דניאל-ביטון-בר-אלי-מי-אתה-המעפיל-הצפון


דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

מתוך אתר האינטרנט של נתן אלתרמן

פורסם ב – 30/12/2017

היום לפני 62 שנים, ב-30.12.1955, נדפס במסגרת 'הטור השביעי' שירו של אלתרמן 'ריצתו של העולה דנינו'. בשירו זה מגיב אלתרמן על אטימותה של ההנהגה בארץ אשר קבעה כללים משפילים לפיהם הוחלט מי מיהודי מרוקו זכאי לעלות לארץ. במשלחת למרוקו, לקראת סוף שנת 1955, היה "צוות מיון" שנועד לקבוע לאילו משפחות יינתן אישור עליה, כאשר הקריטריון החשוב היה היכולת לפרנס את המשפחה. באחד המקרים הופיע בפני "צוות המיון" נכה אשר נדרש להוכיח שהוא כשיר לקבל את האישור המיוחל ומול מבטיהם אנשי הצוות ושל ילדיו הוא מדדה ורץ כדי לעמוד במבחן הכשירות.

שלא כמנהגו, משלב אלתרמן בין בתי השיר קטע מהכתבה של שבתאי טבת מעיתון 'הארץ' שהתלווה למשלחת במרוקו:
"בכרטיס האישי של דוד דנינו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית. לרופא נאמר שהוא צולע במקצת. הרופא מבקש מדנינו לרוץ מספר צעדים אנה ואנה. דנינו מבין שלפניו מבחן של חיים ומוות. הוא מנתר במרץ רב מן הדרוש ומשתדל להוכיח שמיטיב הוא ללכת ולרוץ. הוא חוזר ועומד מול הרופא ובעיניו מבט אילם. הרופא סבור שהפגם בדנינו אינו פוסלו. – באוּלם, המקושט בתמונות המלך ובדגלוניו, מתיפחות המשפחות שנפסלו. – המשפחות שאושרו לעליה מתפזרות בשקט ובביטחון. בציפיה לעתיד הגדול'.

כֵּן, קֶטַע שֶׁכָּזֶה גַּם הוּא בַּל יֵעָדֵר. 
גַּם הוּא בַּל יִשָּׁכַח. דַּף אֵלֶם וְאָשָם. 
דַף בִּזְיוֹנוֹ שֶׁל אָב אֲשֶׁר נִתֵּר, נִתֵּר 
וְרָץ, וְתִינוֹקָיו רוֹאִים דּוּמַם.

דַף בִּזְיוֹנוֹ שֶׁל אָב אֲשֶׁר שִׁיבַת־צִיּוֹן 
צִוְּתָה עָלָיו קַפֵּץ, וְהוּא, בְּעִגּוּלוֹ, 
אָץ, אָץ, וּבִלְבָבוָ תְּפִלָה לְאֵל עֶלְיוֹן
כִּי יַעַזְרוֹ לְבַל נַרְגִּישׁ חֳלִי רַגְלוֹ…

"וְאֵל עֶלְיוֹן שָׁמַע! וְכֹה אָמַר לוֹ אֵל: 
רוּץ, רוּץ, עַבְדִּי דַנִינוֹ… רוּץ כִּי לֹא תִּמְעַד.
אִתְּךָ אֲנִי! אִם זֶה הַחֹק־לְיִשְׂרָאֵל,
יָכוֹל נוּכַל לוֹ שְׁנֵינוּ כְּאֶחָד!

רוּץ, רוּץ עַבְדִּי דַנִינוֹ… עֶזְרְךָ אֲנִי…
רוּץ, רוּץ וְאַל תֵּחַת. כִּי אֲכַסֶּה מוּמְךָ.
אֲבָל לֹא אֲכַסֶּה עֶלְבּוֹן תְּחִיַּת עַמִּי
אֲשֶר זִיוָה נוֹצֵץ בְּדִמְעֲךָ.

עד כאן תוספת שלי(א.פ)

וכה אמר לו אל: רוץ, רוץ, עבדי דנינו ) נתן אלתרמן ריצתו של העולה דנינו( –

מבוא

נושא העבודה הוא העפלת יהודי המגרב – ממרוקו, אלג'יר, תוניס ולוב מחופי אלג'יר ומנמלי – אירופה, מינואר 1947 מועד גירושם לקפריסין ועד שחרורם מהמחנות בפברואר 1949 ועלייתם ארצה. רק מעפילים שהעפילו מצפון אפריקה עד הקמת המדינה נכללו במחקר. המידע על העפלה זו התבסס על רשימות מעפילים משלש הספינות הראשונות שהפליגו ישירות מחוף אלג'יר: 'יהודה הלוי', 'שיבת ציון' ו'הפורצים'. ועל מעפילי 'הבריחה' שהחלה בשלהי 1947 עד מאי 1948 מצפון אפריקה והמשיכה עד תחילת שנות ה- 50 של המאה שעברה. אלה היו מעפילים שלא הספיקו להעפיל בשלוש הספינות הראשונות והועברו על ידי פעילים מקומיים ושליחי המוסד לעלייה ב' באמצעות דרכונים מזויפים לנמלים בצרפת ובאיטליה ומשם ב- 25 ספינות שהיו מיועדות עבור ניצולי שואה. וגם בארבע ספינות שהפליגו מנמלי מזרח אירופה לפלשתינה א"י היו צפון אפריקאים. כולם גורשו לקפריסין.

עד סוף שנות ה- 90 של המאה הקודמת התמקדו המחקרים במפעל ההעפלה מאירופה שנועד להציל את שארית הפליטה ומקומו באתוס הציוני. המחקר על ההעפלה מצפון אפריקה ולוב, במהלך שנת 1947 , נסב בעיקר על שלש ספינות המעפילים הראשונות. המחקר הנוכחי מציג תמונה של ההעפלה מצפון אפריקה שניצניה הראשונים החלו בשלהי שנת 1946 בספינות 'ארבע החירויות', 'כנסת ישראל' ו'הנרייטה סאלד' והתגברו במחצית הראשונה של שנת 1947 בספינות, 'התקווה', 'מולדת ו'שאר ישוב' מאיטליה, 'לנגב', 'המעפיל האלמוני', 'בן הכט' ו'תאודור הרצל' מצרפת ואחרות. מאות מוגרבים נוספים עלו במהלך שנת 1947 עד להקמת המדינה הן ישירות מחופי אלג'יר והן מהמגרב לנמלי אירופה וגורשו לקפריסין. עם הפסקת ההעפלה הישירה והרשמית מחופי אלג'יר, בשלהי 1947 , החלה 'הבריחה'  מצפון אפריקה. המעפילים הצפון אפריקאים עברו בדרך לא דרך ממדינות המגרב לאירופה ומשם העפילו בספינות לפלשתינה א"י.

מחקרים על יהדות צפון אפריקה דנו בהיבטים היסטוריים מדיניים מקומיים שהשפיעו על -מעמדם של יהודי צפון אפריקה ולוב ממחצית המאה התשע עשרה ועד לשנות ה – 70 של המאה העשרים על רקע התפשטות הקולוניאליזם והתפתחות הלאומיות הערבית שם. היבטים נוספים שהעסיקו את החוקרים היו: הפעילות הציונית במגרב, העלייה ההמונית והמחתרתית ותהליכי הסלקציה שליוו אותן ובהשפעת הקמת מדינת ישראל על קהילות אלה. מחד גיסא התנועה הציונית עשתה מאמץ כמעט נואש להעלות יהודים כדי למלא את ארץ ישראל וליצור עובדות דמוגרפיות ופוליטיות ובכך להגשים את חזון 'הבית הלאומי ליהודים'. מאידך גיסא, יהדות ארצות המזרח והאסלאם הייתה עבורה בבחינת נעלם .אלמלא התנאים שנוצרו אחרי השואה ניתן להניח שיהודים מהמגרב לא היו מועמדים באותה תקופה לעלות לארץ ישראל.(הדגשה לא במקור)

המחקר הנוכחי זיהה כ- 2,525 מעפילים צפון אפריקאים, לעומת הנתון הרשמי 1,200 של המוסד לעלייה ב', שהעפילו בדרכים שונות ישירות מצפון אפריקה ומנמלי אירופה ומשם לפלשתינה א"י וגורשו לקפריסין. הספרות המחקרית לא הקדישה תשומת לב ל – 29 ספינות מעפילים שהפליגו מנמלי אירופה ונשאו עמם מעפילים מצפון אפריקה ולוב. היא התרכזה במשורה בסיפור ההעפלה של שלש הספינות הראשונות שהעפילו מחוף אלג'יר, ולא בהקשר לאתוס הציוני. במחקר ייחשף סיפר העפלתם של יהודי צפון אפריקה בספינות מעפילים שהפליגו ישירות מחוף אלג'יר וגם מנמלי צרפת ואיטליה. המחקר יבדוק את הפער בין הנתונים שבמאגר השמות של מעפילים צפון אפריקאים לבין הנתונים הרשמיים והאומדנים של חוקרים אחרים. פער שמצריך הסבר. האתוס הציוני שהתמקד בהעפלת שארית הפליטה אחרי מלחמת העולם השנייה לא הכיל את פרשת ההעפלה מצפון אפריקה כפי שהכיל פרשיות של יהודי אירופה. הסיפר המלא של ההעפלה הצפון אפריקאי הודר מנרטיב ההעפלה הציוני הרשמי של מדינת ישראל לאורך שנים.

המחקר יעמיד במרכז את המעפילים המוגרבים. הפרופיל הדמוגרפי שלהם; היקף ההעפלה שנמשכה גם לאחר הפסקת ההעפלה הישירה מחופי אלג'יר; מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי העלייה מהמגרב ומלוב; הפעילות הציונית המקומית הספורדית של יחידים וארגונים יהודים וולונטריים שתרמה להעפלה הישירה ו'הבריחה' מהמגרב; התאקלמותם במחנות הגירוש בקפריסין והפנייתם לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל; הכרוניקה של דימוים השלילי של המעפילים מהמגרב – שהשפיעה על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית; החסמים שעמדו בפני קליטתם החברתית והתרבותית בחיי המחנות; ואת מחאת המעפילים המוגרבים על הדרתם מחיי המחנות.

כדי להתמודד עם נושאים אלה נבנה מאגר שמות של מעפילים מוגרבים שנועד לשרטט דיוקן של מעפילים אלה ולאפשר להם להשמיע את קולם ולספר את סיפורם. המחקר יציג את המתודולוגיה של בניית מאגר השמות שהתבססה על זיהוי של שמות מעפילים ברשימות מגוונות שנמצאו בארכיונים. שמות יהודיים נפוצים, כמו 'לוי' ו'כהן' לא נכללו בה אלא אם התלוו להם שמות צפון אפריקאים טיפוסיים כמו: 'יעיש, מסעוד, פרוספר, עזיזה וסוליקה'. מעפילי הספינות 'יהודה הלוי', 'שיבת ציון 'ו'הפורצים' שהפליגו ישירות מחוף אלג'יר נכללו במאגר כדי להציג את תמונת ההעפלה הממסדית ובעיקר לצורך השוואה מול ההעפלה מצפון אפריקה מנמלי אירופה לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל – לאחר הפסקת ההעפלה הישירה מחופי אלג'יר. ארגון הג'וינט לא סייע בתחילת הדרך למפעל ההעפלה מצפון אפריקה ולא הקצה משאבים למפעל מפני שיהודי המגרב לא הוכרו כפליטים.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

אחת ממטרות העלייה לפלשתינה א"י של התנועה הציונית הייתה להוכיח שלא רק פליטים היו -מוכנים לעלות לפלשתינה א"י אלא שהייתה גם עלייה בבחירה חופשית. על הספינה 'יהודה הלוי' דווח – "שהגיעה אלינו מאפריקה הצפונית, מארצות שהיהודים בהן אינם שרידים או פליטים, כי אם נרדפים 'סתם' על צוואר מדורות. הצהרה זו נועדה לצורך הסברתי בעולם ]…[ ש"בעיית היהודים אינה רק בעיית פליטים בלבד וכי רק א"י היא הפתרון לה."

מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית פעלה בצפון אפריקה בארבעה ראשים: האחד, מול ארגוני עולים יהודים מאירופה בפלשתינה א"י שדאגו ליידע אותה על אחיהם הפליטים ששהו במדינות המגרבולחצו להעדפת עלייתם על פני היהודים הצפון אפריקאים. ( הדגשה לא במקור) השני, באמצעות שליחיה לצפון אפריקה שפעלו בתחומי החינוך והתעמולה הציונית. השלישי, בהקצאה ישירה של סרטיפיקטים לפליטים יהודים אירופאים במגרב תוך עקיפת פעילות ההעפלה שניהל שם המוסד לעלייה ב'. והרביעי, שהופעל במקביל לשלושה הראשים האחרים היה מתן סרטיפיקטים, רישיונות עלייה לפלשתינה א"י, במשורה – לילידים יהודים בצפון אפריקה.

מדיניות זו תואמה מול ראשי המשרדים הארץ ישראליים אנשי שלומה של מחלקת העלייה בתוניס, מרוקו, אלג'יר ולוב ומול נציגי הפדרציות הציוניות בארצות אלה: בתוניס ד"ר ליאופולד -ברטוואס, באלג'יר בנימין הלר ובמרוקו פול קלמרו. המשרד הארץ ישראלי בליסבון בראשותו של פריץ – ליכטנשטיין היה אמון על הטיפול ברישיונות עלייה לפליטים היהודים מהמגרב. המשרד הארץ ישראלי בטרייסט, איטליה, בראשותו של אומברטו שלמה נכון היה אחראי לפעילות מול לוב. רמת מידור גבוהה זו אפשרה לסוכנות היהודית לנהל מדיניות ולהתאימה לצרכיה. קרוב לסיום מלחמת העולם השנייה הודיעה הסוכנות היהודית שלא יוענקו "רישיונות עלייה עבור חלוצים מאלג'יר, תוניס ומרוקו"]הדגשה שלי, ד.ב[

                "בגלל המצב שנוצר עם שחרור ארצות אירופה מכיבוש נאצי ועם קבלת הסכמת הממשלה להחזרת עולים מארצות אלה לא"י היינו נאלצים להקדיש את מרבית הרישיונות שהיו ברשותנו מהעונה החולפת לפליטים הנמצאים בארצות אלו. משום כך אין באפשרותנו, לצערנו, לשלוח כעת רישיונות עלייה לארצות צפון אפריקה". – אצ"מ S6/3848 . מכתבו של מזכיר מחלקת העלייה לבנימין הלר, קרן היסוד, אלג'יר(. 8.4.45

על רקע הודעה זו התגבשה מדיניות התנועה הציונית והסוכנות היהודית העדפת יהודי אירופה על פני – קהילות המגרב. העתק ממכתב זה נשלח לפדרציות הציוניות בתוניס וקזבלנקה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה ומשמעותו שנקבע סדר עדיפויות לעליית שארית הפליטה מאירופה מהמגרב לפלשתינה- א"י. ההודעה מתייחסת ל'חלוצים' מהמגרב מושג שלא חזר להופיע בהתכתבויות עם קהילות אלה.

כאמור, העפלת יהודי צפון אפריקה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה נועדה, בין היתר, להוכיח לממשלת המנדט ולעולם שהעלייה לפלשתינה א"י אינה תוצאה של המלחמה אלא עלייה מתוך – בחירה. העלייה מצפון אפריקה במאה הקודמת הייתה בעיקר באמצעות סרטיפיקטים שהוקצו במשורה על ידי הסוכנות היהודית ליהודי המזרח בכלל וליהודי המגרב בפרט. לפלשתינה א"י עלו – גרעינים קטנים של פעילים מתנועות נוער ציוניות ממרוקו, אלג'יר, תוניס ולוב והצטרפו לקיבוצים בית- אורן, בארות יצחק, בית השיטה, יבנה ושדה אליהו.

תפיסת 'הרזרוואר' של התנועה הציונית שהוצגה ב'תכנית המיליון' של דוד בן גוריון ורעיון 'החלוץ – האחיד' שיזם אליהו דובקין לא התממשו. לאחר מלחמת העולם השנייה התנועה הציונית לא התמודדה עם הסתירה שבין הצהרותיה להעלאת יהודים מצפון אפריקה למעשיה בפועל. פעולותיה הראו, שהייתה לה מדיניות עקבית כלפי עליית צפון אפריקאים מתן רישיונות במשורה תוך העדפת עליית –פליטים יהודים מאירופה ומהמגרב.

רק במהלך שנת 1947 החלה העפלה מאורגנת וממוסדת מהמגרב. שלוש ספינות הפליגו ישירות מחוף אלג'יר: 'יהודה הלוי' ) 430 מעפילים( במאי 1947 , 'שיבת ציון' ) 411 מעפילים( ביולי 1947  ו'הפורצים' ) 44 מעפילים( בשלהי נובמבר 1947 . מעפילים מצפון אפריקה ולוב העפילו באופן מאולתר מחופי אלג'יר בסיוע המוסד לעלייה ב'  . בין החוקרים אין הסכמה על נתוני ההעפלה מצפון אפריקה; לפי דוד שערי ) 885 מעפילים(, רפאל בן שמחון ) – 915 מעפילים(, נחום בוגנר ) 853 מעפילים( וזאב הדרי 974) מעפילים( לעומת הנתון הרשמי ) 1,200 מעפילים( של המוסד לעלייה ב'.

