות אחרת, גרועה לא פחות – יעבירני לחקירה בתחנת- המשטרה… בכל אופן, העובדה שהתחנה הולכת ומתרוקנת, דווקא עודדה את רוחי, הבנתי שבהמשך הלילה אשאר בה לבד, ואם כן אין לי לחשוש כל כך, אשתדל להישאר ער עד שאחרון האנשים יעזוב את המקום, ואז אוכל לתת מעט תנומה לעפעפי, לפי תכנית השכיבה שהתוויתי לי.

את חוט מחשבותי הארוך, קטע דווקא שומר התחנה. הוא קרב אלי ופנה אלי בצרפתית עילגת בקול תקיף: "דע לך! התחנה נסגרת בחצות הלילה ולפני כן יהיה עליך לעזוב אותה".

התחלתי לדבר תחנונים אל לבו, הסברתי לו כי נפלתי כאן ללא מכר וגואל ואין לי מקום ללון, ומה יפריע לו אם אשאר כאן עד הבוקר ? אך הוא בשלו: "אם עד חצות לא תתעופף מכאן, אמצא לך מלונה טובה יותר… "

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי אברהם בנו של כְלִיפָא בן-מלכא פרק 1/2

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי אברהם בנו של כְלִיפָא בן-מלכא פרק 2/2 העלאת עצמות רבי אברהם על ידי רבי חיים פִּינְטוֹ שליט"א רבה של קרית- מלאכי

 

הבנתי את הרמז, והתחלתי לרעוד, ביקור בתחנת-המשטרה יהיה מאד לא לטובתי. גם אם אצליח להסביר את מעשי כאן, בוודאי לא אצליח להסביר מהו פשר המטען המוזר שבידי… ומכאן, הדרך למעצר וחקירה ארוכה קצר ביותר. פחדי גבר כשנזכרתי שבעצם אף אחד מקרובי איננו יודע היכן אני, חברי הוועד יודעים שדרכי הייתה אמורה לעבור למדריד, אך לעולם לא יעלו בדעתם שנפלתי לעיירה נידחת זו, ומי יודע כמה זמן אצטרך לבלות בחדר המעצר עד שיאתרו אותי .

דמעות החלו לזרזף מעיני. דמעות מלוחות, שלאט לאט הפכו לשטף זורם של בכי ללא מעצורים. לבי נשא תפילה חמה לבורא-עולם שיושיעני בזכות אבותי הקדושים, ובזכות הצדיקים הקדושים הנמצאים עמי .

כך ישבתי ובכיתי, אינני יודע כמה זמן, תארו לעצמכם!, אני עם פירות וירקות, ו… מזוודה כבדה עם עצמות מתים. בארץ נוכריה, בעיר נידחת, מוקף גויים שונאים ומתנכרים, שיכורים ושאר ארחי-פרחי. לא מכיר שפת איש, אף אחד ממכריו אינו יודע על מקומו, ולאחר יום מפרך אפילו אין לו מקום לשים את ראשו. והכי גרוע, מאוים מפחד המשטרה שעלולה לגלות את מטענו הרגיש .

השעות חלפו בעצלתיים, וזמן חצות הלך והתקרב, ככל שהתקרב הזמן, הרגשתי איך עניבת החנק מתהדקת סביב צווארי, לצאת מן התחנה לא יכולתי, כי המזוודה הקדושה הינה מוקצה ובשום אופן לא הייתי מוכן להשאירה שם ולברוח. ידעתי היטב את חשיבות תוכנה והייתי מוכן למסור את נפשי למענה. משום כך נשארתי נטוע במקומי, מקווה ומצפה לבורא-עולם, ובטוח בישועתי, ואכן הוא לא הכזיב. רבע שעה לפני חצות, נעצרה הרכבת האחרונה המגיעה באותו לילה לתחנה, הרכבת הייתה ריקה כמעט לגמרי, ומבין הנוסעים שירדו, נראתה אישה אחת המחזיקה תינוק בין זרועותיה, ועיניה תרות בחשיכה אחר דמות מסוימת. מיד הבחנתי בגבר – כנראה בעלה, שעמד לא הרחק ממני והמתין לה. האישה הבחינה בו, ובדרכה חלפה על פני, הביטה בי ובמרוצה הגיעה לבעלה. לפתע, חזרה מעט לאחוריה, הביטה בפני היטב, וקראה בקול מופתע: חיים? חיים, בן משה פִּינְטוֹ מְמוֹגָּדוֹר?.  האישה נשקה את ידה כאשר הזכירה שמו

של אבי הקדוש, והביטה לעברי במבט מלא תמיהה. כן עניתי!. "האם אינך זוכר אותי" שאלה :"אינני זוכר" עניתי: "הלא אני פלונית בתו של פלוני מעירכם, איך אינך זוכר אותי?. מוחי התבהר מעט מהטשטוש שאחז בו, טלטלתי את זכרוני, וקראתי לעברה: "בטח! אביך הרי הוא ממכרינו, מלאכתו כך וכך ודיברתי עמו פעמים רבות. רואה אתה את האיש הממתין לי?  הוא בעלי. אמנם הוא גוי, אבל הוא אדם טוב, נחמד, נישאתי לו ונולדו לנו שלשה ילדים, ולאחרונה קבענו מגורינו בעיר זו. "ואתה מה מעשיך כאן ? שאלה. בקול עצוב התחלתי לספר לה את כל גלגולי, ואיך הגעתי לכאן, את אשר עבר עלי בתחנה זו, גם סיפרתי לה תכולת המזוודה שעמי ולא שאלה שאלות. לבבה היהודי התעורר לתחייה, ותכף ומיד הציעה לי לבוא לישון בביתם.

אמנם בלבי הסכמתי מיד, אך השתהיתי מלהשיב לה, כי לא ידעתי מה אעשה עם המזוודה הקדושה. לטלטל אותה לא יכולתי, להשאיר אותה לא רציתי בשום אופן. האישה לא המתינה לי ופנתה מיד לבעלה וסיפרה לו מי אני ומה משפחתי, והסבירה לו מדוע נתקעתי בעירם. ככל הנראה גם הסבירה לו איזו מחווה אנושית יפה תהיה בכך שיארחו בביתם מכר מעיר ילדותה ויתנו לו מיטה חמה בשעת מצוקה. בעלה הסכים והציע לי להצטרף למכוניתם… אמרתי לאישה, כי אבותינו שמרו את השבת במסירות נפש, וגם אני אעשה כך, ולכן לא אוכל להגיע לביתם אלא ברגל. האישה העבירה את הדברים לבעלה, אמר לה: "אני אקח את התינוק ואת חפציו במכונית, ואת תלכי אתו רגלית. גמר דבריו, ונטל את מזוודתי בידיו, והחל ללכת. לבי החל לפעום בחוזקה, מה אעשה? וכי אתן לעצמות הצדיקים שיטלטלום בנסיעה במכונית בשבת? שבת קודשנו עליה בוודאי נתנו נפשם בימי חייהם, יטולטלו עצמותיהם?. לאחר שניות מעטות

קראתי לעברו: "אולי לא כדאי שתיקח אתך את המזוודה לביתכם, היא כבדה, ובמוצאי-שבת יקשה עלי להיטלטל עמה. הבה נפנה למחסן התחנה, נראה אם הוא עדיין פתוח, ונשאיר שם את המזוודה לשמירה. האישה תירגמה לבעלה את דברי, ולמרות שהדברים נראו לו תמוהים במקצת, הסכים. כמחווה למעני, המשיך לסחוב את המזוודה לעבר מקום שמירת החפצים. כשהגענו לאותו חדר הוא היה כבר חשוך, והאחראי כבר החזיק את המפתחות בידו לנעול את המקום. במהירות שלפתי את הדרכון ונתתי אותו לבעל, סגרתי את המזוודה היטב והנחתי אותה עם תכולתה למשמרת. רק לאחר שראיתי שהאחראי נעל את החדר והלך לדרכו, הסכמתי לנוע ממקומי, התחלתי לפסוע אחר האישה ובעלה אל מחוץ לתחנה. יצאתי ממנה בדיוק בחצות….

באותן דקות הרגשתי בלבי, כמה טוב ליהודי מאמין, כמה בודד הייתי, ובכל אופן כל כך קרוב לריבונו של עולם, שזימן לי הצלה כזו. הרהרתי גם, איך ישועתי באה באופן שאוכל להקפיד על דקדוקי ההלכה. אפילו לטלטל את המזוודה בתוך התחנה לא נצרכתי וגם עתה אינני נזקק להוציא כלום בידי והנני הולך ברגלי למקום בו אוכל לנוח בשבת.

האיש נטל את התינוק נכנס למכוניתו ונסע. נשארתי עם אשתו והתחלנו לצעוד רגלית. האישה הבהירה לי, כי המרחק לביתם הוא כשעה הליכה. השבתי לה כי למען השבת הכל כדאי, וכי יותר משאנו שמרנו את השבת, השבת שמרה עלינו. לאחר שתיקה קצרה, גמלה בלבי ההבנה שיש מנהיג לבריה והוא המכין מצעדי גבר. בוודאי לא לחינם נפלתי לעיר נידחת זו בדיוק ברגעים אלו. לכן, החלטתי לנצל את זמן הצעידה לשוחח עם האישה על יהדותה, ולהצית בליבה את ניצוצות הקדושה החבויים בלב כל יהודי. ממחשבה למעשה. התחלתי לשוחח עמה על מעלת העם היהודי וגדולתו, סיפרתי לה על אבותי הקדושים, על שמירת התורה והמצוות, ועל קדושתם הנפלאה. הסברתי לה כי העם היהודי הוא עם סגולה, ואיננו דומה כלל וכלל לכל האומות. הראיתי לה איך הקב"ה שומר על כל אחד מאתנו בכל מצב. והנה, כמלאך ממרומים הופעת, והיצלת אותי! ולא סתם, הצלה, אלא לפי כל דקדוקי ההלכה תוך כדי הדברים הבלעתי לה, שבעצם, לפי עקרונות ההלכה היהודית, לא כדאי לי שאתארח בבית של גוי והסכמתי רק בגלל המצב של סכנה שבו הייתי נתון ומאפשר להקל מעט. כך עברה דרכנו בלי שהרגשנו בה כמעט עד שהיגענו סוף סוף לביתם. בעלה המתין לנו והכניס אותי לביתו, אישתו נכנסה למטבח להכין לה ולבעלה ארוחת-הערב, וביודעה שלא אוכל מאומה ממאכליה, הוציאה בקבוק עָרָאק חדש בהשגחת בית-דין של מרוקו והגישה לי מעט פירות טריים שהיו ברשותה. קידשתי על העָרָאק, ואכלתי מן הפירות ולאחר מכן, הציעה לי מיטה באחד מחדרי הבית, והלכתי עצב ומרירות עברו בלבי למשמע דבריה, באיזו קלילות הולכת היא לעבוד ולחלל את השבת. זכרתי את אביה שהינו ירא-שמים, ומדקדק על קלה כבחמורה. בלבי חשבתי, אולי בעקבות ביקורי המפתיע, יתעורר משהו בליבה ותשוב לעמה מקור מחצבתה.

השבת חלפה עברה, אחר-הצהרים חזרו האישה ובעלה מעבודתם, ואני לאחר תפילת ערבית, הבדלתי על העָרָאק, הודיתי למארחי ויצאתי. האישה הסיעה אותי במכוניתם לתחנת-הרכבת, שם הוצאנו את המזוודה מחדר השמירה, בדקתי אותה היטב שלא נגעו בה וניגשנו להמתין לרכבת. משהגיעה, הוציאה האישה מכיסה סכום כסף, וביקשה שאעביר אותי לאבי הקדוש, שיתפלל עליה. לאחר-מכן, שוב הודיתי לה במילים חמות על שהייתה לי מפלט בעת צרה, ברכתי אותה שתחזור לחיק היהדות היא וילדיה, עליתי על הרכבת למדריד ומשם הגעתי למחוז חפצי עייף ותשוש, אך מלא הודאה לבורא-עולם. תם אבל לא נשלם!

לאחר 35 שנה לערך, כאשר ישבתי בחדרי בלשכת הרבנות בקרית-מלאכי, נכנס המזכיר ואמר לי: "אישה מבוגרת ממתינה בחוץ ומבקשת מאד להיפגש עם כבוד הרב" השבתי: "תבוא". האישה נכנסה וקראה לעברי: "חזרתי ליהדותי כברכת הרב, האם תכירני? עניתי בשלילה. האישה הזכירה את שם אביה ושאלה: האם זה אומר לך משהו? – בוודאי עניתי: "הרי הוא היה מתושבי עירנו מוֹגָדורֹ יהודי ירא-שמים ומדקדק במצוות. היכרתי אותו היטב, וכך וכך הייתה מלאכתו ופעמים רבות שוחחנו עמו. בערוב ימיו עלה לארץ-ישראל והתגורר בפתח-תקוה. לפני כך וכך שנים נפטר, השתתפתי בהלוויה ואף הספדתי אותו" .

באותו רגע לא זכרתי את אותו סיפור וגם אם הייתי זוכר, לא הייתי מעלה בדעתי שיש לאישה זו איזה קשר לכך.

ובכן: "אני בתו" אמרה וציפתה לאיזה תגובה מיוחדת. משזו בוששה לבוא, ניסתה לעודד את זיכרוני ואמרה: "האם זכור לך איזה ליל-שבת ששהית בבדידות בתחנת-רכבת נידחת?. בנקודה זו התעורר זיכרוני, ותיכף ומיד הבנתי, שהאישה העומדת לפני, היא אותה אישה שאירחה אותי בביתה . בטח עניתי, והוספתי מיד: "היום הנני חש הכרת הטוב כלפיך, על שפתחת לי את ביתך בעת צרה". האישה לא המתינה לשמוע את הודאתי, וכשדמעות בעיניה, החלה מיד לגולל את המשך סיפורה :

"ובכן האם זוכר אתה את הברכה שבירכת אותי טרם עלית לרכבת? דע לך! כי התקיימה במלואה, ואני וילדי שבנו ליהדות" כיצד? "באותו מוצאי-שבת, לאחר ששבתי לביתי מתחנת- הרכבת, הרגשתי שפני בעלי זועפות. הוא החל לריב עמי ולצעוק עלי, איך הכנסתי יהודי לביתי" לאחר שעניתי לו, כי שאלתי את פיו, ורק בהסכמתו הכנסתי אותך, חמתו עלתה עלי פי כמה וכמה, ובקושי הצלחתי להרגיע אותו. אך מאותו יום, כאלו עבר בינינו איזה שטן, המריבות הפכו להיות דבר יום ביומו, והגיעו עד לכדי הכאה. בעלי טען, שמאותו יום שהבאתי את היהודי לביתו, נכנסה בו קללה, ולא היה מסוגל לחיות עמי בשלום, משנוכחתי בצרתי, נזכרתי באותה שיחה שדיברת עמי, בעת שצעדנו יחד באותו לילה לביתי. עתה התחלתי להבין את דבריך על סגולת העם היהודי והבנתי שטעיתי בדרכי, טעות קשה ומרה, לפיכך פניתי להורי וביקשתי את עזרתם. הורי לא שמרו לי טינה על הצער והכאב שגרמתי להם, שלחו לי דמי-נסיעה לי ולילדי והציעו לי לשוב לביתם. באחד הימים נטלתי מעט חפצים, ברחתי לבעלי והגעתי לביתם. הורי

קבלוני בזרועות פתוחות וחמות, הם חשו ששבתי בתשובה על מעשי והשתדלו למלא את צרכי על הצד הטוב ביותר, אולם אבי חשש מאד שאשאר בביתם. הפחד היה, שמא בעלי הגוי יאתר אותנו, ומי יודע מה יעולל לנו? לפיכך, אבי פנה למכריו שהיו פקידי הסוכנות היהודית בעיר וביקשם שיעשו את כל הדרוש למען הפיכתי לעולה חדשה נעשו כל הסידורים ונשארתי כאן.

שבתי ליהדותי לקיים תורה ומצוות, בהתחלה השתדלתי להסתיר את עברי, ולכל מכרי סיפרתי שבעלי הראשון נפטר בחו"ל. לאחר זמן מה הוצע לי שידוך – אלמן המכהן כרב בצפון-הארץ. נשאתי לו ונולדו לי ממנו כמה ילדים. את שלושת ילדי הראשונים נטלו פעילי חבר המחנה התורני בארץ-ישראל והכניסום למוסדות תורה, וברוך ה' היום שלושתם תלמידי-חכמים, נשואים לבנות יראות-שמים, וכולם הקימו בתים של תורה. כל זה בזכות אותה שבת, שמשמים זימנו שתשהה אצלי" .

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי אברהם בנו של כְלִיפָא בן-מלכא פרק 2/2 העלאת עצמות רבי אברהם על ידי רבי חיים פִּינְטוֹ שליט רבה של קרית– מלאכי

  אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י- העיר סלה , רבניה וחכמיה   

העיר סלה

קצת מהיסטוריה של העיר.

תאריך היווסדה של העיר אינו ודאי, ויתכן שהיא קיימת מהמאה ה- 11, כי במאה זו שימשה כעיר בירה של ממלכה קטנה בשם זְנָתָה מבני אִיפְרָאן . קיומה של ממלכה זו היה קצר מאד, והיא חוסלה  ע"י שושלת "הָמוּרָבִּיטוּן" ב- 1058.

    ב- 1145 סָלֶה נכבשה ע"י שושלת הבאה "הָאֶלְמֻוָחִידוָן", וב- 1249 ע"י שושלת "בְּנִי מְרִין", הסוּלְטָן משושלת זו בנה את החומות ואת השערים הניצבים כאן עד היום, מדרסה, בית-ספר לרפואה, מסגד, וכן את התעלה שחיברה את וָאד בּוּ רוֹגְּרָג עם בָּאב מְרִיסָה (Bab Mrissa) שאיפשרה גישה בטוחה לספינות. כתוצאה מהכיבוש על ידי המווואחידון הסתיימו המלחמות הפנימיות והפכו את ראבאט השכנה לבסיס התקפותיהם על ספרד.

    ב- 1260 השליט של סָלֶה מרד בסולטן אָבּוּ יוּסוּף יָעָקוּב והספרדים הגישו לו עזרה ונשק, ובתמורה התיר להם להתיישב בעיר בה עשו כאוות נפשם, כששבו לארצם, לקחו את רוב אוצרותיה באין מפריע.

    התקופה שלאחר מכן הייתה הזוהרת ביותר בתולדות סאלה, בזכות קשרי המסחר שכוננה עם ונציה, ג׳נובה, ליסבון וארצות השפלה בזכות מיקומן האסטרטגי על החוף, הפכו במאה ה־16 סאלה וראבאט לבסיסיה של כנופיית שודדי הים הידועה לשמצה ההרפתקני. שתי העירים התפרנסו משלל הפיראטים,

    ב- 1609 ערבים  ממגורשי ספרד התיישבו במקום ובמשך עשרות שנים עיסוקם העיקרי היה "שודדי-ים". הם קבלו חסות מצד השליטים המקומיים ובתמורה השליטים קיבלו מענקים נדיבים משודדי-הים אם בכסף או בסחורות. למרות פעילותם השלילית של שודדי הים, הביאו לשגשוגה של סָלֶה, בתום פעילות שודדי-הים היא נעזבה לנפשה.

    במאה ה- 17 המלך מוּלָאי אִיסְמָעִיל מהשושלת" הָעָלָאוִוית" מקים את המשמר השחור – שהיה בנוי מכושים חסונים, תפקידם היה לשמור על העיר. יש לציין ששלטונו  התחזק,  והשלטון  עשה  משהו  לפיתוח  העיר   רָבָּאט  דבר שהעיב על העיר סָלֶה.

    סָלֶה הפכה אז לנמל הראשי שדרכו סחרה פֶס עם העולם החיצון (למרות שרבאט יושבת לחוף ים, פעילות הנמל מעטה ואפילו עד היום).

הישוב

סְלָה (בצרפתית Sale) וְרָבָּאט שכנות זו לזו ורק הנהר בּוּ רוֹגְּרֶג – Bou-Regreg (או אָבּוּ רָקְרָק בערבית) מפריד בין  שתי  הערים, רבאט על הגדה השמאלית וסלה בגדה ה ימנית.  רָבָּאט וְסָלֶה הן שני עולמות שונים לגמרי.

    עיר יחסית גדולה ואוכלוסייתה מתקרבת לחצי מליון נפש. הבתים המסוידים של סלה  נמצאים אמנם רק מעבר לנהר מראבוט, הבתים המסוידים של סאלה כבר מאות שנים והתחושה היא שסאלה נתקעה בזמן בעוד שראבאט פרצה קדימה אל המודרניות. מחוץ לחומות יש תנופת פיתוח ובנייה, אבל ברבעים האלה אין כל מוקדי עניין לתיירים. לסאלה יש היסטוריה ארוכה של התבדלות מהשלטון המרכזי, וגם היום היא בולטת במסורתיות שלה מול ראבאט הליברלית יחסית.

    לאור מעמדה של רָבָּאט עיר הבירה של מרוקו ופיתוחה שהפך לדומיננטי בקצב מסחרר מתחילת המאה ה- 18, סָלֶה המרוחקת ממנה 3 ק"מ בלבד, איבדה ממעמדה ואפשר אולי להגדירה כשכונה  עתיקה של  רָבָּאט הנכנסת לתרדמה עמוקה.

    למרות הגשר הרחב שהוקם מעל הנהר המחבר בין שתי הערים, עדיין אפשר להשתמש בשירותי הסירות הנקראות בפי התושבים "פְלוּקָה", אם בגלל נוסטלגיה או פשוט זול יותר מהתחבורה הציבורית הממונעת.

יהודים בסלה.

העיר סְלָה שבמרוקו הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה. נתוודענו בגדולתם, די אם נציין רק שניים מהם: חיים בן-עָטָּר (1696-1743 – ראו עליו בפרק ירושלים. ש"ט) ורבי רפאל אְנְקָוָוה (ראו עליו בפרק זה. ש"ט).

    בסְלָה ישבה אחת מהקהילות המפוארות במרוקו, שמה יצא לתהילה הודות לצדיקיה וחכמיה שנודעו בגדולתם, לא אחת נשאלת השאלה, איך שקהילה קטנה שמספר תושביה לא עבר את 5.000 נפש הגיעה לגדולה רוחנית. סְלָה שימשה כמרכז ליהדות דתית ומרכז יהודי חשוב ששמר על קשר עם קהילות אחרות בצפון אפריקה, אירופה וארץ-ישראל.

    בְּסָלה נולד וגדל רבי חיים בן-עָטָּר (1696-1743 ראו עליו בפרק ירושלים). ראה עליו בפרק צדיקים שעזבו את מרוקו ועברו לארצות אחרות ש.ט.) מקהילת סאלי יצאו רבנים גדולים. תרומתה של קהילת סְלָה בכל נושאי התורה, היא אדירה, וכמה מהיצירות של חכמיה: פוסקים, מקובלים, משוררים, מדקדקים ופרשנים חוללו מהפכה. יצירה תורנית אחת, זכתה לחולל מהפכה יהודית ולהיות בעלת השפעה תורנית עולמית הן אצל הספרדים והן אצל האשכנזים, כשהיא פורצת את כל הגבולות הקהילתיים, גבולות הזמן, ההשקפה והמנהגים, זוהי יצירתו המופלאה של "אור החיים" הקדוש הרב חיים בן עטר זצוק׳׳ל. יצירתי היא אחת היצירות התורניות הנלמדות ביותר בעולם

    היסטוריון היהודי רבי אברהם בן-דוד בן המאה ה- 12 , ברצותו לציין את גודל הישוב היהודי במערבו של אזור זה כותב: "אתה מוצא קהילות-ישראל שהיו פושטות ממדינת סָלֶה בקצה מערב עד טָאהֶרְת בראש מערב". אוכלוסייתה היהודית של סְלָה באה משתי קבוצות; האחת צאצאי הגולים מגלות רומא, בספר שאלות ותשובות "כרם-חמד" כתוב: "רָבָּאט וְסְלָה הם מן המקומות העתיקים ביותר בהם ישבו יהודים בתקופות קדומות ללא הפסק", השניה גולי-ספרד.

