מורשת יהדות מרוקו

אנשי ה״מסגרת״ הפיקו, כמובן, לקחים מידיים מכשלונות אלה. וכך, אם סיפור הכיסוי היה ״נסיעה לחתונה״, דאגה ה״מסגרת״ לצייד את המשפחות במזוודות שהכילו בגדים חדשים ונאים ולעתים ניתנו להן אפילו מתנות ל״זוג הצעיר״. ההקפדה על פרטים אלה צימצמה את מספר התקלות, אך לא שמה להן קץ. פרט לעגמת הנפש שנגרמה למשפחות שבניהן נעצרו בנמל או בשדה התעופה, קיים היה חשש קבוע פן שירותי הבטחון המרוקניים יצליחו לשים את ידם על מתנדבי ה״מסגרת״ ובכך יבוא הקץ על ארגון העלייה. בינואר 1957, נעשה חשש זה מוחשי ביותר: קצין משטרה בנמל קזבלנקה, הכיר את הפעילים היהודים של ה״מסגרת״ והלשין עליהם בפני השלטונות. ממטהו בפאריס, הורה ״לואי״ להחליף מיד את כל המנגנון המקומי ועל ה״מסגרת״ נאסר להוציא יהודים דרך נמל קזבלנקה, או דרך שדה התעופה של העיר. איסור זה נשאר בתוקפו כ־6 חודשים.

בינתיים גבר והלך הלחץ היהודי לעלייה וה״מסגרת״ היתה אנוסה לגבש שיטות פעולה חדשות; לאחר התיעצות עם ירושלים ועם גורמים שונים בגולה, החליטה ה״מסגרת״ לעבור לשיטה של הברחת גבולות בדרך היבשה. בתחום זה, מילאו טאנג׳יר ושתי המובלעות הספרדיות במרוקו – סיאוטה ומלייה – תפקיד מכריע. בין טאנג׳יר לגיברלטר ובין סיאוטה ומלייה לבין עיר הנמל הספרדית אלחסיראס, ליד צוק גיברלטר, פעל שירות קבוע של אניות־מעבורת, שעשו את דרכן בין שני חופי הים התיכון – מרחק של כ־50 מילין – בפחות משעתיים. משימתה של ה״מסגרת״ היתה, אם כן, לארגן שיירות עולים עד לנקודה מסוימת בחוף המרוקני של הים התיכון, ומשם להבריח אותם – בדרך הים או היבשה – לטאנג׳יר, לסיאוטה ולמלייה. ההברחה לסיאוטה בדרך היבשה, נעשתה דרך טטואן ואילו ההברחה למלייה נעשתה דרך נאדור.

בטאנג׳יר, או בשתי המובלעות הספרדיות, היו העולים ממתינים לשאר בני משפחתם וכעבור יום־יומיים, הם הועלו על ספינות מעבורת והובאו למחנה הסוכנות היהודית בגיברלטר, לפני העברתם למארסיי, בדרכם לישראל. אלה שהיו בידם דרכונים כשירים, יצאו משדה התעופה של טאנג׳יר הישר לספרד. מפעם לפעם, עשתה ה״מסגרת״ נסיונות להבריח יהודים מאיפני – המובלעת הספרדית בחוף האוקיאנוס האטלנטי – אד עיקר המאמץ היה ונשאר בים התיכון.

מחנה־המעבר בגיברלטר הוקם בבסיס צבאי קטן, שאותו חכרה הנהלת הסוכנות מהממשלה הבריטית. מבחינה זו, היתה גיברלטר תחנת מעבר אידיאלית. העיר החולשת על פתחו הצפון־מערבי של הים התיכון, נשלטה על־ ידי הבריטים מאז 1704. למרות שיטחה המצומצם, היה בגיברלטר נמל עמוקמים עם שירותים מפותחים, שדה תעופה קטן וכלכלה משגשגת. ראש העיר, יהושע חסן, הוא יהודי ונבחר לראשות העיר פעמים רבות ברציפות. שלושה מבין שבעת חברי מועצת העיריה, ובכללם הממונה על התיירות, מ. צרויה, היו באותה תקופה יהודים. הקהילה היהודית הקטנה מנתה כ־700 נפש ורוב חבריה היו אמידים ובעלי השפעה.