בגין פעילותו קצרת הימים של המוסד לעלייה ב' בהעפלה מצפון אפריקה ומדיניות העלייה של הסוכנות היהודית לא התפתחה עלייה המונית של יהדות זו לפני קום המדינה. בשנות הארבעים של המאה שעברה נטעה הסוכנות היהודים שתילים ולא השקתה אותם בצורה מספקת מאחר וברירת המחדל של התנועה הציונית הייתה יהודי אירופה. יהדות המגרב נזנחה במפעל ההעפלה ולא קיבלה את תשומת הלב הראויה ולא הובאה בתהליך התקומה הציונית בפלשתינה א"י. העלייה ההמונית מהמגרב – שלוותה בתהליכי סלקציה הגיעה לבשלות רק בשנות החמישים והשישים של המאה ה .20 –

הפרק הראשון יבחן את מורכבות קשריה של התנועה הציונית עם קהילות המגרב וידונו בו המונחים 'עלייה' 'העפלה' ו'הגירה בהקשר הצפון אפריקאי. הפרק יבחן את מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה שעברה כלפי יהודי המגרב. תבחן גם מחויבותה של הסוכנות היהודית ליישום 'תוכנית המיליון' ורעיון 'החלוץ האחיד' כחלק מתפיסת 'הרזרוואר' של העם היהודי. ואת הקצאת משאבים להכשרה ולכוח אדם )שליחים( והמאבקים המפלגתיים בין התנועות הפוליטיות שיובאו למגרב בידי השליחים שפעלו במגרב.

בפרק השני תוצג פעילות ציונית ספורדית ללימוד השפה העברית ותרבותה של יחידים ושל ארגונים יהודים וולונטריים שהכשירה את הקרקע, במידה מסוימת, לפעילות השליחים ולעליית יהודי המגרב. פעילות שהחלה כבר בשלהי המאה ה- 19 אך לא התמסדה. לימוד העברית עמד בבסיס הקשר הלא פורמלי בין יחידים וארגונים וולונטריים לממסד הציוני ביישוב המאורגן בפלשתינה א"י.

הפרק השלישי יעסוק בהעפלה הישירה מחופי אלג'יר בשלש ספינות בסיוע המוסד לעלייה ב'. הפרק יציג את 'הבריחה' של מאות מעפילים מצפון אפריקה עם הפסקת ההעפלה הרשמית מטעם המוסד לעלייה ב'. חלקם הצליח לממש את כמיהתם לעלות לפלשתינה א"י למרות ש'נתקעו' במחנות – המעבר באלג'יר. הם עלו לצרפת ואיטליה באמצעות דרכונים מזויפים שסופקו להם בידי פעילים מקומיים. מאות נוספים שהגיעו למחנות המעבר בצרפת לא הספיקו לעלות ארצה לפני קום המדינה. אפשר להניח שמספר המעפילים היה עשוי להיות גבוה יותר מהאומדן הרשמי ואפילו מן המאגר אלמלא התעכבה עלייתם ארצה. לגבי כל ספינת מעפילים תתבצע השוואה בין הנתונים במאגר לאומדנים ולהערכות של חוקרי העפלה אחרים.

הפרק הרביעי ישרטט את דיוקן של מעפילי צפון אפריקה על בסיס הנתונים הדמוגרפים במאגר. תיבחן מידת התאקלמותם במחנות הגירוש, בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה ועלייתם לפלשתינה- א"י והפנייתם לבתי עולים, להתיישבות העובדת ולערים בפלשתינה א"י ומדינת ישראל. בפרק זה יוצג – גם דיוקנם של פליטים יהודים אירופאים שעלו בספינות מאלג'יר ושל פליטים יהודים אירופאים שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה והעפילו מנמלי אירופה.

הפרק החמישי יבחן את דימוים של יהודי צפון אפריקה בעיני השליחים, מפקדי ספינות העפלה ומקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית; החסמים שעמדו בפני המעפילים המוגרבים שגרמו להדרתם החברתית, התרבותית והתעסוקתית במחנות ואת צעדי המחאה שנקטו מעפילי צפון אפריקה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

שאלת המחקר

המחקר התמקד בהעפלת יהודי צפון אפריקה ולוב בתקופה שבין ינואר 1947 למאי 1948 שהפליגו מחוף אלג'יר ומנמלי אירופה לפלשתינה א"י. המונח הגיאוגרפי צפון אפריקה מזוהה במחקר עם שלוש -ארצות המגרב: ממערב מרוקו וממזרח לה אלג'יריה ותוניס. במהלך המחקר התברר שאי אפשר להתעלם מקהילת יהודי לוב השוכנת ממזרח לתוניס, למרות שאינה חלק מהמגרב הקלאסי. ולאור הקשר בין הקהילה היהודית בלוב לבין הקהילה היהודית בתוניס שסייעה להעפלה מלוב והשהייה המשותפת בקפריסין.

המחקר ישווה את נתוני ההעפלה הרשמית לאלה שבספרות המחקרית אל מול נתוני המאגר. ויבדוק מיהו המעפיל הצפון אפריקאי?  האם ההעפלה מצפון אפריקה הייתה בבחינת מס שפתיים של הסוכנות היהודית כלפי הקהילות היהודיות במגרב ? האם מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית הפלתה את הקהילות האלה?  האם הוקצו משאבים מתאימים להכשרת חלוצים לפלשתינה א"י? מדוע – הפעילות הממוסדת של המוסד לעלייה ב'  בצפון אפריקה הסתיימה ? המחקר יסקור את תרומת פעילי תנועות הנוער המקומיות לתהליך ההעפלה ו'הבריחה'  מארצות המגרב. המחקר ישרטט פרופיל דמוגרפי של המעפילים המוגרבים ויערוך השוואה בין אלה שהעפילו ישירות בספינות מחופי אלג'יר למעפילים מחופי איטליה וצרפת. והצטרפו לספינות מעפילים שנועדו לשארית הפליטה מאירופה כמו: 'אקסודוס',בן הכט', 'לנגב', 'משמר העמק', 'המעפיל האלמוני', 'יחיעם', 'לקוממיות', 'כ"ט בנובמבר' ו'נחשון' – ואחרות. האם המוגרבים היו בחזקת 'נוכחים נפקדים'  באתוס הציוני?  זאת כדין להעניק להעפלה זו מקום ראוי כמו לפרשיות אחרות שליוו את מפעל ההעפלה.

מתודולוגית המחקר מאגר השמות של מעפילי צפון אפריקה ולוב

בארכיונים שונים יש תיעוד אקלקטי של רשימות מעפילים מצפון אפריקה. עד כה לא נעשה ניסיון להציג רשימה שמית מרוכזת של מעפילי צפון אפריקה ולוב שתאפשר להכיר אותם ולהעלותם על דפי ההיסטוריה. כדי לדעת מי היו מעפילי צפון אפריקה נבנה מאגר שמות. הנחת הבסיס במחקר הייתה שכול מי שהעפיל בשלוש הספינות הראשונות שהפליגו מחוף אלג'יר הוא מוגרבי. הנחה נוספת הייתה לכלול במאגר רק מעפילים צפון אפריקאים שגורשו על ידי הבריטים למחנות בקפריסין מינואר 1947 עד להקמת המדינה במאי 1948 ושחרורם מהמחנות בחודש פברואר .1949  המאגר לא כלל עולים מצפון אפריקה שקיבלו רישיונות עלייה ]סרטיפיקטים[ לפלשתינה א"י בתקופה הנדונה.

בשלב הראשון זוהו שמותיהם של מעפילי שלוש הספינות מחוף אלג'יר: 'יהודה הלוי', 'שיבת ציון' ו'הפורצים'.  לאחר מכן אותרו שמות מעפילים שהעפילו ב- 29 ספינות מנמלי אירופה. בתהליך בניית המאגר זוהו שתי קבוצות מעפילים נוספות: פליטים יהודים יוצאי אירופה שנמלטו לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה לארצות המגרב. חלקם העפיל בשתי הספינות הראשונות מצפון אפריקה וחלקם שהגדיר את מוצאו מצפון אפריקה העפיל מנמלי אירופה. גם הם גורשו לקפריסין.

מאגר השמות התבסס על מקורות ארכיונים ועל יומנים אישיים, ספרי זיכרונות וספרות מחקר. שמות מעפילים מוגרבים הופיעו בדיווחי שליחי הסוכנות היהודית, פעילי המוסד לעלייה ב', מפקדי ומלווי ספינות המעפילים שנמצאו בארכיון לתולדות ההגנה ובתיקי קפריסין של הארכיון הציוני המרכזי. מידע על מעפילים מוגרבים נמצא גם בארכיון הציונות הדתית ובארכיון הקיבוץ הדתי .

תיקי קפריסין בארכיון הג'וינט סיפקו מידע על שירותי בריאות ורווחה שניתנו לכלל מעפילים במחנות וגם למעפילים מוגרבים. בארכיון יד טבנקין נמצאו עדויות, דוחות והתכתבויות של שליחי התנועות הארץ ישראליות בצפון אפריקה ושל פעילי העפלה מקומיים במגרב. עדויות בעל פה של פעילים נמצאו במרכז לתיעוד של המכון ליהדות זמננו. כמו כן, נערכו מספר ראיונות אישיים עם מעפילים. רשימות שמיות נמצאו בתיקי העלייה מארצות צפון אפריקה בארכיון הציוני. בארכיון יד טבנקין נמצאה רשימה חלקית של מעפילי 'הפורצים', שפרצה את המצור הבריטי ב- 4.12.1947 . בספרו של מאיר שוורץ הופיעה רשימה חלקית של מעפילים מוגרבים שהיו על ה'אקסודוס'  וגורשו לגרמניה עם שארית הפליטה ולא עלו לפלשתינה א"י דרך קפריסין. –  רשימות העולים באוניות ההעברה שהפליגו מקפריסין במשך כ- 31 חודשים לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל איפשרו להצליב בין רשימות שונות – ולאמת את פרטי המעפילים.

מקורות נוספים לאיתור שמות היו מכתבי מעפילים צפון אפריקאים למזכירויות מחנות הקיץ והחורף  להקדמת עלייתם ארצה ובקשות למעבר בין ובתוך מחנות הקיץ והחורף בקפריסין. הבקשות נועדו להתגבר על התנאים הקשים במחנות הקיץ, לאפשר איחוד משפחות, השתלבות בגרעין של תנועה מסוימת והצטרפות לחבריהם שהעפילו באותה ספינה. שמות מעפילים צפון אפריקאים שהופנו מקפריסין על ידי הסוכנות היהודית לקיבוצים, מוסדות עליית הנוער ולבתי עולים הופיעו בדרישות לקבלת כרטיסי מזון עבור מעפילים שנקלטו אצלם. גם מתיקי עליית הנוער נדלה מידע. ברשימות הילדים ובני הנוער לא תמיד נרשמו שמות ההורים לצד שמם ורק רישום מוצאם איפשר לכלול אותם במאגר. לעומת זאת ברשימות העולים שבוטחו בקופת חולים נרשם רק שמו של ראש/ת המשפחה, האב/האם עם מספר הנלווים אליהם ללא שמות בני המשפחה האחרים. היו שמות מעפילים שנמצאו בפרסומי המדור לחיפוש קרובים בארץ והם הוצלבו עם רשימות אחרות. בנוסף, רשימות שנמחקו בהן שמות מעפילים שעלייתם מקפריסין ארצה נדחתה מסיבות שונות, אף הם שולבו במאגר מפני שעם שחרור המחנות בקפריסין עלו כולם ארצה.

כדי להימנע מכפילויות שמות במאגר ולצורך אימות פרטיו של כול מעפיל הוכנה טבלה שכללה את פרטיו האישיים; גיל ושנת לידה, שמות ההורים, עיר וארץ מוצא, משלח יד, השכלה, שם ספינת המעפילים, מספר מחנה בקפריסין, השתייכות תנועתית, ארץ מוצא, תאריך עלייה מקפריסין באוניית ההעברה מקפריסין לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. שמו של כול מעפיל ברשימה מסוימת הוצלב ונבדק -מול רשימות אחרות ונתוניו הושלמו לפיהן. היו מקרים של רישום כפול של מעפיל במספר ספינות. הצלבתם עם רשימה/ות אחרות שנמצאו בה פרטים מזהים נוספים שלו איפשרה לכלול אותו במאגר. לדוגמה, שמה של מעפילה הופיע בספינות 'לנגב', ו'שיבת ציון' וברשימה של מעפילים צפון אפריקאים שלא צוינה לידם שם הספינה.

שמות בעלי צליל צפון אפריקאי שובשו פונטית בתעתיק האנגלי ברשימות מעפילים מקפריסין – לפלשתינה א"י. שיבושים נפלו גם ברשימות בעברית שהוכנו בידי ועדות העלייה בקפריסין וברישום – הבאים מקפריסין בידי פקידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. טעויות אלה אפשר שנבעו מקשיי הגיית אותיות גרוניות. אפשר להניח, שכאשר מעפיל מוגרבי ביטא את שמו בפני פקיד עלייה בעברית או צרפתית, שמו נכתב לפי הצליל שנקלט על ידי הרשם. לדוגמה, שמות כמו סאלאמון/ סולומון שלמה, – ריפקה רבקה, אזוט חזות, יסחק/איזק יצחק, אלווז אלבז, בוכבוזה בוקובזה, דאאן דהן, בונזגלו – בוזגלו, מרוכו מרוקו ואפריקנע אפריקה. –  שמות משפחה ושמות פרטיים של מעפילים הודפסו באנגלית בידי השלטונות הבריטים ובעברית בידי פקידי הסוכנות היהודית. הרישום הכפול של הבריטים ושל וועדות העלייה נועד לוודא שלא תהיה סטייה ממכסת הרישיונות שאושרה עבור המעפילים הבאים מקפריסין – – מחצית מהמכסה הכללית של – 1,500 רישיונות כניסה לפלשתינה א"- – שאושרה על ידי ממשלת המנדט.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

מאת כותב ומגיש התזה – דניאל ביטון בר אלי 

שלום לחברים
הכנתי רשימה של חללי צהל שהעפילו בספינות לפלשתינה-א"י ונפלו במלחמת השחרור והם טמונים בבתי הקברות הצבאיים
יהודה הלוי:מאמן יעקב- הר הרצל
איטח שלמה – נתניה
שיבת ציון:אלקרייף גבריאל – נחלת יצחק
אלקריף יעקב – נחלת יצחק
זוהר שלמה- הר הרצל
פדידה יצחק – מגדיאל
לנגב: משה -מוזס- אוחיון – דגניה
כ"ט בנובמבר: אטל -אלוש- נסים- אנדריי – הר הרצל
פרג'ון שמואל – גזר
קדמה: טויטו מרדכי-פולי- הר הרצל

אנא התשדלו לפקוד את קבריהם שהשנה מלאו 70-71 שנים להעפלתם והם נשכחו מדפי ההיסטוריוגרפיה .

המשך התזה…

בתהליך החיפוש נמצאו שמות שהופיעו יותר מפעם אחת באותה רשימה. תופעה שהעידה על אי דיוק ברישום בידי מזכירויות המחנות ומחלקות העלייה של הסוכנות היהודית. למרות שהיה בידי הפקידים טופס רישום מפורט, לפני קום המדינה וגם לאחריה, הם לא הקפידו למלא את כל הפרטים הנחוצים לזיהוי המעפילים. במקביל כול מעפיל בקפריסין קיבל תעודת עולה אותה הציג לפני עלייתו לאוניית המעבר שהפליגה מקפריסין לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. יתכן שרישום כזה בא לחפות על –'בריחת' מעפילים מקפריסין. הסבר אפשרי נוסף הוא שהדבר נעשה כדי למנוע מהבריטים לעצור עליית מעפילים בגיל גיוס לפלשתינה א"י. בארכיון הציוני קיימת כרטסת עולים שאינה פתוחה לציבור -מסיבות השמורות עמו.

לגבי רשימות בהן הופיעו שמות משפחה זה אחר זה באמצעות הסימון " לא הושלמו הנתונים -למרות שהיה ברור שהם שייכים לאותה משפחה שנרשמה לפניהם. זאת אחת הסיבות לבניית תת-קבוצות במאגר: האחת מעפילים ללא ציון ארץ מוצא והשנייה מעפילים שלא צוינה ארץ מוצאם ולא שם ספינתם. כך יתכן שבני משפחה נרשמו בקבוצות שונות )פרק רביעי(. לעיתים היה קושי מסוים לקבוע את המגדר של המעפיל/ה. למשל 'סימון' הוא שם של אישה ושל איש. לפרקים הופיע שם משפחה עם מספר שמות פרטיים כמו פרוספר, מסעוד ואשר הראשון בצרפתית, השני בערבית מוגרבית –והאחרון בעברית. שם אחד בבליל שפות.

המאגר לא כולל שמות משפחה יהודים נפוצים בקהילות יהודיות ברחבי העולם, כמו 'כהן' ו'לוי'.בעלי שמות משפחה אלה נכללו במאגר רק אם שמם הפרטי היה מוגרבי טיפוסי; עזו, חסיבה, עיזה, מסעוד, עישה, עזיזה ופרוספר. שמלץ טען ש"יש קושי בהגדרת עדות בסקרים שנעשו בתקופת המנדט בפלשתינה א  "י " ובעיקר ]…[ ב"הבחנות בין העדות ובתוך כול עדה 'ספרדית' בפני עצמה". הוא אימץ גישה של זיהוי שמות לפי ארץ לידה ומוצא. לכן, אם נרשמה שמה של ארץ מוצא מוגרבית ליד שמות משפחה 'לוי וכהן' הם נכללו במאגר. עם זאת, ההנחה הייתה שכול מי ששמו 'לוי' או 'כהן' והעפיל בספינות מחוף אלג'יר מוצאו מצפון אפריקה נכלל במאגר. ספר שמות המשפחה הצפון אפריקאיות של יוסף טולידנו סייע בזיהוי שמות משפחה שלגביהם הייתה התלבטות.

רישום שמות מעפילי צפון אפריקה, ככל הנראה, לא התבצע במחנות המעבר באלג'יר  וגם לא בכניסה למחנות הגירוש בקפריסין. עם תפיסת הספינות בידי הבריטים הן הובלו לנמל חיפה ושם נלקחה טביעת אצבעות ותצלום שצורף לדף פרטים אישיים לכול מעפיל. חלק מרשימות אלה בארכיון המדינה לא היה נגיש במהלך המחקר. בעדותו של כלב קסטל, שליח לצפון אפריקה, נמסר שלקראת העלאת המעפילים למשאיות לנסיעה אל הספינה 'שיבת ציון' וכדי למנוע כאוס נרשמו שמות הערים מהן הגיעו המעפילים על ריצפת מחנה המעבר ולמרות זאת "מעטים ידעו מי עלה על כול משאית".

בעדותו של יוסי הראל, מפקד ספינות ה'פאנים פאן יורק ופאן קרשנט' שהפליגו מבולגריה, נמסר –שהרישום התבצע בעלייה לספינות ו"כול מעפיל הביא שש תמונות ואישור רפואי והייתה כרטיסיה עצומה וממוינת".  לא נמצאו עדויות לרישום דומה בספינות אחרות. במקרים מסוימים קיבלו המעפילים שמות בדויים רשומים על פתק, כדי למנוע מהבריטים לזהות את ארץ מוצאם. הרישום התבצע על ידי ועדת העלייה של כול מחנה בקפריסין בסמוך לעלייה לאוניות המעבר שהפליגו מקפריסין לפלשתינה א"י ולישראל.

היציאה מקפריסין נקבעה לפי העיקרון 'ראשון נכנס ראשון יוצא'  – מועד גירוש ספינת המעפילים –לקפריסין. עיקרון זה סייע בזיהוי מעפילים לפי ספינותיהם ואיפשר להעריך את זמן השהייה של כול מעפיל בקפריסין. הרישומים באוניות המעבר היו ערב רב של שמות מעפילים מספינות שונות ולכן לא – תמיד ניתן לאמת אם עיקרון זה נשמר. בזיכרון דברים של מזכירויות מחנות הקיץ והחורף נאמר שכול ספינת מעפילים תפעיל ועדת עלייה בת שלושה חברים שתכין רישום מדויק של מעפיליה עבור ועדת העלייה הראשית במחנות. כאמור, לכול עולה הונפקה 'תעודת זהות עולה' שהיה עליו להציגה לפני עלייתו לאוניית המעבר שתיקח אותו לפלשתינה א"י ולישראל. ניתן להניח, שהדיווח לא תמיד היה מדויק ברשימות אלה. היו מקרים שמעפילים, מקבוצת פרטיזנים חיילים חלוצים ]'פח"ח ["הצליחו לצאת מקפריסין לא בשמותיהם האמתיים".  במקרה זה ביקשה המזכירות המשותפת של מחנות החורף מקבוצת 'פח"ח' להכין רשימות מעודכנות ולקחת בחשבון את החברים שעלו בצורה זו. כלומר, המעפילים חיפשו כול דרך להקדים עלייתם לפלשתינה א"י. ב'פח"ח' הניחו שכנראה מגיע לחבריהם לעקוף את העיקרון 'ראשון נכנס ראשון יוצא' מאחר והם נלחמו נגד הנאצים. ניתן לשער שמעפילים שנקטו בדפוס פעולה זה נרשמו בשמותיהם המקוריים ברדתם מאוניות ההעברה בחיפה שהפליגו תדיר בקו פמגוסטה חיפה .

מידע סטטיסטי שתועד באופן סדיר בקפריסין, איפשר להשוות נתונים בין אוכלוסיית המעפילים הכללית לזו של המעפילים המוגרבים. המידע התבסס על ספירת ראשים במחנות קפריסין שהייתה ככול הנראה הטכנולוגיה העיקרית לאיסוף נתונים. הספירה כללה נתונים על מספר מחנה, צריף או אוהל של המעפיל. הדיווחים לא היו תמיד מדויקים. הספירה נועדה בעיקר לצורך הכנת רשימות עלייה ודיווח ללשכות העלייה של הסוכנות היהודית. היו לה גם מטרות נוספות: קבלת מנות מזון, בגדים מהמחסן, חלוקת תרופות, איתור מועמדים לשורות המגנים ועדכון של מספר המעפילים בכול מחנה. התעבורה האנושית במחנות הייתה דינמית. מעפילים חדשים נוספו למחנות ומעפילים וותיקים עלו ארצה. רשימות מעפילים שעברו ממחנות קיץ למחנות חורף ובתוכם אפשרו להעריך את היקף הניידות של המעפילים במחנות.

היה נוהל החלפת רשימות שמיות בין הסוכנות היהודית לגו'ינט. לצד זה הגו'ינט ניהל רשימות מעפילים שקיבלו שירותים רפואיים, שנשפטו ונכלאו על ידי הבריטים ושקיבלו סיוע סוציאלי במחנות הגירוש בקפריסין. בארכיון תנועת העבודה ומכון לבון נמצאו מחזות שנכתבו בידי שלמה ביטון, מעפיל ב'יהודה הלוי' בהם השתתפו חבריו לספינה. באותו ארכיון נמצאה רשימת מעפילים מוגרבים שקיבלו חבילות דואר כבר בספטמבר 1946  אם כי תמוה שלא צוינה ארץ מוצאם.

במאגר נכללו שמות מעפילים שעלו עם מסמכים מזויפים עלייה ד'.  היה זה אחד האמצעים לעקוף את מגבלות ה'ספר הלבן' הבריטי. עלייה ד' התבססה על זיוף מסמכים ותעודות שארגנה שולה ארלוזורוב, האחראית לכך במוסד לעלייה ב' , בצרפת. עם הפסקת ההעפלה הישירה מצפון אפריקה הוכשר במרסיי בחור צפון אפריקאי בזיוף תעודות ומסמכים באמצעותם העפילו מהמגרב לנמלי איטליה וצרפת ומשם לפלשתינה א". –

מעפילים מתנדבי ומגויסי חוץ לארץ ]מח"ל וגח"ל[ שנפלו במלחמת העצמאות ואותרו באתר' יזכור' של משרד הביטחון נכללו במאגר, מאחר שהם התאמנו במחנות אימונים של ההגנה בצרפת והעפילו בספינות של המוסד לעלייה ב'. חלקם הוגלה לקפריסין. במברק מהמוסד לעלייה ב' בפריז למטה בתל אביב נמסר ש  – 300 עולים מצפון אפריקה צפויים לעלות עד 15.5.48 מועד הכרזת המדינה כחלק מהמאמץ להגדיל את מספר העולים הכשירים לשירות צבאי. מעפילים שעשויים היו להיכלל במאגר אילו הספיק המוסד לעלייה ב' להעלותם בספינות מעפילים.

במאגר נכללו גם יהודים מלוב שהעפילו אף הם מחופי אירופה. הכללתם במאגר השמות נעשתה למרות שהמחקר לא היה אמור לעסוק בקהילת יהודי לוב. שמותיהם הופיעו ברשימות מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית לצד שמותיהם של יהודי צפון אפריקה ולכן היה מקום לחרוג מגבולות המחקר – המגרב ולצרפם למאגר. הכרת התודה של יהודי לוב ליהודי תוניס על הסיוע שקיבלו לאחר מלחמת – העולם השנייה בהעפלה דרך תוניס העידה על הקשר בין שתי הקהילות. האחרונים "דאגו לביטחונם, לאכסונם ולתזונתם במשך שהותם בתוניס, והסדירו את מעברם בעיקר למרסיי בצרפת לידי המוסד לעלייה ב' ולהעלאתם ארצה".

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- 

במהלך המחקר נמצאו שמות אירופאים שהופיעו בסוגריים לצד שמם הצפון אפריקאי של המוגרבים. יתכן שמטרת רישום כזה נועדה להקשות על הבריטים לזהות את ארץ המוצא של מעפילים כדי למנוע מעקב אחרי פעילות המוסד לעלייה ב' באותה ארץ. הסבר אפשרי אחר הוא הצורך למזער את הסיכון שבהחזרת מעפילים לארץ מוצאם. וניה פומרנץ ]זאב הדרי, שכינויו 'יסעור   ' [ ממטה המוסד לעלייה ב' בפריז, ציין, כי היה חשש שמעפילי 'שיבת ציון' יוחזרו לארץ מוצאם – אלג'יר כיוון שמסעה -חפף למסעה של 'יציאת אירופה אקסודוס' שהפכה ל'מקרה בוחן' במאבק בבריטים.

בנוסף למעפילים צפון אפריקאים זוהו שתי קבוצות מעפילים אחרות. האחת של פליטים יהודים אירופאים שהעפילו בספינות 'יהודה הלוי  (5/47) ו'שיבת ציון'  (7/47) השנייה של פליטים יהודים אירופאים שציינו שארץ מוצאם מהמגרב. ניתן להניח שהיו אלה פליטים שהגיעו לצפון אפריקה לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. מידע זה לא הוצג במחקרים שעסקו בהעפלה מצפון אפריקה. שתי הקבוצות נכללו ברשימות נפרדות. בספינה 'כנסת ישראל' שהפליגה מיוגוסלביה היו מעפילים עם שמות צפון אפריקאים. שהיו ניצולי שואה מלוב.

ולבסוף, שמות של מעפילים שהוזכרו בספרי זיכרונות ויומנים אישיים של מעפילים. לאחר הצלבתם מול הרשימה במאגר הם נכללו בו. גם בספרות המחקרית נמצאו שמות שנכללו במאגר. היכרות אישית וראיונות עם מעפילים השלימו את בניית המאגר .

 תיקוף ההעפלה מהמגרב.

לאחר מלחמת העולם השנייה מפעל ההעפלה של המוסד לעלייה ב' התנהל בשני מרכזים ראשיים במערב אירופה: באיטליה יהודה ארזי ועדה סרני ובצרפת שאול אביגור, שמריה צמרת ווניה–פומרנץ.

יצחק אבנרי זיהה שלוש תקופות בהתפתחות העלייה 'הבלתי לגאלית': הראשונה בין שתי מלחמות העולם ; (1939-1919)  השנייה במהלך מלחמת העולם השנייה  (1945-1939)  השלישית מסיום מלחמת העולם השנייה עד קום המדינה  (1948-1945)  זאב הדרי הציע לחלק את ההעפלה לשלוש תקופות. הראשונה 1939-1934 עד התחלת מלחמת העולם השנייה; השנייה – 1945-1939 עם סיום מלחמת העולם השנייה; השלישית 1948-1945 עד הקמת המדינה. –ההבדל העיקרי בהצעות החוקרים הוא לגבי מועד התחלת העלייה הבלתי ליגאלית. בעוד שאבנרי ראה את תחילתה מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, הדרי ראה את תחילתה במלחמת העולם השנייה. רק התקופה השלישית זהה בשתי ההצעות אבל היא לא מזכירה במפורש את גירוש קפריסין.

מיון אחר המבוסס על מועדי ההעפלה מאיטליה הוצע על ידי 'המרכז לגולה' שזיהה שלוש תקופות העפלה מתוכן שתיים רלוונטיות למחקר זה: הראשונה מאוגוסט 1945 עד מאי 1948 במסגרת עלייה ב' השנייה מספטמבר 1947 עד ספטמבר 1948 במסגרת עליות ב' ו ד". –  מיון זה תקף רק לגבי הספינות שהפליגו מנמלי איטליה. אפשר למיין את העפלת המוגרבים גם לפי נמל המוצא בשנים שלאחר המלחמה:14 ספינות מנמלי איטליה: 4 ספינות מנמלי מזרח אירופה הים השחור; ו 11- ספינות מנמלי צרפת ומערב אירופה. ההעפלה הישירה של שלוש ספינות מחוף אלג'יר משלימה את המיון הגיאוגרפי לפי נמל המוצא. במיון זה אין התייחסות למועדי ההעפלה ולגירוש קפריסין. הדגש כאן הוא על נמל ההעפלה. יש במיון זה הרחבה מעבר לנמלי אירופה, קרי העפלה מחופי אלג'יר.

חיים סעדון זיהה שני שלבים בהעפלה מצפון אפריקה: הראשון, משנת 1945 עד מאי 1947 – העפלה בלתי פורמלית באמצעות סרטיפיקטים ולא העפלה במסגרת עלייה ב'. השני, בין 12/1947-5/1947 העפלה מאורגנת על ידי המוסד לעלייה ב'. –אך העפלה בסרטיפיקטים המשיכה, אמנם במשורה, במלך ההעפלה המאורגנת)פרק שני(. את ההעפלה מצפון אפריקה ניתן לתחום גם לפי נכונותם של המוסד לעלייה ב' ושל גורמים אחרים כמו בח"ד והרוויזיוניסטים להתמיד בה. למשל, מעפילי 'בן הכט' ,'לנגב' ו'המעפיל האלמוני' מנמלי אירופה וההעפלה הישירה של שלש הספינות מחופי אלג'יר. משהופסקה בסוף שנת 1947 תמיכת המוסד לעלייה ב', החלה העפלה ספונטנית 'הבריחה' – מסוף שנת 1947 עד להקמת המדינה. 'הבריחה' מהמגרב לא קיבלה גיבוי רשמי של המוסד לעלייה ב' והתבצעה בסיוע פעילים מקומיים ושליחי תנועות פוליטיות ארץ ישראליות לנמלי צרפת ואיטליה. מיונים אלה לא מאפשרים לזהות את סיפר ההעפלה מהמגרב.

זאב צחור וזאב הדרי הציעו חלוקה ממוקדת להעפלה מתום מלחמת העולם השנייה: הראשונה מאוגוסט עד דצמבר 1945 זמן הגעת שמונה ספינות מאיטליה ויוון לחופי הארץ – ; השנייה מינואר עד יוני 1946 תפיסת אחת עשרה ספינות על ידי הבריטים שמעפיליהן נשלחו למחנה בעתלית  ; השלישית מאוגוסט 1946 עד דצמבר 1947 גירוש – 35 ספינות מעפילים למחנות בקפריסין; הרביעית מדצמבר 1947 עד מאי 1948 ספינות שהגיעו לארץ במהלך מלחמת העצמאות ולאחריה. –שתי התקופות הראשונות הן עלייה בלתי לגאלית ישירה לפלשתינה א"י ושתי התקופות האחרונות הן העפלה בלתי -לגאלית שגורשה לקפריסין.

מיון הזה חופף את הצעתו של דוד שערי למיין את ההעפלה אחרי מלחמת העולם השנייה ל 4- תקופות לפי קריטריון אחד מועדי הגירוש למחנות בקפריסין: הראשונה, – (12/1946-8/1946)  הגירוש למחנות הקיץ בקפריסין; השנייה, (12/1947-1/1947)  הגירוש למחנות החורף בקפריסין; השלישית,

 (5/1948-1/1948) העפלת 15,000 מעפילים ב'פאן יורק' ו'פאן קרשנט' מרומניה; והרביעית 2/1949)-(6/1948 בשבי בקפריסין. שתי ההצעות משיקות הן עם ההעפלה הישירה מצפון אפריקה והן עם הבריחה משם. ההצעות של הדרי וצחור ושל שערי מעניקות מקום לגירוש קפריסין.

 

מיון הזה חופף את הצעתו של דוד שערי למיין את ההעפלה אחרי מלחמת העולם השנייה ל 4-

תקופות לפי קריטריון אחד מועדי הגירוש למחנות בקפריסין: הראשונה, (12/1946-8/1946)  הגירוש למחנות הקיץ בקפריסין; השנייה, (12/1947-1/1947)  הגירוש למחנות החורף בקפריסין; השלישית,

 ( 5/1948-1/1948)  העפלת 15,000 מעפילים ב'פאן יורק' ו'פאן קרשנט' מרומניה; והרביעית, (2/1949-6/1948)  בשבי בקפריסין. שתי ההצעות משיקות הן עם ההעפלה הישירה מצפון אפריקה והן עם הבריחה' משם. ההצעות של הדרי וצחור ושל שערי מעניקות מקום לגירוש קפריסין.

המיון המוצע במחקר זה מבוסס על נמל מוצא ועל היקף ההעפלה ומספר ספינות שהעפילו מנמלי אירופה: א. במהלך שנת 1946 העפילו מאיטליה ומצרפת שני מעפילים מצפון אפריקה בשתי ספינות ואילו ממזרח אירופה העפילו 7 מוגרבים בספינה אחת; ב. בשנת 1947 העפילו תשע ספינות מאיטליה עם 86 צפון אפריקאים ומצרפת העפילו 295 בשש ספינות ובספינה אחת ממזרח אירופה היה מעפיל אחד בלבד מצפון אפריקה, ומנמלי אלג'יר במחצית השנייה של שנת – 1947 העפילו 934 בשלש ספינות; ג. מתחילת שנת 1948 עד הקמת המדינה 210 מוגרבים העפילו בארבע ספינות מאיטליה ובשלש ספינות מצרפת העפילו 220 מוגרבים, ובספינה אחת העפילו תשעה מוגרבים ממזרח אירופה. לגבי 762 מעפילים מוגרבים שהעפילו עד הקמת המדינה אין נתון על שם ספינתם)פרק רביעי(. מיון זה משלב הן את הלוח הזמנים של העפלת המוגרבים ואת נמלי ההעפלה והן את מספר המעפילים ומספר ספינות ההעפלה. יש בו התייחסות למעפילים מצפון אפריקה שהעפילו ב- 32 ספינות לפלשתינה א"י וגורשו לקפריסין – הרעיון להעלות את יהדות צפון אפריקה קרם עור וגידים עקב הנסיבות של מוראות השואה וצרכיה של התנועה הציונית לאחר מלחה"ע השנייה. דוד שאלתיאל, שליח הסוכנות היהודית לצפון אפריקה, זיהה את פוטנציאל העלייה משם לאחר ביקורו במרוקו בשנת 1944 ,

"אחד המקורות האחרונים של חומר לארץ ישראל. אם נצליח לשלוח לשם מספר מספיק של שליחים מוסמכים של החלוץ ושל גופים ציוניים אחרים, נוכל לקוות להגירה גדולה מצפון אפריקה. אם מאיזו סיבה לא נעשה זאת, יאבדו כל האנשים האלה עבור ארץ ישראל ונוסף לכך יסחפו לאסון שכל כוח לא יוכל לעצור בידם".

שאלתיאל ראה ביהדות צפון אפריקה 'חומר' שיאבד אם הסוכנות היהודית לא תנקוט בצעדים הנחוצים ותקצה 'מספיק שליחים ציוניים מוסמכים שיסייעו להעלותה ארצה. אחרת יהודי מרוקו 'יסחפו לאסון' שלא ברורה מהותו ולא ניתן למנוע אותו. אפשר להניח שלקח השואה עמד לנגד עיניו כשכתב דיווח זה. המלצותיו לא יושמו במלואן.

גם אפרים פרידמן בן חיים, השליח לצפון אפריקה, דיווח חצי שנה מאוחר יותר לקיבוץ המאוחד – ש"צפון אפריקה זה אחד ממרכזי היהדות ]…[ מרוכזים בה למעלה מ- 300,000 יהודים רזרוואר עצום נפתח לפנינו". 60 פרידמן כשאלתיאל ראה ביהדות צפון אפריקה רזרוואר מלאי של יהודים עבור א"י. –

יהדות המזרח וארצות האסלאם נתפסו כמאגר פוטנציאלי למלא את ארץ ישראל ביהודים. תפיסה שהייתה חיונית לתנועה הציונית למרות שלא היה לה קשר הדוק עם יהדות זו והיא לא עמדה בקריטריונים הציוניים של עלייה חלוצית נבחרת. אבל, אחרי השואה היה צורך דחוף להעלותם ארצה – כדי למלא את הארץ ביהודים ויהי מה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– 

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב

אנחנו עדה עקשת עדת יעקב מדור דור מי לארץ מורשת דרכנו יחסום ויגדור )'נתיבנו' הגרעין הצפון אפריקאי תשרי תש"ו(

פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב

לאירועים היסטוריים במאה ה- 20 הייתה השפעה רבה על היקף ההגירה היהודית בעיקר ממזרח אירופה: פרעות קישינב, המהפכה ברוסיה, סגירת שערי ההגירה לארה"ב ואירופה שהתקדרה בענני מלחמה לקראת שלהי שנות ה- 30 של המאה ה- 20 כול אלה אילצו את התנועה הציונית להתמודד עם סיטואציה מורכבת וכמעט בלתי אפשרית הגירת המונים מאירופה המאיימת. הבחירה של העם היהודי הייתה להגר לאמריקה 'הגולדן מדינע' לאחר מלחמת העולם השנייה היה על התנועה הציונית להתמודד הן עם תוצאות השואה ועם הארגונים היהודים האמריקאים היא"ס והג'וינט שסייעו  לשארית הפליטה להגר לאמריקה והן עם הבריטים שנעלו את הארץ בפני עליית יהודים. נסיבות האלה אילצו את הסוכנות היהודית והתנועה הציונית לאמץ מדיניות עלייה המונית. לא תמיד הייתה הסכמה על מדיניות העלייה בין ההסתדרות הציונית לסוכנות היהודית. הראשונה התחשבה באילוצים מדיניים בינלאומיים והשנייה עסקה בישום החזון הציוני על הקרקע בפלשתינה א"י.

התנועה הציונית לא העניקה מקום ראוי לקהילות יהודיות בצפון אפריקה. מתי מספר ממנהיגי הציונות ביקרו שם כדי להפיץ את רעיונות הציונות שהתפתחו בערש מולדתה מזרח אירופה . רק לאחר 'השואה' נפתחו שערי פלשתינה א"י בפני יהודי ארצות האסלאם ארצות המזרח בכללם יהודי והמגרב.  יבוא האידאולוגיה הציונית למגרב במעטה של 'היהודי החדש' לא עלה בקנה אחד עם הכמיהה לשיבת ציון שהייתה משאת נפשם של יהודי המגרב. השליחים שהגיעו לצפון אפריקה זיהו את הרעיון הזה כתפיסה משיחית מאחר ולא נשא בחובו את השינוי הדרוש לתקומת העם היהודי.

דיון במונחים 'עלייה', 'העפלה' ו'הגירה' בהקשר של הקהילות היהודיות במגרב

המושגים 'עלייה בלתי לגאלית', 'העפלה' ו'עלייה' קיבלו ממד ערכי ומשמעות פוליטית, חברתית וכלכלית בעיני התנועה הציונית. במרוצת השנים התווספו אליהם מושגים נוספים 'הגירה' ו'ירידה'.

ה'עלייה הבלתי לגאלית' ו'העפלה' סימלו את מאבקה של התנועה הציונית במדיניות 'הספרים הלבנים' הבריטים שהגבילו עליית יהודים לארץ ישראל. ה'עלייה' הייתה המשאב האנושי שחיזק את היישוב המאורגן בפלשתינה א"י בהתחשב בכושר הנשיאה הכלכלי של הארץ. מסיבה זו במהלך העלייה השנייה נדחתה בקשת יהודי סלוניקי לעלות לפלשתינה א"י.

העולים קיבלו רישיונות עלייה סרטיפיקטים במסגרת ה'שדיול' מכסת רישיונות עלייה שנקבעה על ידי הבריטים שהומלצו על ידי הסוכנות היהודית.

העלייה הבלתי לגאלית הוגדרה על ידי הבריטים ככניסה לא חוקית לא"י. הבריטים לא ראו בעולים 'הבלתי לגאליים' פליטים. לדידם, היה "מדובר בפלישה מאורגנת לארץ ישראל מטעמים פוליטיים המנצלת את קיומה של בעיית הפליטים ועושה שימוש לא הוגן בהיבט ההומניטרי שלה כדי להצדיק את עצמה"  עמדה שלא הייתה מקובלת על התנועה הציונית מפני שסתרה את מהותה וחזונה.

מלכוד זה לא השאיר למוסדות הציוניים והיישוב ברירה אלא לשנות את מדיניותה מעלייה אליטיסטית לעלייה המונית. דבורה הכהן ציטטה את חיים ויצמן שקרא לעלייה גדולה לארץ ישראל מפני ש"העולם  כולו מחולק לשניים: ארצות הנועלות בפנינו את השערים וארצות שאין יכולים לחיות בהן".  הקריאה הבהירה את עמדת התנועה הציונית שאין לו לעם היהודי מקום אחר פרט לפלשתינה א"י. מאחר והמנדט הבריטי הגביל את היקף העלייה, בין השנים 1939-1921 באמצעות 'הספרים הלבנים', היה על היישוב המאורגן להתמודד עם המצב שנוצר והעלייה הבלתי לגאלית הייתה אחד מהאמצעים בהם נקט כדי להגדיל ולחזק את היישוב היהודי בפלשתינה א"י.

יצחק אבנרי העריך, כי העלייה הבלתי לגאלית החלה עם עליית 4,000 עולים שהגיעו בשנת 1922 לפלשתינה א"י.  ישראל יקותיאלי, לעומתו, זיהה את שנת 1934 כתחילת העלייה הבלתי לגאלית כשלצידה עלייה לגאלית באמצעות סרטיפיקטים. יהודה לפידות קבע שהתנועה הרביזיוניסטית היא שהתחילה לפעול למען העלייה הבלתי לגאלית בשנות ה- 30 ביבשה ובים לאור עמדתה הרשמית של הסוכנות היהודית שלא דגלה אז בעלייה בלתי לגאלית. עם זאת, יש הסכמה בין החוקרים שהפלגת האוניה 'ולוס' בשנת 1934 סימלה את תחילתה של העלייה הבלתי לגאלית. מסיום מלחמת העולם השנייה העפילו 115,000 מעפילים ביבשה, בים ובאוויר. עדית זרטל ציינה, כי "בקום המדינה היה כול יהודי חמישי בארץ עולה בלתי לגאלי מי שעשה דרכו לארץ ישראל או חלק מדרכו בחשאי ובמחתרת". לשיטתה, העלייה הבלתי לגאלית נתפסה כמכשיר להצלת יהודים שניתן להפיק ממנה גם הישג מדיני. כפי שהגדיר זאת דוד בן גוריון העלייה הבלתי ליגאלית היא ]…[ "כלי מדיני פוליטי וניגוח המדיניות  הבריטית". אליהו גולומב, מפקדה הבלתי רשמי של ההגנה, ראה בעלייה הבלתי לגאלית כלי להצלת יהודים. לפי זרטל, רק בקיץ 1946 הפכה העלייה הבלתי לגאלית ל"מנוף המרכזי בזירה המדינית,

בהיותה, עתה, מפעל גלוי, מופגן, בעל יעדים מדיניים בלבד".  דליה עופר ראתה בעלייה הבלתי לגאלית "מהלך דו תכליתי הכרזת מלחמה באנגליה, מצד אחד, והסעת אלפי פליטים לחופי הארץ לעיני  העולם כולו, מצד שני".

סר ג'ון גורדון קאנינגהם, הנציב העליון האחרון של הממשל הבריטי בארץ ישראל, הכיר בהגירה  כציפור נפשם של היישוב והתנועה הציונית הקודמת לכול תביעה אחרת. הוא זיהה שלושה היבטים בשאלת העלייה הבלתי לגאלית: הפורמליסטי/חוקי הגירה שאינה עולה בקנה אחד עם חוקי ארץ  ישראל המנדטורית; התעמולתי-  הגדלת מכסות העלייה על ידי הממשל הבריטי על רקע הומניטרי, 

כיוון שמדינות אחרות היו סגורות בפני הפליטים היהודים; הענייני כול עולה עורר תסיסה בעיני  הערבים נגד הישוב ונגד הממשל שאִּפשר הגירה זו. לכן הוא ניסה לקדם נוסחה חדשה לפתרון בעיית היהודים. "קודם מדינה ואחר כך הגירה תוך כדי שינוי מקומה של ההגירה בסדר העדיפות, כדי שתועיל לכל הצדדים במשולש הארץ ישראלי".  הגירוש לקפריסין הוצג על ידי הבריטים, אך לא על ידי התנועה הציונית, "כתחנת ביניים למדינה יהודית שתוקם במסגרת תכנית החלוקה".

כאמור, הבריטים לא ראו ביהודי אירופה פליטים ואילו הציונים ראו בעלייה הבלתי לגאלית ובמעפילים עולים לגיטימיים. לעומת זאת, הערבים ראו בהם פולשים. בתום מלחמת העולם השנייה הגבילה בריטניה את העלייה הבלתי לגאלית באמצעות 'הספר הלבן', תקנות אדמיניסטרטיביות ולחץ על המנהיגים הציונים למתן את הדרישות להגברת העלייה. בין השנים 1948-1946 בריטניה אף הטילה מצור ימי בים התיכון נתיב ההעפלה העיקרי של המעפילים. הבריטים גם פעלו "למנוע מפליטים  לקבל אישורי מעבר ליהודים ממדינות אירופה שהיו תחת כיבוש נאצי אפילו למדינות אחרות". למעשה, פעילות בריטית זו נתנה משנה תוקף להצהרתו של ויצמן שהיו מדינות שסגרו שעריהן בפני היהודים והיו מדינות שיהודים לא היו יכולים לחיות בהן.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב

המאבק ב'ספר הלבן', משנת 1939 , היה משימה ציונית יהודית שהביא לאימוץ מדיניות של עלייה – ב' העלייה הבלתי לגאלית, שהוגדרה גם כהעפלה. העלייה הבלתי לגאלית כונתה בשמות, כמו: 'עלייה –ג" )'עלייה לוחמת', 'עלייה מזוינת', 'מרד עלייה', ('עלייה יבשתית' )מארצות המזרח הקרוב(, עלייה ד' )זיוף מסמכים(, 'עלייה ה' 'עלייה פרטית' )נישואין פיקטיביים(, ' עליית כנף' )הטסת יהודים(. השימוש –במונחים אלה נועד, כנראה, להאדיר את מאמציה של ההנהגה הציונית בקרב הישוב בארץ ובעיני הקהילות היהודיות בעולם במאבקה ב'ספר הלבן' של שנת 1939.

בדיון בסוכנות היהודית, דצמבר 1938 , הגדיר דוד בן גוריון את העלייה הבלתי לגאלית כ"לא – מלחמה על העלייה, אלא מלחמה על ידי עלייה". 76 רק לאחר שבן גוריון הפנים שבריטניה הסתלקה – מתכנית החלוקה הוא שינה את דעתו וקרא למרד עלייה גלוי ולא חשאי כדי ליצור לחץ ציבורי בינלאומי ומוסרי שיביא לפתיחת השערים לארץ ישראל, "אין ציונות בלי עלייה ויותר מבכל זמן בשעה זו ]…[ נעשה אותה גם בכוח ]…[ אין לנו שום נשק אפקטיבי ובטוח יותר מהעלייה עצמה ]…[ הפסקת העלייה לא תיתכן אלא בכוח הכידונים הבריטים, המשטרה הבריטית והצי הבריטי". 

 מרד העלייה לא התממש מפני שמשה שרתוק ושאול אביגור ]שניהם ממנהיגי היישוב המאורגן[ לא תמכו בהצעת בן גוריון. הבריטים פעלו הן כדי לרצות את מדינות ערב שהוקמו על ידם אחרי מלחמת העולם הראשונה והן כדי לשמר את האינטרסים הגלובליים של האימפריה הבריטית. האתגר שעמד בפני התנועה הציונית היה עידוד העלייה לארץ ישראל כמעשה חלוצי בבחירה ובמסגר תנועתית, וגם מניעת יהודי אירופה להגר לארץ אחרת כדי לשפר את מצבם הכלכלי מאשר לפלשתינה- א"י. לכן, כששערי הארץ ננעלו חיפשה התנועה כול דרך ואף להסתכן בעלייה בלתי לגאלית. משהתבררו ממדי השואה אחרי מלחמת העולם השנייה איבדה התפיסה האליטיסטית את מקומה במדיניות הציונית.

 הסוציולוגיה רואה בנדודים ממקום למקום ואף באותה עיר כהגירה. לא כל שכן מעבר מארץ לארץ. ככלות הכול העלייה לארץ ישראל נתפסה כזכות טבעית של יהודים. התפיסה הדתית ראתה בעלייה לארץ ישראל מצווה, "כי ארץ ישראל היא המולדת אליה שבים וכארץ השייכת לכלל היהודים".  הדילמה שעמדה בפני התנועה הציונית הייתה, מחד גיסא, חשש מעלייה המונית לא"י שהייתה עשויה להקשות עליה לווסת ולקלוט אותה ומאידך גיסא, לעמוד על עקרונות העלייה הסלקטיבית והאליטיסטית שאמורה לבנות תשתית ובית לאומי בפלשתינה א"י. בעיני התנועה הציוניתהתיישבה עמדה זו עם הצהרת בלפור וכתב המנדט שאין בה רמז לעלייה בלתי לגאלית. הדגשה לא במקור [א.פ] 

 חגית לבסקי ציינה, כי,

"התנועה הציונית מקרה ספציפי של תנועת לאומית שהיא גם תנועת הגירה ותנועת התיישבות, ומוסכם על כל פלגיה, שהיא, התנועה הציונית, לא התכוונה להיות עוד ארגון להצלת יהודים אד הוק, משום שהכירה בחוסר התכלית שבכך ובמגבלות יכולתו של ארגון וולונטרי". ציטוט זה העמיד את התנועה הציונית לאחר מלחמת העולם השנייה ב'תחרות' עם הארגונים היהודים האמריקאים שפעלו באירופה לאחר המלחמה וראו בפעילותם הצלה וסיוע ליהודים משארית הפליטה להגר לארצות אחרות מלבד לפלשתינה א"י.  

יהודה דומיניץ, מנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית בשנות ה- 80 של המאה שעברה, ראה בהגירה תופעה כלל אוניברסלית שאינה ייחודית לעם היהודי. לתפיסתו "הגירה מבטאת את שאיפת היחיד ]…[ ונועדה ]…[ לפתור את בעיות הפרט, פרנסתו ובטחונו האישי. אלא שלדעתו לעלייה יש ]…[ "אלמנטים של טובת הכלל".  גור אלרואי טען "שהמחקר על ההגירה לארץ ישראל התנהל על יסוד שתי הנחות: "עלייה שונה מכל הגירה" והיא ]…[ "אמצעי לפיתוח ישות לאומית". לשיטתו ]…[ "ההגירה לארץ ישראל מבוססת אידיאולוגיה בניגוד להגירה לאמריקה שהיא הגירה כללית ויהודית כאחד". לפי אלרואי ]…[ "השימוש במונחים הלועזיים: 'אימגרנטים' ו'אמיגרציה' במקום עולים ועלייה נבע מטעמי נוחות, כי המילים העבריות לא היו שגורות בפי כול". למונח עלייה הוענק ממד ערכי, "החלו להיווצר מיתוסים לאומיים חדשים שלא היו קודם לכן. השפה, מגויסת למטרות לאומיות ]…[ עצם השימוש במונחים אלו, מעיד על גישה ערכית ולעתים אף שופטת ומתריסה שאין לה מקום במחקר ההיסטורי".

המיתוס הציוני הקמתה של חברת מופת בארץ ישראל התנפץ במידה מסוימת מול עולים שלא עמדו – בקריטריונים החלוציים והייתה למעשה הגירה. עדית זרטל טענה, שאנשי העלייה הרביעית והחמישית: "לא הלמו את דמות האדם החדשה שהייתה אמורה לסייע לביסוס המיתוס החלוצי ציוני. -המעפילים שוב לא היו המטרה עצמה או הערך העליון של הפעולה, אלא מכשיר, אמצעי הניגוח העיקרי בידי ההנהגה הציונית כנגד המדיניות הבריטית".

אחרי מלחמת העולם השנייה נאלצה התנועה הציונית לאמץ מדיניות עלייה המונית כדי לחזק את היישוב בארץ ישראל ולהציל את שרידי השואה. העלייה ההמונית נתפסה אז כאמצעי לחץ בינלאומי על בריטניה. פוטנציאל העולים שעמד לרשות התנועה הציונית היה שרידי השואה יוצאי מזרח אירופה ויהודי ארצות המזרח והאסלאם. מדיניות עלייה זו תומרנה בידי גורמים פוליטיים שהרכיבו את הסוכנות היהודית, תנועת העבודה, האגף האזרחי והאגף הדתי. בין היתר, לצורך שימור חלוקת העולים המאוזנת ]הפריטטית, ב.ד[ בין התנועות הפוליטיות בפלשתינה א"י.

הקשר של התנועה הציונית והסוכנות היהודית לארצות המגרב.

אחרי מלחמת העולם השנייה החלה התנועה הציונית בארץ ובחו"ל לחפש יהודים גם מעבר ליבשת אירופה. עד אז הקשרים עם הקהילות היהודיות במזרח ובארצות האסלאם היו שוליים. יחיעם ויץ שחקר את קשריה של התנועה הציונית עם יהדות המזרח וארצות האסלאם טען שהקשרים היו "מצומצמים ובלתי סדירים". לשיטתו, עקב תוצאות מלחמת העולם השנייה הפכה יהדות המזרח לנכס דמוגרפי עבור העם וארץ ישראל. אליהו לולו] הכרמלי[, יו"ר הסתדרות 'פועלי המזרח' בירושלים ומראשי 'מפא"י', היטיב להגדיר את התעלמות התנועה הציונית מיהדות המזרח ]…[  מצרים הסמוכה 'טרה אינקוגניטה' ]אדמה עלומה, ב.ד[, נשארה עד כה והנמצא מעבר לראס אלנקורה  ]ראש הנקרה, ב.ד[, מעבר להרי החושך".

בדיון במזכירות מפא"י  (24.11.42)  לנוכח הידיעות על השמדת יהודי אירופה עמד אליהו דובקין, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, על האתגר העומד בפני התנועה הציונית ולפני הישוב בארץ ]…[ ו"הצורך למצוא חלופות ליהדות אירופה ההולכת ונכחדת". לטענתו, החלופה העיקרית ליהדות זו הם ]…[ "שלושת רבעי מיליון יהודי המזרח. יהודי צפון אפריקה, עיראק, מצרים והארצות הסמוכות". שאול מאירוב )אביגור( ראש המוסד לעלייה ב', אמר באותו דיון ש"את העלייה מארצות המזרח התחלנו כאשר נסגרו בפנינו ארצות אירופה". ואילו אהרון כהן, השליח לאיראן, טען ]…[ ש"אלמלא סגירת השערים וחיפוש הדרכים להצלת פליטי אירופה, ספק רב אם היינו מגיעים ליהדות המזרח".

גם החרדה מפני גורל דומה ליהדות המזרח לזה של יהדות אירופה היה בין השיקולים שהביאו את התנועה הציונית לשינוי יחסה כלפי יהדות ארצות המזרח והאסלאם. לראיה הביא ויץ מדברי בן גוריון – בראשית 1943 ]…[ "לא צריך לחכות ש'פולין תחזור' שם  ]'הפרהוד' עיראק, ב.ד[. ניתן להניח, שחרדות מנהיגי התנועה הציונית והישוב שהתבססו על ניסיונה המר של יהדות אירופה בפוגרומים ואל מול מוראות השואה הושלכו על יהדות המזרח וארצות האסלאם. אסתר מאיר גליצנשטיין טענה –

ש"הממסד הציוני ראה במהגרים מארצות המזרח אלמנט לא פרודוקטיבי ]…[ "שלא סיפק את העבודה הצפויה". להערכתה קריטריון העלייה הסלקטיבית נועד למנוע מקהילות יהודיות במזרח לקבל סרטיפיקטים לעלייה לא"י ]…[ "בעולם היהודי הם נתפסו כפחות חשובים ומתקדמים ולבנטיניים בגין תרבותם הנחותה" ]…[ ולא התאימו לערכי היישוב המאורגן". ומכאן שפעילות התנועה הציונית בארצות האסלאם הייתה מצומצמת. השינוי בעמדת התנועה הציונית כלפי יהודי ארצות האסלאם קרה, להערכתה, עקב ה'פרהוד' בעיראק ) 1941 ( שהבהיר לראשי היישוב המאורגן את הסכנה הצפויה ליהודים בארצות אלה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי ארצות המגרב

מיום היווסדה של התנועה הציונית הופנתה תשומת לבה ליהדות אירופה. קול קורא של בנימין זאב הרצל, מנהיג התנועה הציונית, לקהילות צפון אפריקה בתחילת המאה שעברה היה 'קול קורא במדבר'. לצורך מחקר זה אפשר לזהות שתי תקופות במדיניות העלייה של הסוכנות היהודית מול ארצות אפריקה הצפונית: האחת, משנות ה- 30 של המאה שעברה עד סיום מלחמת העולם והשנייה, בין השנים 1948 1947.

במשך השנים הסוכנות היהודית לא סמכה על המנהיגות המקומית לנהל את ענייני התנועה הציונות במגרב. השליחים, אפרים פרידמן ויגאל כהן, המליצו למנות את ד"ר ליאופולד ברטוואס כבא כוחה של הסוכנות היהודית בתוניס. בנימין הלר היה בא כוחם של מספר מוסדות ציוניים באלג'יר. לפי עדותו של השליח אפרים צור –

"בצפון אפריקה לא היה שום גוף מאורגן אחד, היו קיימים מוסדות ציוניים כלליים בראשיתם היו בנויים על יסוד פטריארכלי, כלומר, איזה יהודי יוצא אירופה לשעבר היה נשיא ההסתדרות הציונית, שלא הייתה קיימת במציאות".

כלומר, אם היו במגרב מסגרות אירגוניות הן היו ריקות מתוכן וללא חברים. הביקורת שעולה מעדות השליח אינה כלפי הקהילה אלא כלפי הנציגות מטעם הסוכנות היהודית שניהלה את משרדיה וענייניה בארצות המגרב. עמדתו של משה שפירא, מהמדור הדתי בסוכנות היהודית, לוועד הפועל של מפלגתו 'הפוהמ"ז' הבהירה עד כמה ניתן לסמוך על המנהיגות המקומית –

"בטוניסיה כמו בטריפוליטניה אין התנאים מאפשרים לקיים את המוסדות כפי שנהוג בארצות אירופה. שאלת הקמת משרד ארץ ישראלי בטוניס בהרכב התנועות כפי שנהוג בארצות אירופה – עלולה לעורר חיכוכים וסכסוכים העלולים להזין לפעולה במקום ולהרוס את זה שנבנה ע"י שליחנו".

לסוכנות היהודית היו 'נאמנים' אירופאים ולא מקומיים שעשו את דברה ופעלו ישירות מול ולפי הנחיות המטה בירושלים. עמדתו של שפירא מחזקת את הטענה שדיווחי השליחים השפיעו על מקבלי ההחלטות ביישוב המאורגן בפלשתינה א"י בכול הקשור לעלייה מהמגרב.

במזכר פנימי של נ. וילנסקי, מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהופנה למשה שרתוק שעמד בראשה, התברר כי הקשיים בטיפול וסיוע ליהודי לוב נבעו הן מהקושי לקבל מידע על חיי הקהילה והן מהבירוקרטיה בוועד הלאומי. הכותב הציע להציב בהדרגה את כול יהדות המזרח תחת חסותה 'האימפריאלית של הסוכנות' ]הדגשה שלי, ב.ד[. מפני ש"חרד לכפילות בין הוועד הלאומי והסוכנות היהודית".  תפיסה 'אימפריאליסטית' זו שאין מבלעדי הסוכנות היהודית, אם במודע ואם לא במודע, ננקטה כלפי ארצות המגרב ולוב. זו גירסת הסוכנות היהודית, בנוסח הקולוניאליזם האירופי, שהתנשאה על יהדות המגרב.

חיים ברלס, ממחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, העביר לאליעזר קפלן, מנהל מחלקת הכספים בסוכנות היהודית, תזכיר ובו הצעה ליישום המלצות 'ועדת אונסקופ' שדנה בגורל הפליטים היהודים וחלוקת פלשתינה א"י. ההצעה דיברה על עליית – 150,000 עולים מאירופה ומארצות המזרח התיכון לפלשתינה א"י ללא התייחסות לקהילות היהודיות בצפון אפריקה. –  התזכיר נכתב חודשיים אחרי ששתי ספינות העפילו כבר מצפון אפריקה וגורשו לקפריסין. לא ברור אם התזכיר הביא בחשבון את תוכנית 'המיליון' ורעיון 'החלוץ האחיד' שהגו בן גוריון ודובקין. אפשר להניח שרמת התיאום בין מחלקות העלייה, הארגון, המדינית והכספים של הסוכנות היהודית היה רופף.

התאחדות עולי צפון אפריקה בארץ ישראל הפעילה 'לחץ מתון' על הסוכנות היהודית שתדאג לאחיהם במגרב ולגרעינים הראשונים שעלו כבר ארצה. בפגישה בין אליהו דובקין לנציגי ההתאחדות סוכם שהסוכנות היהודית תכיר בהתאחדות כארגון מייצג של העולים מצפון אפריקה, אך ללא ייצוג במחלקת העלייה. סיכום תמים לכשעצמו, אך הוא ביטא הן את חולשתה של ההתאחדות והן את התעלמותה של הסוכנות ממנה. ניתן לשער שהסביבה בה פעלה הסוכנות היהודית ארצות המגרב  הייתה מורכבת, אם מביאים בחשבון את שואת יהודי אירופה, היה עליה לתמרן בין סדרי עדיפויות וצרכים פוליטיים רבים ללא פשרות. לתנועה הציונית היו עקרונות ברזל לגבי העלייה. הציונות המגשימה הסתכמה ב"שלושה יסודות בפרוצס: הכשרה גופנית, חברתית ומקצועית".  העולים- חלוצים הפוטנציאלים מצפון אפריקה לא עמדו בעיקר בתנאי של ההכשרה החקלאית, אלא רק בידיעת השפה העברית ובשאיפתם לעלות ארצה.

בתחילת שנות ה- 30 של המאה שעברה היו ניסיונות היוליים להעלאת יהודים מארצות המגרב. מתוך 2,400 רישיונות שניתנו בשנים 1933 1932 לא נופק רישיון אחד לארצות המגרב. רישיונות העלייה הוקצו באמצעות המשרד הארץ ישראלי המקומי ששימש גם מקום משכנה של הפדרציה ציונית וגם של מוסדות ציוניים אחרים, כמו קרן היסוד וקק"ל. הסוכנות היהודית העדיפה להעלות מהמגרב פליטים יהודים מאירופה לפלשתינה א"י והתעלמה מקהילת יהודי צפון אפריקה. לנגד עיניה של – הסוכנות היהודית עמדה בנוסף הצלת פליטים יהודים אירופאים ששהו בצפון אפריקה ולא עמדו בסכנת חיים.

מקבץ בקשות לעלייה ממדינות המגרב ינסה להפיג את הערפל סביב מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי צפון אפריקה ולוב לפני ומיד לאחר שחרור אפריקה הצפונית מעול הגרמנים והאיטלקים.

בקשות עלייה מלוב. מידת ההיכרות של מוסדות היישוב בפלשתינה א"י עם קהילות היהודים בארצות – המגרב גבלה בבורות או בהתעלמות. פנייתה של ועדת הרווחה של הרבנות בפלשתינה א"י לסוכנות – היהודית, משנת 1945 , לגבי בקשתו של חדד הריה, יהודי טריפוליטאי, הבהירה שהרבנות "אינה יודעת היכן העיר טריפולי ואם היא בצפון אפריקה הם אינם יכולים להתקשר איתו" כך גם לגבי פנייתו של קבילו חיים. זאת, למרות שהרב הצבאי אפרים אורבך, ששירת בצבא הבריטי, הכיר את הקהילה בטריפולי והתכתב עם סוכנות היהודית וסיפר על מפגשיו עם יהודי טריפולי, כמו גם חיילים יהודים ששרתו בבריגדה והגיעו לטריפולי. עם שחרור לוב מעול האיטלקים והגרמנים נפגשו לראשונה חיילי הבריגדה בלוב עם קהילות בנגאזי וטריפולי. החייל יעקב בן עמי העביר לסוכנות היהודית רשימה של 15 בעלי מקצוע מועמדים לעלייה מבנגאזי. אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה, אמנם המליץ להעניק 20 15 רישיונות אבל רק 10 אושרו. שני חיילים עבריים ששהו בבנגאזי לאחר הכיבוש הבריטי שלחו דיווח למחלקת העלייה על פעילותם החינוכית ועל צורכי הקהילה במורים לעברית. הם אף המליצו להעלות 30 צעירים בני 18 14 , 10 בוגרים ו- 3 משפחות, ומסרו את שמו של רנאטו טיסאוולה כאיש קשר. שנה לאחר מכן יידע בנימין הלר, נציגה של הסוכנות היהודית באלג'יר, את הוועד הפועל הציוני על קשיים לצאת מאפריקה הצפונית בתעודות המיועדות לפלשתינה א"י והמליץ לשנות את יעד – היציאה בתעודות המעבר לאיטליה. הוא הציע לתאם את השינוי מול פלדמן במרוקו, פריץ ליכטנשטיין וליאון זמורסקי בליסבון, ומנדל קראוט בתוניס מארגון הסיוע היהודי  HICEM

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

 

יעקב גויטע, מנהל בית הספר העברי בבנגאזי ושבתאי סעאדה, מורה בבית הספר הגישו למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית רשימה מפורטת 56 משפחות ומקצועותיהם. הם ציינו שהמשפחות "מוכנות לקבל כול עבודה שתטיל עליהם הסוכנות והאנשים החתומים על הרשימה יכולים להיות לתועלת לארצם ובו זמן יועילו גם לעצמם". חלק מהמועמדים לעלייה הגיעו עד לאלכסנדריה. המשרד הארץ ישראלי בקהיר נתבקש לבדוק מי מהם מתאים לעלייה. לא נמצאו רישיונות עלייה שהונפקו עבור עולים אלה.