    סְלָה הייתה בין הערים המועדפות על המגורשים שהגיעו למרוקו. פורטוגזי אלמוני מציין כי מספר היהודים בסלה היה גדול ועשירים.

    כמו יהודים רבים גם המגורשים שהתיישבו בסלה עברו צרות רבות. **המגורשים שהגיעו לְסָלֶה עברו צרות רבות ע"י השליטים הנוצרים האכזריים  טוּמָארש וְגָּלְיָאן ששלחו ידם בבנות ישראל, עינו אותן ועשו בהן תועבות ונאצות גדולות שלא היה כמותם.

    רבי אברהם אָדְרוֹטִיל ממגורשי ספרד מספר על תלאות שעברו יהודי סְלָה. היו חובלי אוניה נוצרית שעגנה על החוף, ובגלל הרעב הנורא, ראו ילדי-המגורשים שיצאו ללקט עשבים להחיות נפשם, מלחיה של הספינה פיתו את הילדים לעלות לספינם בעבור פרוסת-לחם, הם  אטמו אוזניהם לזעקות הוריהם וחטפום לעיניהם. הספינה הרימה עוגן בהותירה את ההורים ללא ילדיהם שאט אט מתרחקים מנגד עיניהם. הילדים הובלו לארצות רחוקות , מהם נתנו דורונים לנכבדי המדינה, ומהם נמכרו לעבדים.

    גם בספר "שבט-יהודה" לרבי שלמה די-וירגה מסופר על ילדי יהודים שקברניט אוניה לקחם בסלה בשנת 1.500.

    השליטים הנוצרים האכזריים  טוּמָארש וְגָּלְיָאן ששלחו ידם בבנות ישראל, עינו אותן ועשו בהן תועבות ונאצות גדולות שלא היה כמותם.

    רבי גדליה אבן יחיא כותב ב-"שלשלת הקבלה", כי בְּסְלָה היו 200 אלמנות יהודיות שבעליהן נעלמו.

    במחצית הראשונה של המאה ה- 17 נודעו בני משפחת פָאלָאגִ'י שישבו בְּסָלֶה ועסקו בסחר בין-לאומי והיו להם סוכנים באנגליה, באמסטרדם ובאיטליה.

    אם נשכיל להתבונן בקורות עמנו, נראה שבכל קהילות ישראל, הגזירות  הנוראיות  כמו:    התלאות,   הביזה   העוני,   ההרג, איסור  הקמת  בתי-כנסת  והחרמת  כתבי  הקודש,  לא  ריפו את  ידי  היהודים  אלא,   חיזקו  את  רוחם  ובתעצומות  נפש וגדלות מפליאה; הקימו קהילה לתפארת בחוכמה ובקדושה.

      בסלה היו שני מלאחים; המלאח הישן שנבנה לפני יותר מ-500  שנה, ובו התגורר רבי חיים בן-עטר הקדמון.

    הָמֶּלָּאח החדש שהוקם לפני כ- 200 שנה בין חומותיה, בפינה הדרומית-מזרחית של העיר, במקום שבו היה הנמל העתיק והמחסנים הימיים של שודדי הים  המרינידים )1244-1398(

    המלאח של סְלָה היה שדרה מרכזית, לאורכה היו חנויות, בתים, בתי-כנסת וישיבות וממנה נסתעפו 9 סימטאות. בָּמְלָּאח היו שני שערים.

    מחוץ למלאח, בסמוך לשער המלאח, הייתה סימטת רבי חיים בן עטר ובה חדר בו התגורר ושימש לו כמקום לימודים, בחדר זה השתמש גם נכדו אורח-חיים הקדוש. ליהודים לא נתנו להיכנס, אלא רק להדליק נרות ליד המדרגות.

    בתקופת הגירוש מספרד, הייתה סלה מן המקומות המועדפים על ידי המגורשים דבר שסייע לבניינה של סלה כמרכז תורני חשוב.

   סלה שימשה כמרכז ליהדות דתית אדוקה ומרכז יהודי חשוב ששמר על קשר קהילות אחדות בצפון אפריקה, באירופה ובארץ-ישראל.

    היהודים הפליטים נהרו למרוקו בשני זרמים גדולים: בתקופת הגירוש הקטן מספרד ־ בשנת הקנ״א [1391], בעיקר מאיזור סביליה, והגירוש הגדול ־ בשנת הרנ״ב [1492] מחבלי ספרד השונים ובעיקר ממחוז קסטיליה וכן מפורטוגל. יוצא מכאן שתושבי מאלי היהודים באו משתי קבוצות:

א. קבוצה קדמונית – המתיישבים צאצאי הגולים מגלות רומא.

ב. קבוצת הגולים ־ מגורשי ספרד.

    רבי אברהם בן דוד מתאר את הרדיפות שהיו לפני כ ־ 900 שנה: ״בשנת תתק"ב (ד, אלפים תתק״ב) שגזר להוציא את ישראל מן הכלל… וכן לא השאיר להם בכל מלכותו ושאר מדינת סְלָה מקצה העולם ועד העיר  אלמהדיה״.

    בתקופת גירוש ספרד הגדול, נמצא תיאור הקהילה היהודית במרוקו ע״י פורטוגזי אלמוני והוא מציין כי בדמנאת עיר בעלי הגמרא, [האגדה מספרת שבבית העלמין בדמנאת נשמעו בלילה קולות החכמים הקבורים שם כשהם לומדים גמרא לכן נקראו ״מוואלין לגמרא״ – בעלי הגמרא]. חיים יהודים רבים וכן גדול מספרם ב־סְלָה  והם עשירים. מתיאור זה עולה שבתקופה זו, הייתה הקהילה היהודית ב־סְלָה גדולה ומבוססת.

    הקהילה היהודית שמנתה אז 1.500 נפש עברה למגוריה החדשים ב- 1807, תחת שלטונו של מוּלָאי סוּלִימָן. היהודים עסקו במסחר ובמלאכות זעירות כמו צורפות אריגה פחחות וסנדלרות.

מאה שנים מאוחר יותר היו בָּמֶלָּאח של סָלֶה כ- 2.000 בתים,  10 בתי-כנסת ו- 20 חניות.    במשך המחצית השניה של המאה ה- 19 היה רבי יששכר אָצָרָף (אָסָרָף) הרב הראשי והמנהיג הרוחני של קהילת סָלֶה. את מקומו ירש תלמידו וחתנו הרב רפאל אְנְקָוָוא

ב- 1947 היו בְּסָלֶה 3.150 יהודים וב- 1970 נתרוקנה העיר מיהודיה. רובם עברו לְרָבָּאט השכנה או עלו ארצה בשנת החמישים והששים. היום אין בְּסְלָה אף יהודי.  

  אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י- העיר סלה , רבניה וחכמיה   

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י- מוּלָאי אֶל-יָאזִיד.

מוּלָאי אֶל-יָאזִיד.

מוּלָאי אֶל-יָאזִיד (1790-1792 (תק"ן-תקנ"ב) היה אחד המלכים האכזריים ביותר הוא היה כל אכזר שכונה "המזיד" וגם "היטלר של מרוקו". לאור אכזריותו, ראיתי לנכון לשלב את כתבה עליו ובה מתואר הסבל הרב שסבלו יהודי מרוקו בערים השונות בתקופת שלטונו.

    למרות מעשי ההוללות והמרידות המרובות שידע מוּלָאי אֶל-יָאזִיד לרוב, לא מנעו ממנו לרשת את כס אביו (1790-1792). לשווא הזהירו יועציו היהודים של השליט הזקן סִידִי מוֹחְמֶד מפני מינוי אומלל זה, אך דווקא משום כך התחזק הָסוּלְטָן החדש בעמדתו האנטי-יהודית הנחושה, ותקופת מלכותו שלמרבה-הרווחה  לא ארכה הרבה, הייתה הכאובה מכל אשר נגזר על יהודי-מרוקו לשאת.

    אביו עשה ניסיון להרחיקו, ובשנת 1784, הוא מגלה אותו מחוץ למדינה באמתלה של העליה לְמֶכָּה, אך  העליה לְמֶכָּה הפכה לְמַכָּה – מסע הרפתקאות ומעשי-ביזה. בתחילת שנת 1790 הוא מגיע לאזור טֶטְוָואן ומוצא מקלט בין שבטי הָבֶּרְבֶּרִים, הוא ביקש את  עזרת  יהודי-טֶטְוָואן  במתן כסף, אך הם מיאנו להושיט ידם לו ועל ידי כך הפכו מטרה לחציו.

    מיד עלותו לשלטון אחרי מות אביו המלך מוּלָאי מוּחְמֶד בשנת תק"ן (1790), מוּלָאי אל-יָזִיד עלה לשלטון. מיד בעלותו לכס-המלוכה נשבע להצליח במקום שבו נכשל, כאלפיים שנה לפניו, המן הרשע ראש שריו של אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מלך פרס להרוג ולאבד את כל היהודים שבמלכותו, ורק ירידתו מן הבמה עיכבה בעדו.

בְאוּגְ'דָה- OUJDA

אחת מתחנותיו הראשונות הייתה העיר אוּגְ'דָה- אליה הגיע ביום שבת-קודש, יהודיה למרות היום הקדוש, כיתר התושבים, גם הם יצאו לקראתו ומנחה בידם, אך רק ראה את זעומי-נפשו מהעבר, גזר על "פיתרון סופי" – להרוג יהודים שבכל ערי-מלכותו, ומי שיביא לו ראש יהודי כרות, יתן לו 10 מְתְקָאלִים (סוג מטבע שהיה נהוג אז ראה מילון. ש"ט), אך למזלם של היהודים קם כהן מוסלמי והציע לו להמיר פקודתו זו, ובמקומה שיתנו את רכושם מתוך הנימוק כי "עני חשוב כמת" (תורה תמימה – בראשית מב/י'). עצה זו מצאה אוזן קשבת אצלו, ובמקום לצוות על טבח קיבוצי פקד לשדוד ולבוז את קהילות היהודים בערים השונות:

    הרב יוסף מְשָאש (ראו עליו בערך חיפה. ש"ט) מספר בשם סבו שבדרכו לארץ-ישראל, ביקר בְּאוּגְ'דָה ופגש בקהילה יהודים זקנים "בלי אוזניים". הוא תמה למראה המוזר ושאל לפשר הדבר? תשובת היהודים הייתה: "כשביקר מוּלָאי אל-יָזִיד בְאוּגְ'דָה ביום שבת. תושבי אוּגְ'דָה יצאו לקבל את פניו, וכך נהגו גם היהודים אשר מלבושם לרגל ביקור המלך היה זהה כמעט למלבוש הישמעאלים), אך הם עמדו בשורה נפרדת מן הישמעאלים. מוּלָאי אל-יָזִיד שאל את המושל: "למה מקבלי-הפנים רחוקים אלה מאלה?" המושל ענהו: "אלה מוסלמים ואלה יהודים" "ואיך תבחין ביניהם, הרי בכך הם מפירים את חוזה-עוֹמָר ומתלבשים כמוסלמים  (ראו הפרק 12 תקנות עומר שם מדובר אודות הלבוש שהיהודים חוייבו ללבוש. ש"ט). וכדי להבחין בין יהודי למוסלמי כרתו להם תנוך האוזן

בטֶטְוָואן –TETOUAN

ביום שבת לעת ערב, התמלא רחוב היהודים בהמון שודדים, אשר פשטו לכל מקום ולקחו כל אשר מצאו, הפשיטו נשים וגברים מבגדיהם ונשים אף עונו, ובתוך הבהלה הזאת היו גם מקרי רצח.  בנוסף לכך, נטלו זהבם ואף את מצרכי-המזון לקחו עד כי השאירו את  היהודים בלי מזון ולבוש.

במוֹגָּדוֹר (אֶסָוִירָה) –  ESSOUIRAMOGADOR

גם על יהודי מוגדור נגזר לשאת את שיגעונו הרצחני של מוּלָאי אֶל-יָאזִיד, שציווה להתיז את ראשיהם של 60 נכבדים, ובכללם סוחרים יהודים ונוצרים מהעשירים ביותר. 

