מורשת יהדות מרוקו

3.7. פיוט לר׳ אהרן אלמאליח מרבאט לכבוד יום העצמאות

השיר נכתב כנראה לקראת יום העצמאות הראשון, היינו במאי 1949. עם תום מלחמת העצמאות. המשורר רואה בניצחון צה״ל אירוע משיחי ומכנה את חג העצמאות על פי הכינוי המודרני, שלא נהג לפני כן במרוקו, ״החג הלאומי״(טורים ו-4) . הוא מצי­ין את הנהגת העברית כשפה משותפת לכלל עדות ישראל (ט׳ 8-5), את תחילת הסוף של נדודי הגלות (ט׳ 12-9), את גבורת החיילים והחיילות שיצאו להגן על הארץ, ואת ניצחונם המזהיר (ט׳ 3ו-24). חלקו האחרון של השיר מוקדש לתפילת הודיה לה׳ על הנסים שעשה לעם ישראל עם הקמת המדינה והניצחון על הערבים (ט׳ 36-25).

הערת המחבר: אני מודה באן למר שלמה אלמאליח, שהעמיד לרשותי צילום של כתב היד ומסר לי פרטים על אביו.

ר׳ אהרן אלמאליח נולד ברבאט בשנת 1878 ונפטר שם בשנת 1956. בשנים 956-19391 שימש ברבנות בקהילות דברו, ווואזאן וסאלה הסמוכה לרבאט. כתב שירים עבריים שונים על נושאי גלות וגאולה ועל צדיקים וקדושים, ובעיקר על עניינים לימודיים כגון הדקדוק העברי. כינס אותם בחיבורו ספר מנחת אהרן, הכולל גם חידושים וענייני הלכה והנמצא עדיין בכתיבת יד אצל בנו שלמה ברבאט.^, בשער הדיוואן שלו הוא כותב:

״זאת מנחתי ואעשנה / בדרך בקשה ותחנה, / ובקול שירים ונגינה, / שירי הדקדוק ושירי הרנה. למזכרת אהבה / קראתיו בקריאה של חבה, / אשר גרסה נפשי לתאבה; / ללקט באומרים / מספרי הדקדוק אשר המה הגבורים, / שנים או שלושה גרגרים / ללכת בדרכי הישרים;/ ולהבין קצת ממאמרי רז״ל אמירה נעימה ובכתיבה יהיבא; לכתוב בכתב מפורש ושום שכל שכל טוב ומטיב לאחרינא, מענין לענין. ומה שאענה גם אני אבתריהו ביסודות הבנין ובדרכי הפעלים העומדים ויוצאים כמעין ובבאר הטיב, הנה נא הואלתי לדבר ואנכי עפר ואפר, ע״ה אהרן אלמאליח הי״ו [=ה׳ יחייהו וישמרהו] בן לא״א [=לאדוני אבי] בהה״ר [=כבוד הרב הגדול רבי] דור ז״ל״.

הפיוט שלפנינו בנוי במתכונת של שיר מעין־אזורי. הוא כולל תשע סטרופות בנות ארבעה טורים החורזים על פי התבנית אאאת בבבת גגגת וכו^,. הלחן של השיר מיוחד בשירת הפיוטים שנכתבו במרוקו ובמערכת הלחנים שהשתמש בהם המשורר ביתר שיריו, שכן זוהי מנגינה של שיר ספרדי עממי, שלא נהג לפני כן בשירת הפיוטים. כתובת השיר: ״היום הזה יום בשורה בחמשה ימים לחדש זיו שנת שבו״ת נצחו אחינו בני בריתנו הציונים היושבים בארץ ישראל את בל האויבים ותהי להם הממשלה בארץ וגם דגל ישראל הונף וגם הורם לעיני השמש והירח. ה׳ יזכנו לראות בביאת משיחינו ובבנין בית קדשנו ותפארתנו כי״ר [=כן יהי רצון]. ואני הקטן יסדתי זה השיר לזכר כל יום בשנה שהוא חג הלאומי ולכל בני ישראל היה אור בשמחתם. סימן: אהרן אלמאליח חזק; נועם לגניא ספאניולא [=השיר הספרדי]: יו ריקווירדו לא נוותי [=אני זוכר את הלילה]״. לאותו מקור צורפה על גבי דף תלוש העתקה שנייה של השיר עם כתובת שונה: ״שיר חג הלאומי מדי שנה בשנה ביום חמשה ימים לחדש אייר בעה״ו [־־בעזרת ה׳ ובישועתו]. סימן השיר: אהרן אלמאליח חזק; נועם אלגניא ספאניולא: יו ריקווירדו לא נותי״. המקור: כ״י מנחת אהרן, דפים 68ב-70א.

1 אָשִׁיר שִׁירָה בְּתוֹךְ עֲדָתֵנוּ,

יוֹם זֶה חַג בְּאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ,

חַג הַלְּאֻמִּי עַל גְּאֻלָּתֵנוּ,

וְחָזְרָה לְיָשְׁנָהּ הָעֲטָרָה.

5 הֵן עָם אֶחָד וְגַם שָׂפָה אַחַת

עָלְתָה נִצָּהּ וְהִיא כְּפוֹרַחַת

בַּעֲלוֹתָם בְּשׁוּבָה וָנַחַת

לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַמְּפֹאָרָה.

רְאוּ הֵמָּה בְּאֹרֶךְ גָּלוּתָם,

10 נָעִים וְגַם נָדִים בְּצָרָתָם,

אָמְרוּ לְהִתְגַּבֵּר בְּמִלְחַמְתָּם,

וַה' וְעַזּוּר מִכָּל צָרָה

נִדְּבָה רוּחָם לַעֲשׂוֹת יָד וָשֵׁם,

מָסְרוּ עַצְמָם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם.

15 אָז נִלְחֲמוּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים,

נָפְלָה אֵימָתָם עַל בֶּן קְטוּרָה.

אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אוֹתָם.

חַרְבָּם תָּבוֹא בְּלִבָּם וְקַשְׁתָּם.

אָחוֹר נָסוֹגוּ מִגְּבוּרָתָם 

20 וְנָסוּ לְקוֹלָם הַמִּדְבָּרָה.

לְמוּל כָּל צַר וְאוֹיֵב הֵם עָמְדוּ,

שַׁדַּי בְּעֶזְרָם וְלֹא פָּחֲדוּ;

וְעָרִים מוֹשָׁבוֹת הֵם לָכְדוּ

בְּיָד רָמָה וְעֹז וְתִפְאָרָה.

25 אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה כָּל אֵלֶּה!

אֵין כָּאַל יְשׁוּרוּן בְּפֶה מָלֵא.

עָנוּ וְאָמְרוּ הַפְלֵא וָפֶלֶא,

כִּי לָהֶם יָאֲתָה הַגְּבוּרָה.

לְיָחִיד הַשּׁוֹכֵן בָּעֲרָבוֹת  

נַאֲוָה תְּהִלָּה בְּכָל לְבָבוֹת.

זָכַר בְּרִיתוֹ; גַּם בְּרִית אָבוֹת

הִיא לְאַבְרָהָם בַּאֲמִירָה.

חַזֵּק וְאַמֵּץ לֵב עַם יִשְׂרָאֵל,

וּבָנָה לָהֶם מִקְדָּשׁ וַאֲרִיאֵל.

35 אָז נָשִׁיר "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל"

בְּמִינִים וְעֻוּגָּב וְקוֹל זִמְרָה.

מקורות וביאורים

• יום זה… חג הלאומי: הכוונה לחג העצמאות. השיר נכתב לרגל חג העצמאות השני(1949) או השלישי(1950).

4-וחזרה ליושנה העטרה: מלשון חז״ל, עם ישראל חזר למעמדו כעם עצמאי בארצו.

5-ושפה אחת: רמז למעמדה של העברית כשפה לאומית.

6-עלתה נצה והיא כפורחת: על פי בראשית מ, י.

7-בעלותם בשובה ונחת: על פי ישעיה ל, טו.

11-אמרו להתגבר במלחמתם: הכוונה למלחמת העצמאות.

12-וה׳ יעזור מכל צרה: על פי מלכים א א, כט.

13-נדבה רוחם לעשות יד ושם: הכוונה כאן למעשי גבורה, על פי ישעיה נו, ה.

14-מסרו עצמם על קדושת השם: על פי לשון חז״ל.

15-אז נלחמו אנשים ונשים: רמז להשתתפות הנשים והחיילות במלחמת העצמאות.

16-נפלה אימתם: על פי שמות טו, טז.

17-אמר אויב ארדוף אשיג אותם: על פי שמות טו, ט.

18-חרבם תבוא בלבם וקשתם: על פי תהלים לז, טו.

19-אחור נסוגו: על פי ישעיה מב, יז.

20-ונסו לקולם המדברה: על פי במדבר טז, לד.

23-ערים מושבות: ערים מיושבות עם אוכלוסייה גדולה.

24-ביד רמה: על פי לשון ההגדה של פסח.

25-אשרי עין ראתה כל אלה: על פי לשון פיוט ליום הכיפורים שמתאר את סדר העבודה ביום הכיפורים בבית המקדש.

26-אין באל ישורון: דברים לג, בו.

28-כי להם יאתה הגבורה: על פי ירמיה י, ז.

29-ליחיד השוכן בערבות: אלוהי ישראל, על פי לשון הפיוט.

30-נאוה תחלה בבל לבבות: על פי תהלים לג, א.

31-זכר בריתו; קיים את הבטחתו לגאולה

-32-31גם ברית אבות.״: הכוונה להבטחת אלוהים לאברהם, ליצחק וליעקב בעניין עם ישראל.

35-ובא לציון גואל: ישעיה נט, כ.

36-במנים ועוגב וקול זמרה: על פי תהלים קג, ד.

סיכום

הובאו כאן שירים שנכתבו כמעט כולם לאחר הקמת התנועה הציונית, בשתי תקופות שונות במאה העשרים — ברבע הראשון של המאה, לאחר מותו של הרצל ולאחר מתן הצהרת בלפור ומינוי סר הרברט סמואל לנציב העליון בארץ ישראל המנדטורית; ולרגל הכרזת העצמאות, הקמת המדינה והניצחון המזהיר במלחמת העצמאות. אירועים אלה, שנגעו לכלל העם היהודי ולכלל הקהילות בעולם, השאירו את רישומם גם על הקהילות היהודיות במרוקו. האירועים של תחילת המאה מצאו הדים בכתיבתם של משוררים עירוניים בעיקר, מוגאדור (ר׳ דוד אלקאים ור׳ דוד אסבאג) מכאן ופאס מכאן(ה״שיך״ נסים נקאב). לעומתם רישומיהם של האירועים שהתרחשו מסביב לקום המדינה ניכרים בשירתם של כותבים שחיו בזמנם בקהילות מרוחקות מאוד מן המרכזים העירוניים הגדולים, במו קהילות עמק הסוס, המיוצגות כאן בשירתו של ר׳ מסעוד בן יצחק בן שבת, וקהילות עמק התודגה ותאפילאלת, שר׳ מימון מלכא קיבל את חינוכו בהן. עם התפתחות החינוך המודרני הצרפתי והיהודי־צרפתי מחד והרחבת אפשרויות התחבורה החופשית במרוקו מאידך כתוצאה מנוכחות הצרפתים חוברו יותר ויותר הקהילות הכפריות לקהילות העירוניות, והדיהם של אירועים כלל־יהודיים הגיעו כמעט בו בזמן לכל אתר ואתר במרוקו. הוסיפה לכך גם התפתחותה המהירה של קהילת קזבלנקה, ששאבה אליה בשנים אלה עשרות אלפי יהודים מרחבי מרוקו כתוצאה מן האפשרויות הכלכליות שהציעה. הקשרים המשפחתיים בין יוצאי הקהילות שעברו לקזבלנקה לבין קרוביהם שנשארו בקהילות הגבירו גם הם את תפוצתו של המידע על העניינים היהודיים ברחבי מרוקו.

כפי שניתן היה לצפות, פרשנותם של אירועים אלה שהתרחשו רחוק מן הקהילות היהודיות במרוקו — אם באירופה ואם בארץ ישראל — בשיח השירי של המשוררים העבריים במרוקו מציבה ומאירה אירועים אלה במסגרת השאיפות המשיחיות הנמשכות, שעיצבו מאז ומתמיד את השירה העברית במרוקו. בשירים שהוצגו כאן האירועים המסעירים משויכים קודם כול לפרוגרמה המשיחית הרסטורטיבית שעמדה ביסוד התרבות הרבנית במרוקו. לכן המשוררים, שהיו כולם תלמידי חכמים וספוגים בערכיה של תרבות זו, רואים בהם אתחלתא דגאולה וחלק מקיום ההבטחה האלוהית לעם ישראל. בשירים שונים ציפיות משיחיות אלה אף עוטפות את התמטיקה האירועית של השיר ומוסרות את תחושות הכותב ואת התפעמותו וסערת נפשו על חשבון הצגת האירועים עצמם. רק בשירו הערבי־היהודי של ר׳ מימון מלכא מקבלות ההתרחשויות ביטוי נאות בגוף השיר תוך התמקדות בשחזורן על פי הסיפורים שהכותב שמע. אולם גם כאן השיר העברי הפותח את השיר משמש למעשה מעטפת פרשנית לאירועים שהוא מתאר אותם על פי דרכו בשירו הערבי־היהודי. דרך פרשנית זאת נובעת גם מן ההקשרים והאילוצים הבין־טקסטואליים של הכתיבה הרבנית הבאה לידי ביטוי בשירה העברית שנכתבה במרוקו ובכל הקהילות היהודיות עד לדור התחייה.

על אף שמירת מסגרת פרשנית בין־טקסטואלית זאת בהצגת ההתרחשויות והתחושות הקשורות לארץ ישראל התמטיקה של השירים שהוצגו כאן מקבלת פנייה ברורה. במקום התיאורים האידיליים ותיאורי החורבן, שהציגו את הזיקה המסורתית לארץ ישראל והעידו כאילו על קיפאון בזמן היהודי בגלות, המשוררים מפנים כאן את תשומת הלב להתרחשויות ולאירועים המצביעים על תמורות חיוביות במעמדה של הארץ ובמעמדו של העם היהודי. השינויים הפוליטיים החדשים הסעירו את דמיונם והגבירו בהם את הדריכות והציפיות למימושה המלא של הגאולה, שאותותיה הופיעו לגבי דידם דרך האירועים שהם שמעו עליהם ושהם מעלים את רישומיהם בשיריהם. פועלו המדיני של הרצל והפעילות הציונית סימנו עבור הכותבים את הדרך לגאולה, וכמוהם גם מתן הצהרת בלפור עם ההבטחה להקמת בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל ומינויו של סר הרברט סמואל לנציב העליון בארץ ישראל. אולם רק הידיעה על הכרזת המדינה ובמיוחד הידיעות על הניצחון המזהיר של היישוב על צבאות ערב השלימו תהליך זה של הגברת האמונה בהתממשות הגאולה ואת הרצון של המשוררים כפרטים וכדוברים של הקהילות להיות חלק מן החווים תהליכים אלה בארץ עצמה דרך העלייה לארץ. גם השתתפותם לצד הגברים של נשים נושאות נשק ולוחמות במערכות הצבאיות הקשות של המלחמה זכתה לציון מיוחד אצל כל הכותבים. הם ראו בה חלק מהתחדשות פניה של ההיסטוריה היהודית.

למעשה רק בשירים שכתב ר׳ דוד בוזגלו ז״ל לאחר עלייתו לארץ חזרו נופיה הישנים והחדשים של הארץ לשירה העברית של יהודי מרוקו, ובכללם אתרי הקודש הרבים המפוזרים בה. יצירה זאת סגרה את המעגלים התמטיים של שירת יהודי מרוקו בחמש מאות השנים האחרונות וחיברה בין הזיקה הנרגשת לארץ האבות ולארץ ״המולדת״ הרחוקה לבין המציאות הישראלית, שהייתה אופורית לזמן מה אחרי מלחמת ששת הימים. לכן אין פלא שרישומיה של שירת ר׳ דוד בוזגלו על יהודי מרוקו לא התפוגגו וממשיכים לתפוס מקום נכבד בשירת הפיוטים והבקשות שהמשורר והפייטן תרם לחדש ולפתח אותה בשנים המעטות שחי בארץ.

ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים-יוסף שיטרית-מקדם ומים כרך ז' -פיוט לר׳ אהרן אלמאליח מרבאט לכבוד יום העצמאות.

שבע ברכות — יום החתונה

ביום רביעי לפני שקיעת השמש נערך טקס הקידושין. בקהילות הקטנות נערכו החתונות בבתים. בטנג׳יר מתחילת המאה העשרים עד שנת 1951 נהגו לערוך את החתונות בבית הכנסת הגדול והמפואר של משפחת נהון." כל האורות והמנורות בבית או באולם בית הכנסת דלקו וזרחו באור יקרות. החתן ואביו בחליפה אירופית וכובע המתינו לבוא הכלה.

הערת המחבר: במאה ה־19, על פי הציור של דלקרואה, חתונה יהודית בטנגייר (1832), לבשו הגברים כותונת מעל למכנסיים רחבים מכווצים (סרוואל) ומעל לכותונת גלימת מעיל שהודקה באבנט רחב למותניים. לראשם חבשו כיפה. בשלהי המאה ה־19 נהגו היהודים בעיקר בני המשפחות האמידות ללבוש לבוש אירופי. לאחר הכיבוש הספרדי המירו רוב הגברים את הבגד המסורתי בחליפות אירופיות.

הכלה האריכה במעשה ההתלבשות וההתאפרות וההתכוננות לטקס, והיא שרה לחתנה הממתין את השיר ״המתן לי אהובי״(.(Espera senor

במרכז האולם שבו נערך טקס הקידושין הועמדה במה גדולה מוארת ומוגבהת ועליה שטיחים מפוארים (El trono). מעל הבמה הוקמה חופה מבד משי או סטן לבן, והכול קושט בפרחים לבנים — ורדים, יסמין, שושן צחור ועוד. ליד כיסא הכלה המקושט הונחו שני כיסאות נוספים, מימין לאם הכלה ומשמאל לאם החתן. הכלה הגיעה לבושה לבן, הינומה דקיקה כיסתה את פניה וזר פרחי תפוז (אזהר) לראשה. לצדה ילדות בשמלת כלה שאחזו בשובל וישבו למרגלותיה. הכלה ישבה בכיסאה וכולם שרו לה את השיר ״אורי, זהרי, האירי את מזלך״

.(Arrelumbre y arrelumbre)

טקס הנישואים התנהל כטקס המסורתי מימים ימימה. הרב עושה את הקידוש, הכלה מקבלת את יין הקידוש מאמה. הבעל עונד לאשתו טבעת או מקדש אותה במטבע ומצהיר ״הרי את מקודשת לי בדת משה וישראל״, הרב קורא את הכתובה, שבע ברכות, החתן דורך על הכוס לזכר חורבן בית המקדש. אם החתן מרימה את ההינומה ושמה בפיה של הכלה שקד מצופה בסוכר כסמל לחיים טובים. לעתים, אם החתן לא הספיק לדרוך על רגל כלתו ביום ה״רוחר״, הוא השתדל לדרוך לה על הרגל ברדתה מהבמה. אבי החתן ובניו לקחו את הכלה אל ההיכל שנפתח, היא נישקה את ספר התורה וחזרה לכיסא הכבוד. לאחר החופה והקידושין השליכו סוכריות וקראו קריאות שמחה; ולאחר מכן ארוחה, תזמורת וריקודים.

סעודת החתונה שנערכה באולם בית הכנסת או בבית משפחת החתן או הכלה היתה מפוארת. הגישו עופות ממולאים, צלויים, מטוגנים, בשר עגל, מוח, לשון, ״פסטלס״, שקדים, סוגים שונים של מרקחת פרות וירקות, סלטים, לחמים מיוחדים עגולים וגדולים, מיני מתיקה, שקדים ועוד. כמו כן הוגש מאכל מיוחד שהכינו אותו רק בחתונות, אלפיב׳ה די בודה(alfeha de boda) — בצלים מטוגנים בדבש ושקדים. הנשים והנערות טרחו במשך הערב, הגישו, אספו, הוסיפו ודאגו שלא יחסר דבר. לאחר הסעודה שרו הנוכחים שירי חתונה ופיוטים, ונערכו ריקודים. אוצר שירי החתונה בספרדית יהודית גדול ורחב, אולם תמיד נוספו מילים ומעינות מהתרבות הסובבת, בעיקר צלילים וטונים ערביים־אנדלוסיים, מוסיקה ושירה מרוקאית מקומית וכן השפעות ספרדיות, בעיקר מוסיקה צוענית. באמצע המאה ה־19 רקדו בחתונות יהודיות בטנג׳יר ריקודים ספרדיים כמו ״פנדנגו״ (Fandango) וריקוד הדומה מאוד ל״פלמנקו״ הצועני; אותו רקדו רק הנשים. הסופר אלכסנדר דומא, בביקורו במרוקו, נדהם לשמוע בחתונה יהודית בטנג׳יר את מעינת השיר ״ביצר הפגיזו הצרפתים את טנג׳יר״. לשאלתו נענה שהשיר הוא שיר שמח, ולכן הם רוקדים לצליליו.

בתקופת מלחמת האזרחים הספרדית ולאחריה שרו בחתונות גם שירים לאומיים ספרדיים ורקדו ״פלמנקו״, ״רומבה״, ״טנגו״ ו״פוקס טרוט״.

החתן והכלה פרשו לחדרים הפרטיים, והקהל המשיך לשיר. לעתים נרדם החתן העייף ואילו כלתו המשיבה לשיר עם המסובים. בשעות הערב המאוחרות נותרו רק אוהבי הזמר והבדיחה, ולצד שירי החתונה העתיקים שרו שירים חדשים. במאה העשרים, בשל הכיבוש הספרדי, התעדכן אוצר השירים של היהודים בשירים חדשים בספרדית, וחלק מהם, ההיתוליים בעיקר, על אודות חתן וכלה ומה שביניהם, יחסי חמות כלה ועוד, אף נכנסו לקורפוס השירים שנהגו לשיר בחתונות היהודיות, כמו השיר ״הכינה והפשפש רוצים להתחתן״(El piojo y la puiga) ושירו של ״פאיפרו״(Paipero), שהיה אהוב במיוחד על הקהל.

אחד מהשירים ששרו בשנות הארבעים היה שיר שנושאו חתונה, הפרת ההסכמים ובריחה של הכלה עם גבר נוצרי. בשיר היתולי זה באים לידי ביטוי עבר ועתיד, זמן ומקום, השידוכין, החתונה הנערכת ביום רביעי, הכלה הלבושה לבן, הסביבה הנוצרית, אהבה ונטישה.

• סיום חגיגות הנישואין

בבוקר הגיעה אם החתן עם ארוחת הבוקר הראשונה לזוג הטרי, והכלה הציגה לחמותה את הוכחת הבתולים. הוכחת הבתולים נעשתה בצנעה, ונמסרה לאם החתן. לא היו סדינים מוכתמים בדם ולא הציגו את הסדין קבל עם ועדה. היה זה אירוע פרטי בין הבלה לבעלה, אמה וחמותה.

האם הוציאה את המזון שנותר מהסעודה וחילקה את המזון הנותר לנערות ולגברים רווקים. האמונה היתה שרווקים ורווקות האוכלים מסעודת חתן וכלה יינשאו בקרוב. באותו שבוע לא בישלה הכלה ולא הכינה דבר. בבל יום שלחה משפחה אחרת מגש גדול ועליו מאכלים לכל ארוחות היום. למנהג זה קראו אפ׳טורס. כל לילה באו אורחים לשמח את החתן והכלה ולטקס ״שבע ברכות״, התפללו ערבית, אכלו ושרו. הכלה למעשה כמעט לא בישלה כל החודש, מכיוון שהזוג הצעיר הוזמן כמעט בכל ערב לאכול אצל משפחה אחרת; למנהג זה קראו חרצ׳ה (harjas). בסיום הביקור קיבלו בני הזוג מהמארחים מגש מיני מתיקה, כסגולה לכך שחייהם יהיו תמיד טובים ומתוקים.^,

סוף חגיגות החתונה: יום רביעי — יום הדג. לאחר שבילו החתן והכלה את כל השבוע בבית הגיע הזמן לחיים האמתיים. האישה צריכה להתחיל את חובותיה כעקרת הבית, והגבר בעבודה בחוץ.

ביום השביעי לאחר החופה יצא החתן לשוק, קנה דגים והביאם הביתה. הכלה לקחה סכין, ניקתה את הדגים ובישלה אותם, בדרך כלל ברוטב פלפלים אדומים. לא בכדי נבחרו הדגים לסיים את חגיגות החתונה: דגים הם סגולה לפריון. ״שבת דיל טוקאדו״ (Sabat del Tocado) היתה השבת שחתמה את חגיגות הנישואין. החתן עלה לתורה בנוכחות כל הקהל, הכלה הגיעה לאירוע לבושה בשמלת כלה, והמשפחה חילקה סוכריות ומיני מתיקה.

נראה כי מנהג אכילת הדג בסיום חגיגות הנישואין היה נהוג עוד בספרד. בסלוניקי נקרא היום השמיני לחופה ״יום הדג״(E1 dia del pese). החתן הביא דגים מהשוק. על רצפת החדר הונח אגן נחושת ובתוכו דג חי, והכלה, בשמלה חדשה, קפצה מעל האגן שלוש פעמים. הטקס נערך קבל עם ועדה, וכולם בירכו את הכלה לריבוי בנים. ראה אטיאש, רומנסירו,עמ׳ 44.

סיכום

במנהגי הנישואין של היהודים הספרדים בצפון מרוקו השתמרו מסורות עתיקות יהודיות מארץ ישראל, מלפני הגלות, ומסורות וטקסים שהושפעו ממנהגי הנוצרים בחצי האי האיברי. במאמר זה ניסיתי להאיר את ריבוי הממדים של הטקסים, תוך בחינת השתנותם בזמן, במקביל לשינויים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים שהתחוללו בקהילות עצמן ובחברה הסובבת, המוסלמית והנוצרית. אחד האלמנטים הבולטים בטקסי הנישואין הוא השירים בספרדית יהודית. בעוד האוכלוסייה המוסלמית, שרבים מבניה היו גם הם מגורשים מחצי האי האיברי, לא שמרה על השפה הספרדית, היהודים שמרו על השפה ועל המסורות האיבריות. את הסיבות לכך אפשר למצוא הן בהרכב האתני ההומוגני של הקהילות — כולם ממגורשי חצי האי האיברי — הן ביחסים שבין העיר והקהילה, הרוב והמיעוט, דהיינו יחסי הגומלין בין היהודים לתושבים המקומיים.

לטקס הנישואין מספר פנים. את הפן האישי והנשי מייצגת הכלה. הכלה אינה משתתפת אקטיבית בשום שלב של טקסי הנישואין. היא נבחרת, מולבשת, מובלת ונקנית בטבעת או בשווה פרוטה. ולמרות כל זאת היה טקס הנישואין האירוע המשמעותי ביותר בחייה ושיאו של תהליך שלקראתו חונכה מילדותה — להיות כלה ואם ולהקים משפחה.

הגלות והכמיהה לארץ ישראל השפיעו על חיי היום־יום ועל טקסי הנישואין. שני גורמים אלו באים לביטוי בשירה ובטקסי הנישואין. ארץ ישראל אינה רק מקום שאליו נכספו היהודים בתפילה ובפיוט; א״י, ירושלים, תורת ה׳ וחורבן בית המקדש הם חלק בלתי נפרד מטקס הנישואין. בשירים ובפיוטי החתונה נזכרים א״י, ירושלים ותורת ה׳, ולעתים נדמה כי טקס הובלת הכלה לבית החתן דומה לטקס הכנסת ספר תורה להיכל הקודש בבית הכנסת, ושירי חתן וכלה מתערבבים עם פיוטי שבח לתורת ה׳ ולא״י, ששיאם בשבירת הכוס ברגלי החתן, זכר לחורבן בית המקדש.

חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר- שבע ברכות — יום החתונה

עמוד 338

4. 4. האווירה הספרותית והתרבותית

יצירה מפוארת זו של חכמי אפריקה הצפונית נשארה נחלתם של מתי מעט בלבד. חלק ממנה הודפס בערי אירופה ובמיוחד בליוורנו שבאיטליה ובאמסטרדם, אך חלק ניכר מתוכה נותר בכתב־יד. אין ספק שאחת הסיבות לכך היה היעדר בתי־דפוס מקומיים עד לאמצע המאה ה־19. היו אומנם שני נסיונות להקים בתי־דפוס באפריקה הצפונית — האחד בראשית המאה ה־16 בפאס והאחר בשנת 1768 בתוניס — אך נסיונות אלה לא האריכו ימים. חכמים ומשכילים הצליחו בדרכים שונות, ובמיוחד באמצעות שליחים שהגיעו מארץ־ישראל, לרכוש את מרבית הספרים התורניים שיצאו־לאור בדורות ההם. לדוגמה, בספרייתו של ר׳ משה סבעון מווהראן שבאלג׳יריה נמצאו מרבית ספרי היסוד בהלכה, במקרא, במוסר, בדרוש ובקבלה, שראו אור במאות ה־ 19-16, וביניהם ספרים שהודפסו בפולין, בקיסרות ההאבסבורגית ובערי גרמניה. אווירה תרבותית זו יצרה יחס של כבוד לספרים גם בקרב חוגים אחרים. אב אחד בתוניס בשלהי המאה ה־18, למשל, מוריש לשני בניו תלמוד, רי״ף (פירושו של ר׳ יצחק אלפאסי לתלמוד), רמב״ם, ארבעה טורים(חיבורו של ר׳ יעקב בן אשר — אחד מספרי היסוד בהלכה) ושאר ספרי קודש.

כאמור, מעגל ״יודעי ספר״ בתקופה הנדונה היה מצומצם. אחד הגורמים לכך נעוץ אולי בכך שהיצירה הרוחנית נכתבה בלשון העברית (בדרך־כלל בלשון חכמים, משובצת במליצות רבות), שרק מעטים ידעוה. הידע שרכש האדם ה״בינוני״ באותם ימים, הספיק לו בקושי לקריאת ״שמע״, לתפילה מתוך הסידור, ולכל היותר לקריאת קטע מתוך החומש. (תרגום חלקים מהתנ״ך לערבית־מגרבית, על־פי ר׳ רפאל בירדוגו, נבע מכך, שבשעה שיצא מעירו מכנאס לבקר בכפרים מצא שאף מלמדי תינוקות משבשים את מובנם של הפסוקים שבמקרא).

יש לשער שמצב תרבותי זה הגביר את הקיטוב בחברה בין חכמים ומשכילים מחד, לפשוטי העם מאידך. הללו הסתפקו, כנראה, בהאזנה לדרשות עממיות מפי חכמים בבית־הכנסת בשבתות ובמועדים או בסעודות־מצווה. את עיקר ידיעותיהם על גיבורי המקרא, מאורעות בתולדות ישראל וכדומה קנו מאגדות ומסיפורים עממיים שעברו מאב לבן, או ששמעום מפי ״מספרים״ בחצר בית־הכנסת או ברחבת השכונה היהודית. חלק מהווי חייהם ומתרבותם של פשוטי העם נרקם בראש ובראשונה במסיבות משפחתיות בבתי־הכנסת או ב״זיארות״. ה״זיארה״ — הביקור בקברות צדיקים וקדושים — היא חלק בלתי נפרד מתרבותם של יהודי אפריקה הצפונית. הם עלו לקברים אלה משפחות משפחות, עת היו שרויים בצרה או כאשר ביקשו להביע את רחשי תודתם על נס שנעשה להם או על מחלה שנרפאו ממנה. עליות המוניות לקברות הקדושים נערכו בימי ה״הילולה״ או בל״ג בעומר — יום ההילולה לר׳ שמעון בר־יוחאי, שלו מייחסים את חיבור ספר הזוהר ודמותו היתה נערצת בעיני יהודי אפריקה הצפונית, במיוחד מאז שקבלת צפת קנתה לה אחיזה ביניהם החל בראשית המאה ה־17.

כללם של דברים — בתקופה זו המשיכה החברה היהודית לקיים את דפוסי תרבותה המסורתית. למרות שחלו בה תמורות מסויימות, לא היה בהן כדי לשנות את המיבנה שעליו הושתתה החברה. חיי בניה נרקמו בשכונה היהודית — בבית־הכנסת, ובקרב חוגים עליונים גם בבית־המדרש, ובחצרות שרים וסוחרים. בניה של החברה היהודית שמרו בדרך־כלל על אושיות ההלכה היהודית ואורחותיה.

בראשית התקופה הנדונה עבר זעזוע על החברה, בעטיה של התעמולה השבתאית, אך לאחר מכן היא שבה למסלולה הרגיל. במאות ה־19-17 היתה פעילות רוחנית ותרבותית ניכרת בקרב יהודי אפריקה הצפונית, אולם היא הצטמצמה לחוגים מסויימים של חכמים ומשכילים מבני השכבות החברתיות והכלכליות העליונות. תופעה זו ודאי הגבירה את הפער בין חוגים אלה לבין פשוטי העם, ואפשר שרק התפשטותה של הקבלה, ובמיוחד כביטוייה העממיים, קירבה במקצת את חוג החכמים והמשכילים אל השכבות העממיות. הללו מצאו את ביטויין החברתי והתרבותי בעיקר בחוג המשפחה — בימי חג ומועד ובעליות־לרגל לקברי קדושים וצדיקים. מאידך, אין ספק שבשעות של מצוקה כלכלית או בעטיין של רדיפות מבחוץ עמדה בדרך־כלל החברה היהודית, על חוגיה החברתיים ושכבותיה הכלכליות השונות, כגוף אחד.

ז. הקשרים בין הקהילות והיחסים עם ארץ־ישראל

הקשרים בין הקהילות

למרות הדרכים המשובשות ביבשה, הסכנות בנתיבי הים והיחסים המדיניים המעורערים, ששררו לעתים בין ארצות אפריקה הצפונית ובין ארצות אירופה וביניהן לבין עצמן — למרות כל אלה, התקיימו קשרים חשובים בין הקהילות היהודיות באזורים אלה. מיסגרתם היתה יחסים כלכליים, חברתיים, רוחניים ותרבותיים, והם יכלו להתקיים בגלל קירבתן הגיאוגראפית של ארצות אפריקה הצפונית לאירופה מצפון, ולתורכיה וארצות הבלקן ממזרח. אך מדרך הטבע היו הקשרים בין החבלים השונים בתוך אפריקה הצפונית עצמה הדוקים יותר.

מציאותם של סוחרים מבני אותן המשפחות במרכזים החשובים של אותם הימים היוותה בסיס איתן לקשרים כלכליים ערים. כבר עמדנו — בפרק ג׳ על פעילותם הכלכלית של היהודים באיזור זה — על תופעה זו, שהקנתה להם מקום חשוב בפעילות הכלכלית באותם הימים. המיסגרת החברתית והמשפחתית, שהיתה מיוסדת על אמון הדדי, מורשת משותפת ולשון זהה, איפשרה העברת תרומות, חובות ותשלומים שונים בקלות רבה.

קשרים אלה מצאו ביטויים המובהק בעניין פדיון שבויים. כאמור, במאות ה־ 18-17 נעשו ערי איטליה, האיים באגן המערבי של הים־התיכון ואפריקה הצפונית למרכזים שבהם נפדו שבויים יהודיים שנפלו ברשתם של הקורסארים מאלג׳יריה ומערים אחרות באפריקה הצפונית(כגון סלא בחוף האטלנטי של מארוקו, שאף היא שימשה מוקד לפעילות ענפה של שודדי־ים). בליוורנו פעלה באותן שנים חברת צדקה מיוחדת, שסייעה פעמים רבות בפדיון שבויים יהודיים מהמגרב, ואף יזמה פניות לקהילות אחרות באיטליה להירתם למצווה חשובה זו, שחכמים בימי־הביניים העלוה על נס ואף התירו מכירת ספר תורה למען קיומה. מאידך, רב היה הסיוע שהושיטו יהודי המגרב לשבויים יהודיים מאירופה ומיתר ארצות האימפריה העות׳מאנית, ששוביהם מכרום בערי־הנמל של המגרב.

לאפריקה הצפונית הגיעו יהודים גם ממרכזים יהודיים מרוחקים, אם לצורך עצמם ואם לצורך הכלל. במחצית השניה של המאה ה־17 הגיעו שליחים מפולין כדי לאסוף תרומות. כידוע, באו על יהודי פולין בתקופה זו פורענויות רבות, תחילה בעקבות גזירות ת״ח ות״ט והתנפלויות של קוזקים ואיכרים שבאו לאחריהן, ואחר־כך בגלל הסבל הרב של יהודי פולין בעקבות המלחמות עם השוודים. קהילות פולין פנו בבקשות עזרה כמעט לכל המרכזים היהודיים הגדולים, ובכלל זה אף למארוקו, ואולי גם לקהילות אחרות באפריקה הצפונית. מיספרם של שליחים אלה היה כה גדול, ״שאין לך שבוע ושבוע שלא יבואו ששה או שבעה משאר מדינות המערב(המגרב), וגדולה על כולן אלו הבאים.. מארץ אשכנז, וארץ פולונייא (= פולין) הבאים לצרכיהם או לצורך פדיון שבויים״(ספר התקנות, שם, 33). הגיעו הדברים לידי כך, שבני קהילת פאס, שגם גורלם לא שפר עליהם באותם ימים, התקינו תקנה באשר לגודל ההקצבה שיש להקצות לכל מטרה של צדקה: עניי המקום, שלוחי ארץ־ישראל ושליחים מקהילות אחרות.

הקשרים בין הקהילות התהדקו והלכו בשעה שאחת מהן היתה נתונה במצוקה, אם מפאת בצורת ורעב, ואם בשל עלילות השלטון ורדיפותיו. במאה ה־17, עם ירידתו של הקיבוץ היהודי בארץ־ישראל, ירדו יהודים למצריים. בשנות ה־30 של המאה ה־18, כאשר שרר רעב כבד באיזור פאס, נאלצו רבים לגלות לתיטואן ולמצוא שם מחסה אצל אחיהם. יהודים רבים מתוניס מצאו מיפלט מן הפרעות שפשטו שם בשנת 1766 — בטריפולי. יהודי פאס נמלטו לצפרו בימים הקשים של רדיפות יזיד במארוקו בין השנים 1790 —1792. פעמים אחדות לא היה ביכולתם של בני קהילה מסויימת לעמוד בפני סחיטותיהם של שליטים שהעלילו עלילות שווא על היהודים והטילו עליהם קנסות, והם נאלצו לפנות לאחיהם גם מעבר לים(ראה המקור בעניין יהודי מבון שבמזרח אלג׳יריה).

מעמדן הרוחני של הקהילות המרכזיות במארוקו וקהילות אלג׳יר, תוניס ובמידה פחותה גם קהיר ואלכסנדריה, היקנה להן מקום מיוחד בקרב קהילות ישראל בכלל. מרחבי אפריקה הצפונית ולעתים גם מאירופה, ובמיוחד מאיטליה, פנו לחכמי הקהילות הללו בשאלות הלכתיות או בבקשות לתת ״הסכמות״(= המלצות) לחיבורים רבניים. דוגמה לכך היא המרכז הרוחני שהקים באלג׳יר ר׳ יהודה עייאש במאה ה־18. כך גם היו פונים במאה ה־18 מגיברלטר שבמערב הים־התיכון, מליוורנו, וכן מקהילות אפריקה הצפונית, אל ר׳ יהודה עייאש באלג׳יר. אך יחסים אלה היו דו־ סטריים: כבר ציינו, שרבני אפריקה הצפונית שאבו מחוכמתם ומתורתם של גדולי ישראל באירופה ובמזרח. מערכת יחסים זו התאפשרה בשל הקשר הימי הרצוף שנתקיים בין המגרב לבין ערי איטליה. אך גם בין מקומות מרוחקים יחסית היו קשרים מפותחים למדי. מתימן פנו במאה ה־17 לרבני מצריים; חלק מתשובותיו של ר׳ פתחיה בירדוגו ממכנאס בראשית המאה ה־19 מופנות לקהילות קטנות באיזור האטלס; ובטרם צמחה הנהגה רוחנית מקומית בג׳רבה, מפנים דבריה את שאלותיהם לחכמי תוניס. מובן שמנהיגי הקהילות ניצלו קשרים אלה כדי לאכוף את סמכותם על מי שביקש להימלט מגזר־דין שהוטל עליו, כגון בענייני גיטין, הענקת מזונות, פירעון חובות, חלוקת ירושות וכיוצא באלה. אחידותה של ההלכה היהודית בכל אתר ואתר הקלה על משימתם זו. כבר ציינו לעיל, שבגלל היעדר בתי־דפום באפריקה הצפונית בתקופה הנדונה, נדפסה יצירתם הרוחנית של חכמי המקום באירופה, בעיקר בבתי־ הדפוס בערי איטליה ובאמסטרדם.

מערכת יחסים מסוג אחר לחלוטין קשורה בפעילותם של האנוסים במאה ה־17. כידוע, שימשה פאס עוד במאה ה־16 מרכז חשוב לשיבתם ליהדות של אנוסים, שנמלטו מחרב האינקביזיציה בספרד ובפורטוגל. הדבר נמשך גם במאה ה־17. אך בתקופה זו נתעוררה תופעה חדשה — אנוסים־לשעבר יצאו ממארוקו לספרד מסיבות כלכליות ואחרות, חרף האזהרות הרבות שלא לנסוע לארץ זו, שבו לנצרות למראית עין, ונעשו מטיפים נלהבים ליהדות בקרב האוכלוסיה, ובמיוחד בקרב האנוסים שם.

שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א– הקשרים בין הקהילות והיחסים עם ארץ־ישראל.

המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון

הקיבוץ המאוחד – 1997

שני ילדים הרואים מחלון ביתם בניכר את המשיח בא כדי להביאם לארץ הקודש, נפרדים מגיבורי ילדותם, בהם דודה שעושה דבש מאהבה, סבתא הדוגרת על ביצים וטסה על כנפי אפרוחים, אשה עם אלף שדיים או דוד שמת פעמיים. הם יוצאים למסע העפלה לארץ ישראל, בו יגלו מזוודת פלאים שאוצרת בתוכה עיר שלמה, אונייה ששטה ללא קברניט, אב שמשקיט את הים בכלי-מיתר ומזמורי תהילים, שדים שמתחפשים לבני אדם וסבא שבהגיעו לארץ מאבד את הכיוון ונעלם בעקבות כבשיו. דרך התלאות שהם עוברים, מעיר הולדתם הקדמונית והמופלאה, ספרו, הנשלטת בידי חכמים ורבנים, אל חיפה של 1948, בה מרחפות דמויות מיתיות כמו הרצל ובן גוריון – היא מסע ארוך, שיש בו פרידה מעָבָר אפוף צללים מכושפים ומפגש עם הווה זר ומאיים, ממש כמו בסיפור הגשמתו הלכה למעשה של המעשה הציוני – על תלאותיו, מוראותיו ופסגותיו.

גבריאל בן שמחון, מחזאי וסופר, יליד מרוקו, פרופסור לקולנוע וטלוויזיה, פרץ את דרכו לתיאטרון הישראלי במחזהו ״מלך מרוקאי", ובעקבותיו בשורת מחזות ותסריטים נוספים. ״המהלכים על המים״, רומן בסיפורים, הוא יצירת פרוזה ראשונה שלו. כמו בכתיבתו הדרמטית, אנו מוצאים גם כאן שימוש מרהיב וצבעוני במוטיבים מיתיים ופולקלוריסטים, שזורים אלה באלה. רצף הסיפורים שלפנינו רוקם מעין סאגה משפחתית בזעיר אנפין, בה מתערבבת המציאות בפנטסיה, עד שהיא מקבלת מימד סוריאליסטי סהרורי, המעניק לסיפור כוח וקסם ייחודיים ומרתקים.

המוהל האחרון

סְפְרוּ נשארת תמיד במקומה.

שום דבר לא משתנה בה. שום דבר לא קורה בה. אותם ריחות חמין, אותם פיוטי שבת. אותו שיר השירים, אותה איכה בבכי קורע לב, כאילו חורבן ירושלים קרה אתמול ולא לפני אלפיים שנה.

עיר שמיטלטלת בין יללות שמחה וקינות, חתונות ולוויות. נהר וואד אסוק ממשיך לזרום בתוכה, לא־צפוי, מצנן ומרענן בקיץ ובחורף מתפרץ כמו דרקון לסמטאות, לוקח כמה נשים וילדים וממהר לברוח.

מי שעזב אותה לירושלים וחזר אחרי שנים מצא בה שוב את אותו ספר, אותו סייד ואותו מוהל.

גם באותו לילה מופלא, בו בא המשיח, נשארת ספרו על מקומה. היא מתכוונת להישאר כך לנצח. איש לא העלה על דעתו שבמקום זה, בו עצר הזמן מלכת אלפיים שנה, יתחילו לפתע המחוגים לזוז.

אבל רוח תזזית משונה נושבת כאן לפתע וכמו בטירוף המוני קמים התושבים בזה אחרי זה, אורזים מזוודות ומתחילים ללכת.

הראשונה שעזבה היתה משפחת דוד ציון, שנסעה לחתונת קרובים באלג׳יר, אחר־כך יצאה קבוצת צופים לטיול ולא חזרה, אחריהם התחילו רווקים להיעלם. הצעירות היו הראשונות שהרגישו ויצאו בעקבותיהם. אחר־כך הרצענים טענו, שאין עוד דרישה לנעליים, הפחחים עזבו בסתר אחרי שהתלוננו שאיש כבר לא מתקן מרזבים. מתפללים הלכו בעקבות חזנים, וזמרים בעקבות קהל מעריצים. מקוננות וקברנים לא נמצאו עוד, לאט לאט ננעלו בתי קברות ואנשים חדלו למות.

אחד אחד ובאין רואים חמקו התושבים. גנים, כרמים, חוות, פרדסים ובארות ננטשו. איש לא מוכר ואיש לא קונה. הכל מלא וריק בעת ובעונה אחת.

אחרוני הנוטשים עקרו את המזוזות בבתים, הוציאו את ספרי התורה מארונות הקודש, גלגלו ואתו לדרך, ואת הקרועים גנזו בבתי הקברות.

את הסייד היחיד, משה עולייל, שלא היה צריך סולם וידע לצייר את הכותל המערבי, החזיקו בכוח עד שכל הבתים כמעט נעזבו. גם הספר סוויסו חיכה בסבלנות, עד שתור המסתפרים נגמר. לקח מספריים, מסרק ושתי מכונות גילוח, שם בתיק ונעלם. הותיר אחריו את כיסא הספרים העתיק, את המראות הישנות, בקבוקי הבושם, המגבות והסדינים. לפתע לא שמעו עוד את קולו של הכרוז ברחיבה. גם הוא חמק. כל מי שיצא השאיר את הבית מלא כל טוב ולא היה למי למכור.

המוהל היה היהודי האחרון שנותר בספרו. רבי שמואל חותה. גבר מזוקן כבן מאה, שמל את כל העיר והכיר את כל גבריה, אבות על בנים, דרך אבר הזיכרות. רק ילד מזרעו לא זכה למול, בהיותו אב לשש בנות שלא נישאו מעולם.

הוא היה היחידי שלא הבין מה קורה בעירו. הבית בו גר התרוקן מזמן, הסמטאות הלכו וגוועו, אך דווקא אז התרבו המילות. אנשים מיהרו ללדת והזדרזו למול את ילדיהם לפני הזמן. תור ארוך השתרך ליד ביתו, והוא היה בטוח שהחיים נמשכים. כל יום שחט חמישה־שישה כבשים. הרי ערכו נישואי בזק ומשתאות פרידה זה לזה. ומכל כבש ששחט היה הוא מקבל שליש ורבע. ממש ירח דבש גדול. תקופת פריחה כזאת לא היתה לו במאת שנות חייו!

המיתות כאמור פסקו. לאנשים לא היה זמן למות והחולים, מחשש שישאירו אותם לבד, קמו על רגליהם. הפיסחים התחילו ללכת, העיוורים לראות, החירשים לשמוע והאילמים לדבר. אכן, הגיעו ימות המשיח. רק תחיית המתים היתה חסרה, ואף היא הגיעה.

שכנו, בנימין עולייל, מת במשתה הפרידה שערך ערב יציאתו. הוא עצמו, ר׳ שלמה חותה, שם לו נוצה ליד האף ולא מצא נשימה. קרא לו ״שמע״, רחץ אותו, עטף בתכריכים והזעיק ארבעה מן היהודים האחרונים, לשאת אותו לבית הקברות. אבל באמצע הדרך, ממש ברחיבה לפני שעוברים את השער, הוא הרים את מכסה הארון, התרומם וצעק מבעד לתכריכים: ״זאת הדרך לירושלים? לאן אתם לוקחים אותי? איפה אני?״ הוא קפץ למטה, הסיר מעליו את הבד הלבן ורץ הביתה, אשתו אחריו, לבש את הז׳לאבה של שבת ורץ איתה לארץ ישראל.

ידיו של המוהל היו מלאות עבודה. בימים אלה רבים מפקידים אצלו את רכושם, באים בערב לביתו, נותנים בידיו יפוי־כוח וממנים אותו לאפוטרופוס על נכסיהם ועל נכסי קרוביהם. הרי אין קונים והעוזבים לא יכולים למכור דבר. הם מעבירים לידידים וקרובים שטרות בעלות על נכסיהם, כדי שיוכלו למכור כשהתנאים ישתפרו. כשגם אלה קמים לנסוע, הם מפקידים את רכושם ואת רכוש חבריהם בידי ידידיהם, וכשאלה עחבים הם מעבירים את הרכוש הלאה, עד שלבסוף מתנקזים כולם בידיו של המוהל.

יש לו כבר ארגז גדול מלא שטרות, שהופכים אותו לבעלים של חצי העיר.

מרבית עדרי הצאן שלו, מחצית השדות, חלקות עצי הזית. הוא גם האפוטרופוס של בתי הכנסת, של הישיבות, בתי הספר, בית האורחים, בית הקברות.

ככל שהתרוקנו הבתים והרחובות, כך התמלא ארגז השטרות שלו. הוא כמעט לא הרגיש אפילו כשאשתו ושש בנותיו עזבו – כל כך היה עסוק, עד שיום אחד אחרי משתה לילה ארוך, כשהתעורר והשקיף בעד החלון החוצה ראה עיר ריקה, והוא גבר יחיד בה. לא אשה. לא ילד. לא זקן. רוח רפאים מהלכת ברחובות. הארגז שלו מתפקע והוא מלך של עיר ריקה.

הדלתות דופקות ברוח, כי אין מי שינעל. הוא עובר מבית כנסת אחד לשני.

אין איש. המזוזות נעקרו, ספרי התורה נלקחו. בית המרחץ ריק. פיוט לא נשמע. הוא עובר ליד בית הרב עמרם, דופק בדלת וקורא לו בשמו: ר׳ עמרם! אבל אין עונה. האור דלוק. התמונות של בעלי הבית על הקירות, שעון הקיר מתקתק, אבל אין איש.

כך גם אצל ר׳ דוד עובדיה, ואצל בוזמימה ויצחק שמחון, שידע לצייר אונייה, ויעקב אלנקווה שנעזב על ידי אשתו וברח מרוב בושה, ויהודה סבוני מוכר הצבעים. כל דיירי ״דרב אלמכזן.

הנהר ממשיך לזרום. הכוכבים דולקים. הירח מחייך. רק העיר איננה. רוח גדולה עברה ושאבה את כל יושביה. רק אותו השאירה. למה דווקא שלמה חותא? אם ירצה לעזוב לא יוכל, הרי עשו אותו אפוטרופוס על כל העיר. בידי מי יפקיד אותה? מה יעשה עם עיר בת אלפיים שנה? יפקיר? יכתוב שטר אפוטרופסות? למי יעביר אותה? מה יעשה המוהל היהודי האחרון שאין לו עוד יהודים למול? מה יעשה אם האבר הזכרי היחיד שנשאר בעיר הוא שלו עצמו?

לקח את החלף והתחיל לחדד אותו על רצועת העור. מחדד ומחדד ומחדד… כל הלכות מילה ושחיטה בראש שלו.

על הקיר מולו תמונות – הוא עם זקן ותרבוש, לידו שבע נשים עם מטפחות פרחוניות ועגילי זהב ובסמוך הארגז מלא כבשים, שדות, בארות, מעיינות, כרמי זיתים, עננים, שמים, עשרה בתי כנסת, מבוך סמטאות, חמישה שערים וחומה, הרבה זהב. ארגז קסמים בן אלפיים שנה!

גמר לחדד, בדק את הלהב על ציפורן הבוהן.

״אה, מושלם״, הוא חשב תוך שהציץ דרך החלון ונוכח לדעת שוב שאין איש, מיהר לשים את החלף בנרתיק ואת הנרתיק תחת בית שחיו, סגר את הדלת, עזב אחריו את הבית ואת ארגז הפלא, נתן הצצה אחרונה בבית הכנסת שלו, התקדם לרחיבה, יצא דרך השער וסגר אחריו את העיר.

המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון- המוהל האחרון

18/06/2021

בפתיחת המליצה, הבאה מתנצל הדרשן על מיעוט ערכו ומבקש נטילת רשות לומר את דבריו. ההתנצלות באה גם כן בחרוזים:

דוגמה ג׳

מורי וגבירי, זרע קדש עם ברוכי ה׳. יודע אני בעצמי מיעוט שכלי, ורוב סכלי, אשר כל רואי ילעיגו לי, ימלא שחוק פיהם, יחד עלי יתלחשו בשפתותיהם, ואלו דבריהם, מה לנער ובער, נמשל לבהמות יער, פיו עלינו פער, במילי דאגדה מצות אנשים מלומדה, אין בו לא דעת ולא תבונה. ובא לדרוש תוך קהל ועדה…

פתיחה מליצית אחרת, מהסוג של ״ראשית דברתי״ הייתה גם היא מאוד נפוצה במכנאס, ולא היה נער שהתחנך למצוות, ללא שהזכיר אותה בדרשה:

דוגמה ד׳

יום בשורה היום, ארוממך אלהי המלך נורא ואיום, ברוך ה׳ יום יום;

אבוא ביתך בעולות, ופי ימלא תהלות, ולשון מדברת גדולות, בתופים ובמחולות, ושיר למעלות: כי אתה עשית, חסדך עלי הגברת, ואולי קדמת,מה רב טובך אשר צפנת; מגיני ועוז מבטחי, עוצמי וכוחי,תוחלתי ונצחי, ממעי אמי אתה גוחי, על שדי אמי מבטיחי, ופקודתך שמרה רוחי:

חסדך הי יסעדני, מנעורי גדלני, ורוח קדשך היא סמכתני, רוני פלט תסובבני,עד אשר עד כה הביאותני, ולעבוד עבודתך כהיום קרבתני, ובכתר מצותיך זרזתני, וזירזתני, מזיו כבודם יזרח אור יקרות, לפקוח עינים עיוורות^.

אחרי דקלום פתיחה מליצית זו, בא תורה של הדרשה, וכל בר־מצווה פתח את דרשתו בציטטה מהתלמוד, מתוך מסכת ברכות, מנחות או מגילה, וסיימה במילים: ״עד כאן לשון המאמר״, בני הרבנים ובני המשפחות המיוחסות (בני-אבות), הוריהם הכינו להם דרשות מיוחדות אשר יועדו לכלל צאצאי המשפחה.

כאמור, אחרי השמעת הפתיחות והציטטה הראשונה מהתלמוד, או המדרשים,קהל המתפללים ענה במקהלה: וראו כל־עמי הארץ, כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח, י).

נביא להלן כמה נוסחים של דרשות: נוסח א:

א הדוגמא שלפנינו, היא דרשה שחוברה בידי רב מתפילאלת, ר׳ יחיא אדהאן זצ״ל בן בתו של רבנו יעקב אביחצירא זיע״א. הדרוש הוא ארוך ומחולק לשניים: החלק הראשון בעברית מליצית, והחלק השני הוא תרגום לערבית של החלק העברי. הדרוש פותח בדברי שבח לבורא ובמיעוט ערכו של מחבר הדרשה.

כמנהגם של יהודי ספרד, הולכים יהודי מרוקו ומציינים את שמם בראש השיר או הדרש. (גם כאן המחבר מציין את שמו סימן: יחייא חזק).

יגדל הבורא ויגיל הקורא, בתורת ה׳ חפצו חזק ובריא, יהגה בה יומם ולילה במצות גואלי וצורי, לשם השם ברוך הוא הודי והדרי, ולקיים מצותיה מאין יבוא עזרי, ללכת בדרך ישרה בהצנע לכת עם יוצרי, טרם בלות עצמי ובשרי, להבין צידה לדרכי בעוד נשמתי בי תאיר נרי, לתיקון אשר עויתי בגופי ונפשי ושארי, בכל מכל בכל באשר ירצה הבורא לעשות רצונו בלבב שלם להכניע יצרי, ולידבק ביצר-הטוב שהוא חפץ בתשובתי ויושרי, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' גואלי וצורי.

מכאן עובר הנער ומודה לבורא על החסד שעשה עמנו ונתן לנו את מצוות הציצית והתפילין:

חסד וצדקה עשה עמנו מצות ה' ברה, היא מצות התפילין כתר ועטרה, אשר נשתמש בה עוטה בשלמה אורה, להשתמש בשרביטו של מלך בקדושה ובטהרה, בזריזות ונקיות ומחשבה טובה זכה וברה, גם בדיבור ומעשה בשפה ברורה, אשר בחר בנו מכל אומה זרה, והעלנו מטומאה לטהרה, ולקדש את השם איום ונורא, ולברך ולהלל אותו באימה ויראה ורוח נשברה, ולעובדו שכם אחד בחשיבה באורה, יראת ה׳ טהורה.

הנער ממשיך לתאר את מעלת התפילין ואת היראה שעליו לחוש כלפיהן:

יפחד האדם ויתר לבבו, בהיותו בבית אלהים נהלך ברגש כי שמי בקרבו, מעוטף בציצית ומעוטר בתפלין, כל אדם חזו בו, יראה ויבין ויסתכל בלכתו ובשובו, כי ה׳ אלהי ישראל בא בו, יכנע וישפיל עצמו וידע שהוא מרכבה לשכינה וינוס לבו בקרבו, ויתפלל אל אלהיו אשר בראו ונפח נשמתו בו, ולא יערב בתפלתו שום דבור חול חס ושלום בפגעו בו, כי אם תורת אלהיו בלבו, והיתה עמו וקרא בו.

הדרשן מתאר את כוחו של יוצר האדם, ולכן עליו להתגבר כארי ולעובדו בלב שלם:

יוצר הכל ברוב חסדו, שהכל ברא לכבודו, יצר את האדם ליראה ולאהבה אותו ולעובדו, בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, לכן יתגבר כארי בעוז בימי חיי הבלו וחלדו שלא יעבוד עבודה נכריה בלתי לה׳ לבדו, בכוחו ואונו כאשר תמצא ידו, בכל עת יזכור תפארתו והודו, כי גבר עלינו חסדו, ביום ובלילה בגילויו וסודו, על כן חובה עלינו להתעורר משינתינו ולהקיץ מתרדמתינו, כל אחד ואחד יעיד על עוונו לבדו, ויתודה עליו וישוב אל ה' וירחמהו וכפר בעדו,כי הוא יעיד עליו לבדו, ויודע מחשבותיו ותחבולותי והוא יגלה סודו, וכשישוב אליו ישמרהו ויחייהו ויצילהו מבל צרה ויגין בעדו, ויפדהו מרדת שחת ולקץ הימין יעמידו, כי אין מרחם בלתו ואנחנו עמו וצאן ידו,יודו לה׳ חסדו.

מכאן עובר הנער לחובת הנחת התפילין, כאשר הוא מגיע לי״ג שנים ולקבלת עול מלכות שמים:

אור לארבעה עשר שנה, כשיגיע האדם לזאת העונה, ידע בעצמו נאמנה,שהגיע לכלל אנשים הגדולים ונתחייב בכל מצוות האמורות בתורה נכונה ,ובא אליו יצר הטוב הנקרא ילד מסבן וחכם מראה לו דרך טובה והגונה,הפך יצר הרע הנקרא בפי הכל מלך זקן וכסיל שהיה מכשילו ומפילו בשוחה עמוקה וטמונה, משננער ממעי אמו ישב עמו בשכונה כמ״ש: לפתח חטאת רובץ, ושבע שמות נקראו לו בדברי הנבואה באמת ובאמונה,שבהם מסית האדם ומחטיאו בכל עת ובכל עונה, לכן יתרחק ממנו הרבה כמטחוי קשת שלא ישמע בשום פתוי של עבירה מגדולה ועד קטנה, ויבטח בהי שיעזרהו ויצילהו ממנו בהיותו עוסק בתורה לשם יחוד השכינה, ולתקן את שורש נפשו אשר באה ממנה ולהנצל מעבירה בבל צד ופנה, כמ״ש:

בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין, במבואר בדברי האגדה הנבונה,ובמדרשים ואגדה, ובגמרא אנא ואנא, ולקיים כל מצוה ומצוה בזמנה, ועל כולם מצות ציצית ותפלין שהיא מצוה ראשונה, בלי איחור ועיכוב משנכנס לי״ג שנה, יזהר אביו לעשות לו ציצית ותפלין ולחנכו במצות כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, להיות עליו מורא השכינה, אשר בם רמזו עילויה ותיקונה, ולהתפלל שמע בשובה ונחת והמתנה, ולקיים כל תנאיה בדיבור ומעשה ומחשבה נבונה, וענוה גדולה על כולם, היא מחנה שכינה, לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה, מפורש במקרא ובמשנה, אני את דכא ושפל רוח בקרית דוד חנה, אנא ה׳ הושיעה נא, אנא ה׳ הבליחה נא.

מכאן עובר הנער ופונה לאלהיו שיחזירו בתשובה, שידבק במצוות הציצית והתפילין:

חליתי לאל עליון בורי וגואלי, ינחני באורח מישור ולפלס מעגלי, ולהחזירני בתשובה שלימה מאהבה לכפר על כל מעלי, ולעסוק בתורתך לשמה יומי ולילי: ולידבק במצותיך תמיד אז ינוח לי, ובפרט ציצית ותפלין ומזוזה בקומי בבקר יהיו מגן לי, והשכמת בית-הכנסת מעשרה ראשונה יהי חלקי וגורלי, ולקיים מצות ואהבת לרעך פסוק מלא, אז תקרא וה' יענה בעזרת צורי וגואלי.

הדרשן הצעיר עובר לתיאור הגלות המרה ופונה לבורא עולם שיקרב את ביאת המשיח והגאולה:

זכור ה׳ אלהינו, זכות אברהם יצחק ויעקב אבותינו, והוציא אותנו מן הגלות הזה שנתארך בעונותינו, וגברו עלינו אויבינו, ושללו ובזזו ממונינו, וענו אותנו בכל מקום אשר ישבנו, ובארץ נחלת אבותינו, עוד היום לחרפה ובוז שמונו, אין די לבאר צרותינו, ואין בהם מרחם עלינו, בלתי ה' אלהינו יחוננו וירחם עלינו,ויפדנו ויצילנו מכל אויבינו ושונאינו,וכל מבקשי רעתנו, וישפיל ויפיל כל הקמים עלינו לרעה מלמטה ומלמעלה מסביבותינו, למען שמו המשותף בנו, ושכינתו השרויה בקרבנו, יקרב ביאת משיחנו במהרה בימינו, לא לנו ה׳ לא לנו:

עד כאן הייתה רק הקדמה וכעין פתיחה. עתה הנער מבקש רשות מבורא עולם, ממוריו ורבותיו ומעטרת ראש אביו:

קודם כל דבר שבקדושה, אטול רשות מקודשא בריך הוא ושכינתיה,יחודא קדישא, שהיא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, מרישא לסיפא, ומסיפא לרישא, אשר האציל וברא ויצר ועשה, את כל הנמצא, ברוך הוא וברוך שמו לעד ולעולמי עולמים, נאוה כתרצה, וממורי ורבותי, העוסקים בתורה הקדושה, ומעטרת ראשינו חסידא קדישא, ופרישא, ברכה ישא,ומאבא מארי ראשי אבן הראשה, ומן החכמים והתלמידים יבלו ימיהם בטוב ושנותם ובנעימים, בלי כלימה ובושה, ומן הקהל הקדוש הזה עדה קדושה, אתה ה' תשמרם, ובצינה רצון תעטרם, ביראה ואהבה וטהרה וקדושה.

עד כאן ההקדמה הכללית שנאמרה במליצה (חריזה). הדרשן הצעיר פותח עכשיו במאמר מהמקורות בעניינא דיומא ואחריו יבואו דברי פלפול בערבית:

איתא בגמרא דמנחות: ״תנו רבנן, חביבין ישראל שסיבבן הקב״ה במצות תפלין בראשיהן ותפלין בזרועותיהן, ציצית בבגדיהן ומזוזה בפתחיהן ועליהם אמר דוד: שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך,ובשעה שנכנס דוד למרחץ וראה עצמו עומד ערום בלי מצות, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלי מצות, כיון שנזכר המילה שבבשרו נתיישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר: למנצח על השמינית מזמור לדוד, על המילה שנתנה בשמיני.

רי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפלין בראשו, ותפלין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר: והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם (מנחות מג עב)

רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

עמוד 244

החתונה היהודית בפאס

מחברים שונים

א. החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאם

תיאור זה לקוח מאנתולוגיה של טקסטים אתנוגרפיים בערבית יהודית בתעתיק מיוחד (עם תרגום לצרפתית ושעתוק לאותיות ערביות) שנאספה בשנות השלושים של המאה העשרים בידי שני חוקרים, האחד מומחה צרפתי ידוע לדיאלקטים ערביים של מרוקו ולתרבות העממית במרוקו והשני צעיר בן הקהילה, דובר הדיאלקט הקהילתי; הוא ניהל את הראיונות בשפת הדוברים והדוברות. מטרת החוקרים היתה לתעד את המסורות הלשוניות והתרבותיות של בני קהילת פאס בעידן של תמורות.

המקור

 Brunot & Elie Malka, Textes judeo-arabes de Fes: : Louis

 Textes, transcription, traduction annotee, Rabat 1939, pp. 107-109,

חתונת אל־כתאיב [=חתונת ילדים](שם, עמ^׳ 109-107).

טקס אל־כתאיב עובר מאב לבן; עורכים אותו עדיין במשפחות מסוימות, שזה מנהגן. עורכים אותו לילד ולילדה בגיל הרך.

הולכים בליל המימונה לשדך את כלת אל־כתאיב. מביאים לה חינה וטבעת וכן סוכריות, ומחכים עד לליל ההילולא של רבי שמעון [בר יוחאי]. ביום ההילולא מביאים לכלה סוכריות וממתקים, בושם וטבעת וכן תכשירי איפור. ביום השבת לוקחים תבשיל לארוחת צהריים ומביאים לבית הכלה וסועדים שם את הסעודה כשהחתן יושב ליד כלתו [ושניהם] לבושים יפה. לאחר הסעודה מאפרים את שני הילדים, עוטפים את ראשה של הכלה במטפחת ראש כפולה ואת גופו של החתן עוטפים במעיל.

באים בחורים ונושאים את החתן ואת כלתו על כתפיהם וסובבים בבתי קרוביהם, וכשהם מגיעים לבתים נותנים להם חתיכת סוכר ומברכים אותם באריכות ימים. סובבים שבע פעמים ביום שני, ביום חמישי וביום השבת.

בלילה של ערב שבועות לוקחים את הילד ואת הילדה לבית המרחץ וטובלים להם יד ורגל, ולאחר מבן סרים לבית החתן ועורכים לו את התספורת בנוכחות מוזמנים ובשיתוף נשים הצווחות את צווחות הצהלולים, פייטנים ונגנים. אם הכלה סועדת סעודה דשנה בבית החתן ולנה שם.

בחג השבועות מכינים בבית החתן לחם קלוע עבור הכלה. ביום החג מלבישים את החתן ואת הכלה בגדים יפים. רב בית הכנסת כותב להם את הכתובה באותיות דבש ומושיט להם את הנייר כדי שילקקו אותו. נותנים לכלה את הלחם הקלוע, ולאחר מכן היא חוזרת לבית אביה. כשיגדלו, אם כתוב להם במזלם מן השמים, הם יינשאו זה לזו.

.ב השידוכין והאירוסין

בימים עברו כשמצאו הורי הבחור איזו בחורה שמצאה חן בעיניהם הם שלחו איש מכובד שידבר עם אביה ויפציר בו שייתן את בתו לאישה לפלוני זה.

אבי הנערה אומר לו: ״אחי, אחכוך בדעתי שבוע או שבועיים ואתן לך תשובה״. לאחר פרק זמן זה חוזר השדכן אל אבי הנערה כדי לקבל את תשובתו, וכשהוא אינו מעוניין לתת את בתו הוא אומר ״אחי, בתי אינה רוצה להתחתן״, או אומר לו ״בתי עדיין צעירה״, או ״אין לי כעת במה לערוך לה את החתונה״, וכל זאת כדי שלא לומר לו ״אינני רוצה בבחור זה״. השדכן מבין שאבי הנערה אינו מעוניין לתת את בתו, ומוסר תשובתו להורי הבחור.

אם אבי הנערה מעוניין לתת את בתו הוא אומר לו ״אחי, בסימן טוב״, והשדכן מוסיף ״בברכה ובאושר״. מסכימים על ערב שבו באים מספר אנשים לשידוכין. בערב זה הולכים ארבעה או חמישה אנשים מכובדים לבית הכלה. שותים תה ואוכלים עוגיות ואומרים להורי הבת: ״אתם יודעים מדוע באנו. באנו לשדך את בתכם פלונית לבחור פלוני״. הורי הבת עונים ״בסימן טוב!״, וקוראים לבחורה שתבוא לנשק את ידי המכובדים, ומחליטים מתי לערוך את טקס האירוסין.

לפני טקס האירוסין מכינים בבית המאורס ובבית המאורסת עוגיות, עוגיות ״פאליבי״י ועוגיות ״קנאדל״ וכן מרקחת. ביום שבו נערך טקס האירוסין מזמין אבי הבת במו פיו את ידידיו וקרוביו וכן את אבי החתן. המוזמנים באים לאחר רדת החשבה. שותים תה. בעלי הבית מזליפים מי ורדים על הבאים ומבעירים להם קטורת. נותנים לכל אחד מהם שתי עוגיות פאליבי, עוגיית קנאדל ופרוסת פרות מסוכרים. לוקחים אותם בכפות ידיהם בלא נייר. לאחר מבן הולכים המוזמנים של בית החתן אל בית הארוסה ואתם אבי הבחור; זה לוקח אתו טבעת זהב או שתיים משובצות יהלומים.

עוגת הפאליבי עשויה מחלמונים וחלבונים מוקצפים לחוד ומעורבבים לבסוף, ומקמח, סוכר ושמן. העוגה אפויה בתנור בצורת לחם עגול גדול עם חור או בלא חור באמצע; מספרדית pan leve.

עוגיית קנאדל -עוגיות בצורת מנורות שמן קטנות ממולאות בשקדים טחונים מעורבבים עם ביצה מוקצפת וסובר ואפויות בתנור.

הבחורה נכנסת אליהם בלבוש נאה ומנשקת את ידי המוזמנים, וכשהיא מגיעה לאבי הבחור היא מנשקת לו את היד ואת הראש, והוא עונד לה על ידה את הטבעות. קמים וחוזרים לבתיהם ואומרים בקול רם: ״בסימן טוב!״. בימים עברו לא ראה המאורס את ארוסתו כלל עד לליל החופה. גם בליל האירוסין הוא לא הלך אל בית ארוסתו.

בין האירוסין לנישואין חלים חגים: פורים, פסח, שבועות וכיפור. בית החתן שולח לבית הכלה חמישה מגשים מלאים: האחד באגוזים, השני בתמרים, השלישי בסוכריות, הרביעי בעוגיות והחמישי בחינה. והיו מוסיפים תכשיט מזהב – צמיד, עגילים או טבעת. חמש נשים זקנות נושאות את המגשים, שמכסים אותם במטפחות משי ירוקות. הן מובילות אותם בליווי צהלולים מבית החתן עד לבית הכלה.

טקסי האירוסין של ימינו דומים לאלה של ימים עברו; אך הבחור הולך אל בית הכלה, ואף לפני האירוסין הוא נפגש אתה ומדבר אתה.

ביום השבת הראשון שלאחר האירוסין לפנות ערב, בין ארבע לחמש עורך החתן ביקור בבית ארוסתו. משתתפות בו קרובותיה וידידותיה של הכלה וגם לחתן מתלווים ידידיו. החתן מביא לה תכשיט מזהב ומעניק לה אותו. נשארים לשתיית תה ולאכילת עוגיות.

החתן והכלה נשארים מאורסים שנה או שנתיים ולאחר מכן עורכים את החתונה.

החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס

עמוד 422

71- אֲנִי הַיּוֹם אָשִׁירָה

לכבוד שלוחי א״י. שיר שבח לכבוד שלוח טבריה, רבי שלום עמאר, מחכמי מראכש שעלה לארץ ישראל (ראה עליו: יערי, שלוחי א״י, עמי 519-518). יש לשער שהשיר המפורסם ׳אוחיל יום יום אשתאה׳, המתאר את טבריה ומדבר בשבחה, נכתב בהשפעתו ועל-פי תיאוריו של רבי שלום. השיר נכתב כנראה בעת ביקור השד״ר במכנאס בשנת 1774. השיר כולל שני טורי מדריך דו-צלעיים ועוד שש מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי סטרופה וטור מעין אזור.

חריזה: א/ב א/ב גגגב וכו׳. משקל: שבע הברות בטור.

כתובת: פיוט יסדתי לכבוד חד מינן דסליק להתם. החכם השלם כהר״ר שלום עמאר שליח טבריה תוב״ב. נועם ׳יא כ׳לאיק׳.

סימן: אני דוד בן חסין.

מקור: א־ מ ע״א; ק- מ ע״א; ב״צ 2144 – 42 ע״א; נ״י 5350 – 34 ע׳׳ב; 3097 ־ 5 ע״א.

אֲנִי הַיּוֹם אָשִׁירָה / לִכְבוֹד סַפִּיר יָהֲלֹם

צְרוֹר הַמֹּר וַיִּקְרָא / אֵלָיו ה' שָׁלוֹם

דָּר שׁוֹכֵן בְּרוּם חֶבְיוֹן

יַשְׁכֵּן תָּמִיד, עֶלְיוֹן,

5 תּוֹךְ עִיר קֹדֶשׁ, עִיר צִיּוֹן

תִּתְעַנֵּג עַל רֹב שָׁלוֹם

וּכְמוֹ פַּעַם בְּפַעַם

קְרָא תּוֹךְ רִבְבוֹת עָם

דַּת דְּרָכֶיהָ נֹעַם

10נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם

דִּרְשׁוּ הַנִּמְצָא כָזֶה

חָכָם עָדִיף מֵחוֹזֶה

מָה נָאֶה מָה טוֹב נֵר זֶה

אוֹהֵב וְרוֹדֵף שָׁלוֹם

15 בְּמוֹשַׁב זְקֵנִים תְ-

¬הֻלַּל. צוּר אוֹרָה יַעֲטֶה

יָחְנְךָ וְגַם יִטֶּה

לְךָ כִּנְהַר שָׁלוֹם

נָאוֹר, דָּגוּל מֵרְבָבָה

20 יַנְחִילְךָ בְּאֶרֶץ טוֹבָה

שָׁם תַּעֲלֶה וּרְאֵה בָ¬-

נִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם

חָסִין קָדוֹשׁ בְּטוּבוֹ

הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ

25 יַדְרִיךְ אוֹתְךָ בִּנְתִיבוֹ

וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם

1-ספיר יהלום: מאבני החושן, והם כינויים לרבי שלום. 2. ויקרא… שלום: על-פי שו׳ ו, כד. 3־6. דר… שלום: כ״י ב״צ מקדים את המחרוזת הבאה. 3. דר… חביון: פנייה לקב״ה, על-פי חב׳ ג, ד. 4. ישכון תמיד: ברכה לרבי שלום, שישכון בארץ־ישראל תמיד ולא ינוד ממנה. 6. תתענג על רוב שלום: על־פי תה׳ לז, א. 8. קרא… עם: המשורר מזמין את רבי שלום לעלות לתורה. השיר הושר לקראת עלייתו. רבבות עם: על־פי הנוהג הגיעו, בוודאי, אנשים רבים לשמוע את דרשתו של השליח. 9. דת: כינוי לתורה. 9־10. דרכיה… שלום: על-פי מש׳ ג, ח. 11. הנמצא כזה: בר׳ מא, לח. 12. חכם עדיף מחוזה: על־פי ב״ב יב ע״א. 13. מה… זה: משחק לשון, על-פי ׳מה נאה ניר זה׳, משנה אבות ג, ט. 14. אוהב ורודף שלום: על־פי דברי הלל שם, א, יב. 15־16. במושב זקנים תהולל: על־פי תה׳ קז, לב. תהולל: חילק את המילה לצורך החריזה. 17־18. יטה… שלום: על-פי יש׳ סו, יב. 19. נאור: ובדפוסים: ׳נורא׳. דגול מרבבה: כינויים הם לקב״ה. 21. שם תעלה: מברכו שיזכה לחזור לארץ ישראל. 22-21. וראה… שלום: תה׳ קלח, ו, וקיצץ בפסוק לצורך השיר. 23. חסין קדוש בטובו: על־פי תפילת ׳אנא בכח׳: ׳חסין קדוש ברוב טובך נהל עדתך׳. 24. השם עבים רכובו: על-פי תה׳ קד, ג. 26. וישם לן שלום: על-פי סופה של ברכת כוהנים, במ׳ ו, כו.

שלוחי ארץ ישראל-אברהם יערי-כרך ב'

ר׳ חיים שלום עמאר.

 לאירופה המערבית נשלח בשנת תקל״ה ר׳ חיים שלום בן ר׳ דוד עמאר. הוא היה מרבני מקנאס שבמרוקו שעלה לא״י והשתקע בטבריה. וכבר לפני כן נשלח בשליחות טבריה לאפריקה הצפונית, והיה בטריפולי בשנת תקכ״ט (1769). בשליחותו זו היה גם במרוקו, והפייטן המרוקני ר׳ דוד ן׳ חסין חיבר אז לכבודו פיוט שתחילתו ״אני היום אשירה לכבוד ספיר יהלום״, ובו הוא אומר על השליח: ״דרשו הנמצא כזה, חכם עדיף מחוזה״. [הפיוט מובא באתר מורשת מרוקו בקטגוריה "רבי דוד בן אהרן חסין"א.פ]ואני משער שבימי שליחותו של שליח זה במרוקו חיבר ר^, דוד ך חסין את שירו בשבח טבריה, תחילתו ״אוחיל יום יום אשתאה, עיני תמיד צופיה, אעברה נא ואראה אדמת קדש טבריא״, שיר שנתפשט בכל ארצות המזרח. אלה כל הידיעות על שליחותו הראשונה לאפריקה הצפונית. ואילו משליחותו השניה לאירופה המערבית הגיעו אלינו ידיעות רבות, והחשובה שבהן אגרת בדבר שליחותו שכתבו חכמי טבריה בשנת תקל״ה אל ר׳ אליהו הלוי רב באליסנדריא דילה פאליה. באגרת הם מתארים את הצרות שבאו על טבריה בעקבות מרד עלי ביי ממצרים שאליו הצטרף גם ד׳אהר אל־עמר שליט הגליל. ואלה דבריהם:

״…סבונו גם סבבונו צרות רבות… ראשונה, מלכים מדיינים זה עם זה [מלחמת רוסיה—תורכיה] ודין גרמ״א…וםגר דרך ים…אין יוצא ואין בא, ונמנענו רביבי ההשפעה פרי צדקת אחינו בני ישראל…בערי תורקי״א… והנה בעתה…עצר ה׳

המשא ומתן וכמה מאישי ישראל ירדו פלאים, -ולבר מן דין עבר עליהם כוס התרעלה ובכו את השרפה אשר שרף ה׳, ואף גם זאת, גלגולי המלחמה…שר של מצרים מרד מרד כאדונינו המלך יר״ה והעיז ידו עם השרים המושלים על ארץ־ישראל וכרתו ברית יחד ובאו דרך ארצנו גדודים גדודים למאות ולאלפים לערוך מלחמה על דמשק וסביבותיה, והן בעון היתר, יקר יוקר השערים, אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו… ועיניהם של עניים תלויים ועומדים… והיינו מוכרים להם בזמן היוקר בשער הזול של זמן הקציר.,.

מששנו את כל כלינו למכור ולמשכן החשוב חשוב קודם להביא טרף לחם לפי הטף, וידל ישראל מאד… והוכרחנו במעשינו לשאול…מאת הש׳ר הש׳ורר בע״ק…יתן סך מהחיטים בשער של זמן הקציר… ונתרצה ויאות לתת לנו… והן בעון עלה השער…

ונפשו לשאול הגיעה לקיים עצת נתינה בשער היוקר…ולית דינא ודיינא עם שהתקיף ממנו, והוכרחנו לגדל פרע בשער היוקר, לקוח הסך…ברבית קצוצה עשרים למאה…שהחוב הנ״ל עודנו עומד על כללות ע״ק…פורה ראש ולענה… וחוששנו… פן יבלע לע״ק, כאשר ראינו בעינינו מעשה שהיה במקום הסמוך ונראה [צפת], עלה חמתו באפו ויגרש מפניו כל אשר בשם תלמיד חכם יכונה, ומי שיש את רצונו לגור בארץ נתון יתן חק קבוע מאה גרוש, ומי שאינו תלמיד חכם נתון יתן כפי השגת ידו ולפי ראות עיני הצרים הצוררים משרתיו הרעים… ודואגים אנו על עצמנו, ויותר על חכמי האשכנזים… קהל ועדה מישראל… המסתופפים בצלנו ונוגש לא יקרב לפתח ביתם, כחומה נשגבה היינו לפניהם…מאת המים אילי הארץ…ע״כ קומו השרים לעזרת ה׳… שאחינו… כמהר״ר חיים שלום עמאר נר״ו… החותמים [פעה״ק טבריה ת״ו] שנת אל תעזבנו אבינו [תקל״ה]״.

בשליחות זו שהה ר׳ חיים שלום עמאר לפחות שש שנים. בשנת תק״מ (1780) הביא לדפוס בליוורנו את הספר ״מעשי צדיקים״ הכולל חידושי הרמב״ן על מסכת עבודה זרה וחידושי הריטב״א על מסכת שבועות, שנדפסו עפ״י כתבי־יד. בהקדמה לספר זה מספר השליח על תולדותיו ועל הרפתקאותיו בשליחותו: ״אין מלה בלשוני… [לתאר את הצרות] דעדו עלי מנעורי עד בואי לחצר ביית המלך טבור הארץ זו טבריה…ימים ושנים שלו הייתי לעבדה ולשמרה בטהרה… הן בעון קלא נפיק מן שמיא… את מי נשלח ומי ילך לנו… כי באו בנים עד משבר… כלתה פרוטה ועול החובות עד צואר הגיעו… קמתי ואתעודד… עובר ארחות ימים ונהרות ומדבר שמם מקום גדודי חיות קטנות עם גדולות ולסטים מזוינים… כמעט שכנה דומה נפשי מיד רשע גוי עז פנים אכלני הממני את השבי ואת המלקוח… באמור אלי… קום עשה שבתך חול עד הכאה מכות ועונשין… לא היו ימים מועטים… הוציא ממסגר נפשי… ע״י… גבירי ומנהיגי עיר… ליוורנו … ומתוכם… כמהר״ר יוסף פראנקו…ולי מה יקרו…גבירי מתא אזמיר… בבואי לשלום למחנה קדשם יצאו לקראתי כתרוני עטרוני בשמחה ובשירים וכבוד עשו לי… ״ באייר תקמ״א (1781) עוד היה בליוורנו והסכים שם לספר ״לשון חכמים״ חידושי ראשונים שנדפס שם בשנה ההיא. בשנת תקמ״ה (1785) כבר היה שוב בטבריה וחתם שם בראש חכמי טבריה על אגרת־שליחותו של ר׳ אברהם אריה שיצא אחריו לאיטליה.

בסוף שנת תקל״ז (1777) הגיעה לארץ שיירת העולים־החסידים מרייסין ומליטא והשתקעו תחילה בצפת ואחר־כך עברו לטבריה והיו לחלק גדול וחשוב מישובה. מאז משתנים דרכי שליחות טבריה תכלית־שינוי. עדת העולים האשכנזים יוצרים כלים הדשים לשליחות. ארצות מזרח־אירופה, שהשלוחים הספרדים מטבריה לא הגיעו מעולם אליהן, נעשות עתה התומכות העיקריות בטבריה. ושמה של טבריה מתפשט יותר ויותר בגלילות רחוקים של פולין ורוסיה. ועל התפתחות חדשה זו ידובר באחד הפרקים הבאים.

כתב־יד בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, סימן 373 8°, דף 19—20 : אגרת דומה בדפוס, שנשלחה אל הגביר רפאל פולידי באליסנדריא דילה פאליא. פרסם י. ריבקינד ב״ירושלים״ לזכר לונץ (תרפ״ח), עמ׳ קל״ח—קל״ט, ושם פרט השנה משובש ״אל תעזבינו אבינו״ ויפה שיער ריבקינד שיש להביא בחשבון רק את המלה ״תעזבינו״, אולם גם מלה זו נשתבשה, וצ״ל: ״תעזבנו״ בלי י׳, כמו באגרת לר׳ אליהו הלוי, ועולה: תקל״ה. דבר זה ברור גם מחתימות החכמים שעל האגרת: רפאל אברהם דוויך הכהן, בנימין זאב אשכנזי, יחזקאל אבואלעפיה, שמואל לאגו, שמואל אלדחיף, דוד ב״ר יונה אשכנזי. ואילו בשנת תקמ״ה חתמו על אגרת השליחות של ר׳ אברהם אריה חכמים אחרים לגמרי, כמו שנראה להלן.

שלוחי ארץ ישראל-אברהם יערי-כרך ב'-ר׳ חיים שלום עמאר שלוחי טבריה מחידוש ישובה עד עלית החסידים

עמוד 518-519

1. Aubin מתוך

Le Maroc d’aujourd’hui Paris, 1922

La ville de Sfrou relevait, jusqu’a ces derniers temps, du gouverneur de Fez el-Djedid, qui y etait represente par un khalifa. En recompense des services rendus par le caid Omar elYoussi dans l’expedition contre Bou Hamara, le makhzen vient de lui attribuer le gouvernement de Sfrou. Omar el Youssi est maintenant le seul caid de sa tribu, qui naguere en comptait trois. II est ainsi devenu un tres puissant seigneur, chef unique de l’une des plus grandes tribus beraber, et c’est lui qui, a la tete des contingents berberes, a, cet hiver, sauve le makhzen. Les Ait-Youssi se divisent en deux fractions principals, les Ait-Halli et les Ait-Messaoud-Ouali, dont les rivalites ont ete maintes fois sanglantes. Le caid el-Hosein el-Hallioui n’avant cesse de se poser en rival du caid Omar: il y dix-huit mois, il vint s’etablir a Sfrou, et la ville se divisa aussitot en deux camps, tenant pour chacun des deux adversaires; on se fusilla, pendant trois mois, du haut des minarets et des terrasses des maisons, dont beaucoup portent encore les traces de la bataille… Omar el-Youssi sortit vainqueur de la bagarre; il poursuivit son rival dont il detruisit la kasbah et resta des lors seul maitre de toute la tribu; quant a Hossein el-Hallioui, il vit refugie a Fez dans la zaouia de Moulay Edriss.

La maison du caid el-Youssi contient un grand riadh, de construction recente, ou l'on est en train d’achever les revetements de faience et les plantations. L’un des fils du caid, qui fait fonction de khalifa, Si Mohammed ben Omar, nous y a recus a dejeuner; c’est encore un tout jeune homme, dont l’education s’est faite a la campagne, comme celle de la plupart des Beraber; aussi est-il tres timide et il reste un peu a l’ecart, entoure du petit groupe de feqihs et de tolba, habituel aupres des grands caids. Le dejeuner et la musique etaient purement arabes; mais les tapis, sur lesquels on avait place la table, etaient ornes de franges, qui s’en detachaient en lignes regulieres, selon un modele special aux Ait-Youssi, et l’on servit, comme premier plat, du lait et des dattes, ainsi qu’il est d’usage dans toute cette region de l’Atlas.

Si Mohammed nous reconduisit, avec ses cavaliers, jusque fort avant dans le Sais, la oil la route de Fez cesse d’etre menacee par les djei'ch (raids de cavalerie) des Beni-Ouarain, des Beni-M’tir, et meme des Ouled-el-Hadj, qui l’interceptent periodiquement. En revenant, nous passames par les B’halil, gros village a une heure de Sfrou, sur les dernieres pentes du djebel Kandar. Une population de 5 ou 6.000 habitants y vit dans de pauvres maisons en pierres ou dans les cavernes creusees dans un sol tres friable; ces habitations primitives epousent le relief du terrain, disparaissent dans les creux de rocher, et c’est seulement en descendant vers le Sais, au travers des Olivers, que l’on apercoit, dans son ensemble, le village remontant en amphitheatre, des deux cotes d’un vallon escarpe. Les B’halil forment, a eux seuls, un territoire distinct; ils sont Berberes arabises et proviennent d’une fraction, empruntee naguere au Zerhoun, en vue d’assurer, au-dessus de la route de Sfrou, une securite qui laisse tellement a desirer encore. Bien que ne dependant en aucune facon de la tribu, les B’halil relevent actuellement du caid el-Youssi. II n’y a plus que quatre petites heures de voyage pour descendre des B’halil a Fez.

1. Aubin מתוך

Le Maroc d’aujourd’hui Paris, 1922

Page 242