מורשת יהדות מרוקו

זאת עולה מן המדב“ר: דמנהג מרוקו וצפון אפריקה ועוד קהילות רבות, לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה וברכה, לרבות ברכות שיוצא בהן ידי חובה, מנהג נכון וטוב הוא, והוא כדעת כמה מהראשונים ומרן הש“ע, וחובה לקיימו, ו“אל תטוש תורת אמך“ כתיב.

שומע כעונה:

קושיה נוספת על מנהגנו מעלה הרב דבר שמואל אבוהב זיע“א (סי‘ רצה) מדין שומע כעונה, דלפי דין זה שומע הברכה המתכוון לצאת בה הינו ממש כעין אומרה, ואם כן הרי שהשומע עונה בהוב“ש על ברכת עצמו, וכאילו אמר: ”ברוך אתה ה‘ ברוך הוא וברוך שמו אלוהינו מלך העולם“ וכו‘. והעושה כך לאו שפיר עבדי, והוא משנה ממטבע הברכות שקבעו חז“ל וכו‘. אמנם מהנאמר בש“ע (סי‘ קכד ס“ו) יוצא

שהשומע ברכה ומתכוון לצאת בה, צריך לענות בסופה אמן, ואין זה כעונה אחר ברכותיו כי סוף סוף אין דמיון מוחלט בין המברך בפיו ובשפתיו את הברכה לבין השומע אותה ומכוון בליבו לצאת בה, ושוני איכא בין השנים. ולזה הסכים הרה“ג יצחק יוסף שליט“א (עין יצחק ח“ג עמ‘ קפה) שכתב על שומע הברכה (ומתכוון לצאת בה) שצריך לענות אמן, וזו לשונו: ”ואין זה בכלל העונה אמן אחר ברכותיו שהוא מגונה,

דסוף סוף לא בירך בעצמו ממש, אלא יש לו דין שיוצא ידי חובה כאילו בירך בעצמו, ועניית אמן הרי היא כהסכמה למברך, והיא היא הגורמת לחיבור שבין המברך לשומע“ ע“כ.

ועל בסיס ההבנה הזו כתב מופה“ד מרן הגר“ש משאש זלה“ה (שומ“ג ח“ב סי‘ לד) דהוא הדין בברוך הוא וברוך שמו שאין העונה עניה זו כעין המברך, כי כפי שאמרנו, שוני איכא בין המברך לשומע, וזו לשונו הטהורה: ”ודבר דמסתבר הוא. דכיון דהטעם הוא ממה שאמר משה רבנו ע“ה, כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלוהינו, אדרבה, זהו דבר שבחובה, דאסור לשמוע שם ה‘ ולא לגדלו. ובשלמא המברך, במה

שאמר ”ברוך אתה ה“, הרי ברכו וגדלו. אבל השומע שהוא שותק, אף דשומע כעונה, אבל אינו דומה למדבר עצמו, וכמו שחילקו גבי אמן, דלא מיקרי עונה אחר ברכותיו, כיון שאינו רק שומע. הכא נמי

לענין ברוך הוא וברוך שמו כיון שאינו רק שומע, לא נפטר מזה. וחייב הוא לגדל לאלהינו יתברך. במה שיאמר בהוב“ש, שהוא מאשר ברכת המברך בפיו ובשפתיו. ולא יסמוך על השמיעה לבד, ואין בזה שום הפסק כלל, ואדרבה חובה היא לעשות כן“. עד כאן לשונו הבהירה. וכ“כ מו“ר הגר“ש טולידאנו שליט“א בדברי שלום ואמת ח“א עמ‘ 155

השמטת מילים מהברכה:

ערעור גדול נוסף על המנהג לענות עניית ”ברוך הוא וברוך שמו“ בברכות שיוצאין בהן ידי חובה נשמע מפי הרב שושנים לדוד פרדו זצ“ל (ברכות פ“ח, משנה ח), והרב מטה יהודה עייאש זלה“ה (סי‘ קכד, סק“ב) בטענה שבזמן שאדם עונה ענייה זו הרי הוא מפספס את המשך הברכה מפי המברך (מפספס את המילים: אלוהינו מלך העולם וכו‘), ולא שמע את כל הברכה. והלכה פסוקה היא (ש“ע או“ח סי‘ קכד ס“א) שאם אדם חפץ לצאת ידי חובה ע“י ברכת חבירו הוא חייב לשמוע את כל הברכה מראש ועד סוף וצריך לכוון לצאת ידי חובה. ובנדוננו שהעונה בהוב“ש לא שומע את המשך הברכה מפי המברך, הרי שהוא לא יצא יד“ח.

תשובה: יש לבעיה זו תיקון, כי הרי לפי מנהגנו הש“ץ או המברך ממתין לכל הקהל שיענה בהוב“ש ורק לאחר סיום עניית הקהל, ממשיך המברך את הברכה. וכפי עדותם של מרן הגאון רבי שלום משאש

זצוק“ל (שומ“ג ח“ב סי‘ לד, ד“ה והנה) ומו“ר הרה“ג שלמה טולידאנו שליט“א דברי שלום ואמת ח“א עמ‘ 155 ). ומרן הגאון רבי מכלוף אבוחצירא זלה“ה יפה שעה סי‘ יט) כתב על דברי הרבנים שושנים לדוד ומטה יהודה זצ“ל, וז“ל: ”והמעיין בדבריהם ז“ל יראה בעיניו דיש לחלק בין אנשי אירופא ובין אנשי המערב הפנימי (מרוקו), דכל טעמו ועיקר דבריו לביטול המנהג הוא משום שאין החזן ממתין עד שתכלה עניית בהוב“ש ובכדי שיענו הקהל אמן בסוף הברכות, והנפקא מינה לדידהו לבני אירופה

שממהרין הרבה ואין שיעור לענות בהוב“ש עם אמן דסוף הברכה, אבל לדידן המנהג הוא שהחזן שותק עד שהקהל גומרים עניית בהוב“ש ואחר כן חותם והקהל עונים אמן בסוף כל ברכה וברכה, זהו מנהג כל המערב… וממילא על פי האמור אין ראוי לבטל המנהג דזיל בתר טעמא, דטעמא מאי אמור רבנן, הרב שושנים לדוד והרב במטהו ז“ל לבטל המנהג, הוא משום שאין השומע שומע הברכה מתחלה ועד הסוף, אבל במקום שבטל טעם זה כדידן אם כן ראוי לקיים ולאשר המנהג“ וכו‘.

ועוד דהמציאות מורה לנו שהציבור נגרר אחרי המברך, בשומענו פעמים רבות שכאשר הש“ץ מברך (ברכות שיוצאים בהן יד“ח, כגון בחופות, הבדלה וכיו“ב) ע“פ המנגינה המרוקאית, כל הציבור משיבו

בהוב“ש ועל פי אותה המנגינה, ואף הללו המורגלין בטעותם לא לענות בהוב“ש לעולם, עונין ומשיבים לו. ואך כאשר הש“ץ מברך בנעימת אשכנז, כמעט ואיש לא משיבו בהוב“ש לבר מהמורגלין להשיב תמיד

על כל ברכה. ושאלתי פעם לחכם אחד מיוחד המומחה לנוסחאות התפילה המרוקאיות ולמנגינותיהן ואמר לי שכגון בחזרת התפילה, הש“ץ מברך על פי מנגינה מסויימת והציבור עונה לש“ץ בהוב“ש ע“פ המשך המנגינה שהש“ץ התחיל בה, ואילמלא עניית הציבור, הש“ץ לא יוכל להמשיך את הברכה במנגינתו. וזו ראיה מהימנה להיות הש“ץ או המברך ממתין לעניית בהוב“ש, ורק לאחר מכן ממשיך הוא בברכתו.

דקדוק בדברי מרן:

הרה“ג עין יצחק שליט“א (ח“ג עמ‘ קצ) מערער על מנהגנו וכותב שלדעתו גם מרן הש“ע יסכים שלא עונים בהוב“ש בברכות שיוצאים בהן יד“ח, וטעמו בידו כיון שמרן הש“ע סידר דין עניית בהוב“ש דווקא בהלכות חזרת הש“ץ (שכיום אין יוצאים בה ידי חובה), וכוונת מרן שצריך לענות על כל ברכה בחזרת הש“ץ בהוב“ש.

ואמנם כבר פרשנו אחרת את דברי מרן לעיל, דמדקדוק דבריו מוכח שבא לרבות את כל סוגי הברכות. אבל מ“מ יש להקשות על טענתו זו, דהנה כל דיני עניית אמן בברכות הנהנין הזכירם מרן הש“ע בהלכות חזרת הש“ץ (סי‘ קכד) כגון: אמן קטופה, ואמן חטופה וכו‘, ובודאי שאין לומר שכל הדינים האלה נוהגים רק בחזרת הש“ץ, אלא בכל ברכה וברכה שאדם שומע. והוא הדין ממש בעניית ברוך הוא וברוך שמו, שמרן הקדיש לכך סעיף נוסף ועצמאי בתוך הלכות ברכות, והוא קאי על כל ברכה וברכה, ולא רק בחזרת הש“ץ.

ואם תאמר דשונה עניית בהוב“ש שהיא רק מנהגא (שלא הוזכרה בתלמוד) מעניית אמן שהיא מן הדין. הרי שמעת שכתבוה הרא“ש והטור, ופסקה הש“ע להלכה בשלחנו (סי‘ קכד) דצריך לענות על כל ברכה שאדם שומע, בכל מקום, שוב אין לנו לערער על דבריהם, שכבר קבלו אבותינו עליהם ועל זרעם הוראות מרן כנודע (וכדברים אלה פירש הגר“ש משאש זיע“א בכתביו, עיין להלן באות נב). נמצאת לשונו של מרן מבוררת ומדוייקת לקיים המנהג לענות בהוב“ש גם בברכות שיוצאים בהן ידי חובה.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

אפרים חזן

רבי יהודה בן שמואל בן דראע משורר קדום ממרוקו

את הסיכום למשורר הקדום אדונים בר ניסים מפאס שבמארוקו מסיים שירמן  בהערה קצרה, המצביעה על מקומה של צפון אפריקה בתולדות השירה העברית: ״עם גילויים של פיוטים מאדונים וממחברים אחרים מתברר לנו יותר ויותר מה רב היה חלקם של המערב ואפריקיה’(צפון אפריקה ממארוקו עד תוניס) בפיתוח השירה העברית הקדומה: יהודה אבן קורייש, דונש בן לברט, יעקב בן דונש ואף אדונים בר ניסים הלוי — כולם ילידי הגלילות הללו וכולם תרמו תרומות תשובות לשגשוגה של ספרותנו״. דברים אלה מעטו של החוקר הדגול מטילים עלינו משימה נכבדה: לנסות ולהתחקות אחרי חבריהם ואחרי ממשיכיהם של הפייטנים הנזכרים. אמנם עיקר פעולתו של דונש בן לבראט בספרד הייתה, אך הפייטנים הנזכרים חיו ופעלו בצפון אפריקה, ואין ספק כי הטביעו חותמם והותירו רושמם ובוודאי העמידו ממשיכים.

גם הקשרים בין ספרד של תור הזהב לצפון אפריקה, המתבטאים למשל בקשרי החיתון בין רבנו נסים מקיירואן לרבי שמואל הנגד, אף הם אי אפשר להם, שלא יתנו השפעתם. יתר על כן, הנגיד משבח במפורש את שירתו של רבנו נסים, ואף כי שירה זו לא הגיעה עדינו, אין ספק, כי היא הייתה פרק במסגרת הכוללת של השירה העברית בצפון אפריקה. לעת עתה אין בדינו כדי להעמיד אפילו קוים עיקריים לפרק שירה זה ומלאכה גדולה לפנינו לנסות ולבקש את חבריהם ואת ממשיכיהם של פייטני צפון אפריקה הנזכרים במחזורי התפלה הקדומים מצפון אפריקה ובתוך קובצי השירה העתיקים המוקדשים ברוב רובם למשוררי ספרד.

עדוד מסוים לדרך זו נוכל לשאוב בפגישתנו עם הפייטן יהודה בן שמואל חזן בן דראע, שחי, כנראה, במרוקו במאה הי״ג או הי״ד.

פייטן בשם זה רשם צונץ, וייחס לו שיר שתחילתו ״אשרי עין״. כדוע, פתיחה זו מציינת סוג של פיוטים הבאים לאחר סדר העבדה ליום הכיפורים על כן אין בפתיחה סתמית זו כדי נקודת אחיזה. התחקות אחרי המקור הרשום אצל צונץ גלתה תוצאות מפתיעות, שכן תתברר שהפיוט ״אשרי עין״ המיוחס במקור זה לרבי יהודה בן אלדראע זצ״ל אינו אלא הפיוט ״אשרי עין ראתה כהן בהוד ועטרת״ והוא פיוט שייחוסו לרבי יהודה הלוי לא הוטל עד עתה בספק כלשהו. אכן ייחוס הפיוט הזה לריה״ל יש לו אחיזה במקורות שוגים- ברם במקרה מעין זה נקוט הכלל, כי יש לתת משקל יתר לעדות יוצאת הדופן. שהרי מה יביא מעתיק של כתב יד להוציא פיוט מחזקתו של פייטן מפורסם ולייחסו למשורר אלמוגי ובלתי נודע, אלמלא מסורת נאמנה בידו, ואלמלא מצא אסמכתא לדבריו. כנגד זה נקל לייחס לריה״ל פיוט בחתימת יהודה השייך ליהודה אחר. עדותו החריגה של כתב יד זה נמצאת מכוונת ממקום אתר. כתב יד אוקספורד 1093, שאף הוא מייחס את השיר הזה ״לר' יהודה ן' אלדראע ז״ל״.

עדויות אלה שבכתבי היד מלמדות אותנו שתיים: א. על פיהן אנו מטילים ספק בבעלותו של ריה״ל על השיר ״אשרי עין ראתה כהן בהוד ועטרת״; ב. הן מעלות את שמו של רבי יהודה בן אלדראע.

מכאן לשאלה בדבר זהותו של נושא השם. הכינוי אלדראע יש בו, כנראה, משום עדות על מקומו או על מוצאו של האיש, שהרי בפירושו המילולי (אלדראע = הזרוע) לא יתקשר הכינוי אל המלה בן. מה עוד שהשם, כפי שהוא, מזכיר לנו שם אחר, משה הדרעי, ושניים נקראו בשם זה: משה הדרעי, שהרמב״ם מספר עליו באגרת תימן כאחד ממשיחי השקר (המחצית הראשונה של המאה הי״ב). משה הדרעי השני הוא המשורר הקראי ממצרים שחי, כנראה, בסוף המאה הי״ב והושפע משירי רבי יהודה הלוי ואף שילב מהם בשירתו. משה הדרעי מכריז בגאוה על מוצאו מדרעא שבמערב, אם כי הוא עצמו נולד כבר במצרים. דרעא הוא שמו של עמק פורה בצפון מרוקו והישוב היזזודי בו קדום למדי, ומפורסם למדי״. ואין ספק כי ישוב יהודי זה עשוי היה להוציא מקרבו יוצרים בעלי שיעור קומה. אחד מהם הוא רבי יהודה דראע שיצר בקהילתו או מחוצה לה. העובדה ששני כתבי יד מייחסים לו את השיר ״אשרי עין ראתה כהן בהוד ועטרת״ מלמדת, כי פייטן בשם זה היה ידוע להם.

פרשה זו לא הייתה מתעוררת אלמלא הפיוט המודפס בזה על פי כת״י פארמה אוסף דה רוססי 1192 (משנת 1481). והוא פיוט, מי כמוך בלתי נודע לשבת ״שמעו״. וחתימה מפורשת לפיוט זה ״יה[ו]דה אני יהודה בר שמואל בן דראע הקטן החזן חזק״, ואולי יש לקרוא בן דראעה קטן וכו'. אכן אין פלא שהחליפו בינו לבין ריה״ל: שני יהודה בן שמואל לפנינו. העובדה כי משוררנו טרח לציין באקרוסטיכון את כינויו ואת שם מקומו מלמדת, כי הוא מודע לאפשרות שיבלבלו בינו לבין המשורר הגדול, ועל כן הגדיר את עצמו. אע״פ ששם עיר נקרא על האדם כשהוא נמצא מחוץ לעירה נראה, כי במקרה דנן נרשם שם העיר כסימן מבחין בין משוררנו לבין ריה״ל. אף זאת משוררים שוגים מציינים את שם מקומם כסימן הכר, ככל כינוי אחר. אם הנחתנו נכונה הרי שבן דראע חי אחרי ריה״ל והכיר את יצירתו, וכיוון שהפיוט הובא מתוך כתב יד ספרדי מסוף המאה הט״ו, וזמנם של המשוררים המוכרים הבאים בכת״י זה הוא עד המאה הי״ג, ניתן לשער כי משוררנו חי במאה הי״ג או הי״ד.

אין ספק כי אכן הכיר יהודה הדרעי את יצירתו של ריה״ל והושפע ממנה עמוקות, שכן אנו מוצאים בשירתו עקבות ללשון, לסגנון ולדרכי ההבעה האופיינים לריה״ל בפיוטי ה״מי כמוך׳ שלו. ואפשר להצביע על קשרים בין פיוט ה״מי כמוך״ של בן דראע המובא בזה לבין פיוטי הסוג של הלוי. וכבר הפתיחה ״מי כמוך יחיד״ מצויה גם בשני פיוטי מי כמוך של ריה״ל. פיוטים מן הסוג הזה בגויים, כידוע, סטרופות מרובעות, אשר הטור הרביעי בהן הוא שיבוץ המסתיים במלה קבועה. בכמה מחרוזות נוהג ריה״ל לשבץ פסוקו כבר בטור השלישי, כך נותן הפסוק המשובץ מלת חרוז לסטרופה בטור ג׳, ואת המלה הקבועה החוזרת המסיימת כל טור רביעי. על תופעה זו בשירת ריה״ל הצביע א׳ מירסקי והדגים מן הפיוט ,,אלקים בקודש חזיתיך״, בפיוט זה מתחלק הפסוק המשובץ (תהלים קיט עב) לשני טורים, כמתואר:

אֱלֹקִים בַּקּוֹדֶשׁ חֲזִיתִיךְ

בְּכָל נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ

טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ

מֵאַלְפֵי זָהָב

ממנו למד וכן עשה משוררנו; כגון במחרוזת החמישית

יָהּ שׁוֹכֵן שָׂמִים

הִבְדִּיל בְּרָקִיעַ בֵּין מַיִם לְמַיִם

חֹק חָג עַל פְּנֵי מָיִם

עַד תַּכְלִית אוֹר עִם חֹשֶׁךְ

שיבץ המשורר פסוק (איוב כו י) וחילקו, חציו השני נתן בטור ד/ וסיים במלת חשך על פי חוקי הז׳אנר, והוסיף על זה, שנתן חציו הראשון של הפסוק בטור ג/ והתאים אליו את חרוזי הסטרופה. דבר זה אינו מחובת השיר אלא תוספת שהוסיף המשורר בכמה מן המחרוזות ולא בכולן ^.

אפרים חזן

רבי יהודה בן שמואל בן דראע משורר קדום ממרוקו

ב. ערב ראש חודש

בערב ראש חודש יראים ואנשי מעשה מתענים, וכן נשים רבות.

בתקופה קדומה ביותר נהגו בדרום תאפילאלת להוציא ספר תורה ולקרוא פרשת 'ויחל משה׳ במנחה, ואחרי מנחה היו סועדים את לבם במאכל, כל אחד בביתו.

ג. ראש חודש

בערבית של חול המתפללים אומרים לפני ׳ברכו׳ מזמור ׳ברכי נפשי׳ במקהלה ובנעימה.

מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאחרי הקדיש שלפני העמידה החזן בלבד מכריז ׳ראש חודש לברכה לחיים טובים ולשלום׳ להזכיר למתפללים ׳יעלה ויבא׳, ולא כל הקהל.

בנוסח ׳יעלה ויבא׳ אומרים ׳ביום ראש החודש הזה׳.

אחרי ערבית עורכים סעודה בבית ומוסיפים בה קצת תבשילים לכבוד ראש חודש, וכן למחרתו בסעודת היום.

בראשונה בני משפחת אביחצירא ותלמידיהם בקהילות ריסאני ובודניב היו עורכים סעודה חגיגית לכבוד ראש חודש.

הנשים אינן עושות מלאכה, כגון תפירה ורקמה.

בשחרית קוראים הלל בדילוג, אבל בברכה.

נוסח הברכה הוא ׳לקרא את ההלל

את הפסוקים ׳הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו/ ׳יאמר נא/ ׳יאמרו נא…׳ החזן אומר פסוק פסוק והקהל עונה ׳כי לעולם חסדו/

כופלים את הפסוקים ׳אודך/ ׳אבן מאסו/ ׳מאת ה״, ׳אלי אתה/ ׳הודו׳ ו׳אנא/

אומרים ׳ואברהם זקן׳ שלוש פעמים.

לפני הוצאת ספר תורה קוראים ׳יהי רצון׳ המיוחד לראש חודש המופיע ב׳תפילת החודש בלי הקטע ׳בריך שמיה דמארי עלמא׳ הנאמר רק בשבת.

המשך סדר התפילה: אחרי קריאת התורה אומרים ׳חצי קדיש/ ׳אשרי׳ ו׳ובא לציון/ ׳יהללו/ מחזירים את ספר התורה, החזן אומר ׳חצי קדיש/ חולצים תפילין, מתפללים תפילת מוסף, אחריה אומרים ׳ברכי נפשי׳, ׳בית יעקב' ושיר של יום, קדיש ׳יהא שלמא/ ׳קוה/ ׳פיטום הקטורת/ ׳עלינו לשבח׳ וקדיש ׳יהא שלמא.

במנחה נהגו לומר לאחר קדיש ׳תתקבל׳ חלק מן המזמור ׳ברכי נפשי/ החל מהפסוק ׳תזרח השמש יאספוך.

ד. שבת ראש חודש

1 . מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאין אומרים ׳ברכי נפשי׳ לפני ערבית של ליל שבת.

כשחל ראש חודש רק בשבת מפטירים ׳כה אמר ה׳ השמים כסאי׳.

כשחל ראש חודש בשבת וביום ראשון אומרים את ההפטרה ׳כה אמר ה׳ השמים כסאי׳ ומוסיפים פסוק ראשון מהפטרת ׳ויאמר לו יהונתן מחר חודש/ ושני פסוקיה האחרונים.

כשחל ראש חודש ביום ראשון, אומרים את ההפטרה של השבת ואת הפטרת ׳ויאמר לו יהונתן מחר חודש

כשחל ראש חודש בשבת דתלתא דפורענותא, אין אומרים את ההפטרה של ראש חודש אלא את ההפטרה דתלתא דפורענותא.

כשחל ראש חודש בשבת דשבע דנחמתא, אין אומרים את ההפטרה של ראש חודש אלא את ההפטרה ׳עניה סערה׳.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי-ראש חודש

עמוד 106

הרב יוסף גנאסיא

הרב יוסף גנאסיא (1962-1879) היה רבה הראשי של קונסטנטין, פוסק, מתרגם, משורר והוגה דעות, אשר חיבר כמאה ושלושים ספרים בכל תחומי היהדות. הרב גנאסיא תרגם לערבית ופירש מספר עצום של ספרים חשובים(כגון ״שישה סדרי משנה״ ו״משנה תורה״ לרמב״ם), וזאת על מנת להנגיש את ארון הספרים ליהודי אלג׳יריה. כחלק מן הרצון להעמיק את זהותם היהודית של צאן מרעיתו ולקשרם לציונות תרגם ספרי היסטוריה יהודית כ־״מלחמות היהודים״ ליוסף בן מתתיהו ו״אהבת ציון״ לאברהם מאפו. מפעל התרגום הגדול זיכהו בכינוי: ׳אבן תיבון של העת המודרנית׳. הרב גנסיא עסק בהתחדשות דתית לנוכח המודרנה, והיה תומך נלהב של חברת כי״ח שהקימה באלג׳יריה מערכת חינוך מודרנית אשר שילבה לימוד חול וקודש. היה ציוני, עלה לארץ ונפטר בדימונה.

מניין פועלים בשבת

עם הכיבוש הצרפתי החלו רבים מן היהודים לעבוד בממשל הצרפתי. עובדי הממשל חויבו לעבוד בשבת שכן יום המנוחה הרשמי היה יום ראשון. בעקבות זאת החלו חלק מן היהודים לעבוד בשבת. פנה אליהם הרב גנאסיא ואמר להם: ״לכל הפחות צריכים אתם להתפלל בשבת בבוקר שחרית ומוסף ולשמוע קריאת התורה. על כן נקיים מניין מוקדם בשבת, ואני אבוא להתפלל איתכם…״

הרב יהודה ליאון אשכנזי(מניטו)

הרב יהודה ליאון אשכנזי, הידוע בכינויו ״מניטו" (שפירושו ״רוח גדולה״) (1996-1922), היה רב ומחנך, הוגה דעות ומנהיגה הרוחני של יהדות צרפת. נולד באלג׳יר ולמד אצל אביו, הרב הראשי האחרון של אלג׳יריה. למד במקביל בישיבה ובאוניברסיטה. לאחר השואה היגר לצרפת והצטרף לתנועת הצופים היהודים. בפריז התוודע למורו יעקב גורדין, ולמד פילוסופיה בסורבון. עמד בראש בית הספר למנהיגות יהודית באורסיי, והיה מראשי ״אסכולת פריז למחשבת ישראל״ – תנועה אינטלקטואלית רוחנית ששאפה להציג את תורת ישראל באמצעות לשון תרבותית מודרנית, אקדמית ואוניברסלית. לאחר מלחמת ששת הימים עלה לארץ. מניטו שילב מקורות יהודיים עם פילוסופיה מערבית והציע פרשנות חדשנית למדרשי חז״ל. הוא הדגיש את חשיבות המעבר בימינו מיהודיות גלותית לישראליות לאומית.

כיצד נגאלים?

מניטו עסק רבות בהשבת ילדים אשר נמסרו למשפחות נוצריות וכנסיות בזמן השואה. זמן־מה לפני חג הפסח, אחת הנערות שקעה בדיכאון עמוק ובלתי מוסבר. הרב אשכנזי קרא לה והלך עמה למנזר שבו התחבאה. ישבו השניים בכנסייה במשך שלושה ימים, בעוד הרב מסביר לה באריכות ובסבלנות על ההבדלים שבין הנצרות ליהדות. לאחר אותם ימים שבה הנערה אל חבריה במצב רוח מרומם. הרב אשכנזי הסביר, ״משקרב חג הפסח היא לא הצליחה להשתחרר מחג הפסחא שחגגה במשך שנים במנזר. לכן היה צורך לרדת למקום שבו היתה ולהעלות אותה משם.״

תלמיד שלחכמים

מניטו היה מגדולי הפילוסופים היהודים בדורנו. אולם כשהיו מכנים אותו ״פילוסוף״ היה נפגע ואומר(בצרפתית), ״אני משתדל להיות תלמיד של חכמים.״

סיבה ראשונה

למניטו היה יחס מורכב לפילוסופיה. הוא האמין בחשיבותה העצומה לבניית עולם דתי שלם וטען שאי־אפשר בלעדיה, אולם גם הכריז כי מעולם לא ראה ״פילוסוף שהתפלל לסיבה הראשונה."

שכל או התגלות?

פעם התייעץ עם מניטו הרב ינון מדר, ראש מכינת חמדת, כיצד לקרב את תלמידיו לתורה. אמר לו מניטו, ״אתה מנסה להסביר להם את האלוהות דרך השכל, וכי לא מגיע להם גם מתן תורה של הר סיני?!״

מדרגה אחר מדרגה

מניטו פסק כי כל בעל תשובה דינו כקטן. כשהעירו לו שפסיקתו נועזת – שהרי אם כך, הגר אינו מחויב בכל המצוות מיד לאחר התגיירותו – השיב, ״וכי מה תרצו, שיעשה בעל התשובה את המצוות כמעשה קוף?! קודם מקבלים עול מלכות שמים ואחר כך עול מצוות.״

גאולה עולמית

הרב אורי שרקי שאל את מניטו, "מה יהיה השלב הבא של הגאולה?״ השיב לו מניטו, ״תורה לאומות העולם.״

בעברית זה הפוך

באחד הפאנלים שהשתתף בו הרב, הכריז יהודי צרפתי אחד, ״קודם כול אני בן אדם, אחר כך צרפתי ובסוף יהודי." השיב לו מניטו, ״זה בסדר. הרי בעברית קוראים את זה הפוך.״

באמונה שלמה

פעם אחת למד מניטו כל הלילה בחברת יהודי קומוניסט. עם עלות השחר סיכם הבחור את חוויית הלימוד, ״היה מרתק אבל אני עדיין לא מאמין באלוהים.״ השיב לו מניטו, ״זה בסדר. העיקר שהוא מאמין בך.״

אלג'יריה –חוכמה מקדם-חזי כהן-הרב יוסף גנאסיא- הרב יהודה ליאון אשכנזי(מניטו)

אות ב

רבי יוסף בוגאנים נוסח המצבה: הח׳ הש׳ והכולל כמוה״ר יוסף בוגאנים, נלב״ע בשנת התרצ״ט (1938).

רבי יעיש בוגאנים נוסח המצבה: הח׳ הש׳ כמוה״ר יעיש בוגאנים, למד ולימד. נלב״ע א׳ תשרי שנת התרצ״ו(1936).

רבי שלום בוזאגלו רבי שלום אבוזגלו ״כנראה היה בן העיר סאלי, שהה תקופה ארוכה במראקש ולמד שם בבית מדרשם של הרבנים: רבי אברהם אזולאי ורבי יעקב פינטו זצ״ל, ויחד כתבו פירוש על ספר הזוהר. דומה כי רבי שלום היה בעל נכסים ונתפס למלכות, ובנס הצליח למלט נפשו ממות, בעוד מרבית רכושו הוחרם לשלטונות. הוא ברח לאירופה ושם הדפיס את חיבורו הגדול ׳מקדש מלך׳ פירוש מקיף על ספר הזוהר. הוא שהה במדינות רבות באירופה, שמו שורבב למחלוקת שבין רבי יונתן אייבשיץ ורבי יעקב עמדין. רבי שלום ניסה להשכין שלום בניהם, אולם ללא הצלחה. רבי שלום ז״ל היה איש העולם הגדול, את ספריו הדפיס באירופה של אז. בעזרתם קשר קשרים בלונדון, גרמניה וטורקיה.

מראקש הייתה עיר של מקובלים, גדולים בחכמת הנסתר. הידיעות על הופעתו של משיח השקר שבתאי צבי, הביאו למבוכה גדולה ופילוג בעיר מראקש. אחד מרבניה החשובים רבי שלמה אביטבול, הצטרף לשורת הרבנים שתמכו בשבתי צבי.

מי הם המקובלים של התקופה?

אם כי אלה שעסקו בכך: עשו את מלאכתם בצנעה יתירה. אמנם לימוד הזוהר במרוקו בכלל ובמראקש בפרט. היה נחלת הרבים ׳מעמך,; חוגים לקריאה בספר הזוהר התקיימו כמעט בכל בתי כנסת בעיר. חוץ ׳מחברת הזוהר׳ הקיימת מקדמת דינא, במקומות רבים ברחובות המלאח ומחוצה לו. העיסוק בקבלה שהיה מצוי במראקש, מוצא את ביטויו גם במצבות. הקברים העתיקים שנשארו לפליטה, בהם היה ציון התואר ׳מקובל׳ נפוץ. ומעבר לכך, במידה רבה של ענוה ציוו שלא להפליג בשבחם וכו׳: כך מצאתי כתוב גם על הרבה מצבות של חבריו רבי שלום ז״ל.

תיאורו של רבי שלום על מצב התורה במראקש, פתח לנו צוהר למרחב האפל והעמום, על המצב הקודר של התקופה ההיא רבת התהפוכות, ומאז ספיחיה עדיין מכים גלים. רבי שלום כתב בתיאור תמציתי וקודר על מצב לימוד הקבלה במראקש.

"הן היום ראיתי את עוני עמי אשר ״במארויקוס״, עיר ואם גדולה של חכמים וסופרים בפשטי התורה וסודותיה. וביום שנפטרו רבותי לגן עדן אלוקים המה ותלמידיהם, לא עמדו אחריהם תחתם. כי עול הגלות וריבוי המסים רבו עליהם,וכמעט נשתכחה תורה זו מהם, כי מחסרון המלמדים – חסרו התלמידים. אז – אמרתי הנה באתי בספר כתוב עלי, עת לעשות לד׳. מי ייתן ויכתבון מלי בעט ברזל ועופרת, ולא תהיה תורת האמת זו ח״ו נעדרת. ולעד בצור יחצבו, לשום להם שארית, תקוה טובה ואחרית, ואל ד׳ אשא עיני. יבא עזרי מעם ד׳.

כי במה אתרצה /אל ד׳ הלא בראשי. האנשים הקדושים/ לזכות את הרבים. אשר בדרך אמת רצים/ ואל ד׳ נגשים, יתקדשו עוד קדושה יתירה/ באש דת סודות התורה/ וילמדו הזוהר בשפה ברורה. מסוקל ומוגה כדת וכשורה/ ומסומן באותיות הפירוש כשרגא דנהורא. למצוא מבוקשם מיד ולאלתר ובמהרה.

מהאמור לעיל יוצא, כי בערוב ימיו נשתכחה תורה ממראקש, כי הוא ראה בדאגה שרבים מחכמיה נפטרו ועברו מהעולם. ואכן כך: הנה לפנינו רשימת חכמי הדור משנת תצ״א-ועד לשנת שע״ר, שנה שנפטר לבית עולמו הרב הגאון כמוהר״ר אברהם קורקוס זלה״ה.

בשנת תק״א – 1741- הלכו לעולמם הרבנים מהר׳׳ר מאיר קורקוס, כהר״א אזולאי, רבי שלמה עמאר, נלב׳׳ע תצ״ח, וחבריו מרבני מראקש בדור ההוא מאלה הידועים לנו. והם: רבי אברהם עמאר, רבי יוסף בן סעדון, ובעדותו של רבי משה דהאן למוהריב׳׳ע. מזכיר את רבי דוד מאמאן, רבי יעקב פינטו, שנסע ללונדון, רבי שלמה בנישתי, ורבי יעקב גדליה, המתואר שם אריה דבי עילאי. היה מבני חברתו של רבי שלום בוזגלו ז״ל, אשר עליו אמר ׳ויחדיו נמתיק סוד׳. רבי יהודה אוחנה בר׳ אלעזר, נסע לתוניס להדפיס ספריו בחצי הא׳ של המאה השישית. רבי אברהם בן מוסא, אחד מארבעת החכמים שחיברו מקדש מלך, רבי שלמה שושנה, רבי שלמה סבאג, ורבי שלום ב״ר משה סבאג, רבי אברהם הלוי, רבי ישעיה הכהן, ורבי אברהם פינטו, זכר צדיקים לברכה.

ראיתי במבוא לספר ׳מקדש מלך׳ שהביא מספר ׳שפת אמת ולשון זהורית׳. מפאת חשיבות הענין אביא השתלשלות הדברים מהקדמה לספר הנ״ל, וכתב שם:

"יחיד הבוחן ובודק נסתרות, וחלק בלב חכמים שכל ומדע להורות חוקים ותורות, ולהשמיע הקולות. קול יעקב מקצה ועד קצה להזכיר הראשונות. ויבינו כל יצורי ארץ היושבים בעריהן מנחת קנאות-מנחת זיכרון מזכרת עוון, קול ענות חלושה במחנה העבריים, רבו המתפרצים מינות ממינים שונים. חברי גנבים, יושבים במסתרים מעוננים ומנחשים נחשים צפעונים. אשר יצאו בקמיעות שאינה ׳מומחה יתמחי׳ הקמיעות, ויתמחי גברא הכותבים… ובלבל הלשונות בלשון. באותיות המתחלפים אהדדי ומערבב את השטן מין שאינו במינו, בכמה לשונות, להסתיר את הטומאה. וכ׳׳ש מדע וחכמה: לא מוצאים לו דבר דומה. אך ממעשיו ניכר הוא. והאיר ה׳ את עיני העברים לגול אבן על פי הבאר, ולבער רוח הטומאה. התחילו במצווה החרדים לדבר ד׳. הפו׳׳מ [=הפקידים ומנהיגים] דק״ק מיץ יע׳׳א. לצאת ולפקוד על מי ומי אשר נמצא אתו קמיעות של דופי שקבלו מן הרב רבי יהונתן אייבשיץ שהוא כעת אב״ד בק׳׳ק המבורג… שיוציאו מחיקם ויסירו אלוקי הניכר מקרבם!: ומרבים העם להביא, בכל יום ויום ונפלו מהם המרים – המרים וחתום מהם באוצרותם. ונתקיימו חמשה קמיעים מאותן שהובאו לפו׳׳ם [לפקידים ומנהיגים] הנ׳׳ל ע״י יחידים שהיו תמיד מאוהביו של ר״י [רבי יונתן] שלא יאמרו שנאה מקלקלת.

אותם היחידים העידו על האמת שקבלו אותן הקמיעות מיד ר״י. ממש, כפי לשון קיום ע׳׳י שני נאמני הקהילה דק״ק מיץ, ה״ה ר׳ איציק קאבלענץ והשני מוהר״ר גומפריד ביריע, שמשים ונאמנים דק׳׳ק הנ״ל, כפי הנדפס בתחילת הכרך הלז כדמותן וכצורתן. אשר הפו״ט דק״ק הנ״ל לגאוני ארץ לתור ולרגל את נוסח הקמיעות האלו, היש מציל את הכת מכף עול וחמץ…קשה למצוא פתח עיניים ודרך הישר כי שך דרכי נוסחה זאת בשיכם, וכולם כאחד כיוונו שאילו הקמיעות טמאים. והכותבן שהמציא נוסח קמיעות כופר באמת, הרואים באספקלריא המאירה בלבבם של הני לחשי לחשים, הולכי אחרי נחשים כפעם בפעם. אך שלא לצאת על ריב מהר נכרו לפי שעה בק׳׳ק מיץ, שהחרם של לובלין או בשאר מקומות כאשר עשו אנשי מרעין בישין, או כדמותו הוא: כחרמו של ים כפי העתק הכרוז הנדפס בכרך הזה. והקדים תחילה הגאון הגדול המפורסם הישיש האב״ד ור׳׳ט דק״ק פפ״ד. [פרוקפורט דמנהיים]¹¹ בעל המחבר ספר פני תוכחה ומוסר. שיתן תודה על העבר.

ועל העתיד לשוב בתשובה שלימה אף שכבר שנה בחטא ונעשה לו כהיתר. מכל מקום ואולי המאור יחזירהו למוטב. ומאן לקחת לו מוסר ולא נכנע ולא שע, ונתן דבריו בפלילים, לצוד נפשות טהורות בק״ק ועיירות גדולות הקרובים והרחוקים. אשר לא ידעו וראו ראיה אמיתית, מעשה ידיו וגלגוליו כסף סיגים מחופה על חרש, חרות על הלוחות. אבני תוהו ובוהו, מזה ומזה המה כתובים. חטאתו- חטאת קסם ויכסה בבגד בוגדים, ומסך השווא ולבוש הבדים. לכסות פשעיו בכחש ובכת״ב למרחוק בקול גדול ראו כי הוא הצדיק. הניא ישרי לב בחלקלקות להאמין ולהפך קערה ע״פ ח׳׳ו, ולהרשיע את הצדיק וישתבח בעירו. [=שהראה פירוש הקמיעות להרב ר׳ שלום אבוזגלו הספרדי והרב ד שמואל ממנשישטר, המה העידו שכולם קודש קדשים וכזה כתב בכל העולם] בכן ההכרח לא יגונה להיות ׳נדפס׳ בשקרו, ולהעלות על מזבח הדפוס כרך קטן הזה אשר פי יקבנו, ׳שפת אמת ולשון זהורית׳ המלבין ומחוור הדברים כשמלה. למען האמת הנהדרת, וייכון לעד. להאיר עין חשכת מאופל והעלם ידיעה ברורה להראות לעין כל אמת. נתן לכתוב ולהדפיס מה שנתקיים עפ״י, נאמנים בבירור שיצאו אותן הקמיעות מתחת יד רבי יונתן. וגם ספר מלחמות ד/ כתבי ופסקי הגאונים, אף גם נדפס פה העתק מכתב של החכם ר^; שלום בוזאגלו הספרדי, שכתב לר׳ יהונתן והוכיחו על פניו, שאותן קמיעות המתקיימות המה מלאים דופי ושמצות. וגם נלכד ר׳׳י בשקרו רבי שלום ממנשישטר שהובא בכרך הזה. וייראו כל אדם שאלוקים פעל כל זאת, שהכשילוהו עלימו לשונם וכו׳׳׳.

שושלת חכמי  במראקש-חביב אבגי-רבי שלום בוזאגלו

מקצץ בנטיעות:

ערעור נוסף למנהגנו, מבהיל הרעיון, הובא בשם כמה גדולים (המובאים בעין יצחק ח“ג עמ‘ קפה) אשר כתבו ”שהמפסיק בין תיבת ה‘ לתיבת אלוקינו, נראה כמקצץ בנטיעות חס וחלילה“ ע“כ. על זה אני אומר

דאחר נשיקות עפרות רגליהם, איך התעלמו מהוראה ברורה של הראשונים שהורו לענות על כל ברכה וברכה (הל“ה הרוקח והרא“ש והטור) מבלי להמציא ראיה לדבריהם מן הראשונים, ועוד דלא חשו לדעת מרן ז“ל שקבלנו הוראותיו שפסק לענות בהוב“ש על כל ברכה, ועוד דעת המקובלים זיע“א שאמרו שיש סוד גדול בעניה זו כהאר“י החי זצ“ל וסידור הרש“ש והשל“ה והרב חיד“א וכל מאורי הדורות ע“ה,

ועוד לטעון חלילה על קדושים אלה שהם מקצצים בנטיעות רחמנא ליצלן. וכיצד הניחו דעותיהם הקדושות וחדשו דברים בהפכם?! ודי בזה לסתור טענתם.

והגאון הרב יצחק יוסף שליט“א (שם) הביא את הטענות הנ“ל כסיעתא לדבריו, ואמר שנכון הדבר בברכות שיוצאים בהן יד“ח שאין לענות בהוב“ש ע“פ דבריהם, אך בברכות שלא יוצאים בהן יד“ח צריך לענות בהוב“ש. ואך אתמהה על חילוקו זה של הרב עין יצחק שליט“א, ממה נפשך? אם כדברי המערערים, שאין להפסיק בברכה בין תיבת ה‘ לתיבת אלוקינו והעושה כן דומה כמקצץ בנטיעות, אזי יהיה כן בכל הברכות כולן, ומה שייך לחלק בזה לברכות שיוצאין בהן יד“ח ולברכות שלא יוצאים בהן. (ואם כדברי מרן הש“ע שעונים בהוב“ש על כל ברכה בכל מקום“, אזי צריך לענות גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח וכפשטו).

הסוברים שצריך לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכות שיוצא בהן ידי– חובה:

הרה“ג עין יצחק שליט“א ליקט בספרו (ח“ג עמ‘ קפג) דברי כ“ד אחרונים האומרים שאין לענות בהוב“ש בברכות שאדם יוצא בהן יד“ח, ואמרתי אעלה אל מול קדושתם, את דברי הרבנים החולקים עליהם ז“ל וסוברים שצריך לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח, ולקטתי דברי הראשונים והאחרונים בסוגיה זו.

וסידרתי את החכמים ומאמריהם ע“פ שנת פטירתם זלה“ה:

א-בסידור התפילה לרוקח (צו, תפיסת התורה עמוד תקמד) כתוב וז“ל: ”כל דבר ודבר שיצא מפי החזן צריכים יראי השם יתברך לומר [א] כמו שאומרים ברוך אתה ה‘ אלוהינו מלך העולם בתפלה יאמרו הקהל" ברוך הוא וברוך שמו“ וכן על כל דבר ודבר“. ושם בהערות על פירושי הסידור כתוב וז“ל: [א] אולי צריך לכתוב על פי סידור ר‘ הירץ: ברוך הוא וברוך שמו.

ב. הרא“ש (בשו“ת הרא“ש כלל ד‘, סי‘ יט) וזל“ה: ”ושמעתי מאבא מארי ז“ל שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ’ברוך הוא וברוך שמו‘ וזהו שאמר משה רבינו ע“ה: כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלהינו“ ע“כ.

ג. רבי יעקב בעל הטורים הביא את לשון אביו (טור או“ח, סי‘ קכד), וכך כתב: ”ושמעתי מאבא מורי שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ברוך הוא וברוך שמו וזהו שאמר משה רבינו כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלהינו ועוד אפילו כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה“, ובלשונו הטהורה האריך ואמר ”על כל ברכה וברכה“, ”בכל מקום“, והוא ז“ל לא הבדיל בין ברכות שיוצא בהן יד“ח ולברכות שלא יוצא בהם יד“ח, ומשמע שדעתו לענות על כל ברכה.

ד. רבי יוסף קארו ע“ה מרן השלחן ערוך (בסי‘ קכד סעיף ה‘) העתיק את דברי הטור שהעתיק את דברי אביו הרא“ש, וז“ל: ”על כל ברכה שאדם שומע, בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו“, עכל“ה. ואם רצה לחלוק על קודמיו (הטור והרא“ש) שגילו דעתם שמתכוונים לכל ברכה, היה לו לכתוב זאת להדיא בפירוש, ומדלא פשט חילוק זה, ואדרבה, האריך בלשונו וכתב: ”על כל ברכה“, ”בכל מקום“, ולא הסתפק להגיד ”על כל ברכה עונה“, משמע כי כלל בזה גם ברכות שיוצא בה ידי חובה, ודו“ק.

ה. הרב בעל הלבוש זיע“א הוא מו“ר הרב מרדכי יפה ע“ה כתב בספרו (לבוש התכלת סי‘ קכד __________סעיף ב) וז“ל: ”וכשמגיע החזן לברכה יאמרו על כל ברכה וברכה שישמעו מפי החזן, והוא הדין בכל מקום שישמע ברכה מפי אחר יאמר ברוך הוא וברוך שמו על שם הכתוב כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלוהינו“.

ו. השל“ה הקדוש ע“ה כתב (מס‘ תמיד, פרק נר מצוה, אות ע“ט) וז“ל: ילמד אדם את בני ביתו שיאמרו כל הברכות בכל היום בקול רם, הן ברכות המצות הן ברכות הנהנין, חדא שהקול מביא לידי כוונה, ועוד

שהשומעים כשישמעו הזכרת השם יענו ברוך הוא וברוך שמו, וגם יענו אמן, נמצא הם זוכים ומזכים ומצוה גוררת מצוה“. עוד כתב השל“ה הקדוש ז“ל (הביא דבריו מהר“ם אבוחצירא זלה“ה בשו“ת יפה שעה סי‘ יט) בעניין הכוונות בעניית ברוך הוא וברוך שמו וז“ל: בספר שער השמים פירוש התפילה שהביא בשם רבינו האר“י ז“ל וזו לשונו: בקונטרס האר“י מצאתי כתוב וז“ל כוונת ברוך הוא וברוך שמו, כנגד ארבע אותיות הויה ברוך הוא. כי ברוך אות יו“ד. הוא ה“א ראשונה של שם וברוך וא“ו של שם שמו אות ה“א אחרונה של שם וכו‘ ע“כ, ובהגה שם הביא דברי רבינו משה קורדובירו ז“ל וזו לשונו: נהגו בהזכיר ש“ץ השם לומר ברוך הוא וברוך שמו“.

ז. מהר“י יוזפא ע“ה (יוסף אומץ סי‘ רצו, השני) כתב וז“ל: ”צריך להזהר מאד לענות ברוך הוא וברוך שמו, ולאו דוקא על הזכרת השם שבברכות, אלא על כל הזכרת השם צריך לענות, בתפלה ובקריאת התורה ובכל מקום, שכן כתב החרדים בשם המדרש, שעל כל הזכרת השם מחוייב לומר ברוך הוא וברוך שמו, שהוא מצוה מדברי סופרים, ואסמכוה אקרא, כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלהינו“ ע“כ. ושוב ראיתי מה שכתב הרב זצ“ל (שם, סי‘ ע אות ג) שמנהג העולם לענות ברוך הוא וברוך

שמו אף בברכה שיוצאים בה ידי חובה.

ח. הרב שיירי כנסת הגדולה ע“ה כתב (במילואים לסימן קכח) וז“ל: אומרים ומטו בה משמיה דהרב מהר“ר עזריא יהושע ז“ל דאין לומר ברוך הוא וברוך שמו כשמזכירים הכהנים ה‘ ביברכך וביאר ובישא, ונתן טעם מפני שאין אומרים ברוך הוא וברוך שמו אלא בכשנזכר ה‘ אחר שעונה המברך ברוך אתה ה‘ כו‘ אבל כשאינו אומר ברוך אתה ה‘ אלא שמזכיר ה‘ לבד אינו אומר ברוך הוא וברוך שמו ולא מצאתי סמך לזה דמה שאנו אומרים ברוך הוא וברוך שמו על כל הזכרה יצא לנו מתשובה זו שהביא רבינו הרב ז“ל מאביו הרא“ש ואיברא דממה שכתב ושמעתי מאבא מארי ז“ל שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע כו‘ ברוך הוא וברוך שמו יש לדקדק דוקא בברכה, לא בהזכרה בלא ברכה ע“כ, לאו דוקא בברכה אלא אפילו בהזכרה מן הראיה שהביא כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלוהינו דמשמע אפילו בהזכרה לבד, ואף שתדחוק ותאמר כי שם ה‘ אקרא על ידי ברכה הבו גודל לאלוהינו, ממה שכתב אח“כ ועוד אפילו כשמזכיר לצדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה, מוכח בפי‘ דאפילו בהזכרה בעלמא צריך לענות ברוך הוא וברוך שמו ויפה השיב החכם השלם כמה“ר שלמה בן עזרא נר“ו, הביא ראיה מסדר אתה כוננת שאומר שם והכהנים והעם כשהיו שומעין את שם המפורש יוצא מפי כהן גדול היו וכו‘ ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הרי שאע“פ שלא היה שם ברכה אלא הזכרה בעלמא היו אומרים בשכמל“ו, עכ“ל. הרי דעתו של הרב ברורה שצריך לענות אחר כל אזכרה של שם ה‘, לרבות כל הברכות וגם נדוננו. ועיין עוד בביאורנו את דעת הרב בני ציון ליכטמן זצ“ל שהזכיר את השכנה“ג הנ“ל.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

מקורות חיצוניים על יהודי צפרו מן המאה ה- 19

קהילת העיר צפרו , כ-28 קילומטר דרומית מזרחית לפאס, ולא הייתה מן הקהילות הגדולות במרוקו, זכתה לתיאור עברה ותרבותה, הודות לחריצותו של הרב דוד עובדיה, רבה האחרון של קהילה זו, שלאחר עלייתו ארצה בשנת תשכ"ה הקדיש מאמצים להנציח קהילה זו. הוא הוציא לאור חמישה כרכים, הכוללים 691 תעודות על חיי היהודים משנת רכ"ח עד תשכ"ג 1468 – 1963, וסקירות על עברה, בהן פרטים על הקהילה ומוסדותיה, יחסים בין קהילתיים, התקנות, החינוך, המשפחה, המנהגים, חיי הרוח, תולדות הרבנים, יחסים עם הגויים, ולבסוף על שלוחי ארץ ישראל שפקדו אותה. רוב התעודות והמקורות ההיסטוריים הם עבריים.

במאמר זה אנו באים להוסיף מידע על יהודי צפרו, רובם משנות ה-80 – 90 של המאה ה-19, המבוסס על חומר שפורסם על ידי אירופאים נוכרים, דיווחי כי"ח והאגודה המקבילה בלונדון " אגודת אחים ", [Anglo Jewish Association]וכן על תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי.

לקהילת צפרו זיקה חזקה לקהילת פאס שהייתה החשובה במרוקו בתחום חיי הרוח, המנהגים והתקנות. הובעה הנחה שקהילת צפרו נוסדה על ידי יהודי פאס שעברו אליה בגלל היחס המשפיל של המוסלמים הקנאים כלפי יהודי פאס.

צרפתי שביקר בשנות העשרים של המאה ה-19 במרוקו כותב על מוסלם שאיים להרוג יהודי בצפרו, שסירב לתת לו מה שהיה בידו, והגוי ניסה להוציאו בכוח.

מיסיונרים בריטיים שפעלו במרוקו ביקרו בצפרו בשנות ה-80 ושתי אגודות הקימו בה בסיסים. האחת בשם British and Foreign Bible Society שנוסדה בשנת 1804 והחלה לפעול במרוקו בשליש הראשון של המאה ה-19 ובסיס קבוע היה לה רק החל ב-1883, והשנייה North African Missionשהחלה לפעול במרוקו בשנת 1883.

בדיווחים של השליחים פרטים על יהודי העיר, עמידתם מול פיתויי המיסיונרים, ופרטים אחרים החורגים מהמטרות של שליחותם. רופא בשם רוברט קאר שליח הכנסיה הפרסביטארית שהגיע למרוקו ב-1886 ושהה בה בשליחות מיסיונרית רפואית במשך שבע שנים, אותה תיאר ביומן שכתב שיצא לאור ב-1894. הוא כותב שכבר לפניו ביקרו בצפרו שלוש מיסיונריות שטיפלו בחולים יהודים ומוסלמים, ואגב ניסו לעשות נפשות לנצרות. כמובן שגם מטרתו הייתה זו תוך כדי הטיפול הרפואי. אבל הצלחתם הייתה זעומה למרות הפיתויים הכלכליים.

הוא הגיע לצפרו מפאס, וכדי שיוכל להיכנס לעיר ביקש מכתב המלצה ממושל פאס, שצפרו הייתה תחת שליטתו. אבל זה סירב לתת לו, בטיעון שנוצרים אינם מורשים לבקר בה, אלא ברשותו של הסולטאן. למרות זאת הגיע לצפרו, התייצב בפני המושל המקומי כמקובל לגבי מבקרים, ושם פגש שני יהודים אמידים שהביאו למושל מתנה לכבוד החג, כנהוג. הוא הבחין בכל שהמתנה בערך של ארבעים דולר הייתה מונחת בפני המושל בתור תזכורת לבאים. יומו הראשון בטיפול בחולים היה יום חג ליהודים, ולמרות זאת בא זרם של יהודים לבקר, כמה מהם חולים ואחרים באו מתוך סקרנות. הם היו שקטים ולמרות היותם פקחים ושנונים קשה היה להיכנס אתם בשיחה על נושאים דתיים. כמה מהם הזמינוהו לבקר בבתיהם לשתיה, ואחרים לשם טיפול בחוליהם. הוא לא הצליח לשכנעם לרכוש עותקים של , הברית החדשה, שלדבריהם הוא ספר "בלתי חוקי" אבל היו מוכנים לקבל ללא תמורה ספרי תנ"ך, לדבריו, יהודי צפרו חרוצים, רבים מהם עוסקים בגננות, אחרים עוסקים בסחר עם השבטים בסביבות העיר. הנשים היהודיות של צפרו מצטיינות בקומתן הנמוכה וביופין. יום לפני עזיבתו את צפרו ביקר במללאח היהודי, בה קיבל הזמנות לבקר בבתים, אבל אף אחד לא היה מוכן לקבל את "הברית החדשה" . המסקנה של שהותו כאן היא כי יש הצדקה לפתיחת בסיס קבוע לאגודה המיסיונרית שלו בצפרו, בה שבעת אלפים תושבים מהם שליש יהודים, וכי מכאן ניתן להגיע לשבטים ברבריים הגרים בסביבות העיר.

לפי הערכתו מספר היהודים הוא כ-2300. דומה שהכוונה למספר הנפשות היהודיות, שהן 460 משפחות או קרוב לחמש מאות משפחות. גם הקצין הצרפתי פוקו, שביקר במרוקו בשנים 1833 – 1884, מחופש לחכם יהודי, כותב שמספר של היהודים הוא שליש מסך הכל התושבים. לדבריו חיים בצפרו אלף יהודים מתוך שלושת אלפים תושבים. זו גם הערכתו של מיסיונר מטעם האגודה הצפון אפריקאית בסוף המאה ה-19. יש גם אומדן גבוה יותר, מיסיונרית כתבה בשנות ה-80 שמצאה שמספר היהודים כמעט זהה לזה של המוסלמים. לפי אומדן אחר מספרם נע בין אלף לשלושת אלפים נפשות. בדיווחים של כי"ח החל ב-1880 ואילך יש נתונים שונים. בדיווח החודשי באפריל 1880 נאמר שמספר הנפשות הוא 2092 הגרים ב-523 בתים ( משפחות ), ולהם חמישה בתי כנסת. בדיווח השנתי כתוב שחיים שם 700 יהודים. מספר זה תואם את נאמר במכתב שהגיע מצפרו, באמצעות הרב מרדכי בן ג'ו בטנג'יר כמענה לשאלת כי"ח. בדיווח השנתי של כי"ח ל-1884 – 1885 כתוב שחיים בצפרו אלפיים יהודים. כך גם העריך ופרסם מסיונר בשם ד"ר רושה ב-1897 שביקר בצפרו עם אישתו ושהו בה רק יום אחד.

ב-1899 ביקרו שני מיסיונרים משומדים בשם אליהו סמואל ובלום בצפרו, בה לדבריהם יש הרבה יהודים וניסו את כוחם להעבירם על דתם. בדו"ח שכתבו מופיעים הפרטים כדלקמן:

הקאיד – המושל המקומי – אינו מרשה לנוצרים להיכנס לעיר. וכדי שלא נזוהה כאירופאים ולא לעורר תשומת לב, קנינו בגדי מוסלמים. לא עצרו אותנו אבל בהיותנו זרים לא היו מוכנים להשכיר לנו חדרים. רצינו ללתלונן בפני הקאיד, אבל שומריו לא אפשרו לנו להיכנס לביתו. בכל זאת מצאנו דרך להגיע אליו. הקאיד קרא לשייך של היהודים וציווה עליו לתת לנו חדר מתאים. הקאיד שלח לנו מזון ומספוא, בתוספת פקודה שלמחרת עלינו לעזוב את העיר. רכבנו למללאח, אבל החיילים סירבו לתת לנו להכנס, וחילל ניסה לעצור דרכנו בכוח. הדבר משך תשומת לב היהודים, שלבסוף אכסנו אותנו במללאח.  למחרת בבוקר שלח הקאיד שני יהודים עשירים ידידיו לראות אותנו. גם חכם, שלושה בני חכמים, וכמה תלמידי חכמים ביקרו אותנו, אתם דיברנו עברית. יהודים פחדו להכניסנו לביתם. בנו של הרב הראשי בא לבקרנו ואמר " הלוואי ויכולתי לבוא עמכם " כמה מהם ליוו אותנו אל מחוץ לעיר ".

ניתן ללמוד מהדברים על היחס המסויג של המוסלמים לנוצרים, החשדנות כלפיהם, והחשש מפני פעילות מיסיונרית בקרב המוסלמים, ובאשר ליהודים, נסיונות המיסיונרים לשכנעם להכנס תחת כנפי הנצרות לא עלו יפה, למרות שמצטטים יהודי שהביע רצונו ללכת בעקבותיהם. יתכן שאלה דברים המושמים בפיו של היהודי, על מנת להצביע על הצלחה כלשהי בפני שולחיהם.

מחקרי אליעזר-מקורות חיצוניים על יהודי צפרו מן המאה ה- 19

עמוד 416

הטכסים נגד עין הרע שקית מלח וסכין מתחת לכרית עד שעזבתי הבית . אֵלְחֵרְמֵל  אוֹ סֵבּ ,החומר המינרלי הלבן שקוף (שפעם היו מפסיקים בו הדימום לאחר גילוח ), ברגע שחתיכה ממנו נזרקת לאש הוא מקבל עיוות ולאחר ששמים אותו במים קרים יוצא כול פעם עם חורים צורת עין .שהאימהות אומרות הנה העין הרע .

פְלוּקָּאת פְחָאל לוּלִייָּאת אִיתְזִי מֵרְדָא.        

 עם הזמן כמו האחרים באה איזו מחלה

עיִן רָאעָא, סְכִּין אוּלְמֵלְח תֵחְתְ אֵל מֵכְדָא    

עין רעה ,סכין ומלח תחת הכר.

יִבְּכְרוֹ בֵל חֵרְמַל אוֹ סֵבּ דִי יִעְמַל פָאיְאְידָא.    

עושה קטורת עם החרמל וסב שיצא משהו טוב

טוּל אִיָאמְהָא אוֹ מְעִיסְתָא בְּקָּאת הָאקְדָא       

כל ימיה וחייה  נשארה אותו דבר

הפרק הבא הוא על הרבנים שחלקם היו אכזריים ונהגו באלימות (כך זה נקרא בימנו) יתרה .ילד שלא שם לב או לא שמע הרבי ,חתף כפה ,בראש או סטירה כאילו חפץ, והסדיסטים השתמשו בפאלאקא ,מכשיר עינוי שמרימים כפות הרגליים היחפות ובקצב "והוא רחום" חטפו מכות שמנע לכמה ימים ההליכה על הרגליים לרוב ללא תגובת ההורים ,כנראה ההסכמה בשתיקה . (הילדים מקסימום בני שש)

עֵבָּאאוּנִי אֵלְסְלָא מֵסְבָאח חְתָא לְעְשִׂייָּאה.               

לקחו אותי לבית הכנסת מבוקר עד ערב

אֵלְרְבִּי יִעֵלֵם "וידבר" פֵרָאס בֵּלָא קֵּרָאיּאַה.          

הרבי ילמד "וידבר בעל פה ללא קריאה

הַדוּק ,אִידִיהוּם חְפָאף כֵּל דֵרְבָּא מֵקְדִיָאה.            

אילה ידיהם קלות כל מכה מסודרת

אֵלְפַלָאקָּא עְלָא רֵזְלִין מְסָאת אֵלְמְסִיָּאה.               

והפלאקה על הרגלים הלכה ההליכה.

תעודה מספר 33

לאורך כל ההיסטוריה, מקובל היה שנגיד שהתמנה על ידי הקהל או בחיריו, לא ישיא בהוצאולת או בהפסדים שיגרמו לו עקב מעמדו ומשרתו , אך כאן, בתעודה זו, ההיפך ממה שנהוג…ולכן פסקו ברוב קולות, לא לשאת בהפסדים של הנגיד במדיה שייגרמו לו עקב תפקידיו

הת״פז-1727

בהיות כי היינו מקובצים בישיבה שע״ג ב״ה הי״ג והיינו נושאים ונותנים במנהג שהיה נעשה בעיר זו בעניין הנגידות שהיו הקהל נר׳׳ו כותבין לנגיד שכל מה שיפסד והוא בנגידות יתנוהו, ויצא מזה כמה הפסדים לקהל נר״ו בין בהפסד ממון בין בעניינים אחרים בכן נתקבצו יחידי סגולה ראשי קהלינו יש״ץ והם אלו בה״ר יום טוב בן הרוש נר״ו זה, אם קבלה נקבל, ובעצם היום הזה הזמין יצחק הנז׳ לפנינו מיחידי הק״ק והרבה הרוש נר״ו וה' יהודה צבע נר״ו וה׳ יצחק בן חמו נר״ו ועמהם הרבה מהקהל נר״ו והסכימו כולם שמהיום ואילך כל אחד שיהיה נגיד בעירינו זו לא יכתבו לו הקהל נר״ו שמה שיפסד ח״ו הקהל נר׳׳ו יפסדוהו, וגזרו על זה בגזירת נח״ש [נדוי חרם שמתא] ושום יחיד מהקהל שירצה להסכים לכתוב לשום נגיד כנז׳ הוא בכלל ארור ורבצה בו כל ה אלה, וגם אנחנו החותמים הסכמנו על כל הנז׳ והיה זה ביום רביעי בחדש ניסן המעי׳ שנת חמשת אלפים וארבע מאות וששה ושמנים ליצי׳[1726] ומעכשיו מחו בפנינו הקהל הנדז' ושהיו כולם במעמד ששום אחד שיבוא ויכריח לקהל נר׳׳ו עד שיכתבו לו פריעת שום הפסד מעכשיו הכל בטל ולראיה חתמנו פה שתי מלות בני שיטי ושריר וקיים.

שמואל כן חותא ס׳׳ט ישועה כן מו״ה משה כן חמו ס״ט יחייא כן מימון כאמו ס״ט

תעודה מספר 34

ב"ה

בהיות שהרבה והפציר כבוד הרב מרדכי אלבאז ובקש משר העיר להוציאו מהנגידות פעם אחר פעם ושאו"ל [ושמך שלום וכל אשר לך]באחת ועלתה לו לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו ויהי אך יצא יצא, דיבר השר ליהודים למנות אחר תחתיו אשר יצא לפניהם, כאשר ייטב העיניהם.

בדקו ולא מצאו מי נדרש לכל חפציהם, ובהיותם מקובצים אצל השר בחר לו השר להידיד יצחק בן יוסף אבוטבול ומנהו לנגיד בפני כולם וענו כל העם המקובצים שם ואמרו אמן מאיש זה, אם קבלה נקבל, ובעצם היום הזה הזמין יצחק הנזכר לפנינו מיחידי קהלת קדש והרבה עמהם, ודבר אליהם אם קבלתם אותי הודו נא לי שטר מנוי בפני עדים בתנאים נאים המפורשים ונדרשים בשטר מנויו של מרדכי הנזכר ויאותו לו לדבר הזה. ובכן העידונו על עצמם בקניין שלם במנא דכשר למקנייא ביה ונשבע שבועה חמורה הרב יצחק בן שטרית והרב מאיר צבע והרב יהודה ג'ייני והרב יעקב בן סיסו.

ובכוח הקניין ושבועה חמורה הודו וקבלוהו ליצחק הנזכר לנגיד על הציבור לעמוד לרשת ולפקח בענייניהם, והוא עומד עליהם ובתנאי ועל מנת שיכלכל דבריו במשפט בהמלכת צעיר הצאן ישועה בן כבוד הרב יצחק אביטבול נר"ו. על פיו יסע ועל פיו יחנה בכל ענייני הציבור ואפילו לא היה מנויו על פי השר ודל מנוי השר מהכא על פי זה הם ממנים אותו ומקבלים אותו בסבר פנים יפות ותפסו בו להיות נגיד על הציבור וחייבו עצמם חיוב ושעבוד גמור בכוח הקניין ושבועה חמורה בעדם ובעד הציבור שכל הפסד או דררא דממונא דתמטי ליה מחמת הציבור כשיעשה הדבר על פי החכם הנזכר.

על הציבור ליהדר וגם האמנוהו בכוח הקניין ושבועה חמורה בעדם ובעד כללות הציבור במה שמכניס ומוציא משל ציבור נאמנות גמורה כשני עדים כשרים אחר שירדו עמו לחשבון שנים מיחידי הקהל מדי חדש בחדשו אין אחר חשבונם כלום.

ובאותו מצב העידונו בקנין ושבועה במנא דכשר למקנייא ביה ונשבע שבועה חמורה הרב אברהם בן סיסו והידיד שלם אלערבי והרב שלמה בן יששכר אדהאן והידיד אהרן בן גיני והידידי יצחק בטאן והידיד יוסף בן מכלוף בן סלאם בן חמו והידיד יעקב אנצ'אם והידיד יהודה בן הרוש והידידי חיים בן סיסו יחד כלם הודו בקניין ושבוע חמורה כלא אחד מהם בפני עצמו והסכימו על כל האמור לעיל הסכמה גמורה בלב שלם ונפש חפיצה.

כל זה נמצא כתוב בכתב ידו של הרב שאול ישועה אביטבול ואחר כך בשולי הדף כתוב עוד :

כאשר נשארה עדתינו כצאן אשר אין להם רועה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם לפקח בענייני הציבור ובהוצאתם ובהכנסתם.

ובעניין ההטלות והשוחדות והתשורות אשר יצטרך לתת להשר או לשום אחר מאילי הארץ או לאיזה גדול העובר ושב הבלתי נהוגות יעשה על פי המלכת השניים המיוחדים בעדה פה ופה ולא יצטרך לקבץ כלם.

סוף תעודה מספר 34

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה- תעודות-כרך א'- תעודה מספר34-33 –נגידות

87-אִמָא מֵנוֹ מֵנוֹ, אֵמָא כְּללּוֹ כְּללֹּו

או חלק חלק, או הכול

88-אִמָא עֵנְדִי מֵן חְבָּאב, וּמָא סְדוּלֹי בָּאב

כמה ידידים לי, ולא סגרו את הדלת

הכוונה לאשה זקנה ועזובה, שאין מי שיסגור לה את דלת חדרה בערב.

89-אִמָא רִיתִי אֵרָאס ווּמָא בָּאקִּי תְרָא

הו ראש! מה ראית ומה תראה עוד

נאמר על אדם המתלונן על צרותיו.

מזהירים אותו, שנכונים לו עוד מבחנים רבים.

90-אַמְזוּוַקּ מֵן בְּררָּא, אַסְכְבָארְק מֵן דָאכֵל

מקושט מבחוץ, מה שלומך מבפנים

91-אַנָא בּוּכּוּם, ווּנְדֵז עֵלִיכּוּם

אני אביכם, ואעבור ראשון

92-אַנָא בֵלְקְמָא לֵפְמֵק ווּנְתִין בֵּלְעוֹד לְעִינִי

אני מגיש לך אוכל לפה ואתה עץ לעיני

על אדם שהוא כפוי־טובה.

93-אַנָא בֵנְפְסִי, נְסְטֵח פְעְרַסִי

אני בעצמי ארקוד בחתונתי

לאדם שאינו זקוק לעזרה.

94-אַנָא בֵּקְהַלִי, וּואַנָא בְּלָאסִי

יש לי קרובים ואני מחוסר כול

95-אַנָא וּנְתִין, ווּמֵן סְרֵקּ לְפָאס

אני ואתה [בסוד], ומי גנב את המכוש ?

שנינו בעלי הסוד ורק שנינו ידענו על המחבוא,

לכן רק אחד מאתנו הוא הגנב.

96-אַנָא כָּא נֵהְדֵרְלֵק בְּלְעֵגְרִייָּא, ווּנְתִין כָּא תְקּוּללִּי אַסְכְבָאר לווּלַד

אני מדבר אתך אודות עקרות, ואתה אומר לי מה שלום הילד ראה:

97-אַנָא מִיר וּננְּתִי מִיר ווּמֵן יִסוּג לְחְמִיר

אני אמיר ואתה אמיר ומי יוביל את החמורים ?

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

השכלה

לבית ספר דתי כבר לא הלכו. כל מי שרצה להקנות לילדיו השכלה ראויה לשמה שלח אותם לבית הספר ״אליאנס״. ההשכלה אומנם הסתימה ברמה עממית אך למדו גם אנגלית, ערבית והרבה צרפתית. השם היה יומרני ״כל ישראל חברים״ אך החברות היתה חברות בלשון צרפתית צרופה…

הרביצו בתלמידים את כל הכרוך בצרפת: ההיסטוריה של צרפת והגיאוגרפיה שלה, את ספרותה ושירתה, ואם לא די בכך הרי כל המקצועות הראליים: כימיה, פיזיקה, חשבון נלמדו אף הם בשפה הצרפתית.

אמת שזכות גדולה נתגלגלה לידי ילדי צפת ללמוד כבר בשחר חייהם על ענקי הרוח הצרפתייים (רסין ומולייר) במקורם. אך שנים עברו עד שיכלו לעמוד על טיבה של זכות זו, ובינתיים הוטל עליהם עול כבד של שנון חרוזים אין ספור, זרים בשפתם וזרים ברוחם. החוכא ואיטלולא הגיעו לשיאם בלמדם את קורות מסעי הצלב. שננו את החומר שנדפס במוסד קתולי בצרפת ודקלמו אותו בכתה כאשר הצלבנים נקראים בפיהם ״לוחמי קודש״ ואלו המוסלמים מכונים ״הבוגדנים״, משל היו התלמידים נוצרים אדוקים רחמנא ליצלן…

הלימודים ב״אליאנס״ חצו את חייהם לשניים. הבית התנהל באורח דתי למהדרין. לא היה בית בצפת שלא דקדק בקלה כבחמורה. מאידך שררה בבית הספר רוח צרפתית מודרנית חילונית. בכתה חויבו לשבת בגלוי ראש. בהפסקות חובה היתה לדבר בלשון צרפת. משגיחים מיוחדים מונו והם ארבו לחבריהם. משנתפס ילד שדבר עברית – קנסו אותו במיל עובר לסוחר.

בפגשם ברחוב את מנהל בית הספר או את רעייתו המנהלת-חובה היתה לגלות את הראש ולהקדים להם שלום בצרפתית כמובן. אגב, המנהל היה יליד תורכיה ורעייתו … לא ניחשתם? ילידת צפת. ושניהם הספיקו להצטרפת. בבית חובשים כובע ובבית הספר גלויי ראש. לחיים חצויים אלה היו לעיתים השלכות חמורות. הנה יושב לו ילד בשבת בבית הכנסת ומתעמק בתפילה מתוך כוונה רבה. תוך כדי קריאה בסדור הוריד את כובעו מעל ראשו והניחו לידו מתוך הרגל של בית הספר. הוא התפלל בקול רם ובהתלהבות רבה. לפתע הבזיק ברק מנצנץ והורגשה צריבה חריפה על לחיו. היתה זו יד אביו שסטרה על פניו בכל עוז, ״גוי״! נשמעה קריאת זעמו של האב. ליתר תשבחותיו מפיו של אבא כבר לא האזין כי היה בדרך מנוסתו מבית הכנסת. רק בהגיעו הביתה הבין על מה יצא הקצף. הוא התקומם בכל לבו על העוול שנגרם לו, שלא באשמתו. אולם אביו השמרן לא היה מוכן לפשרות בכגון דא. לעומתו, אמו הבינה את מצבו המביך והשתדלה כדרכה לישר את ההדורים.

האוירה בבית הספר היתה קשה במיוחד. משמעת ברזל היתה נהוגה בה. על כל טעות קלה בענייני משמעת נאלץ התלמיד לפתוח את כפות ידיו כלפי מעלה ולחכות בדומיה כנועה לסרגלו של המורה הנוחת עליהן פעמים אחדות. הכל לפי גודל החטא ומצב רוחו של המנחית, הידיים צרבו זמן רב לאחר המכות. הסרגל היה עונש ממוסד ומדוד והנענש ידע בוודאות מה מצפה לו, לא היו הפתעות בנידון. אולם לא תמיד שפר גורלו של הנענש. קרה שהמורה יצא מכליו והיה מפליא את סטירותיו על פני התלמיד. ואז הפנים להטו מכאב ומבושה. זעם מאין אונים נצטבר בלבות המוכים ופחד משתק שרר בכתה. אך לא היה מפלט. ההורים ראו במכות סימן מובהק לחנוך טוב שצאצאיהם מקבלים בבית האולפנא המודרני. לא היה, איפוא, טעם לפנות לעזרתם. בית הספר כלל ארבע כתות בלבד. מבנה זה חייב שהייה של חלק מהתתלמידים מספר שנים באותה כתה. בשנת לימודיהם האחרונה היו תלמידים שהגיעו לגיל מתקדם של חמש עשרה ושש עשרה. יכלת לראות, אתה צעיר התלמידים שזה עתה עלית לכתה זו, בנים מגודלים שלא נפלו בקומתם מקומת מוריהם. אך גם הם לא נמלטו מהמכות. אפשר היה לראות את גבריאל הגבוה עומד מול המנהל מביט ישר בפניו ומקבל את סטירותיו בכניעה משפילה. המכה הכה וצעק: ״אל לך לחשוב שמשום היותך גבוה תימלט מהעונש״!

והמוכה ספג את הסטירות בהתאפקות שבגבורה. כי ברור היה לכל שיש ביכולתו לגבור על מכהו.

הגיע יום והסאה הוגדשה. ההתמרמרות פשתה בין התלמידים. לא עצרו כח יותר לראות את חבריהם מוכים ומושפלים, כאשר כל אחד מהם צפוי לאותו טפול. ביום בהיר אחד פשטה שמועה באויר: ״יש לפעול. יש להכריז על שביתת לימודים. הרעיון נפוץ מיד ונקלט היטב במוחות. שתי בנות יזמו את הרעיון וגלגלו אותו כדי להוציאו אל הפועל. יש להכריז על אסיפת כתה שתתקיים במקום סודי לבל יגונב שמץ דבר לאוזני המורים. בית אחד נבחר למטרה זו. האספה היתה סוערת והתסיימה בהחלטה לשבות. כולם יבואו עד לשערי בית הספר ולא יכנסו ללמוד. למחרת באו כמתוכנן והנה מה העיניים רואות: מפירי שביתה מסתננים האחד אחר השני לחצר בית הספר. ההורים לא הרשו לשבות. נשארו מתי מספר מחוץ לשערים וביניהם שתי היוזמות היו בטוחים שהשביתה הוכשלה. אולם לא כך חשבו המורים. הם הוכו בתדהמה. מי שמע בצפת של אותם הימים על מרי בקרב התלמידים. לאחר התדהמה באה ההתפכחות. הם הבינו שהגדישו את הסאה וצריך היה לכבות את השריפה בטרם תגיע השמועה למרחקים. המנהל והמנהלת הטילו את המשימה על המורה האהוב, ונחוצקר. אמת שגם הוא יצא לפעמים מכליו והנחית כמה מהלומות על תלמיד מחוצף. אך ״לזכותו״ ייאמר שהוא עשה זאת בעידנא דרתחא ולא כעונש מתוכנן בקור רוח סדיסתי. הוא יצא לקראת השובתים המעטים והרעיף עליהם תוכחה אבהית: ״הן לא יעשה כדבר הזה. המורים מייסרים אתכם מתוך אהבה. עליכם לשוב ללימודים ולהתנצל על פריקת העול המקרית.

הם נכנעו וחזרו לכתה מבוישים. לא אכולי חרטה חלילה כי אם מובסים על ידי חבריהם שנטשו את המערכה.

מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל– השכלה

״אם זה רצונך… הנה שמעי״. התיישב אדם על סלע, פתח ואמר: ״זה קרה לפני שנולדת, בטרם נבראת מצלעי״. הוא נאנח והוסיף: ״כאשר נברא העולם שלטו הרוחות ממעל. אז טרם נצטוו לרדת לשאול תחתיות. הן חוללו סביבי ואני חסר תבונה עדיין. הן קמו והשיאו אותי בעל כורחי עם היפה בשדות, לילית שמה…״

״אהבת אותה?״ קינאה לו.

״האם ניתן לאהוב רוח?״

״לב אישה כרוח בלתי נשלט״ משלה לו.

״הרומזת את חזון לעתיד?״

״את תחושותי אני חושפת״ התוודתה.

״לא אהבתי אחרת מלבדך… ההיפך: שנאתי את לילית עד מחנק, שנאה עצומה ממוות, עזה מהחטא הראשון, אך הייתי חסר אונים.״ אמר נרגשות.

״והיכן היה אלוהים שבצלמו נבראת… אשר יעד אותך אלי…״ קנטרה.

״עסוק היה בכינון חוק־וסדר בעולמו אשר ברא.״ השיב.

״ורזיאל?״

״למלאך לא ניתנה עדיין הרשות להתערב ולמסור בידי את הספר־הקדוש.״ פירש לה.

״ומתי השתחררת מיפהפייה זו?״ דחקה בו.

״התעופפה מעצמה, יש לה כנפיים״ גיחך. חוה הזעיפה פניה.

״אז אהבת אותה בכל זאת אם היא נטשה אותך״ קבעה.

״שנאתי אותה, לא נהגתי בה כבוד ושויון, היא קמה ועזבה.

גם את היית נוהגת כך״, אמר.

חוה הביטה בו, מאמינה לדבריו. סערת רוחה רגעה. קרבה ואחזה בידו. היא נשקה לו וחשבה בלבה כי אין לה בחירה בעולם הזה, בו מצויים רק היא והוא: זה הגבר הראשון, היחידי. היא הייתה סקרנית לדעת מה עלה בגורלה של השדה היפה. ״בלכתה ממני״, השיב לה אדם, ״הקימה מדינה משלה, סמוך לים־המלח, היא ממלכת הסטרא־אחרא, זמר־שד קראה לה. שם התחברה עם השדים והרוחות הרעות, כמו אשמדאי האיום…״.

אדם הפסיק את סיפורו ועיין בספר, אחר המשיך: ״עתידה היא לילית לפתות גברים אין־ספור בכל הדורות שיבואו. היא תיכנס לנשמתם, תפתה אותם ותטה אותם מדרך הישר…״

״גברים פתיים״ העירה חוה.

״הכל באשמת האישה״ סנט בה.

״לי די בחטא־הקדמון אמרה.

״בך דבק עדיין רבב פז של גן־עדן… נראה מה יהא בגורל צאצאיך ממין נקבה״ קינטר אדם כמנבא שחורות. חוה התעלמה מן העתיד והתאמצה לפתור את חידת ההווה.

״מדוע חזרה השדה לכאן?״

״התגעגעה אלי״ הקניט אותה והוסיף: ״מתגלה היא אלי מדי פעם, אך אין לה עלי כל השפעה. מיד כאשר הסתלקה ממני נשלחו שלשה מלאכים להחזירה, הם מלאכי הסוד והקמעות לעתיד, ושמותיהם: סעד, סנסנויה וסמנגלוף. התנגדתי בתוקף להשבתה לארץ.

למזלי סירבה לחזור. גאוותנית היא ואינה רגילה בכך שדוחים אותה. על סרובה היא נענשה…״

אדם עשה אתנחתא, נטל את הספר, אמצו לחזהו והביט אל

האופק.שמעתי את קולך ופחדתי, כי עירום אני״ מלמל אדם.

״מי גילה לך שאתה עירום, האם אכלת מעץ הדעת, למרות שאסרתי זאת עליך?״ הוכיחו אלוהים. חוה לא נתנה לו מנוח: ״ומה היה עונשה?״ שאלה בתאוות נקם.

נאנח אדם והמשיך בסיפורו: ״כשהתחברה לרוחות ולשדים נולדו לה ילדי־רוחות רבים מאוד – אלה ילדי השטן העל־אנושיים. על כל יום של סרוב לשוב אלי הם הענישוה במות מאה מילדיה…״

״זרע הפורענות!״ התנחמה חוה.

״לא שדה כלילית תשב בחבוק ידיים, עתידה היא לפגוע ולנקום באמהות וביילודיהך בישר לה מרה, וצמרמורת עברה בגופה של חוה. הניחה ידה על בטנה וחשה את רחש העובר, ראשון ליילודים. אדם פתח שוב בספר רזיאל וביקש בו חיזוק לאשר חזה:

״מיד לאחר שנוצרת את, חוה, לא פסקה לילית מלעקוב אחרינו. עוד בהיותנו בגן־העדן היא ביקשה להרע. היטב חרה לה לראותנו מאושרים. אני חושד שהייתה לה יד בשיחודו של הנחש, בסיועו של סמאל הרשע, המשתייך כיום לממלכתה…״

״בודאי שמחה לאיד על גירושנו מגן־העדן אמרה חוה.

״כן, אנו לא נהיה עוד בני אלמוות, רעייתי, בעוד שלילית תמשיך לרחף ביקום עד־עולם…״ העיר בצער.

״ומה בכוחה להזיק עכשיו?״ שאלה חוה, מתעלמת שוב מן העבר ודבקה בהווה.

״לילית ניסתה לא אחת למשוך אותנו לעולם הרוחות, אך מאז נמסר הספר בידינו אין בכוחה לשלוט בנו…״ בישר לה.

״ומה עם הנקמה שהזכרת?״ שאלה.

״אינך שוכחת דבר, חוה״ הזכיר לה בצער, ״עתידה לילית לפקוד בדורות הבאים את בתי־היולדות ולהמתין במיטות הילדים, צאצאינו לעתיד, כדי להשמיד את האמהות ויילודיהן…״

קריאה קורעת לב נתמלטה מפיה של חוה: ״מה נורא הדבר!״ מלמלה.

״אל דאגה״ ניחם אותה ״ברוב המקרים לא תצלח דרכה. בני האנוש, יוצאי חלצינו, עתידים בכל זאת לפרות, להתרבות ולמלא את הארץ…״

״יהיה צורך להזהירם מפניה…״ הציעה חוה, חרדה לצאצאיה.

״היא ערמומית, אלף פנים לה. בוא תבוא מחופשת למכשפה או לאישה צעירה, לרוח מלטפת או לקול מפתה שאין לעמוד בפניו…״ אמר אדם.

״וכיצד בכל זאת יינצלו ילדינו מציפורניה?״ תהתה חוה בקוצר רוח, דואגת לבניה לעתיד לבוא.

״בעזרת אליהו הנביא״ גילה לה.

״ומיהו זה?״ שאלה.

״נביא, שליח־האל, טוב ומטיב לזרע האדם. הוא יקשור את ידיה של לילית ויגביל את מעשיה. אליהו יהא מגן האמהות והילדים, ונועד הוא לגרש את לילית מחדרי היולדות…״

״השבח לאל!״ פלטה חוה אנחת רווחה.

״יש תנאי אחד״ הוסיף אדם. ״ומהו?״ שאלה בחרדה.

״רגע אחד״ אמר ״זה כתוב בספר, כפי שכל הפתרונות כתובים בו!״ הוא דפדף בדפים המצהיבים ובהגיעו לסימן המבוקש הסביר: ״התנאי הוא… הנה… כן…: ׳אשא עיני אל ההרים מניין יבוא עזרי, עזרי מעם אדוני עושה שמים וארץ׳. את הפסוק הזה יש לכתוב על קלף, כקמע, ועליו יש להוסיף את שמות שלושת המלאכים שנשלחו בזמנו להחזירה אלי והם: סנוי, סנסנוי, וסמנגלוף…״ אדם סיים את סיפורו וחיבק את חוה אשתו. הלילה רד ובאופק עומעמו הדמדומים בזיו ראשוני, אותו הכיר אדם עוד מגן־העדן. הם קמו יחדיו ופסעו לעבר הבלתי־נודע. עם שחר כרעה חוה ללדת. ציריה ייסרו אותה והיא זעקה לחלל המרחביה, בקול עזוב וחסר אונים. נפש חיה לא נראתה בשמים מעל, ועל הארץ מתחת, רק אדם לבדו, ניצב שם, אוחז בספר־הקודש ונושא כפיו השמימה. פתח פיו וצעק: ״חיים, ח…י…י…ם״ והנה חיים! חוה כרעה ללדת תחת עץ ענף ותלד את בנה בכורה קין. ותוסיף כעבור ימים ללדת את אחיו הבל.

אדם וחוה נפטרו לבית עולמם. מותם היה המוות הראשון ביקום. במות אדם נעלם הספר וחלפו שלשה דורות, מאדם ועד חנוך, עד שנתגלה שוב. איש לא ידע היכן טמן אדם את הספר. לא חלף זמן רב ומת גם בנם השני של אדם וחוה. וכך היה הדבר: הבל היה רועה צאן וקין עובד אדמה. קין הביא מנחה לאלוהים מפרי האדמה, הבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן. תפילתו של הבל נענתה ושל קין נדחתה. בהיותם בשדה קם קין על הבל אחיו והרגו.

״ארור אתה מן האדמה!״ קילל אלוהים את קין ומאז היה נע ונד בעולם.

וכך הוטלה עליו קללת־עולם, לפיה יקום אדם על אדם לקחת את נפשו. קין זה עתיד להיות הראשון שנשמתו תרד לגיהנום כדי לחונכו לרוע, לרשע וליסורים. הרצח היה הקללה השלישית שנצטרפה לגורלו של האדם לאחר אבדן האלמוות ואימתה של לילית. קין חטא, כי ספר רזיאל נעלם ממנו לפקוח את עיניו, לכבוש את יצרו הרע ולהפיח במוחו בינה.

חנוך היה בנו של קין, אך שונה מאביו. הוא נודע כצדיק וירא שמים ולכן האריך ימים וחי שלוש־מאות ששים־וחמש שנה. חנוך לא מת כדרך האדם. עליו נכתב: ״ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו, כי לקח אותו אלוהים״(בראשית ה׳ כ״ד). בחייו אהב אלוהים את חנוך, השפיע עליו מרוב חסדו וגילה לו את סודות היקום.

באחד הימים עמד חנוך ליד מעיין, שנבע מצלע הר והיה מפכה במים חיים וזכים. חנוך טבל בהם והתקדש, והנה נפלה עליו תרדמה עמוקה ויחלום. בחלומו נגלה לו רזיאל ושרביט זהב בידו. קרן אור נשלחה מכותרתו ונחה על מערה רחוקה בקצה ארץ.

״חנוך, קום ולך עם האור!״ שמע קול קורא. כאשר התעורר נעלם המלאך, אך קרן האור שלוחה הייתה מקצה שמים אל האופק. הלך חנוך עד הגיעו לעיר אשר בנה והקרויה על שמו. זו הייתה העיר הראשונה בעולם. בהגיע חנוך לשערי העיר, יצאו תושביה לקראתו והקבילו את פניו בכבוד־מלכים. הוא הודה להם וביקש שיניחוהו לנפשו, כי לא רצה שיתגלה סודו. התפלאו התושבים מדוע כועס עליהם איש־האלוהים, אך כיבדו את רצונו. את לילו הראשון בילה במערה מרוחקת. עם שחר נשא עיניו לשמיים. קרן האור זהרה עדין בקצה רקיע וראשה נעוץ במערה אחרת שבצלע הר. הלך וטפס שמה.

״היכנס חנוך״ שמע קול בוקע מהמערה. אור בוהק ביהלום האיר בה את האפלה. הייתה זו הילת זוהר שאפפה את הספר שהוטמן בה. ניגש ונטל אותו בידיים רועדות. יצא אל הפתח ונשא תפילה לבורא עולם. בן רגע נתקפלה קרן האור השמימית ונעלמה.

מאותו היום לא הניח חנוך את הספר מידיו והיה מתעמק בו ולומד את סודותיו. באמצעותו ידע את קורות העתיד ודברי ימי הדורות הבאים, את רזי אחרית־הימים וחישוב הקץ.

לפני מותו, כשהוא מופלג בשנים, הטמין חנוך את הספר באותה מערה עצמה, שם שכן עד שניתן לנח בן למך, אשר היה צדיק ותמים בדורותיו.

באחד הימים, בהיותו רועה צאן, נשלח לנח המלאך רפאל ואמר לו: ״אני נותן לך ספר זה כי מצאתיך צדיק וישר… ועתה אגלה לך את כל הרזין שבספר״. כך למד נח את החוכמה לבנות את התיבה בתקופת המבול, להישרד אחריו ולחדש את תחיית האדם, החי והצומח על פני כדור־הארץ.

במות נח עבר הספר לבנו, וזה מסרו הלאה עד אברהם אבינו, וממנו ליצחק וליעקב שמסרו ללוי, וממנו למשה, לאהרון ולפנחס, וכן לכל הדורות שאחריהם עד עולם. כל זאת כדי ללמוד רזי־היקום, לצפות אחרית אנוש ולכתוב לכל אדם גורלו ומזלו, כדי שינצל מכל צרה ומצוקה.

עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014-הבריאה וסוד הקמע– עמוד 23