בפָאס –FES.

קהילת פָאס היא שנדונה לסבול יותר מכל מאכזריותו. אחרי שפקד על היהודים לפנות בתיהם בָּמְלָּאח, הושיב בו 3.000 אנשי-מלחמה ששוגרו מְמְקְנָס עם משפחותיהם. בית-הקברות היהודי נהרס, ומצבותיו שימשו לבניית *מסגד במרכז השטח שבו היה לפני-כן הָמְלָּאח. 

    היהודים שגורשו אל מחוץ לעיר, בתנאים של עניות גמורה, מופקרים היו להתעללותם ולנגישותיהם של שכניהם החדשים, יסוריהם נמשכו 22 חודש, אף שבמשך תקופה זו נמצאו בכל זאת מוסלמים שעמד להם אומץ להסתיר את ידידיהם היהודים, או לעזור להם להציל משהו מנכסיהם. כאשר התחילו צריפיהם העלובים לעלות באש, נחלץ מושל פָס לישועתם ומנע מן הבוזזים להשלים את מלאכתם המרושעת. אפילו אמו של הָסוּלְטָן היא עצמה השתדלה למענם הרבה.

     חשוב לציין, מוּלָאי-סְלִימָאן (1823- 1792 – תקנ"ב-תקפ"ג. ש"ט) ששלט אחריו, תקף את הסמל המובהק ביותר, הלוא הוא "המסגד" שהוקם בלב הָמְלָּאח ופקד להרוס אותו. המעשה הנועז הזה, שלא היה לו תקדים דומה באיסלם, הדהים אפילו את היהודים עצמם.

*הערת הרב ד"ר מרדכי דאדון:

"מעשה נועז" יותר –שקדם, כנראה, למעשה הנ"ל—נעשה ע"י מייסד השושלת השולטת עדיין בערב-הסעודית, אִיבֶּן-סָעוּד, שלאחר שכבש את מֶכָּה ומדינה, הוא הורה להרוס את המסגד שהוקם על קבר מוחמד (!!!); וזאת—מטעמים תיאולוגיים, שעיקרם לשרש שרידי אמונות אליליות מסוימות…

בְּסְפְרוּ-SEFROU

את שני הדיינים, רבי שאול ישועה אָבִּיטְבּוֹל ורבי שלמה אָבִּיטְבּוֹל מהעיר סְפְרוּ  ציווה להכניס לבית-הסוהר, כי כנראה מושל העיר חָאג' עַבֶּד אֶל-כְּבִּיר העליל עליהם עלילות שווא, ועל-כן הוטלו עליהם קנסות גבוהים ורק אחרי תשלום הקנס הם שוחררו.

    שוד ביזה והרג היה ביתר ערים האחרות:  טָנְגִ'יר TANGER, אָרְזִילָה ASILA, (אָסִילָה) קְצְר אֶל כְּבִּירKSER EL-KEBIR , לְעְרַיְאש (לָארָאש) LARACHE, רָבָּאט ,RABAT תָּאזא    TAZA  ומֶקְנֶסMEKNES , וחזיונות של אונס ושוד נמשכו שבועות על שבועות בכל רחבי-מרוקו. בנוסף הוא ציווה להוציא להורג את כל היועצים היהודים של אביו ואסר עליהם ללבוש בגדים בצבע ירוק (לצבע הירוק יש משמעות באיסלם, זהו  צבע דגלו של מוחמד נביאם. ש"ט).                                                           

בְּמְרָקְאשׁ – MARRAKECH

אחיו של מוּלָאי אֶל-יָאזִיד מוּלָאי הִישָאם הכריז על עצמו מלך במָרָאקֶש בה היהודים נחשבו יחסית מאושרים מיתר אחיהם בערים האחרות בזכות מוּלָאי הִישָאם.

    מוּלָאי אֶל-יָאזִיד החליט להיפרע מאחיו שהכריז על עצמו מלך, שם מצור על מָרָאקֶשׁ ובחודש פברואר שנת 1792 העביר לפי חרב את אלפי הנכבדים שהוזעקו למסגד הגדול על-מנת לחדש את שבועת-אמוניהם כביכול, ואגב כך לא שכח לשים את הָמְלָּאח לבז, אך "לא לעולם חוסן" (משלי כז/כד), בשבוע השני לבואו לְמָרָאקֶש, כאשר הניצחון היה כבר בידו, נפגע אל-יאָזִיד ע"י כדור שירה בו אחד מלוחמי אחיו והוא מת למחרת.

    אנחת רווחה אדירה נתמלטה מגרונה של הארץ כולה, בני כל הדתות והמעמדות. מספר גזירות נגד היהודים בוטלו עוד בטרם יתמנה אחיו מוּלָאי סְלִימָאן לרשת את כס-המלוכה                               

תוספת משלי

בשנים 1960-1987 עבדתי במועצת פועלי אופקים כרכז תרבות וחינוך, בין יתר פעולותי הייתי מזמין את מר זלמן בהרב – מומחה לסיפורי-עם לבתי ספר ושם היה מספר  סיפורי עם לתלמידים. מר זלמן כתב ספר לא גדול וקראו "מדור-לדור" (1968) בהוצאת "מפעלי תרבות בע"מ ת"א והעניק לי אותו. עד כמה שזכור לי זה היה בשנת 1965. קראתי  אותו והינחתיו  בספרייתי. 

     את תחילת כתיבת האנציקלופדיה התחלתי בשנת 2001, והנה כאשר כתבתי על "פורים דְלְקוֹר" (פורים של פצצות או כדורים). נזכרתי בסיפור המתייחס ל-פורים דְלְקוֹר". עליו כתב מר זלמן בהרב בספרו, ואמרתי לעצמי, שבהחלט, יש מקום לשלבו בכתבה, והרי הוא לפניכם ככתבו וכלשונו: 

    "הָסוּלְטָן אֶל-יָזִיד, ששלט בְפָאס במקל חובלים היה אכזר גדול ושונא יהודים, במידה שאין למעלה הימנה. הגיעה אכזריותו עד כדי-כך שהעמיד מול הַגֶּיטו היהודי (הָמְלָּאח) שבעיר פָאס תותחים כבדים ופקד על שר צבאו לירות ביהודים ולפוצץ את השכונה בה הם מתגוררים מזה שנים ויובלות. בדרך זו התכוון להיתפטר מהיהודים אחת ולתמיד. התותחים כיוונו לועיהם אל מול בתי היהודים, החיילים ששירתו אותם שמו את הפגזים בבית-הבליעה של הָבָּלִיסְטְרָאוֹת. ואך נשמעה הפקודה "אש" והחיילים לחצו על ההדק – הפכו הפגזים שיצאו מלוע התותחים כיוונם, עפו בחזרה אל היורים, והרגו בחיילים הרג רב.

    לא נחה דעתו של הָסוּלְטָן האכזר אֶל-יָזִיד, אף כי ראה את חייליו נופלים פגרים מתים, שנאתו את היהודים גברה והלכה. יום אחד ישב הָסוּלְטָן בארמונו והשקיף מבעד לחלון אל הרחוב הארוך בּוּז'וּלוּס דרך המדינה (העיר העתיקה) אל הָמְלָּאח. ראה הָסוּלְטָן והנה איש יהודי מהלך ברחוב הארוך והצר, פוסע פסיעות דקות וראשו זקוף. נתרתח הָסוּלְטָן: "נא איך יהודי כופר דורך בגאון על אדמת המוסלמים הקדושה, כאילו הייתה שלו ושל אבותיו?". לקח את רובהו, כיוון מול גופו של היהודי ולחץ על ההדק. למגינת לבו של הצורר לא יצא הכדור מן הקנה. הוציא הָסוּלְטָן יָזִיד את הכדור הפסול  ושם חדש במקומו. אך גם זה לא פגע ביהודי.

    אמר הָסוּלְטָן למשרתיו כשהוא כועס ומשתולל: הביאו אלי את סוסי האביר ואת הרובה החדש שלי! אני ארדוף אחרי היהודי הזה ואהרוג אותו ממרחק קטן.

    הזדרזו נושאי כליו של הָסוּלְטָן, הביאו לו את סוסו האביר ואת התחמושת שביקש. הריץ הָסוּלְטָן את סוסו אל מול פני היהודי, וכאשר הגיע כמטחווי קשת ממנו, אחז ברובהו, כיוון אותו יפה-יפה, לחץ על ההדק, אך – גם הפעם לא פעל הכדור.

    היהודי ממשיך בנחת בדרכו, כאילו לא בו רצה המלך לירות. כשהוא קורא בקול רם פסוקי-תהלים. עצר הָסוּלְטָן אֶל-יָזִיד בעד סוסו, קרא ליהודי וישאלהו: "אמור נא לי, יהודי, מה הדברים שבפיך? ענה לו היהודי ואמר: "יום-יום, בשעה זו נוהג אני ללכת דרך רחוב זה אל משכני שברחוב היהודים, הואיל  ואני פנוי ממלאכתי, אני קורא בעל-פה ממה שכתב  סָעִידְנָא דָוְוד עְלִיהּ סְלָּם [המקובל דוד עליו השלום. הוא בטח לא רצה לומר "המלך דוד" כדי לא לעורר רוגזו של המלך ש"ט.)  ואלה הדברים היוצאים מפי".

    הבין הָסוּלְטָן, כי פסוקי-תהלים שאותם אומר היהודי בעת שהלך ברחוב, מנעו בעד הכדורים מלפגוע בגופו ולהמיתו.

    פקד הָסוּלְטָן על היהודי לבוא ביום המחרת לארמונו. כאשר הגיע אל הארמון, ציווה הָסוּלְטָן על שר האוצר לשקול על ידו של היהודי בעל התהלים מאה רְיָאלִים זהב (סוג מטבע), וישלחהו לביתו.

    לזכר שני הנסים שקרו בָּמְלָּאח חוגגים יהודי פָאס יום מסוים בשנה וקוראים לו "פורים דֶלְקוֹר"  [פורים של כדורים]              

      זלמן בהרב – מדור-לדור (1968) בהוצאת "מפעלי תרבות בע"מ ת"א

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י- מוּלָאי אֶל-יָאזִיד.

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה

רבי רפאל אנקווה

מקור שם המשפחה אֶנְקָוָוה.

את שם המשפחה אנו מוצאים בצורות שונות: אְלְנְקָאוָה, אְלְנְקָאוָא אְנְקָוָוה ואל-נקווה. סדר בו רשומים הצירופים אינו מקרי, הוא יכול להיות לרמז לתהליך שחל ברבות השנים.

    ידוע שבספרד בה ישבה גלות יהודה מחורבן בית שני, נשלטה תקופת מה ע"י שלטון ערבי שהשפיע עליה מבחינה לשונית ותרבותית. בשפה הערבית. כאשר ה"א הידיעה הערבית – אל, לפני אותיות מסוימות, תישמט הלמד וכך התקבלה הצורה א- נְקָוָוה במקום אלנקוה. כמו-כן ה-וא"ו בערבית כמו בעברית בהיגוי נכון נהגית כ-W הלועזית.

    למקור השם אְנְקָוָוה, נמצאו כמה הוכחות וכן סברות המתקבלות על הדעת. גלות ספרד הגיעה מארץ-ישראל והשמות היו עבריים כפי שנשתמרו כמה שמות כ"בן-עזרא".

    רבי אברהם אלנקאוה מביא בספרו "קול תחינה", קינות שכתב בדרך-כלל, בראשי הבתים חתם: "אני אברהם אנקווא חזק. והנה באחת מתחינותיו למנחת תשעה באב – "אומרה לך עיר הצדק", חתם בראשי הבתים – אברהם אלנקוה חזק. כך בספרו "בינה לעתים" כתב פיוט לפדיון הבן – "אבי צור פודה" וסימנו אברהם אלנקוה חזק. כך גם חותם בהקדמתו לספרו שו"ת "כרם חמר"

 רבי רפאל בר ר' מרדכי אְנְקָוָוה.            

רבי רפאל  אְנְקָוָוה נולד בסְלֶה (SALE) ביום ב' לחודש טבת שנת תר"ח (1848) לאביו רבי מרדכי ולאמו הצדקת מרת בֶּיְידָה בת רבי רפאל בִּיבָּאס. ביום השמיני כשנימול, נקרא בשם רפאל כשם סבו  וחדרו של הילד הקדוש נתמלא בציפיות גדולות.

    הוא נולד לשתי משפחות מיוחסות מצאצאי המגורשים: משפחת אביו רבי מרדכי – משפחת אְנְקָוָוה מטוילדו. משפחת אמו – משפחת בִּיבָּאס ממגורשי קָסְטִילְיָה.

    רבי רפאל קיבל מרבי יששכר אָסָּרָף בעירו סָלֶה. ומקטנותו נתגלה כעילוי ויכול ללמוד לבדו. רבי יששכר עמד, מיד, על כישרונותיו הברוכים של תלמידו הצעיר, חריפות שכל לצד מידות אצילות, תפיסה מהירה, התמדה ושקידה בלימוד התורה, זיכרון מופלא ופיקחות רבה.

    רבי רפאל היה עניו, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות, הסתפק במועט, נהג בעצמו תעניות וסיגופים, וותרנות וסלחנות יתרה, יגיעה עצומה והתנערות מהבלי העולם הזה, תקיפות ואומץ-לב ועמידה איתנה על משמרות-הקודש. תכונות אלה הם שהביאוהו לידי חסידות יתרה וקדושה מרובה. רבים השמות והכינויים, כינויי-החיבה בהם נתכנה רבי רפאל בפי קהילתו ובפי גדולי-דורו:

נר-המערב:

ככינויו של הנר האמצעי שבמנורת המקדש, הנר העיקרי ממנו יונקים את אורם כל הנרות הפונים אליו והוא בנהרתו מאציל עליהם והוא אינו חסר דבר.

המרפ"א  (המלאך רפאל אלנקווה):

כינוי זה נמצא בספר "תבואות שמש" לרבי שלום מְשָּׁאש זצוק"ל, וכן בשו"ת "עמק יהושע" לרבי יהושע מָמָן שליט"א, המזכירים את רבינו פעמים רבות בספריהם. בתורתו ובמראהו הרב הדומה למלאך ה' צבאות, כמלאך רפאל שנשלח להביא מרפא לחוליי הגוף והנפש, כך ריפא רבי רפאל את חוליי קהילתו, בהשרותו ביטחון, אמונה ואור בקרב עמו, כך זכות עיניו, תואר מראהו, אצילותו ותואר קומתו, הביאו לכך שהכל העריצוהו ושתו בצמא את תוכחותיו ותורתו. 

ההראל: (הרב המלאך רפאל אלנקווה).      

דמותו של רבי רפאל הזכירה את ההאראל והמזבח, ככתוב: "וההראל ארבע אמות" (יחזקאל מ"ג/ט"ו), שלא היה לו כמוהו אלא ד' אמות של הלכה וכן פירשו בו רבותינו במזבח הנקרא הראל ואריאל, לפי שהאש הקדושה היורדת מן השמים הייתה רבוצה בו כארי. כך הייתה דמות רבינו שאש התורה הייתה רבוצה בו והחגורה הרחבה כמעין אבנט שהייתה מסביב למותניו, הייתה כחוט הסיקרא הסובב את המזבח, להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים (ע"פ זבחים נ"ג), כן ברבינו, להבדיל בין גופו העליון השמימי לפלג גופו התחתון.

    רבי רפאל גדל בשם-טוב וזכה לשלשה כתרים: חכמה, עושר וכבוד והיה גדול בכל מרוקו. לפני שבתו על כס-הרבנות, וכדי לא להתפרנס מתורתו אומנותו ולא לעשות אותה "קרדום לחפור בו" (שו"ת תשב"ץ א'). עסק הרב רפאל במסחר ולשם-כך נסע כמה פעמים לג'יברלטר, לאלג'יריה ולצרפת.

    בגיל עשרים ושתיים התמנה לחבר בית-הדין ובשבתו בדין התבלט בתקיפותו ובחריפותו, הוא לא חת מפני איש ודן דין אמת לאמיתו ללא משוא-פנים. אפילו המוסלמים העדיפו, לפעמים, להתדיין אצלו במקום להתדיין אצל הקאדי (דיין מוסלמי).

    מספרים שפעם אחת איש, בעל-דין, מכובד, מבני-הקהילה בא לבקר אצל רבי רפאל ותוך כדי שיחה על דא ועל הא, עבר בעל הדין לעניין שהיה שרוי במחלוקת בינו לבין איש אחר. הרב שינה פתאום את ארשת-פניו וגער באיש והפסיקו: "אינני רוצה לשמוע דבר וחצי דבר בנושא זה ללא נוכחות חברך לעניין".

בשנת תר"ס (1900) לערך הקים רבי רפאל ישיבה ותלמידים מכל עבר נהרו אליה. בהקדמה לספרו "קרני-ראם" כתב: "יהי רצון תהיה אחריתי טובה מראשיתי לעמוד על משמרתי.

    הוא התרחק מהפילפול ואמר: "ראוי לכל חריף בש"ס לשמור את דרך הארץ, והאמת תהיה תמיד, נר לרגלו. ואם האמת נעדרה, מה מועיל הפילפול בקרב החכמים? כך הוא ידע לברר דברי חז"ל בלי כל פלפול.

    עיני כל הקהילה נישאו אל רבנו במבטי הערצה. העיר סְלָה שטיפחה גדולים כ"אורח-החיים", ידעה להכיר בערכו של הבחור רבי רפאל, אך הוא "לא גבה לבו ולא רמו עיניו" (שו"ת, כתב ס. א. חיים סימן כ"ח). ימים כלילות עשה בבית מדרשו של מורו ודודו רבי מָסְעוּד והשתלם בכל ענפי התורה.

    ב-1912 קיבלה מרוקו את חסותה של צרפת והמושלים בפועל היו הצרפתים כשבראשם עמד מָרֶישָל לְיוֹטֶי  (MARECHAL LYAUTEY)

    בשנת תרע"ח (1918) החליטו השלטונות הצרפתיים להקים בְּרָבָּאט (RABAT) הבירה בית-דין גבוה לערעורים, חברי ועד הקהילה בעיר הציעו למנות את רבי רפאל אנקווה זצ"ל (זכר צדיק לברכה) כראש אבות בתי-הדין ונשיא בית-הדין הגבוה לערעורים. נציגי הוועד באו לבשר לרב  אנקווה על  המינוי  ושהוא  יוזמן  לקבל  המינוי  מידי  הנציב  הצרפתי  מָרֶישָל  לְיוֹטֶי. בשומעו את הדבר, קפץ רבי רפאל ואמר בכעס: "ומי מינה אותי ל-GRAND RABBIN שמשמעותו בצרפתית רב ראשי) או רב גדול, לרב הגדול שבחבורה, הרי יש רבנים אחרים החשובים יותר ממני לתפקיד זה?". רבי רפאל הציע  את רבי שלמה אבן-דָנָאן מְפֶס (FES) ורבנים גאונים אחרים ממרקש (MARRAKECH), מְמֶקְנֶס (MEKNES) וּמְסְפְרוּ (SEFROU); בחרתם בי מתוך כל הגאונים האלה"?. חברי הוועד ניסו להצטדק באומרם שֶמָרֶישָל  לְיוֹטֶי הוא שמינה אותו, הוא  צעק עליהם ואמר: "איך גוי יכול לבחור בי מתוך כל החכמים החשובים האלה, הרבנים ביניהם יכולים לבחור את הגדול שבהם, (הערת הרב ד"ר מרדכי דאדון שליט"א: "הרב צדק, כי ע"פ ההלכה גוי אינו יכול למנות רב"), ועל-כן תגידו למָרֶישָל  לְיוֹטֶי שאני לא האיש" אמר בענוונותו.

    חזרו לְמָרֶישָל לְיוֹטֶי ואמרו לו: "הרב אְנְקָוָוה לא מקבל את המישרה ועל-כן צריכים לבחור ברב אחר". לאחר ששמע הָמָרֶישָל את דברי רבי רפאל החליט: "רבי רפאל ורק הוא יהיה הרב הגדול המתאים לתפקיד זה, ואם הוא לא יסכים בשום אופן לא תהיה רבנות ראשית במרוקו". חזרו חברי הוועד לרבי רפאל והודיעוהו על החלטת המושל וציינו בפניו, שמישרה זו חשובה מאד ליהודי מרוקו ואי אפשר לוותר עליה. הרב ביקש כמה ימים לחשוב בדבר ולאחר שבוע ימים נסע לְפֶאס (FES) לפגוש את רבי שלמה אבן-דָנָאן שהיה אב בית-דין בְּפֶאס והיה גאון ופוסק וחיבר כמה חיבורים בהלכה, שאלות ותשובות ועוד.

    רבי רפאל סיפר לרבי שלמה שהכניסו אותו למשרה שאינה מגיעה לו, ושלדעתו היא מגיעה לרבי שלמה והציע לו: "כלפי חוץ אני הרב הראשי, ומאחר והתקצירים של פסקי-הדין מתורגמים לצרפתית אני חותם ואחר-כך יועברו לחתימתך, כך גם לגבי המשכורת, כרב ראשי משכורתי תהיה גבוהה, אקפיד להפריש החלק משכרי אליך כך שמשכורותינו תהיינה שוות.

    אחרי שעות של ויכוחים שבהם כל אחד ניסה לשכנע את השני כי הוא הגדול ולחברו מגיעה משרת הרב הראשי, לבסוף התקבלה דעתו של רבי רפאל. 

    בימי ישיבות בית-הדין הרבני הגבוה שהתקיימו בדרך-כלל בימי שני וחמישי, מכונית מיוחדת הייתה מגיעה וחונה ליד שער הַמֶלָּאח, כדי להסיעו לבית-הדין בְּרָבָּאט הסמוכה. בעוברו ברחוב מביתו ועד למכונית, מיהרו הנשים להסתתר מאחורי דלתות בתיהן ולהציץ מן החרכים כדי ליהנות מזיו פניו. בעוברו על פניהן היו מושיטות את ידיהן באוויר כלפיו ומנשקות אותן כדרך שהן עושות כלפי ספר-תורה. הגברים היו יוצאים מחנויותיהם ומסתדרים על המדרכות משני עברי הרחוב, בהגיע הרב כל אחד היה רץ לנשק את ידו או  את שולי גלימתו השחורה.

    בתפקידו זה נעשה רבי רפאל לתל-תלפיות, שימעו הגיע למרחוק ושאלות בענייני הלכה הופנו אליו דבר יום ביומו מכל רחבי-מרוקו ואף מחוץ לגבולות מדינתו: מירושלים, מברזיל, מקָארָאקָאס, מג'יברלטר ועוד. הוא ענה לכולם פעם בארוכה ופעם בקצרה, כפי מידת הפנאי שעמד לרשותו.

     רבי  רפאל  דאג  להקים  בתי-דין  באתרים שונים ולהקנות להם סמכויות רחבות ככל האפשר, רבי רפאל. נהג נשיאותו ברמה, והנחיל כבוד ליהודי-מרוקו בדורו בעצם הופעתו האומרת כבוד ויקר, ויראה אוחזת בכל המתבונן בזיו פניו הקדושות.רבי רפאל היה מפורסם בחכמתו ומופלג בתורה. ידיעותיו, כישרונותיו וחריפותו, הפכוהו  לקדוש. גם הנוצרים והמוסלמים היו פונים אליו וחלקו לו כבוד גדול.

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה.

    בשנת  התר"ץ (1930) העניקו לו השלטונות הצרפתיים במרוקו העיטור הצרפתי  הגבוה  ביותר    Legion d'honneur  מטעם ממשלת צרפת מידי הנציב העליון לוּסְיאָן סָאן Lucien Saint  על פעלו ותרומתו לקידום הקהילה היהודית. עיטור כבוד זה ניתן בדרך-כלל רק ליחידי סגולה שהממשלה הצרפתית חפצה ביקרם ומעריכה את פעילותם למען הכלל.

