מורשת יהדות מרוקו

פרק שישי

פגיעה והתעללות בנשים יהודיות (1888-1852)

תעודות 47-40

תעודה מספר 40

מסגן־הקונסול של בריטניה במוגדור לשגריר בריטניה בטנג׳יר – אלימותו של יהודה לוי יולי כלפי משרתת

במוגדור היתה קבוצה קטנה של יהודים אמידים שנהנו מחסות זרה, ועקב כך גם מזכויות יתר, ובכללן מגורים מחוץ למלאח. לעומתם, רוב היהודים היו עניים, חיו במלאח בתנאי מצוקה וצפיפות, ונאסר עליהם לעבור ממנו לרובע אחר. פער זה בין העניים הרבים לבין העשירים יצר מתיחות חברתית ועורר זעם אצל השכבות הנמוכות. התעודה הבאה היא אחת העדויות למתח ששרר בין העשירים לעניים, שפרנסתם היתה על עמל כפיהם וגם נשותיהם נאלצו לעבוד — בתור משרתות. יהודה לוי יולי, אחד מן היהודים העשירים, נהג זלזול במשרתת יהודייה.

אני כאן מדלג על המכתב באנגלית ומביא רק את התרגום לעברית.

מוגדור  7 בספטמבר 1852

באוגוסט בצירוף מכתב מתושב מוגדור יהודה דה ל״ל יולי, שבו הוא מתלונן על שנאסר בכלא מאורי על לא עוול בכפו, ודורש הסבר לכך.

 אני מבקש להודיעך ששפטתי את יהודה לוי יולי ל־14 ימי מאסר בגלל תקיפה פחדנית של יהודייה ענייה תמימה (משרתת של מר בוללי, פרו־קונסול של סרדיניה). ב־19 ביולי בערב היא הופיעה בלשכת סגן־הקונסול, דם ניגר מפצע שבמצחה, אשר נגרם, לטענתה, ממכת חרב של יולי. האחרון הובא לפני כעבור זמן קצר, אבל מאחר שהשעה כבר היתה מאוחרת, עיכבתי אותו אצלי עד הבוקר כדי לבדוק את האירוע עד תומו. המושל סירב להתערב, כי האשה היתה משרתת של מר בוללי.

סיפורה של האשה המסכנה היה כדלקמן: ביתם של קרובי יולי גובל עם ביתה ובית משפחתה. אין קיר המפריד בין המרפסות או הגגות של שניהם. יולי עבר מהמרפסת של קרוביו למרפסתם, והחל להטיל את מימיו, בעוד הדיירים שהתכנסו בחצר או באמצע הבית שקועים בקינות על חורבן ירושלים בעת הצום של  25 ביולי [תשעה באב], כאשר ננזף על התנהגותו המבישה, השליך עליהם חול ואבנים, ואבן אחת כמעט פגעה בבתה של האשה. בנה, בחור כבן 18, עלה אל הגג כדי לאלצו לחדול מכך. כיוון שיולי איים עליו שישליכנו אל מעבר למעקה, האשה חששה שיבצע את זממו, עלתה אליו בעצמה והוכיחה אותו על התנהגותו. בתגובה הוא חבט במקלו בגבה ובזרועה. לאחי שניסתה לתפוס את המקל ולשברו, הוא שלף את חרבו מנדנה וחבט במצחה עד זוב דם היא הכחישה שהיכתה את יולי או שהעליבה אותו. את דבריה אישרו כמה נשיב הדרות בבית.

יולי הודה שהטיל את מימיו על הגג, אבל טען שרק במקרה ובגלל הרוח החזקה שנשבר הגיעו אל היושבים בבית. הוא גם הודה שהשליך עליהם חול, אבל טען שעשה זאת בתגובה להטחת מילים גסות כלפיו. לדבריו, לא היכה את האשה בכוונה תחילה אלא בשגגה, במהלך הכאתו את בנה לשם התגוננות מפניו. איש לא אישר את הצהרתו. נתתי לחבריו ארכה של כמה שעות כדי לחפש מישהו שיוכל להעיד לטובתו. לבסוף הובאו שלושה אנשים, שניים מהם הודו שלא היו נוכחים אלא אחרי ההכאה, ואז ראו את המקל שבור ואת האשה מדממת. הנקודה היחידה לטובת יולי היתה עדותו של השלישי. זה הצהיר שאף כי לא ראה את התחלת התגרה, שמע את האשה אומרת ליולי דברים פוגעים וכן שמע את דבריו המעליבים של יולי אליה. משטחיותו של הפצע ניכר שלא מכה ישירה של פלדה גרמה להתהוותו, וסביר יותר שכאשר אחזה האשה בנדן, צנחה החרב מתוכו ונפלה על האשה. אפשרתי ליולי ליהנות מן הספק, שאם לא כן הייתי חייב להענישו עונש חמור יותר.

לו עשה אזרח מאורי מעשים כאלה כלפי אזרח בריטי, שום עונש לא היה נחשב חמור מדי.

בשל עושרו של יולי הסדר הכרוך בקנס לא היה משמש עונש, גם לא הוצעה הצעה כזו. למעשה, יולי לא הביע כל חרטה על פגיעתו באשה המסכנה, שאף כי היתה מסוגלת לעבוד בביתו של מר בוללי, התלוננה ימים מספר על כאב עז בראשה מחמת הפצע. נראה לי כי בשל היותה ענייה פגיעתו של יולי חמורה יותר. כלפי עשירים יותר לא היה מעז להתנהג כך.

יולי שוכן בחדר נפרד בבית הסוהר בחלקו העליון של הבניין, וחבריו היו רשאים לראותו לזמן קצר בכל יום. האדם היחיד שדיבר עם יולי במשרדי היה דודו מר יהודה לוי יולי. ב־19לחודש בערב הביע כעס על התנהגות בן־אחיו, אבל לא היה כל איום להכות בו. מר יולי חשש שאביו של יהודה יכה אותו מחמת ההתרגשות שתלווה את פגישתם הראשונה, אבל להפך, מר שמואל לוי יולי לא ראה חשיבות בעניין, ולא התייצב במשרד למחרת. סיבת סירובי לשחרור בערבות היתה, ראשית, חוסר יכולתו של האב להיות אחראי להופעת בנו, שכן הבן הגיע מאנגליה רק ימים מספר קודם לכן וגר אצל קרובים; ושנית, האפשרות שיולי יבקש מקלט בקונסוליה של הולנד(בהיותו ביחסי ידידות עם מר טרפאס) כדי להימנע מעונש. מעמדו של יולי כסוחר, כפקיד, לא השפיע על החלטתי בנידון, אבל היות שהוא כה מדגיש את אופיו ואת מכתבי ההמלצה שהוא יכול להשיג, עלי להעיר שכמה ימים לפני התקרית הזאת בא למשרדי בעלה של דודתו, שיולי גר בביתו, והתלונן על התנהגותו. הוא אמר שבלילה הקודם ניסה יולי, מתוך כוונה פלילית, לפרוץ, דרך החלון, לחדר שבו לנה יהודייה צעירה שהציק לה לעתים קרובות, וכי ניסה לתקוף אותו, את דודו. אמרתי לו שהאשמה חמורה כזו יש להביא לפני הממשל המקומי. לא שמעתי עוד על העניין, אבל כאשר הזהרתי את יהודה להתנהג ביתר זהירות, הוא זלזל בעניין ואמר שזהו עניין משפחתי. ההרגשה בין יושבי הבית לגבי ענישתו של יולי מנוגדת להצהרתו, תהיה אשר תהיה דעת חבריו הקרובים. בהזהירי את יהודה יולי באשר להתנהגותו בעתיד, השתמשתי בהחלט בביטוי שהוזכר במכתבו, שהוא יכול היה להיות זהיר יותר בהתנהגותו כלפי אנשי המקום, אבל תמיד השתדלתי למלא את הוראותיך ולתת כל הגנה אפשרית ליהודים.

הזכויות המיוחדות של אזרח בריטי אינן יכולות לפטור מעונש על עברות כמו אלה שעבר יהודה יולי. שאיפתי היחידה היא שייעשה צדק ליהודייה המרוקאית המסכנה, במידה לא פחותה ממידת הצדק שהייתי תובע מן המושל, לו היה התוקף אזרח מאורי והנתקף — אזרח בריטי.

פגיעה והתעללות בנשים יהודיות-אליעזר בשן

פרק ז: פעילות כספית של נשים

זָמְמָה שָׂדֶה, וַתִּקָּחֵהוּ;  מִפְּרִי כַפֶּיהָ, נטע (נָטְעָה) כָּרֶם. (משלי לא:טז)

הגיל המינימלי לבת לעסוק בממכר

הכלל על פי ההלכה הינו, שמכירה על־ידי בת פחות מגיל 20 אינה חוקית, והמכירה מחייבת רק בשנת רעב; כך על פי תשובתו של הרב מרדכי בירדוגו משנת תק״ה(1745).

הרב יעקב אביחצירא נשאל על נערה בת שש־עשרה, שמכרה קרקע שקיבלה בירושה האם המכירה בתוקף. תשובתו (בהסתמך על שו״ע חו״מ סימן רלה, ח): ״הזכר בן יג והנקבה בת יב אף על פי שאינו יודע בטיב מו״ם מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין, אבל בקרקע אין מעשיו קיימין עד שיודע בטיב משא ומתן״.

היו נשים, שגילו יזמה כלכלית, מהן באופן עצמאי ומהן כעזרה לבעלים. פתגם נפוץ במרוקו אומר: ״אשת המומחה – חצי מומחית״(שטאל, תשל״ה, מס׳ 2905, מס׳ 281).

יעב״ץ כתב בהקשר לאלמנה מן העיר סלא, שהייתה לה חזקה על חנות, כי ״סתם אלמנות אינן יודעות להתעסק״ (אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק א, סימן שט). אולם המקורות מן הדורות הבאים מעידים, שהיו נשים בגילים שונים, ביניהן אלמנות, שידעו לטפל ברכוש ובכסף.

הערת המחבר: בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן מח. רצו לבטל מכר כי הייתה בת פחות מעשרים: אביטבול, תרצ״ד, חלק א, סימן נט; בירדוגו, תרצ״ח, חו״מ, סימן רכה. הרב יוסף בירדוגו דן בנושא זה: ״קטן פחות מבן יג שמכר קרקע שירש… ושוב אחרי שהגדיל והיה יותר מבן כ, רוצה לחזור בו מהו. תשובה: יכול לחזור בו דחיובו בעודו קטן אינו חיוב״(בירדוגו, תשכ״ט, חו״מ, סימן רלה). ״פחות מבן כ׳ שמשכן קרקע שירש מאבותיו ורוצה לחזור בו מהו? תשובה: אין מכירתו מכירה״(שם, חו״מ, סימן רלט. השוו: שם, סימן רנח, רסה, שיט). ״כיון שהייתה עדיין קטנה פחותה מבת יב ויום אחד אין במעשיה כלום וקנינה ושבועתה כאין וכאפס״ (בן שטרית, תשכ״ג, סימן ב; רמב״ם, הלכות מכירה, כט, ח: ״בודקין את הקטן אם יודע בטיב משא ומתן או אינו יודע, לפי שיש קטן חכם ונבון שהוא יודע והוא בן שבע, ויש אחר שאפילו בן שלוש עשרה אינו יודע״. פחות מבן עשרים שנה אין מחילתו מחילה בקרקע שירש מאבותיו: טולידאנו, תרצ״א, סימן קעח. הרב רפאל אנקאווא כתב: ״נשאלתי בקטן מבן עשרים ששכר לאחרים קרקע שהניח לו אביו, אם קנה זה השוכר אותו קרקע או לא״. והתשובה: כי קטן שמכר את קרקע אביו – אין המכירה תקפה עד שיהיה בן עשרים שנה (אנקאווא, תר״ע, סימן ר). הרב יעקב בן נאיים נשאל, האם יכול בן פחות מ־20, ש״הגבו לו קרקע בחוב אביו״, למכור, ותשובתו הייתה שלילית (בן נאיים, תקמ״ד, סימן לד). באסלאם חלה האחריות המשפטית של אישה בקשר לבעלות על רכוש החל מגיל 15, כמו אצל הגברים: 1964,126-127 ,Schacht.

אישה שהצילה את בעלה

דניאל טולידאנו היה נתון במצוקה שכן המלך גזר עליו שריפה ונדרש לו כסף רב כדי להשתחרר. אישתו היא שהשיגה את הכסף לשחרורו: ״נתייעץ עם אשתו איך יעשו לרעה הגדולה הזאת ואת הלחץ זה הדחק אף היא ענתה אמריה לו כי הנה החביאה תכשיטי הבן יקיר ונתנם לו למכרם עד אשר משמים ירחמו״(אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן קעג, דף קא, ע״ב).

אישה שפדתה את אחיה (במאה ה־18)

הנגיד שמואל בן יוסף מאימראן, בן למשפחת סוחרים ונגידים במכנאס, שנתפס למלכות בראשית המאה ה־18 כתוצאה מעלילה, שוחרר הודות לכסף ששילמה אחותו. כך נאמר בפסק דין משנת תפ״ד(1724).

הערת המחבר: אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק א, סימן ס. לא נאמר כיצד הרוויחה כסף זה; ״ייתכן שזו היתה נדונייתה. בני משפחה אמידה זו ניהלו קשרי מסחר עם אירופה, כיהנו בתפקיד יועצים לסולטאן אסמעיל (1727-1672) ומילאו שליחויות דיפלמטיות למענו(הירשברג, תשכ״ה, חלק ב, עמ׳ 275; בשן, תש״ם, 77-76; 1967,161-162 ,Hirschberg.

אישה שפדתה את עצמה בכסף שלוותה וממכירת נכסיה (1824)

כידוע, אסור למוסלמים לשתות משקאות חריפים, אלא ש״מים גנובים ימתקו״, ולכן נהגו מוסלמים להתגנב אל בתי היהודים ולקנות יין. השלטונות הוציאו מדי פעם הוראות חמורות בנדון, וכן תוקנו תקנות על־ידי חכמים, האוסרות למכור יין לשאינם בני ברית (אנקאווא, תרל״א, חלק ב, סימן מב). אולם לא הייתה בכך תועלת שכן הפיתוי הכלכלי היה חזק יותר והיהודים הסתכנו. מקור משנת תקפ״ה (1825), מימי הסולטאן עבד ארחמאן (שלט בין השנים 1859-1822), מדווח:

״בחורף אשתקד יצא דבר מלכות שכל הנותן מים שרופים או יין לגוי שיתחייב ראשו למלך וכל ממונו יהיה למלכות ושגם ראשי העם יהיו חייבים עמו. היה בדבר פרסום גדול שהיה פחד ורעדה לבית־הדין וליחידי הקהל. ונקבצו כל הבית דין והקהל בכנופיא גדולה ונדו והחרימו בחרמות ונידויים שאין להם שיעור לכל מי שימכור יי״ש או יין לשום גוי או אפילו לשום יהודי החשוד למכור לגוי וסבבו בשוק בבתים ובחצירות וכרוזא קרי בחיל בתרועה וקול שופר על כל זה ושמעו כל העם וקבלו ולא היה אדם שפרץ גדר, כי הושיבו יחידי הקהל שומרים מכל עבר לשמור על זה מפחד המלך וגזרתו הקשה שגזר על זה. ובתוך ימי הפחד… תפסו השומרים גוי אחד ובידו…יין ונודע… שלקחו מאת מירא אשת ימין ארוואץ. ונתפסה למלכות והייתה בסכנת נפשות ואחר כמה הרפתקי פדתה את עצמה בממון והפסידה קרוב לשלוש מאות מתקאלים לשררה. ולפי שבעלה לא היה מצוי בעיר בכאן, לותה מהזולת על בטחונות וגם מכרה מטלטלי ביתה שלא ברשות בעלה ופדתה את עצמה ובעלה לא ידע מזה ולא הרשה אותה על זה כלל.״

הערת המחבר: תקנות נגד מכירת יי״ש תוקנו פעמים מספר. בפאס בשנת שס״ג(1603) נאמר, שהנגיד והדיינים התכנסו במאמר המלך כדי לחדש תקנה, שתוקנה כבר בעבר למשך עשר שנים (אנקאווא, תרל״א, חלק ב, סימן מב). בשנת שפ״ב(1622) חזרו על התקנה תוך ציון הנזק, שנגרם לקהילה כתוצאה ממכירת יי״ש. תקנות בנדון תוקנו בשנים תקנ״ז(1797) ותקס״ז(1807; עמאר, תשנ״ו, פה-פח). על פי מקור משנת 1737 מכרו יהודים בפאס משקאות חריפים למרות איסור המלכות ״ואיש ושכנו נמנים על זה לדבר עבירה, ומזה נמשך כמה עבירות המתרגשות״, כלומר: לתופעה היו תוצאות שליליות(בניהו, תשנ״ג, 134). שתיית יין על־ידי מוסלמי עלולה לסכן את היהודים ואת מנהיגיהם. במקור משנת 1812 מסופר אודות גוי שיכור שנאסר, נחקר על־ידי נציגי הממשל ואמר, ששני חזנים יהודים נתנו לו את המשקה. הללו נאסרו והנגיד פעל לשחרורם (עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 80).

בהמשך נדונה השאלה, האם רשאי בעלה לנכות את הסכום שהוציאה לצורך הפדיון ללא ידיעתו מדמי הכתובה שהוא חייב לשלם לאישתו, והתשובה הייתה חיובית. מקור זה חושף את יזמתה של האישה הן בסחר בלתי חוקי, הכרוך בסיכונים, והן את התושייה שגילתה בהיעדר בעלה, בהעיזה לקחת הלוואה ולמכור נכסים מביתה וכך להיחלץ מהמצוקה אליה נקלעה (בירדוגו, תרייע, אהע״ז, סימן מה. על אישה שמכרה לגויים יין ושיכר: משאש, תשכ״ח-תשל״ט, חלק א, סימן תצז).

נשים רכשו נכסי דלא ניידי, היו שותפות בקרקע ומכרו קרקעות וחפצים כמו בגדי הנדוניה. בעלים ונשותיהם מכרו נכסים משותפים.

הערות המחבר: על פי מקור ממכנאס משנת תע״ח (1718) קנתה אישה מאחיה חזקת חצר (אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן קנן. בת מכרה קרקע שירשה מאביה (טולידאנו, תרצ״א, סימן מח). אישה קנתה בית (שם, סימן קיא, קפ). אישה מכרה חצר (שם, סימן רצח, ש). אישה מכרה בית שהיה בבעלותה (טולידאנו, תרצ״ט, חו״מ, סימן רנה). אישה קנתה חצרות בחיי בעלה בכסף שנתן לה (ויזגאן, תשמ״ח, אהע״ז, סימן טז). אישה ציותה לקנות מכספה מקום מכובד בבית־הקברות (אנקאווא, תרל״א, חלק א, סימן מז). אישה מכרה את בגדי נדונייתה ובעלה קנה במעות ההם קרקע (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן לח). ״אשה שמכרה חפצי נדוניתה וקנתה בהם חפצים אחרים״(שם, אהע״ז, סימן קא). אישה מכרה את בגדי נדונייתה וקנתה קרקע (מונסונייגו, תשי״ב, סימן קמא). ראובן קנה את הבקעה מאמו של פלוני (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן קיב). גרושה טרפה מלקוחות בעלה, ומעשה שהיה כך היה: דיון שהתנהל בתחילת המאה וד19 בקשר לאדם, שגירש את אישתו ולא היה לו די כסף לתשלום כתובתה. האישה לקחה כסף מן הלקוחות, שבעלה מכר להם והיו חייבים לו(אביטבול, תרצ״ד,

חלק ב, סימן כה). על פי מקור משנת תרמ״ה(1885) מכרה בתולה יתומה נכסי דלא ניידי ובעלה ערער על כך (אנקאווא, תר״ע, סימן קמו). נשים מכרו קרקע (אנקאווא, תר״ץ, סימן עא, קמז). אישה משכנה מחצית מחצרה(צבאח, תרצ״ה, חלק ב, יור״ד, דף פב).

[1]        האישה ובעלה מכרו חורבה (אביטבול, תרצ״ד, חלק א, סימן נט). ראובן ואישתו מכרו חלקת קרקע ללוי. לאחר פטירת הבעל עמד שמעון לקחת מלוי, אך האישה עמדה על כך, שמכוח כתובתה היא קודמת לחוב של שמעון(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן נו, עה). חצר ובית־כנסת נמכרו על־ידי אישה ובעלה(אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן פט).

פעילות כספית של נשים – אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו

עמוד 73

תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד-באדיבותו של מכון פניני דוד ובאישורו

הרב המוסמך רבי יאשיהו פינטו זיע"א ׳הרי"ף מחבר הפירוש על ״עין יעקב״

כבר משחר ילדותו התפרסם הילד יאשיהו, כמי שעתיד להאיר את עיני ישראל בתורתו, בקדושתו ובחסידותו. אביו, רבי יוסף, הבחין בתכונותיו המיוחדות של בנו הקט ובהנהגתו המרוממת , והשפיע עליו מתורתו וחכמתו. הוא נהג לשלוח את בנו לחכמי דמשק ולצדיקים והחסידים שהיו בדורו, והם האצילו עליו מתורתם וחכמתם, ומהם ינק את משנת חינוכו.

את עיקר משנתו ותלמודו, קיבל רבי יאשיהו בעיר דמשק מהגאון הצדיק רבי יעקב אבולעפיה זצ״ל, בצילו הסתופף, בעפר רגליו התאבק ותחת שרביטו עלה התעלה במעלות התורה והקדושה.

הרב המוסמך

בתקופה מאוחרת יותר בשנת ה״א שע״ז, ביקר רבי יאשיהו בארץ ישראל, בעיר הקודש צפת ת״ו, וכאן זכה לקבל את ה״סמיכה׳ מרבו המובהק רבי יעקב אבולעפיה זצ״ל, שכבר נסמך על ידי תלמידיו של רבי יעקב בי רב זצ״ל, אשר חידש את מסורת ה״סמיכה״ בארץ ישראל.

מאז ואילך נקרא רבי יאשיהו זיע״א בפי גדולי תורה בתואר שהוצמד לשר ״הרב המוסמך (אגב, רבי יעקב הסמיך בחייו רק שני תלמידים; את בנו, ואת רבי יאשיהו פינטו זיע״א).

רבי יאשיהו זיע״א שב לדמשק כשהוא מעוטר בעטרת הסמיכה, שהיתה כנזר תפארה לאישיותו התורנית. גאונותו בהלכה ובמוסר, בדרוש ובספרי הקודש היתה לשם דבר, ורבים מיהודי דמשק הסתופפו בצל תורתו וקדושתו.

סמיכת החכמים', שהיתה נהוגה עדיין בזמן המשנה והתלמוד, נפסקה בימיו של הלל, מאחרוני הנשיאים. שורשיה נעוצים עוד בשחרית עם ישראל כאשר יהושע בן נון – תלמידו של משה רבינו ע"ה היה ראשון הנסמכים.

יהושע נסמך בדבר ה' ע־׳ משה איש האלקים. ככתוב (במדבר כז, יוו): 'ויאמר ה׳ אל משה קח לך יהושע בן נון, איש אשר רות בו. וסמכת את ידך עליו. ובמקום אחר נאמר (דברים לד, ט): ־ ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל".

לצד יהושע בן נון, נסמכו גם שבעים הזקנים ע־׳ משה רבים ע"ה, והם סייעו לו בהנהגת העם.

מאז סמיכתו של יהושע, עברה ה׳סמיכה״ מאיש לאיש ומדור לדור. כשתמצית מעשה הסמיכה מתן רשות לתלמיד הנסמך להיות רב ופוסק הלכה, וכלשונו של הרמב״ם: 'קורין לו רבי, ואומרים  לו אתה סמוך ויש לך רשות לדון דיני קנסות״. תפקידו לדון ולהורות את העם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. רק מי שהוא עצמו הוסמך יכול היה לסמוך אחרים בסמיכת חכמים.

מכוחה של ה״סמיכה', צמח המוסד המחוקק העליון והמקודש שהיה בישראל והוא ה״סנהדרין". בו היו יושבים כסאות למשפט חכמי ישראל שנסמכו איש מפי איש. עד למשה רבים שנאצל מכוחו הקדוש ברוך הוא. בכוחם של הנסמכים היה לדון דיני קנסות, ובענינים נוספים שלא היה כוח ביד חכמים אחרים שלא הוסמכו.

לא סמכו זקנים אלא בארץ ישראל בלבד. ומשום כך לא ניתן התואר 'רבי לאמוראי בבל, אלא הם נקראו בתואר רב' בלבד. טקס סמיכת החכמים לווה בשיר והלל על ידי חבריו של הנסמך. שהוא עצמו לבש לכבוד המאורע החגיגי בגדים מיוחדים.

כאמור, מסורת סמיכת החכמים נפסקה בימי הלל השני שהיה מאחרוני הנשיאים הסמוכין בעם ישראל. מיני אז בסערות ומאורעות דרכי ישראל בגלותם לערי נכר תחת שלטונם של מלכי אומות העולם, נשתבשו הדרכים ונתקלקלו אורחות חיים, ואין דורש בקולה של תורה כבימי קדם.

יתירה מזאת, לאחר מרד בר כוכבא, הטיל הקיסר אדריאנוס איסור חמור לסמוך זקנים ואף גזר עונש מוות על הנסמכים, על הסומכים ועל העיר שבה תתבצע הסמיכה. ואכן, ידוע לנו על רבי יהודה בן בבא שהומת על כך שסמך את תלמידיו בסמיכת חכמים.

בערך בתקופת מרן הבית יוסף, החליטו הלק מחכמי ישראל ובראשם המהר"י בי רב לחדש את הסמיכה. החלטתם היתה בעקבות פסק הרמב"ם בפרק ד׳ מהלכות סנהדרין שכתב: 'נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים וכוי.

המצדדים בסמיכה סברו שאותו דור כל חכמי ישראל מצויים בצפת, שהיתה באותה תקופה כלילת יופי משוש כל הארץ והתרכזו בה כמעט כל חכמי ישראל. ולדבריהם הוכשרה אותה תקופה תשובה לחידוש הסמיכה ויש שראו בכך שאף פעמי הגאולה מתקרבים והולכים.

המהר״׳ בי רב היה ראשון הסומכים ועל ידו ועל ידי תלמידיו התפשטה הסמיכה באותו דור החולקים עליו, שעליהם נמנו בין השאר חכמי ירושלים סירבו להכיר בסמיכה זו. נותרו בידינו תשובות רבות ודיונים ארוכים מאותה תקופה שבה דנו הצדדים בסמיכה ובהכשרה.

הפירוש על ״עין יעקב”

אך יותר מכל, שמו של רבי יאשיהו זיע״א, נקשר ונודע בכל תפוצות ישראל בשם ״הרי״ף״ על ״עין יעקב״, וזאת בשל הספר ״מאור עינים״ שחיבר על הספר המפורסם ״עין יעקב״ על אגדות הש״ס. ספר זה נכתב בעקבות פטירת בנו רבי יוסף זצ״ל בשנת שפ״ו.

על פירוש חשוב זה, כתב מרן החיד״א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי זיע״א, כי ״בכל הארץ יצא קו תהילתו״. ואכן, פירוש זה הפך לחלק בלתי נפרד מהספר ״עין יעקב״, הפירוש הוא עיון מפורט, מבואר היטב, מדוקדק ורהב היקף, מעשה ידי אומן על אגדות הש״ס.

הספר ״מאור עינים” פירוש על עין יעקב, שהוא ליקוט כל האגדתות שבש״ס. לאחר שיצא חלקו הראשון של הספר, הדפיסוהו על העין יעקב לארור ביאורו של הגאון המהרש״א ונקרא בשם: ׳ביאורי הרי״ף; ונדפס מאז עם העין יעקב, כאשר הלומדים מרווים את צמאונם בפירוש נפלא זה.

החלק השני טרם ראה אור עד שנתגלגלה זכות ע״׳ הרב משה נגארה, שליח מארץ ישראל, שהגיע לארם צובא ומצא מרגניתא טבא זו. את חלק ב׳ של הספר הנ"ל הוא מצא בבית מדרשו של הרב הראון רבי משה לאניאדו, והוא הוציאו לאור בעיר מנטובה בשנת ת״ק בכרך לבדו. באותה שנה הדפיסו גם חלק זה עם העין עקב ויחברו את האהל להיות אחד.

מאז משמש ספר ביאור׳ הרי״ף את לומדי העין יעקב ומנהיר את עיניהם בפירושיו המזוקקים.

לגנזי מרומים

רבי יאשיהו פינטו זיע״א, היה רם מקושר בקשר שידוכין עם הרב הצדיק המקובל רבי חיים וויטאל זיע״א. בנו של רבי חיים וויטאל זיע״א, רבי שמואל זיע״א, שהיה ממשיך דרכו של אביו בקבלה, וחיבר את הספרים ״מקור חיים״ ו״באר מים חיים״, היה חתנו של רבי יאשיהו זיע״א.

בשנת ש”פ, כשנסתלק בדמשק הגאון רבי חיים וויטאל זיע״א לגנזי מרומים התמנה הריף תחתיו לכהן כרבה של דמשק. אמנם, בשנת שפ״ה יצא הרי"ף מדמשק לארץ ישראל כדי להתיישב בצפת ישיבה של קבע, אך עקב פטירת בנו רבי יוסף זצ״ל, שהיה צעיר לימים והוא בן כ"ד שנים, שב לדמשק בשנת שפ"ו, וכיהן בה כרב עד לפטירתו, ביום כ״ג לחודש אדר שנת ת״ח, כשהוא בן שמונים ושלש שנה.

בהלוויתו השתתפו בני הקהילה היהודית, שחלקו לו כבוד אחרון. חתנו הגדול רב שמואל וויטאל זצ״ל, הספיד אותו מרורים. וביכה את גודל האבידה הגדולה לעם ישראל בכלל וליהודי דמשק בפרט. מנוחתו כבוד בדמשק שבסוריה.

על מצבתו נחקקו המילים האלה:

אם תשאלו אנשי קריה ציון הזה למי נהיה אבן מקיר תזעק אויה

להרב כמהר״ר יאשיהו פינטו זלה״ה ת״ח

תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד

עמוד

בזו        –      BZOU

 כפר בהרי האטלס התיכון מרוקו

מאת : זגורי מאיר מדריך תיירים למרוקו

ראשית דבריי ברצוני להסב את תשומת לבכם לכפר במרוקו מאוד מיוחד שהרבה מהטיולים במרוקו עוברים לידו אך אינם יודעים עליו מאומה כפר שגרו בו מאות יהודים  משפחות כמו זגורי.  מוריוסף. מלול. אזולאי. דהן. אוחנה .אביטבול .משש. דהן. בן דוד.  קדוש.  ועוד ועוד

בזו הוא כפר הולדתי  הכפר נימצא בשיפולי הרי האטלס התיכון  בדרך מהעיר בני מלל לקלעה דסררנה .כפר של אורגים בו עושים את הבד המשובח והיקר ביותר במרוקו , כל מי שמחשיב את עצמו במרוקו קונה לפחות ג'לביה אחת שעשויה מהבד הזה, זהו בד שארוג בעבודת יד  של צמר בשילוב עם משי,   שם הכפר בזו ניגזר מהמילה בוזה שפרושו בשפה התשליחית הוא אריגה .   כמו כן הכפר ידוע בכל מרוקו  ברימונים האיכותיים הגדלים שם שאין בהם עצם  הם נמסים בפה. וגם בדבש המיוחד שרודים אותו בכפר שהדבורים המקומיות מכינות  אותו מפרחי קקטוס מקומי שניקרא  ’’זגום ’’ , והוא פורח פעם בשנה למשך שמונה ימים ומהפרחים נובע צוף כמו שמן ,ומיחסים לו תכונות רפואיות .

כמו כן  קבורים שם שני צדיקים, אחד ניקרא רבי יצחק ישראל הלוי המכונה סידי מול לברז (בעל המגדל ) ,והשני בבית קברות קדום באזור שניקרא תזרוט  הצדיק  רבי שמעון בן שמאעיל שריף לוי

בחלק העליון של הכפר ישנה בריכה טבעית שניקראת "תמדה" היא מתמלאת ממעיין מים זכים ומפל קטן  יש אמונה בכפר שכל מי שלא מצליח להתחתן אם יטבול בבריכה של תמדה מובטח לו שיתחתן

איך מגיעים לבזו

מהקילומטר ה-67 לבני מלאל – כביש מראכש – בני מלאל פונים ימינה, נוסעים עד למרכז הכפר כ-8 קילומטר על לצומת ומשם ממשיכים שמאלה במעלה הדרך אל עבר מלאח היהודים כ-1.5 קילומטר מהצומת. 

שני המלאחים ממוקמים מעל ואדי סֶנְסִיף הנשפך אל ואדי אֶל עְבִיד.

האזור בו נמצא המללאח הגדול של בזו נקרא תגונט  והמלח הקטן נקרא תיגדמי 

השכונה המקומית שלפני המללאח הגדול במבוא אליו נקראת אֶל מֶדְרָאָסה

הייתה כאן גם זאוויה  ZAOUIA בשם סידי סְעיִר

הדבר הבולט בהתקרב למלאח בבזו הוא המסגד שמבצבץ מתוכו למרחוק, ומעליו קו ההר המתקרה  תגונט.    בבזו מצויים היו שני מלאחים : 

1 – אל מֶלָאח אָסְרִ'יר – המלאח הקטן

2 – אל מלאח אָלְכְּבִיר – המלאח הגדול זה שנמצא בו המסגד המדובר 

הערות שלי : 

זאווייה (מערבית: زاوية, מילולית: פינה (זווית)), תא תפילה והתבודדות לדרווישים צופים. במובן רחב יותר, הנפוץ בארצות צפון אפריקה) מגרבׂ משמש המושג לתיאור מדרסה – בית מדרש ללימודי דת האסלאם, משולבת לרוב במבנה תפילה. 

בית הקברות היהודי בכפר  נקרא גְ'נָאנָאת סִיֶיד – סמוך לשטח תִגְדְמִין שבו נטועים הזיתים  ומעליה אֶלְמַדְרָסָה. האזור המוסלמי ששם היהודים היו מחוייבים להוריד את נעליהם בעוברם באזור המדרסה

השטח של בית הקברות ( דרך אגב הוא חדש ) מוקף חומה –היתה חומת חול בעבר כיום יש חומת אבנים שחורות חדשה.

כוונים – המדרסה לצד מערב תגדמי לצד צפון מזרח מעל שטח הזיתים, מערבה המללאח החדש, וג'נאנאת נמצא לצד מערב

שטח בית הקברות מבותר. על מדרון שיחי שיזף וקוצים צעירים.

השטח שבו נמצאים הקברים הוא לפאתי מערב, דהיינו בצד של שכונת אל מדראסה. בשתיים שלוש שורות של קברים בשני מציבות שתי שורות 

מאלה שכתובים

1. קבר בבית הקברות  של סבי מצד אימי רבי שמעון מוריוסף שעליתי לקיברו מספר פעמים הפעם האחרונה הייתה באוקטובר 2015

2 מצבת קבורת האישה החסודה זוהרא אמסלם

נלב"ע יום ? חשון שנת 5718 תנצ"ב – נובמבר 1957

ימיה 75 שנה גופתה הועלתה על ידי משפחתה לישראל ונקברה במגדל העמק 

שני קברים  נוספים נחפרו ועצמותיהם נלקחו לארץ 

בנו של סלימאן  משש מסעוד לקח את עצמות אביו ואחיו

אחיו נקרא בשם נהוראי  ונקברו באשדוד 

השנה 2015  נפטר בשיבה טובה מסעוד הן של שלימן משש ונקבר ליד אביו באשדוד בו 92 שנים יהי זכרו ברוך

קבר נוסף של יהודי בשם חיראן

בתו של ח'ירָאן חסיבה בנתה מצבה חדשה על קבר אביה ובה כתוב :

פ"נאבן חיים מכלוף בן עיישה

נפ' כ' בסיוון תנצ"ב

מתוך שחפרו והוציאו את העצמות נתגלו גזעי עצים שבהם קרו את חלל הקבר אם הקבר של זוהרא אמסלם הוא בן 41 שנה לערך הרי שבית הקברות הנוכחי הוא בערך בן 70 או  80   שנה…חדש יחסית.

לפי המקומיים בית הקברות העתיק היה באזור המדרסה. הזאווייה של סיד יסעיר ומשם עברו לקרקע בשטח החדש. השטח גדול כ 100/100 מטר לערך מוקף חומה כפי שנאמר.  מפתחות לבית הקברות נמצאים אצל בחור בשם בל חסן  שגר סמוך לבית הקברות והוא גם שומר עליו  הבחור הזה הוא גם הדבוראי של הכפר והוא רודה את הדבש המיוחד שהדבורים מכינות מהקקטוס המקומי הנקרא זגום

זוויתנה דייאל ליהוד. עץ הזית הנמצא היום בבית הקברות החדש, היה ניצב  בדרכם של המלווים את המת, שם היו מניחים את המת – מתחתיו –  דורשים עליו בשעה שהובילוהו מביתו שבמללאח אל בית הקברות העתיק שבמדרסה.

משיחה חטופה שניהלתי עם זקנים בשכונת אל מדראסה עולי כי שהקבורה בבית הקברות החדש החלה כנראה בסוף שנות ה-40 תחילת שנות החמישים,   מסתבר שבבזו היו ארבעה  בתי קברות…….העתיק ביותר בצדיק בסידי מול אלברז  באזור שניקרא   פום תַרְיָה   השני בֶאֶלְמָאדְרָאסָה השלישי ..החדש בתיִג'דמי

והקדומה ביותר בתזרוט  שם קבור הצדיק  רבי שמעון בן שמאעיל שריף לוי

נראה לי היום ממרחק הזמן היישוב העתיק ביותר שגרו בו יהודים באזור…היה בְתָאבִיָה…לאחר מכן נטיפה ואחר כך בזו 

אני תקווה שהארתי את עינכם  במקום תירותי נוסף ומיוחד במרוקו 

זגורי מאיר מדריך תיירים –  050-2481848

בזו בעיני מאיר זגורי יליד המקום

לט. הרה“ג עבדיה הדאיה זצוק“ל נהג לענות בהוב“ש גם בברכו שיוצאים בהן יד“ח, ע“פ עדות בנו הרה“ג שלום מרדכי חיים הדאיה שליט“א, כמו כן אמר הרב שליט“א שכן הוא מנהג חאלב וירושלים,

.( הובאו דבריו בזוכר ברית אבות (לרב דלויה עמ‘ 58

מ. הרה“צ סידנא בבא חאקי זלה“ה (רבי יצחק אבוחצירא זצ“ל) נהג לענות ברוך הוא וברוך שמו בכל הברכות כולן גם בברכות שיצא בהן יד“ח, כפי שהעיד בנו וממשיך דרכו הרה“ג יחיאל אבוחצירא שליט“א, וגם הוא הי“ו נוהג כך אחרי אביו ע“ה ועיין מה שכתב בהלכות קידוש ליל שבת (סידור עקידת יצחק, הוצאת מכון עטרת דוד).

מא. רבי רפאל ברוך טולידאנו זלה“ה– קיצוש“ע טולידאנו (סי‘ קיא, הלכה כא). וכתב: ”ויש אומרים דיכול לענות, וכן מנהגנו לענות בברכת ההלל והשופר ולולב, אף על פי שהם מתכונים לצאת ידי חובתם באותה ברכה… וכן ראוי לעשות דאין לשנות המנהגים אפילו בברכות, כל שכן בזה, דזה ממין הברכה הוא“.

מב. הגה“ק מרן רבי יוסף משאש זצוק“ל– כדמוכח בפירושו להגדה (ויזכור יוסף עמ‘ 166 , צילום כת“י) וכן נמסר לי מבנו וממשיך דרכו רבי אליהו משאש שליט“א, שכך סבר אביו ונהג כן הלכה למעשה, לענות תמיד ברוך הוא וברוך שמו, בכל ברכה.

מג. הרה“ג רבי סוסו הכהן זצ“ל– היתה דעתו שצריך לענות בהוב“ש גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח וכן הוא מנהג אבותיו בתוניס, וכפי שהובא בעלון אור תורה של ישיבת כסא רחמים תכב“ץ (סיון התש“ל, סי‘ ד).

מד. הגה“ק רבי ברוך אברהם טולידאנו זלה“ה כתב בספרו המופלא הלכה ברינה (חלק רנה ותפלה סי‘ קכד): ”ובשומעו שֵׁם אשר יצר עולמו, יענה ברוך הוא וברוך שמו; שאם אומרים זכר צדיק לברכה, קל וחומר לאדון הממלכה“, ושמעתי עדות מלאה מפי נכדו של הרב זלה“ה, הל“ה הרה“ג יוסף גיגי שליט“א (מראשי ישיבת הר עציון) ועוד כמה נאמנים שכן הורה הרב בביתו לענות על כל ברכה וברכה כלשון הש“ע, לרבות ברכות שיוצא בהן ידי חובה.

מה. סידנא בבא סאלי זצוק“ל– רבי ישראל אבוחצירא זיע“א, חייב לענות ב“ה וב“ש על ברכות שיוצא בהן ידי חובה, הובאו דבריו בשו“ת מאמר מרדכי (להגר“מ אליהו זצוק“ל, ח“א חאו“ח סי‘ ד), ובמנהגי החיד“א (דף קמו), ובספר ישראל סבא (עמ‘ 223 ) כתב הגר“י יהודיוף זצ“ל שכך נהג חמיו הצדיק בבא סאלי זיע“א, וכן מצאנו במקומות נוספים, וראה להלן אות נז.

מו. רבי יצחק חזן זצוק“ל– שו“ת יחוה דעת חזן (ח“ג סי‘ ט סעיף ה) וכ“כ בפירושו להגדה של פסח- כה לחי (סדר הלילה סעיף ו אות ה), ובהסכמתו זצ“ל לספר מעט מים ח“ב (להגר“מ עטיא שליט“א) כתב וז“ל: ”בענין עניית ברוך הוא וברוך שמו על ברכות שהוא חייב בהם, גם אני הדל כתבתי בסה“ק יחוה דעת ובספרי כה לחי (דף צט) לקיים מנהג אבותינו לענות על כל ברכה איך שתהיה ברוך הוא וברוך שמו, ושרבים וגדולים נהגו כן“, עכ“ל.

מז. רבי רפאל כדיר צבאן זצוק“ל, רבה הראשי של נתיבות יע“א, כתב בהגדה של פסח ע“פ נוסח תוניס ”ויגידו למרדכי“ (הלכות קידוש הלילה עמ‘ נה, הלכה ד) וז“ל: ”יזהר שיהיו כל ברכותיו מלה במלה בנחת ובמיתון ויזהיר לכל בני ביתו שיענו ברוך הוא וברוך שמו ואמן על כל ברכה“ ע“כ. (ואע“פ שהמו“ל הרב אדיר הכהן שליט“א השיג על דברי הרב זלה“ה משו“ת זכרי כהונה, שרק הזכיר דרך אגב את דעת החיד“א במחזיק ברכה שיותר נכון לא לענות, העיקר כדברי מוהרכ“ץ זצוק“ל, שהביא את מנהג תוניס, וגילה דעתו בדין זה בפירוש ולא הביאה דרך זיכרון, וכמ“ש מוהר“ר משה כלפון הכהן זלה“ה, והרב סוסו הכהן זצ“ל, והרב חנינא בוגיד סעדון זלה“ה, ובספר עלי הדס- וכולם מובאים במאמרנו, וכן עיקר להלכה).

מח. הרב המקובל מאיר יהודה גץ זצ“ל (הובאה עדותו במחזור עוד אבינו חי לראש השנה עמ‘ תנב), שם ספר הרב לוי נחום שליט“א שהוא היה נוהג לענות בהוב“ש בברכות שיוצאים בהן יד“ח והיה עושה זאת בקול רם גם בישיבת המקובלים בית– אל בירושת“ו בנוכחות הרב מאיר גץ זלה“ה, ופעם אחת כאשר האריך הרב גץ זצ“ל באמירת שם ה‘, נמנע הרב נחום שליט“א מלענות בהוב“ש בברכתו של הרב גץ בכדי לא לבלבלו, ובסוף התפילה הוכיחו הרב גץ זצ“ל על שתיקתו, והודיעו שהוא ציפה לעניית בהוב“ש הקבועה בכדי לכוון בה את הכוונות העמוקות שישנן בסידור הרש“ש זיע“א, ועוד הוסיף ואמר שהוא מקפיד לקיים פסק זה בביתו, להיות זהיר הוא וב“ב בעניה זו גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח, כי זו חובה גדולה ליודעי ח“ן.

מט. גם הרה“ג חיים הכהן זצ“ל מג‘רבא כתב לענות בהוב“ש בברכות שיוצאים בהן יד“ח (הוב“ד בסידור עוד אבינו חי מאת הרה“ג לוי נחום שליט“א עמוד 347

נ. רבי משה מלכה זלה“ה בספרו מקוה המים (ח“ו, או“ח סי‘ יד) וכ“כ בספרו והשיב משה (סי‘ י, סעיף ד) ושם הדגיש כי מרן הש“ע לא הסתפק לומר על כל ברכה עונה ב“ה וב“ש“, אלא האריך לכתוב: ”על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום עונה ב“ה וב“ש“ ודיוק בדבריו מורה שהוא כיוון גם לברכות שיוצא בהן יד“ח.

נא. הרה“ג המפורסם רבי שמואל בן הרוש זצ“ל העלה בבירור לענות ברוך הוא וברוך שמו בכל ברכה שיוצא בה ידי חובתו, הוא צוטט ע“י הרה“ג דוד עובדיה זצ“ל (בנהגו העם הלכות ברכות, הלכה יג).

נב. כן זרח ממזרח, סבא דמשפטים, הנותן בינה לעיתים, ודורש כל אתים, מרן רבי שלום משאש זצוק“ל (בשו“ת שמ“ש ומגן ח“ב או“ח סי‘ לד- לז. ובח“ג סי‘ לג. ובח“ד סי‘ עא) וכך כתב: ”גם ריעותא גדולה יצאה מאלו הנזהרים שלא לענות. שראיתי במו עיני שכל כך הרגילו עצמם שלא

לענות, עד שאפילו ברכות שאין חייבים בהם, או כבר יצאו יד“ח, אין עונים עליהם ברוך הוא וברוך שמו. פוק חזי שכן הוא, ונמצא שיצא שכרם בהפסדם, שמפסידין מצוה שהיא חובה לכולי עלמא לענות

ברוך הוא וברוך שמו על ברכה שאינה חובה או כבר יצא יד“ח שיש בה משום הבו גודל לאלוהינו, שהוא מוסכם אליבא דכו“ע. בשביל ריוח פורתא של ברכה שחייב בה שיש בה מחלוקת הפוסקים ושכולם

מעידים על מנהג העולם לומר ברוך הוא וברוך שמו… ראוי והגון לנו להחזיר העטרה ליושנה, למנהג ירושלים ומנהג העולם, ולהזהיר לעם לענות ברוך הוא וברוך שמו“, וכן כתב הרב זל“ה: ”והוא (המנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו) מיוסד ע“פ דברי הרא“ש משם אביו רבינו יחיאל, והטור והשו“ע סי‘ קכ“ד להלכה ברורה, והוא מדברי הש“ס ביומא ל“ז, וכמ“ש בטור, וכ“כ הלבוש… הן היום ראיתי ששם בספרו (של רב אחד שטען כי אין חובה לענות ברוך הוא וברוך שמו)… והביא מספרים שדבר שלא נזכר בתלמוד אין חיובו מן הדין, ורק הרא“ש מחסידותו עשה זה, ושגם מר“ן לא משמע ממנו לשון חיוב, אלא מהיות טוב וכו‘ ואין הפסד באי אמירתו… ואנכי עמדתי מרעיד. וכמה יש לתמוה על דבריו אלו, שעשה לכל הפוסקים הנ“ל ראשונים ואחרונים דכל רז לא אניס להו, שלא ראו מקור הדברים ולא חש לקמחיה ולא ירא משאתם לומר עליהם שהם בכלל מבלי עולם. ולא ראה ולא הביט שכולם הביאו מקורות לדבריהם, מדברי הש“ס דיומא דל“ז. והטור משם אביו הרא“ש והביא מש“ס דיומא. גם הפר“ח והאו“ח הקדוש והגר“א זצ“ל. ובפרט דדבר זה נאמר היכא דדברי הש“ע אינם מפורשים היטב, ומתפרשים לתרי אנפי, אבל כאן דברי הש“ע והטור פשוטים וברורים ומפורשים כגלף דעיזקא, אין בהם מה להסתפק… וכבר כתבתי שם בתשובתי דאי אפשר בשום אופן לומר דהש“ע כתב כן למידת חסידות כיון שלא כתב צריך או חייב, דזה אינו, שהרי כל הסימן כולו אין בו שום לשון חיוב או צריך, כגון ויענו אמן על כל ברכה, האם נאמר שזה רק מידת חסידות ולא חובה לענות. גם לא יענה אמן חטופה או קטופה, שכולם חובה הן… ועוד דלפי דברי המשיג הכותב דאין הפסד באי אמירתו, מוכח דאין חיוב לענות ברוך הוא וברוך שמו גם על ברכה שאינו חייב בה… וזהו נגד כל הפוסקים שלא נחלקו אלא בברכה שחייב בה אם יענה ברוך הוא וברוך שמו או לא, אבל בברכה שאינו חייב בה כולי עלמא סוברים דחייב לענות ברוך הוא וברוך שמו… קנצי למילין, שבמקומי אני עומד. ועוד נתחזקו דברי ביתר שאת, שחובת כל אדם לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה בין חייב בה בין אינו חייב בה, כדברי כל הפוסקים ומר“ן ז“ל. וכמו שכן המנהג פשוט“, עכלה“ק.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

דוד בן משה אלקלעי ד״ד

יליד בלגרד בשנת תרכ״ב [1862]. בגיל צעיר מאד נסע להשתלם לוינה ולטביגגן ושם למד משפמים. מקצוע זה החביב עליו אשד הנחילהו עושר וכבוד, הקנה גם לבניו אחריו. עם ראשית מצעדיו בתור עו״ד, החלה גם עסקנותו הצבורית. מאז ראוהו באספות פומביות, ועידות, קונגרסים ציונים וכו'. נמנה בין תומכיו הותיקים של הרצל, אלה אשר הושיטו לו יד עזרה נאמנת למפרע, בלי לבחון ולחקור אנה יובילם. קהלת בלגרד בחרה בו לראש ולמנהיג, ותפקיד זה מלא במסירות קרוב לדור שלם. התנועה הציונית ביוגוסלביה באין הבדל סיעות, עדות ומפלגות, מצאה בו את בחיר עובדיה, פאר העסקנים המסורתיים, לכן לא העזו להחליפו ולבחור אחר תחתיו. הוא היה הנשיא והמפקד, והוראותיו הנבונות נתשבו ונתקבלו בסעיפי חוק. טוב היה לראותו עומד על משמרתו, צופה ומביט לכל עבר, ואזנו קשבת אל כל המתרגש והמתרחש. גם מלכי סרביה ידעו את ערכו הרם, ולאות הוקרה על שרותיו לתועלת המולדת ואזרחיה העניקו לו אותות כבוד זה אחר זה. מדותיו התרומיות עשוהו לאיש מרכזי, וככל אשר הלך והתפרסם בקהל הוסיף ענוה על ענותנותו והי לסמל ולנס. בעתות בהלה ומבוכה עמד על גובה, הרעים בקולו העז, ובכל תקופת עבודתו הארוכה לא בא בסוד ההתרפסות וההכנעה. מגן וצנה היה לנרדפים, למקופחי זכרות, באין הבדל דת ולאום. לפני המלחמה הועלה למדרגת יועץ החצר, אלא שמחמת צניעותו היתרה והמופרזת, לא נסה לנצל במשהו את תארו זה. פעמים בקר בארץ, ערש תקוותיו וחלומותיו, תחילה בכדי להשתטח על קבר ישישו הנערץ, ובאחרונה להשתתף בשם יהודי ארצו בחנוכת יער המלך פטר בגניגר. בהזדמנות זו הראה לי אוצרו, מחברת גדושה ציונים ורשמים שהכילה פרקי זכרונות על משפחתו הרמה, תאריכים, שמות ספרים בלתי ידועים, כתבות שעל גבי מצבות וכיוצא. את אלה אמר לפרסם אח״כ בספר מיוחד. ״מעתה — הצהיר בגיל — ירוח לי ואוכל להפנות לכך. ואם אזכה אבא להתישב בא״י״. אולם נטרפה לו השעה ולאחר מחלה קצרה נלב״ע ח׳ שבט תרצ״ג.[1933] הציוני הכללי, שנה א. גליון י״ב.

דניאל אלקלעי

מחכמי ירושלים ועסקניה. בשנת תר״א עזר לר׳ ישראל בק ביסוד בית דפוסו בירושלים, ואסף לטובתו הסכמות מחו״ר הספרדים עם חרמם, שלא יעיזו אתרים לפתוח דפוס נוסף על שלו עד שנת התר״כ. כן אסף וסדר את שבעת ספרי הרב חיד״א הקטנים לאחד וידפיסם בשם כולל ״עבודת הקדש״. היה בן אחיו של הרב אברהם בן שמואל אלקלעי בע״ס זכור לאברהם וס׳ חסד לאברהם. חתום על שטר השליחות של הרב מיכאל באדהב בשנת תר״ה. הרב מאיד בנימין מנחם דאנון מזכירו בהערצה בהקדמה לספרו באר בשדה: ״אפריון נמטייה לרחימאי רחים בעל טעם, הרב המובהק ונוגה לו ברק כ״ש דניאל איש ב״א ״זכור לאברהם״ וכו'. כמה יגיעות יגע לעמוד על עושי המלאכה להכין אותה ולסעדה וכו' ״ . ! זכה ועל ידו ובהשתדלותו נדפס הספר הראשון בירושלים בשנת תר״א בבית דפוסו של הר״י בק, אשר העבירו לכאן אחרי הרעש והמה בגליל העליון. לתומו לא החשיב את העובדה הזאת אף לא העריך אותה בדבריו שבתוך הספר. וכה ישיח ויביע אמריו: והנה רבים וכן שלמים נפשם בשאלתם להתעסק בהדפסתם , הקדוש הזה ולא מצאו כל השבעה ס׳ בבת אחת הן כל אלה ראתה עיני

ועוררתי רעיוני והטיתי אזני ושנסתי מתני להפיק רצונם ולמלאות משאלותם וה', יגמור בעדי להוציא ס׳ קדושים שבדעתי להדפיס בעזרתו י״ת. דניאל אלקלעי, בן אחיו של הרב המחבר ס׳ זכור לאברהם ג״ח, ושו״ת חסד לאברהם ב״ח. עבודת הקדש, דף נא. ירושלים תר״א.

חיים ב״ר דוד אלקלעי

מגדולי רבני ירושלים ויחידי ק״ק חסידים בית אל. הרב יום טוב דאנון בספרו כבוד יום טוב בסופו, סעיף דרוש לשבת הגדול יכנהו: חכם הרזים ומבין מדעתו אין חקר לתבונתו איש שתפלתו ותהלתו בקהל חסידים. אח״כ קורא לו: החכם השלם והכולל הדר הוא לכל חסידיו חסין קדוש וכו', מעין דוגמא שנשתבח בה דוד המלך ע״ה, שמעולם לא עבר עליו חצות וכו'. נפטר בלא בנים. אולי מתוך ענותנותו היתרה צוה שלא יחרתו על מצבתו שום  תואר ולכן נרשם עליה: קבר חיים דוד אלקלעי שב״ק ר״ח ניסן התקע״ט. תח״י ח״ג עמ.  214

חיים נםים אלקלעי

יליד פיליפופולי בשנת תקפ״ה. בצעירותו עלה לירושלים על מנת ללמוד ולהשתלם. כבן כ״ב והוא אז גדול בתורה ומוסמך לרבנות, חזר לעיר מולדתו, ונתמנה בה לרב ואב״ד. בין חניכיו היה הצעיד חיים בן משה ביג׳אדאנו מסטאדה זאגודה, שאח״כ הוא עצמו נחשב מגדולי רבני דורו וישב על כסא הרבנות באדרינופולי ובקושטא. נלב״ע בדמי ימיו בפיליפופולי בראשית תר״כ, בן ל״ה שנה. גם נכדו אדיה אלקלעי הנ״ל הלך בדרכיו. בנו של הרב חיים נסים, הישיש יעקב אלקלעי עלה גם הוא להתישב בירושלים בשנת תרצ״ב.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלקלעי

תעודה מספר 41

חייל רכוב על פרד הדף יהודייה — רגלה נרמסה ואצבעה נקטעה מכתב מהווזיר הראשי בן מוכּתסאר לשגריר בריטניה ג׳והן דרומונד האי

מוחמד בארגאש הודיע לסולטאן שקיבלת תלונה מיהודי מראכש, שחייל רכוב על פרד רמס את רגלה של יהודייה וגרם לאובדן אצבעה! שהוגשה בקשה למושל לעשיית דין צדק (פיצוי), אבל הוא התעלם מבקשה זו. ציינת כי יחס כזה כלפי יהודים יוצר רושם שלילי במדינות אחרות, וביקשת שהדבר יובא לידיעתו של הסולטאן, וכי החייל יידרש לפצותה.

הדבר הובא לידיעת הסולטאן. הוא ענה שמושל זה רגיל להתנהג כראוי כלפי היהודים, וכי הוא היה בעבר סגן־המושל שמשל על היהודים בזמנו של קאיד מוחמד עבוש, וכי לא הוגשה כל תלונה נגדו, לא מטעם יהודים ולא מטעם נתין זר כלשהו. הסולטאן משתומם אפוא על התלונה נגד מושל זה. הסולטאן שלח הוראות לפחה אחמד אמלאק להעניש את החייל על אלימותו — וכן כל אדם אחר שינהג כך — ולאלצו לפצות את האשה לשביעות רצונה.

הסולטאן ביקשני להודות לך על שמסרת לו מידע על כך, וביקש שתמשיך ליידעו על מקרים דומים.

Translation of a letter from Vizir Ben Moktsar addressed to Sir J. H. Drummond Hay dated 27 Rabia 2^nd 1298 (28 March 1881)

(After compliments)

Cid Mohammed Bargash has informed the Sultan that you have received a complaint from the Jews of Morocco, that a soldier mounted on a mule hustled a Jewess and trod on her foot, causing loss of a toe; that an appeal was made for justice to the governor but he took no notice of the complaint, and you point out the bad effect which is produced in Foreign Countries by a denial of justice to the Jews and you requested that this affair should be brought to the knowledge of the Sultan and that the soldier should be required to give compensation for the injury he had done.

This affair has been brought under the knowledge of the Sultan and His Majesty replied that this governor was wont to conduct himself with goodness, that he had been formerly Kleefa governing the Jews in the time of Kaid Mohammed Aboosh and that no complaint had ever been made by the Jews against him or by any Foreign subject; His Majesty is therefore surprised that he should now be complained of.

His Majesty has sent orders to the Basha Ahmed Amlak to punish the soldier for his violence and also any other person who should behave in like manner, that the soldier is to give a suitable compensation, so that the Jewess be satisfied.

The Sultan desires me to thank you for making known to him this occurrence and requests that you continue to keep His Majesty informed in like matters. Peace.

(Signed) Mohammed Ben Larby Ben Moktsar

[FO 99/198]

פגיעה והתעללות בנשים יהודיות-אליעזר בשן

ב. נִיב שְׂפָתַי קָצָר קָצֹר

כתובת:  פיוט להודאת גשמים.

סימן: רפאל משה אלבאז.

לנועם: ׳אהלל יושב כרובים׳ [ראה

הפיוט הקודם; אוצר השירה, א-1465].

התבנית: מעין אזורית. השיר פותח במחרוזת פתיחה המלווה ברפרין דו טורי, ואחריו עשר מחרוזות מרובעות טורים: שלושה טורי ענף וטור אזור פסוקי החותם במלת קבע משמעותית לשיר.

המשקל: שמונה הברות בכל טור. תשתית: הפיוט נשען על שיר הלחן בתבניתו ובמשקלו. מקורות

כתבי-יד: כ״י בית הספרים הלאומי ירושלים 5384, דף מא ע״ב; כ״י סינסיניטי 320 MIC. דף מג ע״א; כ״י צפרו תרפ״ט, דף מב ע״ב.

דפוסים: שיר חדש, ירושלים תרצ״ה, דף לט ע״א [נוסח היסוד]; כנ״ל, ירושלים תשמ״ו, עמ׳ ל; כנ״ל, הוצאת ר״ש בן חרוש, עמ׳ סט; כנ״ל, לוד תשנ״ה, עמ׳ סח.

נִיב שְׂפָתַי קָצָר קָצֹר / לְהַלֵּל יוֹשֵׁב שָׂמִים

אוֹצָרוֹ הַטּוֹב פָּתַח צוּר / נוֹרָא וַיָּזוּבוּ מַיִם

הִשְׁפִּיעַ טוּבוֹ אֵין מַעֲצוֹר / עַל אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה מַּיִם

רָאָה עָנִי עַם מַרְעִיתוֹ / וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ

5 לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ / כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם

פָּתַח הָאֵל אֶת אוֹצְרוֹתָיו / הִשְּׁקַנוּ מֵעֲלִיּוֹתָיו

שִׂיחוֹ בְּכָל נִפְלְאֹתָיו / הֹפְכִי הַצּוֹר אֲגַם מַיִם

אַל אֱלֹּהַ דָּלְפָה עֵינִי / חָנֵּנִי כִּי אֻמְלַל אֲנִי¬

הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי / אֶרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם

10 לֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ / הוּא טָרַף וְיִרְפָּאֵנוּ

בְּגִבּוֹרוֹת יֵשַׁע יָמֵינוּ / הוֹרֵד כַּנְּהָרוֹת מַיִם:

מַעֲשָׂיו הֵמָּה יַגִּידוּ / כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ

יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ / וּבָרְחֹבוֹת פַּלְגֵי מַיִם

שִׁיר וְשֶׁבַח אֵלָיו יֵאוֹת / גָּדוֹל וְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת

15- וּבָרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת / מִשְׁעָן לֶחֶם וּמִשְׁעַן מַיִם

הִנֵּה שְׂפָתַי לֹא אֶכְלָא / בְּקוֹל רִנָּה וְצָהֳלָה

עַל כָּל טִפָּה שִׁיר וּתְהִלָּהּ / לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם

אָעִיד לַיְּיָ בְּחַיַּי / אֲזַמֵּר כִּי מַאֲוַיי

הִשְׁלִים שַׁמְנֵי וְשִׁקּוּיַי / גַּם עָבִים יִזְּלוּ מַיִם

20 עֵץ פְּרִי וְכָל צוֹמֵחַ / מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִיחַ

בְּעֵת בְרִי עַב  יַטְרִיחַ / אִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מַיִם

אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאִתּוֹ / לָתֵת מִטְרוֹת עֹז בְּעִתּוֹ

לֹא יוֹסִיף עוֹד לְעַנּוֹתוֹ / לֹא יְגָרַע נִטְפֵי מַיִם

1. 1. ניב…שמים: אין יכולת בפי להביע את שבחי ה׳ על חסדיו. ניב שפתי: דיבור השפתים, על פי יש׳ נז,יט. קצר קצר: עדה״ב יש׳ נ,ב. יושב שמים: כינוי להקב״ה תה׳ ב,ד. 2. אוצרו הטוב פתח: עדה״ב דב׳ כח,יב ׳יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך׳. פתח…מים: על פי תה׳ קה,מא. פתח צור: ה׳ בעצמו, לפי שמפתח של גשמים לא נמסר ביד שליח׳(בבלי תענית ב ע״ב). צור נורא: כינוי לה׳ על שם נוראותיו וגבורותיו (בבלי יומא סט ע״ב). 3. השפיע…מעצור: הוריד שפע מים ללא הגבלה. אין מעצור: אין מניעה והגבלה על פי ש״א יד,ו ׳כי אין לה׳ מעצור להושיע ברב ובמעט׳. ארץ…מים: אדמה שלא זכתה לגשם, על פי משלי ל,טז. 4. ראה…מרעיתו: ה׳ שם לב למצוקת ישראל בעת עצירת הגשמים. 4. ראה עני: על פי איכה ג,א. עם מרעיתו: כינוי לישראל, על פי תה׳ צה,ז. ויזכר להם בריתו: עם האבות (רד״ק) על פי תה׳ קו,מד-מה ׳וירא בצר להם…ויזכר להם בריתו׳. 5. להציל לו מרעתו: להושיעם בעת צרתם, על פי יונה ד, ו ומהי הרעה ? כי…מים: בעת עצירת גשמים, על פי במ׳ כא,ו. 6. פתח…אוצרותיו: עדה״כ דב׳ שם, שם ותה׳ קלה,ז. השקנו מעליותיו: ממטר שמים, עדה״ב תה׳ קד,יג. 7. שיחו בכל נפלאיתיו: ספרו את מעשיו הנפלאים, על פי תה׳ קה,ב. ומה הם? ה'פכי…מימ: ה׳ בכוחו להפוך את הצור היבש לאגם מים, על פי תה׳ קיד,ח וגם כאן האדמה הצחיחה בשעת בצורת רוותה, עד שהפכה לאגם מים מרוב מטר. 8. אל…עיני: אל ה׳ זולגת עיני דמעה מחמת הבצורת, על פי איוב טז,כ והשווה בבלי ברכות לב ע״ב ׳כל השערים ננעלו ושערי דמעה לא ננעלו׳. חנני…אני: על פי תה׳ ו,ג ורמז גם למצוקת הגלות. 9. הנותן…מים: על פי איוב ה,י. 10. לא…ממנו: על פי תה׳ כב,כה. כאן: ממנו בגוף ראשון: מאתנו. הוא טרף וירפאנו: על פי הושע ו,א. כאן: הוא שעצר את השמים והוא שהושיע. 11. בגבורות ישע ימינו: במעשה הגבורה שמחוללת יד ימינו, על פי תה׳ כ,ז. כאן: לפי שירידת גשמים נקראת ׳גבורות גשמים׳ ושקולה כתחיית המתים(בבלי ברכות לג ע״ב). ימינו: רמז למפתח של גשמים המופקד רק אצל הקב״ה (ראה לעיל טור 2). הורד כנהרות מים: על פי תה׳ עח,טז. 12. מעשית״חסדו: ירידת הגשמים היא תוצאה של התגברות מידת החסד על הגבורה (ראה ׳דרש משה׳ לרמ״א, דרוש לעצירת גשמים, עמ^׳ יז). 13. יזקו מטר לאדו: על פי איוב לו,כז. מי הגשם הם תוצאה של זיקוק וקירור אטמוספירי של האוויר המקרר את אדי העננים ומתיכם למים מזוקקים. השווה ׳באר שבע׳ לרמ״א בחכמת הטבע, עמ׳ שמב בתיאור האד: ׳ובעלות האד למעלה מהאויר אשר אתנו ומתקרב לאויר הקר הוא בעצמו העב והענן אשר יזוקו המטר לאידו׳, ובתיאור הגשם שם, עמ׳ שמג: ׳הגשם הוא חלקי המים הדקים הנופלים מן העננים והנשיאים על כי נלחצים אל אויר הקר אשר עליהם המקררם ומורידים…זה עד נאמן שהעולם מתנהג על פי אדון ומשגיח לא בטבע ובמקרה׳. וברחבות פלגי מים: ביטוי לשפע הגשמים, שעל ידם מתמלאים גם הרחובות בנחלי מים, על פי משלי ה,טז. 14. גדול ועשה נפלאות: על פי תה׳ פו, י. 15. וברוך אל ההודאות: מנוסח חתימת ברכת ההודאה על הגשמים(בבלי תענית ו ע״ב). ראה בפיוט הבא טור 4 והערה שם. משען…מים: על פי יש׳ ג,א. כאן: ה׳ הוא המקור והמשענת הנותן לכל אחד לחם ומים. 16. הנה…וצהלה: על פי תה׳ מ,י. בקול רנה: על פי תה׳ מז,ב. 17. על״.ותהלה: מנוסח ברכת ההודאה על הגשמים ׳מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו׳(תענית, שם), והשווה הפיוט הבא טור 2. לקול״.מים: בשבח מעשי ה׳ על הגשמים המלווים בקולות הרעמים, על פי יר׳ י,יג. בקול.״תתו: כאן: קול רנה כנגד קול…מים. 18. אשיר…אזמר: על פי תה׳ קד,לד. כי מאדי השלים: מילא את בקשתי ומשאלתי על ידי תנובת האדמה. 19. שמני ושקדי: שמן ושאר משקים כמו תירוש(מפרשים), לפי שעל ידי הגשם צומח היבול של הגפן והזית, על פי הושע ב, ז. גם…מים: שיבוץ מורכב על פי שופ׳ ה,ד ׳גם עבים נטפו מים׳ ותה׳ קמז,יח ׳ישב רוחו יזלו מים׳. 20. מריח מים יפריח: הצמח מלבלב ופורח גם מלחלוחית הסביבה של המים. 21. בעת…יטריח: בעת שהקב״ה מטעין וממלא את העב מים, על פי איוב לז,יא ׳אף ברי יטריח עב׳. ברי: משרש ברר, כלומר ׳גם בעת יהיה שמזג האויר ברור (בהיר) ואין מקום לבוא המטר ע״פ הטבע עכ״ז(=עם כל זה) יטריח את העב למלאתו מים…ורז״ל אמרו שהמלאך הממונה על המטר שמו אף ברי׳(רד״ק). אם…מים: על פי משלי כה,כא. כאן: מוסב על עץ פרי…אולי גם על עב. 22. אחת שאלתי מאתו: והיא בקשת גשם בעתו. מטרות עז: עדה״ב איוב לז,ו, והוא גשם חזק ושוטף הבא מארבע רוחות (מפרשים) ומקביל ל׳גבורות גשמים׳ בלשון חז״ל. לתת בעתו: עדה״ב דב׳ יא, יד. גשם בעתו הוא גשם ברכה (תענית,שם). 23. לא…לענותו: על ידי עצירת גשמים, עדה״ב ש״ב-ז,י. לא…מים: עדה״ב איוב לו, כו-כז ׳כי יגרע נטפי מים׳. שם במובן ׳יגרעם מן השמים להורידם ארץ׳(רש״י). כאן: בשינוי מגמה: לא יהיה גירעון במטר היורד על הארץ. והשווה יב״ע שתרגם יגרע ׳ימנע׳.

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו

מי אתה ישראל מיר

עוזיאל חזן

הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

כל זאת, על רקע מלחמת תש״ח, דרך העלייה הבלתי ליגלית, ההגליה למחנות המעצר הבריטים בקפריסין וההתגייסות לפלמ"ח. גרעין הסיפור מתמקד בדמויותיהן של שני גיבורים טרגיים: יעקב ממן וישראל מיר. האחד, מציאותי והשני הזוי ומסתורי. הסיפור רקום בפרשיית אהבה מרגשת בין גיבור הספר, צעיר מצפון אפריקה, ובין עלמה ניצולת שואה. שפת הקשר ביניהם הייתה לשון היידיש, אותה למד ממן, בעל חוש לקליטת שפות, בשהותו במחנות המעצר בקפריסין, שם פגש בה לראשונה.

עוזיאל חזן, סופר וחוקר, כותב בין השאר על אורח חייהם של יהודי מרוקו ועל העיר ירושלים, בה הוא מתגורר. בין ספריו הקודמים: קובץ הסיפורים: "נביחות אל ירח כבו׳״; הנובלה "ארמנד" וספר הילדים "אל שלגי האטלס", שנכללו בזמנו בתוכנית הלימודים לבתיה״ס. הרומנים ״חותם ברברית", "מבחן החלב" ו״בוא אלי לאימלשיל"; המחזה "כקליפת אגוז"; ספר החניכה "ילדי הנמל" והספר-אלבום האיזוטרי"סיפור וקמע". ספרו"מבחן החלב" הופק כסרט בשם זה. חזן הוא זוכה פרם ראש הממשלה לסופרים לשנת תשנ״ח, והפרס הספרותי של הסוכנות היהודית לרגל שנת היובל לעליית הנוער. מיצירותיו תורגמו לשפות זרות.

לקראת קבלת העצמאות

הדחף לעלייה הקיף רבבות יהודים מרוקאים, אך לא את כולם. הטרור והמצב הכלכלי הקשה השפיעו אמנם על כל מגזרי האוכלוסייה היהודית, אך חוגים רחבים במגזר המתמערב לא איבדו את אמונם בהמשך חייהם במרוקו. רבים הושפעו מן הגל הלאומי המרוקאי והחלו לבחון את שאלת הזדהותם הפוליטית. לפני תמורה זו, שסימניה הברורים ניכרו בקיץ 1955, נהנתה התנועה הלאומית המרוקאית מתמיכה בחוגי השמאל היהודי. כמו כן נהנתה האסתקלאל מתמיכה מסוימת בחוגי הבורגנות היהודית בפנים הארץ, בערים כמו פאס ומכנאס. התמיכה התרחבה במהירות; השכבות הרחבות במלאחים העירוניים הצטרפו להערצת הסולטאן, שהייתה אחד ממאפייניה העממיים של התסיסה הלאומית. חזרתו של מחמד החמישי למרוקו באוקטובר 1955 הביאה תמורה זו לשיא. עוד בדרכו לארצו, בשהותו בצרפת, הוא קיבל משלחות יהודיות שבאו להביע את תמיכתן בו. כשדרכו רגליו על אדמת מרוקו הצטרפו יהודים רבים להמוני המריעים.

לחזרת הסולטאן קדמה החלטת הצרפתים להעניק למרוקו עצמאות. משלהי 1955 נעשו אפוא הכנות למעבר השלטון. מועד העצמאות, מארס 1956, היה קרוב והצרפתים איבדו את עניינם ביהודים. כי״ח התקשתה להתרגל למצב החדש, אך סיסמת השעה הייתה העברה שלווה של השלטון וכינון יחסים טובים בין מרוקו העצמאית למעצמה המחזירה לה את ריבונותה. הכול ידעו מה היה תפקידה החברתי־החינוכי החיוני של כי״ח בחיי היהודים המקומיים, והמרוקאים, שהתכוונו להיעזר בצרפת בתחומים רבים, לא רצו לזעזע יתר על המידה את תפקודה של ספקית החינוך המודרנית הראשית לקהילות. נדרשו אפוא התאמות מסוימות של כי״ח לתנאים החדשים, ובראשן הגברה של הוראת הערבית, אך לא הפסקת פעולתה. גם הארגונים היהודיים המערביים האחרים לא נדרשו להפסיק את פעילותם, בשל תפקידם החיוני במערכת הסעד והבריאות של הקהילות היהודיות, ומשום שהתנועה המרוקאית נזקקה לתמיכה חיצונית והייתה רגישה לדעת הקהל הבין־לאומית. מעמדם האמריקאי של רוב הארגונים היהודיים, ובראשם הג׳וינט, העמיד אותם בעמדה נוחה מבחינה זו. גם בעת חילופי השלטון העניק ההיבט הפזורתי יתרונות חשובים ליהודים.

שונה היה מעמדה של הפעילות הישראלית במרוקו. עם ההחלטה הצרפתית לצאת ממרוקו כמו הופקר השטח להתמודדות בין שתי התנועות הלאומיות על נפש היהודים המקומיים: הציונות ומדינת ישראל מצד אחד וזו המרוקאית מצד שני. לישראל היה חשוב לקבל מן המרוקאים הבטחה שהעצמאות לא תפגע בעלייה, אך התנועה הלאומית המקומית הייתה מחויבת לעניין הפאן־ערבי, והסיכויים לכך היו קלושים. ישראל נאלצה, לפיכך, לפעול באופן נמרץ להוצאת עולים דווקא סמוך לקבלת העצמאות. כמו כן ניסתה ישראל להיעזר במעמדם של הארגונים היהודיים המערביים, והפעילה את הקונגרס היהודי העולמי כמתווך בינה לבין הכוחות הלאומיים. המרוקאים נזקקו לתמיכה בין־לאומית ולא הפריעו לעלייה לפני

קבלת העצמאות; הם אף הניחו לאנשי הקונגרס לחשוב שבעתיד יהיו מוכנים להגיע להסדר שיניח את דעת ישראל.

בניגוד לצרפתים, שביקשו לצייר את שלטונם במרוקו כתקופה של פיתוח וקידמה לארץ כולה וליהודים בפרט, הדגישו שלטונות ישראל והלאומיים המרוקאים את מצוקתם של יהודי מרוקו בתקופה הקולוניאלית, והציבו לפניהם שתי תכניות חברתיות שונות ומנוגדות. ישראל סברה כי במרוקו העצמאית לא ישתפר מצבם של היהודים. אדרבה, היא חזתה להם שחורות, במוקדם או במאוחר, וקראה להם להגר מארצם ולהצטרף ליהודים הבונים את מולדתם בארץ האבות. התנועה הלאומית המרוקאית טענה כי המצוקה היא פרי המצב הקולוניאלי שדיכא את המקומיים, וכי מצבם של היהודים, כמו זה של המוסלמים, ישתפר עם קבלת העצמאות. התנועה הלאומית המרוקאית הבטיחה ליהודים שוויון זכויות מוחלט במרוקו המשוחררת. כאות לכך מינה מחמד החמישי, אחרי חזרתו מן הגלות, שר יהודי בממשלתו – מעשה חסר תקדים בהיסטוריה של יהודי מרוקו. בידי השר, ד״ר ליאון בן־זקן, הופקד משרד הדואר.

תקופת המעבר משלטון קולוניאלי לעצמאות לא גררה עמה הכרעה ביחסי היהודים המרוקאים עם שתי הרשויות, הישראלית והמרוקאית, שביקשו למשוך אותם אליהן. אמת, העלייה הייתה גדולה באותה תקופה, כ־70,000 נפש, ומספר הנרשמים לעלייה היה אף גבוה יותר והתקרב ל־ססס,100, למעלה משליש מיהודי מרוקו באותה תקופה. עם זאת, רוב היהודים, כ־ססס,170, העדיף לנסות את החיים במרוקו העצמאית. החששות כמעט בכל חוגי האוכלוסייה היהודית היו רבים, אך הייתה בכך, בסופו של חשבון, הבעת אמון בשלטון המוסלמי החדש־ישן. העידן הקולוניאלי הביא בכנפיו זעזועים קשים לחיי האוכלוסיה המקומית ולרקמת הקשרים המסורתית, כולל בין היהודים למגינם המסורתי, הסולטאן. אך לא היה בהתפתחויות שהתרחשו בארץ בין השנים 1912 ל־ 1956 לקרוע לחלוטין את הזיקות שקשרו בין היהודים לסביבה המוסלמית, ולבטל את אמונם באפשרות לשקם, על בסיס חדש המתאים לתקופה המודרנית, את החיים המשותפים שניהלו למן התקופה העתיקה.                       

הדמוגרפיה

הגידול באוכלוסייה

הכיבוש הצרפתי של מרוקו פתח בהדרגה את הארץ כולה לתהליכי מודרניזציה, שאחד מסימניהם הראשונים הוא גידול מואץ באוכלוסייה. גידול זה נובע בעיקרו מירידה בתמותה: בשלב ראשון דפוסי הילודה אינם משתנים, אך התמותה יורדת מפני שההיערכות להתמודדות עם רעב ועם מגפות טובה מבעבר. בכל עשור גדל במידה ניכרת מספר תושבי מרוקו המוסלמים והיהודים.

הטבלה משמאל ממחישה בקווים כלליים את הגידול באוכלוסייה תחת שלטון הצרפתים. המספרים עצמם אינם מדויקים, אף שהם מוסרים תוצאות של מפקדים. עד השלמת הכיבוש באמצע שנות השלושים אי אפשר היה למנות את כל תושבי הארץ. יתרה מזאת, מפקדי 1936 ו־1947 אינם נחשבים לאמינים במיוחד. מדויק יותר היה כנראה המפקד שנערך בשנת 1951. ואולם, לשם הדגמת התמורה הדרמטית במספר התושבים שחלה בהשפעת התקופה הקולוניאלית אין חשיבות לדקדוקים מספריים, והתמונה ברורה: האוכלוסייה הכפילה עצמה בתוך כשלושים שנה, מהמפקד הראשון(1921) ועד האחרון (1951). ואף אם הגידול האמיתי היה מתון יותר, השינוי עדיין חד ומרשים. פערי הפיתוח המודרני בתוך מרוקו באו כמובן לידי ביטוי בהבדלים בשיעור הריבוי הטבעי, שכן בשנים הראשונות לכיבוש הצרפתי לא היה שינוי ניכר, ואף בהמשך היו סביבות חברתיות ומקומות שבהם לא חל שינוי עמוק בשיעורי התמותה. החוקרים מעריכים כי שיעור הריבוי הטבעי הממוצע בקרב יהודי מרוקו בתקופת השלטון הצרפתי היה כ־2.5 אחוזים.

מגמת גידול האוכלוסייה נמשכה גם בשנות החמישים, ובמפקד הראשון שנעשה אחרי קבלת העצמאות, בשנת 1960, נמנו יותר מ־11 מיליון מוסלמים. מספר היהודים היה באותה שנה נמוך בהרבה מזה של שנת 1951 – כ־ססס,160 , אך לא היה זה פרי תמורה בדפוסי הילודה והתמותה של יהודי מרוקו, אלא תוצאת ההגירה: החל מ־1947 החלו היהודים בתנועה של הגירה חיצונית, תחילה לארץ ישראל ולמדינת ישראל, ולאחר מכן גם ליעדים אחרים, ובמיוחד לצרפת. מבחינה זו הם הקדימו את המוסלמים, שהחלו בתנועה של הגירה חיצונית לאירופה, אמנם לא המונית כמו אצל היהודים, מאוחר יותר (בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים).

התמונה הדמוגרפית ממחישה את הדמיון ואת השוני בין מוסלמים ויהודים בתקופה הקולוניאלית. שתי הקבוצות נטלו חלק בתהליכים כלליים, כגידול האוכלוסייה; שתיהן נטלו חלק גם בתנועת ההגירה הפנימית, תופעה שנרחיב עליה את הדיבור בהמשך, ואולם המיעוט הקדים את הרוב, ופתח ראשון בהגירה כלפי חוץ בממדים גדולים.

כאמור, המספרים שננקבו במפקדים הצרפתיים אינם מדויקים, והגורמים היהודיים שנזקקו לאומדן מהימן של מספר יהודי מרוקו התלבטו בנושא זה. רוב הארגונים היהודיים החלו לפעול במרוקו סביב 1948, והערכותיהם בתקופה זו נעו בין 250,000 ל־ססס,300 יהודים. כלומר, בין 50,000 ל־ססס,100 אלף נפש יותר ממספרם במפקד של 1951 — הפרש נכבד לכל הדעות. אנשי הג׳וינט הסבירו את ההפרש במספר העולים בתקופת העלייה ההמונית, שהיה למעלה משלושים אלף נפש, בתוספת מספר היהודים שלא נמנו בידי הצרפתים במרוקו הספרדית: כ־25,000, והיהודים בעלי המעמד האירופי, שנמנו במפקדים בקטגוריה ״אירופים״. לפי הערכת הג׳וינט בשנת 1952 התקרב מספרם ל־ 30,000, אך ב־1943 הוערך מספרם רק בכ־15,000 נפש. דומה שהערכת מספר היהודים במרוקו ב־1948 בכ־280 אלף נפש קרובה למציאות.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור– היהודים בתקופה הקולוניאלית

המשא־ומתן בין מארוקו ובין ארצות־השפילה

היוזמה לפתיחת המשא־ומתן באה מצד אסיפת־המעמדות — לפי עצתם של יהו­דים אחדים. יצחק בואנו די מיסקיטה [Isacq Bueno de Misquitta] הביא בראשית 1682 למלך מכתב מאת האסיפה ומתנות שונות והשיג ממנו הבטחה, שיעשה את החוזה תמורת 600 קווינטאלים של אבק־שריפה ומרכבה יפה. אולם באותו זמן הגיע עוד יהודי למכנאס, פרנאנדו מנדים, גם הוא תושב מארוקו באותו זמן, וגם הוא הביא הצעה דומה מאת אסיפת־המעמדות. באמשטרדם היוזמים להטלת תפקיד זה על פרנאנדו היו גדעון מנדיס, יעקב די אוליווירה  ודון מנוּאל די בְּלמונטה. כנהוג הביא מנדיס עמו מתנות והודיע על משלוח כמות גדולה של אבק־שריפה לצורכי השלטונות במארוקו. מצד אסמאעיל ניהל את המשא־ומתן במכנאם יוסף מאימראן, הממונה על החצר. המלך נטה לקבל כמתווך את מנדיס, שטען כי הוא הראשון שיזם את חידוש השיחות, אולם אסיפת־המעמדות החליטה בסוף להפקיד על המשא־ומתן את משפחת מיסקיטה. נראה, שיצחק די מיסקיטה חדל לטפל בעניין זה, כי בשנה שלאחריה ביקש דניאל די מיסקיטה, שישב באמשטרדם, את הפנדורפ לעזור לשני אחייניו יוסף ודניאל מיסקיטה בניהול השיחות. בשם חצר מארוקו יוצא עתה לארצות־השפילה יוסף טולידאנו, קרובו של יוסף מאימראן, כדי להביא לאישורם של השלטונות שם את נוסח החוזה, שהוכנסו בו שינויים בסעיפים 7 ו־9 לעומת נוסח החוזה עם אלג׳יריה. יוסף טולידאנו, בנו של דניאל, נבחר בשל מעמדו הרם של יוסף מאימראן, ובני מיסקיטה, וגם גדעון מנדיס, שליחו של יעקב די אוליווירה, שיכנעו אותו על־ידי מתנות רבות לצאת לארצות־השפילה. הוסכם שאת שכר־הטירחה שתשלם אסיפת־המעמדות בעבור התיווך יחלקו ביניהם בשווה שלושת הצדדים בניהול השיחות: בני מיסקיטה, יוסף טולידאגו ויוסף מאימראן, אך זה האחרון יקבל מכלל הסכום לפני החלוקה סך 400 פּאטאקוֹס. הפנדוֹרפּ לא היה מרוצה מן ההסדר. הוא ראה בו פגיעה ביוקרתו, כי לא הוזמן להביא את החוזה להאג, אף פסחו עליו לגמרי בחלוקת שכר־הטירחה. הוא כותב במרירות מסוימת, כי בהכנת החוזה לא הקפידו על כל ההוראות של אסיפת־המעמדות. אולם בגלל מעמדו של יוסף מאימראן הבליג על עלבונו הפרטי, ורק ביקש למסור את המתנות לאסמאעיל, שבזה יובלט מעמדו כקונסול של ארצו. יש לציין, כי הפנדורפ מדגיש בדו״חים שלו פעמים אחדות את תפקידו המכריע של יוסף מאימראן בסיום המוצ­לח של הכנת החוזה. הערכתו החיובית בולטת במיוחד לאור עמדתו המסתייגת כלפי הסוחרים היהודיים באמשטרדם, שנבעה קצתה מזה, שאלה היו מתחריו של אחיו, סוחר־יצואן בארצות־השפילה.

שליחותו של יוסף טולידאנו אל אסיפת־המעמדות הוכתרה בהצלחה. בשלביו האחרונים של המשא־ומתן היתה גם ידו של יצחק ששפורטש, המכונה קרובו של יוסף טולידאנו, שעליו הוטל להבהיר נקודות מסוימות. באותו פרק־זמן שימש הרב יעקב ששפורטש כמתרגם האיגרות הערביות לספרדית, ודוד טוריס [Torres] היה מתרגמן מספרדית ללשון הנידרלאנדים. החוזה אושר במאי של שנת 1683. וכן היתה חליפת־מכתבים בדבר החוזה מצד אברהם מאימראן, אף כי אביו יוסף עדיין היה בחיים. בדו״ח של הפנדורפ מיום 19 בנובמבר 1683 נזכר כי יוסף מאימראן מת, אבל לא ניתנה הסיבה למותו. ייתכן שאילו נכונות היו השמועות על מותו הטראגי שאותן מסרו בּינו ואחרים, היה גם הקונסול מציין דבר זה; אבל גם אין להוכיח דבר משתיקתו.

לאחר חתימת החוזה הגיעה השעה לשלוח את המתנות המובטחות (באוקטובר 1683). לשם קבלת אישורו הסופי של אסמאעיל יצאו במחצית 1684 למכנאס הפנדורפ, יוסף בואנו מיסקיטה, שני סוחרים נידרלאנדיים (כנראה נוצריים), ואחיו של יוסף טולידאנו — כפי הנראה חיים הנזכר במסמכים מאותו זמן. בחצרו של אסמאעיל פעיל היה כבר אברהם מאימראן. והמשלחת נתקבלה לריאיון ב־16 באַבגוּסט, 1684.

ב־12 במארס 1685 ערך יוסף טולידאגו את ביקורה פרידה אצל אסיפת־המעמ­דות, אולם הוא השתהה עוד זמן־מה בארץ, כנראה כדי לעזור בהכנת טיוטה של הסכם לפדיון שבויים, כי שודדי סלא תפסו בינתיים שמונה ספינות נידרלאנדיות, ומספר השבויים שבידם גדל באופן ניכר.

עתה נשתפרו האפשרויות למסחר ער בין שתי הארצות. הפנדורפ וחיים טולידאנו עשו שותפות, והנידרלאנדים מספקים רובים ותחמושת למארוקו — המצר­כים החשובים ביותר בשביל המלך, בדומה למצב בימי הפליאג׳י. אמנם יש לפ­עמים עירעורים על טיב הנשק, והפנדורפ מסביר סיבתם בטיפול לא־מתאים מצד הכושים שבחיל־המשמר של אסמאעיל. בראשית 1688 עיינה אסיפת־המעמדות במינוי קונסול בסלא במקומו של הפנדורפ שביקש להתפטר, אולם לבסוף נשאר בתפקידו. בחודש מאי של אותה שנה הגיש יוסף טולידאנו את כתב־האמנתו לאסיפת־המעמדות.

בראשית שנות התשעים נתקשרה מתיחות בין שתי המדינות. מסתבר שנגרמה על־ידי הפסק הספקת נשק ותחמושת מצד הנידרלאנדים. אסמאעיל ראה בדבר רמז שרצונם לכלות את חוזה־השלום, ומצידו הירהר על ביטול החוזה. בכל־זאת החליט, בהשפעתם של אברהם מאימראן והפנדורפ, לשגר אל ארצות־השפילה את חיים טולידאנו, שאחיו יוסף נמצא בה כבר בתפקיד שגריר, כדי לתהות על כוונות אסיפת־המעמדות, לבקש תחמושת ולהציע תמורתה חנקת־אשלגן. חיים טולידאנו יצא בשליחות יחד עם הפנדודפ. אסיפת־המעמדות הכחישה בשורה של החלטות כל כוונה לנתק את הקשרים, אף הצהירה על רצונה לשפר את היחסים. בעקבות זאת הוסכם ב־1692 עם חיים טולידאנו להאריך את החוזה של 1684. כמחווה של רצון טוב שיחרר אסמאעיל שבויים נידרלאנדים, שנתפסו בספינה צרפתית. הנידרלאנדים הבינו שמחובתם לעשות מאמצים כדי לייעל את אספקת הנשק שמבקש אסמאעיל, לדאוג לשיפור טיבו, שעליו נשמעו תלונות, ומאימראן וחיים טולידאנו ניסו לשווא לקבל עליו עריבות מהסוחרים, ולהזמין מלונדון את הדגמים המבוקשים שאין מייצרים אותם בארצם. וכן דאגו למתנות בשביל קיסר מארוקו ונכ­בדים אחדים בחצרו, וביניהם אברהם מאימראן, בזכות אביו, שהכין את חוזה 1683. אולם הוחלט שהמתנות (תותחים ונשק אחר) תימסרנה לתעודתן רק לאחר שיאושר ההסכם על המשך חלותו של חוזה 1684, וכן לאחר שישוחררו ללא כל תשלום השבויים שנלקחו בשבי לאחר שתם תוקפו של חוזה זה.

יותר קל היה לאסיפת־המעמדות לקבל החלטות נמרצות בהאג מאשר להפנדורפ ולחיים טולידאנו לבצען במכנאם. כבר בהפליגם בים בראשית 1694 הירהרו שני השגרירים בדבר, כיצד יוכלו לבוא בידיים ריקות ולדרוש תחילה את אישור ההסכם ושיחרור השבויים׳ ולהתנות את מסירת המתנות במילוי דרישות אלה. אותה שעה כותב הפנדורפ שנמאס לו כבר השירות בברבריה, וכי טולידאנו המס­כן חלצתו חמה בפחדו מפני אדוניו, על ששהה זמן כה רב בארצות־השפילה. ואמ­נם קיבל הפנדורפ ייפוי־כוח למנות מישהו שימלא את מקומו במארוקו. בהגיעם לתנג׳ה שלח חיים טולידאנו מיד אל אחיו, שהפנדודפ אינו נוקב בשמו, לבקש שיסלול את הדרך למשא־ומתן אדיב עם השלטונות. המשנה־למלך בתנג׳ה דרש להעביר לרשותו מיד את המתנות לפני מילוי התנאים של אסיפת־המעמדות. טולידאנו חשש, שסירוב לדרישה זו עלול לשים לאל את כל המאמצים שהושקעו במשא־ומתן בין מארוקו ובין ארצות־השפילה במשא־ומתן ולסכן את משפחתו, ולכן לחץ על הפנדורפ למסור את המתנות. בתור עירבון הפקיד ביד הקונסול את כל המתנות שהביא הוא עצמו, באופן פרטי, למלך. הפנדורפ הסכים להצעתו של טולידאנו, גם מאחר שידע, כי טולידאנו ואברהם מאימראן יעשו כל מאמץ כדי למלא את דרישות אסיפת־המעמדות, וכן שקל את הסכנות הצפויות מצד הספרדים לספינה הטעונה נשק ותחמושת, שנמ­צאה עדיין בקאדיקס. ופעם, כשהביאה ספינה נידרלאנדית מטען נשק מאיכות מפוקפקת, שהיה צריך לשמש כופר בעבור שבויים, ונשקפה סכנה שהמשא־ומתן ייכשל, נעשה ערב אברהם מאימראן לטיב הסחורה.

מהמשך מכתביו של הפנדורפ אנו למדים כמה קשיים נערמו בדרך לאישור ההסכם. אולם הוא היה בטוח בהצלחת פעילותם של מאימראן וטולידאנו, שאם לא כן יפסידו את כל הונם. ב־1698 הגיע לארצות־השפילה משה טולידאנו, שנשלה לשכנע את אסיפת המעמדות בכנות כוונותיו של אסמאעיל כלפי ארצות־השפילה.

זמן קצר לאחר־מכן(בתחילת 1699) סיים הפנדורפ את תפקידו כקונסול במארוקו. נוכחות קונסול הכרחית היתה עתה, כשהוארך חוזה־השלום, אלא שלא נמצא מועמד למשרה זו. אסיפת־המעמדות לא היתה משלמת משכורת שנתית, והאגרות הקונסולאריות לא הכניסו סכומים ניכרים, והקונסולים בכל ארצות ברבריה נאלצו להתפרנס מרווחיהם הפרטיים. בכל ערי־החוף של מארוקו לא גר אף סוחר נוצרי אזרח ארצות־השפילה, והפנדורפ נאלץ למנות כממלא־מקומו את גדעון מנדיס, הידוע לנו(עיין למעלה, עמ׳ 266), שבנו התגורר באמשטרדם. אבל קברניטיהן של שתי ספינות נידרלאגדיות שעגנו בסלא מיאנו לשלם את האגרות למנדיס, ופנו ליהודי אחר, דניאל נונס ד׳אנדראדה [Daniel Nunes d’Andrada]. ובעקבותיהם הלכו קבר­ניטים אחרים. כדי לחזק את מעמדו של מנדיס העניקה לו אסיפת־המעמדות ב־20 למארס 1700 כתב־מינוי לקונסול בסלא.

רבות מבין ההחלטות של אסיפת־המעמדות בשנים 1699—1700 קשורות בעס­קיהם של משה טולידאגו ואברהם מאימראן עם ארצות־השפילה והתביעות הכס­פיות שהיו להם׳ והן כלולות בתיק כרסתני מיוחד, ׳מסמכים על המו״מ עם שגריר מארוקו 1699׳. משה טולידאנו נתקבל לריאיון על־ידי האסיפה ביולי 1699, ולפי הצעתו נתמנתה ועדה מיוחדת כדי לחקור את צדקת התביעות. בעוד הדיונים בוועדה נמשכים עסק טולידאנו בייצור קני־רובים. בסוף זכה בתביעתו וקיבל סך של 6,000 פלורינים.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

סיום פרק משא ומתן

80-פרשת וירא / סדרה ד׳|

דודי ירד לגנו — חגאז משרקי

ידיד נפש — נועם ״אם קמי עלו על ראשי״

בקשה — קוראי עונג. נועם ״בוא יבוא נא״

(80) — בקשה — סי׳ פרג׳י

הפורה והמעולה שבפיטני תוניסיה. נולד בפאס בסוף המאה ה-16 ונפטר במאה ה-17. שירתו חביבה על כל יהודי צפון אפריקה, וזכתה לתפוצה נרחבת. ר' פרג'י עבר לבאג'ה שבתוניסיה, ונודע שם כאחת מתלמידי החכמים המרוקנים שמצאו מקומם בתוניסיה. הוא היה פיטן ומקובל. בשמו נכרכו אגדות, ואודות סיפור חייו ומיתתו נוצר שיר בערבית-יהודית.

ר' פרג'י כתב פיוטים למועדים שונים ממעגל השנה ולאירועים ממעגל החיים. כמו כן יצר שירים דידקטיים להנהרת הלכות. הנושא המרכזי בפיוטיו הוא גלות וגאולה. אף שירים שעוסקים בשבת, בתורה ובאירועים ממעגל החיים רוויים בתכנים לאומיים אלו. מפיוטיו, ובעיקר מאלו שעוסקים ברשב"י ובספירות, ניכרת גדולתו בקבלה. 

ר' פרג'י שוואט כתב את רוב שיריו לזמרה בלחנים ידועים – בשמחה המשפחתית או בסעודה בבית ובבית הכנסת. לצד הפיוט היה רושם את הלחן שעבורו נכתבו המלים, על ידי אזכור המלים הפותחות הידועות כמלותיו של לחן זה. עם היקלטותו של הפיוט החדש, היה הלחן זוכה למנגינות חדשות, והחל לשמש בעצמו כסימן היכר ללחנים אלו.

שירתו כתובה בסגנון נקי, הניזון בעיקר מן העברית המקראית, אך באחדים מפיוטיו ניתן למצוא גם ארמית זהרית. כמו כן מופיעות אצלו צורות פיטניות וחידושי לשון מקוריים. הוא הושפע מר' ישראל נג'ארה, אך לצד כתיבתו במשקל הכמותי ניכרת בשירתו ההינתקות מן החרוז המבריח. רוב שיריו כתובים בתבניות סטרופיות מגוונות. פרג'י גם חידש צורות שיר מקוריות.

שיריו התקבלו על ידי יהודי צפון אפריקה והם מזומרים עד היום.

אפרים חזן-אתר הזמנה לפיוט

קוֹרְאֵי עֹנֶג שִׁירוּ יַחְדָּו / שִׁיר מְנוּחַת חַי הָעוֹלָמִים

יוֹם אֲשֶׁר כֻּלּוּ מַעְבָּדָיו / בֵּרְכוֹ מִכָּל־הַיָּמִים:

פַּאֲרוּ, עַמִּי, יוֹם שַׁבָּת / הַמְּפוֹאָר לִפְנֵי עֶלְיוֹן

חֹק־שְׁמִירָתוֹ בַּל יֻשְׁבַּת / לַעֲשׂוֹתוֹ בִּלְתִּי רִפְיוֹן

אִם יְדַעְתֶּם אַנְשֵׁי חִבַּת / לֹא נְתָנוֹ שׁוֹכֵן חֶבְיוֹן —

לֹא לְזָרִים עוֹבְדֵי בִּלְעָדָיו / הוֹלְכִים עַל דֶּרֶךְ לֹא־תָּמִים

רַק אֲלֵיכֶם זֶרַע דּוֹדָיו / עַם בְּחוֹתָמוֹ נֶחְתָּמִים:

רָם בְּקָרְאוֹ לִיקוּתִיאֵל / לַעֲלוֹת אֵלָיו הָהָרָה

אָז בְּעָמְדוֹ שָׁם לִפְנֵי אֵ־ל / שָׁת בְּרֹאשׁוֹ צִיץ וַעְטָרָה

וּלְעַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל / מִלְּפָנָיו הוֹרִיד תּוֹרָה —

הַיְּקָרָה מִכֹּל־מַחְמַדָּיו / מִפְּנִינִים מִפָּז וּכְתָמִים

מִשְׁפְּטֵי שַׁבָּת עִם סוֹדָיו / עַל סְפָרֶיהָ נִרְשָׁמִים:

גַּם יְקוּתִיאֵל חָשׁ _וַיְצַ- / -וֶה לְעַם מִדְבָּר הִנְהִיגָם

תִּשְׁמְרוּ, עַמִּי, יוֹם נִרְצָה / מֵעֲשׁוֹת בּוֹ דֹּפִי וּפְגָם

הֵן מְקוֹשֵׁשׁ עֵת בּוֹ נִמְצָא / בָּאֲבָנִים רָגוֹם נִרְגָּם

כֵּן לְכָל־עוֹבְרִים עַל פִּקּוּדָיו / בָּאֲבָנִים יִהְיוּ נִרְגָּמִים

רַק אֲשֶׁר יִשְׁמוֹר מִצְּעָדָיו / יִשְׁמְרֵהוּ רָם עַל רָמִים:

יִמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ הַיּוֹם / הָעֲמֵלִים קִצְרֵי רוּחַ

לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אֵ-ל אָיֹם / מִשְׁפְּטֵי יוֹם הַמָּנוֹחַ

עַד יְמַהֵר לָכֶם פִּדְיוֹם / גַּם דְּרוֹרִים יִפְקַח קוֹחַ

רַחֲמָיו לֹא כַלוּ וַחְסָדָיו / לֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר לָאְשֵׁמִים

יֶאֱסוֹף עַמּוֹ צֹאן יָדָיו/ אֶל דְּבִירוֹ מִבֵּין עַמִּים:

כנפי שחר

(80) הנושא: שבת.

מעבדיו — מעשיו. פארו — כבדו. דודיו — ידידיו. בחותמו — אות ברית קודש. ליקותיאל — משמותיו של משה רבינו. וכתמים — זהב נבחר. מצעדיו — דרכיו של הי. מרגוע — מנוחה. יפקח קוח — ער ימהר…עד יפקח קוח, יתיר הכבל, ישחרר.