יוסף מימון מתנועת 'החלוץ' בטריפולי פנה למחלקת העלייה בסוכנות היהודית וביקש לא לשנות את קריטריון גיל העלייה, מאחר ו'החלוץ' בטריפולי פעל על פי הוראות שהיו בידיהם והכשירו "בחורים ובחורות מגיל 18 עד ."35 הוא הזכיר את אליהו אבודרה (35 ), בנימין נעם (28) שלום לוזון (33) שעשויים בגין שינוי קריטריון הגיל לאבד את זכותם לעלות. לבסוף, מימון ביקש הוראות ברורות כדי למנוע כל בלבול בין ועד העלייה המקומי לתנועת החלוץ. מפניות אלה עולה תסכול שנובע ככול הנראה מהוראות לא ברורות שיצאו מירושלים לגבי הפרמטרים לעלייה לפלשתינה א"י. ויקטור נעים, – מוועד העלייה בבנגאזי, פנה לסוכנות היהודית עם רשימה של עשרה מועמדים שענו על דרישותיה לעלייה לארץ. נעים ביקש לאפשר גם לשמואל ברדה בן 27  נשוי עם ילדים לקבל רישיון משפחתי אף שלא עמד בדרישות. מתוך העשרה ניתן רישיון עלייה לשניים סעדון משה וויטוריו תשובה. – 125 עם זאת לא נמצאו עדויות למתן רישיונות עלייה לבקשות של מימון וגויטע .

יצחק ורפל רפאל,[מהמדור הדתי, פנה לגויטע עמישדי, מראשי הפעילים הציוניים בטריפולי, והצטדק על קשיים בקבלת רישיונות ממשלת המנדט. ורפל הקפיד לציין במכתביו ש"אין להפריז בערך המעשי של העלייה שלא לפי רישיונות והקשיים הן בארצות המוצא הן בחופי הארץ עצום ודרושים אמצעים ומאמצים כבירים כדי להתגבר עליהם". חודשיים לאחר מכן הוא חזר על דבריו במכתבו לאברהם אדאדי ממנהיגי הקהילה בטריפולי ]…[ ש"העלייה שלא ברשות אינה יכולה לבוא במקום העלייה ברשות, כי מטבע הדברים מידת הצלחתה תהא תמיד מוגבלת". דרישותיו של ורפל עמדו בסתירה לעמדת הסוכנות היהודית באותה עת. עלייה בלתי לגאלית הייתה הנשק המדיני במאבק בבריטים. במכתב נוסף ליוסף סרוסי הוא לא התכחש לבעיית אי הגעת השליחים, אך הטיל את האחריות על הוועד הפועל של נוער המזרחי. כדי להרגיע את הרוחות בקרב הקהילה הטריפוליטאית הציע להקים שתי קבוצות חלוצים אחת תורכית מצרית והשנייה טריפוליטאית טוניסאית מרוקנית שתקלוטנה ]…[ "חלוצים דתיים ממקומות אלו".  התמרונים האלה היו תירוצים שנועדו למנוע עלייתם של יהודי לוב.

ד"ר אומברטו שלמה נכון, נציג המשרד הארץ ישראלי בטרייסט, שלח לסוכנות היהודית רשימה של 462 שמות בעלי מקצוע מטריפולי וחיים ברלס מהסוכנות היהודית ענה לו שהם "מעוניינים לדעת פרטים ע"ד ]על דבר, ב.ד[ המועמדים במקצועות חקלאות, בנאות, נגרות, הידראוליות, מכונאות ופחחות, שיש וזכוכית. הסוכנות גילתה עניין רק ב- 30 משפחות וביקשה "לדעת מה טיבם של בעלי מקצועות אלה".  גם לגביהם לא נמצאו רישיונות עלייה.

לאורך השנים, 1946 1935 , נשמר קשר רופף בין הסוכנות היהודית לבין קהילות טריפולי ובנגאזי בלוב בכול הקשור להקצאת סרטיפיקטים שהתבצעה באמצעות המשרד הארץ ישראלי בטרייסט. הסוכנות היהודית לא גילתה ענין רב בנעשה בלוב, אולי, מפני שהייתה זו קהילה יהודית קטנה שלא הובאה בחשבון פוטנציאל העלייה מארצות המגרב בתכניותיה. ניתן לזהות את התפתלויות של מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית. מצד אחד, חלוקת רישיונות במשורה ומצד שני אזהרה שלא לעלות בצורה בלתי לגאלית. ההמלצה של ורפל להימנע מעלייה בלתי לגאלית הייתה משוללת כול יסוד. באותה עת העלייה הבלתי לגאלית בעיקר מאירופה הוכרזה כ'נשק מדיני' של התנועה הציונית במאבקה כנגד הבריטים. ניתן לשער, שהחשש לאבד את עליית אלפי הפליטים היהודים מאירופה לארץ ישראל ולא פתיחת השערים בפני קהילות צפון אפריקה היא שהנחתה את הכותב לבקש מצעירי בטריפולי להימנע מעלייה בלתי לגאלית.

בקשות עלייה מתוניס.

מדיניות הסוכנות היהודית לעלייה מצפון אפריקה כלפי קהילת לוב יושמה גם לגבי הקהילה בתוניס. בשנת 1935 שלחה ההסתדרות הציונית בתוניס רשימה מפורטת של 12 משפחות המעוניינות לעלות לארץ בהתאם לדרישת הסוכנות היהודית, ואושרו לה רק חמישה רישיונות עלייה.

באותו עיתוי מזכיר מחלקת העלייה הודיע להסתדרות הציונית בתוניס ש"נראה לנו שיש קשיים בנוגע לקבלת רישיונות יציאה מתוניס ]מפני, ב.ד[ שהממשלה דרשה מכל עולה סכום של 600 פרנק". 130 עלות זו לא הושתה על הסוכנות היהודית אלא על המועמד לעלייה. אלא אם כן הכוונה לממשלת המנדט בפלשתינה א"י.

בשנות ה- 40 של המאה שעברה נעשו ניסיונות לארגן עלייה מתוניס בודדים וגרעינים קטנים מתנועות הנוער המקומיות שרצו להוכיח הגשמה ציונית בעלייה ולא רק בתרומות לקק"ל ו'השקל הציוני'. בתוניס פעלו תנועות ציוניות כמו: 'דורשי גאולה לישראל' )'דג"ל'( ו'צעירי ציון' בעיר תוניס, 'אוהבי ציון' בעיר ספקאס ו'עטרת ציון' בעיר ג'רבה. ד"ר א. רוזנפלד מ'ברית עברית עולמית' הודיע למחלקת העלייה ש"הנוער תוניסאי התלונן על אופן חלוקת רישיונות העלייה לפלשתינה א"י" בתמימותם חתמו חברי תנועת 'צעירי ציון' על אחד ממכתביהם לסוכנות היהודית, "אל מנוחה ואל שקט עד שישובו בני ישראל לגבולם".  גם כאשר שלוש התנועות החלוציות הדתיות, 'עטרת ציון' – בג'רבה, 'אוהבי ציון' בספאקס ו'תורה ועבודה' בתוניס התאחדו, בהסתדרות החדשה ומנו כאלפיים חברים , ובכך הגשימו למעשה את שאיפת השליחים לאחד ולייעל את פעילות התנועות במגרב, לא היה לאיחוד זה השפעה על כמות הרישיונות שחולקו בתוניס.

חברי גרעין בית אורן/בית השיטה שרובם היו תוניסאים לחצו אף הם על הסוכנות היהודית לזרז קבלת הוויזות עבור חבריהם מתנועת 'צעירי ציון' בתוניס. גם חברי הגרעין הדתי בקיבוץ בארות יצחק הודיעו למדור הדתי שאמנם חבריהם לגרעין בדרך ארצה, אך התרעמו על הקיפוח בחלקה של תנועת 'תורה ועבודה' בהעפלה מול שאר התנועות. לטענתם- "הד"ר ליאופולד ברטוואס, ממפלגת אחדות עבודה, תמיד מקפח חלקנו בעלייה". ארבעים סרטיפיקטים לעלייה הועברו לתוניס ורק שניים לחברי תנועתם לעומת 27 ל'צעירי ציון', שישה לרוויזיוניסטים וחמישה לבלתי מפלגתיים. כשנפוצה השמועה שיש התארגנות של עלייה ב' לפלשתינה א"י חבריהם מתנועת 'תורה ועבודה' שנרשמו אליה הם אולצו להצהיר ]…[ "שהם נוטים – לשמאל והסתרנו לגמרי את מהותנו שאנו דתיים, אחרת לא היו מקבלים אותנו". העובדה היא שכולם פעלו במזיד לקפח את חלקנו בעלייה, כדי להראות לקהל התוניסאי, שהם כוח חזק שיכולים לארגן עלייה כזאת".

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

שומר הסף בתוניס היה נציגה של הסוכנות היהודית ד"ר ברטוואס שחילק את רישיונות העלייה על פי – ההנחיות שקיבל מהסוכנות היהודית. התעלמות ממועמדים דתיים והעדפת חלוצים מתנועת 'צעירי ציון' הייתה כתובה על הקיר מאחר ו'צעירי ציון' היו בבת עינם של השליחים התאומים. בשליחותו השנייה לצפון אפריקה המליץ פרידמן להעלות בסרטיפיקטים כ- 37 מועמדים פוטנציאלים וביניהם פעילים של 'צעירי ציון' בתוניס.

מאיר אידן, חבר תנועת 'צעירי ציון', שלח רשימה מפורטת ובה 11 תוניסאים ואלג'יראים, חברי התנועה ששהו בהכשרה במחנה בריווט, אלג'יר, כדי לקבל עבורם רישיונות עלייה לארץ ישראל. לתנועת 'צעירי ציון' היו סניפים בקהילות היהודיות בצפון אפריקה וארבעה קיבוצי הכשרה שמנו 70 חברים באלג'יר ובתוניס  (Rivet, Rovigo L'Arba , Bejaua) . בדוח נוסף ששלחה התנועה נרמזה ביקורת על חוסר התמיכה של הסוכנות היהודית בפעילותה. התנועה שהתאחדה עם תנועת 'דרור' העולמית של 'הקיבוץ המאוחד', הכריזה ש"רק הציונות יכולה להביא לפתרון אמִּתי ליהדות הצפון אפריקאית מפני שהיא בסכנה הן פוליטית והן כלכלית וההוכחה לכך היא ששתי הספינות 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' יצאו משם עם משפחות שלמות".  מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית לא החלישה את הרצון של חברי התנועה לעלות ארצה.

החשש מפני בקשות שלא על פי הקריטריונים הציוניים לעלייה התבטא בדיווח של משה שפירא, מהמדור הדתי במחלקת העלייה לוועד הפועל של 'הפועל המזרחי' "כי עקב החשש שאנשי הקהילה המקומית ישתמשו ברישיונות העלייה להעלאת 'מקרים סוציאליים', הגבלנו את גיל העולים ל 25  שנים, והוספנו כי העולים האלה צריכים להיות כאלה שהייתה להם הכשרה חלוצית". ]הדגשה שלי,ב.ד.[ שפירא ציין במכתבו שהעניינים אינם "כפי שנהוג באירופה".  מדבריו אפשר להתרשם כי לא היה אמון רב במנהיגות המקומית אלא התנשאות אירופוצנטרית כלפי יהודי המגרב בכל הקשור לעמידה בדרישות לעלייה לפלשתינה א"י. ראוי לציין שהשנה היא – 1945 ועלייה בלתי לגאלית — ההעפלה החלה ולא הייתה זו אלא עלייה המונית. התנאים שהציב שפירא של גיל ובעיקר הכשרה חלוצית היוו אבן נגף לעלייה מתוניס בפרט ומהמגרב בכלל מפני שהסוכנות היהודית לא תקצבה את ההכשרות כראוי.

במשך השנים קיבלו מחלקות הסוכנות היהודית מידע מפורט על בקשות לרישיונות עלייה מתוניס ולאורך השנים חזרו ונשנו דרישות הסוכנות היהודית למידע נוסף על מועמדים פוטנציאלים לעלייה מהמגרב. חוסר האמון ב'חומר' האנושי העשוי לעלות מהמגרב היה גדול והתירוץ שהממשלה בתוניס גבתה סכום עתק עבור רישיונות עלייה הושת על העולים ולא על הסוכנות היהודית. הפדרציות הציוניות בארצות המגרב פעלו לפי תכתיביה של מחלקת העלייה בהקצאת רישיונות עלייה, כנראה כדי לשמר את הסטטוס קוו הפוליטי של עולים לפלשתינה א"י ובעיקר מפני אוכלוסיית עולים לא – מתאימה להתיישבות בפלשתינה א"י.

בקשות עלייה מאלג'יר. הטיפול בקבלת רישיונות באלג'יר לא היה שונה מזה שבטריפולי ובתוניס. ברשימה שהעביר בנימין הלר, האחראי על הפדרציה הציונית/קרן היסוד באלג'יר, לסוכנות היהודית היו שמות של שני אלג'יראים בעלי אזרחות צרפתית, שני מרוקאים ועשרה תוניסאים. מזכיר מחלקת העלייה בסוכנות היהודית ביקש מהמשרד באלג'יר לארגן רשימה מצומצמת של מועמדים ללא הבטחות שווא-

"ברצוננו לקבל מושג מה על החומר המחכה לעלייה אצלכם. בהתחשב עם הקושי הרב בסידור העולים ובשיכונים. יש לפי שעה לטפל בעיקר בעליית רווקים ורווקות ואולי גם משפחות קטנות בנות ילד אחד או שניים. רק אנשים בריאים בגופם וברוחם יכולים לבוא בחשבון כמועמדים לעלייה".

דרישה זו של הסוכנות היהודית אף שהייתה 'לגיטימית' – – הייתה התחמקות מלהעניק רישיונות עלייה — בנימוק של מגבלת גיל ומצב בריאותי ומשפחתי. יתכן שתשובה כזו באה על רקע ניסיונה בשנות ה 30- עם דרישתם של עולים מג'ארדיה, אלג'יר שלא נקלטו בארץ ישראל וביקשו לשוב לעיר הולדתם; במקרה זה ניסה אברהם אלמאליח, מטעם הוועד העדה הספרדית, לתווך בין העולים לסוכנות היהודית ללא הצלחה.

הרצון לעלות לארץ ישראל מאלג'יר עולה גם ממכתבו של ישראל מדיוני, פעיל בתנועת הצופים באוראן, "הם חפצים להיות בקרוב חלוצים בארצנו ובכל רגע מבקשים כוח ואמונה לעשות דבר עמנו" הוא חתם את מכתבו ]…[ ב "אנו שרים לך מולדת". –  רשימה של 15 בעלי מקצוע מועמדים לעלייה נמסרה לבנימין הלר על ידי ועדת העלייה של הפדרציה הציונית באלג'יר. בתשובה הודיעה הסוכנות היהודית "כי הרישיונות מאז שנת 1946 , מחולקים על ידי ממשלת המנדט בלבד".  תשובות מעין אלה אף שהיו לגיטימיות עשויות היו לרפות את ידי העולים בפוטנציה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. אך ידיהם לא רפו. חשוב לציין שממשלת המנדט הנפיקה רישיונות שמיות שהתבססו על הצעות הסוכנות היהודית.

כשהפציעה נכונות של יהודים לעלות ארצה הועלו על ידי הסוכנות היהודית אילוצים ותירוצים מגוונים כדי להסביר את העיכוב והסירבול בטיפול בבקשות; שחלוקת רישיונות עלייה הייתה בידי ממשלת המנדט למרות שהסוכנות היהודית הייתה זו שהמליצה על שמות המועמדים לקבלת רישיונות; הקצאת רישיונות עלייה לפי הגדרת ארץ מסוימת כארץ אויב או ארץ ידידותית. הגדרת המגרב, בתקופה זו שלאחר מלחמת העולם השנייה, כאזור ידידותי לא איפשרה להעלות או להעניק רישיונות עלייה מהמגרב; ובעיקר אי בהירות לגבי הקריטריונים של גיל, מצב משפחתי ובריאותי.

בקשות עלייה ממרוקו. גם כלפי עליית הקהילה היהודית במרוקו נקטה הסוכנות היהודית עמדה זהה. יוסף טולידנו, נשיא קק"ל במכנאס, פנה לראש הנהלת הסוכנות היהודית לקבל מידע ברור "על דבר עלייה גדולה מעירנו בפרט וממרוקו בכלל". הוא התבקש למלא את הטפסים המתאימים. ואכן טפסים נשלחו עבור שלושה חלוצים: מאיר אלקליי, ניסים מלכה ויהודה מלול. מזכיר מחלקת העלייה ביקש מהפדרציה הציונית במכנאס לבדוק אם פניית ארבע משפחות עדיין אקטואלית. ולגבי ]…[ "שלשה מועמדים אחרים אליהו אברהם, יצחק כהן ואליהו טולדאנו, "יש לחקור אם הם מתאימים עד כה לעלייה ואם יש להביאם בחשבון בסרטיפיקטים שאנו שולחים לכם בכל חצי שנה".  למעשה תשובה מעין זו נועדה לרפות את מבקשי העלייה ממרוקו. הטפסים מולאו על ידי העולים הפוטנציאליים ונשלחו על פי דרישות הסוכנות היהודית ובכל זאת תשובתה מערימה קשיים בדרך לקבלת הרישיונות. חיים ברלס פנה להסתדרות הציונית בפאס לקבל את הפרוטוקול שקרא לשיתוף פעולה בין קהילות מכנאס ופאס ולהקמת ועדת עלייה משותפת במרוקו. התהליך החל בפנייתו של ברלס, בקונגרס הציוני בלונדון 1935 , ליוסף לוי, הנציג המרוקאי לקונגרס, להקים ועדה מרכזית משותפת לכול סניפי ההסתדרות הציונית במרוקו. ברלס הוסיף שהסוכנות היהודית טרם קיבלה את מכסת הרישיונות לתקופה זו מלבד רישיונות למטרה מסוימת עבור גרמניה. הסוכנות הטילה את האחריות על אי קבלת רישיונות עלייה למגרב על ממשלת המנדט בעוד שסרטיפיקטים הוקצו ליהדות גרמניה. והמגרב לא הוכרז עדיין כארץ אויב. התפיסה ה'אימפריאליסטית' של הסוכנות היהודית בצפון אפריקה נועדה לנטרל, כנראה, כול יזמה שאינה בשליטת הארגונים הציוניים שפעלו שם תחת חסותה. כך, יוסף בכר, מזכיר מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, ביקש מיוסף לוי בפאס לקבל מידע על חברי ועדת העלייה בקזבלנקה האחראית ועל חלוקת הרישיונות "שמזמן לזמן" הוקצו למרוקו. בכר ביקש לדעת מדוע הקהילה בפאס אינה מעוניינת להצטרף לוועדת העלייה המרכזית בקזבלנקה. לשאלה זו לא התקבלה תשובה מקזבלנקה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

 

בטריפולי, 'קבוצת בן יהודה', יזמה הכשרה שפעלה כשלוש שנים לפי תקנון והשתדלה לנהל אורח חיים דתי וציוני. אחת ההכשרות, שפעלה למעלה משבע שנים, התקיימה בג'רבה ביזמת הרב משה פרג'ון, בראשות הרב וזיפה הכהן ובתו מרים ובתמיכת מרדכי כהן וח'טב יוסף. הכשרה זו עברה ממקום למקום ובמשך השנים השתתפו בה כ- 200 פעילים, גברים בלבד. ההכשרה פעלה לפי תקנון וסדר יום ודיברו בה בעיקר בעברית.  הדרת הנשים מההכשרה נבעה מהנורמות המסורתיות של הקהילה הטריפוליטאית שחייבו הפרדה בין צעירים לצעירות. גם מדיווחו של השליח אפרים פרידמן, ניתן להתרשם, שהקהילה היהודית ניסתה להכשיל מסיבות דומות הכשרה עירונית בעיר תוניס, מפני ש"אינה בהתאם למסורת המקובלת במקום, היא עשויה לחנך לקראת חופשיות ופריקת הדת".

יוסף גויטע ואליהו עזריה פרשו מהתנועה המסורתית דתית 'בן יהודה' שפעלה באותה עת בהנחיית – נפתלי בר גיורא, השליח משדה אליהו הקיבוץ הדתי, וארגנו הכשרה עירונית בתוניס בהשפעת תנועת – – 'צעירי ציון' בחסות 'הקיבוץ המאוחד' כגרעין חילוני כדי להצטרף לקיבוץ שדה נחום. המאמר 'בהכשרה', שפורסם בטריפולי בירחון 'חיינו', תיאר את ההכשרה הראשונה של 11 בני נוער מ'החלוץ' כצעד ראשון לקראת הגשמת חיי עבודה ובניין ארץ ישראל:

"החברים עובדים במרץ ובהתלהבות יוצאת מהכלל ובכל רגע נזכרים בארץ ישראל ומשוחחים על זה שעות רבות. הם מצפצפים על כל המכשולים, לחום השמש לא שמים לב, לכאבי הידיים והגב לא רואים בכלל, זולתי אחדים שכוחם לא די לעבודה, ואקווה שבמשך הזמן יתרגלו לעבודה ויצפצפו על כל המכשולים".

אפשר היה ליחס תיאור זה, של ההכשרה במגרב, לחלוצים מימי העלייה השלישית שעבדו בהתלהבות והתעלמו מפגעי מזג האוויר בפלשתינה א"י.

תנועת 'הפוהמ"ז', הפעילה הכשרות במסגרת המדור הדתי במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, פרסמה ידיעה, בעלונה הפנימי 'ידיעות המזכירות', על הכשרות 'בח"ד' בצרפת ודיווחה שכול הסידורים הפורמליים להעברת עשרות חברים מתוניס, ג'רבה ומרוקו להכשרה בצרפת בוצעו. קבוצה של 20 ממעפילי 'לנגב' ו'המעפיל האלמוני' ממרוקו ומתוניס השתתפו בהכשרת 'בח"ד' ב'קומפ דה פיז'ול' בדרום צרפת. ניתן להניח שההכשרה בצרפת אפשרה שליטה מלאה על 'חינוכם מחדש' של הצפון אפריקאים. למרות שהם היו חלוצים הם \ הוצגו כחברים. בישיבת מזכירות 'בח"ד' נמסר שהכשרה חדשה נפתחה ליד פריס בהשתתפות 35 חברים מתוניס, ובהכשרה ליד מרסיי השתתפו 30 חברים רובם ממרוקו. פעילות זו התבצעה במקביל לניסיונות העפלה מצפון אפריקה בחסות המוסד לעלייה ב' ולא ברור אם היה תיאום בין המדור הדתי בסוכנות היהודית לשליחי המוסד לעלייה ב' שפעלו בצפון אפריקה באותה תקופה. אפשר לשער שהייתה תחרות סמויה בין שני הגופים בסוכנות היהודית, המדור הדתי ומחלקת העלייה, שלא תרמה להבנה ולתקשורת שוטפת ביניהן.

בעלון 'ידיעות יבנה' ניתח משה תשבי את יעילות ההכשרה ב'בח"ד' על בסיס ארבע שנות ניסיון שהצטבר בהכשרות בדרום צרפת בהן השתתפו מאות צפון אפריקאים ורק מעטים מהם נקלטו ונשארו בקיבוצים הדתיים. להערכתו, בין הגורמים לכישלון זה היו: חסרונה של תנועת נוער בארצות המוצא, מחסור בשליחים בארצות צפון אפריקה וחומר אנושי. צפון אפריקאים לא התאימו מהבחינה התרבותית, הדתית והחברתית לדגם החלוץ הדתי. שני מרואיינים ששהו בהכשרת 'בח"ד', ב'קומפ דה פיז'ול', העידו שההכשרה הייתה חקלאית אינטנסיבית מאד ונמשכה כשלושה חודשים. אבל המשתתפים לא נהגו על פי הכללים. דהיינו, לא הקפידו על נורמות דתיות. עם הגירוש לקפריסין רוב חברי הקבוצה פרשו מבח"ד ועברו לתנועת 'דרור הבונים'. מרדכי כהן, מתנועת 'תורה ועבודה' בתוניס, טען שהתנועה הפעילה הכשרה בצרפת והשתתפו בה הרבה צעירים מ'בני עקיבא' אך רק אחוז קטן מאוד נקלט בקיבוצים דתיים. כפי שנראה בפרק הרביעי המרכיב הצפון אפריקאי לא היה נפוץ בקיבוצים הדתיים. כלומר, חברי גרעין 'בח"ד' שיצאו מתוניס וממרוקו אחרי הכשרתם בצרפת והעפילו לפלשתינה א"י הצטרפו לתנועות שלא היה להם קשר למסורת בה צמחו.

נושא תקצוב ההכשרות היה קריטי להכנת העולים לצורכי התיישבות בפלשתינה א"י. יכולת – הניטור של הסוכנות היהודית "בשלט רחוק" מארץ ישראל לתוניס הייתה מורכבת ומסורבלת. משה  יונג הודיע למדור הדתי שתקציב להכשרה בג'רבה לא בוצע מפני שד"ר ליאופולד ברטוואס, האחראי על המשרד הארץ ישראלי בתוניס, "מסרב לתמוך בחוות ההכשרה בג'רבה".  עם קבלת תלונתו של יונג דרש אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה, לקבל הסבר מד"ר ברווטאס מדוע ההכשרה בג'רבה לא קיבלה את התמיכה הכספית. ד"ר ברטוואס ענה לו ]…[ "שלאחר חקירה שערכתי לא יכולתי לקבוע את קיומה של קבוצת הכשרה. למעשה, קבוצה של צעירים הגיעה לחווה להשתעשע מדי יום ראשון ולאחר מספר שעות פרשו." ד"ר ברטוואס לא ביקר בחווה והסתמך על דיווח שקיבל מיד שנייה.

יתכן וסירובו נבע מכך שזו הייתה חווה של רוויזיוניסטים. במקרה אחר, יוסף סרוסי, מראשי קהילת טריפולי, התלונן שחוות ההכשרה שלהם הותקפה ונשדדה ולכן לא הצליחו להמשיך בפעילות, אך הם מתכוננים "להקים חוות הכשרה ליד הים שתעסוק גם בדייג ותוכל להכיל 500 חלוצים".  לא ברור אם סרוסי קיבל סיוע מהמדור הדתי. גם הגרעין של תנועת 'צעירי ציון' שהוכשר בריווט, אלג'יר לא זכה בתקציבים אבל הסוכנות היהודית בכול זאת דרשה מהגרעין להעביר דיווח מפורט על פעילות ההכשרה למחלקות העלייה והארגון שלה.

וזיפה כהן, ממנהיגי תנועת 'עטרת ציון' בג'רבה, כתב למחלקה לענייני נוער של המדור הדתי לגבי תקצוב ההכשרה. בין היתר ציין, שיש אפשרות להרחיב את ההכשרה והוסיף ש"שבעה חברים מהכשרתנו נסעו להכשרה בצרפת בהתאם לפקודה שנמסרה לצירנו בבאזל ] הקונגרס הציוני ה כ"ב – שהתקיים ב – 1946 בבאזל[  וכבר חברים אחרים תופסים מקומם".  הוא פנה שוב למדור הדתי וביקש סיוע בתקצוב ההכשרה למרות שכבר העביר תשובה מפורטת על מצב ההכשרה החומרי והפעילות הרעיונית. אך הסוכנות היהודית ביקשה ממנו לבחון אם יש אפשרות להרחיב הפעולה גם לכפרים סמוכים. גם על אפשרות זו הוא כבר השיב במכתבו הקודם. וזיפה כתב בשלישית "אנו בטוחים שגם מצדכם ערים מהם התועלות שתצמחנה מעבודתנו החלוצית בארץ הזאת שנשארה בה סו"ס [סוף סוף, ב.ד] הכשרה אחת ולא להזניח גם הפינה הנידחה הזו".  גם לגבי הקצאת משאבים להכשרה זו לא נמצא סימוכין. אביגדור קלאגסבאלד, המזכיר הראשי של 'בח"ד' צרפת, התלונן למשה שפירא, מהמדור הדתי במחלקת העלייה בירושלים, שחלקו של 'הפוהמ"ז' בהכשרות 'בח"ד' בצרפת שהשתתפו בהן גם צפון אפריקאים טרם הועבר ושהסיוע של הג'וינט להכשרות 'בני עקיבא' בצרפת הוקטן בהדרגה.

מצוקה תקציבית העיקה על הכשרות 'בח"ד' בצפון אפריקה ובצרפת כאחד. השליטה על התקציבים הייתה מרוכזת בידי הסוכנות היהודית שניהלה את היישוב המאורגן וזו כנראה, לא מצאה לנכון לאפשר למתחרה, 'בח"ד', להצליח בהכשרת עולים מצפון אפריקה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

אירוע יחודי קרה בקיבוץ שדה אליהו של 'הפוהמ"ז' לגבי הצטרפות גרעין נוסף שהוכשר בטריפולי לקיבוץ ב- .1947 שדה אליהו קלט גרעין 'ביכורים' מטריפולי ראשון ב- 1945 – אסיפת הקיבוץ החליטה לפזר את הגרעין הנוסף בקיבוצים דתיים אחרים בעמק הירדן. למרות שהגרעין החדש לשדה אליהו הוכשר על ידי אותה תנועה ציונית 'תורה ועבודה' בטריפולי כמו הגרעין הוותיק שנקלט בקיבוץ ועמד בדרישות ההכשרה – – תנאי העבודה ושמירת מצוות. אם לא כן לא היה מתקבל כגרעין לקיבוץ שדה –אליהו. יוסף מימון, ממנהיגי תנועת 'בן יהודה' בטריפולי, ביקר בחריפות את החלטת מזכירות הקיבוץ והתריע בפני מזכירות הקיבוץ הדתי על האפליה שחוו חבריו מלוב. מימון טען ש"מפעל ההתיישבות הדתית אינה מונופול של מפלגה או משפחה" ]…[ ושהם זכאים לאותו יחס שיהודי אירופה קיבלו מהתנועה הקיבוצית הדתית". משה פרידמן, מהמדור הדתי, ענה לו שהגרעין החדש לא עמד בתנאי ההכשרה בקיבוץ שדה אליהו עבודת כפיים וגם לא מבחינה חברתית ודתית–אבל, אם הגרעין החדש לא התאים לחיי קיבוץ דתי לא היה ראוי לפזרו בקיבוצים דתיים אחרים בעמק שהתמודדו עם אותם תנאים קשים. טענתו של מימון רמזה לאפליה כלפי חניכיו מצד תנועה דתית ציונית 'הפוהמ"ז'. – אפשר לטעון שהקיבוץ הדתי לא סמך על ההכשרה החקלאית בלוב ולא סמך על מידת שמירת המצוות של חברי הגרעין החדש. האירוע שפך אור גם על מדיניות העלייה והקליטה המפלה של 'הפוהמ"ז' כלפי צפון אפריקאים. אירוע זה שהגיע עד שולחנו של הראשון לציון הרב חיים עוזיאל נשאר ללא תגובתו.

בתחילת שנת 1948 פנה פרידמן לחיים ברלס, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית וביקש סיוע להכשרה. הוא נענה, כי "בגלל המצב החליטה ועדת התקציב של הוועד הפועל הציוני על קיצוצים בכל הסעיפים מפני הנחיצות להשתמש בכל פרוטה להוצאות שהזמן גרמו.  ["ההוצאות שהזמן גרמן היו עלויות מלחמת השחרור, ב.ד].

גם אם התקיימה הכשרה בצפון אפריקה היא לא הניחה את דעתם של מקבלי ההחלטות במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. כאשר ניסה השליח כלב קסטל לשכנע את פנחס לוביאנסקי ]לבון[

בחשיבות הפעולה בצפון אפריקה, הוא לא נענה. ללוביאנסקי היו הסתייגויות מהדיווח על הפעילות בתוניס, כי לא הוצגו בפניו הוכחות ברורות על הצלחות, למרות שהוצגה בפניו תמונה של צעירים שעבדו בחדווה בשדה. להערכת השליחים ההכשרות היו בוסריות ולא הגיעו "לדרגת תנועת נוער ממשית".

גם דיווחם של הפעילים ז'קלין ורוברט על סמינר חינוך לעבודה ש"אנשי התנועה כאן, הם חומר מיוחד במינו יוצא מן הכלל, חלוצי ומוכן ורוצה לדעת ולעשות, כפופים למשמעת התנועה, ומוכנים לכל מעשה ופעולה במצות התנועה" לא שינה דבר. מצד אחד יש במגרב 'חומר אנושי' טוב להתיישבות ומצד שני הוא לא מתאים אפילו אם עבר הכשרה על ידי תנועה סוציאליסטית או דתית.

שליחים לצפון אפריקה. הקצאת שליחים לגולה הייתה תהליך בירוקרטי מורכב שהחל בפניית הסוכנות היהודית למרכזי התנועות הקיבוציות שפנו למזכירות קיבוץ מסוים שהחליט לאשר/לא לאשר את מועמדות השליח. רק עם קבלת אישור הקיבוץ הוצב השליח בארץ היעד. להחלטת הקיבוץ התלווה היבט כלכלי. כול שליח קיבל את שכרו מהסוכנות היהודית והקיבוץ קיבל סיוע כספי עבור משפחתו שנשארה מאחור. ומכאן שנאמנות השליחים לתנועה הייתה, כנראה, חזקה יותר ממחויבותם לסוכנות היהודית. עם זאת, בתהליך זה אין כדי להסביר את מדיניות הקצאת השליחים לארצות המגרב.