ישראל היתה מיוצגת בגיברלטר על־ידי קונסול־כבוד, דוד בן־נאים, נכדו של רב טבריני, שיצא בשליחות תורנית למרוקו והשתקע בה. לאחר מותו, עבר בנו לגיברלטר. דוד בן־נאים היה איש אמיד מאוד, שעסק ביבוא מוצרים פטורים ממם וייצג חברות בריטיות ואמריקניות חשובות. לידו פעל תמיד סגן־ קונסול ישראלי, שמילא את התפקידים הקונסולריים השוטפים.

מאליו מובן, שלמרות השפעתה המרובה, לא יכולה היתה הקהילה היהודית בגיברלטר, להיות מעורבת במישרין בעניני העלייה החשאית ממרוקו וחכירת מחנה־המעבר הצריכה משא ומתן מדיני ממושך בלונדון. לפגי מבצע ״קדש״ באוקטובר 1956, גילתה ממשלת השמרנים בבריטניה, בראשותו של אנטוני אידן, היסוסים מרובים בענין זה. נשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, היה אז בשיא תהילתו. מאבקו השיטתי נגד ״הקולוניאליזם והאימפריאליזם״, מלחמתו העיקשת נגד הבריתות הצבאיות המערביות והצטיידותו בנשק סובייטי – היקנו לנאצר אהדה רבה בעולם המערבי ובארצות אפריקה. חתרנותו תחת משטרו של חוסיין מלך ירדן, איימה לפגוע באינטרסים בריטיים חיוניים, לא רק בממלכה ההאשמית, אלא גם בעיראק ובאיזור המפרץ הפרסי כולו. הסיוע הפעיל שהושיטה מצרים למורדים האג׳יריים וחוסר האונים שגילתה צרפת מול הגל הלאומני ששטף את שלוש ארצות המאגרב, הפכו את נאצר למשענת העיקרית של תנועות השחרור האפריקניות. מצב זה הגביר את היסוסיה של ממשלת אידן, ביחס להענקת סיוע להברחת יהודים ממרוקו. אך לאחר מבצע קדש״ ובגבור המאבק הבריטי־מצרי, פחתו היסוסיה של ממשלת אירן בנושא זה והיא החלה לסייע באופן פעיל להצלתם של יהודי מרוקו. בהתאם לכך, החכירה בריטניה לסוכנות היהודית את אחד המחנות הצבאיים שלה בגיברלטר והורתה לשלטונות המקומיים, לספק למחנה־המעבר שירותים ולסייע לשליחי ה״מסגרת" בסידורי המעבר ובביקורת הדרכונים.

ואמנם יחסם של השלטונות הבריטיים היה למופת. קציני המשטרה המקומית האירו פניהם לעולים, הרגיעו אותם ובעונת החורף הגישו להם אפילו תה חם. באחד המקרים, ירד נער יהודי־מרוקני לחוף כשהוא רטוב ויחף. שוטר בריטי שעמד על משמרתו בשער הנמל, חלץ את נעליו ומסר אותן לנער…

אולם עיקר הסיוע הבריטי היה בנושא התיעוד. בעקבות משא ומתן ממושך, הסכימו שלטונות ההגירה הבריטיים להכניס לגיברלטר משפחות שלימות, גם כאשר ראש המשפחה בלבד היה מצויד בדרכון. סוכם כי איש ה״מסגרת״ יצרף לדרכון פתק ובו מספר הנפשות הנלוות לראש המשפחה. על־ידי כך, אפשר היה להשתמש באותו דרכון מספר פעמים, כאשר בכל פעם מתחלפת בו התמונה, השם, או נתון אחר. במרוצת הזמן, הורחבה ההסכמה עם בריטניה, באופן שגם יהודים שהגיעו לגיברלטר ללא דרכונים ובעזרת ״מבריחים פרטיים״ – הורשו להיכנס לעיר ונשלחו למחנה הסוכנות היהודית.

המובלעת הביךלאומית של טאנג׳יר, השתרעה על פני שטח של כ־400 קמ״ר והיא נשלטה על־ידי מועצה בין־לאומית, שבה היו מיוצגות בין היתר גם בריטניה, צרפת, ספרד ובלגיה. לכל ארבע המדינות האירופיות הללו, היו גם שוטרים בטאנג׳יר ובמקרים רבים הם סייעו בקבלת היתרי כניסה ויציאה מהעיר. בטאנג׳יר היו גם שוטרים יהודים, אך ה״מסגרת״ נמנעה במתכוון מלהסתייע בהם, על־מנת שלא לסכן אותם ואת בני משפחותיהם. הגישה לטאגג׳יר בדרך היבשה – מקזבלנקה בדרום, או מטטואן ומהמובלעת הספרדית של סיאוטה ממזרח – היתה נוחה, יחסית. פרט לשדה התעופה המודרני, ששימש כ״גשר״ בין אירופה לאפריקה, היה בטאנג׳יר גם נמל עמוק־מים ואיזור סחר חופשי, שבו נמכרו סחורות ללא מכס.

אחד הראשונים שהתנדבו לפעול למען הצלתם של יהודי מרוקו, היה ״דרור חסיד״ – איש ירושלים וחבר ״הגנה״ ותיק. ״חסיד״ נימנה עם קבוצת המתנדבים הראשונה, שיצאה לצפון־אפריקה והוא הוצב לפעולה בטאנג׳יר. הוא סיפר: ״הגעתי לטאנג׳יר ב־31 באוקטובר 1955, ביום בו חזר הסולטאן הגולה, סירי מוחמר בן יוסף, לפאריס. העיר נהנתה עדיין ממעמד בין לאומי ומיד בבואי למקום, החילותי להתוודע אל ראשי הקהילה היהודית הקטנה ואל רשויות השלטון השונות. הקהילה היהודית מנתה כ־15 אלף נפש, היתה מאורגנת היטב והצטיינה בזיקתה העמוקה לישראל ולתנועה הציונית. בראש הקהילה עמד רב מוסמך והמוסדות הקהילתיים כללו כמה בתי ספר עבריים, ישיבה וסמינר למורים ולרבנים. הנוער היה ספוג תרבות יהודית ועם התנדבותו ל׳מסגרת׳, הוא גילה נאמנות ומסירות ללא גבול״.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 115

מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי…

במחצית הראשונה של 1957, העמיק מאוד הניגוד בין ההצהרות הפומביות של ממשלת מרוקו לבין מדיניותה המעשית בנושא היהודי. הסולטאן ושרי ממשלתו, הירבו לשבח את היהודים על נאמנותם ועל כשרונותיהם, והבטיחו להם מקום כבוד בחיי הכלכלה והתרבות של מרוקו העצמאית.

שירי ההלל ליהודים תכפו במיוחד, לקראת ביקורו של הסולטאן בוושינגטון, בקיץ אותה שנה. לקראת המסע, הכריז הסולטאן על בכור בניו, מולאי חסן, כעל יורש־עצר ובסתר ליבו האמין כי חינוכו הצרפתי של הבן, ירגיע את חששותיה של אירופה ביחס לאופי המשטר בעתיד. מתוך רצון לזכות בתמיכתה של יהדות ארה״ב ומתוך רצון למשוך למרוקו משקיעי־הון אמריקניים, ריכז סידי מוחמד בידיו, את הטיפול בבעיה היהודית בארצו. הוא האמין, כי אם לא יתן לישראל ולתנועה הציונית סיבות ממשיות למחאה. יהיה ביקורו בארה״ב מוצלח והקונגרס האמריקני יאשר את המלצות המימשל, להעניק למרוקו סיוע כלכלי נדיב.

ברם, מתינותו המוצהרת של הסולטאן לא עמדה במבחן המעשה. המציאות בשטח, היתה הפוכה לחלוטין. מאז נסגרו שערי מחנה ״קדימה״ בקזבלנקה, התמקדו מאמצי שירותי הבטחון המרוקניים, באיתור פעילי־העלייה והוגבר הפיקוח על המוסדות הקהילתיים היהודיים בכל רחבי המדינה. מצב זה חייב את ה״מסגרת״ להתמודד עם המימשל המרוקני בשני תחומים מקבילים: להתמיד במאמץ העלייה ולפעול להמשך קיומו של הלהט הציוני, בעיקר בקרב הנוער היהודי.

ואמנם, כניסתה של ה״מסגרת״ למשימות הגנה ועלייה בקצב כה מהיר ובצורה כה חלקה, היתה ללא ספק פרי מסירותם הרבה של מתנדביה וביטוי לרצונם העז של יהודי מרוקו להעפיל לישראל בכל מחיר. אך כבר בשלב ראשוני זה, הגיעו ראשי ה״מסגרת" למסקנה כי אין בכך די וכי בעיית עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, לא תיפתר ללא הכרעה מדינית. פעולותיהן של ״לביא״ ו״מקהלה״, כמו גם הצלחותיה וכשלונותיה של ה״מסגרת״ באותם הימים, זירזו את הטיפול המדיני בנושא זה. ממשלת ישראל ביקשה את עזרתן של ממשלות ארה״ב וצרפת וביקשה את עזרתם של ארגוני הסעד היהודיים בעולם. אך גם בירושלים העמיקה ההכרה כי דרוש מאמץ מדיני והסברתי רחב־ממדים, לביטול הגזירות שגזר הסולטאן על יהודי ארצו. ביקורו של הסולטאן בוושינגטון סיפק, איפוא, לישראל ולתנועה הציונית את העילה לעידוד מאמץ זה.

לקראת צאתו של הסולטאן לארה״ב, נערכו בירושלים דיונים קדחתניים ביחס לעמדתה של יהדות ארה״ב בשאלת העלייה. המימסד היהודי האמריקני ביקש לארגן הפגנות נגד הסולטאן ויזם שורה של פעולות בקונגרס האמריקני. שרת החוץ, גולדה מאיר, זימנה בלשכתה בירושלים דיון מיוחד בנושא זה. בין היתר השתתפו בדיון נשיא הקונגרס היהודי העולמי, ד״ר נחום גודלמן; יו״ר מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ש.ז. שרגאי; ״פייר״, האחראי מטעם הארגונים היהודיים לעניני העלייה מצפון־אפריקה; ״לואי״ – האחראי בפאריס על פעולות ה״מסגרת״ במרוקו. כבר בפתיחת הדיון, הביע ד״ר גולדמן התנגדות עזה לכך שיהדות ארה״ב תפגין נגד הסולטאן. הוא טען כי במגעים השוטפים של ה״קונגרס היהודי העולמי״ עם ממשלת מרוקו, הובטח להנפיק ליהודים כ־ 500 דרכונים לחודש. גולדמן טען כי הסולטאן"מעלים עין״ מתנועת ההגירה לישראל והוא ציטט את השגריר האמריקני ברבאט, דיויד פורטר, כמי שאמר לו, ששלטונות מרוקו יכלו לחסל בן לילה את מתנדבי ה״מסגרת" ובכך להנחית מהלומת־מוות על ארגון העלייה החשאית ממרוקו. גולדמן המליץ, על כן, שמנהיגי יהדות ארה״ב ״לא יעליבו״, את הסולטאן ולא יפגינו נגדו. הוא טען שהמאבק הצמוד להוצאת היהודים ממרוקו, לא היה הכרחי. לדעתו, הפעילות החשאית מחמירה דווקא, ולא מקלה את מצבן של הקהילות היהודיות וכי רק ב״דרכי נועם" ניתן להבטיח את המשך העלייה ממרוקו.

כל המשתתפים בדיון, יצאו חוצץ נגד עמדתו זו של ד״ר גולדמן. גולדה מאיר, בעיקר, אך גם ״פייר״ גילו עמדה תקיפה במיוחד. הם טענו כלפי נשיא ״הקונגרס היהודי העולמי״, כי השלטונות המרוקניים מנצלים לרעה את המגעים שהם מקיימים עם ג׳ו גולן – מזכירו המדיני של ד״ר גולדמן – והם מנסים להוכיח באמצעותו כי אין הם פוגעים לרעה בזכויות היהודים ולא מגבילים את חופש התנועה שלהם. גם ״לואי״ וש.ז. שרגאי תמכו בעמדתה זו של גולדה מאיר. יו״ר מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית אמר, כי אין להתערב בשיקוליה של יהדות ארה״ב. אם מנהיגי יהדות זו סבורים שיש להפגין נגד הסולטאן ולהפעיל עליו לחץ פומבי בנושא העלייה – אין ישראל יכולה למנוע צעד מעין זה. ואילו "לואי" סיפר לגולדמן כיצד בשיחה עם אלכסנדר איסטרמן וג׳ו גולן, הבטיח ראש הש.ב. המרוקני, מוחמד לגזאוי, שכל יהודי המבקש לעזוב את מרוקו יוכל לעשות כן. לגזאוי הוסיף משפט רב־משמעות: היהודים חייבים להתאזר בסבלנות, ״יען כי הנפקת הדרכון אורכת זמן רב״. אך כאשר באו השניים לדווח על פגישתם עם לגזאוי, הראה להם ראש ה״מסגרת״ את העתק המכתב ששיגר ראש הש.ב, המרוקני למושל פאס ואשר בו הוא אסר במפורש הנפקת דרכונים חדשים ליהודים.

ואמנם, לחצם הפומבי של יהודי ארה״ב השפיע: הנשיא אייזנהואר ושרי ממשלתו יעצו לסולטאן לבטל את ההגבלות על יציאת היהודים. הפעילות הדיפלומטית שממשלת ישראל ניהלה בוושינגטון באותה תקופה, גרמה לכך שגם בקונגרס האמריקני הובעה תמיכה בהפסקת רדיפות היהודים ובהקלת יציאתם ממרוקו.

זמן מועט לאחר שובו לרבאט, הורה הסולטאן לחדש את הנפקת הדרכונים ליהודים. בהתאם להנחיה זו, פירסם שר הפנים המרוקני, ב־28 בנובמבר 1957, הודעה שבה נאמר כי על פי רצון הסולטאן, אין להפלות יהודים לרעה וכי כל יהודי המבקש לצאת את גבולות המדינה – רשאי לקבל דרכון, לו ולבני משפחתו. ברוח הוראה זו, הודיע מוחמר לגזאוי, ביום ה־12 בדצמבר 1957, על תיקון בהוראת הצו 424 מיום 27 בספטמבר 1956, בענין יציאת היהודים. על פי ההוראה החדשה, בוטלו כל ההגבלות על הנפקת דרכונים ליהודים. הצו החדש קבע כי זכותו של כל אזרח מרוקני לקבל דרכון ולנוע באופן חופשי במרוקו ומחוצה לה, ״בכל עת שיחפץ״. עם זאת ראה לגזאוי להדגיש, כי ״אין משמעות הצו – היתר לציונות להמשיך ולפעול במרוקו ולחזק את תעמולתה בקרב יהודי המדינה״. אדרבה, לגזאוי קרא לגלות את מנהיגי התנועה הציונית ופעיליה, לצורך העמדתם לדין, באשמת ״פגיעה באינטרסים חיוניים של המדינה".

ישראל והתנועה הציונית, קיבלו בקורת רוח מרובה את ההתפתחות החדשה במרוקו. אך לכולם היה ברור שמבחנן האמיתי של הוראות־לגזאוי יהיה בביצוען. אם לשפוט על פי התנהגותה של ממשלת מרוקו בשבועות האחרונים, אזי התקוות לשיפור ממשי, לא היו מרנינות במיוחד.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי…

כחלק מהמגמה להגביר את קצב העלייה ממרוקו, התנדב ל״מסגרת״ ד״ר ״ברטראן״ רופא בסניף מקומי של קופת־חולים ופעיל במפא״י. ״ברטראךן" היה באותה תקופה בן 49. הוא נולד ברומניה, אך גר שנים רבות בצרפת והחזיק עדיין בנתינותו הצרפתית. אשתו, ילידת שטרסבורג, היתה צרפתיה מלידה ועל כן תעודת הלידה שלה ודרכונה הצרפתי היו אוטנטיים. ראשי מחלקת העלייה עטו על ״ברטראן״ כמוצאי שלל רב. לאחר תקופת הכנה קצרה, יצאו ״ברטראן״ ורעייתו, בקיץ 1956, לפאריס והתגוררו בה כ־3 חודשים. בפרק זמן זה, סייר ״ברטראן״ במוסדות רפואה שונים, הצטייד במכתבי המלצה לשר הבריאות המרוקני ולמרצים בבית הספר לרפואה בקזבלנקה וקרא הרבה ספרים על מרוקו ועל אורח החיים בה. בערב חג המולד, יצאו ״ברטראן״ ורעייתו קזבלנקה, כשהם נושאים עמם צעצוע – דוב גדול, שאותו עמדו להגיש כ״מתנה״ לבני משפחת ידיד, שניהל במרוקו סוכנות להפצת קטעי עתונים. תוכו של ה״דוב״ היה מלא דרכונים מזויפים. שעות מספר לאחר בואו לקזבלנקה, היה כבר הדוב בידיו של ״הנרי" שהפך מעתה גם לאיש הקשר שלו בקזבלנקה. לאחר תקופת התארגנות קצרה, שכר ״ברטראן״ במרכז קזבלנקה דירה מפוארת בת 5 חדרים, בבית השייך לאלמנתו של רופא צרפתי.

באותו בית התגוררו רופאים נוספים, כך שהתנועה בו היתה רבה ולא עוררה שום חשד. "ברטראן״ נועד תחילה עם שר הבריאות המרוקני והגיש לו את מכתבי ההמלצה שהביא מפאריס. הוא סייר בבתי חולים בקזבלנקה ונפגש עם רופאים מקומיים. ה״הולנדית" שהפעילה בקזבלנקה את חוליית ״מקהלה״ (עניני העלייה החשאית), הכניסה למרפאה צעירה יהודיה מקומית, ששימשה בתור מזכירה. תוך זמן קצר הפכה הקליניקה למקום מפגש קבוע עבור חלק מהמתנדבים הישראליים במרוקו. בין כותלי מרפאה זו, נפגש ״ברטראן" לראשונה עם ״לואי" אך מבלי שידע את זהותו האמיתית. "לואי״ בא באותם הימים לקזבלנקה כדי להפגש עם שליחי ה״מסגרת״ ולהנחותם לגבי המשך הפעולה בעתיד.

גיוסו של ״ברטראן״ העיד על מידת התיחכום שאיפיינה את פעולת ה״מסגרת״ במרוקו באותם הימים. הרופא הישראלי לא עסק בבדיקה או במיון עולים ולא היה שותף לשום פעילות מבצעית. את תפקידו ב״מסגרת״ הוא מילא בעצם שמשו כ״תיבת דואר״ וכמסווה לפעולותיהם של המתנדבים האחרים. יכולתו להעניק לאנשי. המבצעים מקום מפגש קבוע, מבלי לעורר חשד כלשהו כלפיו או כלפיהם, היתה בבחינת ״מתנה מהשמיים״.

אך חודשים מעטים לאחר מכן, היה הכרח דחוף לסיים את פעולתו של ״ברטראן" ולהחזירו מיד ארצה. על פי הוראותיו של ״הנרי״, נסעו ״ברטראן" ורעייתו, ב־20 בספטמבר 1957 לטאנג׳יר, כדי לפגוש שם את שני המתנדבים הישראלים ״מוריס״ ו״ילדון״. ״ברטראן״ נסע במכונית ב.מ.וו מתוצרת גרמניה, יחד עם שני מתנדבים מקומיים – בני הזוג"פרגסואה״ שבתם ״פיליס״ שימשה כמזכירתו של ״הנרי״, בחברה להפצת קטעי עתונים. ״ברטראן" ו״פרנסואה״ נפגשו עם ״מוריס״ ו״ילדון״, אך מכוניתם נלקחה לחניית־לילה באחד המוסכים בעיר. למחרת, ב־21 בספטמבר, יצאו שתי המשפחות בדרכן חזרה לקזבלנקה. אולם במרחק 100 ק״מ דרומית לטאנג׳יר, הם נעצרו בידי משמר משטרה מרוקני. הוברר כי בעת חניית הלילה, הוכן במכונית ״סליק״ שבו הוטמנו 146 דרכונים מזויפים על שמם של יהודים מקזבלנקה, פאס, מקנס ומרקש. ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ לא ידעו דבר על הטמנת הדרכונים במכוניתם, אך השוטרים לא האמינו להם. שתי המשפחות הובלו למעצר בבית הכלא בטטואן, לא הרחק מבית הכנסת היהודי בעיר. הימים היו ימי ראש השנה ומתאי־מעצרם, לו משפחות ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ לשמוע את קול השופר. במשך מספר ימים, הם נחקרו באינטנסיביות רבה בנושא העלייה – מי עומד בראש המבצע, למי עמדו למסור את הדרכונים המזויפים ומי הם הפעילים המקומיים במרוקו. החקירה התנהלה לסירוגין, ביום ובלילה, אך לא היתה מלווה בעינויים. מאחר שהעצורים באמת לא הכירו את כל מתנדבי ה״מסגרת״, הרי הם לא יכלו – גם אם היו נשברים בחקירה – להסגיר לידי משטרת מרוקו אף אחד מהם.

כעבור מספר ימים, שוחררו שתי הנשים מכלאן אך הגברים נותרו במעצר. לאחר שנקטה בכל כללי הזהירות הדרושים, הודיעה גב׳ ״ברטראן" בטלפון, לכתובת מסוימת, על מעצרם של בעלה ו״פרנסואה״ ומיד לאחר מכן יצאה לפאריס.

המעניין בפרשה זו היה שבמשך מספר ימים, ועד להודעתה של גב׳ ״ברטראן״ איש מראשי ה״מסגרת״ לא ידע על המעצרים. האחראי על פעולות ה״מסגרת״ במרוקו, ״יוש״ – אחד מקציני המבצעים המהוללים של לח״י, שהחליף בינתיים את ״ז׳אק״ – היה באותם הימים בצרפת. גם ״הנרי״ – איש הקשר של ״ברטראן״, יצא לבלות את ראש השנה בחיק משפחתו בפאריס. מאחר שהשלטונות המרוקניים לא פירסמו דבר אודות המעצר, אזי גם פעילים אחרים של ה״מסגרת״, לא היו בסוד הענין. הטיפול בשחרורם של ״פרנסואה״ ו״ברטראן״ החל, אם כן, רק לאחר שיחרור נשותיהם, והוא היה מלווה שינויים בהרכב ה״מסגרת״ במרוקו. מאחר שאיש לא ידע אם ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ נשברו בחקירה, החליט ״לואי״ לא להחזיר את ״יוש״ לקזבלנקה והוא מינה את ״הנרי״ כאחראי על פעולות ה״מסגרת״ במרוקו. ״הנרי״ חזר לקזבלנקה עם זהות חדשה. במקום הדרכון הצרפתי שהיה ברשותו, ניתן לו עתה דרכון אלג׳ירי. ״הנרי״ לא חזר לדירתו הקבועה בקזבלנקה, אלא שכר חדר במלון קטן במרכז העיר. כעבור מספר שבועות החליף פעם נוספת את כתובתו. רק לאחר שהיה ברור מעל לכל ספק כי ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ לא נשברו בחקירה – חזר ״הנרי״ לזהותו הצרפתית הקודמת.

הטיפול בשחרורם של ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ היה נמרץ ביותר. שגריר ישראל בפאריס, יעקב צור, פנה בענין זה למשרד החוץ הצרפתי והוא ביקש גם את התערבותם של פייר מנדס־פראנס ואישים אחרים, שהיתה להם השפעה על הסולטאן ועל שדי ממשלתו. אנדריי בלומל, עסקן ציוני ותיק ומחשובי הפרקליטים בפאריס, נתבקש לטפל בשחרורם של שני העצורים. פרקליטה צעירה ממשרדו של בלומל, הגיעה לטטואן וביקשה ללמוד את הנסיבות ואת תנאי המעצר של ״ברטראן״ ו״פרנסואה״. היא שכרה את שירותיו של פרקליט יהודי מטטואן, בן־שבת, והורתה לו לדאוג לכל מחסורם של שני העצורים. אך כל המאמצים לשיחרורם של שני פעילי ה״מסגרת״ העלו חרס. ניכר היה בשלטונות מרוקו, כי הם מבקשים לנצל את המקרה, על מנת להרתיע את היהודים מעלייה לישראל.

ב־28 בנובמבר 1957, פירסם התובע הכללי בטטואן את גליון האישום והודיע על החלטתו להעמיד את שני העצורים לדין, באשמת נסיון להבריח למרוקו 146 דרכונים מזויפים. השגריר צור ביקש שוב את התערבותו של משרד החוץ הצרפתי. נציג ה״קוגגרס היהודי העולמי״, אלכסנדר איסטרמן, בא לרבאט על מנת להיפגש עם שר החוץ המרוקני, מוחמד בלפרייג׳ ועם עבד אל־רחים בועביד. אד גם מאמץ זה עלה בתוהו. בינתיים חלה ״פרנסואה״ בכלא והוא הועבר לטיפול בבית החולים בטטואן. החוקרים המרוקנים ניסו ״לרכך״ את ״פרנסואה והבטיחו לו שיחרור מיידי, אם יסכים, לשתף עימם פעולה. אך ״פרנסואה״ בן ה־64 לא נשבר. רופא בית החולים קבע שהעציר סובל מהתקף לב קל ואין הוא מסוגל לעמוד בתנאי המעצר. מחשש פן ימות בכלא ומחשש שהדבר ינוצל להשחרת פניה של מרוקו בזירה הבינלאומית – שוחרר ״פרנסואה״ ממעצרו. במכתב לאישתו בפאריס, סיפר ״ברטראן״ על שחרורו של חברו ורמז לה כי יש בדעתו ״להתחלות״, מתוך תקוה שאף הוא ישוחרר. אך המרוקנים הוסיפו להחזיק בו והפכו אותו לרופא בלתי רשמי של בית הכלא. ״ברטראן״ טיפל במפקד בית הסוהר ובקצינים וסוהרים אחרים ועקב זאת, הפך לחיוני וזכה ליחס אוהד ביותר.

ככל שמעצרו של ״ברטראן״ התמשך – כן גבר הלחץ היהודי לשחרורו. ד״ר נחום גולדמן פנה באורח אישי לסולטאן המרוקני וביקש את שחרורו המיידי של הרופא היהודי. עורך דין בן־שבת הודיע על החלטתו לצום יום אחד בשבוע – עד לשחרורו של שולחו. אך השלטונות המרוקניים התעקשו להעמיד את ׳׳ברטארן״ לדין. מקץ שישה חודשים, הובא הרופא להיכל המשפט בטטואן. בנצלו רגעי תנומה של שומריו, נמלט ״ברטראן״ לבנין הקונסוליה הצרפתית בעיר. שם הכין לו הקונסול הצרפתי דרכון חדש בשם בדוי והסיעו במכוניתו, בעלת לוחית זהוי קונסולרית, למובלעת הספרדית בסיאוטה. ״ברטראן" טילפן מיד לאשתו על בריחתו ושעות מספר לאחר מכן, עלה על ספינת־מעבורת שהביאה אותו לגיברלטר ומשם יצא בטיסה ישירה לפאריס.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי…