מורשת יהדות מרוקו

אנשי אמונה

תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א

מכון פניני דוד- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א

ישתבח הבורא ויתפאר היוצר, על אשר לא עזבנו מאז ועד הלום, וזיכה אותנו להוציא לאור עולם את הספר ”אנשי אמונה“. בו יסופרו מקצת מן המקצת, מתולדות המשפחה הקדושה לבית פינטו. החל ממרן הצדיק רבי יאשיהו פינטו )הרי“ף) זיע“א, ועד ימינו אנו. בנוסף לסיפורי תולדות הצדיקים, בני משפחת פינטו, יסופרו בספר מעט מנפלאות הצדיקים, אשר פעלו במשך ימי חייהם, להביא מזור וישועה לבני ישראל, בכל עת ובכל שעה. למען ידעו דור אחרון יקומו ויספרו לבניהם, דברי גדולת ונפלאות הצדיקים הקדושים הללו זיע“א. ויהי רצון שנזכה להמשיך בדרכיהם הקדושות, ולעלות בדרך ובמסילה העולה בית א-ל. במשך אלפי דורות, שימשו חכמי ישראל, כאור זוהר הרקיע אשר האירו לבני ישראל את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. לאורם של הצדיקים התחממו והתחנכו ומדרכיהם למדו, והם אלו אשר שימשו דוגמא ומופת לכל בני ישראל בכל הקשור להנהגת יהדות בתורה, עבודה וגמילות חסדים, מתוך קדושה וטהרה. כבר לפני שלוש מאות שנה ויותר, כיהנו במרוקו רבני משפחת פינטו כמנהיגים ורועים רוחניים. ועד ימינו אנו, דור אחר דור, בן אחר בן, שימשו ראשי המשפחה הזאת כמגדלור רוחני לכל יהודי הסביבה, אשר למדו מדרכי הרבנים, וקיבלו מהם עידוד וסיוע גם בשעות קשות בחיי הגלות, בשל היותם תלמידי חכמים וגדולי תורה. בד בבד, לצד היותם בעלי חכמה ותורה, יצא שמעם של רבני משפחת פינטו כבעלי מופת ומלומדים בניסים. משום כן, הפך ביתם של רבני משפחת פינטו, בכל הדורות, כמוקד עליה לרגל של המוני יהודים המבקשים עצה, ברכה, או ישועה. זאת, מכיון שידעו כי כאן, בבית זה, מתקיים מאמר חז“ל; ”צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה והצדיק מבטלה“… ואולם, בראש מעייניהם של צדיקי בית פינטו, לא עמד כלל הרצון להתבלט ולהשאיר רושם לדורות הבאים, כפועלי ישועות ומחוללי ניסים. צדיקים אלו הקדישו את זמנם, בכל שעות היום והלילה לתורה ולעבודה, ואף התמסרו לעסוק בצרכי ציבור, לעזור ולסייע על כל צעד ושעל לכל אחד מאחינו בני ישראל. בשל כך, דווקא אורח חייהם זה, המלא כולו רוחניות, יכול לשמש נר לרגליהם של כל אחד ואחד מבני ישראל, המבקשים לצעוד בנתיבי התורה, הקדושה והמצוות.

כאשר החל גל העליה הגדול ממרוקו לישראל, נמנתה בין העולים גם משפחת הרב הצדיק רבי משה אהרן פינטו זיע“א, אשר עלה לישראל עם כל בני משפחתו, וקבע את מושבו בעיר אשדוד. יחד עם זאת, הוא ידע מה הותיר מאחוריו; את קברות אבותיו הצדיקים, מלומדים בניסים ובעלי מופת, שציוניהם הקדושים משמשים תל תלפיות לכל הפוקדים ומשתטחים על קבריהם, להתברך בכל מילי דמיטב ולהוושע בישועות. כאן המקום להדגיש, כי משאת נפשם של צדיקי משפחת פינטו לא היתה כלל כדי להתבלט. הענוה היתה נר לרגליהם. ולכן לאמיתו של דבר אין צורך כלל להוציא לאור ספר סיפורים, על הנפלאות והמופתים שהם חוללו בחייהם. אולם הרשות ניתנה לנו לפרסם את הסיפורים שקרו בזכות הצדיקים הקדושים זיע“א, על פי הסכמתם של גדולי התורה שיחיו, ועל פי רשותם של צדיקים מפורסמים שהבינו, כי בזכות קריאת סיפורים אלו, ילמדו הקוראים דרך בעבודת השי“ת לאהבה אותו, ליראה אותו ולדבקה בו, ותכנס בלבם אמונת ה‘ ואהבתו. רוב הסיפורים שבספרים שלפנינו הועתקו מספרי ”שנות חיים“ אשר כתב הרב הצדיק רבי משה אהרן פינטו זצ“ל. אשר שמעם מפי כ“ק אביו רבי חיים פינטו הקטן זיע“א. שאר הסיפורים נעתקו מספרי ”מקור חיים“, ”שבחי הצדיקים“ ו“שבחי חיים“. מלבד זאת, ישנם סיפורים ודברים אותם שמענו מפי אנשים מהימנים ונאמנים, ששמעו איש מפי איש, מבלי להוסיף או לגרוע מהם מאומה. ישנם סיפורים רבים נוספים, אשר מסופרים על צדיקי משפחת פינטו, אך הם לא נכתבו בספרים אלו. ועל כולנה, רוב הסיפורים נתאמתו, אילולי כן הם לא היו נכתבים בספרים אלו. אנו תפילה לבורא עולם, כי ספרים אלו יכניסו בלבות הקוראים התעוררות רבתי להיותם מתקשרים לבורא העולם. וכידוע שכל העוסק בסיפורי צדיקים כאילו עוסק במעשה מרכבה. זה שמם לעולם וזה זכרם של הצדיקים לדור דור.

 החותמים ביראת הקודש מכון ”פניני דוד“

http://www.hevratpinto.org/Livres/hebrew_books/anshei_emuna_heb_web.pdf

שימושים לשוניים נוספים הנראים ייחודיים לרש״ח הם כל אותם לשונות השאובים במישרין מלשון־האם הערבית היהודית שלו והמועברים לשיריו אם דרך מחזור של יסודות עבריים משוקעים ואם דרך תרגום בבואה של צירופים שונים. בשירים רבים המוסלמים מכונים הערלים, והשתן(לרוב בצירוף הצואה) נקרא מי המרים, כמו בשיר על המן ש״שתה בשמחתו מי המרים״, או בשיר לפסח: ״בלשון צח ומצוחצח, אשקה מצרים מי המרים״.

תרגומי בבואה הם צירופים שונים המשמשים בשיר המוקיע את התנהגותו של נגיד קהילה מתחזה, כגון ״פה רע״ (״גדל פה רע בישמעאלים״), הנראה כתרגום של הביטוי הערבי – el- fem el-menhus(=הפה המביא פורענות), או ״עידיו בחוטמיו שהוא בן כהנים גדולים״.

כאן הן חוטמיו ברבים, המקביל לצורה ־[el-chnafer] הערבית, והן הצירוף כולו ״עידיו בחוטמיו״ מקורם בערבית היהודית, שבה מקובל המבע [chnafru ka usehdu 3lih] (=אפו מעיד עליו) במובן של ״פרצופו מעיד עליו״. דוגמה נוספת לתרגומי בבואה אלה היא הצירוף חזור לאחוריך, שבו הוא משתמש באחת התוכחות שלו, והמקביל לצירוף הערבי(היהודי) במרוקו [rze3 l-l-oroc]. ביטוי אחר שרש״ח מרבה להשתמש בו הוא הצירוף סורו טמא, שהן בשיריו והן במסורת הלשונית החיה של יהודי מכנאס נאמר על אדם או קבוצת אנשים שהם בחינת ״מוקצה מחמת מיאוס״.

4. 4. יצירתו השירית של רש״ח

ארבעה אוטוגרפים עומדים, כאמור, לרשות החוקר המתעניין בשירתו של רש״ח. בשניים מהם כינס רש״ח את מגוון יצירתו השירית. השניים האחרים הם קבצים סוגיים – האחד אסופה של קינות היסטוריות ולאומיות והשני מקבץ של שירי שבח אישיים בעיקר. הצגת תוכנם של ארבעת כתובי־יד אלה של רש״ח תעזור לנו לעמוד מקרוב על מגוון יצירתו השירית ועל עושרה, ותאפשר לנו להציג את שיריו האישיים והחברתיים.

4.1 הדיוואן הראשון ־ כ״י 1835 מאוסף אדלר (JTS 1)

כתב־היד כולל 162 דפים, פרט לדפים הפגומים בראשו. רש״ח התחיל לערוך אותו בשנת תקמ״א (1781), בעיצומה של מכת הבצורת שהכתה אז אזורים רבים במרוקו, הביאה יהודים רבים עד פת לחם וגבתה מחיר יקר של אלפי חללי רעב. הוא סיים את כינוסו קרוב לוודאי בשנת תקמ״ז. דיוואן זה כולל את יצירתו הראשונה של המשורר, שהייתה בראשיתה מגוונת יותר. הוא כולל תוכחות מוסר, שירים לימודיים שונים, ביניהם ארוכים מאוד, שירי גלות וגאולה, שירי שבח והודיה, שירי מועדים וזמנים, וכן שירים אישיים־חברתיים־היסטוריים – יותר מ־125 שירים בגדלים שונים בסך הכול.

תוכחות המוסר והשירים הלימודיים היו כנראה עיקר העניין בכתיבתו של רש״ח בראשית יצירתו, וזאת כתוצאה מהחינוך הרבני והמוסרי־הסגפני הרחב שהוא קיבל. שירים אלה מופיעים בראש הדיוואן. חמש התוכחות שלא נפגמו במלואן (דפים 1א-5א) מזהירות מפני פיתויי העולם הזה ואשליותיו ומטיפות להתכונן לחיי העולם הבא על ידי תשובה והסתפקות במועט. התוכחות שקולות כולן במשקל הברתי־פונטי, ואחת מהן נושאת את הכתובת ״תוכחה – לחן: ׳דמי בראשי׳; סימן: אני שלמה חלואה בר יששכר; שקולה בשני משקלים ואין לה סוגר, ומסימת בפסוקים״(דף 4ב), אולם מצבם של העלים אינו מאפשר לבדוק לעומקו את מבנה השיר.

 

אשר לשירים הלימודיים, הם כוללים את השירים האלה:

 

            א-״תורת הזבח״ על הלכות שחיטה ובדיקה (דפים 5ב-25א), שהוא שיר בן 223 מחרוזות בנות ארבעה או חמישה טורים דו־צלעיים, היינו יותר מ־1000 טורים בסה״כ. בסופו כתב רש״ח שיר עם סיומת פסוקית. המחרוזת הראשונה מציינת במפורש את שנת ״תקמ״א קץ נחומים״, והשלישית מתייחסת למצוקותיו הכלכליות של המשורר:

מֵקִים מֵעָפָר דַּלִּים אֻומְלָלִים, / חֲמוֹל עַל עַבְדֶּךָ בְּצוֹק הָעִתִּים

כַּלְכֵּל בָּנָיו מָזוֹן שׁוֹאֲלִים, / עַד יַעֲבוֹר הַוּוֹת, וּבָרָעָב אַל תַּצְמִיתֵם

וְרַחֲמֶיךָ עָלֵינוּ  יִהְיוּ מִתְגַּלְגְּלִים, / עִם שְׁאָר עַמְּךָ, וּבַשְּׂרֵם: "כִּי אָשִׁיב

[שְׁבוּתָם וְרִיחַמְתִּים"

"וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָודְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים" [יִרְמְיָה לג, כו וִישַׁעְיָה נוּ, ח

ב-שיר על הלכות חמץ הכולל 47 מחרוזות בעלות שני טורים דו־צלעיים תואמי חריזה (דף 27א-ב)

ג-״זבח השלמים״ על הלכות שחיטה, המשלים את השיר הראשון וכולל כ־1500 טורים דו־צלעיים עם חריזה משתנה, אך עם חריזה תואמת בשתי הצלעיות של כל טור(דפים 30א-66א). ההקדמה של השיר חשובה להכרת המסורת ההלכתית שעליה התבסס רש״ח בכתיבת שירו (הוא הסתמך הן על ר׳ יוסף קארו, הן על רמ״א והן על ״חכמי הגולה המגורשים מקאשטיליה״) ולהבנת שיטתו הפואטית: ״כי נגינות השיר יוסיפו זכירה לאיש דעתו זכה וברה״(דף 30א).

ד-שיר על פי ״מנין המצוות להרמב״ם״, הכולל 309 מחרוזות בעלות שני טורים תואמי חריזה ומוקדש לתרי״ג המצוות (69א-74ב).

שיר על שישה סדרי משנה, כולל 37 טורים דו־צלעיים תואמי חריזה עם חריזה משתנה בין הטורים (דפים 75א-א). הכתובת של השיר היא: ״שיר זה יסדתיו וכוננתיו במלאכת מחשבת מחשבות ערומים, מה טוב ערכו לנבונים וחכמים! ובו שמתי עדרים עדרים בששה סדרים מאלם אלומים, בסימן מסכתות ופרקים רבים וכן שלמים, לדעת לע[נ]ות אם ישאל השואל כמה מסכתות ופרקים חתומים; ועשיתיו בסימן להיות על פי שגור בלילות ובימים, וסימנו: אני שלמה בר יששכר בר שלמה נוחו עדן חזק; נעם: קערת כסף למהר״י [=מורנו הרב רבי יוסף] אזובי״.

״מנהגים מלוקטים״ בדיני שחיטה ובדיקה: השיר כולל 17 מחרוזות עם חתימה של סדר א״ב (מופיעות האותיות א־פ בלבד) בעלות שלושה או ארבעה טורים דו־צלעיים תואמי חריזה.

אחת החטיבות הגדולות ביותר בדיוואן מורכבת משירי גלות וגאולה שבהם מתאר המשורר את מצוקות הגלות ומוראותיה ומתפלל לגאולה קרובה שתביא גם לנקמה בגויים המענים את ישראל ולשיבת ציון. החטיבה כוללת 27פיוטים, ביניהם שירי דו־שיח בין ״כנסת ישראל לאביה שבשמים״, קינה לאומית אחת (דפים 5ב-6א) ) וכן פיוט ארוך על ארץ ישראל ואתריה הקדושים. הפיוטים מרוכזים בחלקו השני של הדיוואן. הפיוטים מרוכזים בחלקו השני של הדיוואן .הכתובת של הפיוט על ארץ ישראל מעניינת, שכן רש״ח מוסר בה מה היו המקורות לשיר שלו:

פיוט יסדתיהו וכוננתיהו על פי דברי ספר ״זכרון ירושלים״, תאוה לעינים, לזכור קבורת ומעלת צדיקים  נקיים, במותם קרויים חיים, איש על דגלו באותות ארבע ארצות חרותות, ירושלים וחברון וצפת וטבריה, למועדים ולאותות, להודיע מעלתם ומעלת קבורת הארץ לעלות וליראות המתאוה והיה גן רוה. נו[עם]: ״חמדת מכלול יופי״. סי[מן]: אנוכי שלמה חלואה בר יששכר ההרוג על ק״ה [=קידוש השם] מנוחתו, ועוד ט׳ בתים נוספים.

״זכרון ירושלים״, -על פי ספר זה כתב כנראה גם ר׳ דוד חסין את שיריו על טבריה וקדושיה ועל ירושלים ואתריה הכלולים במדורו ״זמרת הארץ״(תהלה לדוד דפים יז, א – יח, ב). זהו כנראה הספר שבחי ירושלים, שיצא לאור בליוורנו בשנת 1785 בידי יעקב ברוך, ושהעתקה שלו מצאתי באוסף כתבי־היד של משפחת משאש ממכנאס. ראה על כך ראש פרק ד לעיל והערות 6-8 שם.

השיר כולל 51 מחרוזות מרובעות עם חריזה קבועה בסיומת, מלבד המחרוזת הראשונה: ״בשגיון פי ירון, / שבח ארץ טהורה, // על קרית ארבע חברון, / אשירה אזמרה״.

פרט לשירים אלה כוללת החטיבה שישה שירים משיחיים שבהם מתאר המשורר את תכונותיו האינטלקטואליות, הצבאיות והפוליטיות של המשיח, שכל יהודי מצפה בכיליון עיניים לבואו97א-השירים על המשיח מופיעים במדור נפרד בדיוואן.

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט-עמוד-205

 

אנשי אמונה-תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א

באדיבות והסכמתו של מכון "פניני דוד"- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א

שרשי משפחת פינטו

מפינטו שבספרד יחוסה של המשפחה המעטירה, שהעמידה מתוכה דורות של גדולי תורה ויראה, ענקי רוח, צדיקים וחסידים קדושים וטהורים, משתלשלת ועולה היא בקודש עדי תקופת הגאונים, אל רב שרירא גאון, ראש ישיבת "פומבדיתא" וראש גולת אריאל. הוא הגבר אשר החזיר עטרה ליושנה, בהנחלת עטרת התורה ותפארתה לעם ישראל. בני המשפחה שבאותה העת כונו בשם 'גאון', התפשטו והתפרסו במחוזות יהודיים רבים, אך עיקר משכנם היה בעיר 'פינטו' אשר בספרד, עיר ספר קטנה השוכנת לצד העיר הגדולה מדריד, שם קבעו את משכנם, ושם העמיקו את קשריהם הענפים. אין אנו יודעים במה זכתה העיר, שעל שמה נזכרו בדברי הימים ונכתבו תולדותיהם של צדיקי המשפחה באותיות של זהב, אך כך הוה ומיני אז ייחוסה, של משפחת הצדיקים לבית 'פינטו', משפחה אשר העמידה מתוכה דורות מנהיגים, גדולי תורה ויראה, ענקי רוח, צדיקים וחסידים קדושים וטהורים, נעוץ בראשי הקהילה היהודית העתיקה בעיר "פינטו" שבספרד.

גירוש ספרד אחר שנים רבות אשר לימים כונו בספרות ההיסטורית, כתור הזהב של יהדות ספרד, שנים שבהם יכלו הם לחיות את חייהם הרוחניים והתורניים כמעט באין מפריע, החלו ניתכים על ראש יהודי המדינה, צרות וגזירות קשות, ברוחב ובגשם, מצבם היה בכי רע, ורק הלך והתדרדר, כשהאופק אינו מזמין קרן אור.

אמנם הכורת על החיים היהודיים בספרד עלה בשנת ה' אלפים רנ"ב, אך היה זה כבר לאחר שנים רבות בהם הצרו מלכי ספרד את צעדיהם היהודים בספרד. הרדיפות החלו עוד כמאה שנה קודם לכן, אז כבר חוייבו היהודים להאזין לדרשות תפלות חסרות טעם מכמרים נוצרים, להתלבש בבגדים שונים ועוד ועוד גזירות שונות ומשונות אשר מטרתם להעביר את היהודים על דתם. אך היהודים רובם ככולם, עמדו בפני הגזירות הללו כפי שעמדו מאות בשנים, לא המירו דתם ונשאו בגאון את לבושם, כאומרים כי חלק ה' עמו.

אכן כאמור, בשנת ה' אלפים רנ"ב, הקיץ הקץ על ישיבת היהודים בספרד, כשנתפרסם כרוז מטעם בית המלכות בספרד, חתום בידי המלך והמלכה פרדיננד ואיזבל שר"י, בו הודיעו כי "בעתם וע"פ ראייתם של כמה מן הכמורה, האצלוה הגבוהה והנמוכה שבמלכותינו ואנשים מדע ומצפון אחרים מן המועצה שלנו… הסכמנו לצוות לגרש לכל היהודים והיהודיות מכל גיל שיהיו, החיים וגרים ונמצאים במלכויותינו ובבעלויותינו הנזכרות, עם בניהם ובנותיהם, משרתיהם ומשרתותיהם ובני משפחותיהם היהודים, כגדולים וקטנים, מאיזה גיל שיהיו, ולא יעיזו לחזור ולחיות במקומות שבהם היו, לא בדרך של מעבר ולא בכל צורה אחרת, ואם יימצאו יושבים במלכויותינו הנזכרות, או יבואו אליהם בכל צורה שהיא, יהיו נדונים לעונש מוות, החרמת רכושם לטובת חצרנו וקופת המלכות. ואלו העונשים יחולו עליהם מעצם המעשה והדין, בלי משפט, בלי מתן פסק-דין ובלי הכרזה".

את אשר קדם לפקודה זו סיפר רבינו דון יצחק אברנאל, מי שהיה מיועציו של מלך ספרד באותם ימים, בהקדמתו לפירושו על ספר מלכים וכך כתב: "בעת היותי שם אני בחצר בית המלך, יגעתי בקראי, ניחר גרוני, דיברתי אל המלך פעמים, שלוש, במו פי אתחנן לו לאמר: המלך הושיעה! למה תעשה כה לעבדיך, הרבה עלינו מהר ומתן זהב וכסף… וכמו פתן חרש תאטם אזנו לא ישיב כל, והמלכה עומדת על ימינו לשטנו". בפקודה הנזכרת, ניתן ליהודים פרק זמן של שלושה חודשים, בהם "התירו" הם ברוב טובם ליהודים למכור את נכסים, ומתחייבים עד תום שלושה חודשים אלו, להגן עליהם ועל רכושם, דבר שכידוע לא מילאו אותו והקפידו על ביצועו, סעיף שמשום מה על קיומו הקפידו הם מאד היה, האיסור להוציא זהב, כסף ומטבעות יצוקות. במילים אחרות, הותר ליהודים למכור את רכושם אך כל עוד לא יקבלו תמורתו זהב או כסף או מטבע עובר לסוחר )!( כמובן שגם הממון והנכסים שכן קבלו תמורת רכושם היו מעט שבמעט, שהרי שכניהם הנוכרים ידעו כי חייבים הם למכור את רכושם במהירות, וניצלו את ההזדמנות הזו לעושקם ולחומסם. כשראו יהודי ספרד כי כלתה אליהם הרעה, ארזו את חפציהם ומטלטליהם, אשר את חלקם הורשו לקחת, ויצאו אנשים נשים וטף מספרד, רבים וטובים אף הותירו את נכסיהם כולם ובבוא היום יצאו את יציאתם מהמדינה אשר אליה לא שבו עוד. היו שמדאגתם לממונם, העדיפו להתנצר כלפי חוץ, בעוד שבבתיהם פנימה שמרו על תורת משה, אך האינקוויזיציה החלה משגיחה עליהם וכבר החלה עושה שמות בהם. כך שחרב של גירוש, ייסורים והריגות, הורמה על כל יהודי ספרד.

אנשי אמונה-תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א

באדיבות והסכמה שלמכון "פניני דוד"- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א

עמוד 19

את אותו הסיפור מנקודת מבטו של מתיישב, סיפר חיים חיסין בזיכרונותיו: ״מאחר שהיה רתוק למיטתו ולא יכול להתחיל מיד בהשתדלו להשיג רישיון לבנות בגדרה, הורה לנו [מויאל] להקים לפי שעה אורוות קרשים ארעית בשביל הסוסים. כדי לחסוך בעץ היקר התחלנו לחפור באדמה בור… מעל לבור התכוונו לבנות גג. חפירת הבור הושלמה, ואז הופיעו לפתע חיילים מעזה. שכנינו הערבים הלשינו… ועד מהרה נסתם הבור שלנו. ערביי קטרה מתעניינים מאוד לדעת אם יעלה בידינו לבנות בתים. לפני שקנינו את האדמה, היו הערבים חוכרים אותה מדי שנה מן הבעלים הקודם. עכשיו נתמעטה אדמתם ולכן הם מלשינים בשקידה כזאת בעזה על העבודות שאנו מבצעים… כאשר מסרנו למויאל כל מה שקרה, חייך ואמר: ׳התחילו לחפור מחדש עוד היום, והשתדלו שהכל יגמר במשך שני ימים. את האחריות אני מקבל על עצמי, ומסרו לשיח׳ים של הכפר שאני מבקש מהם לסור אלי. הם יחשבו שאתן להם כסף, ובינתיים נרוויח זמן. אם יבוא הקצין מעזה, דרשו בשלומו בשמי והזכירו לו את 200 הלירות שהוא חייב לי׳. כך עשינו. השיח׳ים שמחו להזמנת חווג׳ה [אדון בערבית] איברהים [אברהם, הוא מויאל] ויצאו ליפו לגרוף בעוד מועד סכום הגון. חווג׳ה איברהים ערך להם קבלת פנים נפלאה, הציפם בחיבובים, במחמאות ו… שילחם. לאחר יום אחד ושני לילות הייתה האורווה גמורה… עודנו עוסקים בגימור, והנה לפנינו מכרנו הקצין עם חיילים בלווית השיח׳ים של קטרה. הוא פרץ כברק. קודם כל נכבלו שני ערבים שעזרו לנו״.

הדרמה נמשכה, וחיסין המשיך ותיאר: ״מיד אצווה להרוס את המבנה״, צעק עלינו הקצין בהשתוללות, ״וגם אתכם אכבול ואשלח לעזה!״. ״בוודאי שכחת, אפנדי [תואר כבוד, איש רם מעלה], שאין לך רשות לעשות זאת. לנו יש קונסול ואסור לך בלי רשותו לגעת באיש מאתנו. והאם יש לך אפנדי, פקודה כתובה מהקיימקאם לאסור אותנו?״ ״ואתם, האם יש לכם תעודה שמרשה לכם לבנות?" "אין זה עניינו. אנו כאן אנשי אברהם מויאל. כל מה שיצווה אנחנו עושים״. ״אם כך, ייתן לי אישור בחתימתו שציווה עליכם לבנות, ואני אסתפק בזה״. "האם איברהים שוטה שייתן אישור כזה? אגב״, הוספנו בלחש כדי שהשיח׳ים לא ישמעו, ״הוא יהיה בקרוב בעזה, ואמר לנו כי עליו לגבות ממך 200 לירות״. ״האם חווג׳ה איברהים אינו מאמין שאחזירן בקרוב בעצמי?״ ״מדוע אתה רב איתו?״ שאלנו.

״הקצין השתתק לפתע, שפל רוח ככבשה. למראית עין רשם פרוטוקול והעתיק את תכנית האורווה. לסיום ביקש לדרוש בשלומו של חווג׳ה מויאל, לאחר ששתה אצלנו קפה ושחרר לפי בקשתנו את הפועלים הכבולים. השיח׳ים הביעו את מורת רוחם נוכח התפתחות זו. ״כעבור כמה ימים״ – סיים חיסין את תיאורו – ״הגיע מעזה חייל ובידו פקודה כתובה מן הקיימקאם לאסור שלושה מאנשינו משום שפעם הכו ערבי אחד. ענינו כי אנשים אלה אינם נמצאים כאן והם אצל מויאל. הלה הוזמן פעמיים למשפט, אבל ענה שהוא חולה והעניין נשכח…״

גם משה סמילנסקי מתאר את פעילותו של מויאל לטובת גדרה: ״מויאל התייסר בייסורי הבניין של גדרה, רב את ריבם של המתיישבים עם הבק [תואר כבוד טורקי] המיוחס, שאמר להסיג גבולם, ועם אנשי הרשות בעזה, ועד לפני הפחה בירושלים הביא את דברם. ודבר היותו נתין צרפת וקונסול פרס הועיל לו הרבה בהשתדלויותיו. וגם כלפי פנים עמד מויאל על זכויותיהם של הביל״ויים והרבה נעזר בעצותיו של פינס. הוא אשר המציא בשביל אנשי גדרה את הסוסים ואת המחרשות ואת התבואה לזריעה, כדי שיוכלו לצאת אל אדמתם לחרשה ולזרעה. ואף כי היה מויאל איש עשיר ושבע כל ימיו, הבין תמיד את נפש הרעב…״

סמילנסקי אף הסביר איך נשבה מויאל בקסם הביל״ויים: ״עם בוא הבילו״יים התעורר לבו לקראת חזון ציון זה והיה מן המעטים אשר הוקירו את מפעל החולמים והלוחמים הצעירים. בשנת תרמ״ד [טעות, צ״ל תרמ״ה.] ניאות לבקשת ראשי חובבי ציון להיות לבא-כוחם ביפו ולקחת את ה׳מכשלה׳ שלהם תחת ידו. חובבי ציון בחרו במויאל ולא בפינס, כי חשוד היה האחרון בעיניהם, שאהבתו לביל״ו מקלקלת את השורה… אבל הם טעו. גם היהודי הספרדי הזה, העשיר, המתון והזהיר, גם הוא אהב את הביל״ויים כשהתקרב אליהם״.

מעניין לראות שלא כל בני דור המייסדים הכירו במעשיו של מויאל. ישראל בלקינד, למשל, מראשוני הביל״ויים וממתיישבי גדרה, מתאר את סיפור הבור שנחפר לשמש כאורווה, ללא אזכורו של מויאל כלל. דבר זה עולה בקנה אחד עם כל שאר סיפורי זיכרונותיו של בלקינד, שבהם הוא ממעט להזכיר את מויאל: ״קרב החורף השני, קרבה עונת העבודה. ה׳ מויאל ציווה לקנות סוסים וכלי חרישה… היה אפוא נחוץ לבנות אורווה. אבל איך להשיג על זה רישיון?…״ בלקינד סיפר מזיכרונו את סיפור הבור והשגת הרישיון: ״אם היה אי אפשר לבנות קירות אבן, היה אפשר לחפור בור ולכסהו בגג…״ ואחר כך, ״דבר בנין האורווה הזאת צלצל כמעשיה יפה בכל הארץ ויגדיל את כבוד הגדרתים בעיני הציבור העברי בארץ ישראל״. הנה כי כן, סיפור הקמת האורווה המשוקעת בקרקע, כל-כולו רעיון של אברהם מויאל, הפך ל״מעשייה יפה״ המאדירה של שם הגדרתים, ללא אזכור שם הממציא… גם מנשה מאירוביץ', הביל״ויי שהשתקע בראשון־לציון, בתארו את תחילת דרכה של גדרה, לא הזכיר את מויאל כלל. אולי ריחוק השנים מחק מהזיכרון את מויאל, וייתכן שלאחר שנים הוא לא תאם את דמות הפעיל הציוני המקובל.

תיאור נוסף של פועלו של מויאל לטובת גדרה עולה מדבריהם של יהושע אוסובצקי ויעקב הרצנשטיין, שנשלחו על ידי שמואל הירש ב-1886 לבדוק את מצבן של המושבות: ״כאשר קרבו ימי הגשמים, עת העבודה בשדה, המציא להם המנוח מויאל [הדברים נכתבו לאחר מותו] את כל הדרוש לעבודתם, קנה להם סוסים, מחרשות, אתים, יעים ומזלגים [קלשונים] ורוח חיים בא אל קרב הצעירים. הקולוניסתים התחילו להכין עבורם מקום למעון וגם עבור בהמתם, ואחרי אשר נתרבה מספרם, כי נוספו עליהם איזו צעירים בעלי אשה, ולהם דרוש תאים מיוחדים (ולבנות בתים לא היה רישיון מהממשלה), לכן הגדילו מעט הפרוזדור שהכינו עוד בשנה החולפת, וישימוהו למעון משפחה אחת, גם הלול של תרנגולים שעשאוהו אלה ממחבבי גדול-עופות נהפך לבית, והרווקים נאלצו לחרוף גם החורף הזה בהבית אשר קומט מזוקן. אבל בכל זאת לא היה באפשרות כי יעבדו אדמתם בשנה הזאת אחרי שלא הייתה להם רפת לסוסיהם, לולא העירו הצעירים את גבורתם, וביום אחד(מפחדם פן תשבית הממשלה עבודתם) הקימו רפת גדול…

״בתוך הרפת יש מקום לי״ו [16] סוסים, ובצד הרפת במסדרון הדלת עשו חדר קטן למעון ארבעה אנשים אשר ישמרו את הרפת וכל אשר בו, ועל החדר הזה עשו תא קטן למעון משפחה אחת. רק שנים מהקולוניסתים בעלי אשה נאלצו להחזיק נשותיהם בראשון־לציון, יען אין להם עתה מקום לדור בגדרה.

״בעת עשותם הבניינים האלה נאלצו הצעירים לסבול כעס ומכאובים משכניהם הערביים, אשר חשבו כי גם בשנה הזאת יחכירו להם אחינו את אדמתם, מאין להם אמצעים לעבדה בעצמם, אבל מה נבהלו בראותם ההכנות הגדולות האלה, ולכן ניסו להלשין את אחינו אלה לפקידי המקום כי היהודים בונים בתים בלי רשיון. ואולם המנוח ה׳ מויאל ידע לבטל את הקובלנה ולהמשיך הדבר עד כי נשתקע ולא נאמר עוד. אבל עתה, כשראו הערביים כי ידיהם לא תעשינה תושייה ויד היהודים רוממה, מהרו ועזבו את שנאתם לאחינו בגדרה, ויחיו עתה עמהם בשלום״. ״ע״ד [על דבר] מעמד הקולוניות באה״ק [ארץ הקודש]״, המליץ, 10,33 במאי 1886.

מצבן של שתי מושבות שבהן טיפל מויאל במסירות, היה קשה במיוחד: גדרה ויסוד המעלה. באחד השלבים הוא העלה רעיון ל״חילופי מתיישבים״ – אנשי גדרה יעברו צפונה ויתיישבו על האדמה הדשנה של הגליל, ואילו את יוצאי מזריץ בפולין – שהקימו את יסוד המעלה – הציע ליישב בפתח-תקווה, שם ישתלבו ללא קושי. את אדמות חובבי ציון בגדרה הציע למכור לאנשים פרטיים. הנחתו הייתה כי אדמות גדרה, הקרובות ליפו, ימשכו בעלי הון שיחפשו השקעה בטוחה למדי. נראה שחובבי ציון התעלמו מהצעה זו, ומכל מקום – היא לא הגיעה לידי מימוש.

גם משה סמילנסקי מתאר את הרעיון שהגה מויאל בניסיון לפתור את מצוקת מתיישבי גדרה: פינס ופינסקר, שתמך בו, רצו לבסס את מצבם של הביל״ויים בגדרה, לעומת ויסוצקי וחובבי ציון מביאליסטוק – שרצו להעבירם לפתח-תקווה ולפזרם בין האיכרים המנוסים שם, וכך לבטל את היישוב בגדרה. ״אברהם מויאל אשר חקר ולמד לדעת את מצב האיכרים והמושבות. שנתמכו אז על ידי חובבי ציון, ביקש פשרה. הוא אמר להעביר את הביל״ויים ליסוד המעלה ולקשור את גורלם של האנשים הטובים בגורלה של האדמה הטובה, ואת אנשי יסוד המעלה להעביר לפתח תקוה, לישב את חלקות האדמה הבלתי מיושבות, ואת אדמת גדרה הציע למכור לעולים בעלי רכוש, על מנת שיטעו כרמים״. אבל כשנודע דבר ההעברה המוצעת לבילו״יים, ״הודיעו למויאל נמרצות, שאת גדרה לא יעזבו, כי הם קשורים בה לחיים ולמוות. הוא הבין להם והסכים עמהם, הגן עליהם בכל כוחו ויתמסר לעבודתו בעדם בכל נפשו ומאודו״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 78

הצלחנו והנה כל החבר׳ה שלנו נמצאים עכשיו ב״אליאנס״ ולשמחתנו לא היה גבול. זה היה מעבר לחיים חדשים בכל המובנים. פה גילינו עולם אחר וזר, שלא היה ידוע לנו עד כה. לא לנו ולא לאבותינו. עולם אחר לגמרי. לפתע ההורים בעצמם מגלים בנו יותר עניין ורוצים לשמוע מה אנחנו לומדים, ואנחנו מספרים בהנאה. נכנסנו לסדר חיים חדש. לא ששינינו מסדר חיינו הקודם, אלא הוספנו חדש על ישן. השפה הצרפתית שלא ידענו עד כה, תלבושתנו האירופית, התנהגותנו, משמעת בבית הספר, סדר, מנהגים ודפוסים אחרים שהיינו צריכים לאמץ לעצמנו. איזה הבדל ביחס ל״סלא״ ול״אם־הבנים״. פה הרגשנו חופשיים ופחות מפחדים. מדוע? כי פה אין ״תחמילאת״ או מקלו הקשה של הרבי שהיה מכה בנו ללא חמלה. המורה היה מדבר אלינו יפה והרגשנו כמו בני אדם, קטנים! התייחסו אלינו בכבוד ולא ככלי שכל הבא חובט בו. דבר נוסף חדש לגמרי – ספורט, משחקים.

ספר ההיסטוריה ממנו למדנו התחיל ב״אבותינו הגאלים״(Gaulois Les), אלה הצרפתים הקדמונים שקראו להם ״גאלים״ – והם בכלל לא אבותינו! אבל למי אכפת? אנחנו ידענו שאבותינו הם אברהם, יצחק ויעקב ושמולדתנו היא ארץ ישראל ולא צרפת. נכון שזה בית ספר יהודי, אבל האווירה כאן היא אחרת וחדשה בשבילנו. אנחנו מהדורות הראשונים לקבל חינוך צרפתי. נכון הוא הדבר שאמא גמרה את המחזור הראשון של ״אליאנס״, אבל אז למדו בו רק בנות. הרבנים התנגדו שבנים ילמדו שם כי פחדו שזה ירחיק אותם מדתנו. ואולם, לאט לאט נכנעו, ובתנאי שיהיה גם מורה ללימודי הדת. בכל יום אחר הצהריים, עת סיימנו את הלימודים ב״אליאנס״, הלכנו ל״אם־הבנים״ להמשיך ללמוד. בנו לא התקיים פחד הרבנים שנטעם מהתרבות הזרה ונתפקר. הם, לעומת זאת, פחדו תמיד שנלך בעקבות אלישע בן אבויה. ובכן, אפשר להבין את חששם. דורות על דורות התענו כדי לשמור על יהדותם ועכשיו משרווח לנו סוף סוף, בא בית ספר יהודי צרפתי להרחיקנו מדת אבותינו? היה להם קשה לראות את זה. מה קרה לאלישע בן אבויה? מסופר ב״חגיגה״ (יד, טו) על הארבעה שנכנסו לפרדס. הם קראו ״פרדס״ לעיון בסתרי תורה והם: בן עזאי ובן זומא, ״אחר״ (הכוונה לאלישע בן אבויה) ורבי עקיבא. אז מה בעצם קרה? בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע (השתגע), ״אחר״ קיצץ בנטיעות (יצא לתרבות ־עה) ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. כשגדלתי ולמדתי שרבי עקיבא הכריז על בר כוכבא כמשיח, התפלאתי אם אכן נכנס ויצא מה״פרדס״ בשלום. בר כוכבא, בעידודו של רבי עקיבא, התמרד נגד רומא האדירה ובעצם כך הנחית מכת מוות אחרונה לעם ישראל בארץ ישראל. רבי יוחנן בן תורתה אמר לרבי עקיבא: ״עקיבא! יעלו עשבים בלחייך, ועדיין(בן דוד) אינו בא״. בירושלמי ובסנהדרין כתוב – אין לישראל משיח מפני שהשתמשו בו בימי חזקיה. כלומר, אין שום משיח, ורבי עקיבא לא הקשיב – בזמן שרבן יוחנן בן זכאי הציל את יבנה וחכמיה כשראה את חורבן הבית השני בידי הרומאים מתקרב ובא, והציל את היהדות מכליה. רבי עקיבא ובר כוכבא רק החישו את הריסת ארץ ישראל. כל בר – דעת היה צריך לדעת שאין בכוחה של ישראל הקטנה לנצח את רומא האדירה וכי צריך היה לחכות בסבלנות עד יעבור זעם, במקום לצפות לישועה בדרך נס, שזה אסור. איך רבי עקיבא לא ידע זאת והאמין בבן תמותה כמשיח שיחולל נסים ונפלאות במלחמותיו עם הרומאים?!

הקשיבו ושמעו מה עשו אנשי טבריה. בשנת 66 לספירה התקרב אספסינוס לעיר, לאחר שכבש והחריב את הגליל. מה עשו אנשי טבריה? כאשר אספסינוס התקרב לעיר עם חילו, הם פתחו את שערי העיר וקיבלו את פניו. כך הצילו את עירם מחורבן גמור. שהרי בטבריה נוסדו ישיבות, כמו זו של רבן יוחנן בן זכאי שהציל את יבנה וחכמיה אחרי חורבן הבית. ובכן, טבריה נעשתה מרכז רוחני. שם לימדו רבי יוחנן וריש לקיש, שם חיו ופעלו רבן גמליאל, בן עזאי, רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר. רבי יהודה הנשיא סידר שם את המשנה, ושם סידרו את התלמוד הירושלמי. חכמי טבריה השתתפו בעריכת התוספתא והברייתות ועוד ועוד. אל יקל בעינכם כל זה. בטבריה גרו גם רבי אמי, רבי יהושע בן לוי, רבי חייא בר אבא, רב אסי… ובכן, רואים אתם כמה חשוב וטוב היה זה שטבריה ניצלה? ובכך לא תם העניין.

גם הסנהדרין הייתה שם, גם בעלי המסורה, משה בן אשר, רבי יונה בן ג׳נאח. על טבריה נאמר: שגם ריקנין שבה מלאים מצוות כרמון. בטבריה אף נמצאים חמי טבריה המפורסמים, שמותר לטבול בהם גם בשבת. אומרים שגם הגאולה עתידה להתחיל בטבריה, וחלקה רב ביישוב ארץ ישראל ובעליות השונות בכל הדורות. בה קשור גם מפעלו של דון יוסף נשיא, לאחר גירוש ספרד, שם קבורים גם רבי מאיר בעל הנס, שקופתו נמצאת בכל בית, והרמב״ם. היו בה עליות ממרוקו ועליות של חסידים אחר כך. שם היה מרכז חסידי הבעש״ט. בכל בית נשאנו פיוט על טבריה. פיוט עממי שכל ילד במרוקו מכיר ושר אותו בהתלהבות. למדתי לשיר אותו עוד לפני שהתחלתי לקום ל״בקשות״ בליל שבת. וכך זה נשמע: ״אוחיל יום יום אשתאה, עיני תמיד צופיה, אעברה נא ואראה, אדמת קודש טבריה. נעמה ישיבתה, גם טובה ראייתה, ים כנרת חומתה שמה העיר בנויה. אעברה נא ואראה… ישרים בלבותם, נחו על משכבותם, בתוכה קבורתם, כולם בני עלייה. אעברה…״, וכן הלאה.

