פגיעה-והתעללות-בנשים-יהודיות-אליעזר-בשן


פגיעה והתעללות בנשים יהודיות-אליעזר בשן

נשים יהודיות

פרק שישי

פגיעה והתעללות בנשים יהודיות (1888-1852)

תעודות 47-40

 

תעודה מספר 40

מסגן־הקונסול של בריטניה במוגדור לשגריר בריטניה בטנג׳יר – אלימותו של יהודה לוי יולי כלפי משרתת

במוגדור היתה קבוצה קטנה של יהודים אמידים שנהנו מחסות זרה, ועקב כך גם מזכויות יתר, ובכללן מגורים מחוץ למלאח. לעומתם, רוב היהודים היו עניים, חיו במלאח בתנאי מצוקה וצפיפות, ונאסר עליהם לעבור ממנו לרובע אחר. פער זה בין העניים הרבים לבין העשירים יצר מתיחות חברתית ועורר זעם אצל השכבות הנמוכות. התעודה הבאה היא אחת העדויות למתח ששרר בין העשירים לעניים, שפרנסתם היתה על עמל כפיהם וגם נשותיהם נאלצו לעבוד — בתור משרתות. יהודה לוי יולי, אחד מן היהודים העשירים, נהג זלזול במשרתת יהודייה.

אני כאן מדלג על המכתב באנגלית ומביא רק את התרגום לעברית.

 

מוגדור  7 בספטמבר 1852

באוגוסט בצירוף מכתב מתושב מוגדור יהודה דה ל״ל יולי, שבו הוא מתלונן על שנאסר בכלא מאורי על לא עוול בכפו, ודורש הסבר לכך.

 אני מבקש להודיעך ששפטתי את יהודה לוי יולי ל־14 ימי מאסר בגלל תקיפה פחדנית של יהודייה ענייה תמימה (משרתת של מר בוללי, פרו־קונסול של סרדיניה). ב־19 ביולי בערב היא הופיעה בלשכת סגן־הקונסול, דם ניגר מפצע שבמצחה, אשר נגרם, לטענתה, ממכת חרב של יולי. האחרון הובא לפני כעבור זמן קצר, אבל מאחר שהשעה כבר היתה מאוחרת, עיכבתי אותו אצלי עד הבוקר כדי לבדוק את האירוע עד תומו. המושל סירב להתערב, כי האשה היתה משרתת של מר בוללי.

סיפורה של האשה המסכנה היה כדלקמן: ביתם של קרובי יולי גובל עם ביתה ובית משפחתה. אין קיר המפריד בין המרפסות או הגגות של שניהם. יולי עבר מהמרפסת של קרוביו למרפסתם, והחל להטיל את מימיו, בעוד הדיירים שהתכנסו בחצר או באמצע הבית שקועים בקינות על חורבן ירושלים בעת הצום של  25 ביולי [תשעה באב], כאשר ננזף על התנהגותו המבישה, השליך עליהם חול ואבנים, ואבן אחת כמעט פגעה בבתה של האשה. בנה, בחור כבן 18, עלה אל הגג כדי לאלצו לחדול מכך. כיוון שיולי איים עליו שישליכנו אל מעבר למעקה, האשה חששה שיבצע את זממו, עלתה אליו בעצמה והוכיחה אותו על התנהגותו. בתגובה הוא חבט במקלו בגבה ובזרועה. לאחי שניסתה לתפוס את המקל ולשברו, הוא שלף את חרבו מנדנה וחבט במצחה עד זוב דם היא הכחישה שהיכתה את יולי או שהעליבה אותו. את דבריה אישרו כמה נשיב הדרות בבית.

יולי הודה שהטיל את מימיו על הגג, אבל טען שרק במקרה ובגלל הרוח החזקה שנשבר הגיעו אל היושבים בבית. הוא גם הודה שהשליך עליהם חול, אבל טען שעשה זאת בתגובה להטחת מילים גסות כלפיו. לדבריו, לא היכה את האשה בכוונה תחילה אלא בשגגה, במהלך הכאתו את בנה לשם התגוננות מפניו. איש לא אישר את הצהרתו. נתתי לחבריו ארכה של כמה שעות כדי לחפש מישהו שיוכל להעיד לטובתו. לבסוף הובאו שלושה אנשים, שניים מהם הודו שלא היו נוכחים אלא אחרי ההכאה, ואז ראו את המקל שבור ואת האשה מדממת. הנקודה היחידה לטובת יולי היתה עדותו של השלישי. זה הצהיר שאף כי לא ראה את התחלת התגרה, שמע את האשה אומרת ליולי דברים פוגעים וכן שמע את דבריו המעליבים של יולי אליה. משטחיותו של הפצע ניכר שלא מכה ישירה של פלדה גרמה להתהוותו, וסביר יותר שכאשר אחזה האשה בנדן, צנחה החרב מתוכו ונפלה על האשה. אפשרתי ליולי ליהנות מן הספק, שאם לא כן הייתי חייב להענישו עונש חמור יותר.

לו עשה אזרח מאורי מעשים כאלה כלפי אזרח בריטי, שום עונש לא היה נחשב חמור מדי.

בשל עושרו של יולי הסדר הכרוך בקנס לא היה משמש עונש, גם לא הוצעה הצעה כזו. למעשה, יולי לא הביע כל חרטה על פגיעתו באשה המסכנה, שאף כי היתה מסוגלת לעבוד בביתו של מר בוללי, התלוננה ימים מספר על כאב עז בראשה מחמת הפצע. נראה לי כי בשל היותה ענייה פגיעתו של יולי חמורה יותר. כלפי עשירים יותר לא היה מעז להתנהג כך.

יולי שוכן בחדר נפרד בבית הסוהר בחלקו העליון של הבניין, וחבריו היו רשאים לראותו לזמן קצר בכל יום. האדם היחיד שדיבר עם יולי במשרדי היה דודו מר יהודה לוי יולי. ב־19לחודש בערב הביע כעס על התנהגות בן־אחיו, אבל לא היה כל איום להכות בו. מר יולי חשש שאביו של יהודה יכה אותו מחמת ההתרגשות שתלווה את פגישתם הראשונה, אבל להפך, מר שמואל לוי יולי לא ראה חשיבות בעניין, ולא התייצב במשרד למחרת. סיבת סירובי לשחרור בערבות היתה, ראשית, חוסר יכולתו של האב להיות אחראי להופעת בנו, שכן הבן הגיע מאנגליה רק ימים מספר קודם לכן וגר אצל קרובים; ושנית, האפשרות שיולי יבקש מקלט בקונסוליה של הולנד(בהיותו ביחסי ידידות עם מר טרפאס) כדי להימנע מעונש. מעמדו של יולי כסוחר, כפקיד, לא השפיע על החלטתי בנידון, אבל היות שהוא כה מדגיש את אופיו ואת מכתבי ההמלצה שהוא יכול להשיג, עלי להעיר שכמה ימים לפני התקרית הזאת בא למשרדי בעלה של דודתו, שיולי גר בביתו, והתלונן על התנהגותו. הוא אמר שבלילה הקודם ניסה יולי, מתוך כוונה פלילית, לפרוץ, דרך החלון, לחדר שבו לנה יהודייה צעירה שהציק לה לעתים קרובות, וכי ניסה לתקוף אותו, את דודו. אמרתי לו שהאשמה חמורה כזו יש להביא לפני הממשל המקומי. לא שמעתי עוד על העניין, אבל כאשר הזהרתי את יהודה להתנהג ביתר זהירות, הוא זלזל בעניין ואמר שזהו עניין משפחתי. ההרגשה בין יושבי הבית לגבי ענישתו של יולי מנוגדת להצהרתו, תהיה אשר תהיה דעת חבריו הקרובים. בהזהירי את יהודה יולי באשר להתנהגותו בעתיד, השתמשתי בהחלט בביטוי שהוזכר במכתבו, שהוא יכול היה להיות זהיר יותר בהתנהגותו כלפי אנשי המקום, אבל תמיד השתדלתי למלא את הוראותיך ולתת כל הגנה אפשרית ליהודים.

הזכויות המיוחדות של אזרח בריטי אינן יכולות לפטור מעונש על עברות כמו אלה שעבר יהודה יולי. שאיפתי היחידה היא שייעשה צדק ליהודייה המרוקאית המסכנה, במידה לא פחותה ממידת הצדק שהייתי תובע מן המושל, לו היה התוקף אזרח מאורי והנתקף — אזרח בריטי.

פגיעה והתעללות בנשים יהודיות-אליעזר בשן

פגיעה והתעללות בנשים יהודיות-אליעזר בשן-התנפלויות לנשים יהודיות במוגדור ובדמנאת.

נשים יהודיות

תעודה מספר 42

התנפלויות לנשים יהודיות במוגדור ובדמנאת

ב־25 באפריל 1864 הגישו קהילות שונות במרוקו תזכיר להנהגה של קהילת טנג׳יר על אכזריות המושלים כלפי היהודים, המתבטאת בין השאר בהלקאות. במוגדור נאלצו נשים יהודיות לתפור בגדים לממשל ללא תמורה, ובדמנאת היו התנכלויות לנשים. הקטעים הדנים באלה מובאים להלן.

המכתב נכתב כחודשיים וחצי לאחר שהסולטאן מוחמד הרביעי מסר למשה מונטיפיורי — ב־5 בפברואר 1864 — הצהרה מלכותית(ט׳היר) שהועברה למושלים. נאמר בה בין השאר כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ״ששמם אללה תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא ייפגע אחד מהם. …לא ישיגם פגע רע או עושק… לא את נפשם ולא את ממונם, ולא ישתמשו בבעלי מקצוע מתוכם אלא מרצונם, ובתנאי שיוקפד על המגיע להם בעד עבודתם״.

 

גברים ונשים יהודים היו חייבים בעבודות לממשל. שמואל רומאנילי מאיטליה, שביקר במרוקו בשנים, 1790-1787 כתב ביומנו:

"אשר הרגיז בטני וחמר רוחי הוא המשא הזה אשר חזיתי. ביום השבת והנה ארחת ערביאים שומרי המלך באה, בבית הכנסת בשפעת משחיתים וישאו כל עושי מלאכה, כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ועל משאו, וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מספחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד באבן או באגרוף, יחזיקום בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה, ואד לבורח".

 

טנג׳יר 25 באפריל 1864

ממוגדור

מושל מוגדור כופה על נשים יהודיות לתפור בגדים, ובמקרה אחד תבע זאת ימים אחדים לפני החג. כשנשאל מהו השכר שישולם תמורת העבודה ענה: מאה וחמישים מלקות. הרב הראשי התייצב לפניו וטען שהדבר מנוגד להצהרה המלכותית, ועל כך השיב המושל שהוא מוכן להלקות אותו אלף מלקות, ושהנושא אינו מעניין אותו…

מדמנאת

התנהגותו של מושל דמנאת [השוכנת כ־110 ק״מ ממזרח למראכש] שערורייתית יותר: הוא תופס נשים וממיט עליהן כליה. הדבר נעשה כבר לפני ביקורו של מונטיפיורי, ובעת ביקורו כמה מאנשי הקהילה ניסו ליידע אותו על מצוקתם אבל לא הורשו לצאת את ביתם, וניתנה הוראה כי מי שיעז לצאת ייענש במלוא החומרה. לבסוף עלה בידם להעביר לו את טענותיהם במכתב. כשחזר מונטיפיורי ממראכש התייצבו שלושה יהודים מקהילה זו לפני הקונסול ריד, וזה אמר להם כי מסר את עניינם לווזיר הראשי סידי טייב, והלה הבטיח שהתנכלויות אלה יופסקו. אף לא אחת מההבטחות קוימה. במשך חודש שלחו היהודים בקשות לווזיר הראשי, וזה ענה להם בכעס שאינו מתערב בעניין זה. הם נאלצו לעזוב את בתיהם, ומצאו מקלט במקום קדוש למוסלמים כדי להינצל מן העונשים הקשים שסבלו אחיהם. אף־על־פי שהיו בחסות המקום הקדוש, הפגיעות נמשכו וחמישה יהודים נאסרו ונכבלו בנחושתיים.

ההתכתבות בקשר ליהודי דמנאת נמשכה. שמונה מיהודי העיר שמצאו מקלט במקום הקדוש כתבו למונטיפיורי ב־4 ביולי 1864, ושיבחו את הווזיר הראשי טייב אלימני שתמך בהם, וכן את המושל שהשיג הצהרה מהסולטאן להגנתם. ב־1 באוגוסט כתב הווזיר לג׳והן דרומונד האי כי מכתבם של יהודי דמנאת הועבר לסולטאן, וזה הורה לחקור את הנושא, וכי יהודי דמנאת הורשו להעביר את כל תלונותיהם, וכך באו על סיפוקם. אבל — הוסיף הווזיר — יש גם ביקורת עליהם והאשמה שהם שגרמו ליחס השלילי כלפיהם. הם התחצפו, חשבו שכבר אינם נתונים לפיקוח הממשל, ועתה נוכחו בטעותם. ב־7 באוגוסט דיווח דרומונד האי לשר־החוץ ראסל, כי זקני היהודים בטנג׳יר הודיעו ב־1 ביוני, כי לא קוימו ההבטחות שהובטחו להם שינהגו כלפיהם בצדק ושמעשי האכזריות של המושל ייפסקו. הסולטאן הסכים לקבל משלחת שלהם. לדעתו של ג׳והן דרומונד האי יש הפרזה בדבריהם, משום שהמושל, המכהן כבר 40-30 שנה, הוא אדם זקן. הוא צירף את מכתבם מ־4 ביולי הנ״ל. שיתוף פעולה בין השגרירים האירופים הביא לפיטוריו של המושל." לבסוף הוציא הסולטאן באמצעות מונטיפיורי, הצהרה מיוחדת למען יהודי דמנאת, ובה ציווה על המושל, שלא לאסור אותם ולחדול מן המעשים הרעים שהם מלינים עליהם, ובין השאר — לשפוט אותם לפי דיניהם, ובכללם דיני ירושה.

מצבם של יהודי דמנאת הגיע לידיעת אנשי כי״ח בפריס ולידיעת ׳אגודת אחים׳ בלונדון, והם פרסמו את דבר ההתנכלויות. הם פרסמו זאת גם באפריל 1880 לקראת התכנסות ועידת מדריד במאי אותה שנה.

לפי ידעה שפורסמה בגרמניה ב־1864, צעירה יהודייה נחטפה בדמנאת. החוטף צעיר, קרובו של הסולטאן, וכל הפניות לממשל הושבו ריקם, ולא עוד אלא שגרמו ליחס קשה יותר כלפי היהודים. הנושא הגיע לידיעת הקהילה בטנג׳יר. היא פנתה לשגרירים הזרים והם הודיעו על כך לסולטאן. מיד הוחזרה הצעירה למשפחתה והצעיר נענש. הסולטאן הוציא הוראה להבטחת ביטחונם של היהודים; עוד הורה כי בכל משפט הנוגע להם ייצגם יהודי, וכי יש לו הזכות לערער בפני הסולטאן.

פגיעה והתעללות בנשים יהודיות-אליעזר בשן-התנפלויות לנשים יהודיות במוגדור ובדמנאת.

עמוד 112

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר