מורשת יהדות מרוקו

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

מאמר בירור למנהג העולם לענות

שאלה: האם בתקופת הראשונים היה חכם אחד שסייג דברים אלו ואמר שאין לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהם ידי-חובה?

תשובה: לא. הראשונים שעסקו בסוגיה זו לא חילקו, ואדרבה מדוקדק מלשונם שהייתה כוונתם לרבות את כל סוגי הברכות, ולא די בכך אלא שגם כל העולם נהגו לענות בהוב“ש על כל ברכה (וכפי שמעיד

הרב חיד“א זיע“א), ועוד דמר“ן מלכא זיע“א הביא בשלחנו הטהור את דעות הראשונים הנ“ל להלכה, ופסק כפי לשונם שצריך לענות ברוך הוא וברוך שמו ”על כל ברכה“ ”בכל מקום“. הערעור על ההלכה

שהורו הראשונים לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצא בהן יד“ח, החל רק בתקופת האחרונים. נדון בערעורם בסמוך בעזרת החונן לאדם דעת.

כוונות בעניית ברוך הוא וברוך שמו:

רבים מגדולי ישראל לאורך כל הדורות שיבחו מאוד ענייה זו ואמרו עליה שבחים רבים וגם רמזו בה כוונות רבות וכעין מה שכתב הגאון השל“ה הקדוש ז“ל (הביא דבריו מהר“ם אבוחצירא זלה“ה בשו“ת יפה שעה סי‘ יט) בספר שער השמים פירוש התפילה שהביא בשם רבינו האר“י ז“ל וזו לשונו: בקונטרס האר“י מצאתי כתוב וז“ל כוונת ברוך הוא וברוך שמו, כנגד ארבע אותיות הויה ברוך הוא. כי ברוך אות יו“ד. הוא ה“א ראשונה של שם וברוך וא“ו של שם שמו אות ה“א אחרונה של שם וכו‘ ע“כ. ובהגה שם הביא דברי רבינו משה קורדובירו ז“ל וזו לשונו: נהגו בהזכיר ש“ץ השם לומר ברוך הוא וברוך שמו וכו‘ ועוד שם דברים מופלאים. ומרן אביר יעקב אבוחצירא זלה“ה (שערי תשובה אופן כ“ג) האריך מאוד בעומק הכוונות שיש לכוון בעניית ברוך הוא וברוך שמו ואלה דבריו בקיצור רב: ”כי לקח טוב נתתי לכם“ סופי תבות ”בחיים“, לרמוז דעקר החיים בעולם הזה ובעולם הבא היא ענית הברכות כרמוז ב“כי לקח טוב“, כמו שכתבנו, ועל זה אמרה התורה (דברים ל, יט): ”ובחרת בחיים“. ואפשר לומר עוד בזה מה שאמר הכתוב (שם טז, כ) ”צדק צדק תרדף למען תחיה“ וכו‘. דמלת צדק גימטריא אהי“ה[ ס“ג] אדני מ“ה, שהם כונת ”ברוך הוא וברוך שמו“, כמו שכתבנו.“ עוד כתב הרב זלה“ה: ”ישוב ירחמנו יכבש עונתינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם“, ישוב ראשי תבות: ברוך יהו“ה וברוך שמו… דבשביל העניה שעונה האדם ומשיב באמרו ”ברוך הוא וברוך שמו“, על ידי זה ה‘ ירחמנו ויכבש עונותינו“, עכת“ד זצ“ל.

עוד ראיתי מה שכתב הסבא מקלם זצ“ל (הובאו דבריו בספר בני בנימין פירוש לפ“ב ועוד) שכדאי היה להקב‘‘ה לברוא את העולם למשך ששת אלפים שנה כדי שיהודי יזכה לומר פעם אחת בלבד בכל משך זמן הבריאה "ברוך הוא וברוך שמו".

מנהג ישראל– דין הוא:

המנהג שהוא יסוד חזק להישען עליו היה פשוט לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות מעין אלו בפזורה הספרדית בצפון אפריקה, מרוקו, אלג‘יר, תוניס, ג‘רבה, לוב, מצרים. הוא גם הופיע בלבנון, סוריה,

טורקיה, איטליה, בוכרה, בארץ הקודש– בצפת, בירושלים וגלילותיה, וכן בכמה מארצות אשכנז.

אמנם בארץ ישראל קראו תיגר מספר חכמים גדולים שליט“א, על המנהג שהיה פשוט בהרבה ממסורות ישראל לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצאים בהן ידי חובה, וטענו שהעונים כן עושים "הפסק“ בברכה. ולפלא הדבר בעינינו תהייתם זו, כי הרי ידוע שמנהג שנהגו ישראל ע“פ הוראת איזה חכם ובהסכמתו עוקר את ההלכה, ובוודאי אם למנהג אחד יש מספר מקורות בפוסקים קמאי ובתראי

שהוא עוקר הלכה, ועל אחת כמה וכמה מנהג שיש לו עשרות מקורות הכתובים וגלויים אצל ענקי הפוסקים שהוא עוקר כל הלכה, ובכל זאת כמה חכמים גדולים מצוקי ארץ שליט“א מדורנו עזבו את כלל זה והרימו יד במנהג זה ובאחרים עד כדי כך שכתבו (עין יצחק ח“ג עמ‘ קסה): ולא כאחרים המתעקשים לומר בקול רם ברוך הוא וברוך שמו“, ולא היא כי אמת של תורה צריכה להיאמר, בְּקֹלות וּבְרָקִים, וההולך אחר מנהג אבותיו איננו ”עקשן“ ח“ו אלא צדיק, ומקרא מלא הוא (משלי):"שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך“, ועוד ”דאסור לזלזל במנהג ישראל אפילו כל שהוא“ (חת“ס זיע“א, חאו“ח סי‘ נא).

הערעור על המנהג

ספק ברכות להקל:

יש מערערים למנהגנו הקדוש שכולו אהבת ה‘, בטענה כי במקום ספק ברכות נקטינן להקל, ואם כן שב ואל תעשה עדיף, וכדאי לחשוש לאותן דעות הסוברות שענייה זו מהווה הפסק, ולא לענות ברוך הוא וברוך שמו.

אך ידוע ומפורסם הכלל ש“ספק ברכות להקל במקום מנהג לא אמרינן“, וכעין מה שכתב הגאון הרב חיים סתהון זצ“ל (בארץ חיים, קונטרס הכללים, כלל י) וז“ל: ”והיכא שכבר נהגו לברך במילתא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא שבקינן מנהגא… ואפילו היכא דמרן ז“ל ס“ל כהפוסקים לא לברך“ ע“כ; ועיי“ע בברכ“י לרב חיד“א זצ“ל (סי‘ ז אות ב); בן איש חי פרשת לך-לך; כף החיים (סי‘ יז אות ב); שדי חמד (ח“ו מערכת ברכות סי‘ א אות ו) ועוד רבים, ואם כן כאשר יש מנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שאדם יוצא בהן ידי חובתו, נדחה הספק, ונוהג המנהג. ועל אחת כמה וכמה כאן בנד“ד, שהספק אינו בברכה עצמה, כי עניית ברוך הוא וברוך שמו איננה ברכה, אלא עניה ממין הברכה.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

מאמר בירור למנהג העולם לענות

זאת עולה מן המדב“ר: דמנהג מרוקו וצפון אפריקה ועוד קהילות רבות, לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה וברכה, לרבות ברכות שיוצא בהן ידי חובה, מנהג נכון וטוב הוא, והוא כדעת כמה מהראשונים ומרן הש“ע, וחובה לקיימו, ו“אל תטוש תורת אמך“ כתיב.

שומע כעונה:

קושיה נוספת על מנהגנו מעלה הרב דבר שמואל אבוהב זיע“א (סי‘ רצה) מדין שומע כעונה, דלפי דין זה שומע הברכה המתכוון לצאת בה הינו ממש כעין אומרה, ואם כן הרי שהשומע עונה בהוב“ש על ברכת עצמו, וכאילו אמר: ”ברוך אתה ה‘ ברוך הוא וברוך שמו אלוהינו מלך העולם“ וכו‘. והעושה כך לאו שפיר עבדי, והוא משנה ממטבע הברכות שקבעו חז“ל וכו‘. אמנם מהנאמר בש“ע (סי‘ קכד ס“ו) יוצא

שהשומע ברכה ומתכוון לצאת בה, צריך לענות בסופה אמן, ואין זה כעונה אחר ברכותיו כי סוף סוף אין דמיון מוחלט בין המברך בפיו ובשפתיו את הברכה לבין השומע אותה ומכוון בליבו לצאת בה, ושוני איכא בין השנים. ולזה הסכים הרה“ג יצחק יוסף שליט“א (עין יצחק ח“ג עמ‘ קפה) שכתב על שומע הברכה (ומתכוון לצאת בה) שצריך לענות אמן, וזו לשונו: ”ואין זה בכלל העונה אמן אחר ברכותיו שהוא מגונה,

דסוף סוף לא בירך בעצמו ממש, אלא יש לו דין שיוצא ידי חובה כאילו בירך בעצמו, ועניית אמן הרי היא כהסכמה למברך, והיא היא הגורמת לחיבור שבין המברך לשומע“ ע“כ.

ועל בסיס ההבנה הזו כתב מופה“ד מרן הגר“ש משאש זלה“ה (שומ“ג ח“ב סי‘ לד) דהוא הדין בברוך הוא וברוך שמו שאין העונה עניה זו כעין המברך, כי כפי שאמרנו, שוני איכא בין המברך לשומע, וזו לשונו הטהורה: ”ודבר דמסתבר הוא. דכיון דהטעם הוא ממה שאמר משה רבנו ע“ה, כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלוהינו, אדרבה, זהו דבר שבחובה, דאסור לשמוע שם ה‘ ולא לגדלו. ובשלמא המברך, במה

שאמר ”ברוך אתה ה“, הרי ברכו וגדלו. אבל השומע שהוא שותק, אף דשומע כעונה, אבל אינו דומה למדבר עצמו, וכמו שחילקו גבי אמן, דלא מיקרי עונה אחר ברכותיו, כיון שאינו רק שומע. הכא נמי

לענין ברוך הוא וברוך שמו כיון שאינו רק שומע, לא נפטר מזה. וחייב הוא לגדל לאלהינו יתברך. במה שיאמר בהוב“ש, שהוא מאשר ברכת המברך בפיו ובשפתיו. ולא יסמוך על השמיעה לבד, ואין בזה שום הפסק כלל, ואדרבה חובה היא לעשות כן“. עד כאן לשונו הבהירה. וכ“כ מו“ר הגר“ש טולידאנו שליט“א בדברי שלום ואמת ח“א עמ‘ 155

השמטת מילים מהברכה:

ערעור גדול נוסף על המנהג לענות עניית ”ברוך הוא וברוך שמו“ בברכות שיוצאין בהן ידי חובה נשמע מפי הרב שושנים לדוד פרדו זצ“ל (ברכות פ“ח, משנה ח), והרב מטה יהודה עייאש זלה“ה (סי‘ קכד, סק“ב) בטענה שבזמן שאדם עונה ענייה זו הרי הוא מפספס את המשך הברכה מפי המברך (מפספס את המילים: אלוהינו מלך העולם וכו‘), ולא שמע את כל הברכה. והלכה פסוקה היא (ש“ע או“ח סי‘ קכד ס“א) שאם אדם חפץ לצאת ידי חובה ע“י ברכת חבירו הוא חייב לשמוע את כל הברכה מראש ועד סוף וצריך לכוון לצאת ידי חובה. ובנדוננו שהעונה בהוב“ש לא שומע את המשך הברכה מפי המברך, הרי שהוא לא יצא יד“ח.

תשובה: יש לבעיה זו תיקון, כי הרי לפי מנהגנו הש“ץ או המברך ממתין לכל הקהל שיענה בהוב“ש ורק לאחר סיום עניית הקהל, ממשיך המברך את הברכה. וכפי עדותם של מרן הגאון רבי שלום משאש

זצוק“ל (שומ“ג ח“ב סי‘ לד, ד“ה והנה) ומו“ר הרה“ג שלמה טולידאנו שליט“א דברי שלום ואמת ח“א עמ‘ 155 ). ומרן הגאון רבי מכלוף אבוחצירא זלה“ה יפה שעה סי‘ יט) כתב על דברי הרבנים שושנים לדוד ומטה יהודה זצ“ל, וז“ל: ”והמעיין בדבריהם ז“ל יראה בעיניו דיש לחלק בין אנשי אירופא ובין אנשי המערב הפנימי (מרוקו), דכל טעמו ועיקר דבריו לביטול המנהג הוא משום שאין החזן ממתין עד שתכלה עניית בהוב“ש ובכדי שיענו הקהל אמן בסוף הברכות, והנפקא מינה לדידהו לבני אירופה

שממהרין הרבה ואין שיעור לענות בהוב“ש עם אמן דסוף הברכה, אבל לדידן המנהג הוא שהחזן שותק עד שהקהל גומרים עניית בהוב“ש ואחר כן חותם והקהל עונים אמן בסוף כל ברכה וברכה, זהו מנהג כל המערב… וממילא על פי האמור אין ראוי לבטל המנהג דזיל בתר טעמא, דטעמא מאי אמור רבנן, הרב שושנים לדוד והרב במטהו ז“ל לבטל המנהג, הוא משום שאין השומע שומע הברכה מתחלה ועד הסוף, אבל במקום שבטל טעם זה כדידן אם כן ראוי לקיים ולאשר המנהג“ וכו‘.

ועוד דהמציאות מורה לנו שהציבור נגרר אחרי המברך, בשומענו פעמים רבות שכאשר הש“ץ מברך (ברכות שיוצאים בהן יד“ח, כגון בחופות, הבדלה וכיו“ב) ע“פ המנגינה המרוקאית, כל הציבור משיבו

בהוב“ש ועל פי אותה המנגינה, ואף הללו המורגלין בטעותם לא לענות בהוב“ש לעולם, עונין ומשיבים לו. ואך כאשר הש“ץ מברך בנעימת אשכנז, כמעט ואיש לא משיבו בהוב“ש לבר מהמורגלין להשיב תמיד

על כל ברכה. ושאלתי פעם לחכם אחד מיוחד המומחה לנוסחאות התפילה המרוקאיות ולמנגינותיהן ואמר לי שכגון בחזרת התפילה, הש“ץ מברך על פי מנגינה מסויימת והציבור עונה לש“ץ בהוב“ש ע“פ המשך המנגינה שהש“ץ התחיל בה, ואילמלא עניית הציבור, הש“ץ לא יוכל להמשיך את הברכה במנגינתו. וזו ראיה מהימנה להיות הש“ץ או המברך ממתין לעניית בהוב“ש, ורק לאחר מכן ממשיך הוא בברכתו.

דקדוק בדברי מרן:

הרה“ג עין יצחק שליט“א (ח“ג עמ‘ קצ) מערער על מנהגנו וכותב שלדעתו גם מרן הש“ע יסכים שלא עונים בהוב“ש בברכות שיוצאים בהן יד“ח, וטעמו בידו כיון שמרן הש“ע סידר דין עניית בהוב“ש דווקא בהלכות חזרת הש“ץ (שכיום אין יוצאים בה ידי חובה), וכוונת מרן שצריך לענות על כל ברכה בחזרת הש“ץ בהוב“ש.

ואמנם כבר פרשנו אחרת את דברי מרן לעיל, דמדקדוק דבריו מוכח שבא לרבות את כל סוגי הברכות. אבל מ“מ יש להקשות על טענתו זו, דהנה כל דיני עניית אמן בברכות הנהנין הזכירם מרן הש“ע בהלכות חזרת הש“ץ (סי‘ קכד) כגון: אמן קטופה, ואמן חטופה וכו‘, ובודאי שאין לומר שכל הדינים האלה נוהגים רק בחזרת הש“ץ, אלא בכל ברכה וברכה שאדם שומע. והוא הדין ממש בעניית ברוך הוא וברוך שמו, שמרן הקדיש לכך סעיף נוסף ועצמאי בתוך הלכות ברכות, והוא קאי על כל ברכה וברכה, ולא רק בחזרת הש“ץ.

ואם תאמר דשונה עניית בהוב“ש שהיא רק מנהגא (שלא הוזכרה בתלמוד) מעניית אמן שהיא מן הדין. הרי שמעת שכתבוה הרא“ש והטור, ופסקה הש“ע להלכה בשלחנו (סי‘ קכד) דצריך לענות על כל ברכה שאדם שומע, בכל מקום, שוב אין לנו לערער על דבריהם, שכבר קבלו אבותינו עליהם ועל זרעם הוראות מרן כנודע (וכדברים אלה פירש הגר“ש משאש זיע“א בכתביו, עיין להלן באות נב). נמצאת לשונו של מרן מבוררת ומדוייקת לקיים המנהג לענות בהוב“ש גם בברכות שיוצאים בהן ידי חובה.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

ט. הפרי חדש רבינו חזקיה די סילוא זצוק“ל מחכמי ירושלים (על או“ח סי‘ קכד אות ה‘. ובסי‘ קכח סעיף י“ג) ומצא בדבריו יסוד לזה מהש“ס ע“ש. והוא ז“ל דעתו שעל כל הזכרה של שם ה‘ צריך לענות ברוך הוא וברוך שמו, ואע“פ שאין מנהגנו כן, מ“מ הדבר פשוט שדעתו ז“ל שצריך לענות על כל ברכה ששומע. עוד כתב הרב פר“ח זצ“ל (בספרו מים חיים מערכת יוה“כ פרק ב ה“ז) וז“ל: ”שנאמר כי שם ה‘ אקרא מכאן יש לדקדק דעל הזכרת השם אפילו בלא ברכה צריך לומר ברוך הוא וברוך שמו“ ע“כ.

י-הרב הגדול המפורסם הרב יאיר חיים בכרך זצלה“ה כתב בספרו על הש“ע- מקור חיים (סי‘ קכד ס“ה) וז“ל: ”ושמעתי מדקדקים שבכל פעם ששומעים שם ה‘ ב“ה מפי הש“ץ או בקרובץ ובסליחה אף שאינו בברוך, אומרים ברוך הוא וברוך שמו, ואין להפסיק בשום מקום בשביל בהוב“ש, מג“א“, ע“כ ועיין מה שכתבנו בביאור דעת הפר“ח והרב שתלי זתים וצרפה לכאן. עוד הוסיף הרב ז“ל שם: ”ובקריאת ש“ץ בס“ת, ובספר מוסר דמ“ב ע“א ז“ל: וכשישמע מפי הש“ץ ברוך אתה ה‘ יאמר ברוך הוא וברוך שמו, והכי מוכח בס‘ אור חדש דל“א ע“ג דדוקא ברכה, והכי משמע מלשון הרא“ש בשו“ת כלל ד‘ די“ט ולשון הש“ע“, עכ“ל הבהירה והמובנת. עוד הוסיף שם בסוף: ”ויזהרו שלא לומר ברוך הוא וברוך שמו לפני שאומר המברך השם, קל וחומר מאמן חטופה, ובפרט בברכות דשחר, דרבים נכשלו בזה“, ע“כ. וראה בדקדוק לשונו הטהורה, דאף שהכיר הרב זצ“ל את החשש שיש בעניית בהוב“ש שהעונה יכול חלילה להפסיד שמיעת מילה מהברכה, לא ביקש למנוע עניה זו בגלל החשש הזה, אלא רק להזהר ממנו כפי מנהגנו, מפני מעלתה הגדולה כפי שבאר כוונותיה שם.

יא. הרב אליה רבה זצוק“ל כתב (סי‘ קכד ס“ה) וז“ל: ”על כל ברכה וכו‘, נראה דלאו דווקא ברכה אלא אפילו הזכרה בלבד דהא כתב בהג“א הטעם. וכן מצאתי בסוף סי‘ שכ“ג כתב בענין זה שאין להוסיף הגדול אם לא בעשרת ימי תשובה ולא נהגינן גם בעשרת ימי תשובה וכן כתב בקיצור של“ה כ“כ של“ה שם“, עכ“ל. הרי שגם הוא ז“ל דעתו שעונים ברוך הוא וברוך שמו על כל הזכרה שהיא, ובודאי בכל הברכות. עוד כתב הרב אליה רבה ז“ל (בסימן מו סעיף יג) וז“ל: כתב של“ה דף רנ“ו ילמוד אדם בני ביתו שיאמרו כל הברכות בקול רם הן ברכות המצות  הן ברכות הנהנין, חדא שהקול מביא לידי כוונה, ועוד שהשומעים יענו ברוך הוא וברוך שמו ואמן, ע“כ.

יב. הרב הגדול ר“מ ואב“ד כמהר“ר יצחק פאציפיקו זצוק“ל כתב כדברי הרב מעשה רוקח המובא להלן, וחיבר גם הוא פסק על נושא זה כפי שהעיד מו“ר הרב מסעוד חי רקח זלה“ה (בחידושיו על הרמב“ם פרק א‘ מהלכות ברכות הלכה י“א).

יג. מעשה רקח– הרה“ג רבי מסעוד חי רקח זצוק“ל (על הרמב“ם פרק א‘ מהלכות ברכות הלכה י“א) אחר שדחה את כל ראיותיו של הגאון מהר“ש אבוהב זלה“ה, כתב בסוף דבריו: ”עפ“י האמור ומבואר והסברא והמנהג הם עמודי ההוראה שהרי בכל תפוצות ישראל אשר שמענו שמעם, בכל הברכות של הש“ץ מברך להוציא את הרבים ידי חובתם ובכללם ברכת שופר והלל ומגילה וכיוצא, כל הקהל כאחד עונים ואומרים ברוך הוא וברוך שמו וכו‘ ואם כן בואו ונומר ששום אחד מכל קהל עדת ישראל

לא יצאו ידי חובת ברכות אלו מעולם, או שעשו שלא כהוגן, שהרי הפסיקו בברכה בעניית ברוך הוא וברוך שמו. וידוע דגדול המנהג וכמ“ש התוספות בברכות (כא: ד“ה עד) ע“ע ולא לישתמיש שום פוסק

ראשון או אחרון ז“ל דלימא כי הך חידושא. ועוד אני מעיד שאפילו בק“ק ספרדים שהיה מתפלל בו הרב החסיד הנ“ל (מהר“ש אבוהב זיע“א) כאשר הוא מפורסם לכל, לא ראיתי ולא שמעתי מי שעושה כן, ואחר נשיקת עפרות זהב לו, חש לן שלא לחוש לכבוד המקום ברוך הוא ולמנוע עצמינו מלגדל ולרומם שמו הגדול ב“ה לעד, ובפרט ע“פ הסוד שאומרים שיש סוד גדול וכוונה עצמית בעניית ברוך הוא וברוך שמו אמן על כל ברכה ותפלה. גם הרב הגדול ר“מ ואב“ד כמהר“ר יצחק פאציפיקו נר“ו, הודה לדברי, וחיבר גם הוא פסק על זה בראיות נכונות. ע“כ.

יד. הרב דוד מזרחי זצ“ל כתב בשתילי זתים (סי‘ קכד, סעיף ה‘ הערה י“ג) וז“ל: על שם הכתוב כי שם ה‘ אקרא וגו‘ ועוד דאפילו כשמזכירים צדיק ב“ו צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה (טור בשם הרא“ש), ומזה נראה דלאו דוקא כששומע ברכה אלא אפילו הזכרת ה‘ גרידא (וכ“כ הפר“ח סי‘ קכח)“, עכל“ה. ואף ע“פ שאין מנהגנו כוותיה וכהפר“ח שהם דעתם ז“ל שצריך לענות בהוב“ש על כל הזכרת שם ה‘, ואנו עונים רק בשם ה‘ המצוי בלשון ברכה, ומנהגנו זה מדוקדק היטב בלשון הטור והש“ע

שכתבו על כל ברכה ששומע וכו‘ (חוץ ממספר מקרים בודדים), מ“מ הרי הרווחנו מהוראתם שודאי סברו שצריך לומר ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצא בהן יד“ח, מדלא חילקו בדבריהם בין ברכה לברכה, ומהוראתם לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל הזכרה של שם ה‘ (גם בברכת כהנים). ואחר זה כתב הרב שתילי זתים הנ“ל ז“ל: ”ופשוט דבמקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאמרו (עיין מ“א) “ואין להוכיח מפה דהרב ז“ל התכון לברכות שיוצא בהן יד“ח, כי זה אינו, כיוון שהרב כתב שם לעיין במגן אברהם, ששם כתב המג“א ע“ה: ”ופשוט דאם עסוק במקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו“ וכוונתו ז“ל לקורא קריאת שמע וכיו“ב, שאינם רשאים להפסיק בעסוקם (וע“ע במג“א סי‘

נו). ואחר המח“ר, כ“ז כתבנו דלא כהרב זית רענן שליט“א שהביא שם סקי“ג) דברים מדיליה ומדברי עוד פוסקים ע“ה, אך לא כהרב שתלי זתים שלא חלק בין הברכות, וכפי שבררנו לעיל ועוד שמעתי כי הרה“צ מהר“ח קורח זלה“ה כתב וז“ל: ”כששומע איזו ברכה מפי איש, צריך לדקדק ולשמוע הברכות מפיו מה הוא מברך, וצריך לענות כששומע מפיו שאומר ברוך אתה יענה ויאמר ברוך הוא, וכשהמברך

מזכיר ה‘ יענה ויאמר ברוך שמו, ואחר שמסיים המברך הברכה יענה אמן“ ע“כ.

טו. סידור רבי אברהם טוביאנה זלה“ה– ממקובלי אלג‘יר, סידור המסודר ע“פ הוראות הרב האר“י זלה“ה (בהלכות חזרת הש“צ) כתב וז“ל: ובחזרה זו יהיה זריז ונשכר לענות אמן… וגם בענין עניית ברוך הוא וברוך שמו כי סודו גדול והוא יחוד ד‘ אותיות שם הקדוש זולת סודות העמוקים בו, ובמדרש אמרו רז“ל, המבטל קדוש וברוך ואמן יהא שמיה רבא גורם למעט העטרה וחייב נדוי עד שישוב וייבא קרבן לפני הצדיקים לעתיד לבא“ עכ“ל.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

טז. הגר“א זצ“ל ציין (על ש“ע או“ח סי‘ קכד ס“ה) על כל ברכה וכו‘: ”כמ“ש ביומא ל“ז ע“א. תניא רבי וכו‘ חנניה וכו‘. ועיין טור“, עכ“ל. יש לדקדק מדבריו ז“ל שדעתו היא שמקור המנהג הלז‘ מופיע בש“ס דיומא (ולא ממשנת חסידות שנהג הרא“ש). אך מ“מ יש לשאול מה חידוש יש בדבריו הקדושים והקצרים שכתב: ”ועיין בטור“, הדבר פשוט שיש לעיין בטור לפני לימוד הש“ע, ונראה לישב כי רמז לעיין בטור שהביא דברי אביו הרא“ש לענות ב“ה וב“ש על כל ברכה שאדם שומע (וזה ממש הפך מהסיפור שהובא במעשה רב סי‘ מג, דעדיפים דברי הרב על סיפורי מעשה) וראה לקמן מה שהרחיב הרב דמשק אליעזר,

ביאור דברי הגר“א ז“ל (הביאור הנ“ל בתוך דברי הגר“א זלה“ה לקוח מתוך כתבי מרן הגר“ש משאש זיע“א ולא מדילי, אפ“ר).

יז. מרן החיד“א זצ“ל– בברכי יוסף (או“ח סי‘ ריג אות ג‘) הביא דעות המתירים והאוסרים וכתב שם שלא מצא ראיה מכרעת לאחד מהצדדים. אך הואיל ויצא מפום אריותא, נכון להזהר, אך אין למחות במי שעונה. וכ“כ בטוב עין (סי‘ יח, אות מא). אמנם בשו“ת יוסף אומץ (סי‘ ע אות ג) הביא דבריו שכתב בברכ“י וסיים וז“ל: עד כאן דברי שם. ומנהג העולם יודעים ולא יודעים לענות ב“ה וב“ש אף בברכה שיוצאים יד“ח, עכ“ל. נראה כוונתו שחזר מדבריו הראשונים, ושצריך ללכת אחר מנהג

העולם בסגירת עינים, דודאי מיוסד הוא על האמת. וכדברי המעשה רוקח ע“ה.

ועל כל הנ“ל הוסיף מרן הרב חיד“א ע“ה בספרו שיורי ברכה (סי‘ קכד) וז“ל: ”וכבר אני העני כתבתי בספר הקטן ברכי יוסף סימן רי“ג אות ג‘ כמעט שעברתי לדבריהם דרבנן ולא מצאתי ראיה מכרעת לזה, ומנהג העולם להפך (לענות ברוך הוא וברוך שמו) ואין למחות בידם“.

(פירוש וביאור דברי מרן החיד“א זצ“ל הנ“ל לקוחים ממש“כ הגר“ש משאש זצוק“ל בביאורו

את דעת מרן הרב חיד“א זצ“ל בספריו).

יח.הרה“ג שמואל לנייאדו זצוק“ל מחכמי ארם-צובא העתיק בספרו שלחן המלך (סי‘ כג סעיף לד) את דברי מרן לענות על כל ברכה שהוא שומע, ב“ה וב“ש, ולא חילק שום חילוק בין חייב בה או לא חייב בה, ומדלא עביד הכי מוכרח שכיוון בדעתו לכל ברכה.

יט. הרה“ג המפורסם רבי יוסף רפאל חזן זצוק“ל בעל שו“ת חקרי לב היה גם הוא עונה ואומר ברוך הוא וברוך שמו, כפי שהעד העיד בנו הגאון רבי חיים פלאג‘י זצ“ל בספרו יפה ללב (סי‘ קכד אות יב) ושם כתב לקיים המנהג לכתחילה, וכך הורה לו זקן הוא זקנו הקדוש רבי יוסף

רפאל חזן זלה“ה.

כ. החתם סופר זצוק“ל– הגאון מהר“ם שיק זצ“ל העיד על החת“ס זצ“ל וכתב, שבבית מדרשו של הגאון החתם סופר זצוק“ל נהגו לענות ב“ה וב“ש בברכות שיוצאים בהן יד“ח, ולא מיחה בידם. ונראה מדלא מיחה בהם, דעתו היתה נוחה עם מנהג זה. אומנם בעל השדי חמד ע“ה (ח“ד, אסיפת דינים, מערכת ה“א ערך הפסק אות ט‘) אמר כי החת“ס סבר כהחיד“א, שאין לקיים מנהג זה לכתחילה, אך אין למחות ביד המקילין, ומטעם זה לא מיחה בהם החת“ס, אך הרה“ג שלמה דיין שליט“א כתב (בשו“ת עטרת שלמה סי‘ ו‘) כי אין הכרח לדייק כך, ולהפך נראה שהחת“ס לא מיחה בהם כי דעתו היתה נוחה עם מנהג זה, וכדעת המהר“ם שיק זצ“ל, כי ודאי בתוך בית מדרשו היו אנשים של צורה היודעים לקבל תוכחות והוראות מרבם הגדול החת“ס זצ“ל, ואם היה חושב כדעת הסוברים שיש בזה הפסק למה ישתוק בביתו ובחומתו, ואדרבה היה מצוה עליו לגעור בהם ולמנוע אותם ממנהגם, ומדלא עביד הכי, מוכרח כי דעתו היתה נוחה עם מנהג זה (וכך עולה מביאורו של הרב בעל באר שרים את דברי הרב חת“ס זיע“א, יובא להלן).

כא. חיים לראש– למוהר“ר חיים פלאג‘י זצוק“ל (דף ל“ח עמ‘ רעב), שם דרש מבני משפחתו לענות ב“ה וב“ש בקידוש, והעיד שזה המנהג בכל תפוצות ישראל, וכן בעירו איזמיר. ובספרו יפה ללב חזר לקיים מנהג זה לכתחילה (סי‘ קכד אות יב). וגם העיד בשם מ“ז רבי יוסף רפאל חזן זצוק“ל בעל החקרי לב שהיה גם הוא עונה ואומר ב“ה וב“ש, ע“ש. ובספר מועד לכל חי (סי‘ ד אות ט“ז) כתב וז“ל: ”כתבתי דיענו אחר המברך ברוך הוא וברוך שמו ואמן כאשר יעוין שם, ונשמט מהדפוס סיום הלשון והוא דאין קפידא במה שיוצאים בברכת בעל הבית ועונים אחריה, דהרי כבר העלה להלכה כן החיד“א בספר מראית העין  (בליקוטיו סי‘ יא אות ט‘ על סי‘ קכד…) ולפי זה לא כיון יפה בספר דגול מרבבה

וכו‘. ועל כלנה כתב הרב ז“ל בספר לב חיים (ח“ב סי‘ קט) ז“ל: ”וכן הוא המנהג בכל תפוצות ישראל וכן נהגו בעירנו אזמיר יע“א בפני כמה רבנים גדולים, ונער הייתי גם זקנתי ונתגדלתי על ברכי יוסף הרב הגדול מור זקני ז“ל והיה נוהג לענות ברוך הוא וברוך שמו, על כל ברכה שהיה יוצא בה ידי חובה. וכן נהגו כל הרבנים אחריו. ומאחר שאין האיסור ברור בפוסקים בודאי שיש לקיים המנהג לכתחילה. כי הגם כי אנכי בעניותי בס‘ סמיכה לחיים (סי‘ א, וסי‘ ג) ובספר נשמת כל חי (בחלק א בכמה מקומות) כתבתי כי המנהג שהוא הפך הדין יש לבטלו. זהו כשהוא שלא כדין ברור, אבל שיהיה הענין כעין נידון דידן שאין הכרח ברור להכריע לשני הצדדים וכדברי הרב חיד“א ז“ל, המנהג עיקר. והגם דסיים הרב

ברכ“י ז“ל וכתב: ”אמנם הואיל ונפיק מפום דארייותא כמ“ש הרב הנז‘ נכון ליזהר אך אין למחות וכו‘..“ יעו“ש. לעניות דעתנו דכיון שהמנהג פשוט בכל תפוצות ישראל ליודעים ושאינם יודעים, אין מקום ליזהר

עוד מעתה, ואדרבה אחרי שהורגל המנהג בפה הכל לומר ברוך הוא וברוך שמו בכל ברכה, אם אינו עונה ברוך הוא וברוך שמו, יבא להכשל שלא לענות אמן במקום שהוא חיוב גמור ועונשו גדול, כי כן הנח להם

לישראל וכל מן דין סמוכו לנא שינהגו מנהגים כאלה לאהבת ה‘ ולברך בשמו ועליהם תבוא ברכת טוב ברכה וחיים“, עכ“ל.

כב. הגאון מהר“ם שיק זצוק“ל (שו“ת מהר“ם שיק חאו“ח סי‘ נא). שם העלה לקיים המנהג לענות ב“ה וב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח. והעיד על מה שהיה בבית מדרשו של הגאון החתם סופר זצוק“ל.

כג. הרה“ג יהודה אריה לייב לוינגר זצוק“ל תלמיד החתם סופר זיע“א_כתב (באורחות חיים סי‘ קכד ס“ה) וז“ל: ”והעולם נוהגים לאומרו (ברוך הוא וברוך שמו) ומעולם לא ראינו מי שמוחה, ובמנהג כתב הש“ך דלא ראינו ראייה… וכן ברוך הוא וברוך שמו ומנהג ישראל תורה“ ע“כ, ועוד שם האריך מפי סופרים וספרים לקיים מנהג ישראל לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל הזכרה וברכה, וסתר בראיות גדולות דברי הרב דגול מרבבה זצוק“ל שהורה לאסור.

כד. שערי תשובה למרן אביר יעקב אבוחצירא זצוקללה“ה וזיע“א (אופן כ“ג) ושם האריך במעלת אמירת ב“ה וב“ש ע“פ הסוד וזל“ה: ”תשובה“ ראשי תבות: תשמור ברוך הוא וברוך שמו, לרמוז דבעל תשובה צריך אזהרה גדולה עד מאד לשמר ולעשות להיות עונה על כל ברכה ששומע… וזהו אחד מיוחד מעקרי הדת שצריך לשמור שמירה מעולה, שיהיה עונה ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה שישמע, שבעניה זו יש יחוד גדול שעל ידה מתיחדים שמותיו של הקב“ה“.

כה. הגאון הרב אליעזר לנדא זלה“ה כתב בספרו המוסב על חידושי הגר“א על הש“ע ”דמשק אליעזר“ (סי‘ קכד סעיף ו) וז“ל: ”כמ“ש ביומא ל“ז תניא רבי אומר כי שם ה‘ אקרא אמר להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב“ה אתם הבו גודל, חנניה אומר זכר צדיק לברכה אמר להם נביא בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה ועיין טור שמביא מא“א הרא“ש שהיה אומר ב“ה וב“ש מגמרא הנ“ל“ ושוב לא חילק שם בין ברכה לברכה ורק הציג את המקור למנהג זה, ומסתמיות לשונו נראה כי כוונתו כדעת כל קודמיו שהביאם בחידושו (רא“ש, טור, ש“ע, והגר“א ז“ל) שצריך לענות על כל ברכה וברכה.

כו. הרה“ג המפורסם רבי יעקב רקח זלה“ה כתב בספרו פרסומי ניסא (על חג הפסח, בדיני סדר הקדוש הלכה ד) וז“ל: ”הגדול שבבית מקדש ומברך ועושה כל הסדר וכשהוא מברך בפה“ג, והמסובין עונין אמן יוצאין י״ח דגדול העונה אמן יותר מהמברך וגם שאר הברכות של הלילה כגון ברכת כרפס והמוציא ועל אכילת מצה ומרור, הגדול מברך ומוציא את אחרים י״ח… ועוד דיזהיר המברך מקודם לבני ביתו שיענו ברוך הוא וברוך שמו ואמן על כל ברכה וברכה בכוונה ובשמחה רבה ולא יהיו מדברים כלל בשעת הברכה יעו“ש“, ע“כ.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

כז. מהר“א פלאג‘י זצוק“ל כתב בספרו ויען אברהם (סימן יו“ד) משם אביו על סוגיית ברוך הוא וברוך שמו וז“ל: ”דבכל מקום באו לאורויי אפילו בברכה שיוצא בה ידי חובה. וכאשר פטר לנו כן היה במחברים אשר מצא כאשר עיניך תחזינה מישרים שם שם לו. ועמ“ש עמיתנו בתורה הרב דברי מנחם נר“ו“ עכ“ל.

כח. הרב הגאון החסיד רבי רחמים יוסף אג‘ייני זצ“ל (מהעיר צפרו) כתב בספרו החשוב- לפי ספרי (ערך ברכה אות קלא), שכן הוא המנהג וכן צריך להורות לענות בהוב“ש גם בברכות שיוצא בהן יד“ח. (הב“ד הג“ר דוד עובדיה זצ“ל בנהגו העם, הל‘ ברכות אות יג)

כט. הרה“ג החסיד הרב צבי הירש שפירא זצוק“ל אב“ד מונקאטש בספרו דרכי תשובה (יו“ד סי‘ יט, ס“ק לח) כתב וז“ל: ”והנה הממציא דין זה שלא לענות ב“ה וב“ש בברכה שרוצה לצאת יד“ח בשמיעה הוא הגאון מהר“ש אבוהב בשו“ת דבר שמואל סי‘ רצ“ה ואחריו קם הגאון הנו“ב ז“ל בדגול מרבבה באו“ח סי‘ קכ“ד במ“א ס“ק ט‘ וכתב דברוך הוא וב“ש חשיב הפסק ואין לענות ב“ה וב“ש במקום דאסור להפסיק עיי“ש, אך בספר מעשה רוקח הספרדי (על הרמב“ם חלק א‘ פ“א מהל‘ ברכות

הלכה י“א בד“ה וכל העונה) הרחיב הדיבור להשיג על הרב דבר שמואל הנ“ל ומדחה ראיותיו ואדרבה מביא כמה ראיות שיש לענות ברוך הוא וברוך שמו אף בברכה שיוצא בה יד“ח, ואין חילוק בזה בין עניית ב“ה וב“ש ובין עניית אמן, וכתב שכן המנהג בכל קהילות לענות ב“ה וב“ש בכל הברכות שיוצאין הקהל יד“ח בשמיעה מהש“ץ כגון בברכת שופר וכיוצא עיי“ש באריכות. ועי‘ בס‘ שושנים לדוד (על המשניות פ“ח דברכות) ובס‘ מטה יהודה על האו“ח (להרה“ג מהר“י עייאש ז“ל, סי‘ קכד סעיף ה) שהשיגו על הס‘ מעשה רוקח הנ“ל וכתב לדינא כמ“ש בתשובת הדבר שמואל שלא לענות ב“ה וב“ש עיי“ש. ועי‘ בברכ“י (או“ח סי‘ ריג) מ“ש ע“ד בזה וסיים דלכתחלה נכון להורות כמ“ש הרב דב“ש והשושנים לדוד הנ“ל שלא לענות אבל אין למחות במי שעונה ב“ה וב“ש עיי“ש, ועי‘ ביוסף אומץ (סי‘ ע‘ אות נ‘) ובס‘ טהרת המים (בחלק שיורי טהרה מערכת אות ב‘ ערך ב“ה וב“ש ס“ק לו). ועי‘ בשו“ת מהר“ם שיק (חאו“ח סי‘ נא) שמיישב מנהג העולם שנוהגין לענות ב“ה וב“ש בברכה שיוצאין בה והשואל הביא שגם בבית מדרשו של הגאון ח“ס היו עונין ולא מחה בהן והאריך בראיות להתיר לענות ב“ה וב“ש וליישב המנהג ודלא כדגול מרבבה עיי“ש“ עכ“ל, ועיי“ע מש“כ בנו הרב בעל מנחת אלעזר ממונקאטש זלה“ה בביאורו לסוגיא זו ולדעת אביו זלה“ה (דבריו יובאו להלן).

ל. הרב חיים אלחדיף זצ“ל כתב בספר (טועמיה חיים עמ‘ מט, סעיף ב) וז“ל: טעם למה שעונים אחר ברוך אתה ה‘, ברוך הוא וברוך שמו? כתב הטור וז“ל שמעתי מאבא מארי, שהיה אומר על כל ברכה וברכה ברוך הוא וברוך שמו“ וכו‘ עיי“ש.

לא. רבי אלעזר חיים שפירא ממונקאטש זצוק“ל מחכמי אשכנז כתב בשו“ת מנחת אלעזר (ח“א סי‘ כ) ”כתוב שם במהר“ם שיק סי‘ נ“א כבר קדמו במעשה רוקח הספרדי על הרמב“ם (הלכות ברכות פ“א) שהאריך למעניתו שיאמרו ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצאים בה ידי– חובה, ודלא כהדבר שמואל למהר“ש אבוהב (סי‘ רצה) שהמציא שלא לומר בברכות שיוצאין ידי חובה (ואחריו הדגול מרבבה כנודע) וכן היה נוטה דעת ורצון כ“ק אאזמ“ו הגה“ק זי“ע מפה שלא למחות ולמנוע חלילה במי שאומר ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות אלו, והבוחר יבחר. ועיין מה שהביא בזה כ“ק אאמ“ו שליט“א בדרכי תשובה סי‘ י“ט ס“ק ל“ח ואין כאן מקום להאריך“.

לב. שו“ת יפה שעה– רבי מכלוף אבוחצירא זצ“ל (חאו“ח סי‘ יט). וכתב שם שזהו מנהג תאפילאלת הם ואבותיהם, ואבות אבותיהם ורבותיהם זצ“ל וזיע“א ועיין עוד מה שכתב שם (בהקדמה לשו“ת יפה שעה, תשובה להשגת הרב ציץ אליעזר זצ“ל) ז“ל: הרואה שם בדברינו עיניו יחזו, שהרא“ש והטור ומרן מלכא כולהו ס“ל שיענה ברוך הוא וברוך שמו, ומה גם דכן היא דעת רבותינו המקובלים בעלי גילוי אליהו ז“ל שהם רבינו האר“י ז“ל והרמ“ק ז“ל שמסכימים לאומרו וכ“ש שהמנהג בירושת“ו לענות ברוך הוא וברוך שמו, פשוט וברור דמיניה לא ניזוע, שהמנהג עוקר

הלכה ודו“ק. עכל“ה.

לג. רבי משה כלפון הכהן זצוק“ל– רבה הראשי של ג‘רבא, (ברית כהונה תורת המנהגים-שבת, וכן בשו“ת שואל ונשאל ח“א סי‘ כה וסי‘ כז). כתב דהמנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצא בהן ידי חובה.

לד. רבי יוסף בן נאיים זצוק“ל– מחכמי העיר פאס, כתב בשו“ת שארית הצאן (סי‘ רסא) שצריך להמשיך במנהג אבותינו זה לענות בהוב“ש גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח.

לה. קבלתי מאבותי שמו“ר זקני הרה“צ החסיד המקובל רבי יצחק ויזמאן זצוק“ל (מחכמי מחוז הסו“ס במרוקו באגפי מרקש, העמיד תלמידים שנכנסו עימו ברזי ח“ן, ואשר מפי ישרים וחסידים שמענו כי

זכה פעמים רבות לגילוי של תנאים ואמוראים שבאו לסייעו בלימוד התורה הקדושה) היה עונה על כל ברכה וברכה בהוב“ש ומצווה כך על כל זרעו ותלמידיו (מו“ז נלב“ע בי“ח סיון התשי“ז, בן תשעים שנה תנצב“ה).

לו. הרה“ג הצדיק הרב מרדכי זאב סגל זצוק“ל בספרו מגן גבורים (סי‘ קכד סעיף ה‘ בהרחבת ”אלף המגן“ ס“ק יא) הביא את דעת האוסרים לענות ב“ה וברוך שמו בברכות שיוצאים בהן יד“ח, וסיים בזה“ל: ”אבל במעשה רוקח הספרדי האריך להתיר וכתב שהרב הגדול מהר“י פאציפיקו (כצ“ל) הודה לדבריו, וחיבר פסק על זה“, עכ“ל. והעולה מדבריו שצריך לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצא בהן יד“ח, וכך העלה הרה“ג מאיר בראנסדופר זלה“ה בביאורו את דברי הרב מגן גבורים זצ“ל (בשו“ת קנה בשם ח“ב סי‘ ג, ד“ה ”אמנם מצינו“) וז“ל: ”עיין בספר מגן גבורים (שם) אלף המגן (ס“ק יא) שכתב בשם הדגול מרבבה והחדושי הרז“ה דבברכות שמתכוין השומע לצאת ידי חובתו אין לענות ברוך הוא וברוך שמו דהוי הפסק בברכה, וכבר קדמם בשו“ת דבר שמואל בזה, ושוב כתב דבספר מעשה רוקח האריך להתיר, היינו אפילו לכתחלה, ומשמעות דברי המגן גבורים הוא: שגם הוא הסכים כן להלכה כהמעשה רוקח יעו״ש“ ע“כ. הרי שדעתו ז“ל כהמעשה

רוקח שצריך לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצא בהן ידי חובתו.

לז. הרה“ג בן ציון הלוי ליכטמן זצ“ל (ראב“ד בירות לבנון) כתב בספרו בני ציון (סי‘ קכד סעיף ה‘ הערה ד) וז“ל: ”לכאורה נראה דדוקא כשמזכיר ה‘ בברכה צריך לומר ברוך הוא וברוך שמו… הא למדת שאפילו בהזכרה לבד כההוא דהתם שלא היה שם ברכה אלא הזכרה בעלמא שהזכיר את השם בוידוי נמי צריך לומר בהוב“ש. ועוד דמהטעם השני דקאמר זכר צדיק לברכה, פשוט שאפילו בהזכרה לבד צריך לומר כן. וכך כתב האליה רבה בשם שכנה“ג“ עכל“ה ועיין בביאורנו לדעת הרב שתילי

זתים.

לח. רבי עמרם אבורביע זצוק“ל כתב בספרו נתיבי עם (הלכות, סי‘ קסז) וז“ל: ”ואנן בדידן מנהגנו בירושלם לענות על כל ברכה גם על מוציא וקידוש, גם על שופר ומגילה, כיון שמרן פסק להלכה שצריך לענות בהוב“ש בכל ברכה“ ע“כ. אומנם סיים הרב זצוק“ל שם: ”במקום שאין מנהג, מוטב שיזהרו (מלענות בהוב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח). אבל גבי ירושלם שכך מנהגם, אין לנו לבטלו“. ובוודאי שהוא הדין לבני קהילות המערב ויוצאי צפון אפריקה, שגם הם ואבותיהם נהגו כפסק מרן וכמנהג ירושלים לענות בהוב“ש בברכות שיוצא בהן ידי חובה, שאסור להם לבטל מנהג יקר זה.__

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

לט. הרה“ג עבדיה הדאיה זצוק“ל נהג לענות בהוב“ש גם בברכו שיוצאים בהן יד“ח, ע“פ עדות בנו הרה“ג שלום מרדכי חיים הדאיה שליט“א, כמו כן אמר הרב שליט“א שכן הוא מנהג חאלב וירושלים,

.( הובאו דבריו בזוכר ברית אבות (לרב דלויה עמ‘ 58

מ. הרה“צ סידנא בבא חאקי זלה“ה (רבי יצחק אבוחצירא זצ“ל) נהג לענות ברוך הוא וברוך שמו בכל הברכות כולן גם בברכות שיצא בהן יד“ח, כפי שהעיד בנו וממשיך דרכו הרה“ג יחיאל אבוחצירא שליט“א, וגם הוא הי“ו נוהג כך אחרי אביו ע“ה ועיין מה שכתב בהלכות קידוש ליל שבת (סידור עקידת יצחק, הוצאת מכון עטרת דוד).

מא. רבי רפאל ברוך טולידאנו זלה“ה– קיצוש“ע טולידאנו (סי‘ קיא, הלכה כא). וכתב: ”ויש אומרים דיכול לענות, וכן מנהגנו לענות בברכת ההלל והשופר ולולב, אף על פי שהם מתכונים לצאת ידי חובתם באותה ברכה… וכן ראוי לעשות דאין לשנות המנהגים אפילו בברכות, כל שכן בזה, דזה ממין הברכה הוא“.

מב. הגה“ק מרן רבי יוסף משאש זצוק“ל– כדמוכח בפירושו להגדה (ויזכור יוסף עמ‘ 166 , צילום כת“י) וכן נמסר לי מבנו וממשיך דרכו רבי אליהו משאש שליט“א, שכך סבר אביו ונהג כן הלכה למעשה, לענות תמיד ברוך הוא וברוך שמו, בכל ברכה.

מג. הרה“ג רבי סוסו הכהן זצ“ל– היתה דעתו שצריך לענות בהוב“ש גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח וכן הוא מנהג אבותיו בתוניס, וכפי שהובא בעלון אור תורה של ישיבת כסא רחמים תכב“ץ (סיון התש“ל, סי‘ ד).

מד. הגה“ק רבי ברוך אברהם טולידאנו זלה“ה כתב בספרו המופלא הלכה ברינה (חלק רנה ותפלה סי‘ קכד): ”ובשומעו שֵׁם אשר יצר עולמו, יענה ברוך הוא וברוך שמו; שאם אומרים זכר צדיק לברכה, קל וחומר לאדון הממלכה“, ושמעתי עדות מלאה מפי נכדו של הרב זלה“ה, הל“ה הרה“ג יוסף גיגי שליט“א (מראשי ישיבת הר עציון) ועוד כמה נאמנים שכן הורה הרב בביתו לענות על כל ברכה וברכה כלשון הש“ע, לרבות ברכות שיוצא בהן ידי חובה.

מה. סידנא בבא סאלי זצוק“ל– רבי ישראל אבוחצירא זיע“א, חייב לענות ב“ה וב“ש על ברכות שיוצא בהן ידי חובה, הובאו דבריו בשו“ת מאמר מרדכי (להגר“מ אליהו זצוק“ל, ח“א חאו“ח סי‘ ד), ובמנהגי החיד“א (דף קמו), ובספר ישראל סבא (עמ‘ 223 ) כתב הגר“י יהודיוף זצ“ל שכך נהג חמיו הצדיק בבא סאלי זיע“א, וכן מצאנו במקומות נוספים, וראה להלן אות נז.

מו. רבי יצחק חזן זצוק“ל– שו“ת יחוה דעת חזן (ח“ג סי‘ ט סעיף ה) וכ“כ בפירושו להגדה של פסח- כה לחי (סדר הלילה סעיף ו אות ה), ובהסכמתו זצ“ל לספר מעט מים ח“ב (להגר“מ עטיא שליט“א) כתב וז“ל: ”בענין עניית ברוך הוא וברוך שמו על ברכות שהוא חייב בהם, גם אני הדל כתבתי בסה“ק יחוה דעת ובספרי כה לחי (דף צט) לקיים מנהג אבותינו לענות על כל ברכה איך שתהיה ברוך הוא וברוך שמו, ושרבים וגדולים נהגו כן“, עכ“ל.

מז. רבי רפאל כדיר צבאן זצוק“ל, רבה הראשי של נתיבות יע“א, כתב בהגדה של פסח ע“פ נוסח תוניס ”ויגידו למרדכי“ (הלכות קידוש הלילה עמ‘ נה, הלכה ד) וז“ל: ”יזהר שיהיו כל ברכותיו מלה במלה בנחת ובמיתון ויזהיר לכל בני ביתו שיענו ברוך הוא וברוך שמו ואמן על כל ברכה“ ע“כ. (ואע“פ שהמו“ל הרב אדיר הכהן שליט“א השיג על דברי הרב זלה“ה משו“ת זכרי כהונה, שרק הזכיר דרך אגב את דעת החיד“א במחזיק ברכה שיותר נכון לא לענות, העיקר כדברי מוהרכ“ץ זצוק“ל, שהביא את מנהג תוניס, וגילה דעתו בדין זה בפירוש ולא הביאה דרך זיכרון, וכמ“ש מוהר“ר משה כלפון הכהן זלה“ה, והרב סוסו הכהן זצ“ל, והרב חנינא בוגיד סעדון זלה“ה, ובספר עלי הדס- וכולם מובאים במאמרנו, וכן עיקר להלכה).

מח. הרב המקובל מאיר יהודה גץ זצ“ל (הובאה עדותו במחזור עוד אבינו חי לראש השנה עמ‘ תנב), שם ספר הרב לוי נחום שליט“א שהוא היה נוהג לענות בהוב“ש בברכות שיוצאים בהן יד“ח והיה עושה זאת בקול רם גם בישיבת המקובלים בית– אל בירושת“ו בנוכחות הרב מאיר גץ זלה“ה, ופעם אחת כאשר האריך הרב גץ זצ“ל באמירת שם ה‘, נמנע הרב נחום שליט“א מלענות בהוב“ש בברכתו של הרב גץ בכדי לא לבלבלו, ובסוף התפילה הוכיחו הרב גץ זצ“ל על שתיקתו, והודיעו שהוא ציפה לעניית בהוב“ש הקבועה בכדי לכוון בה את הכוונות העמוקות שישנן בסידור הרש“ש זיע“א, ועוד הוסיף ואמר שהוא מקפיד לקיים פסק זה בביתו, להיות זהיר הוא וב“ב בעניה זו גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח, כי זו חובה גדולה ליודעי ח“ן.

מט. גם הרה“ג חיים הכהן זצ“ל מג‘רבא כתב לענות בהוב“ש בברכות שיוצאים בהן יד“ח (הוב“ד בסידור עוד אבינו חי מאת הרה“ג לוי נחום שליט“א עמוד 347

נ. רבי משה מלכה זלה“ה בספרו מקוה המים (ח“ו, או“ח סי‘ יד) וכ“כ בספרו והשיב משה (סי‘ י, סעיף ד) ושם הדגיש כי מרן הש“ע לא הסתפק לומר על כל ברכה עונה ב“ה וב“ש“, אלא האריך לכתוב: ”על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום עונה ב“ה וב“ש“ ודיוק בדבריו מורה שהוא כיוון גם לברכות שיוצא בהן יד“ח.

נא. הרה“ג המפורסם רבי שמואל בן הרוש זצ“ל העלה בבירור לענות ברוך הוא וברוך שמו בכל ברכה שיוצא בה ידי חובתו, הוא צוטט ע“י הרה“ג דוד עובדיה זצ“ל (בנהגו העם הלכות ברכות, הלכה יג).

נב. כן זרח ממזרח, סבא דמשפטים, הנותן בינה לעיתים, ודורש כל אתים, מרן רבי שלום משאש זצוק“ל (בשו“ת שמ“ש ומגן ח“ב או“ח סי‘ לד- לז. ובח“ג סי‘ לג. ובח“ד סי‘ עא) וכך כתב: ”גם ריעותא גדולה יצאה מאלו הנזהרים שלא לענות. שראיתי במו עיני שכל כך הרגילו עצמם שלא

לענות, עד שאפילו ברכות שאין חייבים בהם, או כבר יצאו יד“ח, אין עונים עליהם ברוך הוא וברוך שמו. פוק חזי שכן הוא, ונמצא שיצא שכרם בהפסדם, שמפסידין מצוה שהיא חובה לכולי עלמא לענות

ברוך הוא וברוך שמו על ברכה שאינה חובה או כבר יצא יד“ח שיש בה משום הבו גודל לאלוהינו, שהוא מוסכם אליבא דכו“ע. בשביל ריוח פורתא של ברכה שחייב בה שיש בה מחלוקת הפוסקים ושכולם

מעידים על מנהג העולם לומר ברוך הוא וברוך שמו… ראוי והגון לנו להחזיר העטרה ליושנה, למנהג ירושלים ומנהג העולם, ולהזהיר לעם לענות ברוך הוא וברוך שמו“, וכן כתב הרב זל“ה: ”והוא (המנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו) מיוסד ע“פ דברי הרא“ש משם אביו רבינו יחיאל, והטור והשו“ע סי‘ קכ“ד להלכה ברורה, והוא מדברי הש“ס ביומא ל“ז, וכמ“ש בטור, וכ“כ הלבוש… הן היום ראיתי ששם בספרו (של רב אחד שטען כי אין חובה לענות ברוך הוא וברוך שמו)… והביא מספרים שדבר שלא נזכר בתלמוד אין חיובו מן הדין, ורק הרא“ש מחסידותו עשה זה, ושגם מר“ן לא משמע ממנו לשון חיוב, אלא מהיות טוב וכו‘ ואין הפסד באי אמירתו… ואנכי עמדתי מרעיד. וכמה יש לתמוה על דבריו אלו, שעשה לכל הפוסקים הנ“ל ראשונים ואחרונים דכל רז לא אניס להו, שלא ראו מקור הדברים ולא חש לקמחיה ולא ירא משאתם לומר עליהם שהם בכלל מבלי עולם. ולא ראה ולא הביט שכולם הביאו מקורות לדבריהם, מדברי הש“ס דיומא דל“ז. והטור משם אביו הרא“ש והביא מש“ס דיומא. גם הפר“ח והאו“ח הקדוש והגר“א זצ“ל. ובפרט דדבר זה נאמר היכא דדברי הש“ע אינם מפורשים היטב, ומתפרשים לתרי אנפי, אבל כאן דברי הש“ע והטור פשוטים וברורים ומפורשים כגלף דעיזקא, אין בהם מה להסתפק… וכבר כתבתי שם בתשובתי דאי אפשר בשום אופן לומר דהש“ע כתב כן למידת חסידות כיון שלא כתב צריך או חייב, דזה אינו, שהרי כל הסימן כולו אין בו שום לשון חיוב או צריך, כגון ויענו אמן על כל ברכה, האם נאמר שזה רק מידת חסידות ולא חובה לענות. גם לא יענה אמן חטופה או קטופה, שכולם חובה הן… ועוד דלפי דברי המשיג הכותב דאין הפסד באי אמירתו, מוכח דאין חיוב לענות ברוך הוא וברוך שמו גם על ברכה שאינו חייב בה… וזהו נגד כל הפוסקים שלא נחלקו אלא בברכה שחייב בה אם יענה ברוך הוא וברוך שמו או לא, אבל בברכה שאינו חייב בה כולי עלמא סוברים דחייב לענות ברוך הוא וברוך שמו… קנצי למילין, שבמקומי אני עומד. ועוד נתחזקו דברי ביתר שאת, שחובת כל אדם לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה בין חייב בה בין אינו חייב בה, כדברי כל הפוסקים ומר“ן ז“ל. וכמו שכן המנהג פשוט“, עכלה“ק.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