    רבי  יוסף מְשָׁאשׁ שלח אליו איגרת בשנת התרפ"א (1921) כשנודע על הכוונה להעניק לו את האות וכך כתב:

צפירת  תפארה,  הנזר  ועטרה,

נר ישראל וקדושו,

נזר אלקיו על ראשו

ראש  ראשי  מערכות,

מוכתר  באות  מלכות,

כקש"ת כמוהר"ר אנקווה.

      עד ראייה מספר: "פעם בא רבי רפאל אנקווה להתפלל באחד מבתי-הכנסת כדי לכבד בכך משפחה חשובה, כמובן כשנכנס לבית-הכנסת עשו לו כבוד גדול, ובהגיעם לקריאת התורה קרא החזן: "יעמוד מורינו ורבינו עטרת ראשינו, הגאון, הדיין המצוין, העניו והצדיק רבי רפאל הרב אְנְקָוָוה". רבי רפאל לא זז ממקומו לעלות לתורה, חשבו כולם שלא שמע את הזמנת החזן ואמרו לו שקראו לו לתורה. אמר להם רבי רפאל בנועם שיחו: "שמעתי מה שאמר החזן, אלא שזה אינו אני, והחזן מדבר על מישהו אחר". הוא לא עלה לתורה עד שהחזן חזר על קריאתו והזמין את רבי רפאל אְנְקָוָוה לעלות לתורה ללא תארים.

    מהשיחות הרבות עם רבים מבני-הקהילה בסלה, עולה המידה הבולטת ביותר שהייתה ברבינו הדוגמא האישית. תמיד דאג שלא יימצא כתם, לא בבגדיו המהודרים והמלכותיים ולא במעשיו, ואם נוסיף לכך את מידת האמת ומידת הענווה, הרי לפנינו תלמיד-חכם דגול העומד בכל אמות המידה הנוקשות הנדרשת מתלמיד-חכם. בלכתו ברחוב בצעדים איטיים וראשו כפוף, אפפה אותו רוחניות שאין בכח המילים לתארה. כל זה עשה אותו לדמות ציורית מופלאה, אפופה זיו והדר ונוגה לה סביב.

דמותו האצילית הייתה מעוטרת זקן שיבה נקי ומטופח, עיניו הכחולות שנראו מבעד למשקפיים המוקפים במסגרת זהב דקה ועדינה שיוו לו הופעה של מלכים ורוזנים. מלבושו – גלימתו השחורה, מצנפת משי בצבע חום העוטפת את ראשו ויורדת על כתפיו וחזהו, גרביים לבנות ונעליים שחורות.

רבי  רפאל  חיבר ספרים בנושאים שונים:

"קרני ראם" – שאלות ותשובות על ד' חלקי בשולחן ערוך.

"תופעות-ראם" – שאלות ותשובות בארבעת חלקי השולחן-ערוך ובסופו זיכרונות (הודפס בקזבלנקה בשנת תרצ"ה (1935). בהקדמה לספר זה כתב: "וכמעשה הראשונים שעשיתי שחילקתי אותם לחכמי-ישראל בו לכל אוהב וְרֵעַ חינם אין כסף, כן בלי נדר אוסיף עוד לעשות בעה"י" (בעזרת ה' יתברך). בהקדמה זו רבי מרדכי דָהָן תיאר מקצת משבחי-הרב.

"פעמוני-זהב"  – חידושים וביאורים על שולחן-ערוך חלק חושן-משפט. (קזבלנקה תרצ"ה (1935)

"פעמון ורימון" – הוא החלק השני מספר "פעמוני-זהב". הספר ערוך ומסודר על פי סימני שולחן-ערוך,  (ירושלים תשל"ז- 1977)

"חדר-תימא"  – שו"ת, חידושים וביאורים על מסכתות "מגילה", "יבמות", "נידה"

בהסכמה לשני הספרים "פעמון ורימון" ו"חדר-תימא" הראשון-לציון הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב: "המופלא שבסנהדרין, דרופקנא דאורייתא" (נרתיק התורה)  ,

"עבודה-זרה", "בבא-קמא" ו"קידושין". (ירושלים תשל"ז-1977).  

"חידושי-רא"ם" – כולל חידושים על הש"ס ובו נכלל גם כן כל ספר "חדד תימא" – שיטה סדורה על מסכתות הש"ס, וקצת ליקוטם מפוזרים בדברי-אגדה ודרוש.

רבי רפאל השתדל להדפיס את ספריו עוד בחייו ונהג  לחלק אותם חינם אין כסף לתמידי-חכמים ולבני-עניים, וגם לבתי-כנסת ולבתי-מדרש.

קטעי שירים בערבית מרוקאית המתארים: גדולתו, פטירתו וקבורתו.

כְיָאלוֹ זִין צוּרָה, נְהָאר כָּאמֶל גִיר פְתוֹרָה.

זיו פניו הנהדר, כל היום בלימוד התורה.

קטעי שירים בערבית מרוקאית המתארים: גדולתו, פטירתו וקבורתו.

כְיָאלוֹ זִין צוּרָה, נְהָאר כָּאמֵל גִיר פְתוֹרָה.

זיו פניו הנהדר, כל היום בלימוד התורה.

יִקְרָא  בְּלְעִיוּן  וּסְבָּרָה,  רבי  רפאל  אנקווה

לומד בעיון וסברה, רבי רפאל אנקווה.

לוּכָּאן שוּפְתוֹ הִיבְּתוֹ, גָּאלְס אוּחְדו פְצְלָאתוֹ

לו הייתם רואים הדרו, יושב בדד בבית כנסת שלו

יִקְרָא  דִימָא פִי גְּמָרְתוֹ, רבי רפאל אנקווה.

לומד  תמיד  בגמרא שלו, רבי רפאל  אנקווה.

דְכְלוֹ יִשוּפוֹ רב, אוצָאבּוֹה פְצְלָא מְכְבִּי פְצְלָאתוֹ

נכנסו לראות הרבי, מצאוהו מתבודד בבית-הכנסת.

יִקְרָא מְעָא אליהו הנביא, רבי רפאל אְנְקָוָוה.

 לומד עם  אליהו  הנביא, רבי  רפאל  אְנְקָוָוה.

זָאוְו נָּאס מְן אֶלְבְּלְדָאן, יום כְמְסָא דִי אב הרחמן

באו אנשים מישובים שונים בחמישה של אב הרחמן

יזורו רב הדיין, רבי רפאל אְנְקָוָוה

יפקדו ציון הרב הדיין, רבי רפאל אנקווה.

דָאזוֹ מְעָאה גִיר לחסידים, מָא רְפְדוּה גִיר דיינים

ליוו  אותו  רק חסידים, ואת מיטתו הרימו רק דיינים.

בתהלים ושיר השירים, רבי רפאל אְנְקָוָוה

בקריאת  תהלים  ושיר  השירים, רבי רפאל אְנְקָוָוה.

חכם גדול ורב, אָה אָש כְבָּא טְרָאב 

חכם גדול ורב, הוי מה הסתיר העפר

 כְלָּא ישראל פְלְעְדָאב, רבי רפאל אְנְקָוָוה.

 השאיר ישראל בצער, רבי רפאל אנקווה.

 מְבְּעְד שְמְעְת הָאד אֶל כּבָּאר, אוֹ קָאלוֹ לְחכם נפטר

כאשר שמעתי ההודעה בה אמרו שהחכם נפטר

  שְכְפְת או ווְזְהִי צְפָאר, רבי רפאל אְנְקָוָוה.  

  התעלפתי והחווירו פני, רבי רפאל  אְנְקָוָוה 

  זכותו תְּכּון מְעָאנָא אוּמְעָא ישראל כְוָואנָּא

  זכותו תלווה אותנו, עמנו ועם ישראל אחינו

פְדִיק אְדְנְיָא יִטְלֶב עְלִינָה נְתְּפְכּוּ

בעולם האמת רחמים יבקש עבורנו שניגאל,

אוּנְטְלְעוֹ לְאָרְדְנָא.

ונעלה לארצנו.

פיוט נוסף בערבית ומתורגם לעברית

יָא רְבִּי תְּשְמְח פְלִּי דָאז,  

הו אלקים סלח על מה שעבר.

יָא רְבִּי תְּכְּמֶּל לְמְחְדָאז, 

הו אלקים מלא מחסורנו.

יָא רְבִּי סְעְדְנָא מָא יִעְוָואז, 

הו אלקים מזלנו לא יפגם

בזכות צדיקים לְעְזָאז,  

בזכות הצדיקים היקרים

יָאלָּלהּ נַמְשִיו יָא לְכְוָואן

בואו נלך אחים.

אוּנְקַבְּלוּ לַעְדָאב בֶּלְחְלָאוָוא, 

ונקבל את הסבל במתיקות.

אוּנְזוֹרוֹ צדיק בֶּצְפָאוָוא,  

ונפקוד הצדיק בלב נקי,

אוּלִּי פִיהּ סִי דְרָאר יִדָּאוָוא, 

ומי שסובל מכאב יתרפא.

בזכות רבי רפאל אנקווה,  

בזכות רבי רפאל אנקווה,

הָאד סִיִיד רָאהוּ לִינָא,   

אדון זה הוא אדוננו,

זכותו תְּכּוּן מְעָאנָא.   

זכותו תלווה אותנו.

חְנָא וישראל כְוָואנָּא  

אנו וישראל אחינו

עְגָ'איְיבּוֹ אְלִּי פְכּוּנָא     

ניסיו הם שהצילונו,

רבי רפאל אְנְקָוָוה

רבי רפאל אְנְקָוָוה

אודה   לאל   בשירה,   לפני  אל  חי  ונורא

לכבוד מקל תפארה, הוא הרב רפאל  אנקווה

ידע   סודות   התורה,    ופרד"ס   גם  גמרא

דעתו  זכה  וברה,  הוא   הרב  רפאל אנקווה.

חסיד קדוש ועניו הוא,   וזיו  פניו  נורא הוא,

ולמד  עם   אליהו,  הוא   הרב  רפאל אנקווה.

וכל   דבריו   נאמנים,    והוא   ראש הדיינים

וגדול    ברבנים,    הוא    רבי   רפאל אנקווה

קיבץ   את   עם ישראל,  על-ידי השר מיכאל

בזכות  הרב  רפאל,   הוא  רבי  רפאל  אנקווה

לפניו עברו רק חסידים, לקחוהו במיטתו נכבדים

בתהלים  ובשיר   הדודים,  רבי   רפאל   אנקווה

חכם    גדול    ורב,    מה    טמן    עפר    בשרב,

כל   ישראל   עולמו   חרב   רבי   רפאל  אנקווה

שמועה שמענו חדשה,  רבנו   נסתלק   בקדושה

שח    עפר    הראשה,     רבי    רפאל    אנקווה

זכותו    תהי    עמנו,    ועם    ישראל    אחינו,

יבקש  על  נפשנו,  אז  נעלה  לארצנו.

פיוט נוסף

גדול הוא בישראל, וראשו גולת אריאל,

לבש  כתר  ועטרה  בלי  שינוי  ותמורה

הוא   המלאך   רפאל,

אנקווה שם משפחתו,  ונאמן במלאכתו,

והאריך על ממלכתו, בלי שינוי ותמורה.

לכבוד נר-המערב,  רבנו רפאל אְנְקָוָוה

המכונה  המלאך  רפאל.

יחד הושע בת נאוה, פדה עמך ישראל,

זכות  הרב  אנקווה  הקדוש רבי רפאל

קבץ עם ישראל,  על  יד השר מיכאל

בזכות הרב רפאל הוא רבי רפאל אנקווה

  פיוט שחובר ע"י אברהם עלון

אפתח פה בשיר וחדווה לפני אל קדוש ונורא,

  מלאך רפאל אֶנְקָוָוה שם קדוש נודע בתורה.

נקי  בטהרת  כפיים,  הוא  כבעל  כנפיים,

  קדושתו  מן  השמים  רבנן  די  בכל  אתרא.

ישר  והלך  בתומו  וקנה  שם  טוב  לעצמו,

  הוא  כירח  בן  יומו  דרכו  היא  דרך ישרה.

אדון שש  מאד  גם  פרח  בחיבוריו  האיר  זרח,

  שומעו הולך מערב מזרח, צפון דרום לאור תורה.

בקדושה  יראה  ענווה,  בחוכמתו  חשק  אווה,

  וקיים  אותה  וציוה  לעמו  אומה  טהורה.

רב הוא  דבריו  מתוקים,  גילה  דברים  עמוקים,

  דיני משפטים וחוקים, יום לילה עוסק בתורה.

הדן דין אמת לאמיתו, ושלום בין איש לאשתו,

  אשרי אם שילדה אותו, נפשה בצרור צרורה.

מימיו  הם  היו  כמעיין,  הוא  הדיין  המצוין,

  בר  אבהן  ובר  אוריין,  שמו נודע לכל נברא.

ענייניו  דרך  ישרים,  שמו  נודע   בשערים,

  במדינות גם  כפרים, צדיק הוא קדוש ונורא.

לעשות משפט וצדקה, אשר נפשו בהם חשקה,

  להציל  נפש  עשוקה,  ועושה  להם  פשרה.

ויראה עם חוכמה תמה, קנה אותה דיין קדימה,

  וכולם  בו  נתקיימה,  ברוך  האל  אשר  ברא.

נודע  הרב  לכל  נברא,  זיו  פניו כמלאך נורא,

  שמו כשם רבו נקרא,  בזכותו  תהיה  לסתרה.

חוסה נא נפשי אייחל, מהר תבנה חומות וחייל,

  די בזכות אמנו  רחל,  אבן  ראש  פינה  יקרה.

זכות  ישני  מערה,  קול  מבשר  טוב  בבשורה,

  דוד בן  ישי  במהרה,  תחזיר  ליושנה  עטרה.

קום  חמול  רחם  עלינו,  ומגלות  זו  תפדנו,

  למענך אלקינו, אל חי שמך גדול ונורא.

  פיוט  נוסף  שחיבר  מר  אברהם  עלון

מורינו  רבינו  שמו  נודע  רפאל

רב  גדול  ועצום  היה  בישראל,

עסק  בתורה  יומם  וליל

אשרי אם שילדה, ותורתו הייתה כאבן פיטדה

תמיד  עם  תלמידיו  כגורן  עגולה

נודע הוא בשערים, במדינות גדולות וגם בכפרים,

מלכותו  הייתה  בכל  משה.

ידע דיני התורה, תירוץ ועיון משנה וגמרא

וגם  שם  טוב  קנה  ככלה  כלולה.

אמת בפיהו היה, זך וישר הוא כסולת נקיה,

דבריו  נעמו  עם  ראשי  ממשלה.

ברוך אשר בחר בו, ענווה וקדושה שרתה בתוך קרבו,

נר  המערב  נקרא  לעם  סגולה.

ראש הוא לחכמים, צדיק וישר הלך בדרך תמים

שפתותיו  דובבות  תשובה  מעולה.

הוא דבריו נשמעים, מה יקרו הם כמשמרות נטועי,

סודם  שיחתו  מה  נעים  וגאוה ותהילה.

מרעיש הארץ היה, זיו פניו דומה למשה בר בתיה,

ברוך  אשר  בחר  בו  לעם  נחלה.

ענייניו מתוקים, חיבוריו חיבר משפטים וחוקים,

אמרות  טהורות  לעם  סגולה.

לו תהילה נאוה, משלשלת יוחסין משפחת אנקווה

שמו  הטוב  נודע  לכל  עם  קהילה.

וביום שבת קודשי, ארבעה לחודש אב שנת התרצ"ה

ביו  ביום  נטמן  בישיבה  של  מעלה.

נפשו הייתה צרורה, בגן-עדן תתעדן נשמה טהורה

כל  עדת  ישראל  בו  עושים  הילולא.

חוס רחם עלינו, וזכותך תגן על עדתנו,

לעם  ישראל  אנא  רפא  מחלה.

זכות  ישני מערה, ולכל רבנן די בכל אתרא

ומלכות  בית  דוד  בכל  משלה.

קום קבץ נידחנו, מארבע ארצות קהל עדתנו

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה.

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה.

אזי  ישמחו  ביום  גאולה.

בחודש תמוז שנת תרצ"ה (1935) התפשטה השמועה שהרב חולה וקרבו ימיו למות. החיים בקהילה השתבשו לגמרי, ומצבו של הרב היה הנושא המרכזי בחייהם, בבתי- הכנסת קראו תהלים והוסיפו תפילות מיוחדות למען החלמתו של הרב, ביתו המה ככוורת מרוב באים ויוצאים, רבנים מכל קהילות מרוקו באו במשלחות לראות את פניו בעודנו בחיים והוא שוכב במיטתו וסביבה הילת הקדושה וזיו הכבוד.

    לפני פטירתו נתן רמז לרבנים ולאנשי החברה-קדישא שהיו ליד מיטתו באומרו להם: "הפ"ח נשבר…" (תהלים רכ"ד/ח') רמז לשנות חייו.

    בליל שבת-קודש ד' מנחם-אב תרצ"ה (1935) ניצחו אראלים את המצוקים ונישבה ארון האלקים והוא בן פ"ח במותו. בהישמע דבר פטירתו, כל בני-הקהילה חיכו לצאת השבת  כדי  לתת  פורקן  לצערם  ויגונם.

פטירתו של הרב באה בעיצומם של ימי בין המיצרים, כאילו מן השמים רצו שאבלו יהיה אבל של כל העם. ואכן נוצרה אווירה של יגון ועצב, אך מהולה בחרדה של קדושה. השמים באותה שבת נראו קודרים יותר מתמיד, אור השמש הועם וכל העולם הואפל. המונים יצאו לרחוב, התיישבו על האדמה וביכו את השריפה אשר שרף ה'. קראו פרקי-תהלים, קינות, והנהי והבכי נשמעו למרחקים. גם הנשים התארגנו בקבוצות בוכות ומקוננות, כי "שחה לעפר…" (תהלים מ"ד/כ"ו), כבוד הקהילה ועטרת ראשה נפלה לארץ. המונים זרמו לעיר סָלֶה וביכו את השריפה אשר שרף ה'" (המשפט הנכון יבכו השרפה… ויקרא י'/ו') נערכה לו הלוויה ממלכתית בראשה שנים-עשר תוקעי שופרות, בהשתתפות: גדולי רבני וחכמי מרוקו, מאתיים תלמידים לובשי שחורין בשורה של רביעיות הקוראים תהלים, אחריהם קהל אלפים שנאמד בחמישים אלף איש, אנשי-ממשל, יהודים מכל מרוקו, גם מוסלמים היו בהלוויתו. כאשר הורדה הגופה למקום מנוחתה, פרץ ההמון בבכי וקרא: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה'…" (במדבר י'/ל"ה).

    הגאון רבי דוד צָבּאח (סָבָּח) הספידו  בבית-הכנסת "שער-שמים" בעיר מָזָגּוֹן (אַל-זְ'דִידָא) וזו לשונו: "ידוע הדבר ומפורסם העניין, כמה גדולה ורמה מעלת הספדן של צדיקים, ובפרט גדול-הדור כצדיק הזה אשר אנו עוסקים בהספדו… ואם באנו לספר שבחיו תקצר היריעה מהכיל, ולמפורסמות אין צריך ראיה… העמיד תלמידים הרבה שרובן הם היום מורי-הוראה בישראל… בהספד הצדיק צריכים להשתתף בו גדולים וקטנים, יען שחסרונו שייך לכל העולם, ובפרט הצדיק הזה ראש הרבנים שהכל היו נהנים ממנו ומתורתו, ובפרט בעיר מָזָגּון שהיה כמעט מאריה דאתרא (רב העיר) וטרח ויגע בעניינם, וכמה חסדים קבלו ממנו, וידוע ומפורסם בתורתו ובמעשיו, וחסרונו ניכר ביום פקידתו כאשר ראיתם הארץ רעשה והתמוטטה, ובאו מכל עבר ופינה רבני-ישראל וכל ראשי-העדה גדולים וקטנים, אשר לא שמענו ולא ראינו הנהיה כדבר הזה לא בדורותינו ולא בדורות אבותינו… לכן עלינו לבכות ולקונן ולהספיד כל הימים על חסרונו הגדול "כי משיח ה' נלכד בשחיתותנו" (שו"ת חתם סופר חלק א'). אחרי ההספד הביא רבי דוד מעשה שאירע אתו וזה לשונו: "ועדות ה' נאמנה, לא אכחד תחת לשוני ממה שראיתי ענוונותו האמיתית, לא ראיתי כהנה בכל הרבנים שבזמננו, דהיינו בזמן שיצא דבר מלכות הממשלה צרפתית ירום הודה והדרה לבדוק הסופרים והממונים על הכתובות, הגיטין וכו'. אני הצעיר הייתי, המסדר של הגיטין וכו', וכשהיינו באספה בביתו של הרב הגדול עטרת ראשנו האדמו"ר (אדונינו מורינו ורבנו) המלאך רפאל אְנְקָוָוא זצוק"ל, והיו שם עם הרב הגדול: הגזבר, רבני בית-דין צדק  TRIBUNAL RABBINIQUE הרב שלמה אבן-דָנָאן, רבי יוסף בן-עָטָּר ורבי חיים יקותיאל בִּירְדוּגו. לאחר שבדקו הסופרים, אמר אב בית-דין בפני הרבנים ובפני המלאך רפאל, כי צריכין גם-כן לבדוק לרבי דוד (הכוונה אלי) בדיני גיטין. השיבו הרב הגדול המלאך רפאל זצוק"ל בזו הלשון: "יהי-רצון  נְכּוֹן  נְעָארְף  אָנָא דינים דְלְגִּיטִין פְחָאל דִי כָּא יִעָארְפְהוּם רבי דוד (יהי רצון שאדע את דיני הגיטין כמו שרב ידוד יודע אותם). אך דיי גברא  רבה קא מסהיד עליה (הכוונה אם רב גדול כזה מעיד עליו), ראו גם ראו הנמצא  כזה  בכל  קצווי-הארץ, שגברא  רבה  ישפיל עצמו ליתוש קטן כמוני בפני רבנים בדה"ץ (בית-דין צדק)? אין זה אלא ממידת הענווה גדולה שהייתה גוברת עליו בלי קיצבה, זכותו תגן עלינו שנזכה למידה זו כמוהו אמן כן יהי רצון…

עדת היהודים המערביים (המרוקאים) בירושלים שלחה איגרת ניוחמים בי"ט מנחם-אב שנת תרצ"ה (1935)  וזה לשונה:

"אל שמועה כי באה. הלילה ההוא יקחהו אופל שואה ומשואה… ירח אב אשר בו נחרב דבירי. בו נסתלק הארי. משנכס  אב ממעטין בשמחה הן פרץ והן צווחה … כי המלאך רפאל עלה לשמים ואיננו.

    אין מילה בפינו לתאר את האבידה הגדולה שאיבדו ערי-מרוקו בכלל ועדתנו המערבים (המרוקאים) בפרט שאבד לה אב רחמן ידידה הנאמן אביר הרועים ההוגה בדת  שעשועים … והן  כוחנו  בפינו  קראנו  עצרה, לעדתנו הטהורה, לבוא לספוד לצרה, וכולם נענו אל הקריאה בבכי גדול ובמספד ויחנו במרה. ותפילת אל מלא רחמים ברוח נשברה, לנפש העדינה והטהורה … שלא יוסיפו עוד לדאבה, ולא ישמע שוד ושבר בגבולם ושלום ושלווה באוהלם אמן".

חתומים

             רבי אברהם אָבִּיכְזֶר      רבי שלום אזולאי       רבי אברהם אְלְמָאלִיח

הגאון המקובל רבי  עובדיה  הָדָאיָה  הספידו  ביום  ה'  אלול תרצ"ה (1935) בבית-הכנסת הגדול של בית-היתומים בירושלים וזו לשונו: "רבותי! היום הזה הוא יום המלאה לפקידת השלושים לשמועה כי באה, מחלה ונועה, מסילוק הרב הגאון הגדול המפורסם, הצדיק והחסיד, נר-המערבי, ראש רבני כל המערב (מרוקו) המלאך רפאל אֶנְקָוָוה זכר צדיק לברכה… יבכו הקרובים ויספידו הרחוקים על שמועה כי באה מערי-המערב עיר סְלָה בהילקח מעליהם עטרת תפארת גולת הכותרת נר-המערבי, כארי וכלביא, כל העם מקצה, יבכו את השריפה, לקול השמועה, הארץ רועדה והתרועעה… כל יודעיו לפנים נאנחים ונאנקים, ויתנו קולם בבכי… כי נפקד ממנו איש הרמתיים, האדם הגדול בענקים… בזה מובן הדבר מאיליו מה שנתאספנו גם אנחנו פה בעיר הקודש ירושלים להספיד על הרב הגאון המלאך רפאל אנקווה זצוק"ל (זכר צדיק וקדוש לברכה) שהוא רבן של ערי המערב (מרוקו) . דלכאורה אין מקום להספד זה רק בעירו ובמקומו, ששם באמת נרגש חסרונו להם שלא הניח ממלא מקומו, ולהם שייכה הקינה, "אוי לה לספינה שאיבדה קברניטה" (ילקוט שמעוני, פרשת חיי-שרה). האומנם על פי המבואר בדבר עטרת ראשנו הרב רבי רפאל זצוק"ל (זכר צדיק וקדוש לברכה). מובן שרב גדול כזה חסרונו ניכר לכל העולם, לא רק בעירו ומקומו, כי שימעו הולך בכל המדינות ואליו יריצון שאלותיהם כל אפסי-ארץ, כי הכל צריכים לאמרי-פיו, והוא בחוכמתו היה משיב לכל שואל… והרי חסרונו הגדול הגיע לנו אנחנו תושבי עיר הקודש"

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה.

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה.-מסיפורי הנסים של הצדיק

מסיפורי הנסים של הצדיק.

סיפור 1. שיפוץ בית-העלמין בזכות ברכת הרב

רבי אברהם יצחק מוֹיָאל זצ"ל היה חזן קבוע בבית-הכנסת של רבי רפאל אְנְקָוָוה והיה גם גזבר הקהילה. פעם עלו רבי רפאל ורבי אברהם לבית-העלמין להתפלל על קברות הצדיקים הקבורים בְּסָלֶה. רבי רפאל בראותו בית-עלמין פרוץ, ללא חומה, ובהמות של הערבים רועים שם ומטמאות קברות הנפטרים בגלליהן, פנה לרבי אברהם ואמר לו: "לא אוכל לסבול חרפה זו! הרי אתה כעת גזבר הקהילה, עשה חסד עם מתים אלה והשתדל לבנות חומת-גדר לבית-העלמין שלא ישאר פרוץ" רבי אברהם ענה לו: "מה קודם למה, החיים או המתים? הרי אנו קהילה עניה, ובקופה אין אפילו כסף לחלוקה לעניים הסובלים חרפת-רעב ומחסור" – "התחל" ענה לו רבי רפאל "ירחם השם".

    באותו שבוע נסע רבי אברהם לקזבלנקה לרגל מסחרו, עבר לחנותו של מר טוֹלֶידָנוֹ אחד מעשירי העיר, כדי להזמין אצלו סחורה, פנה מר טוֹלֶידָנוֹ לרבי אברהם ואמר לו: "שאלה אחת מטרידה אותי ואינני יודע איך להשתחרר ממנה ואיך לפתור אותה?". "במה העניין מר טוֹלֶידָנוֹ?" שאל רבי אברהם:. "זכור לך שאשתי הייתה עקרה והצעת לנו, בזמנו, להביאה אצל הרב רפאל אְנְקָוָוה כדי לקבל ברכתו ויתפלל בעד סגר רחמה? אני שמח לבשרך כי השבח לאל, אשתי עומדת ללדת בקרוב, ואני יודע שברכתו של הרב עמדה לה, אך אינני יודע איך לגמול לרב עבור חסדו הגדול, כאשר אני יודע שהוא שונא מתנות ואין כוונתי חלילה לכסף, אלא לתשורה כפי מעלתו וכבודו של הרב". רבי אברהם סיפר למר טוֹלֶידָנוֹ עניין ביקור הרב בבית-העלמין ומשאלתו לבנות חומה כדי למנוע חילול קברות בבית-העלמין. רבי אברהם הוסיף ואמר: "נדמה לי שמן השמים כיוונו אותך ואותי לדבר מצווה, ואין כל ספק שיד הגורל הייתה במקרה, ושהאלקים הביא מצווה זו לידך, הגשמת משאלתו של הרב, שבוודאי תגרום לו סיפוק, הנאה ונחת רוח".

    בו במקום מסר מר טוֹלֶידָנוֹ לידי רבי אברהם מוֹיָאל סכום גדול שהיה בו די והותר לשיפוץ בית-הקברות.        

    רבי אברהם חזר לְסְלָה, מיד פנה לקבלן ערבי מבלי להגיד דבר לרבי רפאל. הוחל בבניית החומה אולם לטהרת המתים, נסלל כביש בתוך בית-העלמין ושער מברזל הוקם בכניסה. אחרי שכל המלאכה הסתיימה הזמין רבי אברהם את רבי רפאל לבקר בבית-העלמין. ענה לו רבי רפאל: "זכותם של הצדיקים הגדולים ויתר הנפטרים במקומם מונח, לא אוכל לראות שוב חילול קברותיהם". ענה לו רבי אברהם, כל עת שמסייעים  במרומים לא להתייאש מן הרחמים, אני מבטיח לכבודו שאעשה הכל כדי לגרום סיפוק והנאה לכבודו בעזרת השם".

    הרב רפאל עלה בשנית לבית-העלמין, וכשראה כל השינויים שנעשו במקום, פנה לרבי אברהם ואמר לו: "מניין כל זה? סיפר לו רבי אברהם את הסיפור של מר טוֹלֶידָנוֹ והרב אמר לו בהתרגשות: "ברוך תהיה, עכשיו כדאי להיקבר במקום הזה".

    משאלתו של רבי רפאל נתמלאה, כאלו ידע בחייו שמקום זה עתיד להיות מקום של כבוד קדושה וטהרה, ואכן לא עבר זמן רב, ורבי רפאל נפטר וזכה להיקבר בחלקה נפרדת בבית-העלמין, ועל קברו הוקם מבנה מיוחד.

סיפור 2. דין הצדק של הרב

יהודי מהעיר סְלָה שנתרושש מנכסיו, מכר את ביתו לאחד מערבי העיר, וכמנהג המקום באו שניהם לפני סופר בית-הדין המוסלמי וחתמו על שטר-מכר והיתנו זאת בכך: שהיהודי ימשיך להתגורר בבית וישלם לגוי שכר-דירה. כעבור זמן מה, איבד הגוי את השטר ובבית-הדין המוסלמי לא נשאר העתק, כשבא אל היהודי לתבוע את ביתו, דרש ממנו היהודי את השטר, אך השטר איננו ואותו יהודי התכחש למכירה ואמר שהבית נחלה לו מאבותיו. הגוי במר נפש פנה אל הקאדי (דיין המוסלמי), אך הלה לא יכל היה לסייע בידו באין לו ראיות כלשהן.

    שמעו של רבי רפאל התהלך לפניו כאיש צדק, כדיין אמת, המקדש שם שמים בדינו, כשאינו חושש מאנשי קהילתו, חבריו של הגוי הציעו לו שיפנה אל החזן רבי רפאל, (הערבים מכנים את הרבנים חזן או סייד  – אדון.  ש"ט) הגוי שמע לקולם ופנה אל הרב. בא אל הרב כשצרור כסף בידו, רבינו נזף בו ואמר לו: "אם אתה רוצה שאטפל בטענותך, קח  את כספך והחזירו לביתך". הגוי עשה כמצוות רבינו וסיפר לו את סיפורו. רבי רפאל קרא לשלשה מנכבדי הקהילה ושאל כל אחד מהם בנפרד, מה ידוע לו על הבית הנזכר לעיל. שלושתם ענו אותה תשובה – הבית שייך לגוי והושכר ליהודי היושב בו, ושניהם חתמו על שטר כדת וכדין על השכרת הבית. ללא היסוס קרא רבינו לסופר בית-הדין וכתב שטר מכר חדש ומסר אותו לגוי.

    לא יקשה בעינינו לתאר את גודל ההערצה של כל התושבים היהודים, המוסלמים והנוצרים כאחד, כששמעו התנהלות הדין ועל תוצאותיו. כך היה רבינו, דיין אמת שאך ורק האמת הייתה נר לרגליו.  

סיפור 3. יהודי שהתכחש לקבלת כספים מערבי ובזכות חוכמת הרב הוחזר לו כספו

ערבי אחד הפקיד בידי יהודי סכום כסף גדול לפני נסיעתו לעליה לחאג' בעיר מֶכָּה, כאשר חזר הערבי מנסיעתו וביקש מהיהודי להחזיר ל את כספו, הלה הכחיש הכל מכל, "לא ראיתי אותך מעולם, ואיני  מכיר אותך כלל", הערבי ראה שהעולם חשך בעדו, ולא היה יכול להוכיח את טענתו, הביא העניין בפני כמה מחבריו, ואלה יעצו לו להביא תלונתו בפני החזן של היהודים (הכוונה לרבי רפאל. ש"ט כי רק בחוכמתו וביושרו ימצא את הדרך להוציא הודאה מפי היהודי.

     הערבי סיפר לרב א. סיפורו, והרב ביקש מהערבי להמתין ושלח את עוזרו לקרא לאותו יהודי. זה טוען וזה מכחיש. הרב שאל את הערבי; "האם יש לך עדים"? "אין לי מלבד אלקים למעלה" ענה הערבי. "האם אתה זוכר באיזה מקום נתת לו הכסף"? "אני זוכר, זה היה ליד עץ גדול מחוץ לעיר". "אם כן", אמר לו הרב: "קח חבל  ולך מדוד היקף גזע העץ וחזור לומר לי מה מידת היקפו. הרב התחיל לדבר כאלו לעצמו: "אני ממהר לעניין חשוב ואיני יודע כמה זמן יקח עד שהגוי יחזור?. היהודי שנשאר עם הרב ושמע אותו, הוא לא הבין שהרב טמן לו מלכודת, וביוזמתו אמר: "כבוד הרב! מקום העץ רחוק מאד והערבי ישוב בעוד כשעה". מניה וביה אמר לו הרב: "אם אתה מכיר את מקומו של העץ, סימן שהגוי צודק, קום מיד והחזר הפיקדון לבעליו עד הפרוטה האחרונה. כעבור זמן-מה חזר הגוי מתנשף ומזיע, ובטרם התחיל לדבר אמר לו הרב: "אין צורך בהוכחות, צדקת בטענתך, היהודי חייב להחזיר לך את כספך עד הפרוטה האחרונה. הגוי קפץ מרוב שמחה ונפרד מהרב בנשיקת-יד                                             

סיפור 4.  בזכות הצדיק זאב רווח מצא את קבר סבתו.

זאב רווח הוא בנו של רבי יצחק רווח שהיה מורה לדקדוק בעיר סְלָה (Sale). זאב רווח נסע למרוקו עם חבריו לצילום סרט על הצדיקים. בטרם נסע ביקשה ממנו אמו שיפקוד את קבר אביה בְּסְלָה. כאשר הגיע לבית-העלמין עם חבריו, החל לחפש את קבר סבו שעות ארוכות ולא מצא. השעה הייתה מאוחרת וחבריו של זאב הפצירו בו שיפסיק לחפש קברים וילך עמם לנוח. זאב לא היה מוכן לעזוב ולהניח למשימה שהטילה עליו אמו עד שהבזיקה במוחו מחשבה. הוא ניגש לציונו של רבי רפאל והחל לבקש מהצדיק שיסייע לו למצוא את קברו של סבו. לפתע ניצנץ במוחו רעיון: "ספור שבע שורות קדימה, פנה ימינה וספור שלשה קברים, שם נמצא קבר הסבא". זאב המרוגש פנה ועשה כך ולמרבה תדהמתו מצא כך את קבר סבו.  שוו בנפשיכם את סערת הרגשות של זאב השחקן הידוע                                                                        

סיום המאמר 

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה.-מסיפורי הנסים של הצדיק.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר