טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי –דרשה בערבית יהודית חלק שני.

אמנם לישב נראה, טעם די רבי ירמיה מא כא יתעלמסי מן לפסוק די וגילו ברעדה, לאיין כא יסרח פיה פחאל די פססר רש״י ז״ל בספר תהילים, דהיינו בזמן שתאחוז רעדה לרשעים תגילו ותשמחו אתם אם עבדתם את ה׳, עליהא זאב ראיה מן לפסוק די בכל עצב יהיה מותר, וכפי פירוש רש״י שפירש כשאדם מראה את עצמו עצב יהיה לו שכר. ואביי עלאס מא כא יתעלמסי מן לפסוק די בכל עצב לאיין כא יקול מא כא יהדר לפסוק גיר שלא בשעת המצוה, בלחאק בשעת המצוה מותר לשמוח, עליהא זאב לפסוק די וגילו ברעדה, דאפילו בשעת המצוה צריך רעדה. עליהא וואזבו רבא, אנא תפילין קא מנחנא והם מעידים עלי שיש יראת קוני עלי; בלחאק רבי זירא גיר קאללו רבי ירמיה לא סבר לה מר בכל עצב יהיה מותר, קאללו אנא כא נסרח פהאד לפסוק פחאל אביי, דהיינו שלא בשעת המצוה הדדי צריך בנאדם יכון מראה עצמו בעצב, בלחאק אנא תפילין קא מנחנא והיינו שעת המצוה ומותר לשמוח.

ודאבא נרזעו למאמר באס בדינא. (איכו השתא נפקא מיניה לטרחא דרבנן טרחא יתירתא לכן עתה הדרי בי אל המאמר הפונה קדים וזה החלי: ״גרסינן בספרי חביבין ישראל שסבבן הקב״ה במצות וכ״ו״.) ואף שהמאמר מובן מעצמו, כדי לטועמו היטב נדקדק בו איזה דקדוקים. ראשונה, לפי סאיין פססר רש״י ז״ל פלגמרא, תפילין בראש ובזרוע הרי שתיים, וארבע ציציות ומזוזה הרי שבע, קשה, בשלמא תפילין די כא יחסבהום פזוז ניחא, לאיין חנא ענדנא ״תפילין של יד אינו מעכב את של ראש״, ווידא ענדו גיר דלייד אוחדו ילבשו, עליהא כא יחשבהום פזוז דלמצות, בלחאק ארבע ציציות עלאס כא יחסבהום פרבעא, הא חנא ענדנא ״ארבע ציציות מעכבין זה את זה״, ווידא כססו גיר וואחד פיהום פסול, לאיין הומא מצוה אחת? — וכלליה לסברת רבי ישמעאל כא ינחסאבו פארבע מצות, (וכיף) נכלליוו חכמים די הומא כתאר, תוקפו לברייתא פחאל רבי ישמעאל די הווא יחידי?

שנית, סאיין קאל בעל למאמר ״וכיון שנסתכל במילה שבבשרו״, קשה, בשלמא למזוזה די מא תפכרהאסי ניחא, לאיין חנא ענדנא למרחץ פטור מן למזוזה, ועוד, מא הייאסי מצוה בגופו, בלחאק מצות פאה עלאס מא תפכרהאסי חתא הייא מצוה בגופו? שלישית, עלאס מא תפכרסי למילה קבל מן הארסי, ולא אמר שירה קודם לזה? רביעית, עלאס דוד המלך עלק שירה דלמילה על שניתנה בשמינית, אדרבה לעיקר דשירה הווא על מציאות המילה, ומה איכפת ליה אירא כאנת פשמינית אוו בזמן אחר, וכאן יחדאז דוד המלך עליו השלום יקול למנצח על המילה מזמור לדוד? חמישית, עלאס יחדאז בעל למאמר יזיב למשל, בלא משל מפטון כלאמו, ולפי כלאם לגמרה די מא זאבתסי האד למשל ניחא.

(והנה סמוך לו מימרא דרבי אליעזר בן יעקב וז״ל: ״כל מי שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר, חונה מלאך ה׳ סביב ליריאיו ויחלצם.״ ויש לדקדק עלאס חדאז יזיב לפסוק לאכור?)

אמנם נראה ליישב האד למאמר ונוואזבו על ראשון ראשון. לפי סאיין כא יחסב ארבע ציציות פארבע מצות, כא ידהר מחמת די הומא גופים מחולקים בארבע כנפות כא יחסבהום פארבעה, מה שאין כן ארבע פרשיות שבתפילין, כלליה הומא פארבע בתים, מכל מקום גוף אחד הם. ולהרחיב הדברים קצת נראה שבארבע ציציות עלאס כא יתסממאוו גופים מחולקים, לאיין אידא כאנו קרובים זה אצל זה פסול, מה שאין כן ארבע בתים שבתפילין, אדרבא, אידא כאנו מחולקים זה מזה פסול. וטעם די מא תפכרסי לפאה, מחמת די נהייא מצות לא תעשה, ומא פיהאסי קום עשה, ווידא יחב מא יחפפסי כל ימיו אינו חייב בלפאה, ונמצאת לפאה פחאל לא תעשה די פתורה כולהום, די ודאי לא עבר עליהם, ומא תנחסאבסי מצוה בגופו. וטעם די מא תפכרסי למילה ולא אמר עליה שירה קודם לכן.

(חוץ מדרכנו, נקדרו נקולו כוונת אומרו אמר עליה שירה, ראזעא על שכינה, והאכדא נפססרו למאמר, דהיינו, גיר כאן דוד המלך פלחמאם נסתלקה ממנו שכינה מחמת די למרחץ מא הווא סי נקי, ודוד המלך לרוב חסידותו, תלה הדבר על שהיה ערום מן המצות, ועליהא קאל ״אוי לי שאני ערום מן המצות״, וגיר תפכר למילה שבבשרו רזע וקאל ודאי טעם די סרה מעליו רוח הקודש מחמת חיסרון נקיות דלמודע פחאל די קולנא, עליהא אפילו כרז מן לחממאם מא רזעתלוסי רוח הקודש דגייא מחמת די נכלע ותגייר לפי שעה, לאיין חנא ענדנא שכינה מא כא תנזלסי פמודע לגייאר, פחאל די קאלו חז״ל על לפסוק ״ותחי רוח יעקב אביהם״; ועליהא כאן צריך יקול שירה כדי לשמוח באס תרזעלו רוח הקודש, פחאל די זברנא פאלישע גיר נפקע מעא יהורם בן אחאב טלעת מן עליה רוח הקודש ומא קדרסי יתנבבא חתא קאל ״ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן״ ושרה עליו רוח ה׳; עליהא חתא דוד המלך אמר עליה שירה בכלי שיר, שנאמר למנצח על השמינית ופחאל די פססר רש״י ז״ל פספר תהילים שהוא כלי שיר שיש לו שמונה נימין, ווידא תקול הא חנא ענדנא באיין לכנור די דוד המלך כאנו פיה מייאתאיין וסתא ושבעין דלותאר כמנין כנור, ועלאס דאבא קבד רבאב די תמנייא דלותאר, עליהא קאל ״על מילה שניתנה בשמינית״, די הייא די גרמה לו יישוב הדעת כשעלה זכרונה על לבו, עליהא קבד רבאב די תמנייא דלותאר כנגד למילה די הייא עלא תמן אייאם. וכפי דרכנו נקדרו נקולו טעם די מא תפכרסי קודם לכן).

לאיין כאן סבור באיין שכר דלמילה הווא די בוה לאיין בוה הווא די מצווה יכתנו עלא תמן אייאם ומא הווא כאן צגיר ולאו בר מצוה, בלחאק אחר שנסתכל במילה בחוש העיוני וראה שהיא מתוקנת ולא פגומה ח״ו, קאל ודאי אילא הווא ענדו שכר כתאר שאלמלא פְגָמָה ח״ו, אס קדאת למילה די בוה, הא הייא כא תרזע תגטטא בלערלה די תינוקות סגאר שמתו בלא מילה, פחאל די קאלו חז״ל פזוהר, אלא ודאי הווא לעיקר די שמר אות ברית קודש, ועליהא קאל ״למנצח על השמינית, על מילה שניתנה בשמינית״, ר״ל [רצונו לומר] אעפ״י שניתנה בשמינית ולאו בר חיובא, אפילו הכי מא תנחסאב גיר עליה, ופרא־ די קולנא.

אוו נקולו טעם די עלק שירה דלמילה על שניתנה בשמינית ולא על מילה עצמה, כא ידהר באיין דוד המלך ע״ה כאן מצטער עלא די דכל לחממאם ברצון נפש־ ללמודאע די פיה בטול תורה, לאיין לחממאם אפילו לה­­­בו דברי תורה חראם, מחמת די מא הוואסי מקום נקי, ולחיים די בנאדם ולקיום דייאלו הייא תורה, פחאל די קאל לפסוק ״כי היא חייך ואורך ימיך״, וכיף ידכל בנאדם ברצון נפשו ללמודאע די יחדאז יבטל מן לקראייא, וכיון שנזכר במילה די אוצצאנא השי״ת נעמלוהא עלא תכן אייאם, נתיישבה דעתו; לאיין קאל מעא באלו עלאס למילה עלא תמן אייאם מן דון למצות כולהום, והאדאך זמן כא יכון צגיר ולאו בר חיובא הוא, ועלאס סבקהא האל יתברך לבנאדם בהיותו בן שמונה ימים, גיר עלא קד די רא השי״ת אילא ליסיר קבל מא יבדא יקרא תורה, מא ענדו זכות באס יעיס, עליהא, אוצצאנא נכתנוה עלא תמן אייאם ותכון למצוה דלמילה מגינה עליו במקום תלמוד תורה, והייא תדרג עליה מכל דבר רע ותאריך ימיו בטוב. ואכיתי חתא פזמן די יכון בנאדם פלחממאם ומא יקדרסי יקרא תורה, ואין לו מי שיגין עליו, למצוה דלמילה ודאי יכולה היא שתגין עליה. עליהא נתיישבה דעתו ואמר עליה שירה, דהיינו עטא שבח להקב״ה עלא די אוצצאנא נעמלו למילה עלא תמן אייאם באס ינחדא בנאדם חתא יכבר ויזכה לתלמוד תורה.

וטעם די חדאז יזיב למשל, לאיין כא יתקשאלנא פלמאמר, אידא בשביל למעזזא די עזז השי״ת ישראל עליהא דוורהום בלמצות, ציצית בוחדו יקדהום והווא מסבב האדם מארבע רוחותיו, ועלאס יחתאז מצות אוכרין! עליהא קאל משל למלך בשר ודם שאמר לאשתו התקשטי בכל מיני תכשיטין כדי שתהיה רצויה לפני; רצונו לומר, כלליה נתין מזייאנא ותכשיט וואחד יקדך, אפילו הכי נחבבך תזיד בזאייד תכשיט כדי שתהיה רצויה לפני, ולפי זה, כא יזי לשון של כל מיני תכשיט מדויק. וכן לפסוק די קאל יפה את רעיתי; רצונו לומר, אעפ״י שיפה את לי, נחבבך תזיד תכשיטין כדי שתהיה רצויה לפני.

וטעם די חדאז לפסוק אתאני פכלאם תלמוד פלמימרא די רבי אליעזר בן יעקב, לאיין פסוק והחוט המשולש, כא ידהר מנו אילא האד למצות בתלאתא כא ידרגו עלא בנאדם מן לפורענות; אסאראח די לא במהרה ינתק, דהיינו פחאל לכיט לגליד די מא יתקטעסי דגייא, הכי נמי די יעמל האד למצות, ידרגו עליה מכל מיני פורעניות, ומא יכונסי נאבד על יד ליסורין דגייא. ושמא תאמר, למצות כולהום פיהום האד סגולה, והומא כתריס בפני הפורענות! עליהא חדאז יזיב פסוק ״חונה מלאך ה׳ וכ״ו״, רצונו לומר, האד למצות פיהום וואחד סגולה נפלאה שעל ידי די יכון יתבתהום כהלכתם, האדאך למלאך די כא יכלאק מן כול מצוה כא ידרג עלא בני אדם ויחלצם, דהיינו כא יפכהום מן יצר הרע שלא יחטאו כלל, ופחאל למעשה די דאך לחסיד שטפחו לו ציציותיו על פניו וניצול מן העבירה, מה שאין כן בשאר מצות.

דברי המעתיק:

הרחמן הוא יצילנו מכל מיני חטא ומכל מיני הרהור וידריכנו לעבודתו וליראתו תמיד כל הימים לאור באור החיים. אכי״ר [אמן כן יהי רצון]. ת״ו ש״ל ב״ע [תם ונשלם שבח לאל בורא עולם],

אני הכותב כתבתי זה הדרוש של תפילין ביום ב׳ בשבת קודש י״ג לחודש טבת לידידי ואו״ע [ואור עני] הת״ו [התלמיד ונעים] חיים ט״ו [טולידאנו] בל״א [בן לאדוני] מורי ורבי הרב הכולל אור גולל בישראל יהלל החכם כמוהר״ר ידידיה טולידאנו יחש״ל בהונים ובנים אכי״ר.

הצעיר יצחק חזן הי״ו אכי״ר.

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי –דרשה בערבית יהודית חלק שני.