מורשת יהדות מרוקו

תְמְנְנִּיְתְ מְנְזָאְ לְמוּממּוֹ

ייחלתי ארמון לתינוק

קְּלְבִּי חְרִיקְּ ווּחְרִיקְּ מָא צִיבְתְלְוֹ רְפִיק

לִבִּי נִשְׂרַף וְנִשְׂרַף, וְלֹא מָצָאתִי לוֹ סוֹמֵךְ

כְלּלָאנִי בָאיְין לְגְרָ'אם, מְנּנִי נְסְדדִּיק

כִּי הוֹתִירַנִי בֵּין הָאַהֲבָה בְּלֹא תּוֹמֵךְ

הָאדְ לְבְנָאת דְלִיוֹם, מֵן לָא עָאק יִּיעִיק

וְאֵלֶּה בְּנוֹת הַיּוֹם, הֵן הַכֹּל יוֹדְעוֹת

כָּאר יִעָארְפוּ טְרְקָאן לְעְשְׁקּ לָאיְין גָ'איְדִיין

בִּנְתִיבֵי הַתְּשׁוּקוֹת, וּלְאָן הֵן מוֹבִילוֹת

תְמְמְנִית מְנְזָה לְמוּממוֹ, פְלְכּוֹרנִיק

יִיחַלְתִּי לְתִינוֹק, אַרְמוֹן וּמַחְמַדִּים

ווּפְרָאצָאת דְּלְחְרִיר מְנְּנִי נְסְדדִּיק

שֶׁפַע מַצְּעֵי מֶשִׁי, עֲבוּר כָּמוֹנִי נִתְמָכִים

לָאגָא עְלִּיָיא לְמוּמּמוֹ בְּצּוֹט לְדִיר וּורְקִיק

הִנֵּה הַתִּינוֹק בְּסוֹדוֹ, בְּקוֹל דַּק וְנָעִים

קַאלְלִי הְדִּי הָאד לְגַפְלָא מִן לְמְגְ'יָיארִין

אָמַר לִי, שְׁמוֹר זֶה הַסּוּג מֵעֵינֵי הַקַּנָּאִים

יִכּוֹן לְעוֹד ווּרְרבָּאב, וּכִּיסָאן לְכְמַר בָּאס נְדְּאוֹוי מְסְדָּאדִי

וְיִהְיוּ "הָעוֹד" וְהָעוּגַב, וְכוֹסוֹת הַיַּיִן לְשִׁיכּוּךְ חֲרוֹנִי

וּולָלִי בָּאת מְעָא מוּממוֹ, בְּלְהְוָוא יִצְבַח מְקָּאדִי

כִּי לִינָה עִם הַתִּינוֹק, בִּרְגִיעָה תַּפְצִיעַ שַׁחַר עְצְבוֹנִי

פיק חמישי

ראש חודש וברכת הלבנה

שבת שלפני ראש חודש (=שבת הכרזת החודש, או ׳שבת מברכים׳)

א -בשבת שלפני ראש חודש החזן אומר ׳יהי רצון׳ רמי שעשה נסים׳ בנוסח תפילת החודש.

[כבשאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עט' קו סעיף א; עטרת אבות, פרק טו, סעיף א). הטעם להכרזת החודש הוא כדי שייזהרו בדברים התלויים בו, כגון איסור הספד, הימנעות ממלאכה על ידי נשים, תזכורת לאמירת הלל, קריאה בתורה בר״ח ותפילת מוסף (אור זרוע, חלק ב, סימן תנג), והשווה מאמרו של ר׳ יוסי ׳מימי לא התפללתי מוסף כל זמן שלא ידעתי אימתי ראש חודש׳(ירושלמי סנהדרין פרק ה הלכה ג).]

ב-בשבת שלפני ראש חודש תשרי אין מכריזים על ראש חודש.

[מכמה טעמים: א. משום שנאמר ׳בכסה ליום חגנו׳(תהלים פא, ד), חודש שהוא מכוסה (מגן אברהם, סימן תיז, סעיף קטן א). ב. כיוון שראש חודש תשרי הוא ראש השנה הכול יודעים, ואין צריך להזכיר קודם לכן(משנה ברורה, שער הציון, ס׳׳ק ד). ג. לפי שאינו נקרא ׳ראש חודש׳ כלל,אלא ראש השנה(ערוך השלחן).]

ג-גם בשבת שלפני ראש חודש אב אין מכריזים על ראש חודש, וסימנך ׳במספר ירחים אל יבא׳(איוב ג, ו); החזן אומר רק ׳מי שעשה נסים/ ובמקום ׳יהי רצון׳ אומר ׳מחדש חדשים׳, שהוא סיום נחמה של הקינה ׳אשחר עדתי׳.

שכשם שאיוב קילל את יום לידתו שלא יבוא במספר החודשים, כך אין לברך חודש זה של פורענויות (מרדכי, מועד קטן, סימן תתקלד בשם תוספות שבת; מגן אברהם בשם כנסת הגדולה).

ד- רק החזן עומד בברכת החודש, והמתפללים יושבים.

כמנהג קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עט׳ קו סעיף א; עטרת אבות, פרק טו, סעיף א; דברי שלום ואמת ג, עמ׳ 244). בעניין זה ידועים שני מנהגים: א. מנהג עמידת הקהל בעת 'ברכת החודש', דוגמת האשכנזים וקהילות אחרות, ומנהג הישיבה בעת ׳הכרזת החודש', דוגמת קהילות תאפילאלת ומרוקו. אלה וגם אלה נסמכים על אחד משני מעמדים או טקסים שנתקיימו בקידוש החודש בתקופת המשנה והתלמוד. היושבים מתבססים על הסברה שהכרזת החודש היא מעין קידוש החודש, שבו בית הדין ישב כדין כל מושב בית דין, והעומדים מתבססים על הסברה שברכת החודש היא מעין קידוש החודש על ידי כל העם באמירת ׳מקודש מקודש', שהיה בעמידה. ראה בן איש חי, שנה שנייה, פרשת ויקרא, סעיף ז. על נושא זה בפירוט רב ובטוב טעם ועניין ראה הרב אליהו בקשי־דורון, ׳הכרזת החודש או ברכת החודש׳, שנה בשנה (תשנ״ד), עמ׳ 176-171.

ה- אין נוהגים להזכיר את המולד.

ו- בברכת החודש נוהגים להוסיף תואר לרוב החודשים:

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש מר חשוון.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש טבת יֵהפך לשמחה.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש אדר המהודר.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש ניסן המלומד בנסים.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש זיו אייר.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש סיוון המוכתר בכתר תורה.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש תמוז יֵהפך לשמחה.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש אב הרחמן.

בסימן טוב יהי לנו ראש חודש אלול המרוצה.

ז -בברכת היום בחודש אומרים ׳בשבת קודש׳: ׳יהא לנו ראש חודש… ביום פלוני בשבת קודש׳.

ח -כשנמשך ראש חודש יומיים, כמו שני־שלישי, אומרים: ׳ביום שני וביום שלישי בשבת קודש׳.

ט -כשחל ראש חודש בשבת אומרים: ׳יהא לנו ראש חודש פלוני ביום שבת קודש׳.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי– ראש חודש-עמ' 104

חאלֶד בַּגדאש

חאלד בגדאש היה פוקד את ביתנו לעתים מזומנות. הוא היה מייסדה של המפלגה הקומוניסטית הסורית, ואין ספק שהיה דמות מרשימה. גבר גבה קומה, בעל גוף, ששידר כוח. יאשה וחאלד הכירו כשהאחרון חזר מגלותו במוסקווה וחיפש מישהו שיוכל לדבר איתו רוסית, מפני שהתעקש לא לשכוח אותה. ״שוּאַרנֶלי״, המגדנייה האופנתית בשדרות צלחייה, נוהלה בידי רוסי לבן. בתיה הייתה לקוחה קבועה של המגדנייה הזאת, ואנחנו, הילדים, קיבלנו רשות לעבור שם מדי יום עם סיום הלימודים ולקנות בהקפה לחמניית שוקולד לכל ילד.

באחד הימים התייצב ראש המפלגה הקומוניסטית במשרדי חברת זינגר בסוק אל חמידייה, להפתעת העובדים והאנשים ברחוב. הוא היה מפורסם גם מעבר לגבולות סוריה. יאשה סיפר שחאלד בגדאש בא להכיר אותו, כי חיפש מישהו לדבר איתו רוסית. ״בעל המגדנייה הרוסי הלבן״ סיפר לו שאדון רוסי ״נחמד״, שלדבריו הוא כנראה סוציאליסט, מנהל את חברת זינגר בדמשק.

חאלד ויאשה נעשו ידידים. היחסים ביניהם היו עתידים להימשך כל שנות שהותנו בדמשק. הוא היה בא לביתנו בימי שישי אחר הצהריים, כשמשרדי זינגר כבר היו סגורים. בתיה הייתה מגישה תה בסגנון הרוסי, בתוך שני קנקנים. לעתים קרובות הייתה מבלה זמן מה בחברת האורח, כי גם היא אהבה לדבר בשפת אמה. חאלד היה בשעתו בייקתרינוסלאב. הוא סיפר ששם העיירה שונה בינתיים לדנייפרופטרובסק ושסכר חשוב נבנה על נהר הדנייפר. לעתים מזומנות היה מביא איתו ממגדניית שוארנלי קופסה לבנה מרובעת מלאה עוגות. אני לא יודע באיזה הקשר הסביר לי שהשם שוארנלי הוא חיבור של השמות שורה תלי, אשתו ובתו של בעל העסק.

יאשה אהב לשוחח עם חאלד, שהיה בעיניו ״איש מבריק, משכיל, ברור בדבריו ובעל חושים טובים של מציאות פוליטית״. בתיה העדיפה אותו על שאחבנדר. השיחות שניהלו ביניהם ברוסית גרמו לשניהם הנאה רבה.

החבר אליהו

בשלב מסוים הגיע לדמשק גם אליהו אפשטיין, ידיד ותיק של יאשה. מראהו היה אריסטוקרטי, שערו היה שחור מתולתל, ומעיניו נשקפה חמימות רבה. כשקמה מדינת ישראל, שינה את שמו לאילת. אליהו היה השגריר הראשון של ישראל בלונדון. ביקורו בדמשק היה קשור בעבודת דוקטורט שכתב באוניברסיטה האמריקאית של ביירות (AUB). כשחיפש נושא לתיזה שלו, חשב על סוגיית הכורדים, אך הפרופסורים שלו הציעו לו לכתוב על הדרוזים. על שני הנושאים היה לו מידע מועט. יאשה, שעמד לבקר אצל בני השעלאן, לקח איתו את אליהו. אליהו סיפר לנורי שעלאן על הבעיה שלו, ונורי הבין שזו הזדמנות לבני שבטו להיפתח לעולם החיצון. לכן הזמין את אליהו להתעמק בנושא הבדואים הנודדים במדבר של סוריה. האוניברסיטה בביירות נתנה את הסכמתה.

בני השעלאן שיכנו את אליהו באוהל האורחים שלהם, שם בילה שבועות בשיחות עם זקני השבט. נורי לקח אותו איתו לכל מקום, כדי שיכיר את ראשי השבטים האחרים במדבר. אחדים באו אפילו מעבר הירדן במיוחד, לפגוש את אליהו במאהל השעלאן. אליהו הרבה לבוא לדמשק לבקר את הורי, וגם… להתרחץ במים חמים ולאכול ארוחה בסגנון שהיה רגיל לו. חברתו זהבה, גם היא סטודנטית באוניברסיטת ביירות, הצטרפה אליו.

כשנישאו, אירגן נורי משתה גדול במאהל. פרטי החתונה הזאת נשארו חרותים בזיכרוני;. זאת גם הייתה הפעם הראשונה שראיתי את גברי השבט רוקדים דֶבְקַה. יאשה ואליהו הצטרפו למעגל, ובניו של נורי באו למשוך אותנו למעגל של צעירים. אשר ובנו היו גם הם במסיבה. הם רצו במיוחד לרכוב על סוסים יחד עם הנערים היותר צעירים של השעלאן. זהבה הייתה באוהל הנשים יחד עם בתיה ושולה ולאה בעריסתה. בתיה לא הייתה מרוצה מכך שהושיבו אותה בין הנשים. היא בילתה את הערב בהסברים לנשי השבט על שוויון בין המינים. היא אמרה להן להתנער מאיסורי הטאבו הישנים, והן הקשיבו לה, בחיוכים והנהוני הסכמה, אך לא אמרו דבר. לפחות לא בעניין זה.

קורטוב איטליה

צחוק הגורל, כמו שאומרים: דווקא בדמשק נוצר קשר ראשון בין מסלול חיי לבין איטליה. הכול התחיל במשחק כדורגל בין נבחרת בית הספר התיכון שלי לבין זו של בית הספר האיטלקי. תלמידי בית הספר האיטלקי שיחקו כדורגל אמיתי, כדורגל קבוצתי. בכיתה שלי היו כמה חברים ששיחקו בקבוצה האיטלקית, שהייתה הטובה בדמשק. הקבוצה שלנו, של בית הספר הצרפתי, הייתה חלשה ביותר. לאיטלקים היה מאמן־נוער אמיתי, שידע את המלאכה. יאשה הרשה לי להצטרף למועדון הכדורגל של בית הספר האיטלקי.

הדבר שנעלם ממנו היה, שמעבר למשחקי הכדורגל, היינו כמעט חלק מהנוער המוסוליני. היותר צעירים בינינו היו ״בלילות״, והיותר בוגרים היו ״חולצות שחורות״. לימדו אותנו שירי תהילה לדוצ׳ה ולאיטליה, מורת הדרך לעולם טוב יותר. אימון הכדורגל היה מתקיים כל יום חמישי, בין שתיים לשש אחר הצהריים. בימי שישי היה לנו שיעור באיטלקית ושיחת דיון עם סניור פלוריס, חולצה שחורה, מנהל מועדון הספורט של דמשק. פלוריס ידע לנהל את העניינים. הוא מעולם לא אמר מלה רעה על הדמוקרטיות, אבל חלק הלל ושבח לחברה האיטלקית. פחות משנה אחרי שהגיע לדמשק, כינס פלוריס את הצעירים כדי לומר להם שהדוצ׳ה החליט להזמין כמה בלילות לבקר ברומא לכבוד החג הגדול של הנוער הפשיסטי. המועדון בדמשק היה אמור לבחור עשרה משתתפים שיסעו לכינוס, וכל ההוצאות יהיו על המארחים. פלוריס הציע לי להצטרף למשלחת. תגובת הורי הייתה חדה וחלקה: לא עוד כדורגל ולא עוד בית ספר איטלקי. ״מועדון הכדורגל הזה הוא תא של תעמולה פשיסטית״, אמרו. בעיני יאשה ובתיה, סוציאליסטים בנשמתם, זאת הייתה הפרת אמונים.

חזרה לפלסטינה

השהות שלנו בדמשק נמשכה קרוב לשמונה שנים. שניים הצטרפו שם למשפחה: תחילה לאה ואחר כך אמנון, בן הזקונים, שנולד באביב 1936. שניהם נולדו במרפאה של ד״ר יוסף חאג׳ בבית החולים סן־ז׳וזף. לאה ואמנון היו ילדים נוחים ובמשך שנים ארוכות מילאו את לב הורינו שמחה.

מן השנים האלה בדמשק נשארו לי זיכרונות על טיולים בשווקים, לשם היינו הולכים כל פעם לבדנו, בלי שום ליווי. אני זוכר את הרכבת הקטנה שהובילה אותנו ל״גוטה״, מטע ענק שהשתרע ממזרח לעיר, שבו היינו מטיילים להנאתנו באביב, כשעצי המשמש עמדו בפריחתם. בקיץ היינו מבלים בבלודאן שבלבנון, שם נהגנו לשכור בית אצל האיכרים בשולי הכפר. זיכרונות נפלאים יש לי משם! כבר בימים הראשונים של חופשת הקיץ היינו יוצאים לדרך. יאשה היה מגיע לסופי שבוע ולוקח אותנו לטיולים רגליים ארוכים, בדרך כלל בהרים, לפעמים בכיוון העמק שבו נובעים מקורותיו של הנהר בראדה. היינו נעצרים לאכול בג׳רג׳נייה, וילה גדולה שהוסבה למסעדה ו״המקום הכי נחשב״ באזור. השולחנות היו מוצבים סביב בריכה סגלגלה גדולה ובמרכזה הייתה מזרקת מים שופעת ששיוותה למקום אווירה חיננית של עליצות. בבריכה שחו דגי זהב, אבל היה אסור לזרוק להם פיסות לחם. רק בנו הצליח לעשות את זה בלי להיתפס. לפעמים היינו נוסעים במכונית לזחלה, עיירה באזור הבקעה. ליאשה היו שם חברים, והוא היה נפגש איתם באחד מבתי הקפה הרבים שמילאו את חלקו התחתון של הוואדי. העמק עצמו היה  יפהפה, שופע מפלים, נהרות ובתי קפה. משפחות שלמות היו באות במיוחד לוואדי ליום של נופש.

יאשה וחבריו הגברים היו מתיישבים סביב הבריכות הקטנות, העגולות והמתומנות, ששפתן עשויה פסיפס מלוטש ונוצץ. אלה שימשו שולחנות לצלוחיות המתאבנים, המזה, ולדליי הקרח שבהם שמרו על צנינותם של בקבוקי העראק. הגברים היו מבלים את היום בשיחות, בעישון נרגילות, בגמיעת עראק בכוסיות קטנות ובכרסום המזה. הנשים יצרו קבוצה נפרדת. הן היו מבלות את היום בשיחה, בסריגה או בריקמה, וכמובן השתתפו בסעודה המתמשכת, כי המלצרים הקפידו לחדש את התקרובת בכל פעם שהצלחות התרוקנו. אווירת חג שררה במקום, מוסיקה מזרחית הושמעה ברמקולים, המיית המפלים ושצף המזרקות בבריכות הרבות ריחפו באוויר ועמם נישאו עשן קל וניחוח של בשר נצלה על גחלים, מתובל בעשבים מעשבים שונים. לא הרגשנו איך הזמן עובר. אשר ובנו שיחקו בנדנדות יחד עם בני גילם. אני שיחקתי לפעמים דומינו עם הנערים שהכרתי. שולה הייתה מצטרפת אלינו כשנמאסה עליה חברת הנשים. אני שואל את עצמי היום אם בתיה אהבה את הימים האלה בזחלה. היא ושולה בילו את רוב זמנן במשחק עם לאה הקטנה, בהשגחה על כל תנועה שלה. התינוקת הזאת, זהובת התלתלים, הייתה מרותקת לביעבוע המים במכלי הזכוכית של הנרגילות. בחלקה העליון של הנרגילה היינו מציבים בעדינות גחלים בוערות מעל כופתיות של טומבק, ואת אלה היינו מחדשים מפעם לפעם. הטומבק הוא תערובת של עלי טבק לחים ומעט חשיש, תערובת שהיו מעבדים במיוחד כדי לתת לה צורה של כופתיות. תערובת הטומבק של הוואדי הזה היא מן המפורסמות.

מיד עם פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, התחיל יאשה לדבר על חזרה לפלסטינה, ובתוך חודשים אחדים התחיל לארגן את הנסיעה. בתיה התעקשה גם היא לחזור לפני שיהיה מאוחר מדי. הייתה הרגשה ברורה של הידרדרות. קצב המאורעות תרם לכך, ורבים בסוריה גרסו שהברית שכרת חאג׳ אמין אל חוסייני עם הנאצים היא צעד בכיוון הנכון. עובדה היא שבחוגים מסוימים של הבורגנות, במיוחד בסוק אל חמידייה, אנשים לא הסתירו את אהדתם לגרמניה של היטלר.

ראשי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לא היו מרוצים מהחלטתו של יאשה לעזוב את דמשק. הם חששו שהחלל שייווצר כתוצאה מכך יגרום ל״חיסולה של תחנת המודיעין בדמשק״. משלחת שלמה, שבראשה עמד בן צבי וחבריה היו דוד הכהן, ראובן שילוח, דוד לוזיא, אליהו ששון ועזרא דנין, באה במיוחד לדמשק לשכנע את יאשה שלא יזדרז לעזוב את העיר.

בתיה אירגנה סעודת ערב בבית, אבל יאשה, שהכיר את מגבלות הבשלנות של אשתו, ביקש מסגן־המנהל שלו, מר תוואפיק חטחוט, לשלוח את הטבחית שלהם לעזור במטבח שלנו. העוזרת הזקנה שלנו נרתמה גם היא למשימה. היא זו שהכינה את הקרם־קרמל, הקינוח שזיכה את בתיה במחמאות לרוב.

לא ברור לי מדוע ביקש ממני אבי להשתתף בארוחת הערב ההיא.

בן צבי היה זה שנתן את הטון בחילופי הדברים, שהיו אמורים להיות ידידותיים, אבל אני חשתי במתח שפיעפע מתחת לפני השטח ונמשך כל זמן הארוחה. לא ידעתי להסביר אותו.

דוד הכהן שופע מלא סיפורים משעשעים למדי, אבל מפעם לפעם לבש ארשת רצינית. הוא ניסה לאשש את הטענה שהאנגלים לא יכולים להרשות לעצמם לראות את שלטון וישי כובש את ארץ הלוואנט ואמר שאין שום הצדקה להיכנס לפניקה. הוא הציע חלופה: שהמשפחה שלנו תעזוב את דמשק לזמן מה ורק יאשה יישאר בעיר, אלא אם המאורעות יאלצו אותו להסתלק. בתיה, שהלכה ובאה בין חדר האוכל למטבח, עקבה אחר כל מה שנאמר. בשלב מסוים, כשמגש ענק של ירקות בידה, אמרה לדוד הכהן, שאותו הכירה עוד מאורסה, שלא יעלה על הדעת שתיסע בלי יאשה.

ראובן שילוח היה הקורקטי מכולם. הוא שיבח את יאשה על זמינותו ונכונותו והודה לו על שפתח לפניו את הדלתות בדמשק. אחר כך, בחיוך הקטן שלו, אמר: ״אני לא יודע את אתם יודעים, אבל העזרה שקיבלתי מעבדרחמן שאחבנדר, בתיווכו של גולדין, היא שאיפשרה לי לפתוח את תחנת המודיעין בבגדד. גולדין הצליח לפתח יחסי אמון עם האנשים כאן. יהיה חבל לאבד אותם. אם יאשה יעזוב, יהיה צריך להציב כאן אדם אחר, עם כיסוי מתאים. וזה יהיה מבצע ממושך, כי כרגע אין לנו פה אף אחד״.

באביב 1940 עזבה המשפחה את דמשק. כעבור חודשים אחדים, בימים הראשונים של אוגוסט, הגיעה ועדת שביתת הנשק האיטלקית־גרמנית לסוריה, והנציב העליון הגרמני, פון הנטיג, הגיע לדמשק כשבידיו סמכויות לרוב. הגנרל דנץ, נציג וישי, קיבל מהמרשל פילים פטן הוראות להרשות ללופטוואפה להשתמש בשדות התעופה שבתחומי סוריה. כמה צדק יאשה שעזב את דמשק בעוד מועד!

לשם הבהרה, הנה שתי אפיזודות שבעצם אינן אלא אחת: יאשה היה רגיל לסור מפעם לפעם לבקרקה שבלבנון, להחליף דעות עם הפטריארך ארידה, ראש הכנסייה המרונית. לעתים היה נוסע גם למוכתרה, לפגישה עם מנהיגי הדרוזים מהרי הלבנון, ביניהם אנשים מחמולת ג׳ונבלאט. גם כאן וגם כאן נהג ללון בבית מארחיו. הפגישות הסתיימו תמיד בשעת לילה מאוחרת. אין דבר ארוך יותר מחילופי השקפות על המצב בעולם עם נכבדי עיר קטנה בהרי הלבנון. יאשה חשב שכדאי לדבר עם האנשים האלה על היישוב בארץ.

בכמה מן הסיורים האלה התלוויתי לאבי. בבקרקה, בסופה של ארוחת ערב, ליווה אותנו כומר צעיר לחדר האורחים, שם היו שתי מיטות מוצעות. לפתע מסר לידיו של יאשה אקדח גדול וכמה מחסניות. בלחש אמר לו: ״על כל צרה שלא תבוא. הם עלולים לבוא, ומוטב שיהיה לך נשק״. ואז איחל לנו לילה טוב והלך לדרכו. האם התכוון לדרוזים? סביר להניח. סיפור דומה התרחש במוכתרה, אלא ששם היו אלה הג׳ונבלאטים שנתנו ליאשה רובה ציד. למי התכוונו הדרוזים ? למרוניטים ? סביר להניח…

רבי דוד עובדיה מביא שני כרכים הראשון והשני של "קהלות צפרו" 691 תעודות , חלקן ארוכות וחלקן קצרות. תעודות אלו מכילות מידע חשוב מאוד על אודות הווי הקהלה בצפרו בעיקר, בכל התחומים, אם בגמילות חסדים, אם בתקנות בנושאים שונים כגון איסור על ארוחות ראווה בשמחות של הקהלה ועד לרדיפה אחרי עבריינים כמו בתעודה הזו…
חלקן מתורגמות לערבית, וזו הזדמנות לאוהבי השפה, להצליב אבין שתי השפות העברים והערבית יהודית וכמובן להעשיר את הידע בערבית יהודית…כמו כן להתענג על אופן הכתיבה המליצית,ובכלל תעודות אשר יעניינו כל הסקרנים תאבי יידע וצמאים למקורות של העדה המופלאה הזו

תעודה מספר 31

התקכ"ז – 1767.

בא אצלנו אח"מ ארבעת האנשים הלא המה המשכיל וחשוב הרב מרדכי אלבאז ישמרהו אל, והרב משה נחמני והרב משה אצייאג והרב משה אלבאז, ואמרו לנו הלא תדעו הלא תשמעו כי האלטבאע של הכסף היה קנוי בידי כל עושי מלאכת תאסכאכת שבעיר הלזו מאת מולאי עלי עז"א בן המלך ירום הודו ותנשא מלכותו, בסך חמש עשרה אוקיות מטבע טוב קדמון בכל חודש.

וכעת בא יצחק אבטאן והביא בידו כתב מאת האלשריף סידי מולאי עלי עז"א, וכתוב בו איך שיצחק הנזכר קנה מאת האלטבאע הנזכר בסך שני ריאלים גדולים לכל חודש וחודש ואיכא דאמרי בסך ישרים אוקיות מטבע כסף קדמון לכל חודש וחודש.

והנה אנחנו ראוים שהאיש הלזה השיג גבולינו ואם אמרנו נבוא עמו לדין תורה שתתעלה כעת ימשך לנו שום היזק כי אמור יאמר לנו האלשריף הנזכר למה תעשו כה לאיש המוסיף כסף לגנזי המלך. זאת ועוד כי בעיר הלזו אי אפשר לידון עמו מכמה אנפי כידוע לכל איש נלבב יודע שכל ולבוא עמו לפני רבותנו היושבים על כסא ההוראה בפאס יע"א.כעת אי אפשר חדא דאסתתום דרכי ונתקיים בנו מקרא שכתוב גדר דרכי בגזית ( איכה ג ג ) הדרך שהייתה קרובה נעשית רוחקה, ועוד שמא אחר ששם הוא חונה בן המלך ירום הודו הנזכר, שמא בנקל אחר שהוא קרוב מהר ירוץ חיש קל מהרה ויגיד הדברים לשררה.

כללא דמילתא ראינו שהדבר קשה מכמה אנפי לכן ובכן הוו סהדי שהשתיקה שנשתוק לאו מפני ששתיקה כהודאה חלילה , לא עלה ולא יעלה דבר זה על לבנו ולא יודע ולא יופסד כחינו מפני השתיקה לתנא מסייע לן, לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה  (אבות א יז) ולעת שיעלה ברעיונינו לבוא עמו עד האלדים אנחנו נקרב ונבואה ואיש לא יצילנו מידינו ומי יאמין כזאת כי איש אשר נמצא בידו זיוף המטבע פעמים שחוש עד אשר הבאיש ריחו ונגלה קלונו וסרחונו לפני רבותינו היושבים על כסא ההוראה בפאז יע"א.

אנחנו נניח בידו במטבע ואיפשר שבטומאתו יחזיק לא ירפינה וחותם המלך יעלהו על כלי נחושת ואז כמעט חלילה בר מינן נהיו בכל רע ומי הוא זה ואיזה הוא אשר רואה חובה לעצמו ושוחה ללוכדו ומסכים על ידו לכן הנה אנחנו מגלים דעתינו בפניכם בעדינו ובעד כל אחינו האלסכאכין שכל מה שנעשה עמו והשתיקה שנשתוק אינה אלא לפי שעה ולעת הכושר נשיבה ידינו למשפט עליו ולא מפני השתיקה יורע כוחנו ואפילו נסכים על ידו בפירוש שאפילו יהיה בקנין אינו אלא לפי שעה ועל גילוי דעת זה אנחנו סומכים סוף דבר רשות גמורה ויכולת מספיק נתנו לנו האנשים הנזכרים לכתוב ולחתום שטר גילו דעת זה בכל מיני ואופני אשר מא' עד אלף עד יצא כנוגה צדקה (ישעיה סב א) כאור שבעת הימים ואנחנו לאפס הפנאי לא הארכנו במגילת ספר ולעת הצורך אנחנו נחלץ חושים לכתוב גילוי דעת רבה ותקיפה דליכא נגר ובר נגר דיפריקנה מפי סופרים ומפי ספרים ולראיה על כל הכתוב חתומים פה והיה זה תכף בבוא יצחק הנזכר מעיר פאס יע"א בחודש אב יה"ל בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ועשרים ושבע ליצירה והכל שרירק וקיים.

מסעוד בר מכלוף הן הרוש ס"ט – נסים הרוש ס"ט.

תעודה מספר 32.

ראה ראינו כי עלתה דליקת המחלוקת במחנה העברים בר מינן וכמה קלקולים נמשכו ממנה לקצת מיחידי סגולה מהם הפסידו ממון הרבה ומהם פערו פיהם אומות העולם כנגדם לבולעם והיו רוצים למוסרם למלכות עד שהוציאו ופזרו כמה מעות לסתום פיות המשטינים המלשינים עליהם. אשר על כן לא עלתה הסכמותינו לגדור הפרצה ולסלך המכשול מדרך בני עמינו וגזרנו אומר שכל איש מקהלינו קטן או גדול אשר יפתח פיו לדבר סרה להלשין ולמסור שום בר ישראל ויראה לנו באומדנות המוכיחות שהוא רוצה למסור ולהיזק שום בר ישראל בין על ידי שליח בכל עקימת שפתים המזיקים לבר ישראל .

בין בענין קטן או גדול מעתה ומעכשיו הרי רשות נתונה לכל איש המכיר בו וידעו שהוא מדבר סרה על שום בר ישראל עד האלקים זה בית דין, יבוא דברו וכן יגיד לקהל וידינו תהא בו להזיקו ולמוסרו ביד השררה לאבדו ולגדעו כאשרה בכל צצדי האפשר. כי הוא הגורם רעה לעצמו עד כאן דברנו על הנגלה לנו על ידי עדים או ראיה הנראית לנו כפי אומדנא דמוכח לנו ולכל מי שעובר בסתר ומלשין ומשטין ומוסר לשום בר שיראל לאומות העולם בין בדבור בין ברמז בין בכל אופן שיהיה להרע לשום בר ישראל. ולא נכנס בזה מאן דלא ציית או שום ענין שנראה לנגיד להעניש שום אחד הצריך עונש על ידי האומות, הרי אנחנו החותמים מוסרים דינו לשמים שבכעל מחשבות ברוך הוא לעד הוא יפרע ממנו  ומבניו ומזרעו וישכנו נדוי חרם שמתא אשר לא ישמע לקול מלחשים.

ורבצה בו כל האלה הכתובוה בספר התורה והבדילו ה' להרע וכך וכך לא יהיה לו מושך חסד ואל יהיה חונן ליתומיו יהיה אחריתו להכריתו כך וכך זהו מה שנראה לנו לתקן כי השעה צריכה לכך ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה, נאם חותמי ברכות בסדר לא תעשו לכם אלילים וכו….שנת נפשנו כצפור נמלטה לפ"ק והכל שריר ורברי וקיים.

שמואל בן חותא ס"ט – ישועה ס"ט בן כמוהר"ר משה בן חמו זלה"ה – יחייא בן כמוהר"ר מימון באנון ס"ט – יוסף בן אברהם ה"ן עטייא ס"ט – משעוד בן יוסף בן רבוח ס"ט – יוסף גבאי ס"ט.

יחידי הקהל

הנגיד יהודה בן נסים בן הרוש – יום טוב בן הרוש ס"ט – נחמוס בר סלימאן אלקובי ס"ט – דוד בר נסים בו הרוש ס"ט – יצחק בן יוסף בן הרוש ס"ט – יעב בן שמואל בן חמו ס"ט

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה- תעודות-כרך א'- תעודה מספר31-32-הוקעת מלשין מבני ישראל

A Monsieur Le Controleur Civil Chef de La Circonscription Civil de Sefrou

Monsieur Le Contrôleur Civil.

J’ai l’honneur de vous rendre compte, qu’en ma qualité de Rabbin Juge délégué du Tribunal Rabbinique, j’ai eu sur une dénonciation catégorique et sans équivoque, à enquêter relativement a un inceste au Mellah de Sefrou;

Il m’a été signalé que la nommée… vivait en concubinage avec un frère du deuxième lit, ce crime monstrueux qui scandalise toute la population du Mellah, exige une rigoureuse sanction et même l’expulsion des criminels de la ville de Sefrou

Dans cet ordre d’idées et pour l’éxécution de la condamnation que j’aurais à prononcer, il m’appartient au préalable de faire appel, conformement au Dahir en vigueur, au concours de son Excellence, le Pacha de Sefrou;

Ce Magistrat me fit repondre négativement en ajoutant qu’il n’agirerait eventuellement qu’avec des preuves incontestables, c’est a dire sur le témoignage oculaire de tiers, ayant assisté ou tout au moins vu l’accomplisse­ment de l’inceste

Ceci en l’occurrence est impossible de constater; quoi qu’il en soit je possède des présemptions et même des certitudes qui ne laissent subsister a ce sujet le moindre doûte.

En considération de ce qui précède, je viens respectueusement faire appel à votre intervention, en vous priant d'envisager la possibilité de l’éxécution du jugement à intervenir, et de faire ordonner l’expulsion des coupables de la ville de Sefrou

Dans cette attente

Veuillez agréer, Monsieur Le Contrôleur Civil, l’assurance de mes senti­ments les plus respectueusement dévoués.

Aba Elbaz (Grand Rabbi)

15. S.E. Le Pacha
16. 15.12.35

de la Ville de Sefrou S. E. Le Pacha

J’ai l’honneur de vous faire connaître, que j’ai appris que les nommés ci- aprés désignés:

A.J.E.

M.B.H.

S.A.E.

A.M.M.

S.I.S.

L.I.E.

se trouvaient au bord de l’Oued entrain de laver du linge pendant la journée du Samedi chose que notre religion défend. Comme ils ont commis un grand péché contre la Loi Mosaïque Je viens vous prier de bien vouloir leur infliger une peine de 8 jours de prison chacun, cela leur servira de leçon pour ne plus recommencer.

Veuillez agrér Monsieur le Pacha mes salutations les plus respectueueses.

Aba Elbaz (Grand Rabbin)

קהילת צפרו-רבי דוד עובדיה

61 – אִם אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה בִּלְשׁוֹנִי

במעשה בראשית. שיר מעין אזור בן שבע מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורים דו-צלעיים בענף א, שלושה טורים קצרים בענף ב וטורי אזור דו-צלעי.

חריזה: א/בא/בא/ב ג/ג/גג/ג ד/הד/הד/הו/ו/וו/ג וכו'.

משקל: בטורי ענף א – עשר הברות בצלע א וחמש הברות בצלע ב, ובענף ב שבע, ארבע, חמש הברות בטור בהתאמה.

כתובת: פיוט נועם ׳בי אבי, חון נא אמי׳. סי׳: אני דוד חזק. שיר מפואר [נ״י ־ 2: להח׳ הש׳ כהר״ר דוד ן׳ חסין נר״ו].

אִם אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה בִּלְשׁוֹנִי / נִפְלְאוֹתֶיךָ

נִפְלְאָה נִשְׂגְּבָה דַּעַת מִמֶּנִּי / אַגִּיד גָּדְלְךָ

יוֹם שָׁאַלְתִּי רַעְיוֹנִי הֱשִׁיבַנִי / דּוּמִיָּה לְךָ

וְאִי"לּוּ מָלֵא פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ / אֵין כֵּאלֹהֵינוּ / אֵין כַּאֲדוֹנֵנוּ

5-אֵין כְּמַלְכֵּנוּ / אֵין כְּמוֹשִׁיעֵנוּ

דְּעוּ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים / אֵין מִלְּבַדּוֹ

גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ וּגְבוֹהִים / גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ

בְּכֶתֶר חָכְמָה בִּינָה חֲגַ"ת נָהִי"ם / גִּילָּה זִיו הוֹדוֹ

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ / אוֹהֲבֵהוּ / וַאֲרוֹמְמֶנְהוּ

10-בֶּאֱלֹהִים נַעֲשָׂה חָיל הוּא / יָבוּס צָרֵינוּ

וְהִפְלִיא עֵצָה יָחִיד רָם וְנִישָּׂא / בְּתַעֲצוּמוֹת

בְּצֵרוּף אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה קְדוֹשָה / בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת

הֶאֱצִיל בָּרָא וְיָצַר וְעָשָׂה / אַרְבַּע עוֹלָמוֹת

בָּרוּ"ךְ חַי הָעוֹלָמִים / רָם עַל רָמִים / מָלֵא רַחֲמִים

15-שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים / כִּי גָבַר חַסְדּוֹ עָלֵינוּ

דִּבֶּר וַיִּקְרָא אֶרֶץ וְשָׂמִים / וְכָל צְבָאָם

וּמָדַד בְּשָׁעֳלוֹ אֶת הַמָּיִם / לַיָּם הֱבִיאָם

שָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּבְמֹאזְנָים / בְּהִבָּרְאָם

עַל הַכֹּל בָּרָא אָדָם / בָּשָׂר וָדָם / צוֹר אֲשֶׁר קָדָם

20-וּנְשָׁמָה טְהוֹרָה / נָתַן בְּקִרְבּוֹ חֵלֶק מִמֶּנּוּ

חֲכַם לְבָב מָה – גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ / כֻּלָּם בְּחָכְמָה

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁכָּחֶךֳ / שׁוֹכֵן שָׁמָיְמָה

כִּי-בַּמֶּה נֶחְשָׁב לִפְנֵי גְּדֻלָתֶךֳ / לַהֶבֶל דָּמָה

מַה-אָנוּ-מַה-חַסְדֵּנוּ / מָה-חַיֵּינוּ / מַה צִדְקוֹתֵינוּ

25-מַה-כּוֹחֵנוּ-מַה-גְּבוּרָתֵנוּ / מַה-יְשׁוּעָתֵנוּ

זֶה כַמָּה אֵלֶיךָ צוּרִי אֶתְפַּלֵּל / מִקִּירוֹת לִבִּי

שׁוֹמֵר מַה-מִלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה-מִלֵּיל / אֶשָּׂא עַל אוֹיְבִי

כָּל הַיּוֹם מְנָאֵץ שִׁמְךָ וּמְחַלֵּל / שׁוֹאֵג כְּלָבִיא

לְמָתַי תְּשַׁלֵּם לוֹ / אֶת גְּמוּלוֹ / כְּפָעֳלוֹ

30-יִרְאוּ עֵינֵינוּ וְיִשְׂמַח לִבְנוֹ / תָּגֵל נַפְשֵׁנוּ

קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ לְמַעַן / אוֹיְבַי פְּדֵנִי

הִכּוּנוּ פְּצָעוּנִי וְכוֹס לַעַן / וָרוֹשׁ הִרְווּנִי

עַל חַסְדֶּךָ תָּמִיד אֲנִי נִשְׁעָן / לְהוֹשִׁיעֵנִי

נְהוֹדָךְ / נְגַדְּלָךְ / נְשַׁבְּחָךְ וּנְפָאֲרָךְ

35-נְרוֹמְמָךְ וְנַקְדִּישָׁךְ / וְנַזְכִּיר שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ

1. 1. אספרה בלשוני נפלאותיך: על-פי תה׳ ט, ב. 2. נפלאה… ממני: על-פי תה׳ קלט, ו. אגיד גדלך: מעל ליכולתי לספר גדולתך. 3. יום… השיבני: כשביקשתי לשבחך אמרו מחשבותי. לך דומיה: על-פי תה׳ סה, ב, וכאן משמעו ראוי לך לשתוק לפי שאי אפשר לספר גדולת ה׳ ונפלאותיו. 4. ואלו… לשוננו: על־פי תפלת ׳נשמת׳: ׳ואלו פינו מלא שירה כים… אין אנחנו מספיקין להודות לך…׳. 5-4. אין… כמושיענו: על-פי קטע הסיום בתפלת שחרית. 6. דעו… האלהים: על־פי תה׳ ק, ג. 7. גבוה… וגבוהים: על-פי קה׳ ה, ז, ורמז לעשר הספירות. 8. בכתר… נהי״ם: אלו עשר הספירות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. וראה תשבי משנת הזוהר א, עמ^׳ קלא-ריח. 9. זה אלי ואנוהו: על-פי שמי טו, ב. 10. באלהים… צרינו: על-פי תה׳ ס, יד. 11. והפליא… בתעצומות: דברי התפעלות למעשה בראשית. 12. בצירוף… שמות: שבצירוף אותיות נבראו שמים וארץ. ראה ברכות נה ע״א, ובעיקר משנת הזוהר, א, עמי שפג. 13. האציל… עולמות: הם ארבעת העולמות המתוארים בקבלה: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה (אבי״ע), וראה תשבי, משנת הזוהר א, עמי שפו-שצ. 14. ברון חי העולמים: על-פי החתימה של ברכת ישתבח, ורמז לעולמות הנזכרים. 15. שבחוהו… עלינו: על־פי תה׳ קיז, א-ב. 16. דבר ויקרא ארץ: על-פי תה׳ נ, א, וכאן עניינו מעשה הבריאה במאמר. ושמים וכל צבאם: על-פי בר׳ ב, א. 17. ומדד… המים: על-פי יש׳ מ, יב. לים הביאם: על-פי בר׳ א, ט־י. 18. שקל… ובמאזניים: על-פי יש׳ שם. 19. על… אדם: שהשליט האדם על כלל הבריאה, על-פי תה׳ ח, ז. 20. ונשמה טהורה: על-פי תפילת ׳אלהי נשמה׳. חלק ממנו: שהקב״ה נפח באפיו נשמת חיים, על-פי בר׳ ב, ז. 21. חכם לבב: כינוי לקב״ה, על-פי איוב ט, ג. מה… בחכמה: על־פי תה׳ קד, כד; צב, ו. 22. אשרי… ישכחך: על־פי תפלת מוסף של ראש השנה. 23. כי… גדולתן: על-פי יש׳ ב, כב. להבל דמה: כמוהו ככלום, על-פי תה׳ קמד, ד. 25-24. מה… ישועתנו: על-פי קטע מתפילת השחר. 27. שומר… מליל: על-פי יש׳ כא, יא. שומר… אויבי: עד כמה אשמור ואספור את הלילות והימים שבהם אני נתון תחת עול שעבוד הגלות. 28. בל… ומחלל: האויב במעשיו ובדבריו מחרף ומגדף את האל, על-פי יש׳ נב, ה. 30. יראו… נפשגו: על-פי הברכה המיוחדת לבני חו״ל לפני עמידה של ערבית. 31. קרבח… גאלה: על-פי תה׳ סט, יט, ומשובץ בפיוט ׳לכה דודי׳. 32. חכתי פצעתי: על-פי שה״ש ה, ז. 35-34. נהודן… מלכנו: על-פי קטע מן הברכה שלפני פסוקי דזמרה: ׳ברוך שאמר׳.

 סוף גנב

בבית משפחת לוב גברה ההתרגשות וגברו ההכנות לקראת חתונת הבת. האב, אברהם, טיפל בענייני החופה והקידושין, והאם, חנה, שקדה על הכנת הנדוניה לבתה.

מועד החופה הלך והתקרב, אולם, שוד ושבר, שבועות ספורים לפני כן נכנס גנב אל ביתם, והסתלק משם עם הנדוניה.

האם נכנסה לייאוש. מצבם הכלכלי היה דחוק, ורק בקושי הצליחה לחסוך פרוטה לפרוטה עבור הנדוניה לבתה. עתה, חששה, כשישמע החתן המיועד על הגניבה, יבטל את האירוסין ויחוור בו.

בצר לה הלכה האם אל רבי חיים הקטן, וביקשה את עזרתו ותפילתו. הר״ ח הרגיע אותה ואמר לה, כי בזכות סבו, הרב חיים זצ״ל, ייתפס הגנב ותוחזר הגניבה. חנה לוב נרגעה מעט, אולם היא ידעה שעד שלא ייתפס הגנב ותימצא הנדוניה לא יבוא שקט של ממש לנפשה.

ימים אחדים לאחר מכן נתפס הגנב. היה זה בעת שיצא מהעיר, עם שללו. הגנב נלקח אחר כבוד אל בית האסורים, הגניבה הוחורה למשפחת לוב, וההכנות נמשכו במישנה מרץ. מאוחר יותר ניגש הרב אל שלטונות הכלא, שוחח איתם ועם הגנב, ולאחר שזה הבטיח לשוב מדרכיו הרעות ביקש הר״ ח וערב עבות והוא שוחרר ממאסר.

מצווה גוררת מצווה

חיי הנישואין של הגביר ורעייתו לא עלו יפה, והשניים החליטו להתגרש. לאחר שנתן לה הגביר את הגט ושילחה הלך אל הרב חיים הקטן, כדי לקבל את ברכתו.

קיבל אותו הרב בסבר פנים יפות, ואמר לו: ״בעזרת השם, זכית לקיים את מצוות הגירושין, שגם היא נאמרה בתורה הקדושה. מצווה גדולה היא זו, ואשתך וטוב לך. כמאמר חז״ל-מצווה גוררת מצווה, ובטוח אני כי בקרוב שוב תשוב אל אשתך וילדיך ותחדש ימיך כקדם. דע לך, כי כבר היה צדיק אחד לפניך, שאמר לאשתו ׳בואי ונקיים מצוות גירושין׳, ולאחר שעשו זאת שב ונשא אותה לא ש ה״.

הגביר לא ידע את נפשו. זה עתה התגרש, והרב מודיע לו כי בקרוב יחזור אל גרושתו? אבל, הרב המשיך לדבר על ליבו, והפליג בשבחי אשתו. לאט לאט חדרו הדברים אל לב הגביר, שהחל להתרכך ונוכח לדעת כי אכן טעה. הוא יכול היה לוותר יותר לאשתו, לא לכעוס על כל דבר קל, ולהיות ארך אפיים.

ואז פרץ בבכי, ואמר לרב כי דבריו נכנסו אל ליבו וכי החליט להחזיר את גרושתו. לאחר שבועות אחדים עמד הגביר מתחת לחופה, עם אשתו לשעבר, שהפכה לגרושתו – ושוב לאשתו.

פאר תחת אפר

שלמה אפריאט היה עשיר גדול. חפצי זהב וכסף היו לרוב בביתו, וכדי לשמור עליהם מפני הגנבים הסמיך את חפצי הערך בארגז מיוחד. על הארגז ותכולתו היקרה ידעה גם המשרתת הערביה, שחיכתה להזדמנות נאותה כדי להיעלם עם הכסף והזהב. באחד הימים, לקראת נסיעתה לבית הוריה, בכפר הסמוך לעיר מוגאדור, החליטה לבצע את מזימתה. היא רוקנה את הארגז מתכולתו והחביאה את הכלים בתוך חבית מלאה אפר.

הגביר אפריאט הרגיש מייד בגניבה, והחל לחפש את כלי הכסף והזהב. בדיוק באותה שעה עבר ברחוב הר״ח פינטו הקטן, והם קראו לו וביקשו את עצתו. הרב חשב כמה דקות, ואמר להם: ״בזכות סבא מרי, הרב חיים הקדוש זצ״ל, עצתי היא שתחפשו בתוך חבית שבה אפר״.

אנשי הבית גיחכו, מכיוון שלא העלו על דעתם שמאן דהוא, ואפילו גנב, יטמין כלים כה יקרים בתוך חבית אפר. אבל, מה כבר יכלו להפסיד? הלכו וחיפשו ומצאו בתוך החבית את הכלים היקרים.

לאחר שמצאו אותם אמרו בני הבית לר״ח, כי מאחר שליגלגו עליו בעת שיעץ להם היכן לחפש, הרי הם נודרים שהכלים אסורים עליהם, ומעתה הם שלו.

הר״ ח סירב לקבל את האוצר, ואמר כי לא יוכל לעשות זאת. אולם, כדי שלא להשיב את פניהם ריקם ביקש צמיד זהב דק, מתנה לשמח את בתו, שהלכה אחרי בעלה וקבעה את מקום מגוריה בטבריה.

לעילא ולעילא

בכל מוצאי שבת היה הר״ ח פינטו הקטן עורך סעודת מלווה מלכה בביתו. למסיבה זו היה מזמין את היהודים בעיר, ולאחר שהתפללו ערבית של מוצאי שבת היו מתחילים לשיר ולזמר. הרב היה לוקח את כינורו, ומתחיל לשיר את המזמורים שכתב סבו הקדוש. כך היה שר ומנגן בהתלהבות ובהתרוממות הרוח, במשך שעות ארוכות, מבלי שהרגיש בזמן החולף ומבלי לחוש עייפות כלשהי.

הקהל שמסביבו נסחף בהתלהבות ובשמחה, וחש כי הנשמה היתרה של שבת קודש נשארת בקירבו, כממאנת להיפרד מהם בצאת השבת.

באחת המסיבות התלהב במיוחד הרב, ושר פיוט אחד, שוב ושוב, כל אותו הלילה. משסיים, אמר לנוכחים: ״רבותי, עייפתי, וכדאי שתלכו לישון״. ״רבנו״, אמרו לו, ״לא עת לישון עתה. כבר הגיע זמן קריאת שמע של שחרית״.

עזוב תעזוב

לכבוד השבת עשתה הגברת חנה לנקרי את דרכה לשוק, ושבה משם עם סלים כבדים. המשא היה כבד עליה, שכן היא היתה אז בחודש התשיעי להריונה. בלית ברירה עשתה את דרכה לאיטה, כורעת תחת נטל המשא והולכת בכבדות.

מולה פסע באותה שעה הרב חיים פינטו הקטן. כשראה כי היא מתקשה בהליכתה לא חשב פעמיים, לקח מידה סל אחד ואת השני נתן לשמשו, שהיה עימו. ״ברשותך, אנחנו ניקח לך את הסלים עד לביתך״, אמר לה הרב.

האשה סירבה בכל תוקף, ואף פרצה בבכי. ״במחילה מכבודו״, אמרה, ״עפר אני תחת כפות רגליך. לא אוכל להרשות שכבודו יסחב לי את הסלים, כאילו היה סבל בשוק״.

הרב מיהר לבטל את דבריה בהינף יד, ואמר לה, שמח וטוב־לב: ״גבירתי, מי שעושה טובה למי זו את-לנו. את מזכה אותנו במצווה חשובה של ׳עזוב תעזוב עימו', ושכרנו שמור לנו לעולם הבא. אנחנו צריכים להודות לך, על שהקרית לנו מצווה זו״.

הרב ושמשו הלכו בעקבותיה עד לביתה, וכשהגיעו לשם הוציא הרב כסף ונתן לה, כדי שיהיה לה במה לרכוש בגדים לתינוק שייוולד במזל טוב ולחיים ארוכים.

לבירא עמיקתא

בנסיעתו הראשונה של הרב חיים פינטו הקטן לערי מרוקו שמע על בואו הצפוי אחד מעשירי המקום, וביקש לארח את הרב, כדי שתשרה הברכה בעסקיו. הלך האיש ויצא להקביל את פני הרב, הביאו לביתו וחלק לו כבוד גדול. ובכל יום ויום היו אנשי העיר באים לביתו, ונותנים מהונם לרב. כך חלפו הימים, עד שהוצרך הרב להמשיך בדרכו. נפרד הרב חיים לשלום מהעשיר והודה לו על מידת הכנסת האורחים שנהג בו, וזכר אותו לטובה.

לאחר מספר שנים שוב יצא הרב לדרכו, אל אותה עיר. נזכר בעשיר ובקבלת הפנים הלבבית שערך לו, וביקש שוב לשהות אצלו ימים אחדים. הגיע הר״ ח לביתו ונקש על הדלת, ומה הופתע לשמוע מבעל הבית, כי אין הוא רוצה לארח אותו בביתו. אפילו לעבור את המיפתן לא נתן לו האיש.

לא עברו ימים מרובים ומזלו של הסוחר נהפך עליו. עסקיו התמוטטו, והוא הגיע עד פת לחם. כדי להישאר בחיים החל לפשוט יד, והתפרנס מהצדקה.

השושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון-עמ' 123

מחאה בעלת אופי אחר של מעפילים צפון אפריקאים הייתה כנגד מנהלי המחנות בנוגע לצורכי כשרות. מנחם ויינשטין, שליח וחוקר תנועות הנוער במחנות בקפריסין, ציטט מכתב שחתמו עליו 40 פעילי תנועת 'דרור' ו- 160 חברי תנועת 'המזרחי' ממרוקו, על אי קבלת בשר ושמן כשרים, מפני שלא אפשרו למשגיח הכשרות לצאת מהמחנה ולדאוג לכשרות המוצרים. למחאה נוסף איום שהמעפילים יפנו "ישר לאנגלים לסדר העניין" זו מחאה על אזלת ידה של המזכירות המשותפת של המחנות והסוכנות היהודית שלא השכילה לטפל בעניין הכשרות.

ה'אינצידנט המרוקאי' ביטא מתח בין התנועה הרוויזיוניסטית 'בית"ר' לתנועה הסוציאליסטית – -השוה"צ'. מעפילים מוגרבים מחו כנגד פעילי 'השוה"צ' שהניפו דגל אדום לרגל המהפכה הסובייטית במחנה 55 הדגל האדום הונף מעל דגל הלאום ו"הבית"ריסטים חיממו את כול העסק" העיד ז'ק פרץ מ'יהודה הלוי'. מעפילים צפון אפריקאים חישבו לשרוף את אוהל 'השוה"צ'. ה'אינצידנט' לא היה מחאה נגד הממסד אלא נגד תנועה פוליטית עם מערכת ערכים שונה מזו של מעפילי צפון אפריקה המסורתיים. אין ידיעות רבות על האינצידנט כי לא התקבלו דיווחים מסודרים משליחי הסוכנות היהודית. מחלקת העלייה התלוננה בפני אחד משליחיה שלא שמעה על-

"אודות ההתנגשות עם המרוקנים לצערנו, לא קיבלנו מאת מזכירות המשלחת כל ידיעה",  אך ]…[הדים קלושים הגיעונו כאן וגם אז בצורת שמועות. האחרונה בתוכן הייתה על איזה 'סכסוך עם המרוקנים' מבלי למסור פרטים על טיב הסכסוך ]…[ נודה לך באם בהזדמנות הקרובה תכחישה או תמסור פרטים יותר מלאים עליה".

פנייה זו של הסוכנות היהודית ביטאה את חששה מאיבוד שליטה בגין אירוע פוליטי בין יהודים מאפריקה ומאירופה. חיזוק לטענה זו עלה בהודעתה של הסוכנות היהודית לשליחים מויאל ואברהמי "הטמיעו דפוסים ארגוניים מסוימים בתוך הציבור הצפון אפריקאי. ]…[ מאחר והגיעו אליה שמועות מפי שליחים אודות המתיחות השוררת בקרב יוצאי אירופה והצפון אפריקאים והלכי הרוח בין האחרונים. וטוב, כי היחסים השתנו, במידה מסוימת, לפחות".  פניית הסוכנות היהודית עודדה את השליחים לתעל מעפילים מוגרבים להשתלם בסמינר המדריכים של בית רוטנברג.

מחאתו של וזיפה כהן, פעיל ציוני מרכזי בתנועת 'עטרת ציון', ממעפילי 'שיבת ציון' הייתה על יחס מזלזל של הממסד כלפי מעפילים מוגרבים. הוא פנה למדור הדתי של הסוכנות היהודית וקבל על יחס והתנהגות לא נאותים כלפי כול יהודי צפון אפריקה בהכרזות הרם קול במחנות. תשובת הסוכנות – היהודית הגיעה לאחר כחודש והייתה 'דיפלומטית' ומתחמקת כדרכה, "הרחיבו את פעולתכם, ]מעפילי תוניס[ ]…[ העמיקו ידיעותיכם בשפה העברית וסיפרותה".  תגובה קלאסית בארסנל התשובות של הסוכנות היהודית לפניות של פעילים ציוניים מארצות המגרב.

יישום העיקרון של 'ראשון מגורש ראשון יוצא מקפריסין' אותגר על ידי ועדת העלייה במחנות החורף בפני הרב יצחק שרייבוים, הנציג הבכיר בסוכנות היהודית בקפריסין, גם כאשר היה מדובר בחולים, תינוקות ונשים הרות. אחרי למעלה משנה וחצי במחנות, מחו מעפילים מבולגריה ומאפריקה בדרישה על אי אכיפת העיקרון: "עם ]אם, ב.ד[ לא תשמו ]תיישמו, ב.ד[ בכוח את המשפת ]המשפט, עיקרון העלייה ב.ד[ אז אנו מודעם ]מודיעים, ב.ד[ שכבש ]שנכבוש, ב.ד[ את כל המשרדים במחנות".  מחאה מאיימת שלא התממשה, אך הביעה מרירות ותסכול ואף חשש מערעור על סדר העלייה. מחאה שהייתה צפויה, מפני שרבים מהבעלים נשארו בקפריסין, לאחר עליית נשיהם וילדיהם, כדי למנוע גיוסם לצבא. דוגמה נוספת למתח בנושא סדר היציאה מקפריסין התרחשה חודשיים לפני פינוי המחנות. מעפילים ממחנה 55 טענו, "שמעפילי הספינות 'מולדת', 'תאודור הרצל' ו'שבתאי לוזינסקי' הועדפו על פניהם בסדר העלייה ארצה והם כבר יושבים במחנה ההסגר יותר מ- 20 חודשים. הם דרשו לתת להם את הבכורה לעלות לפני מעפילי הספינות האלה".  המכתב נכתב שבעה חודשים אחרי הקמת המדינה ורבים מהם היו כנראה צעירים בגיל גיוס שלא הורשו לעלות בגלל החלטה בריטית שלא להפר את הסכם הפסקת האש בארץ ישראל.

למעשה ספינות אלה גורשו לקפריסין לפני 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' מצפון אפריקה שחלקם טרם עלו ארצה. מאחר ולא נמצאה רשימת חותמים אך ניתן להניח שהיו ביניהם גם מעפילים מוגרבים שמחנה 55 שהיה מבצרם מאז חודש מאי 1947 , מועד גירושה של הספינה הראשונה מצפון אפריקה. הצטרפותם של מעפילים צפון אפריקאים ממחנה 55 למחאה זו אף שהחותמים היו ערים לכך שהספינות 'מולדת', 'תאודור הרצל' ו'שבתאי לוז'ינסקי' גורשו לקפריסין לפני ספינותיהן נבעה משהייתם הארוכה בקפריסין. לקראת סוף שנת 1948 נציגי התנועות הפוליטיות חתמו על התנגדותם לשנות את העיקרון של "הראשון לנכנסים, הראשון ליוצאים ותובעים שהתור ישמר בכול חומרתו".  מחאה זו שהייתה חודשיים לאחר הקמת המדינה הגבירה את התסכול של המעפילים שנשארו בקפריסין כבר 20 חודשים. והנה קמה מדינה והם עדיין בכלא הבריטי.

מחאה מסוג אחר התבטאה בניסיונות בריחה מקפריסין. חמל רפאל הזכיר בדיווחו כי המרירות של המוגרבים התבטאה "בעשרות מקרים של בריחה", כולם נתפסו בידי המשטרה המקומית" וגם ]…[

"באיום לפנות לקונסול הצרפתי במקום ]קפריסין, ב.ד[ שיחזירם 'הביתה' אם לא ימלאו אחרי תנאי זה או אחר".  מאחר שהובטח להם שישבו בקפריסין כחודשיים שלושה ולשהייה ארוכה יותר הם לא – היו מוכנים. הסתבר שחלקם ישבו במחנות למעלה משנה וחלקם אף למעלה משנתיים עד לשחרור. יעקב וענונו, מעפיל ב'יהודה הלוי' נתפס במהלך בריחה ממחנה 55 סיפר שבסופו של דבר עלה ארצה במסגרת עליית הנוער ונלחם במלחמת העצמאות בחטיבת הראל.

את המחאות השונות באופיין אפשר להציב על רצף. בקצה האחד, מחאות אקטיביות הפגנה – שביטאה כעס ומרירות של מעפילים צפון אפריקאים בבחינת פריקת תסכול ושחרור לחצים מידיים וניסיונות בריחה. ובקצה השני, מחאות שביטאו קשיי הסתגלות בעיית האוכל הכשר וקבלת דואר – ובתווך מחאה אישית כנגד יחסם של השליחים כלפי המוגרבים ומחאה על מצבה של קהילת טריפולי במונחים של הטלת אחריות מבחינה מוסרית והאשמה שהוטלה על ראשי הממסד הציוני.

עד סוף שנות ה- 90 של המאה שעברה מקומם של מעפילי צפון אפריקה באתוס הציוני לא היה בראש מעייניהם של חוקרי ההעפלה. הם התמקדו בשארית הפליטה הגדולה והתעלמו מ'קומץ' מעפילים מוגרבים. המחאות מעידות על ניסיונות המעפילים המוגרבים להסתגל ולהתמודד עם החיים במחנות. הדימוי השלילי שדבק בהם שהביא לניכור ולהדרה מוחלטת ממקורות פרנסה ותעסוקה במחנות לא סייעו להשתלבותם בחיי המחנות והם שהזינו את המחאות. מצד אחד הסוכנות היהודית התייחסה בספקנות וחשדנות לבעיות של מעפילי צפון אפריקה. ומצד שני, המנגנון הפוליטי שניהל בפועל את המחנות התעלם מצורכיהם של המעפילים המוגרבים. הם נלכדו בין הפטיש לסדן. תהליכי קואופטציה פוליטית שעברו המעפילים בידי התנועות המפלגתיות הארץ ישראליות לא סייעו להפיג את המתחים שהתעוררו בגין הדרתם של המוגרבים. ומכאן התעוררו מחאות ותקריות שביטאו את מר ליבם של המעפילים הצפון אפריקאים.

תלונתו של יצחק פדידה, ממחנה 64 , בשם משפחות צפון אפריקאיות העידה על הבעיות עימם התמודדו,

"פעמים הרבה, כשאנו פונים אל מזכירות המחנה או אל ארגונים רשמיים אחרים, קורה המקרה. שהאחד שולח אותנו אל השני וכן הלאה עד שאין כל אחד רוצה לטפל בנו וכולם פורקים משכמם את העול כאילו איננו נוגעים לו. כך שאנו נזנחים מכל הצדדים וכל זה מפני שאין לנו נציגות. . לכן אנו פונים אל המרכז העליון של היהודים בקפריסין בכדי שתאשרו את זכויותינו. או שיהיה מהוועד איש אחד שיבין אותנו שעליו מוטלת האחראיות עלינו ושהוא יכול להדריכנו בחיינו במחנות או שיהיה לנו ביניכם נציג".  .

תלונה זו מסכמת את הבירוקרטיה והמנגנון הפוליטי הבלתי שקופים שאפיינו את ניהול המחנות

על ידי התנועות הפוליטיות בקפריסין. יותר מכול היא ביטאה את התסכול, המרירות, הניכור וההדרה

של מעפילי צפון אפריקה בקפריסין.

היהודים יצאו ממצרים בשבטים. המעפילים יצאו מאירופה אחרי השואה במסגרת של מפלגות. )יודל דרקסלר.

כנס שלוחי הקיבוץ במחנות קפריסין, גבעת ברנר 2.10.1964

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי…

במחצית הראשונה של 1957, העמיק מאוד הניגוד בין ההצהרות הפומביות של ממשלת מרוקו לבין מדיניותה המעשית בנושא היהודי. הסולטאן ושרי ממשלתו, הירבו לשבח את היהודים על נאמנותם ועל כשרונותיהם, והבטיחו להם מקום כבוד בחיי הכלכלה והתרבות של מרוקו העצמאית.

שירי ההלל ליהודים תכפו במיוחד, לקראת ביקורו של הסולטאן בוושינגטון, בקיץ אותה שנה. לקראת המסע, הכריז הסולטאן על בכור בניו, מולאי חסן, כעל יורש־עצר ובסתר ליבו האמין כי חינוכו הצרפתי של הבן, ירגיע את חששותיה של אירופה ביחס לאופי המשטר בעתיד. מתוך רצון לזכות בתמיכתה של יהדות ארה״ב ומתוך רצון למשוך למרוקו משקיעי־הון אמריקניים, ריכז סידי מוחמד בידיו, את הטיפול בבעיה היהודית בארצו. הוא האמין, כי אם לא יתן לישראל ולתנועה הציונית סיבות ממשיות למחאה. יהיה ביקורו בארה״ב מוצלח והקונגרס האמריקני יאשר את המלצות המימשל, להעניק למרוקו סיוע כלכלי נדיב.

ברם, מתינותו המוצהרת של הסולטאן לא עמדה במבחן המעשה. המציאות בשטח, היתה הפוכה לחלוטין. מאז נסגרו שערי מחנה ״קדימה״ בקזבלנקה, התמקדו מאמצי שירותי הבטחון המרוקניים, באיתור פעילי־העלייה והוגבר הפיקוח על המוסדות הקהילתיים היהודיים בכל רחבי המדינה. מצב זה חייב את ה״מסגרת״ להתמודד עם המימשל המרוקני בשני תחומים מקבילים: להתמיד במאמץ העלייה ולפעול להמשך קיומו של הלהט הציוני, בעיקר בקרב הנוער היהודי.

ואמנם, כניסתה של ה״מסגרת״ למשימות הגנה ועלייה בקצב כה מהיר ובצורה כה חלקה, היתה ללא ספק פרי מסירותם הרבה של מתנדביה וביטוי לרצונם העז של יהודי מרוקו להעפיל לישראל בכל מחיר. אך כבר בשלב ראשוני זה, הגיעו ראשי ה״מסגרת" למסקנה כי אין בכך די וכי בעיית עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, לא תיפתר ללא הכרעה מדינית. פעולותיהן של ״לביא״ ו״מקהלה״, כמו גם הצלחותיה וכשלונותיה של ה״מסגרת״ באותם הימים, זירזו את הטיפול המדיני בנושא זה. ממשלת ישראל ביקשה את עזרתן של ממשלות ארה״ב וצרפת וביקשה את עזרתם של ארגוני הסעד היהודיים בעולם. אך גם בירושלים העמיקה ההכרה כי דרוש מאמץ מדיני והסברתי רחב־ממדים, לביטול הגזירות שגזר הסולטאן על יהודי ארצו. ביקורו של הסולטאן בוושינגטון סיפק, איפוא, לישראל ולתנועה הציונית את העילה לעידוד מאמץ זה.

לקראת צאתו של הסולטאן לארה״ב, נערכו בירושלים דיונים קדחתניים ביחס לעמדתה של יהדות ארה״ב בשאלת העלייה. המימסד היהודי האמריקני ביקש לארגן הפגנות נגד הסולטאן ויזם שורה של פעולות בקונגרס האמריקני. שרת החוץ, גולדה מאיר, זימנה בלשכתה בירושלים דיון מיוחד בנושא זה. בין היתר השתתפו בדיון נשיא הקונגרס היהודי העולמי, ד״ר נחום גודלמן; יו״ר מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ש.ז. שרגאי; ״פייר״, האחראי מטעם הארגונים היהודיים לעניני העלייה מצפון־אפריקה; ״לואי״ – האחראי בפאריס על פעולות ה״מסגרת״ במרוקו. כבר בפתיחת הדיון, הביע ד״ר גולדמן התנגדות עזה לכך שיהדות ארה״ב תפגין נגד הסולטאן. הוא טען כי במגעים השוטפים של ה״קונגרס היהודי העולמי״ עם ממשלת מרוקו, הובטח להנפיק ליהודים כ־ 500 דרכונים לחודש. גולדמן טען כי הסולטאן"מעלים עין״ מתנועת ההגירה לישראל והוא ציטט את השגריר האמריקני ברבאט, דיויד פורטר, כמי שאמר לו, ששלטונות מרוקו יכלו לחסל בן לילה את מתנדבי ה״מסגרת" ובכך להנחית מהלומת־מוות על ארגון העלייה החשאית ממרוקו. גולדמן המליץ, על כן, שמנהיגי יהדות ארה״ב ״לא יעליבו״, את הסולטאן ולא יפגינו נגדו. הוא טען שהמאבק הצמוד להוצאת היהודים ממרוקו, לא היה הכרחי. לדעתו, הפעילות החשאית מחמירה דווקא, ולא מקלה את מצבן של הקהילות היהודיות וכי רק ב״דרכי נועם" ניתן להבטיח את המשך העלייה ממרוקו.

כל המשתתפים בדיון, יצאו חוצץ נגד עמדתו זו של ד״ר גולדמן. גולדה מאיר, בעיקר, אך גם ״פייר״ גילו עמדה תקיפה במיוחד. הם טענו כלפי נשיא ״הקונגרס היהודי העולמי״, כי השלטונות המרוקניים מנצלים לרעה את המגעים שהם מקיימים עם ג׳ו גולן – מזכירו המדיני של ד״ר גולדמן – והם מנסים להוכיח באמצעותו כי אין הם פוגעים לרעה בזכויות היהודים ולא מגבילים את חופש התנועה שלהם. גם ״לואי״ וש.ז. שרגאי תמכו בעמדתה זו של גולדה מאיר. יו״ר מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית אמר, כי אין להתערב בשיקוליה של יהדות ארה״ב. אם מנהיגי יהדות זו סבורים שיש להפגין נגד הסולטאן ולהפעיל עליו לחץ פומבי בנושא העלייה – אין ישראל יכולה למנוע צעד מעין זה. ואילו "לואי" סיפר לגולדמן כיצד בשיחה עם אלכסנדר איסטרמן וג׳ו גולן, הבטיח ראש הש.ב. המרוקני, מוחמד לגזאוי, שכל יהודי המבקש לעזוב את מרוקו יוכל לעשות כן. לגזאוי הוסיף משפט רב־משמעות: היהודים חייבים להתאזר בסבלנות, ״יען כי הנפקת הדרכון אורכת זמן רב״. אך כאשר באו השניים לדווח על פגישתם עם לגזאוי, הראה להם ראש ה״מסגרת״ את העתק המכתב ששיגר ראש הש.ב, המרוקני למושל פאס ואשר בו הוא אסר במפורש הנפקת דרכונים חדשים ליהודים.

ואמנם, לחצם הפומבי של יהודי ארה״ב השפיע: הנשיא אייזנהואר ושרי ממשלתו יעצו לסולטאן לבטל את ההגבלות על יציאת היהודים. הפעילות הדיפלומטית שממשלת ישראל ניהלה בוושינגטון באותה תקופה, גרמה לכך שגם בקונגרס האמריקני הובעה תמיכה בהפסקת רדיפות היהודים ובהקלת יציאתם ממרוקו.

זמן מועט לאחר שובו לרבאט, הורה הסולטאן לחדש את הנפקת הדרכונים ליהודים. בהתאם להנחיה זו, פירסם שר הפנים המרוקני, ב־28 בנובמבר 1957, הודעה שבה נאמר כי על פי רצון הסולטאן, אין להפלות יהודים לרעה וכי כל יהודי המבקש לצאת את גבולות המדינה – רשאי לקבל דרכון, לו ולבני משפחתו. ברוח הוראה זו, הודיע מוחמר לגזאוי, ביום ה־12 בדצמבר 1957, על תיקון בהוראת הצו 424 מיום 27 בספטמבר 1956, בענין יציאת היהודים. על פי ההוראה החדשה, בוטלו כל ההגבלות על הנפקת דרכונים ליהודים. הצו החדש קבע כי זכותו של כל אזרח מרוקני לקבל דרכון ולנוע באופן חופשי במרוקו ומחוצה לה, ״בכל עת שיחפץ״. עם זאת ראה לגזאוי להדגיש, כי ״אין משמעות הצו – היתר לציונות להמשיך ולפעול במרוקו ולחזק את תעמולתה בקרב יהודי המדינה״. אדרבה, לגזאוי קרא לגלות את מנהיגי התנועה הציונית ופעיליה, לצורך העמדתם לדין, באשמת ״פגיעה באינטרסים חיוניים של המדינה".

ישראל והתנועה הציונית, קיבלו בקורת רוח מרובה את ההתפתחות החדשה במרוקו. אך לכולם היה ברור שמבחנן האמיתי של הוראות־לגזאוי יהיה בביצוען. אם לשפוט על פי התנהגותה של ממשלת מרוקו בשבועות האחרונים, אזי התקוות לשיפור ממשי, לא היו מרנינות במיוחד.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי…

שירים מתקופת יוםןם בן־צור

מכל מקום ביטוי לכוחה ולשרשיותה של האמונה בשבתאות שהפיח יוסף בן צור ניתן באותן שנים על־ידי חכמי ומשוררי התקופה בקובץ שירים ־פיוטים בכתב־יד ממרוקו בהם נמצאים שירים רבים המפארים, משב­חים ומרוממים את המשיח שבתי צבי, נביאו נתן העזתי ויוסף בן־צור. השירים שולבו בתפילות שבת ונאמרו לפני פרקי תפילה כרשות ״לנשמת״, ״לברכו״, ״לקדיש״, ליום ז׳ של פסח, ״לחתן״ וכו'. בידי כעשרה פוטו־קופי של אותם שירים, דבר המעיד על ההתלהבות הרבה שאחזה בהמונים. לשם הדגמה נביא כאן שלושה פיוטים. שאר השירים יובאו עם יתר המקורות בסוף הספר.

פיוט לנשמת

אהלל שם אל כי הוא אדוני

סלח למעלי נין ישי יבוא ישלים רצוני

כי הוא גואלי יה חושה מהיר ובנה ארמוני

בשבילך א״ל הבי״א משיח ״נו שבתי מלכנו

נתן נביאנו עם יוסף מליענו בו שמח לבנו

אני בעת אזכור שמו כצוף ומן

טעם לחכי כי שלחו אל נאמן

עני תאיר בשועתך באה בשורה

יה תבנה מהר את נאותך בית הבחירה

וחי אתה את מתיך ישיני קבורה

שבח תנו ושיר לאל פדה עם אשר נלקח בלא מחיר

קביץ יה מהיר

צוליעה ותועה ירוצו יקדישו בביתך יחדש שיר

וזמרה ירחשו לך צור נאמן

חום האל והשלים רצוני

עם האיש הזה זכור זכות אב המוני

עם האיש הלזה קרב פדות ובנה ארמוני

מהר נחזה בקבוץ גלויות נדחים כשיות

 בארבע הפאות.

רחם כוכב מהר

בזכות אבות רצה נא שבחי וקבץ נדחי

ונשמת כל חי תברך את שמך.

[פיוט ששרו לפני ״נשמת בל חי תברך – את שמך, שקוראים בשבת בתפילת שחרית],

פיוט לשוב החתן

שובה חתן אהובי מהר למקומך

חזק מברך סוד תורה

תראה שבתי צבי בימיך

ברך לדר עליה ונדור נדריך

יראה האל והיה שני בצריך

ינון וגם אליה מציון יעזרך

חזק מברך סוד תורה

בלבך תצור

מלבות יוסף אבן צור

תראה לעולמך

תראה שבתי צבי בימיך

[כאשר שב החתן למקומו לאחר הקריאה בתורה].

רשות ל״ברבו״

יחיד ורם לו כל תפארת

חונינו האל צורי

סוד הנחתם עלה במהרה

ובבשורות אבן צורי

מאור עולם נראה האורה.

פרינו מהר צורי חושה

האל רם קבץ פזורה

עם בגלות עצור ובנה אולם בית הבחירה

אז ישיר עם אסיר נורא

 ונעלם הקם בשורה

מבשר אבן צור חי פדינו

אהי נא שבתי צבי עם נתן הנביא

זמרתנו לאל חי עולם

בפי כל המוני

קום וגאלנו בזכות חזה סולם

ונברכו לה׳

[״ברבו״ היא ברבה שקורא שליח הצבור בקול רם לפני ברכת היוצר (יוצר אור ובורא חושך) שליח צבור אומר ברבו את ה׳ המבורך והקהל עונה ברוך ה^, המבורך לעולם

ועד.]

האפוקליפסה של ר׳ אברהם בן־סמחון

אך לא רק השירים והפיוטים ביטאו את מידת התפשטותה של האמונה במשיח, אלא גם נבואות ואפוקליפסות צצו ונולדו באותה תקופה. הכל מעיד כמאה עדים עד כמה פשתה בהמונים האמונה במשיח.

ר׳ דניאל בהלול מביא בספרו ״פירושי קבלה ליוסף בן־צור״ חלום נבואי המיוחס לר׳ אברהם בן־סמחון מהעיר פאס. החלום מסופר בגוף ראשון על־ידי אברהם בן־סמחון עצמו והוא משתרע על פני עמודים אחדים. נביא כאן את תמציתו: ״אני אברהם בן סמחון מתושבי פאס יע״א הייתי יושב ובא אדם אחד ואמר לי.״ להלן הוא מספר שראה אדם בדמות מלך ונתן לו ספר שהיה בידו כדי לקרוא בו. ואחר־כך גילה לו את שנת הקץ בהסתמכו על ספר הזוהר ועל ספר דניאל. לאחר גימטריאות ופרושי צרופי האותיות של האלפא ביתא החדשה בישר לו ששנת הגאולה היתה עריכה להיות שנת תב״ח (1668), אלא ״שנתחבר הו״או עם הה״יא ונעשו ו״ה ובאותה שנה צריך לבוא מלכינו משיחנו עטרה על רואשינו שב״תי צ ״בי יר״ה וצריכים להיות חבלי משיח … והקב״ה ברחמיו וחסדיו הוסיף לנו השש שנים וששה חדשים כדי שיתבטלו חבלי משיח.״ ובסיום החלום אומר בן־סמחון: ״ואז ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד … ואשרי ש(יחכה) ש(יראה) באותה שנה שהיא בשנת התב״ח (1668) שנתחבר שם ו״ד ומצפה ומחכה עוד שבע שנים אחרות (כלומר שנת תל״ה – 1675) שהיא שמיטה שם השם בעזרת האל״. עד כאן לשון אברהם בן־םמחון ומוסיף ר' דניאל בהלול: ״והשם יראנו נסים ונפלאות מתורתינו הקדושה והתמימה והזכה והברה אמן וכן יהא רצון ונאמר אמן סלה. ועד אנכי המחבר לאל״ית (לאל יתברך). אני נותן שבח והילות הצעיר דניאל בר יהודה בהלול ס״ט ר״ח אדר משנת תל״ה לפ״ק.״(את הטקסט המלא של החלום ראה בסוף הספר).

החלום של ר׳ אברהם בן־סמחון מעיד על ההתעוררות וההתלהבות שגרמה הופעתו של יוסף בן־צור. כפי שראינו האמונה בו היתה גדולד וגרפה המונים. להתלהבות היו מספר סיבות:

פרק הזמן שעבר מאז הופעתו ועד להתגלות המשיח היה בטוח של כמה חדשים בלבד. ״ואני איני אומר לכם על הגאולה שנה או שנתיים אלא שתמתינו ב׳ חדשים ואין אתם צריכים לשאול יותר.״

הבטחון העצמי שגילה, וההחלטיות שבה דיבר על בוא המשיח.

הידיעות המופלגות שגילה בתורת הנסתר תוך ענותנות מיוחדת. כל הסיבות הללו נסכו בלב שומעיו אמון ובטחון והגבירו את אמינותו. בינתים הדריכות, המתח והציפיה לקראת הזמן המיועד גוברים. ליל

פסח קרב ובא ״וכל הקהילות שבמערב נאספו בערב פסח בבתיהב וממתינים״. והנה הזמן המיועד. ערב פסח הגיע והמשיח לא בא. האכזבה גדולה, אך אין יאוש. האמונה במשיח לא פסה ״ולא פתחו פיהם עדו״.

 חמישה חדשים וחצי לאחר היום המיועד, בכ״ד באלול תל״ה, מתרץ היהודי מטאלי, במכתב אל אחיו בליוורנו, את אי־הופעתו של המשיח כך: ״ובעוונותינו הרבים נתעכב ולא בא. והנביא (בן־צור) השיב בשם המגיד שאמר לו שהיה מוכרח להיות כן בעבור הרבה עוונות שהיו בישראל ובעבור אותו הצער שנצטער הנביא איך נמצא שקר בדבריו. נמחלו אותם העוונות. עכשיו הראה לו המגיד הרבה רמזים וסודות ושהגאולה קרובה והיו בטוחים שהגאולה תהיה בשנה הבאה שנת תל״ד״(76 16).

אנשי הכת קיבלו עליהם את צידוק הדין ללא רחש וללא נדנוד עפעף. האמונה בו היתה כה חזקה ואיתנה שהדעה המקובלת היתה שאם לא נתקיימו דבריהם של נתן ושל יוסף בן־צור על זמן הגאולה ״לא נוכל לומר שדיברו שקר חס ושלום אלא שכך גזרו מן השמים״.

אכן חזקה היתה ההתעוררות בגילוי השני יותר מאשר בגילוי הראשון. התנועה כבשה יותר שטחים והיתה לה השפעה רבה. בינתים לא עבר זמן רב והבחור יוסף בן־צור נפטר, וראה זה פלא גם אחרי מותו שמרו לו אנשי הכת אמונים. אחד מחסידיו מסכם כך את תקופת יוסף בן־צור: ״ויהי אחרי כן וימת הבחור הנאמן לנביא לה׳ ואעפ״י שלא באה הגאולה בזמן שאמר ידעו בידיעה ברורה כי מאת ה׳ היתה זאת ואין להרהר אחר מידותיו, כי מי עמד בסוד ה׳ מי הקשיב דברו וישמע? לו נתכנו עלילות. הוא ברחמיו יראנו נפלאות ויחיש לנו ישועת אכי״ר.״

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674- ר׳ דניאל בהלול עמ' 131

דוגמה לחלק השלישי המקור בערבית־יהודית- הצעיר יצחק חזן הי״ו אכי״ר.

הערת המחבר: דרשה זו הייתה מיוחדת למשפחתנו ולעוד כמה משפחות במכנאס. ברור שהדרשה הזאת ארוכה מדי ואיננה טיפוסית. זוכר אני שרוב הילדים בזמני למדו דרשות קצרות יותר ומסובכות פחות בתוכנן.

אבל מאידך גיסא, דרשה זו כוללת כל הנושאים והמוטיבים הנמצאים בדרשות האחרות, כגון חשיבות השמחה בעשיית המצוות, גודל מעלת מצוות ציצית ומצוות תפילין, סגולות ההגנה שלהן, וגימטריות שונות המוכיחות שכל אחת משתי מצוות אלו שקולה ככל מצוות התורה כולן, ומבחינה זו דרשה ואת טיפוסית מאוד בתוכנה. הנוסח המובא כאן מבוסס על שני כתבי־יד דומים שבידי(ראה הערה 31 למעלה). אעפ״י שהנוסח בכתב־יד אחד מקוצר קצת, ברור ששני הטפסים הועתקו ממקור אחד, ולכן הרשיתי לעצמי לתקן את הכתיב פה ופה ולמלא מלים חסרות לפי השוואה מדויקת של שני ההעתקים.

חומר הנמצא בכתב־יד אחד ולא בשני מובא כאן בסוגריים עגולים.ע"כ

מורי ורבותי, דבר ידוע הוא שעיקר שכר המצות הווא על שמחה די יכון שמח בנאדם בעשייתן יותר מן המצוה עצמה. והאדסי מן די זברנא שהעניש הקב״ה לדי יעמל למצוה ומא יפרחסי ביהא, די קאל לפסוק ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל״. ומנהא נערפו חנא קדאס גדול שכר די יעמל למצוה בשמחה לאיין חנא ענדנא ״מרובה מרה טובה ממרת פורענות״. ורבותנו פססרו פהאד לפסוק די קולנא באיין צריך בנאדם יפרח בעשיית המצות כתר מן די יפרח בלחפצים דייאלו. והיינו לכוונה דלפסוק די קאל ״מרוב כל״, דהיינו יותר ובפרט בשתי מצות אלו שהן מצות ציצית ומצות תפילין, מן הראוי הוא שצריך לשמוח בהם ביותר מכמה טעמים. אוחדא, מפני שכל אחד מישראל אינו יהודי שלם אלא אם כן יש לו תפילין, לאיין הייא אחת משלוש מצות שנכתב בהם ״אות״, פחאל די כתב הרמב״ן ז״ל כי משש מאות ושלוש עשרה מצות שנצטוו בהם ישראל, אין לך שום מצוה שנכתב בה ״אות״ כי אם שלוש מצות והם מילה שבת ותפילין: מילה, דכתיב ״והיה לאות ברית ביני וביניכם״; שבת, דכתיב ״אות היא לעולם״; תפילין, דכתיב ״והיה לאות על ידך״. והומא בתלאתא ביהום אות ועדות לישראל שהם עבדים להקב״ה, ועליהא קאלו לחכמים פלעיד ופשבת פטור מן תפילין, לאיין חנא ענדנא ״על פי שנים עדים יקום דבר״; פלחול הרי למילה ותפילין, ופשבת הרי למילה ושבת. נמצא וואחד די מא ילבשסי תפילין מא ענדוס זוז דלעדים די יסהדו עליה באיין הווא יהודי גיר דוקא חתא ילבש תפילין וויתוסאבו עליה שני עדים עאד יתסממא יהודי שלם.

וכן ציצית זברנא קאלו חכמים ז״ל ״כל הזהיר במצות ציצית זוכה להקביל פני שכינה״ כתיב הכא, ״וראיתם אותו״, וכתיב פשכינה ״ואותו תעבודו״, פחאל אותו די תממא הייא שכינה, חתא אותו דציצית הייא שכינה.

ועוד מצינו שכל אחת מהן שקולה ככל התורה כולה. פתפילין זברנא קאלו חכמים ז״ל במדרש שוחר טוב וז״ל [וזה לשונם] ״אמר רבי אלעזר, אמרו ישראל לפני הקב״ה, רבונו של עולם רצוננו לעסוק בתורה יומם ולילה ואין לנו פנאי, אמר להם הקב״ה, בני קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאלו עסקתם בתורה יומם ולילה. רבי יוחנן אמר, מקרא מלא הוא, והיה לאות על ידך למעת תהיה תורת ה׳ בפיך״. רצונם לומר באיין די יכון זהיר במצות תפילין כאלו קיים כל התורה כולה. ובמצות ציצית גם כן זברנא באיין הייא שקולה ככל התורה כולה. מחמת די הייא גורמת כל המצות. פחאל די קאל לפסוק, ״וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳״. ופססר מהר״ם אלשיך ז״ל שהוא על דרך משל לבן אדם די כא יעקד ואחד לכיט לצאחבו עלא סבאעו באס יתפככרו וויקדילו די עלאס אוצצאה. הכי נמי חתא הקב״ה אוצצאנא נעקדו חוטי הציצית על כנפי כסותנו באס נתפככרו למצות כללהום ונעמלוהום. (ופחאל די סיבנא פלמעשה די דאך תלמיד די שמע באיץ כאיינא וואחד זונה פכרכי הים די מא כאן סי פחאל ליופי דייאלהא פלעולם ומן די מסאלהא וחב יעמל מעאהא לעון, באו ציציות וטפחו על פניו ותפככר למצות די שי״ת ותמנע ומא עמלסי לעוון.)

ושמא תאמר הא חנא כא נגזרו פציצית ומא כא נתפכרוס למצות; ואפשר נקולו דרך רמז, לכוונה הייא לאיין ״כל״ כא יטלע פיהא בלחסאב כמסין, ו״מצות״ כא יטלע פיהא בלחסאב כמס מייא ושתא ותלתין, ושם ״הוי״ה״ ב״ה [ברוך הוא] כא יטלע פיה שתא ועסרין, בין הכל סת מייא ותנאץ, ולמצוה דציצית די הייא זכרון לכולם הרי תרי״ג. והאגדא כא יחב יקול לפסוק, על ידי די תכונו רואים ציצית, תכונו זוכרים כל מצותיה די כא יטלע פיהום תרי״ג עם הציצית.

ועאווד באס מצות ציצית שקולה ככל התורה לאיין ציצית כא יטלע פיהא שת מייא, ושמונה חוטים וחמשה קשרים בין הכל תרי״ג. אוו נקולו טעם אכור, והווא בהקדים סאיין קאלו חז״ל בפרק התכלת וזה לשונו: ״תניא וראיתם אותו וזכרתם, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו קרית שמע, דתנן מאימתי קורץ את שמע בשחרית, משיכיר בין תכלת ללבן״. נמצא באיין קרית שמע תלויה פציצית לאיין מא יזבר יקרא קריאת שמע פצבאח גיר חתא ידווא נהאר, די יקדר יעקל באיין תכלת די הווא כדר ללבן די הווא בייד. עליהא מנאיין ירא ציצית וויפרז תכלת יתפכר ק״ש [קריאת שמע].

ויש לדקדק פהאד למאמר, לפסוק כא יקול ״וזכרתם את כל מצות ה׳״, משמע גיר ירא ציצית יתפכר למצות כולהום; סאעא (עלאס) בעל למאמר כא יכררז מן לפסוק גיר מצוה אחת הייא ק״ש. ובאס נפטנו האד למאמר נסבבקו סאיין קאלו חכמים בסוף מסכת מכות וז״ל: ״דרש רבי שמלאי תרי״ג מצות נאמרו למשה מסיני שס״ה לאדן כמנין ימות החמה, ורמ״ח עשין כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא מאי קראה, תורה צוה לנו משה, תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוו, אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום. בא דוד והעמידן על אחת עשרה… בא ישעיה והעמידן על שש… בא מיכה והעמידן על שלוש… חזר ישעיה והעמידן על שתים… בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה״. ויש לדקדק פהאד למאמר, נחבו נערפו אמא הייא כוונת נביאים עליהם השלום; תורה פיהא תרי״ג מצות, והומא טייחו רובם, סי מנהום העמידן עלא חדאס, וסי העמידן עלא סתא, וחבקוק העמידן עלא אוחדא! והא חנא ענדנא אוחדא מן שלוש עשרה עיקרי הדת, באיין תורה לא תשונה ולא תתחלף כל ימות עולם, ועוד הא קיימא לן ״אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן הוא גדול ממנו בחוכמה ובמנין״, ותורה כא תסהד ״ולא קם נביא [עוד] בישראל כמשה״.

אמנם לפרש נראה באיין כוונת נביאים כולהום גיר יעמלו כללים לתורה באם יכונו מתקיימים למצות כולהום. (ואין כאן מקום להאריך, עיין מהרש״א שם.) ומה שצריך לענינינו הווא באיין חבקוק די קאל ״וצדיק באמונתו יחיה״ רצונו לומר, שעיקר התורה ולמצות הייא לאמונה די יכון מאמין בנאדם בשי״ת שהוא אחד, והייא מצוה ראשונה בעשרת הדברות שכוללת שתים, ״אנכי״ ו״לא יהיה״. והומא כוללים תרי״ג מצות, דהיינו אנכי כוללת כל מצות עשה, ולא יהיה כוללת מצות לא תעשה. ששמענום מפי הגבורה, שהוא אחד ומצותיו אחד, ולא יקבלו המצות ריפוי מצדו יתברך. ועל זה רמז דוד המלך ע״ה באלפא ביתא דתמניא אפי באומרו ״כל מצותיך אמונה״, רצונו לומר, שכל המצות נכללים במצוה ראשונה די הייא לאמונה די שמענא מפי הגבורה ועל ידי(די) יכון מאמין באחדותו יתברך, יכון רץ למצוה קלה כבחמורה. לאיין שי״ת די אוצצא עלא מצוה חמורה הווא די אוצצא גם כן עלא מצוה קלה. ועל פי זה, יתוואזיב למאמר דיאלנא מליח, די קאל ״ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת״ ואיזו זו קריאת שמע די הייא כוללת כל מצות ה׳, לאיין פקריאת שמע היא עיקר האמונה ואחדותו יתברך. נמצא, גיר יכון זהיר פקריאת שמע די מביין פיהא כלל האמונה, יתפכר למצות כולהום, ופחאל די קולנא.

וטעם די אוצאתנא תורה נתפכרו למצות כלהום, לאיין תורה פיהא רמ״ח מצות עשה, ושס״ה מצות לא תעשה כנגד חלקי האדם, די הומא רמ״ח איברים ושס״ה גידים. ועל ידי תרי״ג מצות יכונו מתקדשים חלקי האדם. והנה כפי האמת לא אפשר לכל אדם לקיים תרי״ג מצות בשלמות ובכללותם, עליהא רצה הקב״ה לזכות את ישראל ועטאנא מצות ציצית, שעל ידה נכונו זוכרים כל המצות, ווינחסאב עלינא כאלו עמלנא למצות כולהום בכללותם. ואפשר האדי הייא כוונת לפסוק די קאל (וראיתם אותו וכ״ו) ״למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, והייתם קדושים״, לומר על ידי די תכונו תפכרו למצות, ינחסאב עליכום כאלו עשיתם כל מצותי, ועל ידי כן תכונו קדושים.

ובספרי גם כן דרשו מן האד לפסוק באיין זכירת ציצית נחשב למעשה ומוסיף קדושה לישראל וזה לשונו: ״למען תזכרו ועשיתם — לעשות זכרון במעשה; והייתם קדושים — זו קדושת ציצית, או אינו אלא קדושת כל המצות, כשהוא אומר קדושים תהיו, הרי קדושת כל המצות, אמור הא מה אני מקיים והייתם קדושים, זו קדושת ציצית, מגיד שהציצית מוסיף קדושה לישראל ע״כ [עד כאן] לשונו״.

ובענין תפילין גם כן מצינו שהוא מוסיף קדושה לישראל, שבשבילו השכינה שורה על כל אחד מישראל, פחאל די דרשו פמדרש הנעלם על פסוק ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״. דהיינו מקדש הווא תפילין, ובשבילו ושכנתי בתוכם. ועלא האדסי ודאי קאלו פלגמרה ״תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים״, לאיין בשביל די שכינה שורה עלינו צריך לגוף דייאלנא יכון נקי, משום ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך״. ועוד מצינו שעל ידי תפילין זכו ישראל ליכנס לארץ, פחאל די דרשו רבותינו ז״ל במסכת בכורות, וזה לשונם: ״והיה כי יביאך בפרשת תפילין למה נאמר״, לאיין חנא ענדנא תפילין חובת הגוף הם, ונוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ, אם כן עלאס עלקתהום תורה פביאת הארץ, וואזבו פלגמרה: ״עשו מציה זו שבשבילה תכנסו לארץ״.

והואיל וזברנא שתי מצות אלו גדולים בענייניהם ודאי ראוי לשמוח בהם יותר ממצות התורה. וכן מצינו לחכמי הגמרא שהיו שמחים במצוה זו; פחאל די קאלו פמסכת ברכות וזה לשונם: ״אביי הוה יתיב קמיה דרבא, חזייה דקא בדח טובא, אמר ליה יגילו ברעדה כתיב, אמר ליה אנא תפילין קא מנחנא. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי וירא, חזייה דקא ברח טובא, אמר ליה לא סבר לה מר, בכל עצב יהיה מותר, אמר ליה תפילין קא מנחנא״. ויש לדקדק פהאד למאמר; ראשונה, עלאס רבי ירמיה מא כא יתעלמסי מן לפסוק די וגילו ברעדה, ואביי עלאס מא כא יתעלמסי מן לפסוק די בכל עצב יהיה מותר; ועוד אס מן אוזאב כא יוואזבו רבא ורבי זירא, תפילין קא מנחנא, וכי די ילבש תפילין יחאייד מורא שמים מעליה ח"ו [ושלום]!

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי –דרשה בערבית יהודית חלק ראשון

אמנם לישב נראה, טעם די רבי ירמיה מא כא יתעלמסי מן לפסוק די וגילו ברעדה, לאיין כא יסרח פיה פחאל די פססר רש״י ז״ל בספר תהילים, דהיינו בזמן שתאחוז רעדה לרשעים תגילו ותשמחו אתם אם עבדתם את ה׳, עליהא זאב ראיה מן לפסוק די בכל עצב יהיה מותר, וכפי פירוש רש״י שפירש כשאדם מראה את עצמו עצב יהיה לו שכר. ואביי עלאס מא כא יתעלמסי מן לפסוק די בכל עצב לאיין כא יקול מא כא יהדר לפסוק גיר שלא בשעת המצוה, בלחאק בשעת המצוה מותר לשמוח, עליהא זאב לפסוק די וגילו ברעדה, דאפילו בשעת המצוה צריך רעדה. עליהא וואזבו רבא, אנא תפילין קא מנחנא והם מעידים עלי שיש יראת קוני עלי; בלחאק רבי זירא גיר קאללו רבי ירמיה לא סבר לה מר בכל עצב יהיה מותר, קאללו אנא כא נסרח פהאד לפסוק פחאל אביי, דהיינו שלא בשעת המצוה הדדי צריך בנאדם יכון מראה עצמו בעצב, בלחאק אנא תפילין קא מנחנא והיינו שעת המצוה ומותר לשמוח.

ודאבא נרזעו למאמר באס בדינא. (איכו השתא נפקא מיניה לטרחא דרבנן טרחא יתירתא לכן עתה הדרי בי אל המאמר הפונה קדים וזה החלי: ״גרסינן בספרי חביבין ישראל שסבבן הקב״ה במצות וכ״ו״.) ואף שהמאמר מובן מעצמו, כדי לטועמו היטב נדקדק בו איזה דקדוקים. ראשונה, לפי סאיין פססר רש״י ז״ל פלגמרא, תפילין בראש ובזרוע הרי שתיים, וארבע ציציות ומזוזה הרי שבע, קשה, בשלמא תפילין די כא יחסבהום פזוז ניחא, לאיין חנא ענדנא ״תפילין של יד אינו מעכב את של ראש״, ווידא ענדו גיר דלייד אוחדו ילבשו, עליהא כא יחשבהום פזוז דלמצות, בלחאק ארבע ציציות עלאס כא יחסבהום פרבעא, הא חנא ענדנא ״ארבע ציציות מעכבין זה את זה״, ווידא כססו גיר וואחד פיהום פסול, לאיין הומא מצוה אחת? — וכלליה לסברת רבי ישמעאל כא ינחסאבו פארבע מצות, (וכיף) נכלליוו חכמים די הומא כתאר, תוקפו לברייתא פחאל רבי ישמעאל די הווא יחידי?

שנית, סאיין קאל בעל למאמר ״וכיון שנסתכל במילה שבבשרו״, קשה, בשלמא למזוזה די מא תפכרהאסי ניחא, לאיין חנא ענדנא למרחץ פטור מן למזוזה, ועוד, מא הייאסי מצוה בגופו, בלחאק מצות פאה עלאס מא תפכרהאסי חתא הייא מצוה בגופו? שלישית, עלאס מא תפכרסי למילה קבל מן הארסי, ולא אמר שירה קודם לזה? רביעית, עלאס דוד המלך עלק שירה דלמילה על שניתנה בשמינית, אדרבה לעיקר דשירה הווא על מציאות המילה, ומה איכפת ליה אירא כאנת פשמינית אוו בזמן אחר, וכאן יחדאז דוד המלך עליו השלום יקול למנצח על המילה מזמור לדוד? חמישית, עלאס יחדאז בעל למאמר יזיב למשל, בלא משל מפטון כלאמו, ולפי כלאם לגמרה די מא זאבתסי האד למשל ניחא.

(והנה סמוך לו מימרא דרבי אליעזר בן יעקב וז״ל: ״כל מי שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר, חונה מלאך ה׳ סביב ליריאיו ויחלצם.״ ויש לדקדק עלאס חדאז יזיב לפסוק לאכור?)

אמנם נראה ליישב האד למאמר ונוואזבו על ראשון ראשון. לפי סאיין כא יחסב ארבע ציציות פארבע מצות, כא ידהר מחמת די הומא גופים מחולקים בארבע כנפות כא יחסבהום פארבעה, מה שאין כן ארבע פרשיות שבתפילין, כלליה הומא פארבע בתים, מכל מקום גוף אחד הם. ולהרחיב הדברים קצת נראה שבארבע ציציות עלאס כא יתסממאוו גופים מחולקים, לאיין אידא כאנו קרובים זה אצל זה פסול, מה שאין כן ארבע בתים שבתפילין, אדרבא, אידא כאנו מחולקים זה מזה פסול. וטעם די מא תפכרסי לפאה, מחמת די נהייא מצות לא תעשה, ומא פיהאסי קום עשה, ווידא יחב מא יחפפסי כל ימיו אינו חייב בלפאה, ונמצאת לפאה פחאל לא תעשה די פתורה כולהום, די ודאי לא עבר עליהם, ומא תנחסאבסי מצוה בגופו. וטעם די מא תפכרסי למילה ולא אמר עליה שירה קודם לכן.

(חוץ מדרכנו, נקדרו נקולו כוונת אומרו אמר עליה שירה, ראזעא על שכינה, והאכדא נפססרו למאמר, דהיינו, גיר כאן דוד המלך פלחמאם נסתלקה ממנו שכינה מחמת די למרחץ מא הווא סי נקי, ודוד המלך לרוב חסידותו, תלה הדבר על שהיה ערום מן המצות, ועליהא קאל ״אוי לי שאני ערום מן המצות״, וגיר תפכר למילה שבבשרו רזע וקאל ודאי טעם די סרה מעליו רוח הקודש מחמת חיסרון נקיות דלמודע פחאל די קולנא, עליהא אפילו כרז מן לחממאם מא רזעתלוסי רוח הקודש דגייא מחמת די נכלע ותגייר לפי שעה, לאיין חנא ענדנא שכינה מא כא תנזלסי פמודע לגייאר, פחאל די קאלו חז״ל על לפסוק ״ותחי רוח יעקב אביהם״; ועליהא כאן צריך יקול שירה כדי לשמוח באס תרזעלו רוח הקודש, פחאל די זברנא פאלישע גיר נפקע מעא יהורם בן אחאב טלעת מן עליה רוח הקודש ומא קדרסי יתנבבא חתא קאל ״ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן״ ושרה עליו רוח ה׳; עליהא חתא דוד המלך אמר עליה שירה בכלי שיר, שנאמר למנצח על השמינית ופחאל די פססר רש״י ז״ל פספר תהילים שהוא כלי שיר שיש לו שמונה נימין, ווידא תקול הא חנא ענדנא באיין לכנור די דוד המלך כאנו פיה מייאתאיין וסתא ושבעין דלותאר כמנין כנור, ועלאס דאבא קבד רבאב די תמנייא דלותאר, עליהא קאל ״על מילה שניתנה בשמינית״, די הייא די גרמה לו יישוב הדעת כשעלה זכרונה על לבו, עליהא קבד רבאב די תמנייא דלותאר כנגד למילה די הייא עלא תמן אייאם. וכפי דרכנו נקדרו נקולו טעם די מא תפכרסי קודם לכן).

לאיין כאן סבור באיין שכר דלמילה הווא די בוה לאיין בוה הווא די מצווה יכתנו עלא תמן אייאם ומא הווא כאן צגיר ולאו בר מצוה, בלחאק אחר שנסתכל במילה בחוש העיוני וראה שהיא מתוקנת ולא פגומה ח״ו, קאל ודאי אילא הווא ענדו שכר כתאר שאלמלא פְגָמָה ח״ו, אס קדאת למילה די בוה, הא הייא כא תרזע תגטטא בלערלה די תינוקות סגאר שמתו בלא מילה, פחאל די קאלו חז״ל פזוהר, אלא ודאי הווא לעיקר די שמר אות ברית קודש, ועליהא קאל ״למנצח על השמינית, על מילה שניתנה בשמינית״, ר״ל [רצונו לומר] אעפ״י שניתנה בשמינית ולאו בר חיובא, אפילו הכי מא תנחסאב גיר עליה, ופרא־ די קולנא.

אוו נקולו טעם די עלק שירה דלמילה על שניתנה בשמינית ולא על מילה עצמה, כא ידהר באיין דוד המלך ע״ה כאן מצטער עלא די דכל לחממאם ברצון נפש־ ללמודאע די פיה בטול תורה, לאיין לחממאם אפילו לה­­­בו דברי תורה חראם, מחמת די מא הוואסי מקום נקי, ולחיים די בנאדם ולקיום דייאלו הייא תורה, פחאל די קאל לפסוק ״כי היא חייך ואורך ימיך״, וכיף ידכל בנאדם ברצון נפשו ללמודאע די יחדאז יבטל מן לקראייא, וכיון שנזכר במילה די אוצצאנא השי״ת נעמלוהא עלא תכן אייאם, נתיישבה דעתו; לאיין קאל מעא באלו עלאס למילה עלא תמן אייאם מן דון למצות כולהום, והאדאך זמן כא יכון צגיר ולאו בר חיובא הוא, ועלאס סבקהא האל יתברך לבנאדם בהיותו בן שמונה ימים, גיר עלא קד די רא השי״ת אילא ליסיר קבל מא יבדא יקרא תורה, מא ענדו זכות באס יעיס, עליהא, אוצצאנא נכתנוה עלא תמן אייאם ותכון למצוה דלמילה מגינה עליו במקום תלמוד תורה, והייא תדרג עליה מכל דבר רע ותאריך ימיו בטוב. ואכיתי חתא פזמן די יכון בנאדם פלחממאם ומא יקדרסי יקרא תורה, ואין לו מי שיגין עליו, למצוה דלמילה ודאי יכולה היא שתגין עליה. עליהא נתיישבה דעתו ואמר עליה שירה, דהיינו עטא שבח להקב״ה עלא די אוצצאנא נעמלו למילה עלא תמן אייאם באס ינחדא בנאדם חתא יכבר ויזכה לתלמוד תורה.

וטעם די חדאז יזיב למשל, לאיין כא יתקשאלנא פלמאמר, אידא בשביל למעזזא די עזז השי״ת ישראל עליהא דוורהום בלמצות, ציצית בוחדו יקדהום והווא מסבב האדם מארבע רוחותיו, ועלאס יחתאז מצות אוכרין! עליהא קאל משל למלך בשר ודם שאמר לאשתו התקשטי בכל מיני תכשיטין כדי שתהיה רצויה לפני; רצונו לומר, כלליה נתין מזייאנא ותכשיט וואחד יקדך, אפילו הכי נחבבך תזיד בזאייד תכשיט כדי שתהיה רצויה לפני, ולפי זה, כא יזי לשון של כל מיני תכשיט מדויק. וכן לפסוק די קאל יפה את רעיתי; רצונו לומר, אעפ״י שיפה את לי, נחבבך תזיד תכשיטין כדי שתהיה רצויה לפני.

וטעם די חדאז לפסוק אתאני פכלאם תלמוד פלמימרא די רבי אליעזר בן יעקב, לאיין פסוק והחוט המשולש, כא ידהר מנו אילא האד למצות בתלאתא כא ידרגו עלא בנאדם מן לפורענות; אסאראח די לא במהרה ינתק, דהיינו פחאל לכיט לגליד די מא יתקטעסי דגייא, הכי נמי די יעמל האד למצות, ידרגו עליה מכל מיני פורעניות, ומא יכונסי נאבד על יד ליסורין דגייא. ושמא תאמר, למצות כולהום פיהום האד סגולה, והומא כתריס בפני הפורענות! עליהא חדאז יזיב פסוק ״חונה מלאך ה׳ וכ״ו״, רצונו לומר, האד למצות פיהום וואחד סגולה נפלאה שעל ידי די יכון יתבתהום כהלכתם, האדאך למלאך די כא יכלאק מן כול מצוה כא ידרג עלא בני אדם ויחלצם, דהיינו כא יפכהום מן יצר הרע שלא יחטאו כלל, ופחאל למעשה די דאך לחסיד שטפחו לו ציציותיו על פניו וניצול מן העבירה, מה שאין כן בשאר מצות.

דברי המעתיק:

הרחמן הוא יצילנו מכל מיני חטא ומכל מיני הרהור וידריכנו לעבודתו וליראתו תמיד כל הימים לאור באור החיים. אכי״ר [אמן כן יהי רצון]. ת״ו ש״ל ב״ע [תם ונשלם שבח לאל בורא עולם],

אני הכותב כתבתי זה הדרוש של תפילין ביום ב׳ בשבת קודש י״ג לחודש טבת לידידי ואו״ע [ואור עני] הת״ו [התלמיד ונעים] חיים ט״ו [טולידאנו] בל״א [בן לאדוני] מורי ורבי הרב הכולל אור גולל בישראל יהלל החכם כמוהר״ר ידידיה טולידאנו יחש״ל בהונים ובנים אכי״ר.

הצעיר יצחק חזן הי״ו אכי״ר.

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי –דרשה בערבית יהודית חלק שני.