אם תשאלו באשר ליוסף בן מתתיהו, הרי שהתשובה לשאלה אם אף הוא היטיב, תהיה כן ולא. הוא לא עשה כמו אנשי טבריה. הלוא הוא היה מפקד צבאות היהודים בגליל, ואני מניח שידע שאין תקווה לנצח במלחמה זו, (כי היה לפני כן בשליחות ברומא בעניין אחר וראה איזו אימפריה עצומה היא רומא). מדוע, אם כן, לא נהג כמו אנשי טבריה להציל את הגליל? לפי עניות דעתי, הוא כן ניסה לשכנע את חבריו לנטוש את המלחמה הזו, אולם ללא הצלחה. לכן, הציל את עצמו במרמה במקום למות יחד עם הלוחמים. אנחנו יודעים שיותר מאוחר חזה בצער במצור ירושלים, וניסה לשכנע את לוחמיה להיכנע לרומאים, אך אלו לא שעו לעצתו. זכותו הגדולה היא ספריו החשובים שהשאיר לדורות הבאים, אשר מהווים את המקור היחידי שיש לנו כדי ללמוד על תקופה זו של חורבן בית שני ועל היהדות בזמנו. ״תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים״, ״קדמוניות היהודים״ ו״נגד אפיון״ – שבו אנו מגלים שהגן על היהדות בכל לבו. אכן, מזל גדול הוא שאנשי טבריה הצילו את עירם. הרומאים – שמם נמחה מזמן ואנחנו עדיין קיימים. נצח ישראל שיתקיים לעד ועדיין – הרבנים שלנו פוחדים שמא ניכנס ל״פרדס״ (לא של סתרי תורה אלא ל״פרדס״ של התרבות הצרפתית של הגויים), נציץ וניפגע. האמת היא, שהיו כאלה שנפגעו והתפקרו, והיו שנכנסו בשלום ויצאו בשלום. תלוי באישיות של כל אדם. מי שמאושר ביהדותו – יעמיק לימודיו ויכיר אף יותר את שורשיו. מי שלא מעמיק בידיעותיו בלימודי היהדות, עלול ״להיפגע״, מפני שהחינוך הבסיסי בלימודי היהדות עד גיל שבע (הגיל שבו נכנסנו ל״אליאנס״), לא סיפק חיסון חזק נגד פיתויי התרבות הזרה. אנחנו, שחיינו את יהדותנו בגאווה ובהכרה מלאה, המשכנו בלימודי היהדות שלנו גם לאחר שנכנסנו ללמוד ב״אליאנס״ והתחלנו ללמוד מדעים. הצרה עם הרבנים שלנו, היא, שהם איבדו את המגע עם המציאות החדשה. הם עדיין חיים בעולם של הדור הקודם ולא חשבו על העתיד שלנו בדור הזה, שבו נפתחו לפנינו אפשרויות ללימודים חילוניים וכניסה לעולם חדש כפי שהם לא ידעו. שוק הפרנסה היום שונה לגמרי ממה שהם ידעו. מה שהיה בדור הקודם הולך ונעלם והם לא שתו לבם לכך. לכן, היו מנותקים מבני הדור החדש.

עכשיו אנחנו נחשבים לאברכים קטנים, פרחי הכיתות המתקדמות ב״אם־הבנים״. המורה שלנו היה רבי שמואל בן הרוש, תלמיד חכם ובר-אוריין אשר לימד אותנו שולחן ערוך, משנה ותלמוד, והתייחס אלינו יפה ובכבוד. הוא היה מלומד גדול שדיבר אלינו בנועם ובהבנה. לא היה עוד ״תחמילאת״ שחטפנו לרוב על לא עוול בכפינו בכיתות הנמוכות. התייחסנו ברצינות ללימודים שלנו, כיאה לתלמידים טובים, והתקדמנו יפה מאוד. ב״אליאנס״ היינו התלמידים המצטיינים ביותר בין כל תלמידי בתי הספר הצרפתיים בעיר. בסוף השנה, בבחינות הכלליות, אספנו את כל הפרסים הראשונים, מה שהוסיף לקנאתם ולשנאתם של ילדי הגויים כלפינו. עד שהגענו ל״אליאנס״, היינו כבר תלמידים ב״סלא״ וב״אם־הבנים״, ושם חידדנו את שכלנו ופיתחנו את הזיכרון המצוין שלנו. ל״אליאנס״ באנו כבר כ״מלומדים״ קטנים. כשהתחלתי ללכת ל״אליאנס״, לא הלכתי לבד. אמא ביקשה את בן דודנו, יחיא פוני, שייקח אותי אתו. הוא היה המורה היחידי ב״אליאנס״ מבין הקהילה שלנו. אנחנו במשפחה היינו גאים בו מאוד. כל יום חיכיתי לו ליד הבית שלו והלכתי איתו עד בית הספר. הייתי גאה מאוד שבן משפחתנו מורה ב״אליאנס״. מעמד המורה אצלנו היה מעמד נכבד מאוד. לכן בכיתות שלטה משמעת, ואף אחד לא הפריע או התחצף. היינו תלמידים טובים ונשאנו עינינו אל המורים בהערצה וביראת כבוד. גם בקהילה זכו המורים לכבוד גדול.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-עמוד 51

מנהגי יום הכפררים

א-נהגו להקפיד בכפרות לכל בני המשפחה, חוק ולא יעבור, ואת העופות הכינו לסעודה המפסקת, ויש נהגו לפדותם והכסף ניתן לצדקה:
א-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (יוהכ״פ) ובספר שמו יוסף (סימן רפ״ד), ויסודו מהרמ״א (ריש סימן תר״ה), וכן דעת האריז״ל (ראה בכה״ח שם סק״ה), ואולם בשו״ע (שם) דחה מנהג זה,וכן דחה מנהג זה בשו״ת מים חיים (רנ״ד), מטעם אחר והוא משום שיש בו הרבה תקלות שחיטה ויצא שכרם בהפסדם עיי״ש ומ״מ הנוהגים בכפרות יש להם כר נרחב לסמוך עליו:

ב-נהגו להקפיד בטבילה ערב יום הכפורים, ומיד אחרי זה מלקות:
ב-הנה ענין הטבילה בערב יוהכ״פ שגבה עד מאד, עד שרבי סעדיה גאון פסק לברך על הטבילה, ואף שאין בזה הלכה כמותו, מ״מ רואים מכאן את עוצמת הטבילה, וחשיבותה, ולכן נהגו בכל קהילות ישראל גם אותם שאינם זהירים בטבילה כל השנה, לטבול לכב׳ יום הכפורים, לקיים מה שנא׳ לפני ה׳ תטהרו, וגם ענין המלקות יסודתו בהררי קודש, וראה בכ״ז בכה״ח(סימן תר״ז ס״ו), ובילקוט״י מועדים (עמוד פ״ב):

ג-נהגו ללבוש בגדים חדשים, ולפחות בגד חדש אחד, לכבוד יום הכפורים, ויש נהגו ללבוש לבנים:
ג-כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ומקורו מהרמ״א (סימן תר״י) בענין הצעת שלחנות עיי״ש,והטעם כי יוהכ״ם יום טוב הוא, ובענין לבנים כן הביא הרב הנ״ל, וראה בכה״ח (סימן תקפ״א ס״ק ע״ט), והיא ע״ד הכתוב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו

ד-יש נהגו להתפלל מנחה של ערב יום הכפורים, ללא חזרה:
ד-כן הביא בספר נהגו העם (יוהכ״פ) ומקורו בב״י(סימן תר״ז) עיי״ש:

ה-נהגו לאפות חלות מיוחדות לסעודה המפסקת, ובהן תחובים ביצים:
ה-כן המנהג אצל רבים, והטעם משום דיוהכ״פ יו״ט הוא, וכיון שהוא עצמו אסור באכילה עושים זאת בסעודה המפסקת, וענין הביצים זכר לאבלות ויש בו שבירת הלב, ועוד ביצה ״ביעה״ בארמית, לרמז שתתקבל צלותנא ״ובעותנא״ ביום הקדוש:

ו-נהגו לטבול את המוציא בסעודה המפסקת, בדבש או בסוכר:
ו-כן המנהג פשוט, והיא דומיא דר״ה וכנ״ל, וכן כתב בכה״ח (סימן תר״ח סק״ל), ובבן איש חי(ש״א פ׳ וילך ס״ד), וראה גם בילקוט״י מועדים (עמוד פ״ד):

ז-יש נהגו להכין ״כוסכוס״ בערב יום הכפורים:

ז-כן נהגו רבים, והטעם כדי לקיים אכילת התשיעי כהלכה, שידוע שיש בזה עניינים גדולים, וכמובא בספרים (וראה בזה בכה״ח סימן תר״י)

ח-נהגו להדליק נרות לכבוד יום הכיפורים כשבת, ולברך ״להדליק נר של יום הכפורים״:

ח-כן המנהג פשוט, וכנפסק בשו״ע (סימן תר״י), וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד פ״ו):

ט-נהגו להציע שטיחים וכריות בבית הכנסת, לכבוד יום הכפורים:

ט-כן הביא בנו״ב (עמוד ק״ד), וראה בזה במנהגי החיד״א (עמוד קנ״ח):

י. נהגו בערבית של יום הכפורים כסדר הזה: פיוט לך אלי תשוקתי, כל נדרי, החזרת ס״ת למקומם, שובה למעונך, קדיש וברכו, וכשחל בשבת פותחים במזמור שיר ליום השבת:

י. כן המנהג פשוט, וכן מצוין במחזורים ישנים:

יא. נהגו להוציא ספרי תורה בשעת כל נדרי, יש נהגו להוציא שלושה, ויש נהגו בשבעה, ויש שלא נהגו בהוצאת ספרי תורה כלל, רק פותחים ההיכל ואוחזים ס״ה ואומרים כל נדרי:

יא. כן שמעתי שיש מנהגים שונים בזה, ונהרא נהרא ופשטיה, והנח להם לישראל, וראה במחזורים ישנים ששם מצוין שלשה או שבעה ספרים:

יב. נהגו בכל נדרי לומר קטע זה ג׳ פעמים, החזן אומרו ואחריו הציבור: שרוי לנו, מחול לנו מתר לנו: שרוי לנו ולכם, מחול לנו ולכם, מתר לנו ולכם: שררוי לנו ולכם ולכל ישראל, מחול לנו ולכם ולכל ישראל, ומתר לגו ולכם ולכל ישראל: שרוי לנו ולכם ולכל ישראל, מפי בית דין של מטה. ומחול לנו ולכם ולכל ישראל מפי בית דין של מעלה: ונהגו לומר בל (בקמין הטף) נדרי:

יב. כן המנהג והביאו בספר נהגו העם, שהוא נוסח ההתרה של בתי כנסת התושבים בפאס, ומשם נתפשט בכל הארץ, וכן הביאו הר״ש דנינו בקובץ מנהגיו, ועל מנהגים כאלה נאמר הליכות אלי מלכי בקודש, ובענין כל נדרי, כן יש לומר ע״פ הדקדוק וכמובא בספר מים חיים (סימן ר״נ):

יג. נהגו בכל פעם שמסיים החזן ״כל נדרי״, אומרים הציבור בקול רם: כולהון אתהרטנא בהון, יהא רעוא די יהון שביתין ושביקין; לא שרירין ולא קימין: ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה:

יג. כן המנהג פשוט, והטעם י״ל, כי בעת הזאת בו אנו מצרפים את כל העבריינים לכלל ישראל, היא עת רצון, ואנו מנצלים זאת לבקש סליחה מחילה וכפרה עבור כלל ישראל:

יד. נהגו לומר ״והוא רחום״ ביום הכפורים, אף כשחל בשבת:

יד. כן המנהג, ומובא במחזורים ישנים, וראה בזה בספר ילקוט יוסף מועדים (עמוד ק״ג):

טו. נהגו במשך כל תפלות יום הכפורים, עומדים שני ״סומכים״ מצידו של החזן, מימינו ומשמאלו:

טו. ראה בזה במנהגי ראש השנה ומשם בארה:

טז. יש נהגו בר״ה ויום הכפורים, כשאומרים זכרנו לחיים, להוסיף ״אל חי ומגן״:

טז. כן הביא בספר נהגו העם דום הכפורים), ומקורו מב״י(סימן תקפ״ב בד״ה ויש במטבע), ושם דן באורך בזה אם יש לאומרו או לאו:

יז. נהגו לפתוח את ההיכל לסליחות, וסוגרים לפני קדיש:

יז. כן המנהג פשוט, והטעם שבזמן הסליחות, ובפרט בשעה שאומרים י״ג מדות, שערי שמים פתוחים, וכאשר שערי ההיכל פתוחים, הרי בזה מושכים שפע חיים ושלום מן השמים

יח. נהגו כשהחזן אומר על חטא, עונים הציבור כסוף כל קטע, פעם ״תמחול״, ופעם ״תסלח״, וכשאומר על חטאים, כסוף כל קטע, פעם אומרים ״תמחול ותסלח״, ופעם ״תסלח ותמחול״:

יח. כן המנהג פשוט, ואמרתי בס״ד שידוע כי מחילה על הפשעים, וסליחה אל החטאים בשגגה, וכמו שמובא בתפלה, סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחול לנו מלכינו כי פשענו, ובכך אנו מבקשים על הכל:

יט. נהגו לומר על חטא בסדר א׳ כ׳, ולא בסדר תשר״ק, ומשם מדלגים עד ״על חטאים שאנו חייבים עליהם אשם״, ולא נהגו לומר הודוי הגדול:

יט. כן המנהג פשוט, וכן מצוין במחזורים ישנים, ועל כיוצא בזה נאמר ״תפסת מועט תפסת, תפסת מרובה לא תפסת״, שמרוב קריאתם נאמרים ללא כוונה, ומה הועילו חכמים:

כ. נהגו בפתיחת ההיכל לומר יהי רצון וכו' יה הטוב וכו', ואחר כך י״ג מדות ותפלתם: ואין המנהג לומר ״לעולם ה׳״ ויש שאומרים אותו:

כ. כן מצוין במחזורים ישנים, ומושמט לעולם ה׳, ויש מחזורים שהוזכר בו:

כא. נהגו לומר את סדר הקדושה לרבי יהודה הלוי במקומה, וכפי שסודרה במחזורים ישנים ויש שהחמירו בדבר:

כא. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד רכ״ו), וראה במנהגי החיד״א (עמוד קנ״ט) שהאריך הרבה ליישב את המנהג הזה, ובספר נהגו העם (יום הכפורים) כתב שיש שהחמירו בדבר משום הפסק, ועל כיוצא בזה אמרו נהרא נהרא ופשטיה:

כב. נהגו לפתוח את שערי ההיכל לסדר העבודה ,וכפי שצויין במחזורים:

כב. כן המנהג פשוט, כי הוא עת רצון גדול, ודבר בעתו מה טוב, לפתוח שערי ההיכל, ולקיים מה שנאמר ונשלמה פרים שפתינו:

כג. נהגו בשעה שהחזן מזכיר ״ברוך שם כבוד מלכותו״ שבסדר העבודה, הציבור כורע, ויש שלא נהגו בזה:

כג. כן הביא בספר נהגו העם (יוהכ״פ) שיש בזה שני מנהגים, יש כורעים ויש שאינם כורעים, וציין לספר כף ונקי למוהר״ר כליפא בן מלכה, ולספר כרם חמר (ח״ב סימן י״א), וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (עמוד שצ״ו):

כד. נהגו לצמצם את ההפסקה שבין שחרית למנחה ככל האפשר:

כד. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש תינו, והטעם כדי לתת ליום הקדוש רצף אחד, ולמנוע דברים בטלים והסה דעת ביום הקדוש בשנה, שבו תלויה הכפרה של כל השנה כולה:

כה. נהגו כשיש ברית מילה, מלים אחרי תפלת שחרית, ומברכים על בשמים, ועל הגפן. ונותנים לתינוק לטעום:

כה. כן הביא בספר נהגו העם (יוהכ״פ), והביא שם מקורות לדבר עיי״ש:

כו. נהגו לפני התקיעות אומ׳ שבע פעמים ״ה׳ הוא האלקים״, וז׳ פעמים ״קראתי בכ­ל לב״, החזן אומר ״ה׳ האלקים״. והציבור אומרים ״קראתי״:

כו. כן המנהג פשוט, וכמובא בסידורים ישנים, ובספר אוצרות המגרב (יוהכ״ם):

כז. נהגו בשעת התקיעות שבנעילה, כל הציבור עומד על רגליו, ומכסים ראשם בטלית:

כז. כן המנהג פשוט, והביא כן בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וציין שאף שיהודי מרוקו אינם מכסים ראשם בשעת התפלה, בשעה זו כולם מכסים ראשם, כי היא עת לחננה ואין דומה לה:

כח. נהגו כשילד צם לראשונה בכיפור(לרוב היה כבר בגיל עשר), כששב מבית הכנסת, אמו נותנת מעט סוכר, ומברכת אותו, שתערב לו התורה ואהבת ה׳, ותהיה מתוקה בפיו כסוכר זה, וגם אביו מרעיף עליו ברכות:

כח. כן המנהג והביאו בספר אוצורת המגרב, וכ״ז כדי לעודדו בעבודת ה׳ ותורתו, וככתוב חנוך לנער ע״פ דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה:

כט. נהגו שאין מברכים על בשמים בהבדלה של מוצאי כיפור, אף כשחל בשבת:

כט. כן הביא בספר נהגו העם (יום הכפורים) ושהוא מנהג ארג׳יל, ומקורו מהרמב״ם, וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד קט״ס ובמקורות שם:

ל. נהגו הכהנים לערוך סעודה קטנה למחרת יום הכיפורים, ונקראת ״יום שמחת כהן״:

ל. כן נהגו רבים והביאו בנו״ב (עמוד ק״ח) וכן מנהג תוניס ולוב, והיא ע״ד מה שאמרו חז״ל (משנה יומא פ״ז מ״ז) ויו״ט היה עושה לאוהביו בצאתו בשלום מן הקודש:

לא. יש נהגו לעלות לקברות צדיקים, למחרת יום הכיפורים:

לא. כן נהגו רבים, והביאו בספר אוצרות המגרב (יוהכ״פ) והטעם משום שיום זה הוא עת רצון גדול בשמים, כי הוא יום לאחר הכפרה:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה –מנהגי יום הכפררים–

עמוד 86

רבי יעקב אבן-צור, שנולד בשנת תל"ג – 1673 – ונפטר בשנת תקי"ב – 1753 -, היה מגדולי החכמים בגולת מרוקו. הוא למד מפי גדולי התורה שבדורו, וראש להם רבי יהודה אבן עטר.

על חריפותו ובקיאותו בתורה מעידים חיבוריו בהלכה, כגון כרכי השו"ת " משפט וצדקה ביעקב ". עם זאת הוא נקלע לפולמוס נוקב עם אחדים מבני דורו. פרשת חייו היתה רצופת תלאות, נתייתם בגיל צעיר, ידע נדודים רבים, פקדוהו חוליים וייסורים מרים, כגון שישה עשר מבניו ששכל ואך בן אחד, רפאל עובד שמו, נותר לו בחיים.

יוֹצְרִי שְׁעֵה עֶבֶד הסוג:     בקשה.

העת:     לבֹּקר, ׳לדפיקת    השער׳.

התבנית: שיר שְוֵה חרוז; הפייטן חילק את הדלת והסוגר לשתי צלעות משניות.

החריזה: מברחת כנויית.

המשקל:            המתפשט (ושוא שאחרי תנועה גדולה לנח יחשב), בפלס (במשקל)

׳שער פתח דודי׳ (אוצר, ש-2056),* ובפלס ׳שער אשר נסגר׳ (ש-2046).

החתימה:           יעקב אבן־צור.

נדפס:    עת לכל חפץ, דף  א עמ׳ א.

 

יוֹצְרִי שְׁעֵה עֶבֶד / דּוֹפֵק דְּלָתֶיךָ / אֵלָיו פְּתַח פִּתְחֵי / סַף מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ.

עֵינָיו לְךָ יִשָּׂא,/ תָּבֹא לְפָנֶיךָ / אֶנְקַת תְּחִנּוֹתָיו / דּוֹבֵב בְּבֵיתֶךָ.

קַבֵּל תְּפִלּוֹתָיו / וּרְצֵם כְּקָרְבָּנוֹת / עוֹלָה וְנִיחוֹחִים / עַל מִזְבְּחוֹתֶיךָ.

בֹּקֶר, בְּנִיב רַחְשׁוֹ / יַשְׁכִּים לְהוֹדוֹת לָךְ / יָרַח כְּמוֹ מִנְּחָה / מוּל רוֹמְמוֹתֶיךָ.

1 יוצרי: מלת פנייה מרכזית שעליה בנוי הפיוט. והשווה: ׳אלוהי! נשמה שנתת בי…׳, או: ׳אלוהי! נצור לשוני מרע…׳. שעה: פנה. דופק דלתיך, אליו פתח: על דרך הכתוב ׳קול דודי דופק, פתחי לי…׳ שה״ש ה ב. ודרשוהו(מדרש רבה על הפסוק): ׳אמר הקב״ה לישראל פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו׳. / 2 עיניו לך ישא: על דרך הכתוב ׳אליך נשאתי אתעיני׳תה׳קכג א.תבאלפניך אנקתתחנותיו: תה׳ עט יא.דובב בביתך: מתפלל בביתך, ושיעור הכתוב: יבוא לפניך שיח תחנוניו של העבד, שאותו הוא מבטא בשפתיו בבית תפילתך. / 3 קבל תפילותיו ורצם כקרבנות: על פי ברכות כוע״ב: ׳תפילות כנגד תמידין תקנום׳, וכנגד הדרשה בשיר השירים רבה ה ב: ׳אמרה כנסת ישראל אני ישנה מן הקרבנות ולבי ער לקריאת שמע ולתפילה׳. / 4 בקר, בניב רחשו ישכים להודות לך: שיעור הכתוב: העבד ישכים להודות לך בתפילותיו עם שחר. ירח כמו מנחה: מוסב אל ׳ניב רחשו׳ שבראש הטור, לאמור: תפילתו תערב כניתוח מנחה לפני ה׳ והלשון על פי שמ״א כו יט.

5 -אַמֵּץ זְרוֹעוֹתָיו / צוּר, כִּי בְּכָל לִבּוֹ / יִתְאַו חֲסוֹת תַּחַת / צֵל מֵעֲלוֹתֶיךָ.

בּוֹדֵד כְּצִפּוֹר פַּח / אֲנָא פְּקַח קוֹחוֹ, / אֵלָיו תְּנָה נֹפֶשׁ / חֹפֶשׁ פְּדוּתֶיךָ.

נוֹשְׁכָיו כְּמוֹ נַחַשׁ,/ מוֹנָיו וְגַם שׂוֹטְנָיו / בָּהֶם בְּשֶׁטֶף אַף / תָּעִיר חַמָתֶךָ.

צָמְאָה לְךָ נַפְשׁוֹ / מִנְזָר תְּשִׂימֵהוּ / גַּם תַּעֲלֵהוּ אֶל / הַר נַחֲלָתֶךָ.

וּבְרַחֲמֶיךָ, חִישׁ / תִּבְנֶה כְּמוֹ רָמִּים / מִקְדַּשׁ הַדּוֹמֶיךָ / אַרְמוֹן נְוָתֶךָ

10-רָם! עַמְּךָ גּוֹנֵן / וּבְנֵה וְגַם כּוֹנֵן / צִיּוֹן וְהֵטִיבָה / מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ

5 אמץ זרועותיו: על דרך הכתוב משלי לא יז. צור: הפייטן מרבה להשתמש בפיוטיו בכינוי זה לבורא החביב עליו. חסות תחת צל: על דרך הכתוב תה׳ צא א-ב. צל מעלותיך: צל רוממותך. / 6 בודד כצפור פח: על דרך הכתוב תה׳ קב ח: ׳כצפור בודד על גג׳. פח — מלכודת, וציפור־פח היא הפך ציפור־דרור. פקח קוחו: שחררו, על דרך הכתוב יש׳ סא א. / 7 נושכיו כמו נחש: על דרך הכתוב תהלים קמ ד. מוניו וגם שוטניו: לוחציו ושונאיו. בשטף אף תעיר חמתך: מש׳ בז ד: תה׳ עח לח. / 8 צמאה לך נפשו: על דרך הכתוב תה׳ סג ב; מנזר: בעל משרה מכובדת, וכדברי ראב״ע לנחום ג יז, ׳בעלי הנזר׳; ורש״י פירש לשון שיר. / 9 וברחמיך חיש: על דרך הכתוב: ׳מהר יקדמונו רחמיך: תה׳ עט ח. תבנה כמו רמים: שנאמר בתה׳ עח סט: ׳ויבן כמו רמים מקדשו׳, ובדברי מצודת דוד: ׳בנהו בנין עד כמו השמים׳. ויונתן תרגמו כמו ראמים. מקדש הדומך: על הפסוק באיכה ב א ׳ולא זכר הדם רגליו ביום אפו׳, נאמר במדרש: ׳אין הדום רגליו אלא המקדש׳, (איכה רבה, מהדורת בובר, מט ע״א). ושיעור הכתוב: תבנה מקדש של מטה בחוסן ונצח של מקדש של מעלה. ארמון נותך: הכינוי ארמון למקדש הוא לפי תרגום יונתן ליר׳ ל יח. / 10 ובנה וגם כונן: על־פי שמ׳ טו יז והטיבה מכון לשבתך: על פי תה׳ נא כ.

 פיוטי ר' יעקב אבן צור- בנימים בר תקוה- יוֹצְרִי שְׁעֵה עֶבֶד

 

שליימו יצא מ״אם הבנים״, תרמילו תלוי בחגורה על כתפו, יורד באלכסון ונח על מותנו הימנית. הלך בצעדים נמרצים כשהוא מפזם את מגילת אסתר בעל־ פה ומכרכר בדילוגים קצובים, פעם ברגל ימין ופעם ברגל שמאל, וגלימתו מתנופפת ברוח. כשראה את סבו, נעצר בתנועה פתאומית, ניגש אליו, לקח את ידו ונשק אותה בהטעמה. סבו שם את ידו על ראשו ובירכו כרגיל. אחר־ כך תחב ידו לכיסו ומשך ממנו סוכריה לשליימו. לא היה בדעתו של שליימו לבלות עם סבו בשיחה על מה שלמד, כי שעתו לא הייתה פנויה בימים אלו, לכן נפרד מהר מסבו ואץ לדרכו. לבו היה נתון לדבר אחר. כשנכנס הביתה, שלף את נעליו, לא משום קדושת המקום חס ושלום, אלא כדי שקול צעדיו לא יישמע. שם ידו על תרמילו ולחצו למותנו כדי שהעפרונות בפנים לא יקשקשו וישמיעו קולם, וגלש בשקט כדי להתחמק מעיניה של אמו. אמו, שהייתה תמיד עסוקה, חיכתה לבואו כדי שייצא לשליחויות שזימנה לו כדרכה. שליימו היה חושב בהתמרמרות: ״אם שליימו לא יביא את הלחם מן לפרראן(תנור ציבורי) יישאר שם הלחם עד הלילה. אם שליימו לא יביא מים מן למעדא (ברז ציבורי) לא יהיו מי שתייה בבית״. ״וכי מאיפה ישתו? הייתה אמו שואלת. ״ממי הבאר של הבית המשמשים לניקיון ושאינם טובים לשתייה ?״ ולא רק דלי אחד היה מביא, אלא שניים בבת אחת, כי אמו הייתה אומרת שזה יותר קל מפאת שיווי המשקל. אבל הוא מעולם לא הבין חכמה זו: איך יתכן שקל יותר לסחוב שני דליים במקום אחד, ולהעלות אותם שלוש קומות במדרגות גבוהות כאלה, זה לא תענוג. מיוזע, עייף ורטוב מהמים שנשפכו על רגליו ועל נעליו, היה שליימו לפעמים מתמרמר על הנטל המועמס על כתפיו הקטנות והיה צועק לאמו בייאוש: ״וכי קניתם עבד בשוק? וכי מצאתם אותי ברחוב שאין לכם רחמנות עלי?״

״תראו אמה חראמי! (ממזר); לשון חדה בפיך. עוד מעט אבוא לחתוך לך אותה ואלמד אותך איך לבלום את פיך החצוף! זאטוט כזה, גם כן למד לדבר! … קאללו: כבר פללוס ורבא ריוס (אמרו: גדל האפרוח וצמחו נוצותיו)״ ובאמת! שבט שלם של אחים ואחיות, בלי עין־הרע, היה בבית. ולמה לא יירתמו גם הם בעול? ולא היא. כל אחד היה סבור שהוא עושה יותר מדי. כשהיו שבים אחר הצהריים מלימודיהם, היו אוכלים פרוסת לחם שְׂיעורים מרוחה בשמן עם כוס תה ריחני, ומסתלקים לרחוב לשחק. אבל שליימו, כמאמר הכתוב, איש תם יושב אוהלים, אהב לשבת בבית על פי רוב ולכן נתפס תמיד לשליחויותיה של אמו, שמפאת עומס עבודה לא התפנתה למחשבות שווא כמו חלוקה צודקת של השליחויות בין ילדי המשפחה. וכך יצא שליימו תמיד מקופח. באותו יום כאמור, היה מנוי וגמור עימו לבצע את תכניתו. וכדי לא להיתפס לשליחויות שנמאסו עליו, ויתר אפילו על תביעת קיבתו הריקה שדרשה במפגיע את שלה. הוא התעלם מזה ובלבד שיהא בידו להתכונן כדבעי לקראת פורים. בצעדי חתול עלה לעליית הגג, מעל לחדר הגדול, כדי לפקוד את אוצרותיו הרבים המסודרים זה ליד זה בתיבות קרטון. ניירות צבעוניים מכל המינים, צילומים של חיות, בעלי כנף ודגים שגזר משבועונים ומספרים. פקקי פח של בקבוקי לימונדה. עטיפות סוכריות ששימשו כשטרות כסף במשחקי הילדים. ומעל לכל, ציורי המן ומשפחתו שהכין במשך השנה ליום פורים, וזה היה עיסוקו כל חודש אדר. ישב על רצפת העץ של העלייה והתחיל לצייר בכוונה רבה על הנייר, בבואה של המן, כיד הדמיון הטובה עליו, מעשה אמן. צייר אדם שעינו האחת פקוחה והשנייה מתפוקקת, אפו מרוסק, שערותיו פרועות וקריאת ״הצילו!״ בוקעת מפיו, ולמטה כתוב בפירוש: ״המן הרשע, ימח שמו וזכרו״, שלא תחול כל טעות, חלילה, במי המדובר. שליימו נהנה מיציר כפיו ומילא פיו צחוק. העמיד את הציור במרחק ניכר כדי שייטיב לראות, שילב ידיו זו בזו, מתמוגג מרוב נחת, וכמשיח עם עצמו, אמר: ״בחיי בוהן רגלי, יא רשע, אם היית נופל לידי, הייתי מורח אותך דבש מן המובחר והייתי מגיש אותך מנחה לדבורים לבני מינן. אז היית טועם טעם גן־עדן, ימח שמך בן כלבים! להרוג ולאבד אמרת? אין בך רחמנות על אף אחד, מנוול שכמוך!״ כך היה שליימו ממשיך ומצייר בכוונה רבה את המן האגגי ובני משפחתו הארורה, בכל המצבים, ועשה מפרצופיהם מטעמים. התרגשותו זו והקולות שהשמיע בהתלהבותו גילו את מקום מחבואו מבלי שהרגיש בכך, כי בעודו שקוע בציוריו, חש לפתע כיצד יד נעלמה לופפת את צווארו ויד שנייה על עורפו מאחורי גבו מרימה אותו כנוצה העפה ברוח. לבו קפץ ממקומו מרוב פחד ועם שנשמתו כמעט פרחה ממנו ובקושי יכול לזוז ולנשום, נפנה בבהלה לראות מי המלאך ״הטוב״ הזה העומד עליו להורגו נפש. לבו ניבא לו שזה אחיו הגדול שקשר קשר עם אמו נגדו. על כן התחיל שליימו צועק ובועט ודוחף כסייח פרא: – הרף ממני קרח שכמותך!

אבל אחיו המשיך להרימו, לפת אותו בזרועותיו ודחף לו תוך כדי כך, דחיפות חדות בצלעותיו ומכות על קדקודו כמאמר הכתוב: ״על קדקודו חמתו תרד״.

-יא לכלב! פה אתה מתחבא! הא? משוגע לניירות ולציורים כמי שנטרפה עליו דעתו! — אמר אחיו וצעק לאמו — אמא!! בואי וראי את הבטלן הזה איפה הוא מתחבא! אמו באה, כולה נושמת ונושפת בכעס ובמרירות. -איפה ראך וולד לחראם (הממזר ההוא), אמרה רותחת מכעס. תוריד לי אותו ואקרענו בשיני! ראה שליימו כי עסק ביש לפניו והריח סכנה, ניסה להשתחרר מידי אחיו על ידי כמה בעיטות, רץ לעבר הסולם הקבוע בקיר בפתח העלייה ושלשל את רגליו במהירות כדי למלט את עצמו מפורענות זו. אבל מאוחר מדי. בעודו משלשל רגליו, תפסה אותן אמו וכיבדה אותן בצביטות נאמנות בידיה המנוסות כמלקחיים ועשתה בו שפטים. ואחיו מלמעלה עט עליו, חרף הבעיטות שקיבל, והיכה אותו על ראשו עד ששליימו צעק צעקה גדולה ומרה כמי שנשכו עקרב והתחיל לבכות בדמעות שליש על מר גורלו. נתקע בחצי גופו בכניסה הצרה לעליית־הגג, אמו מלמטה ואחיו מלמעלה, נדמה היה לו שגורלו רע ומר כגורל המן ובני ביתו הארורים. -אפילו דלי מים לא תביא יא וולד לחראם (בן הטומאה). הלחם עוד מונח בתנור, מי יודע אם לא נגנב עד כה וכל עיסוקך רק בניירות. כל יום נחבא בין הארגזים ומצייר. אני כבר אראה לך, אמרה אמו ברתחה.

• אם אני לא אביא, אף אחד לא יביא, מה אני עבד פה ? ! אמר שליימו בדמעות על פניו.

כתשובה קיבל עוד כמה מכות וצביטות. הבין שסייג לחכמה שתיקה וסתם את פיו. רק בכה בשקט.

• תיבש לשונך! יא לחראמי! (ממזר), אמרה אמו, עוד לדבר אתה מעז! רוץ מהר. תביא מים ואחרי זה תביא את הלחם וראה הזהרתיך! אם תברח נעשה ממך גל עצמות. זוהי צרתי! אם אביך היה פה, היה עוזר על ידי. עכשיו התחילה אמו לתנות צרותיה ומר גורלה וסיימה בבכי כרגיל. שליימו נרגע כשראה את אמו בוכה. אחרי הכל היא אמו ובאמת צריך לעזור לה וכיוון שנתפס הרי נזכר שקיבתו ריקה ותבע את המגיע לו. ״אפילו חמור צריך לאכול״ אמר. לקח פרוסת לחם. התה נגמר. אכל ממה שנשאר והתכונן ללכת למלא אחר השליחויות שהטילה עליו אמו, אחיו עוד זרק לעברו אזהרה אחרונה שלא היה צורך בה.
• אם אתה רוצה לשמור את אבריך שלמים, תראה שלא אתפוס אותך משחק ברחוב.

-תיפח רוחך! חמור!

זרק שליימו לעבר אחיו ורץ כל עוד נפשו בו.

בחודש אדר נוהגים יהודי המללאח לנסות את מזלם. כל החנויות מתמלאות ממתקים ומי שאין לו חנות, מעמיד שולחנות באמצע הרחוב, ממלאם סחורה מפתָה ומושכת עין וכולם מהמרים ומשחקים במשחקי מזל. תאמר: וכי אפשר לנסות את המזל? אלא מאי? באותו חודש באים יהודים בדברים בינם לבין עצמם ואומרים בהאי לישנא: ״שמע נא יא מזל! בימים נוראים שעברו, חזרתי בתשובה. נזהרתי במצווה קלה כבחמורה. נהגתי בצניעות, בענווה ובדרך־ארץ מאז ועד עתה! ולמרות זאת, שכנת בסלע כל השנה רחמנא לצלן ולא נתת לי פרנסה! ועכשיו חדל לך מאכזריות זו! צא מהסלע בו נדבקת כמאמר הכתוב: ונפשו קשורה בנפשו והיה קצת רך וחמים וכל צרכיך עלי ועל ראשי! לא יחסר לך כלום! בשר אאכיל אותך עד שיצא לך מהאף. גם תרנגולת לא תחסר, טעם גן־עדן, יין שכר מהמובחר אשקה אותך ועוד, אבל שמור על התנאי! ראה הזהרתיך! שלא תגרום לי ולך טרדות, צרות וימים אפלים מלאי עוני ודיכאון כל השנה!״. אלה דברים של יישוב הדעת כמאמר הכתוב: ״דברי חכמים בנחת נשמעים״. במקל נועם, בלי רוגז חלילה, אלא בשובה ונחת. אבל ישנם גם חמי מזג שאינם שולטים על קור רוחם. ההתמרמרות על כשלונם במשך השנה הצטברה בהם, פורצת מגרונם בלב עצוב ובנפש מרה והם פונים למזלם בלשון נמרצת, שאינה משתמעת לשתי פנים: ״הא! מזל! יא בן לכלב! אתה שומע ? או עודך נוחר בביב השופכין שלך? פתח אוזניך המזוהמות! הפעם לא תימלט מידי! נין ונכד לכלבים רמי־יחס! כל הזמן התחננתי לפניך במתק שפתיים שתיטיב עמי דרכך הארורה ותתנער מתרדמתך העמוקה ולא שעית לי! לא ריחמת ולא הקשבת! עכשיו נבל בנבלים, אדבר אליך קשות, כיאות לעצלן נבזה שכמוך כמאמר הכתוב: ״עם עקש תתפתל — יקח האופל את אבי אביך! אתה לא שומע הא ? בבוץ וברפש אתה שרוי עד צווארך כל השנה! נקודת אור אחת לרפואה, לחמם את נפשי הקרה, לא הראית לי. קומה, התנער, מה לך נרדם! רק לזה החודש וחזור לביצתך המזוהמת, לא אפריע לך, שמעת? יותר לא אגיד לך כלום!״ כאלה הדברים וכיוצא בהם היו מדברים הבריות, כל אחד לפי רמתו, ונושאים ונותנים עם מזלם, כאילו חוזה הם כורתים ביניהם, כך וכך הם התנאים. גם ברהם, שכנו של שליימו, נהג כך. עליו אמרו הבריות: ״זה גבר! פרנסה מסלע הוא מוציא, מלא מרץ וחמה לאין שעור, ניסה ידו בכל, אלא שאין לו מזל לא עליכם! ועם מזל כשלו, לא יעזור מה שיעשה, לחינם הוא טורח״. בימים אלה, היה ברהם אוזר חלציו, מגרש את הייאוש שנדבק בו ואת העצבות ששכנה בקרבו, וקם שוב לנסות את מזלו. מוכר הוא שארית תכשיטיה של אשתו, לווה קצת כסף בריבית, ממלא חנותו בממתקים, עוגות וכל טוב ומתחיל לסובב את גלגל המזל, הוא גלגל ההימורים עם המספרים עליו. אלא שלא תמיד היה מצליח. פעמים היה יוצא נקי מהעסק ופעמים נוספו חובות והיה צריך לעבוד קשה כל השנה כדי לשלמם.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- פורים בפאס עמוד 53

מסתבר כי הרה–היספניזציה של לשונם של חברי החונטה נבעה משיקול מעשי יותר מאשר ממגמה תרבותית. אולי משום כך השאיפה לרכישת שפה מודרנית לא פגעה באופן מובהק בשפתם המסורתית, ומאפיינים שלה רווחים בספר הפרוטוקולים. מן ההיבט הפונטי יש לציין את השימוש הנרחב בספר בהברה ז' ] ž[, שמקורה בספרדית הימי ביניימית. גם הצליל ג' ] ĵ[ נפוץ בספר, למשל במילה oĵ )אוג'(, שנהגית ונכתבת בספרדית המודרנית hoy . גם מן

ההיבט המורפולוגי ניכרים בספר מאפיינים של השפה המסורתית, למשל הטיות הפועל paguimos , שנכתב ונהגה בספרדית מודרנית pagamos , או בצורת הסובחונטיבו paguemos ; היעדר הדיפתונג המוכר בספרדית מודרנית [eu]צורת הפועל encontran במקום הצורה הקסטיליאנית המודרנית encuentran נוסף על כך קיימת התופעה של הוספת הברות או מקטעי מילה שלמים, למשל המילה המודרנית contigo נכתבה contingo , בתוספת 209.n

מנגד הושמטו הברות המקבלות ביטוי בספרדית המודרנית, למשל ניכרת נטייה לוותר על האותיות men במילית הסיומת הספרדית mente , והמילה probablete הופיעה במקום probablemente , ובדומה לכך המילה המודרנית principar נכתבה בספר לעתים pricipar , ללא האות n. תופעות אלו חוזרות פעמים רבות ועל כן אין לראות בהן טעויות כתיב.

במקרים רבים יש אי אחידות פונטית שבאה לידי ביטוי בחילופי הברות מודרניות וארכאיות. למשל בית כנסת כונה לרוב אזנוגה ) ežnoga (, אך לפעמים הופיעה המילה בצורה המלמדת על הגייה ספרדית מודרנית, אסנוגה esnoga שנעדר בה הצליל הפונטי ז ] 210.]ž במקרים אחרים הופיעה מילה בצורתה הלא–ספרדית המקבילה. כך למשל אותה מילה ממש, 'בית כנסת', וכן המילה הערבית ט'היר, שהופיעה גם בצורתה הספרדית, ;edicto real

לתופעה זו ביטויים רבים נוספים. 211 לעתים הוחלף המין הדקדוקי של מילה על פי ההבדלים בין החכיתיה לספרדית המודרנית. כך למשל ביידוע המילה el costumbre  (המנהג(, אשר צורתה הספרדית מודרנית נקבית ועל כן היא מיודעת בצירוף מילת יידוע נקבית, .la costumbre  דרוש עוד מחקר בלשני מעמיק של ביטויים שונים בספר, אך בכל זאת די בסקירה הקצרה של לשון הספר להבהיר את משמעות השינוי הלשוני המשתקף בו. הקושי לעמוד על דפוס סמנטי שאפיין את השימוש במילים ספרדיות בצורתן הארכאית לעומת השימוש במילים ספרדיות מודרניות, מלמד כי לא הייתה בתודעתם של אנשי החונטה הפרדה חדה של מרחבים לשוניים.

צורות הגייה חכיתיות הופיעו גם בהקשר של מגע עם אירופה ויצירת קשר עם מנגנוניה, וצורות ספרדיות מודרניות הופיעו בהקשרים קהילתיים מקומיים. הספר מעיד על תקופת מעבר מבחינה לשונית, תקופה שצורות מודרניות

וקדומות רווחו בה אלה לצד אלה. ויש לציין שוב לעומת זאת את ההבחנה בין הרכיבים העבריים, אשר שימשו בעיקר כמונחים דתיים, ובין מילים ספרדיות. בספר הפרוטוקולים, שהיה במהותו כלי מודרני שנוצר מתוך שאיפה לאמץ דפוסי לשון וארגון אירופיים, השימוש בלשון אירופית שהותאמה לנסיבות המקומיות נחשב דגם לשוני ראוי.

עם זאת תהליכי התמורה הלשונית המשתקפים בספר הפרוטוקולים היו שונים בתכלית מן הדיגלוסיה הטעונה מבחינה רגשית שהתפתחה מאוחר יותר, ושבמסגרתה ראו המתמערבים בחכיתיה שפת בית המאיימת על מעמדם החברתי בקהילה ומחוצה לה. החונטה שאבה מן השפה הזרה כדי להגדיר מחדש את מעמדה כיעילה ותכליתית, ולא מתוך התנכרות לתרבות המקומית. דווקא בספר הפרוטוקולים, שהציב את שפות אירופה כסמל לקדמה, נעשה המעבר הלשוני ללא מתח חברתי–לשוני או תרבותי נראה לעין, ואף לא התנהל לפי חלוקה נוקשה למרחבי דיבור מסורתיים מול מודרניים כבמאה הבאה.

 

למען עתיד טוב יותר: בריאות, חינוך והגירה

דפוס התמורה הלשונית הוא כמובן דוגמה אחת למשמעות הנהירה אחר ההיצע האירופי. הנוף העירוני המשתנה השפיע מאוד על עיצוב תפיסת אורח החיים העירוני בקרב עיליות מקומיות, יהודיות כמוסלמיות ונוצריות. מועצות

עירוניות חדשות קמו בעיר במטרה להשליט סדר באורח החיים הישן, שנתפס בשיח החדש ככאוטי, ובמסגרת זו השיח על היגיינה, ליתר דיוק על היעדר תנאים סניטריים, מילא תפקיד חשוב בשינוי נופה של העיר.

בעריה המודרניות של מרוקו ובמיוחד בטנג'יר הלכה והתגבשה בקרב מעמד הביניים המתהווה זהות עירונית חדשה. לצד פעילותן למודרניזציה במנגנוני השליטה ביקשו עיליות מוסלמיות מקומיות לשמר ערכים ישנים ולהתאימם לאורח החיים החדש בעיר. במסגרת זו וכחלק מהבניית זהות מרוקנית מודרנית צץ מעת לעת שיח ג'האדי פרוטו–לאומי שהציג את העיר כשבויה בידי צבאות אירופה ותרבותה וכמי שנגזר עליה להילחם על עצמאותה.

העילית היהודית הפרו–אירופית נטתה לבחון רעיונות מודרניזציה בעלי אופי אירופי מתוך גישה טעונה פחות. אמנם שיח ההיגיינה בצורתו הקולוניאלית המובהקת לא עלה בספר הפרוטוקולים, ולא תועדו בו אירועים בעלי משמעות

תברואתית כגון המגפות הגדולות של שלהי שנות השישים של המאה התשע עשרה. אך במסגרת השיח על חובתם העיליתנית של חברי החונטה כלפי בני הקהילה ובהשפעת הסביבה המשתנה יש בספר ביטויים לקבלת אחריות לבריאות גופם של חברי הקהילה ולשאיפה להקים מוסדות בריאות מודרניים.

בפרוטוקול הכינוס שהתקיים ב– 24 ביולי 1864 תוארו מאמצי החונטה לארגן את 'בית החולים' )כך במקור( היהודי בצורה יעילה יותר על ידי הקמת hospital חדש. ניסיונות של החונטה להטיל את מרותה על הקהילה על ידי שליטה במוסדות הבריאות הקהילתיים נזכרו מפעם לפעם בספר, אולם בפרוטוקול זה נחשף במלואו הדגם שאליו שאפו. לראשונה הופיעה בספר המילה הלועזית hospital , והשימוש בה שיקף ברמה הלשונית את מהות ההתייעלות המיוחלת. השאיפה הייתה להקים בית חולים יהודי–קהילתי מודרני בסגנון אירופי שיועסקו בו רופאים אירופים. פרנס בית החולים פנה אל הקונסול הבריטי בטנג'יר תומס ריד ) Reade ( וביקש שיפעיל את השפעתו הפוליטית על הסלטאן להקצות שטח להקמת בית חולים יהודי בעיר. בית החולים היהודי המודרני הראשון בעיר פעל בצו הסלטאן, שהוצא לאחר התערבות מעצמות אירופה, לבקשתם של חברי החונטה. אירוע זה העצים כמובן את תפיסתה העיליתנית של החונטה והיה תמריץ לשיח הפרו–מודרני שלה.

במקביל להקמת בית החולים דנה החונטה בתקנון החדש אשר יקנה למוסד זה רשמיות וחיוניות. היא החליטה לפנות במכתב רשמי אל הרופא הצרפתי בעיר ולבקשו לעבוד בבית החולים. מאחר שלבית החולים עדיין לא היו הכנסות

משלו כדי לשלם לרופא חיצוני )נקבע כי הפעלת בית החולים תמומן מהכנסות בית המרקחת שיוקם לצדו, ושימכור לציבור תרופות(, התבקש הרופא הצרפתי לטפל בחולים העניים ללא תשלום. חברי החונטה ציינו כי אם הרופא הצרפתי לא ייענה לבקשתם, נראה להם על סמך היכרותם עם הרופא הספרדי שהוא יסכים לקבל עליו את השליחות. על פי רוח הדברים נתפסה אירופה כישות פילנתרופית שניתן להיעזר בה – בממשלותיה, בנדבניה וברופאיה – לייעול מנגנוני הקהילה. מנגנוני השליטה ומוסדות השליטה האירופיים שצצו בעיר היו בעיני החונטה דגם ראוי לאימוץ בבואם לארגן מחדש את הנהגת הקהילה. הם היו בעלי יזָמה ואף לא נמנעו מלהפעיל את קשריהם האישיים לטובת הקהילה היהודית בת חסותם.

מראשית ימיה של החונטה נשאו חבריה את עיניהם לרפורמה גם בתחום החינוך כדי לשפר את רמתו. לשם כך תיקנו תקנות לייעול תלמוד התורה, מוסד חינוך מסורתי, ומינו פקידים שיפקחו על שמירתן. בד בבד עם הארגון

מחדש של החינוך הדתי–המסורתי ביקשה החונטה להקים בעיר מערכת חינוך מודרנית, שמורים אירופים יְלמדו בה תכנים אירופיים. מן החודש הראשון לפעילותה ועד 1864 , שנת פתיחתו של בית הספר הראשון של כי"ח בעיר,

עסקה החונטה בגיוס כספים בקהילה ומחוצה לה לשם הוספת לימוד שפות אירופיות לתכנית הלימודים, וניהלה תכתובת ענפה כדי לקדם את הרעיון. החונטה אף התערבה בבחירת המורים שעתידים היו להישלח מאירופה.

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו:

לחקות את מצבן הטוב של קהילות אחינו מאירופה: הבנייתה של הזיקה לאירופה

 

רבי יהודה הלוי

שלוש הממשלות – סילוק ליום הכיפורים 237

אֱלֹהִים אֶל מִי אַמְשִׁילֶךָ ? / וְאֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ

בַָּמָה אֲדַמֶּךָ ? / וְכָל דְּמוּת טֶבַע חוֹתָמֶךָ

גָּבַהְתָּ מִכָּל מֶרְכָּבָה / וְגָאִיתָ מִכָּל מַחֲשָׁבָה

דְּבַר מִי יְכַלְכֶּלְךָ / וְלָשׁוֹן מִי תְכִילֶךָ ?

5-הַיֵּשׁ לֵבָב יגורֶךָ / וְיֵשׁ עַיִן תשורֶךָ ?

 

וְאֶת מִי נוֹעַצְתָּ וַיְבִינֶךָ / וְלֹא נוֹצַר אֵל לְפָנֶיךָ ?

זֶה עוֹלָמְךָ יעידֶךָ / כִּי אֵין בִּלְעָדֶיךָ

חָכְמָתְךָ בְּכָל מְבֹאֶרֶת / וְאֶת חוֹתָמְךָ נִכֶּרֶת

טֶרֶם הָרִים יֻלְּדוּ / וְעַמּוּדֵי שָׁחַק עָמָדוּ

10-יָשַׁבְתָּ מוֹשַׁב אֱלֹהִים / וְאֵין עֲמָקִים ואין גְּבֹהִים

 

כִּלְכַּלְתָ הַכֹּל וְכֹל לֹא יְכַלְכְּלֶךָ / וּמָלֵאתָ הַכֹּל – וכֹל לֹא יְכִילֶך

לְבָבוֹת עָמְדוּ מִלִּדְרֹשׁ / וּלְשׁוֹנוֹת נִלְאוּ מִלִּפְרֹשׁ

מַחְשָׁבוֹת חֲכָמִים יִתְמָהוּ / וְרַעְיוֹנֵי מְהִירִים יִתְמַהְמָהוּ

" נוֹרָא תְּהִלּוֹת " נִקְרֵאתָ / וְעַל כָּל תְּהִלָּה נַעֲלֵיתָ

15-שַׂגִּיא כֹּחַ, אֵיךְ נִפְלֵאתָ / וְהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ מָלֵאתָ

 

–עָמֹק עָמֹק – מִי יִמְצָאֶנּוּ ? / וְרָחוֹק רָחוֹק – מִי יִרְאֶנּוּ ?

פָּעָלְךָ הֵם הַדְּרוּשִׁים / אַף אֱמוּנָתֶךָ בִּקְהַל קְדוֹשִׁים

צִדְקָתְךָ הִיא הַנִּשְׁמַעַת / וְתוֹרָתְךָ הִיא הַנּוֹדַעַת

קִרְבָתְךָ קְרוֹבָה לַשָׁבִים / וּרְחוֹקָה מְאוֹד מִן הַשּׁוֹבָבִים

20-רָאוּךָ הַנְּשָׁמוֹת הַטְּהוֹרוֹת / וְלֹא נִצְרְכוּ לַמְּאוֹרוֹת

 

שְׁמָעוּךָ בְּאָזְנֵי רַעְיוֹנֵיהֶם / כִּי תֶחֱרַשְנָה אָזְנֵיהֶם

תָּמִיד קְדֻשָּׁתְךָ קוֹרְאוֹת. / קָדוֹש קָדוֹש קָדוֹש אֲדֹנָי צְבָאוֹת

יי צְבָאוֹת – שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ / יי אֶחָד – שֵׁם אֱלֹהוּתֶךָ

הֲמוֹן מַלְכוּתְךָ לֹא יְסֻפַּר וְלֹא יְדֻבַּר / וְאֶל אֱלֹהוּתְךָ שֵׁנִי לֹא יְחֻבַּר.

25-וְכַמָּה פָּנִים לַפָּנִים הַנּוֹרָאִים / וְכַמָּה אֲחוֹרִים לָאֲחוֹרִים הַנִּרְאִים

 

דִּגְלֵי מֶרְכָּבָה הֵקַמְתָּ לְעֵד וּלְאוֹת / כִּי הַדָּבָר מְאַת אֲדֹנָי צְבָאוֹת

הַכֹּל עֲבָדֶיךָ מְשָׁרְתֵי פָּנֶיךָ / גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי רְצוֹנְךָ

הֵם הַנַּעֲלָמִים מֵעֵינֵי בְּרוּאֶיךָ / הֵם הַנִּרְאִים לְעֵינֵי נְבִיאֶיךָ

לָהֶם יִקְרְאוּ רְחוֹקִים קְרוֹבִים / וּבְאֵין הֲלִיכָה רָצִים וְשָׁבִים

30-וַהֲלִיכוֹתָם הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכֵי בַּקֹּדֶשׁ / אֲדֹנָי בָּם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ

 

יְדַבְּרוּ – וְאָכֵן בְּרִשְׁיוֹנְךָ / וְיַעֲשׂוּ – וְאוּלָם בִּרְצוֹנְךָ

בְּזֹאת יֹאמְרוּ שׁוֹמְעֵי מִלֵּיהֶם / כִּי פִּיךָ הַמְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם

רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה וְחֵילֵיהֶם / וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם נוֹשְׂאֵי כְלֵיהֶם

שָׁכֵן אוֹר עוֹלָם עֲלֵיהֶם / וַיְהִי שָׁלוֹם בְּאָהֳלֵיהֶם

35-מַעְיַן חָכְמָה מֵאִתָּם יוֹצֵא / וּמְקוֹר חַיִּים עִמָּם יִמָּצֵא 

 

וְאֵין חֹשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת / וְאֵין חֶסְרוֹן וְאֵין מָוֶת

אַשְׁרֵי אִישׁ אֲשֶׁר בָּהֶם יִתְעָרֵב / לְהַקְדִּישׁ בִּקְדֻשָּׁתָם בֹּקֶר וְעָרֵב

לִקְרֹא כְּדָוִד לִקְרַאת מַעֲרָכָיו / בָּרְכוּ אֲדֹנָי מַלְאָכָיו

הַמֶּמְשָׁלָה הַשֵּׁנִית צְבָא הַשָּׁמַיִם / וְחַיּוֹת מֶרְכָּבָה גַּבּוֹת מְלֵאוֹת עֵינַיִם

40-מַיְמִינִים וּמַשְׂמאלִים רָצִים וְשָׁבִים / עוֹמְדִים בָּרוּם עוֹלָם נִצָּבִים

 

וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם / וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לִשְׁכִינָתְךָ מְגַמָּתָם

דִּגְלֵי רְבָבוֹת חֲיָלִים חֲיָלִים / כֻּלָּם תַּחְכְּמוֹנִים וְרַבֵּי פְּעָלִים

הָעוֹלִים אַחֲרֵיהֶם – שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ / אִישׁ אֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ

לָהֶם יִתְחַבְּרוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר / הַנְּתוּנִים לְמֶמְשָׁלוֹת רַבּוֹת וּלְמָאוֹר

 

45-אֲלֵיהֶם יִלָּווּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם / וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמַיִם

דּוֹרְשִׁים לַעֲבֹד עֲבוֹדַת מֶמְשַׁלְתּוֹ / אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתוֹ

וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל וְלֹא מוֹקֵשׁ / וְאֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ

נוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לְזֶה / וּמְקַבְּלִים רְשׁוּת זֶה מִזֶּה

יַחַד יָרֹנּוּ יִשְּׂאוּ קוֹלָם / בְּשֵׁם אֲדֹנָי אֵל עוֹלָם.

50-וְלָהֶם קָרָא הַמְּשׁוֹרֵר בְּמִקְרָאָיו / " בָּרְכוּ אֲדֹנָי כָּל צְבָאָיו !

 

הַמֶּמְשָׁלָה הַשְּׁלִישִׁית וְחַיָּלֶיהָ / הָאָרֶץ וְכֹל אֲשֶׁר עָלֶיהָ

מִפְרְשֵׂי רוּחַ וְאֵשׁ וְתוֹלְדוֹתֵיהֶם / וְהַיָּמִים וְכֹל אֲשֶׁר בָּהֶם

תּוֹצְאוֹת אֵשׁ וּבָרָד וְשֶׁלֶג מֵאוֹצָרוֹ / וְרוּחַ סְעָרָה עוֹשָׂה דְּבָרוֹ

וּפַלְגֵי מַיִם בְּאִמְרָתוֹ הִתְפַּלְּגוּ / וְעַנְפֵי לְבָנוֹן בְּחָכְמָתוֹ הִשְׂתָּרְעוּ

55-דֶּשֶׁא לִזְרֹעַ וְעֵץ לִנְטֹעַ / וְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה לַבְּהֵמָה לִשְׂבֹּעַ

 

הִשְׁרִיץ דְּגֵי יָמִים וְתַנִינֵיהֶם / וּתְמוּנוֹת צִפֳּרֵי כָנָף לְמִינֵיהֶם

עֲרֹךְ הַשֻּׁלְחָן – וַתוֹצֵא הָאָרֶץ / בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אָרֶץ

לָתֵת הַכֹּל בְּיָּד אָדָם פְּקִידֶךָ / תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ

עֵקֶב תּוֹצִיא מֵחַלְצָיו מְלָכִים / מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וּמַחֲנֶה מַלְאָכִים

60-וּלְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשְׁךָ בְּרָאתָם / וּלְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתְךָ קְרָאתָם

 

נִקְדַשְתָ בְּתוֹכָם וְנִכְבַדְתָ / וּמִפִּי עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים עֹז יִסַּדְתָּ

יִתְגַּדֵּל עַל כָּל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתֶךָ / בְּפִי עוֹשֵׂי מְלַאכְתְךָ וּשְׁלוּחֵי מַלְאֲכוּתֶךָ

וּבְכֵן זִמֵּר נְעִים זְמִירוֹת לְעוֹשָׂיו / " בָּרְכוּ אֲדֹנָי כָּל מַעֲשָׂיו " !

בָּרֲכוּ אֲדֹנָי בְּכָל מְקוֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ / אֵין קָדוֹשׁ כַּאֲדֹנָי, כִּי אֵין בִּלְתּו

65-יְשֻרוּן אֲשֶׁר יָקָר מִזּוֹלֵל הוֹצִיאוֹ / וַיַמְשֵהוּ מַיִם בְּיָד מֹשֶׁה נְבִיאוֹ

 

וַיּוֹרֵד כְּבוֹדוֹ לְמִקְדָּשׁ הֲדוֹמוֹ / וַיַעַל נְבִיאוֹ לְעַנֲנֵי מְרוֹמוֹ

מֶשֶׁךְ נְבוּאָה מָשַׁךְ לְיוֹדְעָיו / וְרוּחַ נְדִיבָה שָׁפַךְ עַל שׁוֹמְעָיו

הִדְרִיכםָ בְּסֵדֶר עֲבוֹדָתוֹ הַנְּכוֹנָה / לְדַמּוֹתָם לַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה

כְּמוֹהֶם כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַקְדִּישִׁים / וְתוֹדוֹת קְדֻשָּׁה מַקְרִיבִים וּמַגִּישִׁים

 

70- פָּנָיו מְכַפְּרִים וּמִתְכַּפְּרִים / וּתְהִלּוֹת אֲדֹנָי מְסַפְּרִים

וּמִתְעַטְּפִים כִּשְׂרָפִים וְאֶרְאֶלִּים / וְנִמְשָׁלִים לְתַרְשִׁישִׁים וְחַשְמַלִּים

רָצִים וְאָצִים וּמִתְקַבְּצִים / וְלַלֶּכֶת עִמְּךָ מִתְאַמְּצִים

יִרְאָה לוֹבְשִׁים וּמִתְבּוֹשְׁשִׁים / מִתְאוֹשְׁשִׁים לְעָבְדֵךְ וּמִתְקוֹשֲשִים

מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וְקִדֻּשָׁה מְשַׁלְּשִׁים / לְאֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים

 

ביאורים לשיר.

סילוק של קרובה לשחרית יום הכיפורים.— טורים קצרים בלי משקל החורזים זוגות זוגות. בשורות 1—22 חתום: א״ב: בשורות 23—74 חתום: יהודה הלוי בר שמואל, המודה לאדוניו המתודה על עוניו ביום  הכפורים.

בפיוט זה מתוארות שלוש רשויות "ממשלות" של עולם הבריאה. חלוקה כזאת אינה ידועה למקרא, ואף על פי כן מוצא המשורר לה סמוכין בסיומו של מזמור קג בתהילים, ועל כן משלב הוא את דבר המקרא באלה לסיומיהן של שלוש פסקות משירו ( 38, 50, 63, ).

סמוך לזמנו של יהודה הלוי נזכר עניין שלוש הממשלות בחיבורים עבריים שונים. אברהם אבן עזרא רומז אליו בפירושו על פסוקי התהלים הנ"ל ומרחיב עליו את הדיבור בפירושו על דניאל י, כא : " הוא העולם הראשון… וזה העולם אינו גוף והוא נקרא מראה כבוד השם העליון….והעולם השני שהוא התיכון שם נשמות צורות אמת בלא גופות גם נשמות בגופות…. והעולם השלישי הוא מתחת לרקיע "

בספר הבהיר האנונימי, השייך גס כן למאה הי״ב, נאמר (סעיף פח): ״ובכללן שלשה חילות ושלש ממשלות. הממשלה הראשונה: אור ואור היום כל הימים, הממשלה השנית: חיות הקודש ואופנים וגלגלי המרכבה…״ (בהמשך לכאורה השמ­טה).

1- ואין – ואין לדמות אליך [אחר]

2- טבע חותמך – נטבעה על ידך. ולהגיד גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולם דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחר מהם דומה לחברו.

-3מכל מרכבה – שבעולם וגם מכסא כבודך. עיין כתר מלכות של גבירול שיר 108

5 – יגורך – יכילך : לכאורה מלשון " יגור " ואבן ג'אנאח מפרשו – יקבוץ

6- ואת מי-יש' מ, יד

8 –  ואות חותמך – עייל לעיל, שורה 2

9 – טרם – לפני בריאת הארץ והשמים.

10-ואין – ועדיין לא נבראו מישורים והרים

11-לא יכילך – אנו יודעים שהוא מקומו של העולם ואין עולמו מקומו

12-עמדו –  בר' כט, לה חדלו

16 – עמוק – קהלת

17 הדרושים – רק אותם אפשר לדרוש , וכך להכיר בעקיפין כי אתה יוצרם

קדושים – וגם אמונת החסידים בך משמשת עדות למציאותך

19 – לשבים – לחוזרים בתשובה

השובבים – החוטאים.

20-הנשמות הטהורות – המלאכים שרואים את האור העליון, את כבוד ה'

21-באזני רעיוניהם – שמיעה פנימית, מקביל לראייה פנימית.

22- קדוש – קדושת המלאכים

23- מלכותך – בהיותך מלך לצבאותיך

24- המון מלכותך – קהל המלאכים

לא ידובר – לא יתואר במלים.

25 – פנים – פני ה'

לאחורים הנוראים – כבוד ה', התגלותו הנראית ליחידי סגולה. ב "כזורי" וכבוד ה', הוא הדוף הדק ההולך אחרי חפץ ( רצון ) האלהים, המצטייר כפי שירצה להראות על הנביא, כפי הדעת הראשונה, אך עך הדעת השנייה יהיה כבו דה' כלל המלאכים והכלים הרוחניים, כסא ומרכבה ורקיע ואופנים וגלגלים….ושמא זאת הייתה בקשת משה באמרו " הראני נא את כבודך " ואמר לו " הן " על מנת שיזהר מראות הפנים אשר אין יכולת לאדם לראותם וכמו שאמר " וראית את אחורי ". והכבו דההוא, מה שיוכל לסבלו ראות הנביאים. ויש בעקבותיו מה שראותנו סובלת אותו, כמו הענן והאש האוכלת, ממה שהוא רגיל אצלנו.

26 – דגלי – דגלי מחנות המלאכים שמסביב למרכבה

27 – גבורי כוח – כינוי למלאכים

29 – רחוקים – מבני אדם סתם

קרובים – לנביאים

ובאין הליכה – תנועתם אינה מותנית בחוקי התנועה הרגילים

30-אדוני בם – ה' היה בקהלם בהר סיני בקודש, הוא הפעילם

-32שומעי מליהם – הנביאים

אליהם – את השומעים

-33 ראש – חילי המלאכים הללו נמצאים בראש הממשלה הראשונה, בעוד שהכוכבים השייכים לממשלה השנייה, אינם אלא נושאי כליהם.

34 -עליהם – על חיליהם

36 – ואין מוות – ב "כוזרי" והמלאך יש שהיה נברא לעתו מן הגופים היסודיים הדקים ויש שיהיה מן המלאכים הנצחיים

38 – מערכיו–  מערכותיו

39 – וחיות מרכבה – הנמנות כאן עם המלאכים פחותי הדרגה

מלאות עינים – כמתואר ביחזקאל א, יח

40 – ברום עולם – בשמים

41 ינשאו – כמתואר ביחזקאל א,כ

42 – תחכמונים – חכמים

43 – שואף – לשוב אל מקום בו זרחו אתמול

44 – הנתונים – על הכוכבים הוטל להאיר לארץ, אך יש להם תפקידים אחרים : הם משפיעים על מהלך החיים וממלאים בזה את רצון קונם. ב "כוזרי" וכי אנו דוחים שיש לעליונות מעשה בארציות, אך נודה כי המשכי ההויה וההפסד מחמת הגלגל ( המזלות ) אבל הצורות מאת מנהיגם ומולידם והשם אותם כלים להקמת כל אשר יחפוץ….

45 – שמי השמים – גלגל המזלות

והמים – כאן מכניס המשורר השקפה מקראית לתוך הקוסמולוגיה היוונית

46 – ממלאכתו – במלאו את תפקידו

48 – נותנים…ומקבלים – מלשון תפיל היוצר " וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים רשות זה לזה להקדיש " וכו….

50 -משורר– דוד המלך

51-52 – הארץ – ארבעת היסודות שמהם מורכב העולם התחתון : עפר, רוח אש, מים

מפרשי – התפשטות

53 -מאוצרו – של הקב"ה

54 -התפלגו – ארבעת ראשי הנהר שיצאו מדן העדן

וענפי – הענפים של ארזי הלבנון, ונדרש גם על עצי עד

56 – ותמונות – וצורות

57 – ערוך – לערוך מזון לאדם

59 – עקב – כדי שבסוף

ממלכת הכהנים – עם ישראל

מלאכים – הנביאים שליחי ה' שקמו בישראל

61 – עוז יסדת – הגדלת את הודך

63 – נעים זמירות לעושיו – דוד המלך לאלהיו

65 – יקר מזולל – אשר אלהים העלהו משפלותו

מים – מים סוף

66 – הדומו – לבית מקדשו בירושלים

נביאו – את אליהו

67 – משך – שפע

רוח נדיבה – כאן רוח הקודש

68 – לדמותם – תפילת ישראל מקובלת לתפילת המלאכים, ולפעמים אף לתפילת צבא השמים.

69 – מקריבים – תפילות במקום קורבנות

71 – ומתעטפים – כלים ומשתוקקים לאל

ואראלים  וחשמלים, ושרפים וכרובים ואופנים – כתות מלאכים

73 – ומתבוששים – שמא לא יכבדוהו כראוי

מתאוששים – ואולם מחליפים כוח ומתאספים

74 – לאל נערץ – תהלים

רבי יהודה הלוי…סילוק ליום הכיפורים-שלוש הממשלות