מורשת יהדות מרוקו

אנשי אמונה

תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א

מכון פניני דוד- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א

ישתבח הבורא ויתפאר היוצר, על אשר לא עזבנו מאז ועד הלום, וזיכה אותנו להוציא לאור עולם את הספר ”אנשי אמונה“. בו יסופרו מקצת מן המקצת, מתולדות המשפחה הקדושה לבית פינטו. החל ממרן הצדיק רבי יאשיהו פינטו )הרי“ף) זיע“א, ועד ימינו אנו. בנוסף לסיפורי תולדות הצדיקים, בני משפחת פינטו, יסופרו בספר מעט מנפלאות הצדיקים, אשר פעלו במשך ימי חייהם, להביא מזור וישועה לבני ישראל, בכל עת ובכל שעה. למען ידעו דור אחרון יקומו ויספרו לבניהם, דברי גדולת ונפלאות הצדיקים הקדושים הללו זיע“א. ויהי רצון שנזכה להמשיך בדרכיהם הקדושות, ולעלות בדרך ובמסילה העולה בית א-ל. במשך אלפי דורות, שימשו חכמי ישראל, כאור זוהר הרקיע אשר האירו לבני ישראל את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. לאורם של הצדיקים התחממו והתחנכו ומדרכיהם למדו, והם אלו אשר שימשו דוגמא ומופת לכל בני ישראל בכל הקשור להנהגת יהדות בתורה, עבודה וגמילות חסדים, מתוך קדושה וטהרה. כבר לפני שלוש מאות שנה ויותר, כיהנו במרוקו רבני משפחת פינטו כמנהיגים ורועים רוחניים. ועד ימינו אנו, דור אחר דור, בן אחר בן, שימשו ראשי המשפחה הזאת כמגדלור רוחני לכל יהודי הסביבה, אשר למדו מדרכי הרבנים, וקיבלו מהם עידוד וסיוע גם בשעות קשות בחיי הגלות, בשל היותם תלמידי חכמים וגדולי תורה. בד בבד, לצד היותם בעלי חכמה ותורה, יצא שמעם של רבני משפחת פינטו כבעלי מופת ומלומדים בניסים. משום כן, הפך ביתם של רבני משפחת פינטו, בכל הדורות, כמוקד עליה לרגל של המוני יהודים המבקשים עצה, ברכה, או ישועה. זאת, מכיון שידעו כי כאן, בבית זה, מתקיים מאמר חז“ל; ”צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה והצדיק מבטלה“… ואולם, בראש מעייניהם של צדיקי בית פינטו, לא עמד כלל הרצון להתבלט ולהשאיר רושם לדורות הבאים, כפועלי ישועות ומחוללי ניסים. צדיקים אלו הקדישו את זמנם, בכל שעות היום והלילה לתורה ולעבודה, ואף התמסרו לעסוק בצרכי ציבור, לעזור ולסייע על כל צעד ושעל לכל אחד מאחינו בני ישראל. בשל כך, דווקא אורח חייהם זה, המלא כולו רוחניות, יכול לשמש נר לרגליהם של כל אחד ואחד מבני ישראל, המבקשים לצעוד בנתיבי התורה, הקדושה והמצוות.

כאשר החל גל העליה הגדול ממרוקו לישראל, נמנתה בין העולים גם משפחת הרב הצדיק רבי משה אהרן פינטו זיע“א, אשר עלה לישראל עם כל בני משפחתו, וקבע את מושבו בעיר אשדוד. יחד עם זאת, הוא ידע מה הותיר מאחוריו; את קברות אבותיו הצדיקים, מלומדים בניסים ובעלי מופת, שציוניהם הקדושים משמשים תל תלפיות לכל הפוקדים ומשתטחים על קבריהם, להתברך בכל מילי דמיטב ולהוושע בישועות. כאן המקום להדגיש, כי משאת נפשם של צדיקי משפחת פינטו לא היתה כלל כדי להתבלט. הענוה היתה נר לרגליהם. ולכן לאמיתו של דבר אין צורך כלל להוציא לאור ספר סיפורים, על הנפלאות והמופתים שהם חוללו בחייהם. אולם הרשות ניתנה לנו לפרסם את הסיפורים שקרו בזכות הצדיקים הקדושים זיע“א, על פי הסכמתם של גדולי התורה שיחיו, ועל פי רשותם של צדיקים מפורסמים שהבינו, כי בזכות קריאת סיפורים אלו, ילמדו הקוראים דרך בעבודת השי“ת לאהבה אותו, ליראה אותו ולדבקה בו, ותכנס בלבם אמונת ה‘ ואהבתו. רוב הסיפורים שבספרים שלפנינו הועתקו מספרי ”שנות חיים“ אשר כתב הרב הצדיק רבי משה אהרן פינטו זצ“ל. אשר שמעם מפי כ“ק אביו רבי חיים פינטו הקטן זיע“א. שאר הסיפורים נעתקו מספרי ”מקור חיים“, ”שבחי הצדיקים“ ו“שבחי חיים“. מלבד זאת, ישנם סיפורים ודברים אותם שמענו מפי אנשים מהימנים ונאמנים, ששמעו איש מפי איש, מבלי להוסיף או לגרוע מהם מאומה. ישנם סיפורים רבים נוספים, אשר מסופרים על צדיקי משפחת פינטו, אך הם לא נכתבו בספרים אלו. ועל כולנה, רוב הסיפורים נתאמתו, אילולי כן הם לא היו נכתבים בספרים אלו. אנו תפילה לבורא עולם, כי ספרים אלו יכניסו בלבות הקוראים התעוררות רבתי להיותם מתקשרים לבורא העולם. וכידוע שכל העוסק בסיפורי צדיקים כאילו עוסק במעשה מרכבה. זה שמם לעולם וזה זכרם של הצדיקים לדור דור.

 החותמים ביראת הקודש מכון ”פניני דוד“

http://www.hevratpinto.org/Livres/hebrew_books/anshei_emuna_heb_web.pdf

אנשי אמונה-תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א

באדיבות והסכמתו של מכון "פניני דוד"- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א

שרשי משפחת פינטו

מפינטו שבספרד יחוסה של המשפחה המעטירה, שהעמידה מתוכה דורות של גדולי תורה ויראה, ענקי רוח, צדיקים וחסידים קדושים וטהורים, משתלשלת ועולה היא בקודש עדי תקופת הגאונים, אל רב שרירא גאון, ראש ישיבת "פומבדיתא" וראש גולת אריאל. הוא הגבר אשר החזיר עטרה ליושנה, בהנחלת עטרת התורה ותפארתה לעם ישראל. בני המשפחה שבאותה העת כונו בשם 'גאון', התפשטו והתפרסו במחוזות יהודיים רבים, אך עיקר משכנם היה בעיר 'פינטו' אשר בספרד, עיר ספר קטנה השוכנת לצד העיר הגדולה מדריד, שם קבעו את משכנם, ושם העמיקו את קשריהם הענפים. אין אנו יודעים במה זכתה העיר, שעל שמה נזכרו בדברי הימים ונכתבו תולדותיהם של צדיקי המשפחה באותיות של זהב, אך כך הוה ומיני אז ייחוסה, של משפחת הצדיקים לבית 'פינטו', משפחה אשר העמידה מתוכה דורות מנהיגים, גדולי תורה ויראה, ענקי רוח, צדיקים וחסידים קדושים וטהורים, נעוץ בראשי הקהילה היהודית העתיקה בעיר "פינטו" שבספרד.

גירוש ספרד אחר שנים רבות אשר לימים כונו בספרות ההיסטורית, כתור הזהב של יהדות ספרד, שנים שבהם יכלו הם לחיות את חייהם הרוחניים והתורניים כמעט באין מפריע, החלו ניתכים על ראש יהודי המדינה, צרות וגזירות קשות, ברוחב ובגשם, מצבם היה בכי רע, ורק הלך והתדרדר, כשהאופק אינו מזמין קרן אור.

אמנם הכורת על החיים היהודיים בספרד עלה בשנת ה' אלפים רנ"ב, אך היה זה כבר לאחר שנים רבות בהם הצרו מלכי ספרד את צעדיהם היהודים בספרד. הרדיפות החלו עוד כמאה שנה קודם לכן, אז כבר חוייבו היהודים להאזין לדרשות תפלות חסרות טעם מכמרים נוצרים, להתלבש בבגדים שונים ועוד ועוד גזירות שונות ומשונות אשר מטרתם להעביר את היהודים על דתם. אך היהודים רובם ככולם, עמדו בפני הגזירות הללו כפי שעמדו מאות בשנים, לא המירו דתם ונשאו בגאון את לבושם, כאומרים כי חלק ה' עמו.

אכן כאמור, בשנת ה' אלפים רנ"ב, הקיץ הקץ על ישיבת היהודים בספרד, כשנתפרסם כרוז מטעם בית המלכות בספרד, חתום בידי המלך והמלכה פרדיננד ואיזבל שר"י, בו הודיעו כי "בעתם וע"פ ראייתם של כמה מן הכמורה, האצלוה הגבוהה והנמוכה שבמלכותינו ואנשים מדע ומצפון אחרים מן המועצה שלנו… הסכמנו לצוות לגרש לכל היהודים והיהודיות מכל גיל שיהיו, החיים וגרים ונמצאים במלכויותינו ובבעלויותינו הנזכרות, עם בניהם ובנותיהם, משרתיהם ומשרתותיהם ובני משפחותיהם היהודים, כגדולים וקטנים, מאיזה גיל שיהיו, ולא יעיזו לחזור ולחיות במקומות שבהם היו, לא בדרך של מעבר ולא בכל צורה אחרת, ואם יימצאו יושבים במלכויותינו הנזכרות, או יבואו אליהם בכל צורה שהיא, יהיו נדונים לעונש מוות, החרמת רכושם לטובת חצרנו וקופת המלכות. ואלו העונשים יחולו עליהם מעצם המעשה והדין, בלי משפט, בלי מתן פסק-דין ובלי הכרזה".

את אשר קדם לפקודה זו סיפר רבינו דון יצחק אברנאל, מי שהיה מיועציו של מלך ספרד באותם ימים, בהקדמתו לפירושו על ספר מלכים וכך כתב: "בעת היותי שם אני בחצר בית המלך, יגעתי בקראי, ניחר גרוני, דיברתי אל המלך פעמים, שלוש, במו פי אתחנן לו לאמר: המלך הושיעה! למה תעשה כה לעבדיך, הרבה עלינו מהר ומתן זהב וכסף… וכמו פתן חרש תאטם אזנו לא ישיב כל, והמלכה עומדת על ימינו לשטנו". בפקודה הנזכרת, ניתן ליהודים פרק זמן של שלושה חודשים, בהם "התירו" הם ברוב טובם ליהודים למכור את נכסים, ומתחייבים עד תום שלושה חודשים אלו, להגן עליהם ועל רכושם, דבר שכידוע לא מילאו אותו והקפידו על ביצועו, סעיף שמשום מה על קיומו הקפידו הם מאד היה, האיסור להוציא זהב, כסף ומטבעות יצוקות. במילים אחרות, הותר ליהודים למכור את רכושם אך כל עוד לא יקבלו תמורתו זהב או כסף או מטבע עובר לסוחר )!( כמובן שגם הממון והנכסים שכן קבלו תמורת רכושם היו מעט שבמעט, שהרי שכניהם הנוכרים ידעו כי חייבים הם למכור את רכושם במהירות, וניצלו את ההזדמנות הזו לעושקם ולחומסם. כשראו יהודי ספרד כי כלתה אליהם הרעה, ארזו את חפציהם ומטלטליהם, אשר את חלקם הורשו לקחת, ויצאו אנשים נשים וטף מספרד, רבים וטובים אף הותירו את נכסיהם כולם ובבוא היום יצאו את יציאתם מהמדינה אשר אליה לא שבו עוד. היו שמדאגתם לממונם, העדיפו להתנצר כלפי חוץ, בעוד שבבתיהם פנימה שמרו על תורת משה, אך האינקוויזיציה החלה משגיחה עליהם וכבר החלה עושה שמות בהם. כך שחרב של גירוש, ייסורים והריגות, הורמה על כל יהודי ספרד.

אנשי אמונה-תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א

באדיבות והסכמה שלמכון "פניני דוד"- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א

עמוד 19

יוצאים ב'גאון'

באותו הזמן, בני משפחת 'גאון', כשאר היהודים הנאמנים לדרך אבותיהם, החליטו לעזוב את רום משרתם, את מעלתם וממונם ולהגר למדינות שכנות ורחוקות: למרוקו, לסוריה, לפורטוגל, לטורקיה, להולנד ולשאר מדינות אירופה.

תאריך הגירוש נקבע לתאריך ז' באב, הסמוך ליום המר והנמהר בו הורם הנזר והוסרה העטרה, ובו נכפלו צרות קשות לאבותינו, הלא הוא יום תשעה באב. וכך אותם ימי בין המיצרים, קיבלו תחושה קשה של גלות נוספת. ההרגשה ש"עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא" נהיית מוחשית יותר ויותר. וכפי שהגדיר זאת רבינו האברבנאל במילותיו ההדורות (שם(: "

"וילכו בלא כח שלוש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, מנער ועד זקן, טף ונשים, ביום אחד מכל מדינות המלך, אל אשר שמה הרוח ללכת, ילכו. ויצא מלכם לפניהם וה' בראשם… והנה צרה וחשכה ואפלה מנודה, ומצאום צרות רבות ורעות, השוד והשבר והרעב והדבר… וישארו מעט מהרבה… הן גווענו כולנו אבדנו, יהי שם ה' מבורך". עדות נוספת מצאנו בכתבי החסיד יעב"ץ בספרו אור חיים, וכך כתב: "גלות ספרד, היו בה קרוב לשלוש מאות אלף בעלי בתים עם הגולה אשר הוגלתה באי הנקרה שיזילי"א, והיינו לבז ולמשיסה, הא מננא קטלא חרבא, הא מננא בלעת ימא, הא מינא דמיתו במותנא ברעב ובצמא, בעירום ובחוסר כל, אנשי היחס והמעלה ירדו מכסאותם לשערים, עשירים ונכבדים שאלו לחם, פורש אין להם. ומי ימלל את כל תלאותינו אשר עברו עלינו משנת רנ"ב עד עתה".

בגלות פורטוגל רבים רבים מגולי ספרד, כמאה ושלושים אלף מספרם, העדיפו שלא להרחיק נדוד אלא למצוא מקלט זמני במדינה השכנה – פורטוגל. לבחירה זו, כך חשבו, עדיפות רבה, בפורטוגל יוכלו להמשיך לחיות כיהודים בגלוי, בו בזמן שהדרך להגיע לשם לצד השינוי באורח החיים יהיו מזעריים, השפות דומות, התרבויות כמעט זהות, כך חשבו רבים וכך פעלו. אמנם המקלט אופשר ליהודים אלו רק בתמורה לתשלום מס גולגולת גבוה. אך הללו חשבו כי בכך ימצאו מנוחה. אך גזירה יצאה מלפני ה' ולפיכך גם שם לא רחמו עליהם וגם שם לא מצאו מרגוע לכף רגליהם… באופן רשמי קיבלו הגולים אשרה למשך זמן קצוב של שמונה חודשים, ובמהלכם אלה שלא עמדו בתשלומי המסים, שהלכו ותפחו מיום ליום, הוכרחו ליטול שוב את מקל הנדודים למדינות ויבשות אחרות, או שנלקחו אחר כבוד לשמש כמשרתים ועבדים תמורת להצלתם. ובאותם ימים של תלאות ונידודים, כשההמונים צובאים על שערי פורטוגל, במצב של רעב וצמא מטולטלים ורמוסים, החלה מגיפה קשה נותנת את אותותיה בין הגולים, והממשלה הפורטוגזית החליטה כי על גולי ספרד לעזוב את ארצם באניות מיוחדות שסופקו להם על ידי הממשל. רבים מן הגולים מילאו את בקשת הממשל, ועלו לאניות כשפניהם מועדות למקום בלתי ידוע. כשמטרת ממשלת פורטוגל להשתמש בהם לעבדים ושפחות בקולניות שונות אותם כבשו באותם ימים. ברם, מחשש להידבקות במגיפה, יושבי אתם המקומות לא חפצו לתת מדרס כף רגל לפליטים, והאניות נותרו להטלטל בין משברי ים, משך שבועות  אחדים, בשבפרק זמן זה בעלי האניות מתיחסים בצורה משפילה ובוטה, לניצולים הדוויים הנמצאים בבטן ספינתם – את רכושם וכבודם הזלו, את נשיהם בניהם ובנותיהם לקחו לעבדים ושפחות. הנותרים ממסע זה הצליחו לאחר תלאות רבות להגיע למרוקו.

בפורטוגל – מגורשים בשנית

שארית הפליטה שנותרה בפורטוגל זכתה ליחס נוקשה ואכזרי מצד המלך יואן. מי שלא היה באפשרותו לשלם מס גולגולת נלקח לעבד בבית האצילים הפורטוגזים. חטיפת תינוקות ונשים הפכה לדבר שבשגרה, וחיי היהודים נהפכו לסיוט מתמשך, ביום אמרו מ׳ יתן ערב ולערב אמרו מ׳ יתן בוקר.

תקופה קצרה בלבד עמדה לרווחת היהודים בפורטוגל. היה זה לאחר מות המלך יואן, כאשר יורשו, המלך מנואל הראשון, עלה לשלטון ושחרר את כל הגולים המשועבדים. האינקוויזיציה הספרדית אשר ניסתה במשך זמן רב לנעוץ את צפרניה בפורטוגל השכנה, נתקלה בהתנגדות עיקשת, מצד המלך מנואל וליהודים היתה מעט רווחה.

כל זאת עד לשנת רנ״ז, אז התגלה גם המלך מנואל במלוא רשעותו ואכזריותו, עת נשא לאשה את איזבל הספרדית, אשר גם היא כאמה, מלכת ספרד, חפצה ברשעותה כי פורטוגל תהא נקיה מיהודים, ומנואל – עשה כרצונה.

בתחילה פקד פקודת גירוש על כל היהודים, בפקודה זו אשר יצאה בל׳ לחודש כסליו רנ׳׳ז, ניתן ליהודים זמן של עשרה הודשים לעזוב את פורטוגל. ברם לא עבר זמן רב והחלו גזירות קשות ניחתות על היהודים, ילדים נלקחו ממשפחתם [בתחילה רק עד גיל י״ד ולאחר מכן אף עד גיל כ׳] ואולצו ־להתנצר. כך שלא נותרה להורים רבים ברירה אם חפצים להתאחד עם בניהם אלא להישאר בפורטוגל ולהתנצר בעצמם – או לעזוב ולדעת שאת בניהם מן הסתם לא יראו יותר. מחזות קורעי לב נראו בכל רחבי המדינה, עת ילדים רכים מזרועות אימותיהן, ועוללים רכים נלקחו בכח הזרוע מאבות ממררים בבכי הזועקים לילדם ’שמע ישראל;

את כל זאת עשה מנואל הרשע, מחמת שהבין וידע שכלכלת מדינתו תלויה בחכמת היהודים, ולפיכך לא חפץ לגרשם, אלא להמיר דתם. אך בכך לא הסתפק בראותו שהיהודים מתמידים וממשיכים בהכנותיהם ליציאה מפורטוגל, והבינו כי מאום לא יעמוד לו כנגד עקירתם מהמדינה, גם לא לקיחת ילדיהם, המיר פקודת הגירוש בפקודת הטבלת היהודים כולם לנצרות, אך ליהודים לא גילה זאת. להם הובטח שאם יגיעו לנמל ליסבון יוכלו לעלות על ספינות וליסע לאן שיחפצו, אך בבואם אל הנמל, הוכרחו להתנצר ולטבול, אלו שסרבו נכלאו ועברו מסכת מצמררת של התעללויות, עינויים השפלות וייסורים, מעטים באמת הצליחו לצאת משם [כמה אלפים מתוך למעלה ממאה אלף יהודים שנותרו בפורטוהל באותו הזמן], מגורשים בעירום ובחוסר כל. אך רבים רבים נתפסו והוטבלו בכח לנצרות והפכו לאנוסים בעל כרחם.

כך על אף שרוב היהודים העדיפו את האפשרות הראשונה, בה יוצאים הם אמנם בעוני גשמי משווע, אך בהיותם גאים ביהדותם, הרי שאפשרות זו, לצאת מפורטוהל באניות – כמעט שלא היתה מציאותית מפני שהמלך, על אף הבטחת לא העמיד לרשותם אניות. בסופו של דבר, אותם יהודים עונו ברעב ובהטבלה לנצרות בעל כרחם.

עדות ר׳ אברהם סבע

בין אותם גדולי ישראל שעברו לפורטוגל מספרד מוצאים אנו את מרן ר׳ יוסף קארו זיע״א, בעל השו״ע, שהיה אז צעיר לימים.

כמו את הגאון המקובל, החכם השלם, רבי אברהם סבע זיע׳יא, מחבר ספר ׳"צרור המור"­ על חמשה חומשי תורה. אשר מספר בהקדמתו לספרו ״אשכול הכופר׳’ את אשר ארע בב' הגירושים הנוראים הללו:

״והנה בהיותי בפורטוגל מגורש מגירוש קסטיליה, הדל באלפי, זעירא דמן חבריא.

אברהם סבע, עלה בדעתי לפרש חמש מגילות ופרשתי אותן. ואז חרה אף ה׳ בעמו בגירוש שני של פורטוגל ויצווה המלך לקחת את כל הספרים. והנחתי את כל ספרי בעיר פורטו ושמתי עצמי בסכנה גדולה להביא עמי בהחבא לליסבונה פירוש התורה שחיברתי בעיר פורטוהל עם פירוש חמש מגילות ופירוש מסכת אבות עם חיבור צרור הכסף שחיברתי בימי נעור׳ בעניין הדינים. ובהגיע׳ לליסבונה, באו אלי אנשים יהודיים ואמרו לי שהעבירו קול במחנה שמי שימצא עמו ספר, אחת דתו להמית. ומיד הלכתי וטמנתי אותם תחת זית אחד, וקראתי לו ״אלון בכות״, לפי ששם קברתי כל מחמד עיני: פירוש התורה והמצווה הנחמדים מזהב ומפז רב, לפי שבהם הייתי מתנחם על שני בני שהיו קירות לבי שלקחום בעל רוחם להמיר דתם, לפי שמיד השליכום בבית הסוהר ועמדתי שם מרעיד קרוב לששה חודשים״.

שרשי משפחת פינטו- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד

עמוד 22

עדות ר׳ אברהם סבע

בין אותם גדולי ישראל שעברו לפורטוגל מספרד מוצאים אנו את מרן ר׳ יוסף קארו זיע״א, בעל השו״ע, שהיה אז צעיר לימים.

כמו את הגאון המקובל, החכם השלם, רבי אברהם סבע זיע׳יא, מחבר ספר ׳"צרור המור"­ על חמשה חומשי תורה. אשר מספר בהקדמתו לספרו ״אשכול הכופר׳’ את אשר ארע בב' הגירושים הנוראים הללו:

״והנה בהיותי בפורטוגל מגורש מגירוש קסטיליה, הדל באלפי, זעירא דמן חבריא. אברהם סבע, עלה בדעתי לפרש חמש מגילות ופרשתי אותן. ואז חרה אף ה׳ בעמו בגירוש שני של פורטוגל ויצווה המלך לקחת את כל הספרים. והנחתי את כל ספרי בעיר פורטו ושמתי עצמי בסכנה גדולה להביא עמי בהחבא לליסבונה פירוש התורה שחיברתי בעיר פורטוגל עם פירוש חמש מגילות ופירוש מסכת אבות עם חיבור צרור הכסף שחיברתי בימי נעור׳ בעניין הדינים. ובהגיע׳ לליסבונה, באו אלי אנשים יהודיים ואמרו לי שהעבירו קול במחנה שמי שימצא עמו ספר, אחת דתו להמית. ומיד הלכתי וטמנתי אותם תחת זית אחד, וקראתי לו ״אלון בכות״, לפי ששם קברתי כל מחמד עיני: פירוש התורה והמצווה הנחמדים מזהב ומפז רב, לפי שבהם הייתי מתנחם על שני בני שהיו קירות לבי שלקחום בעל רוחם להמיר דתם, לפי שמיד השליכום בבית הסוהר ועמדתי שם מרעיד קרוב לששה חודשים״.

דה פינטו

בינות הרבים שיצאו את יציאת ספרד, וזכו לצאת אף שלמים ברוחניותם מפורטוגל, אל עבר הלא נודע, בעוני ובאוני, במקום להמיר דתם ולכפור בא-ל אחד, היו בני משפחת פינטו.

חלקם עשו את דרכם להולנד, ועד היום נזכר שמם במדינה זו כ״דה פינטו, ואף בנין שלם אשר עדיין עומד על תילו מכונה ״בנין דה פינטו״.

מביניהם, המוכר ביותר, הוא ר׳ יצחק דה פינטו אשר שימש כפרנס הקהילה באמסטרדם, ואף ־עלה על הכתב את כל קורות משפחתו מעת צאתם מפורטוגל עד אחר השתקעותם באמסטרדם, [את ספרו סיים לכתוב בשנת של״א (1671 למנינם) אך הספר נדפס רק כתשעים שנים מאוחר יותר],

אל הספר אף צורף איור של אילן היוחסין של המשפחה, שהייתה אחת המשפחות האמידות והמשפיעות בקהילה. אילן היוחסין עוצב כעץ תמר, כשהפסוק שנבחר לעטרו היה "צדיק כתמר יפרח״ בתרגומו הפורטוגלי

tamaral como justo floressera 

עדות נוספת מוצאים אנו, בבית הקברות אודקורק באמסטרדם, שם נמצאת מצבתו של ר׳ דניאל פינטו. אשר נפטר בשנת תמ״א – 1681 כמעט מאתיים שנים לאחר הגעת בני המשפחה להולנד

באנקונה שבאיטליה

חלק אחר מבית משפחת פ׳נטו, עשה את דרכו לפורטורל – היו אלו ר׳ שלמה ור׳ יוסף ובני משפחתם, אשר הצליחו להגיע לאחר זמן לעיר אנקונה שבאיטלה עם בואם לשם החלה מתפרסמת בינותם ליהודים ולנכרים צדקותם פרישותם ומעלתם היתירה, אך אליה וקוץ בה, פירסומם הגיע עד לראש הפתנים האכזר. הלא הוא האפיפיור בעצמו.

הלה ברשעותו כפה עליהם להתווכח עם חכמי דתו, ובראותו כ׳ יד היהודים על העליונה ונצחום בני פינטו ניצחון מוחלט, פקד כי יועלו על המוקד אלא אם יסכימו להתנצר.

אך לא קדושים שכאלה יטנפו נשמתם ויטילו ספק באמונתם. ר׳ שלמה ואשת הועלו על המוקד הי״ד, בעוד רב׳ יוסף ובני משפחתו הצליחו לברוח מאיטליה לעיר דמשק שבסוריה, בה התקיימו חיי קהילה יהודיים לצד מסחר פורה ותוסס.

רבי יוסף פינטו

ר׳ יוסף, שאך בקושי נמלט מגיא ההריגה, לא נפל ברוחו. על אף היותו כבר בשנות השבעים לחייו, החל נושא בעול. מסכת חיים חדשה פתח, מסכת של תורה וגדולה. שלח ידו במסחר, עשה חיל והתעשר.

וכך מתארהו בנו בהקדמתו לספר ״כסף מזוקק׳’: ״גיבור וחכם לתהילה, נישא ומאד נעלה וב״כסף נבחר״ הרחיב את היריעה: ״גביר אביר הרועים, איש חיל רב פעלים, בא באנשים, חכם חרשים, נישא ומאד נעלה, לשם ולתהלה ואחר זאת החל מתארו: ״ברוב אונים ותעצומות ירע בו כמה יגיעות בגופ וממונו, כי היה בו מדעת קונו״.

כאמור בדמשק שבמדינת סוריה, עסק בעסקים, וההצלחה האירה לו פנים מזלו עלה ושרשר ועד מהרה הפך לאחד מעשירי דמשק. וכגודל עשרו, כך גודל צדקת פזרונו לצדקה וחסד, תמך בעניים ובבני תורה ונודע כאחד ממחזיקי התורה הגדולים בדורו.

רבי יוסף פינטו ע״ה, זכה גם לעושר רוחני גדול. לעת זקנותו, בשנת שכ״ה נולד לו בנו ׳אשיהו, מי שלימים האיר את עיני ישראל בתורתו וקדושתו, וזכה לחבר כמה ספרים חשובים שמהם שותים בצמא רבבות אלפי ישראל.

תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד

עמוד 24

תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד-באדיבותו של מכון פניני דוד ובאישורו

הרב המוסמך רבי יאשיהו פינטו זיע"א ׳הרי"ף מחבר הפירוש על ״עין יעקב״

כבר משחר ילדותו התפרסם הילד יאשיהו, כמי שעתיד להאיר את עיני ישראל בתורתו, בקדושתו ובחסידותו. אביו, רבי יוסף, הבחין בתכונותיו המיוחדות של בנו הקט ובהנהגתו המרוממת , והשפיע עליו מתורתו וחכמתו. הוא נהג לשלוח את בנו לחכמי דמשק ולצדיקים והחסידים שהיו בדורו, והם האצילו עליו מתורתם וחכמתם, ומהם ינק את משנת חינוכו.

את עיקר משנתו ותלמודו, קיבל רבי יאשיהו בעיר דמשק מהגאון הצדיק רבי יעקב אבולעפיה זצ״ל, בצילו הסתופף, בעפר רגליו התאבק ותחת שרביטו עלה התעלה במעלות התורה והקדושה.

הרב המוסמך

בתקופה מאוחרת יותר בשנת ה״א שע״ז, ביקר רבי יאשיהו בארץ ישראל, בעיר הקודש צפת ת״ו, וכאן זכה לקבל את ה״סמיכה׳ מרבו המובהק רבי יעקב אבולעפיה זצ״ל, שכבר נסמך על ידי תלמידיו של רבי יעקב בי רב זצ״ל, אשר חידש את מסורת ה״סמיכה״ בארץ ישראל.

מאז ואילך נקרא רבי יאשיהו זיע״א בפי גדולי תורה בתואר שהוצמד לשר ״הרב המוסמך (אגב, רבי יעקב הסמיך בחייו רק שני תלמידים; את בנו, ואת רבי יאשיהו פינטו זיע״א).

רבי יאשיהו זיע״א שב לדמשק כשהוא מעוטר בעטרת הסמיכה, שהיתה כנזר תפארה לאישיותו התורנית. גאונותו בהלכה ובמוסר, בדרוש ובספרי הקודש היתה לשם דבר, ורבים מיהודי דמשק הסתופפו בצל תורתו וקדושתו.

סמיכת החכמים', שהיתה נהוגה עדיין בזמן המשנה והתלמוד, נפסקה בימיו של הלל, מאחרוני הנשיאים. שורשיה נעוצים עוד בשחרית עם ישראל כאשר יהושע בן נון – תלמידו של משה רבינו ע"ה היה ראשון הנסמכים.

יהושע נסמך בדבר ה' ע־׳ משה איש האלקים. ככתוב (במדבר כז, יוו): 'ויאמר ה׳ אל משה קח לך יהושע בן נון, איש אשר רות בו. וסמכת את ידך עליו. ובמקום אחר נאמר (דברים לד, ט): ־ ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל".

לצד יהושע בן נון, נסמכו גם שבעים הזקנים ע־׳ משה רבים ע"ה, והם סייעו לו בהנהגת העם.

מאז סמיכתו של יהושע, עברה ה׳סמיכה״ מאיש לאיש ומדור לדור. כשתמצית מעשה הסמיכה מתן רשות לתלמיד הנסמך להיות רב ופוסק הלכה, וכלשונו של הרמב״ם: 'קורין לו רבי, ואומרים  לו אתה סמוך ויש לך רשות לדון דיני קנסות״. תפקידו לדון ולהורות את העם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. רק מי שהוא עצמו הוסמך יכול היה לסמוך אחרים בסמיכת חכמים.

מכוחה של ה״סמיכה', צמח המוסד המחוקק העליון והמקודש שהיה בישראל והוא ה״סנהדרין". בו היו יושבים כסאות למשפט חכמי ישראל שנסמכו איש מפי איש. עד למשה רבים שנאצל מכוחו הקדוש ברוך הוא. בכוחם של הנסמכים היה לדון דיני קנסות, ובענינים נוספים שלא היה כוח ביד חכמים אחרים שלא הוסמכו.

לא סמכו זקנים אלא בארץ ישראל בלבד. ומשום כך לא ניתן התואר 'רבי לאמוראי בבל, אלא הם נקראו בתואר רב' בלבד. טקס סמיכת החכמים לווה בשיר והלל על ידי חבריו של הנסמך. שהוא עצמו לבש לכבוד המאורע החגיגי בגדים מיוחדים.

כאמור, מסורת סמיכת החכמים נפסקה בימי הלל השני שהיה מאחרוני הנשיאים הסמוכין בעם ישראל. מיני אז בסערות ומאורעות דרכי ישראל בגלותם לערי נכר תחת שלטונם של מלכי אומות העולם, נשתבשו הדרכים ונתקלקלו אורחות חיים, ואין דורש בקולה של תורה כבימי קדם.

יתירה מזאת, לאחר מרד בר כוכבא, הטיל הקיסר אדריאנוס איסור חמור לסמוך זקנים ואף גזר עונש מוות על הנסמכים, על הסומכים ועל העיר שבה תתבצע הסמיכה. ואכן, ידוע לנו על רבי יהודה בן בבא שהומת על כך שסמך את תלמידיו בסמיכת חכמים.

בערך בתקופת מרן הבית יוסף, החליטו הלק מחכמי ישראל ובראשם המהר"י בי רב לחדש את הסמיכה. החלטתם היתה בעקבות פסק הרמב"ם בפרק ד׳ מהלכות סנהדרין שכתב: 'נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים וכוי.

המצדדים בסמיכה סברו שאותו דור כל חכמי ישראל מצויים בצפת, שהיתה באותה תקופה כלילת יופי משוש כל הארץ והתרכזו בה כמעט כל חכמי ישראל. ולדבריהם הוכשרה אותה תקופה תשובה לחידוש הסמיכה ויש שראו בכך שאף פעמי הגאולה מתקרבים והולכים.

המהר״׳ בי רב היה ראשון הסומכים ועל ידו ועל ידי תלמידיו התפשטה הסמיכה באותו דור החולקים עליו, שעליהם נמנו בין השאר חכמי ירושלים סירבו להכיר בסמיכה זו. נותרו בידינו תשובות רבות ודיונים ארוכים מאותה תקופה שבה דנו הצדדים בסמיכה ובהכשרה.

הפירוש על ״עין יעקב”

אך יותר מכל, שמו של רבי יאשיהו זיע״א, נקשר ונודע בכל תפוצות ישראל בשם ״הרי״ף״ על ״עין יעקב״, וזאת בשל הספר ״מאור עינים״ שחיבר על הספר המפורסם ״עין יעקב״ על אגדות הש״ס. ספר זה נכתב בעקבות פטירת בנו רבי יוסף זצ״ל בשנת שפ״ו.

על פירוש חשוב זה, כתב מרן החיד״א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי זיע״א, כי ״בכל הארץ יצא קו תהילתו״. ואכן, פירוש זה הפך לחלק בלתי נפרד מהספר ״עין יעקב״, הפירוש הוא עיון מפורט, מבואר היטב, מדוקדק ורהב היקף, מעשה ידי אומן על אגדות הש״ס.

הספר ״מאור עינים” פירוש על עין יעקב, שהוא ליקוט כל האגדתות שבש״ס. לאחר שיצא חלקו הראשון של הספר, הדפיסוהו על העין יעקב לארור ביאורו של הגאון המהרש״א ונקרא בשם: ׳ביאורי הרי״ף; ונדפס מאז עם העין יעקב, כאשר הלומדים מרווים את צמאונם בפירוש נפלא זה.

החלק השני טרם ראה אור עד שנתגלגלה זכות ע״׳ הרב משה נגארה, שליח מארץ ישראל, שהגיע לארם צובא ומצא מרגניתא טבא זו. את חלק ב׳ של הספר הנ"ל הוא מצא בבית מדרשו של הרב הראון רבי משה לאניאדו, והוא הוציאו לאור בעיר מנטובה בשנת ת״ק בכרך לבדו. באותה שנה הדפיסו גם חלק זה עם העין עקב ויחברו את האהל להיות אחד.

מאז משמש ספר ביאור׳ הרי״ף את לומדי העין יעקב ומנהיר את עיניהם בפירושיו המזוקקים.

לגנזי מרומים

רבי יאשיהו פינטו זיע״א, היה רם מקושר בקשר שידוכין עם הרב הצדיק המקובל רבי חיים וויטאל זיע״א. בנו של רבי חיים וויטאל זיע״א, רבי שמואל זיע״א, שהיה ממשיך דרכו של אביו בקבלה, וחיבר את הספרים ״מקור חיים״ ו״באר מים חיים״, היה חתנו של רבי יאשיהו זיע״א.

בשנת ש”פ, כשנסתלק בדמשק הגאון רבי חיים וויטאל זיע״א לגנזי מרומים התמנה הריף תחתיו לכהן כרבה של דמשק. אמנם, בשנת שפ״ה יצא הרי"ף מדמשק לארץ ישראל כדי להתיישב בצפת ישיבה של קבע, אך עקב פטירת בנו רבי יוסף זצ״ל, שהיה צעיר לימים והוא בן כ"ד שנים, שב לדמשק בשנת שפ"ו, וכיהן בה כרב עד לפטירתו, ביום כ״ג לחודש אדר שנת ת״ח, כשהוא בן שמונים ושלש שנה.

בהלוויתו השתתפו בני הקהילה היהודית, שחלקו לו כבוד אחרון. חתנו הגדול רב שמואל וויטאל זצ״ל, הספיד אותו מרורים. וביכה את גודל האבידה הגדולה לעם ישראל בכלל וליהודי דמשק בפרט. מנוחתו כבוד בדמשק שבסוריה.

על מצבתו נחקקו המילים האלה:

אם תשאלו אנשי קריה ציון הזה למי נהיה אבן מקיר תזעק אויה

להרב כמהר״ר יאשיהו פינטו זלה״ה ת״ח

תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד

עמוד