כאשר בוחנים את הקצאת השליחים לאחר מלחמת העולם השנייה נמצא שבישיבת 'הברית', פברואר 1946 , נמסר דיווח על 163 שליחים שפעלו מטעם הסוכנות היהודית בגולה. ורק שליח אחד הוקצה לצפון אפריקה. בדיון נוסף של 'הברית', בתחילת שנת 1947  דווח על פריסת השליחים לגולה, 98פעלו במחנות העקורים ברחבי אירופה לא כולל 140 שליחים בפלוגות הסעד ואילו בצפון אפריקה פעל שליח אחד בלבד לעומת שבעה פעילים באנגליה ו – 16 בארה"ב. אפשר להסביר את ההקצאה לשתי מדינות אלה מפני שהן היו מהתורמות הגדולות למפעל הציוני ואילו צפון אפריקה נתפסה, כנראה, כארץ גזירה. בישיבה של 'הברית', מאי 1947  הוצגה תכנית לפריסת 25 שליחים אבל לא הביאה בחשבון את קהילות צפון אפריקה. יש לציין שבתקופה זו פעלו באלג'יר השליחים אפרים פרידמן ,כלב קסטל, חמל רפאל ויאני אבידוב  שהכשירו בקורס הגנה ברוויגו, אלג'יר, פעילים צפון אפריקאים, נדיה כהן, רחל כהן מתוניס, אילן חג'אג' מאלג'יר, סאם אבוטבול ואלי אוחיון ממרוקו. ניתן להניח, שהתיאום בין המוסד לעלייה ב' לבין הסוכנות היהודית לא היה סדיר וידיעה זו 'נעלמה' מדובקין. אולי מפני ששליחים אלה פעלו גם מטעם המוסד לעלייה ב'.

תלונות על מחסור בשליחים הגיעו ישירות מצפון אפריקה. אפרים פרידמן, מהשליחים הראשונים לצפון אפריקה, הביע חשש שהמחסור בשליחים יגרום שכל העבודה שנעשתה בצפון אפריקה "תלך לעזאזל". בדיווחיו חזר על ביקורתו ]…[ ש"חטא בל יכופר הוא שאין שליחים", בעיקר לאור נאומה של נדיה כהן בוועידת 'דרור' העולמית, במאי 1947  בו הצהירה ש'צעירי ציון' תהפוך לתנועה מגשימה ותתאחד עם תנועת 'דרור'. כלומר תהליך הקואופטציה הפוליטי הצליח ושתי התנועות התאחדו. גם אחרי הפלגת שתי הספינות 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון', המשיך פרידמן לכתוב על המחסור בשליחים ]…[ "אם לא ישלחו לפחות 5 שליחים מיד, אזי באמת צריך להתייאש ולחשוב שהקיבוץ אינו מסוגל להבין את הבעיה הזו".

אלפרד כהן, שליח 'הקיבוץ המאוחד' בתוניס, התלונן שעל מיליון יהודים באירופה יש כמאה שליחים מהקיבוץ ו- 1,000 שליחים של התנועה הציונית בלי העובדים בשטחים אחרים ואילו על חצי מיליון יהודים מצפון אפריקה יש שלושה שליחים הממלאים את כל התפקידים של התנועה הציונית, אבל "יש גם מינימום של שליחים הכרחי כדי להקים אקטיבה ]קבוצת פעילים, ב.ד[ ואני רואה שכל הארצות וכל הקונטיננטים יותר חשובים מאתנו".]הדגשה שלי, ב.ד[ הוא התלונן גם על מחסור במשאבים ובתקציב, אך לא ביקש ]…[ "תקציבים כמו של מפא"י הגדולה". הוא תבע אמירה ברורה מתנועתו 'הקיבוץ המאוחד' לגבי צפון אפריקה, "… האם יש ברצונו וביכולתו להקים תנועה בצפון אפריקה או שצפון אפריקה זו איזו מושבה נידחת, שפעם בשנה נזכרים בקיומה כשכל הדאגה היא לאירופה. כי לא מוכנים להקדיש כאן כוחות אז חבל על כל יום עבודה שלי ומוטב שאחזור לארץ".

קריאה דומה לא יצאה בשם אף אחת מהתנועות האחרות שפעלו בצפון אפריקה. הציטוט מרמז שהשליחות שם מטעם הסוכנות היהודית הייתה 'מס שפתיים' לקהילות המגרב. ללא הכשרה מתאימה וללא שליחים, ההכנה הייתה לקויה והחומר האנושי לא התאים לדמות החלוץ לעלייה לפלשתינה א"י. – למעשה, המדיניות כלפי ההכשרה החלוצית והקצאת שליחים לצפון אפריקה נקבעה אד הוק – והתבטאה בהקצאת משאבים מצומצמת לתנועות הציוניות במגרב.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

פעילות קואופטאטיבית כזו לא הייתה זרה גם לציונות הדתית. משה קרונה, מהברית העולמית של צעירי החלוץ והפועל המזרחי, פנה בטרוניה להנהלת הסוכנות היהודית, כיוון שהודיעו לו מתוניס "שקיימת נטייה לקפח את החלוצים הדתיים בשטח העלייה" וביקש שיקצו רישיונות עלייה לתנועות 'אוהבי ציון', 'דורשי גאולה לישראל' ]'דג"ל'[ ו'עטרת ציון'. אליהו דובקין הנחה את מחלקת העלייה בכתב ידו לדאוג "שהחלוקה תיקח בחשבון את כל הזרמים החלוציים".  יצחק ורפל, מהמדור הדתי, פנה במכתב אישי לפעילים גבריאל אזולאי, יוסף סבאג, אברהם נאמני ]נחמני[ ושלמה סבאג ממרוקו, וליוסף נטף וראול חבבו מתוניס וביקש לקבל מהם מידע "האם הנוער הציוני הדתי מאורגן באיזו אגודה מיוחדת ובמה נוכל אנחנו לעזור לך".  פנייה כזו תמוהה מפני שבאותה עת פעלו קבוצת 'בן יהודה בטריפולי, ואגודות מגן דוד במרוקו ו'צעירי ציון' בתוניס וחלקם היו בקשר עם המדור הדתי.

מהתכתבויות אלה עולה שהתיאום גם בין אגפים שונים של 'הפוהמ"ז' לא היה בשיאו. בתוך שנה פונים שני פעילים קורונה וורפל ליהודים במגרב לבדוק עד איפה מגעת היכרותה של 'הפוהמ"ז' עם קהילות היהודיות במגרב. ניתן לשער שהתכתבות זו הייתה בדיקת שטח לקראת מימוש הרעיון להקים תנועה משותפת ל'בח"ד' ו'תורה ועבודה' בצפון אפריקה על פי החלטת מזכירות 'הפוהמ"ז'. )במאמר מוסגר גבריאל אזולאי השתתף בהכשרה ב'קומפ דה פיז'ול' בדרום צרפת והעפיל ב'לנגב'(.

בתוניס הקפידה תנועת 'הפוהמ"ז' להשתלב במסגרות לקבלת החלטות הציוניות המקומיות. התנועה דיווחה שעלה בידה "להבטיח נציגות של שלמה גז בהנהלת ההסתדרות הציונית הארצית בתוניס". והצליחה גם לשלב בוועד הקהילה בתוניס שני חברים את הרופא אנדרעי בראגי ואת הרב אליהו רכאח. לכאורה, יש בפעילות זו הבעת אמון בחברי הקהילה המקומית בתוניס, אך ניתן להציע הסבר אחר, המאבק הפוליטי במגרב, לא הותיר ל'הפוהמ"ז' ברירה, אלא 'לסמוך' על נציגים מהקהילה המקומית וזאת אחרי שנים של חוסר הכרה והערכה כלפי מנהיגות המקומית. המאבק בין התנועות הפוליטיות הסוציאליסטיות לבין התנועות הדתיות התנהל על כול עולה פוטנציאלי מצפון אפריקה. בגיליון 'זרעים' של הציונות הדתית פורסם שלאחר פעילות הסברתית של התנועה, החליטו שני חברים מתנועת 'שארל נטר' ]מועדון חברתי בקזבלנקה ללא סממן דתי ב.ד[ "שהיה בדעתם ללכת 'לקיבוץ המאוחד' אך ה' היה בעזרנו. ידענו שהם דתיים, הסברנו להם ונוכחו לדעת שהוטעו מן הדרך. היום הם נמצאים בגרעין שלנו ב'יבנה'".

המאבק בין תנועת 'צעירי ציון' לתנועת 'בית"ר' בתוניס התבטא בדיווחו של אנדרי בלישה מתנועת 'צעירי ציון' למזכירות 'הקיבוץ המאוחד'. בין היתר, ציין שבתחילה שיתפו אנשי 'בית"ר' פעולה אך לאחר מכן הם הפריעו ככול יכולתם. מאבק זה בין התנועה הרוויזיוניסטית לתנועות 'דרור' בתוניס הגיע עד לשולחנם של ראשי מחלקת הארגון והעלייה. ד"ר אברהם לוייטרבך הגיש מזכר לאליהו דובקין שסיכם את עמדת הסוכנות היהודית כלפי התנועה הרוויזיוניסטית בתוניס. הוא הציע צעדים לבניית אמון ויחסי הוגנות בין שתי התנועות. עם זאת, דרש ש"יש לשמור על זכויות הקרנות – – הקרן הקיימת וקרן היסוד".  הצעתו לא התקבלה. הנחיות הועברו לפדרציה הציונית בתוניס לא לשתף פעולה בין התנועות נדחה.

התמודדות פוליטית נוספת בעלת אופי של שליטה על אוכלוסייה פוטנציאלית לעלייה הייתה של שליחי 'הקיבוץ המאוחד' נגד פעילים עצמאים. העיתונאי חיים בלאיס שהופיע בתוניס הציג עצמו כ- "שולט על רישיונות העלייה" והשמיץ את ההתיישבות העובדת. להערכת פרידמן פעולתו של בלאיס עלולה להיות מסוכנת ]…[ "כי לאחיזת עיניים אין סוף בפרט שיש גורמים שמעוניינים בכך".  כשחזר אפרים פרידמן לקיבוצו בית אורן, אחרי שליחותו השנייה מהמגרב, הוא עדכן את אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה בסוכנות היהודית והזכיר גם את נחום ירושלמי, מורה לעברית שפעל בתוניס מאז שנות ה – 30 של המאה שעברה שביקש גם הוא להיות נציג של הסוכנות היהודית ולקבל ממנה שכר על פעילותו, ואת חבר הפדרציה הציונית בלחסן ויקטור קרובו של חיים בלאיס. שלושתם שיתפו פעולה כדי להשתלט, כנראה, על הפדרציה הציונית בתוניס. פרידמן ביקש לטלגרף לבנימין הלר, נציג הסוכנות היהודית באלג'יר, ולד"ר ליאופולד ברטוואס, מקבילו בתוניס, ולעדכן אותם על פעילותו של חיים בלאיס בלישה ולקבוע שהלז אינו מייצג את הסוכנות היהודית כלל וכלל. לחץ נוסף הופעל על ידי יצחק – אברהמי, ממייסדי הגרעין הצפון אפריקאי בבית אורן, שפנה לאברהם זילברברג וביקש לקבל את המאמר שכתב חיים בלאיס ב'הד המזרח' כדי להגיב על ההאשמות שתנועת 'צעירי ציון' לוקה בנטיות קומוניסטיות. גד שמלה מגרעין בית השיטה התגייס למנוע מלוזון לפעול שם. ברוח דבריו של פרידמן נשלחה טלגרמה לתוניס. ד"ר אברהם לויטרבך, ממחלקת הארגון של הסוכנות היהודית הודיע לבלאיס שבקשתו לייצג את הסוכנות היהודית לא נענתה והוא לא הוסמך לייצג אותה בצפון אפריקה ושכול פעילותו היא פרטית לחלוטין. תגובת הסוכנות היהודית בעניינו של בלאיס נבעה, כנראה, מהאיום והדאגה לשליטתה במסגרות הציוניות בתוניס ובאלג'יר והייתה בבחינת 'למען יראו וייראו'. הסוכנות היהודית נקטה בפעולה מהירה מול הקהילה ומוסדותיה, בתוניס, כדי למנוע מהתנועה הרוויזיוניסטית להשתלט על הפדרציה הציונית בתוניס.

גם במרוקו לא שקטו הרוחות. הלן עמר ממזכירות תנועת 'דרור' התלוננה אצל הפדרציה הציונית בקזבלנקה שתנועת 'המזרחי' במרקש התנכלה לסניף תנועת 'דרור "במלחמה בלתי מרוסנת". ו'הפוהמ"ז' הפיץ שמועות ]…[ ש"הלן עמר ייסדה תנועת אפיקורסים ושהיא לוקחת את ילדינו על מנת לטעת בהם את רוח האתיאיזם". רב הקהילה נשא נאום ברוח זו בבית הכנסת המרכזי במרקש שהסית כנגד תנועת 'דרור' ועודד איומים ]…[ כלפי "חברתנו הלן עמר ]ב[חבלה פיזית". ניסיונו של אבוטבול יהודה, חבר במועדון הקהילתי 'מגן דוד' בסאפי, להעפיל ארצה לאחר שנחשף להרצאות על ארץ ישראל ועל המאבק שמנהל הישוב העברי לטובת עליית יהודים לארץ ישראל, מלמד ש"בסאפי לא הורשתה פעילות מפלגתית של תנועות נוער ציוני מכל מפלגה שהיא". רק לתנועת 'בח"ד' אפשרו השלטונות המרוקאיים לפעול "בהמלצת אנשי הקומיטי ]הוועדה, ב.ד[ היהודי בעיר", וזאת מפני שבני משפחת סבאג הקשו על פעילותן של יתר התנועות".

המאבק הפוליטי בין התנועות הפוליטיות הארץ ישראליות בצפון אפריקה השפיע על הפעילות הציונית בקהילות המגרב. מאבקים אלה הראו פן נוסף בפעילות השליחים שלא הצליחו להתעלות מעל מחלוקות פוליטיות ולמעשה סתמו את הגולל על יישום רעיון 'החלוץ האחיד'. יבוא של מאבקים וליטיים בין המפלגות הארץ ישראליות למגרב היה אות וסימן גם לפעילותן בקפריסין (בפרק החמישי)

אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, בשלהי שנת 1945 , פיזר את הערפל מסביב למדיניות שננקטה כלפי העלייה מהמגרב בשנים שנסקרו. הוא הודיע שלרשות הסוכנות היהודית עמדו 11,500 סרטיפיקטים מאושרים בנוסף ל- 17,000 סרטיפיקטים שלא נוצלו לפי מדיניות ה'ספר הלבן' של שנת 1939 . עם ביטול התקנה שהעלייה מותרת רק מארצות אויב השימוש בסרטיפיקטים יתאפשר מכול ארץ. ו"לכן יילקחו בחשבון רעיונות לא רק להצלת יהודים, אלא גם לבניין הארץ ומצב היהודים בגולה". הוא קבע סדר עדיפות לחלוקת 28,500 הסרטיפיקטים ]…[ "עליית הנוער, עליית חלוצים, ציונים ותיקים, בעלי מקצוע ובעלי הון וקרובים בקירבה ראשונה". בפועל, רק 300 סרטיפיקטים הוקצו ליהדות המזרח התיכון סוריה, מצרים ועיראק ומתוכם – 60 סרטיפיקטים לצפון אפריקה. בין היתר הוקצו 1,600 סרטיפיקטים לפליטים יהודים אירופאים בפורטוגל, בוכרה ופרס ו- 1,200 סרטיפיקטים ליהודי תימן ותורכיה.

אפשר להיווכח שעבור אוכלוסייה יהודית בת כחצי מיליון נפש בקהילות יהודיות במגרב הוקצה פחות מאלפית האחוז מכמות הסרטיפיקטים שעמדה לרשות הסוכנות היהודית – – הקצאה וקוץ בה, — מאחר וקריטריונים אלה הדירו למעשה על הסף את יהדות המגרב. מאחר והקריטריונים שהתווה דובקין לא היו ישימים במגרב. ראשית, הקשר של הסוכנות היהודית עימה היה רופף. שנית, הסוכנות היהודית לא הכירה בצורה אינטימית את ה'ציונים הוותיקים' בצפון אפריקה. שלישית, היא הותירה את ניהול ועדות העלייה בידי נאמניה. ורביעית, הסוכנות היהודית, לא ניהלה רישום של קרובי משפחה צפון אפריקאים בפלשתינה א"י ולכן גם העלאת 'קרובים' הייתה בבחינת 'עורבא פרח'. – מדיניות העלייה שהתבטאה במתן רישיונות במשורה, בתקצוב מצומצם של שליחים והכשרות והתווסף לה יבוא מאבקים פוליטיים בין התנועות הארץ ישראליות פגעה, ככול הנראה, בפוטנציאל עליית חלוצים מתנועות נוער ציוניות מצפון אפריקה לפלשתינה א"י. עם זאת היה צמא רב במגרב – להכיר את התרבות והשפה העברית המתחדשת שהעיד על הזיקה לא"י.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר