מורשת יהדות מרוקו

המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון

הקיבוץ המאוחד – 1997

שני ילדים הרואים מחלון ביתם בניכר את המשיח בא כדי להביאם לארץ הקודש, נפרדים מגיבורי ילדותם, בהם דודה שעושה דבש מאהבה, סבתא הדוגרת על ביצים וטסה על כנפי אפרוחים, אשה עם אלף שדיים או דוד שמת פעמיים. הם יוצאים למסע העפלה לארץ ישראל, בו יגלו מזוודת פלאים שאוצרת בתוכה עיר שלמה, אונייה ששטה ללא קברניט, אב שמשקיט את הים בכלי-מיתר ומזמורי תהילים, שדים שמתחפשים לבני אדם וסבא שבהגיעו לארץ מאבד את הכיוון ונעלם בעקבות כבשיו. דרך התלאות שהם עוברים, מעיר הולדתם הקדמונית והמופלאה, ספרו, הנשלטת בידי חכמים ורבנים, אל חיפה של 1948, בה מרחפות דמויות מיתיות כמו הרצל ובן גוריון – היא מסע ארוך, שיש בו פרידה מעָבָר אפוף צללים מכושפים ומפגש עם הווה זר ומאיים, ממש כמו בסיפור הגשמתו הלכה למעשה של המעשה הציוני – על תלאותיו, מוראותיו ופסגותיו.

גבריאל בן שמחון, מחזאי וסופר, יליד מרוקו, פרופסור לקולנוע וטלוויזיה, פרץ את דרכו לתיאטרון הישראלי במחזהו ״מלך מרוקאי", ובעקבותיו בשורת מחזות ותסריטים נוספים. ״המהלכים על המים״, רומן בסיפורים, הוא יצירת פרוזה ראשונה שלו. כמו בכתיבתו הדרמטית, אנו מוצאים גם כאן שימוש מרהיב וצבעוני במוטיבים מיתיים ופולקלוריסטים, שזורים אלה באלה. רצף הסיפורים שלפנינו רוקם מעין סאגה משפחתית בזעיר אנפין, בה מתערבבת המציאות בפנטסיה, עד שהיא מקבלת מימד סוריאליסטי סהרורי, המעניק לסיפור כוח וקסם ייחודיים ומרתקים.

המוהל האחרון

סְפְרוּ נשארת תמיד במקומה.

שום דבר לא משתנה בה. שום דבר לא קורה בה. אותם ריחות חמין, אותם פיוטי שבת. אותו שיר השירים, אותה איכה בבכי קורע לב, כאילו חורבן ירושלים קרה אתמול ולא לפני אלפיים שנה.

עיר שמיטלטלת בין יללות שמחה וקינות, חתונות ולוויות. נהר וואד אסוק ממשיך לזרום בתוכה, לא־צפוי, מצנן ומרענן בקיץ ובחורף מתפרץ כמו דרקון לסמטאות, לוקח כמה נשים וילדים וממהר לברוח.

מי שעזב אותה לירושלים וחזר אחרי שנים מצא בה שוב את אותו ספר, אותו סייד ואותו מוהל.

גם באותו לילה מופלא, בו בא המשיח, נשארת ספרו על מקומה. היא מתכוונת להישאר כך לנצח. איש לא העלה על דעתו שבמקום זה, בו עצר הזמן מלכת אלפיים שנה, יתחילו לפתע המחוגים לזוז.

אבל רוח תזזית משונה נושבת כאן לפתע וכמו בטירוף המוני קמים התושבים בזה אחרי זה, אורזים מזוודות ומתחילים ללכת.

הראשונה שעזבה היתה משפחת דוד ציון, שנסעה לחתונת קרובים באלג׳יר, אחר־כך יצאה קבוצת צופים לטיול ולא חזרה, אחריהם התחילו רווקים להיעלם. הצעירות היו הראשונות שהרגישו ויצאו בעקבותיהם. אחר־כך הרצענים טענו, שאין עוד דרישה לנעליים, הפחחים עזבו בסתר אחרי שהתלוננו שאיש כבר לא מתקן מרזבים. מתפללים הלכו בעקבות חזנים, וזמרים בעקבות קהל מעריצים. מקוננות וקברנים לא נמצאו עוד, לאט לאט ננעלו בתי קברות ואנשים חדלו למות.

אחד אחד ובאין רואים חמקו התושבים. גנים, כרמים, חוות, פרדסים ובארות ננטשו. איש לא מוכר ואיש לא קונה. הכל מלא וריק בעת ובעונה אחת.

אחרוני הנוטשים עקרו את המזוזות בבתים, הוציאו את ספרי התורה מארונות הקודש, גלגלו ואתו לדרך, ואת הקרועים גנזו בבתי הקברות.

את הסייד היחיד, משה עולייל, שלא היה צריך סולם וידע לצייר את הכותל המערבי, החזיקו בכוח עד שכל הבתים כמעט נעזבו. גם הספר סוויסו חיכה בסבלנות, עד שתור המסתפרים נגמר. לקח מספריים, מסרק ושתי מכונות גילוח, שם בתיק ונעלם. הותיר אחריו את כיסא הספרים העתיק, את המראות הישנות, בקבוקי הבושם, המגבות והסדינים. לפתע לא שמעו עוד את קולו של הכרוז ברחיבה. גם הוא חמק. כל מי שיצא השאיר את הבית מלא כל טוב ולא היה למי למכור.

המוהל היה היהודי האחרון שנותר בספרו. רבי שמואל חותה. גבר מזוקן כבן מאה, שמל את כל העיר והכיר את כל גבריה, אבות על בנים, דרך אבר הזיכרות. רק ילד מזרעו לא זכה למול, בהיותו אב לשש בנות שלא נישאו מעולם.

הוא היה היחידי שלא הבין מה קורה בעירו. הבית בו גר התרוקן מזמן, הסמטאות הלכו וגוועו, אך דווקא אז התרבו המילות. אנשים מיהרו ללדת והזדרזו למול את ילדיהם לפני הזמן. תור ארוך השתרך ליד ביתו, והוא היה בטוח שהחיים נמשכים. כל יום שחט חמישה־שישה כבשים. הרי ערכו נישואי בזק ומשתאות פרידה זה לזה. ומכל כבש ששחט היה הוא מקבל שליש ורבע. ממש ירח דבש גדול. תקופת פריחה כזאת לא היתה לו במאת שנות חייו!

המיתות כאמור פסקו. לאנשים לא היה זמן למות והחולים, מחשש שישאירו אותם לבד, קמו על רגליהם. הפיסחים התחילו ללכת, העיוורים לראות, החירשים לשמוע והאילמים לדבר. אכן, הגיעו ימות המשיח. רק תחיית המתים היתה חסרה, ואף היא הגיעה.

שכנו, בנימין עולייל, מת במשתה הפרידה שערך ערב יציאתו. הוא עצמו, ר׳ שלמה חותה, שם לו נוצה ליד האף ולא מצא נשימה. קרא לו ״שמע״, רחץ אותו, עטף בתכריכים והזעיק ארבעה מן היהודים האחרונים, לשאת אותו לבית הקברות. אבל באמצע הדרך, ממש ברחיבה לפני שעוברים את השער, הוא הרים את מכסה הארון, התרומם וצעק מבעד לתכריכים: ״זאת הדרך לירושלים? לאן אתם לוקחים אותי? איפה אני?״ הוא קפץ למטה, הסיר מעליו את הבד הלבן ורץ הביתה, אשתו אחריו, לבש את הז׳לאבה של שבת ורץ איתה לארץ ישראל.

ידיו של המוהל היו מלאות עבודה. בימים אלה רבים מפקידים אצלו את רכושם, באים בערב לביתו, נותנים בידיו יפוי־כוח וממנים אותו לאפוטרופוס על נכסיהם ועל נכסי קרוביהם. הרי אין קונים והעוזבים לא יכולים למכור דבר. הם מעבירים לידידים וקרובים שטרות בעלות על נכסיהם, כדי שיוכלו למכור כשהתנאים ישתפרו. כשגם אלה קמים לנסוע, הם מפקידים את רכושם ואת רכוש חבריהם בידי ידידיהם, וכשאלה עחבים הם מעבירים את הרכוש הלאה, עד שלבסוף מתנקזים כולם בידיו של המוהל.

יש לו כבר ארגז גדול מלא שטרות, שהופכים אותו לבעלים של חצי העיר.

מרבית עדרי הצאן שלו, מחצית השדות, חלקות עצי הזית. הוא גם האפוטרופוס של בתי הכנסת, של הישיבות, בתי הספר, בית האורחים, בית הקברות.

ככל שהתרוקנו הבתים והרחובות, כך התמלא ארגז השטרות שלו. הוא כמעט לא הרגיש אפילו כשאשתו ושש בנותיו עזבו – כל כך היה עסוק, עד שיום אחד אחרי משתה לילה ארוך, כשהתעורר והשקיף בעד החלון החוצה ראה עיר ריקה, והוא גבר יחיד בה. לא אשה. לא ילד. לא זקן. רוח רפאים מהלכת ברחובות. הארגז שלו מתפקע והוא מלך של עיר ריקה.

הדלתות דופקות ברוח, כי אין מי שינעל. הוא עובר מבית כנסת אחד לשני.

אין איש. המזוזות נעקרו, ספרי התורה נלקחו. בית המרחץ ריק. פיוט לא נשמע. הוא עובר ליד בית הרב עמרם, דופק בדלת וקורא לו בשמו: ר׳ עמרם! אבל אין עונה. האור דלוק. התמונות של בעלי הבית על הקירות, שעון הקיר מתקתק, אבל אין איש.

כך גם אצל ר׳ דוד עובדיה, ואצל בוזמימה ויצחק שמחון, שידע לצייר אונייה, ויעקב אלנקווה שנעזב על ידי אשתו וברח מרוב בושה, ויהודה סבוני מוכר הצבעים. כל דיירי ״דרב אלמכזן.

הנהר ממשיך לזרום. הכוכבים דולקים. הירח מחייך. רק העיר איננה. רוח גדולה עברה ושאבה את כל יושביה. רק אותו השאירה. למה דווקא שלמה חותא? אם ירצה לעזוב לא יוכל, הרי עשו אותו אפוטרופוס על כל העיר. בידי מי יפקיד אותה? מה יעשה עם עיר בת אלפיים שנה? יפקיר? יכתוב שטר אפוטרופסות? למי יעביר אותה? מה יעשה המוהל היהודי האחרון שאין לו עוד יהודים למול? מה יעשה אם האבר הזכרי היחיד שנשאר בעיר הוא שלו עצמו?

לקח את החלף והתחיל לחדד אותו על רצועת העור. מחדד ומחדד ומחדד… כל הלכות מילה ושחיטה בראש שלו.

על הקיר מולו תמונות – הוא עם זקן ותרבוש, לידו שבע נשים עם מטפחות פרחוניות ועגילי זהב ובסמוך הארגז מלא כבשים, שדות, בארות, מעיינות, כרמי זיתים, עננים, שמים, עשרה בתי כנסת, מבוך סמטאות, חמישה שערים וחומה, הרבה זהב. ארגז קסמים בן אלפיים שנה!

גמר לחדד, בדק את הלהב על ציפורן הבוהן.

״אה, מושלם״, הוא חשב תוך שהציץ דרך החלון ונוכח לדעת שוב שאין איש, מיהר לשים את החלף בנרתיק ואת הנרתיק תחת בית שחיו, סגר את הדלת, עזב אחריו את הבית ואת ארגז הפלא, נתן הצצה אחרונה בבית הכנסת שלו, התקדם לרחיבה, יצא דרך השער וסגר אחריו את העיר.

המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון- המוהל האחרון

18/06/2021

גבריאל בן שמחון, מחזאי וסופר, יליד מרוקו, פרופסור לקולנוע וטלוויזיה, פרץ את דרכו לתיאטרון הישראלי במחזהו ״מלך מרוקאי", ובעקבותיו בשורת מחזות ותסריטים נוספים. ״המהלכים על המים״, רומן בסיפורים, הוא יצירת פרוזה ראשונה שלו. כמו בכתיבתו הדרמטית, אנו מוצאים גם כאן שימוש מרהיב וצבעוני במוטיבים מיתיים ופולקלוריסטים, שזורים אלה באלה. רצף הסיפורים שלפנינו רוקם מעין סאגה משפחתית בזעיר אנפין, בה מתערבבת המציאות בפנטסיה, עד שהיא מקבלת מימד סוריאליסטי סהרורי, המעניק לסיפור כוח וקסם ייחודיים ומרתקים

האיש שחזר

עיוש היה קצב ידוע בסְפְרוֹ. גבוה, חזק, מהיר ויעיל ובעיקר שתקן.

תמיד עם הכיף בפיו וגרזן הקצבים בידו. מכותיו חדות, מדויקות וחותכות והוא אפוף תמיד עשן.

בעיירה שכולם יודעים הכל על כולם, איש לא ידע מה עיוש חושב.

אשתו היתה יפה במיוחד. שפתיים אדומות, תמיד חייכנית ומלהגת, בת למשפחה ענייה. שמונה אחיות היו, רובן לא נאות ולא מוצלחות במיוחד. אחת מגמגמת, אחת פיסחת, אחת קירחת, ואילו היא יצאה כמו נס, תפוח מושלם בלי פגע, עור צח כשלג, שיער שחור שופע, עיניים גדולות וירוקות, אף ביישני ופה גדול וחף מחטא, וגופה נשי ומיתמר לתלפיות.

בירוקת העין הזאת היה מאוהב בן הפשה. באשיר. צעיר יפהפה, נגן עוד מצוין וזמר מלהיב, שאהב את תושבי המללאח והיה חבר באחת מלהקות העוד שלהם, נהנה מהחינגות ומן ההצצה לבתים המסתוריים של היהודים שהיו סגורים בפני זרים, כי אמנם הבתים מתפוררים ועניים מבחוץ, אך מי שלא ראה אותם מבפנים, לא ראה ארמונות פאר מימיו. בעיקר בימי חתונות, בהם היה כל העושר מוצג בפרהסיה – כלי זהב ובגדי קטיפה, שטיחים, מאכלים ושתייה, ובעיקר הנשים היהודיות, צעירות, בשלות ושמחות, שיודעות לשיר ולרקוד עם הגברים וגם לאכול ולשתות איתם, לקרוץ, לנגוע ולצבוט. חשמל היצרים משתולל אז באוויר, ובחושך, מתחת לשמיכות, מאחורי הדלתות והקירות, יחד עם החתן והכלה, שוכבת חצי עיר.

הוא אהב את השמחה הנצחית הזאת, שבה יום אחד צדה עינו את ירוקת העין, מסעודה של עיוש, והתחיל לשיר לה שירים מתחת לחלון: ״יא מסעודה, יא לְעֵין אְלְכֵדְרַה״… וכל העיר חוזרת בחמדה על שיר האהבה המופלא. שרים אותו גם בחתונות ומפיצים כך את כאב אהבתו חסרת התוחלת של בן הפשה, האוהב ומחזר בנחישות, אך לא מעז להתקרב, והיא אינה יודעת מה לעשות באהבתו.

איש לא ידע מה מתחולל בנפשו של עיוש הקצב. רק עשן החשיש התעבה סביבו, השתיקה כבדה ומכות הגרזן בבשר היו חדות ומהירות מתמיד. נפוצו גם שמועות על פגישות במסתרים שהתקיימו בין המחזר המוסלמי ובת היהודים, אבל אלה לא אומתו מעולם, ובסופו של דבר מה יכול היה קצב עני כמו עיוש לעשות לבן הפשה?

״יהודה הלוי״, אוניית המעפילים הראשונה מצפון אפריקה, באה בדיוק בזמן כדי לעשות סוף לסיפור המסובך הזה. אבל ככל שנתרחקה הספינה גברו באוזניה של מסעודה קולות העוד. הגלים הביאו לה מנגינות לוטפות, חום ענוג זרם אליה מרחוק בקולו של באשיר, אבל כשקמה והביטה בים ראתה רק צבע עופרת בלי חוף. בן הפחה נשאר שם רחוק ואותה הקיף עתה רק הים עם מבטו הזועף ובעלה עיוש. היא בידו, אבל עיניה באופק והיא הולכת ואוזלת, שוקעת בשתיקה עצובה.

כשהוא פותח חנות בשר בשוק ברמלה, ממשיך עיוש להנחית את מכות הגרזן האימתניות שלו בפרות ישראליות. אותו מסך עשן סביבו, אותה שתיקה, אותה אטימות אילמת שלה, כאילו גדה עמדה ביניהם, כאילו בן הפשה היה קורא לה בעוד שלו לחזור הביתה: ״יא מסעודה, יא חדרת לעין…״ והוא, עיוש עצמו, שומע את קול הסירנות האפלות, ואין לו מפלט אלא לציית להן.

ויום אחד, בלי הכנה מוקדמת, הוא אורז את המזוודות ומודיע לה: חוזרים לספרו. היא קמה מייד על רגליה, חסונה וחיונית כמו פעם, עיניה המתות נעורות לתחייה, פניה החיוורות זורחות. באמת?! הייתכן?!

הם מגיעים לספרו לפני שהיא מתרוקנת מיהודיה. מצליחים למצוא את ביתם בסמטת בית המרחץ, בדיוק כפי שעזבו. גם חנות הקצבים ברחיבה חיכתה להם. האשה מתרפאת, חוזרת ומתרוצצת ברחובות, מרכלת עם השכנות, שמה שוב עולה על כל שפתיים וצלילי העוד של באשיר, בן הפשה, מעוררים שוב לחיים את אפלת הסמטאות. כשהוא מסתובב מתחת לחלונה בקומה השנייה, היא משקיפה עליו מלמעלה ונושמת – שואבת לתוכה כוח ואהבה ומחזירה מבטים של קסם וחיבה. רק עיוש חוזר ויושב מאחורי הדלפק, עם הכיף הארוך בפיו, וגרזן הקצבים מדמם בידו, מכה וחותך בבשר החי. עכשיו, במקום פרות הוא קונה שוורים. כרגיל, כמו כל הקצבים הוא קושר את השור ברפת שליד בית המטבחיים, עד שמגיע תורו לשחיטה.

לאחרונה הוא קנה שור ענק מיוחד, ממש חית־קדומים, לו הוא רוחש חיבה גדולה. הרבה שוורים באו אחריו, אך נשחטו לפניו. אותו הוא מפטם ומטפח. נקשר ביניהם קשר משונה. כשהוא בא לרפת לבחור בהמה לשחיטה, הוא עובר ליד השור, מלטף אותו, רוכן על אתנו, משפשף את קרניו האדירות, מנשק את הכוכב הלבן שעל מצחו. אבל אלה דברים שהעידו עליהם אנשים רק לאחר מעשה.

והנה יום אחד, לא ייאמן, שורו של עיוש התיר את קשריו, פח מהרפת, דהר בכל כובד גופו לתוך סמטאות המללאח, נגח בכל מה שעמד לפניו בטירוף עצום ובזעם נורא, שכאילו צבר במשך שנים, עבר על פני המסגד, נכנס לשערי המללאח, חלף ליד בית הכנסת, עבר ברחיבה מול עיניו של עיוש שניסה למשוך את תשומת לבו, אך השור לא שעה לקריאותיו, הבריח את הנשים הבהולות שיצאו זה עתה מבית המרחץ, היכה בהלם את מתפללי ״אסלא דלחכם״, דחק פנימה את ילדי החדר, שזינקו החוצה לשמע הדהרה הנוראה. השמועה עברה מגג לגג ומחלון לחלון – כי הפר העצום והנורא של עיוש, חית הקדומים, דורס כל מה שנקרה בדרכו, מחריב את העיר. קירות הבתים רעדו, אבק נשר מהתקרות כמו ברעידת אדמה.

בית האורחים ננעל מבפנים, הסנדלרים סגרו עליהם את דלתות החנויות. אנשים הסתתרו בבתיהם. איש לא ניסה לרדוף אחרי השור המאיים ואיש לא עמד בדרכו. המללאח התרוקן כולו, ורק הוא צונף, שועט חופשי בכל כובד משקלו האדיר, מהיר כרוח, ראשו כפוף קמעה, ושתי קרניו הארוכות והחדות זקורות קדימה, עד שהגיע לסמטת ביתו של עיוש, שם עמד בן הפשה וניגן בעוד לאשת עיוש ירוקת העין והיא מלמעלה שולחת לו את חיוכיה, הפר נכנס בבן הפחה כגרזן קצבים, פילח את גופו והרים אותו בתנופה אדירה אל על, עד לגובה חלונה של האשה, והעור שלו טבול בדם נופל לידיה, מנגן באוויר את שיר אהבתו של המת.

דיירי הסמטה שברחו לבתיהם התאספו עתה סביב הגוויה, כדי לגלות שאין זה אלא בן הפחה המזמר וכי השור נגח, אינו אלא שורו של עיוש, האיש שחזר. לא היתה עתה ברירה לעיוש, אלא להימלט מהר מהעיר, והוא לקח את אשתו, העוד המוכתם בדם בידה, חזרה לרמלה, לבית ולחנות הבשר, שם הוא עדיין מכה בגרזן בבשר החי. מכותיו חדות וחותכות, עשן הכיף עוטה אותו מסביב ואיש לא יודע מה הוא חושב. מסעודה אשתו מניפה גם היא את גרזן הקצבים, מחתכת ומקצצת בו במהירות ובמומחיות, ומפעם לפעם כשבאה הרוח ופורטת על מיתרי העוד התלוי ליד חלונם, היא שומעת את קולו של בן הפחה שר לה את שירי אהבתו ״יא פריחה… יא כְדְרְת אְלְעִין…״

המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון-האיש שחזר

היום שבו הגיע המשיח

היום שבו הגיע המשיח התחיל כיום רגיל לגמרי.

עוד לוויה עברה ברחיבה מתחת לחלוני. מיטת המת נישאת גבוה מעל הראשים ומסביבה המתאבלים בבכי קורע לב ובמזמורי תהילים. מפחיד לראות איך הנשים תולשות שיער, מכות על החזה, קורעות את בשרן ובגדיהן, בוכות וקוראות לשאר נשי העיר לקונן איתן:

״וִוילָא מָא נְדְבְת מְעָאיָא / הַאיְלִי יָא לְחְזִינָה / הָאנִי נְסְוּפְהָא בְּלְעִין / מָאזָאל אֵזְמָאן יִפָאדִי / וּנְכְלְסוֹלְהוּם אֵדִין / וָואהּ וָואהּ / סְבְרִי יָא יִמָּמא סְבְרִי סְוָואי / יָא ווָאיְלִי הָאדָא מָא מְכְּתוֹבְ עְלִיָא / יָא ווָאיְליִ אְנְרָא רְחִילְהָא פְדְלָאל / יָא ווָאיְלִי בִידִי נְעְמִי עִינִיָיא…

מחלת הטיפוס שבאה עם המלחמה ומפילה אצלנו חללים רבים ואין יום בלי שתיים־שלוש לוויות.

גם את אבא, שהוא הכי חזק מכולם, הכריעה המחלה. הרבה זמן פירפר בין חיים ומוות. כל השיער והציפורניים נשרו לו. כבר הזמינו לו חברה קדישא והיו קוראים לו ״שמע״. רק סבתא פריחה התעקשה. עשתה את אחי הקטן, אמור בן השש, קורבן במקומו. הוציאה אותו מחוץ לחלון בקומה שנייה וכמעט זרקה אותו למטה לרחוב. הודיעה לשמים שהיא מחליפה בו את אבא. שינתה לאבא את השם. הוא הפך לדוד ציון וזה מה שהציל אותו. כי עובדה, באותו לילה הוא קם מהמיטה, התלבש ורץ לבית הכנסת. ומהר צמח לו שוב השיער וגדלו הציפורניים.

לאט לאט יוצאת הלוויה החוצה, דרך שערי העיר. הקולות מתרחקים וברחיבה שקט גדול. כל החנויות סגורות, ככה זה אצלנו כשמת מישהו. אני מכיר את זה, כי אני יושב הרבה ליד החלון. אבא שולח אותי ואת אחי אמור כל הזמן לשבת שם, כדי לצפות אם המשיח בא.

ואז פתאום אני רואה מישהו נכנס דרך השער. משונה! מי זה יכול להיות? ברור שהוא לא מפה. כולם הרי בבית הקברות. הוא לא לובש ז׳לאבה ולא נועל בלג׳ה. משונה שאין לו תרבוש ולא ברט על הראש, והכי מוזר שהוא לובש מכנסיים קצרים!

מי זה יכול להיות? פתאום אני שומע את עצמי קורא: ״אבא! זה המשיח! המשיח בא!״

אף פעם לא תיארתי לי כך את המשיח. למרות שהשתדלתי, מעולם לא הצלחתי לראות איך נראות הפנים שלו. כולם חולמים ומדברים רק עליו כל הזמן, אפילו בהלוויות, או כשמתחתנים, אבל אף אחד לא יודע איך הוא נראה. אף אחד לא היה מתאר לו כך את המשיח.

הוא צריך היה לבוא כמו משה שיורד מהר סיני ועור פניו קורן, או כמו רבי שמעון בר יוחאי שיוצא עם אלעזר בנו מהמערה אחרי עשרים שנה וכל מקום שנותנים בו עיניהם עולה באש, או כמו אליהו שעולה במרכבת אש בסערה השמימה. הוא צריך היה לפחות לבוא עם כנפיים והנה לא יאומן – הוא גלוי ראש ועם מכנסי חאקי קצרים!

מצד שני, אמרתי לעצמי, הוא בטח יודע למה הוא עושה את זה. צריך להגיד למשיח מה לעשות, ואם הוא צריך להתחפש?! בכלל, אנחנו נלמד את המשיח הלכות? שיהיה גלוי ראש ורק שיבוא! לו מותר הכל!

אבא בטוח שכאשר המשיח יבוא, יבוא אליו קודם. אבא גידל זקן, אכל רק לפי תפריטי הרמב״ם וצם בימי שני וחמישי. הוא אסף חבורה של בני גילו, סנדלרים, חייטים ונגרים, שכמוהו הקדישו את כל חייהם להביא את המשיח.

פעמיים בשבוע הם נפגשים בבית הקטן שלנו לאור הנר. מוקפים צללים, הם יושבים וקוראים בספר הזוהר בניגון עתיק ומוזר, בשפה זרה שאינה לא עברית ולא ארמית. רק מפעם לפעם, כמו מתוך ערפל, אני תופש תמונות מוכרות: ״בטנך ערימת חיטים סוגה בשושנים… שני שדייך כשני עופרים תאומי צביה״… אהבה אסורה, שמות של מקומות רחוקים בארץ ישראל, שכינה, ספירות, סטרא אחרא, מושגים שאני רק מנחש, הכל בעירבוביה משונה.

אתמול בלילה הם עלו לגג לקידוש הלבנה, היו מרקדים ומביטים בכוכבים. הרבה שעות עמדו אחר־כך וחישבו חישובים בעזרת פסוקים וגימטריות.

כל ליקוי חמה או לבנה הוא בשבילם אות וסימן, וכל כוכב שביט מביא להם איזה בשורה. כל דבר הם בודקים שוב ושוב בעזרת שאלות חלום. אתמול היו בטוחים שיצרו קשר עם כוחות בשמים והם מסוגלים כבר להשפיע עליהם לשלוח את המשיח.

בזמן האחרון, בתיקון חצות הם רוקדים ושרים בעיניים עצומות ובהמון התלהבות. אומרים שהם משדרים למשיח מנגינות שיפתו וימשכו אותו לספרו.

עד כדי כך הם בטוחים שהוא קרוב, שהם מעמידים על ראשי ההרים צופים, להשקיף ולראות אם המשיח בא. אבי מרחיק לכת והוא מעמיד אותי ואת אחי הקטן לצפות כל יום מן החלון. הוא כל כך בטוח, עד שהכין לו מזוודה גדולה ליד המיטה, לרגע בו יגיע המשיח ויקרא לו ללכת אחריו.

והנה זה קרה! הוא בא! אבא מהחלון מזהה אותו בקלות, רץ מייד למטה לרחוב, מחבק אותו, מנשק ומושך אותו אלינו הביתה, לארוחת הבוקר שאמא הכינה.

עור פניו לא קורן. אין לו כנפיים. הוא רזה. בניגוד ליהודי המללאח שהם בהירים, הוא שחוף ושזוף. השיער שלו מתולתל אבל מה שהכי בולט בו זה המבט החד. עיניים כחולות, שנוצצות ונעות במהירות. עיני נץ, קורא אבא לעיניים שלו.

הוא מקרין כוח שאין בספרי, כי הוא שליח של כוח מסתורי, שמסוגל להפוך תפילה למציאות, והוא צונח ישר לבית שלנו ממקום שרק אבא, שהוא מומחה לתורת הסוד, יודע איפה הוא.

אבי והמשיח מסתודדים בפינה מדברים בשפת הסוד והרמז, אמי מגישה להם תה בכוסיות המוזהבות, מסתכלת בהם מרחוק, נפעמת ומחכה. אני מנסה להקשיב, אך אי אפשר להבין כלום. הם מדברים כמו בספר הזוהר, בשפת חידות. רק פה ושם, מבין קרעי העננים, כמה מלים מוכרות: פאס, אלג׳יר, אונייה… אולי אסור לדבר על העיקר. אצל אבי הכל מסתורין. סוד ודרש. הפשט נדיר. אם בכלל קיים. העולם הוא פרדס גדול, נפתל ומסובך וצריך לדעת ללכת בו. אם משיח לא מדבר ברור הוא יודע למה.

המשיח חזר וביקר אותנו בחשאי פעם או פעמיים, עד אותו לילה בו הופיע עם מכונית שחורה. המכונית הראשונה שנכנסה אי־פעם לסמטאות הצרות והנפתלות של המללאח. סבא חיים עזב את תעלות המים בגן שלו ורץ אלינו עם סלים מלאים תותים וורדים אדומים, צהובים ולבנים. סבתא ימנה סחבה את התבשילים עם הניחוחות של גן־עדן וסבתא שלה, יממא מרים, רצה אחריה עם הסירים והצלחות. הנינות עזיזה ותמר נטשו את המחזרים על הגג, וסולטנה ותמו ברחו באמצע חתונה סוערת ומשכו איתן את מנגן העוד ואת התזמורת, וגם סבא ברהים הגיע מהעדרים שלו עם כבש מבושל בסגנון תאפילאלת חיתים מכרמי הזיתים שלו ועמו סבתא פריחה עם כוסות הרוח של האסטמה שלה מתחת לשמלת הקטיפה.

מי לא בא? כל העיר נמצאת כאן מסביב לשולחן, והמשיח יושב בתווך, עטוף צבעים וריחות. אבא מימינו, הסבים לשמאלו, השולחן מרחף מרוב שמחה, שירה ונגינה, אבל כל הזמן עין בוכה ועין צוחקת. כי זאת סעודה אחרונה, שאחריה לא יראו אותנו. הם יישארו פה לתמיד אבל אנחנו נבחרנו על ידי המשיח לצאת לארץ ישראל. הוריה של אמא בוכים. הם מרחמים עליה. כי היא בחודש השביעי ועם שלושה ילדים קטנים.

אחי אמור ואני הכי מאושרים, כאילו צופים בהצגה שמיימית, צובטים זה את זה לדעת שזה לא חלום. הרי אנחנו ראינו אותו ראשונים, אנחנו הצבענו עליו כשהיה עדיין זר. אנחנו הבאנו אותו!

המשיח לא ישכח אף פעם את הלילה הזה, בו הילה של אור עברה מראש לראש ונחתה בסוף על הראש שלו. אותו לילה, בו אבא לקח את המזוודה, אמה קיפלה את השטיח, כולנו נישקנו את המזוזה, סגרנו את הדלת והלכנו אחריו. סבא בכה, איך אנחנו עוזבים הכל והולכים אחרי בחור צעיר שלא הביא המלצה מאף אחד. איש לא יודע מאיפה הוא בא, מי שלח אותו, והוא לא גילה אפילו את שמו. איך צעיר מתולתל כזה, גלוי ראש, עם צלקת ליד העין וסיגריה בין השפתיים, לוקח אותנו לארץ המובטחת?!

הוא עמד ליד המכונית השחורה שחיכתה לו, ואנחנו הילדים ניצבים סביבו, כאילו היה יצור שהגיע מהחלל, מתפלאים: איך צנחה המכונית לתוך המללאח? איזה מלאכים הנחיתו אותה מלמעלה?

אותו לילה, בקומה מתחתנו, שמחה ואליהו נחמני התחתנו. הם נכנסו לחדר ההתייחדות. כשירדנו הם שמעו אותנו אומרים ״ירושלים״. מייד זינקו עם בגדי הכלולות ובלי מטען ובלי צידה התפרצו איתנו למכונית. הם אפילו לא יודעים – צחקנו אחי ואני – שהמשיח נוסע איתנו במכונית.

מתוך המכונית המתרחקת ראיתי את חלון הבית שלנו מאיר באור גדול. לפני שיצאנו כיבינו את האור, אבל בחלון זרחת שמש ענקית. ככל שאנחנו מתרחקים היא הולכת וקטנה, עד שנהיית לכוכב קטן תלוי ברקיע.

המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון-היום שבו הגיע המשיח

עמוד 18

הג׳יגג׳ית היחידה בעיירה

נגד יופיה של זכורה לא היה מה לעשות. היו לה עיניים בצבע אש,שיער אדמוני בוער ונמשים מתגרים. במקום שבו נערות נישאו בגיל עשר ושתיים־עשרה, נראתה זכורה, בת ארבע־עשרה בתולה וג׳ינג׳ית יחידה בעיירה, כחית טרף נוראה המאיימת על העיר.

האם היא לא ידעה שכל העיר בוערת? שתלתליה שלחו לשונות אש לכל כיוון, שכל אחד מהנמשים הדולקים על פניה היה קריאה לחטא? רק כך אפשר להבין את העובדה שהיא שיחקה לה בסמטת מגוריה ליד בית הכנסת בשקט עם ילדות אחרות קלאס, חבל ומחבואים, מצחקקת בקולניות, מתרוצצת ומזמרת, כאילו לא ידעה שהיא מפיצה את ניחוחות הבתולים שלה בין המתפללים התמימים, שבעודם עוברים לפני התיבה הם קולטים לפתע את ריחות כל פירות העונה בבת אחת ומברכים ״בורא מיני בשמים״.

לכן היה בית הכנסת הזה, ״אסלא דלחכם״, מלא תמיד עד אפס מקום. המניינים לא חדלו בו במשך כל היממה. גם תיקוני החצות היו צפופים, כי השמש שבשערותיה של זכורה דלקה שם גם בלילה.

יום קשה במיוחד לגברים הוא יום הכיפורים, כשהיא לבושה לבן, יושבת כמו כל הנערות ממש ליד פתח בית הכנסת, אוחזת כמנהג הבנות חבוש גדול וריחני, הכי גדול בעיר, שסיכות נוי צבעוניות ועוקצי ציפורן נעוצים בו, והוא עטוף מטפחת משי שקופה. כל מי שעובר את סף בית הכנסת, מתבשם מריח הפרי ורוצה לנעוץ בו ציפורן, או סיכה שתפיץ עוד יותר את ריחותיו, וכך מתחיל האיש את יום הצום הקדוש בהזיות.

מימון עטיה, תלמיד הישיבה, סיפר כי ביום הכיפורים השכיב אותה כמו ספר תורה על התיבה והפשיט אותה כמו ב״גלילה״. יהודה סבוני, בן החכם, תיאר איך באה אליו עירומה תחת הטלית בברכת כוהנים. ישועה ברוך, חתנו של הגבאי, אמר שגילה אותה בין ספרי התורה כשפתח את ארון הקודש.

בשביל תלמידי הישיבה הסחופים היא היתה יותר לילית מאשר ילדה תמה ותמימה לבקש את ידה. היא כל כך תמירה, גדולה ומאיימת. האש הזרה בשערותיה נראית למרחוק כסנה בוער ולא אוכל.

על דפי התנ״ך והתלמוד היא באה להם במקום בת שבע, מיכל, ברוריה, תמר. אבל כזכורה היא נראית ענקית, טורפנית ויצרית מדי מכדי שמישהו יבקש את ידה. ייתכן שחתנים לא פנו אליה גם מפני שהיתה ענייה, אמה כובסת, ואף אחד לא שכח את המעשה הנורא עם אביה. הוא היה רוכל, שיצא כמו רבים לכפרי הדרום לסחור בדברי סדקית. בפעם האחרונה יצא לפני לידתה ולא חזר, עד שהיתה בת חמש. אז הוא נכנס העירה קשור לאוכף חמורו, בלי ראש לגופו. כך ראתה זכורה לראשונה את אביה. אך רבים טענו שזה לא היה אביה והיו בטוחים שהוא חי עם ערביה בדרום, ושלח את חמורו עם גופה של מישהו אחר, כדי לשחרר את אשתו מעגינות. כך לפחות מאמין רבי עובדיה שלא ניאות לקבל את עדות החמור.

לאחרונה מרבה זכורה ללבוש את שמלת החופה של אמה, רקומה בסגנון תאפיללת, ויוצאת מאוחר בלילה, כשכולם ישנים, לטייל בה בסמטאות הריקות, עושה את מסלול הכלות לבד, בלי חוגגים ובלי תזמורת.

הרבנית יצאה נגדה לא פעם. לא היתה לה הוכחה לכך שזכורה מדיחה את בעלה, אבל משהו קורה לאחרונה לכבוד הרב עובדיה. הוא להוט מדי אחרי אשתו, ובא עליה בבולמוס שלא יודע שובעה. וכמה יכול כבוד הרב לעמוד בפני היצר? הרי הוא עובר את סף בית הכנסת ארבע־חמש פעמים ביום. אמנם הוא מנמיך את עיניו לאדמה שלא יראה, אך אין הוא מוגן מפני ריחותיה ומפני הקול הצרוד והמצחקק שלה. את חלומותיו אין הוא יכול לסגור בפניה. הרי היא פולשת לחלומות כל הגברים בספרו, בלי לשאול את רשותם או את רשות נשותיהם. במו אוזניה שמעה הרבנית את בעלה ממלמל בשנתו: ״הה, זכורה, זכורה!״ היא דחקה בכבוד הרב להרחיקה מהסמטה, שתשחק בסמטה אחרת, אבל איך אפשר למנוע ממנה לעמוד ליד החלון להקשיב לרינה ולתפילה ? תלמידי הישיבה הסמוכה הוזהרו שלא להביט בה והיו מתקרבים לפתח בית הכנסת כשידם מחפה על העיניים. לא תמיד זה עזר. לפעמים היתה מתקלסת בהם, מסתכלת עליהם מלמטה, מעשה קונדס, והם ממהרים להיכנס פנימה, נושמים עמוק את ריחותיה. ב״קריאת שמע״ וב״נקדישך ונעריצך״, כשהעיניים עצומות, הם מציצים בין האצבעות, לבדוק אם אש התמיד עדיין דולקת בשערה, גם ראש הישיבה יצרו גבר עליו, לכן ראו אותו יום אחד מזנק החוצה, לובש שחורין ורץ לבית הקברות.

יופיה היה ידוע גם מחוץ למללאח. קולה וצבעיה כאילו ניפצו את החומות וערבים מצאו אמתלות שונות לחדור למעוז המלכות שלה, בסמטת בית הכנסת, כדי לגנוב ניצוץ ממנה. שערות האש על ראשה הדליקו את דמיונם והם ציירו לעצמם גם את המדורות הקטנות המפוזרות בגופה, מתחת לבית שחיה ובין ירכיה. עם הצעירים הערבים היתה צוחקת ומתלוצצת, הם היו מתבדחים עמה בחופשיות ושנינותה היתה מתחדדת. בקהילת ספרו איש לא העז להתמודד עמה, ראו בה דרקון של אש שרק בן־נפילים מההרים, או איזה ״עפרית״, בן שדים נועז, יוכל להילחם בה. לא ייפלא שבסופו של דבר היה זה ערבי שכבש אותה והיא עזבה את המללאח, יצאה אחריו לבית הוריו ונישאה לו.

סוף־סוף ירד שקט על המללאח וגם הרבנית נרגעה. אך בעוד נשות העיר עולזות, הגברים בכו וקוננו במסתרים ומבית הכנסת ״אסלא דלחכם״ ניטל הטעם והריח.

בשבתות היתה זכורה שומעת את הפיוטים ״יגדל אלוהים חי״, ״אדון עולם אשר מלך״, ונפשה היתה יוצאת.

בראש השנה היו השופרות קוראים לה ומתחננים שתשוב הביתה, והיא היתה פורצת בבכי נורא.

תקיעת הנעילה בתום יום הכיפורים היתה קורעת את לבה יותר מכל. הזכירה לה את החבוש הריחני הגדול, שכל עוקצי הציפורן נעוצים בו והוא מפיץ ריחו בכל העיר ובאחת התקיעות האלה היא זינקה בהמיית לבה ורצה כל עוד נשמתה בה למללאח, חזרה הביתה.

לפי תקנות המקום, יהודיה שהתאסלמה לא היתה לה חזרה לחיק הקהילה, אלא אם כן יצקו כף עופרת רותחת לתוך גרונה. זכורה היתה מוכנה לעמוד אפילו מול העופרת, ואף על פי כן עמדו הנשים נגד חזרתה. אז הלכו הגברים בעיר לרב למצוא תקנה חדשה. מוכרחים לקבלה, חזרו ואמרו, ואחד הגברים, שמעון סבוני, זה שהיה עשרים ואחת שנה בלגיון הזרים וחזר לעירו, אף העז וגילה את דעתו: ״מה אתם רוצים מאיתנו? תחזירו את הנערה הביתה, לפחות תנו לגברים על מה לחלום!״

זמן לא רב אחרי שחזרה עקרה זכורה עם כל העיר לארץ ישראל. באונייה ״יהודה הלוי״ מצאה לה חתן, שגר לא רחוק מביתה. איתו הגיעה לשדרות, כשהמקום עדיין היה חול ומדבר, ושם עם שבעה בנים ובנות, היא חיה בעושר ואושר עד היום הזה.

המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון-הג׳יגג׳ית היחידה בעיירה