אלי פילו
פתגמים..ווסטמארק-נשים…חתונה
ווסטמארק…פתגמים
WOMEN—MARRIAGE
Islam looks upon women with an unfriendly and suspicious eye. It pronounces their general depravity to be much greater than that of men. According to Muhammadan tradition the Prophet said : “ I have not left any calamity more hurtful to man than woman. … O assembly of women, give alms, although it be of your gold and silver ornaments ; for verily you are mostly of hell on the day of resurrection.
״ And women are stupid and ignorant as well as wicked.
The Moors are acquainted with the Muhammadan saying
N-nsa naqsatu (or, qilla't) ‘aqlin wa din,
“ Women are defective in understanding and religion ״ (Fez, Tangier).
النسا ناقصت ( قلة) عقل و دين
אְנּנסָא נָאקֵּסָאת (קֵלְת) עָאקֵל וּדִין
N-nsa nsahum allah mer rhamtu,
" Women have been omitted by God from his mercy.”
النسا نساهم الله من رحمته
אֵנּנסָא נְּנסָאהוּם אַלַלה מֵן רחְמַתְהוֹ
Zein r-rajil f 'aqlu u ‘aql l-mra fzeinha,
“ The beauty of the man is in his intelligence, and the intelligence of the woman is in her beauty.”
زين الرجل في عقله و عقل المراة في زينها
זִין אֵרָאזֵל פְעְקְלוֹ, וּעְקְל אְלְמרָא פִזִינְהָא
Women are the friends of the devil. They are possessed by jnun (jinn), who help them to practise witchcraft; nay many women are really jnun in disguise. Their looks are dangerous ; it is said :—
(4) Ida lquti l-m'aiyna bzaq fe treqha u da'i la bi l-qrina,
إذا لقيت المعينه ابزق في طريقها و اداع لها بالقرينة
אִידָא לְקּיִתִי לְמְעַיְינָא, אֵבְּזֵק פִי טְרִיקְּהָא וּאֵדָאע לִיהָא בְּלְקְרְינִיּה
“ If you meet a woman who has an evil eye, spit on her way and wish her the Qrina ” (a female spirit causing the death of infants).
מתוך 114 "סורות" (פרקים), הקוראן מקדיש סורה שלמה לנייני נשים והיא סורה מספר 4, בה הוא דן בעניינים רבים הקשורים לאישה בקוראן….
אביא כאן כמה דוגמאות, ככתבן וכלשונן הערבית מתוך הקוראן ובעברית מספרו המצויין של פרופסור אורי רובין "הקוראן" מתורגם על ידו לעברית….
מאפייני הטובות שבהן 34:4;הכאת האישה
الرِّجَالُ قَوَّامُونَ عَلَى النِّسَاء بِمَا فَضَّلَ اللّهُ بَعْضَهُمْ عَلَى بَعْضٍ وَبِمَا أَنفَقُواْ مِنْ أَمْوَالِهِمْ فَالصَّالِحَاتُ قَانِتَاتٌ حَافِظَاتٌ لِّلْغَيْبِ بِمَا حَفِظَ اللّهُ وَاللاَّتِي تَخَافُونَ نُشُوزَهُنَّ فَعِظُوهُنَّ وَاهْجُرُوهُنَّ فِي الْمَضَاجِعِ وَاضْرِبُوهُنَّ فَإِنْ أَطَعْنَكُمْ فَلاَ تَبْغُواْ عَلَيْهِنَّ سَبِيلاً إِنَّ اللّهَ كَانَ عَلِيًّا كَبِيرًا
הגברים מופקדים על הנשים בתוקף כל אשר רומם בו אלוהים את אלה על אלה, ובתוקף הממון שיוציאו, הטובות הן האדוקות השומרות על הנסתר כדרך שישמור אלוהים.אשר לנשים אשר תחששו פן תמרודנה, הטיפו להן מוסר ופִרשו מהן במשכב, והכּו אותן, ואם תשמענה לכם, אל תבקשו דרך לצאת כנגדן ואלוהים עליון וכביר.
כל אשר רומם בו את אלה על אלה : יתרון הגבר על האישה הוסבר בכך שהוא עולה עליה בשכלו ומיטיב ממנה לשלוט, לנהל, ללחום וכו', ובכך שאלוהים העניק לו חלק גדול יותר בירושה באוה סורה, סורת הנשים בפסוק 11 – אני מצטט, אלוהים מצווה כי כך תנהגו בילדיכם : לבן חלק כחלקן של שתי בנות….
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
נאמר גם ״הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״(אבות א, יב) – תורה שמדברת אל הלב, תורה שמקיימים מאהבה ולא מיראה או מפחד של עונש, איום או נידוי. בזמנו הזדעזעתי לראות חילול שבת, מפני שלמדנו שאם היהודים היו שומרים שתי שבתות כראוי היה בא המשיח, ויודעים אתם כמה ייחלנו למשיח, אנו ואבותינו, והנה בא איש אחד ומעכב את בואו של משיח?! למדנו שיש לנו חופש בחירה ״נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים״ ולפני כן כתוב ״לא בשמים היא״, בידינו וביכולתנו לעשותו, כלומר לעשות את הטוב. לכן, כל אחד נושא בתוצאות מעשיו. רבותינו ז״ל ידעו ש״אין צדיק אשר בארץ יעשה טוב ולא יחטא״. לכן ניתנה לנו אפשרות התשובה לכפר על מעשינו, כמו שעשו אנשי נינוה. הלוא נאמר ״חי אני נאום אדוני ה׳ אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה״. אפילו חוטאים גמורים יכולים לקנות עולמם אם חוזרים בתשובה, ועוד גדול כוחה של תשובה שעליה נאמר ״במקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין״. כוחו של בעל תשובה גדול מזה של צדיק בגלל שני דברים: (א) מפני שהרשע הודה בחטאו ועשה תשובה. והצדיק? לא יודעים! אולי חטא ולא מודה בזה? אין דבר כזה אדם מושלם. רק ה׳ מושלם; (ב) מפני שהרשע התנסה בחטא וגבר על יצרו. לכל אחד יש את האפשרות לפדות את עצמו בתשובה כמו שאמרה ברוריה לבעלה ר׳ מאיר.
היו בריונים שציערו את רבי מאיר והוא התפלל עליהם שימותו. אמרה לו ברוריה, בתו של ר׳ חנניא בן תרדיון, הלוא כתוב ״יתמו חטאים…״ ולא ״חוטאים״. ענה לה רדי לסוף הפסוק, מה כתוב? ״ורשעים עוד אינם״.אמרה לו, אם כן בקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום, ״מה בצע בדמי ברדתי אל שחת? היודעך עפר? העיד אמיתך? לכן למדנו ששערי תשובה פתוחים תמיד לקבל שבים. אי אפשר בלי האפשרות של תשובה בחיים, מאחר שבני תמותה אנחנו ונתונים לפיתויים ולחטא. למדנו גם ״ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא״. האמת היא, שהאדם נשפט לפי מעשיו בעיני עצמו ובעיני זולתו. ישנם יהודים אדוקים, כולל רבנים שעברו על העברות המוסריות שבתורה, עברות שבין אדם לחברו, כגון דרך ארץ, רדיפה אחרי הכבוד, זלזול ברבנים מתחרים על משרות ועוד, ויש בני אדם שאינם אדוקים ובכל זאת מקיימים את המצוות המוסריות שבתורה, מקפידים על כבוד זולתם, נמנעים מרכילות ולשון הרע ועוד. לה׳ לא אכפת אם חיללנו את השבת או לא קיימנו את המצוות שבתורה. ה׳ לא מתערב במעשינו. אנחנו לא עושים לו טובה אם מקיימים מצוות, כי הוא לא זקוק לזה. הוא נתן לנו את החיים ואת הבחירה החופשית ואנחנו קובעים את דרך חיינו, לטוב או לרע. אז מדוע מקיימים מצוות? זה עניין שבינינו ובין עצמנו. אילו חיים אנו בוחרים לעצמנו, איך אנחנו חיים, באושר או בעגמת נפש – זאת תוצאה של מעשינו הטובים או הרעים. בקיום המצוות המוסריות שבין אדם לחברו האדם מגיע לשלווה נפשית, להרגשה טובה, לביטוי ולהגשמת הניצוץ האלוהי הקיים בנו, והשכר שלנו זה הסיפוק שאנחנו מרגישים אחרי קיומו של מעשה טוב, ולהפך. עברה על כך מלווה אותנו בייסורי מצפון, בחוסר מנוחה נפשית, בהרהורי חרטה ובהרגשה רעה שמעשינו השליליים משאירים בנו. האדם נשפט לפי מעשיו בעיני עצמו ובעיני זולתו, כפי שאמר עקביה בן מהללאל לבנו לפני מיתתו: בנו ביקש אותו ״פקוד עלי חבריך [כלומר תן לי מכתב המלצה]. אמר לו: איני מפקיד, אמר לו: שמא עילה מצאת בי? אמר לו: לאו. מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך״.
כל העניין הזה גרם לי הרהורי מחשבה ביני לבין עצמי על מושגים שונים ביהדות שלמדנו מפי מורינו. כמו צדק, גאולה, חטא ומעל הכל המושג ״משיח״. זה העסיק אותי מאוד. האם זה יקרה בדורנו? האם נזכה סוף סוף לראות במו עינינו את גאולת עמנו? האם אפשר לעשות משהו כדי לעזור ולהחיש את הגאולה? אמרו לנו שאסור לדחוק את הקץ! ובכן, נשב בחיבוק ידיים כל הזמן ונחכה לנס מבלי שננקוף אצבע? ומה עם יישוב ארץ ישראל שכבר התחיל? האם לא מחובתנו לעלות ולבנות את הארץ? הרי למדנו בבראשית מתוך הפסוק בפרשת ״לך לך״: ״ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלוהים״. מכאן פירש רש״י שהדר בחו״ל כמו שאין לו אלוה וכן בפרשת ״ויצא״: ״וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלוהים עמדי וכו'… והיה ה׳ לי לאלוהים״, כלומר רק בארץ ישראל יהיה לו לאלוהים. מכאן מסיקים רבותינו ז״ל שכל הדר בחו״ל כאילו אין לו אלוה… ורש״י מפרש את אותו הדבר על הפסוק ״… אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים״. אלוהים לעם ישראל, רק בארץ ישראל. אותו הדבר ״… עם ה׳ אלה ומארצו יצאו״ ארצו של אלוהים היא ארץ ישראל ולא הגולה. רמז לכך מוצאים גם בפסוק ״… ושכנתי בתוכך נאום ה׳״. אלוהים ישכון בתוך ציון ולא בגולה. אני נזכר במה שלמדנו על ר׳ יוחנן הסנדלר ועל ר׳ אליעזר בן שמוע, בזמנו של ר׳ עקיבא. הם חשבו לברוח לבבל ויצאו לדרך. כשהגיעו לצידון התחרטו. קרעו את בגדיהם ובכו. מיד חזרו על עקבותיהם והכריזו: ״ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה״. כמו כן ר׳ יוחנן בן נפחא שאמר: ״כל המהלך ארבע אמות
בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא״. ועוד דבר מעניין שלמדנו בתלמוד בבלי על מגילת רות: ״ר׳ שמעון בר יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ ישראל חוץ לארץ״.
מה שהעסיק אותי יותר ויותר היה עניין המשיח, הגולה וגאולת הארץ. כנחמה אני נזכר בפרשת ״ויצא״. יעקב אבינו מהסס לרדת מצרימה לבנו יוסף וה׳ אומר לו ״אל תירא… אנוכי ארד עמך מצרימה״. מכאן, שהשכינה יורדת עם ישראל לגולה. נאמר גם ״עמו אנכי בצרה״ מכאן אולי החידוש של הקבלה על ״שכינתא בגלותא״, כלומר השכינה גם היא בגולה אתנו. שלוש פעמים ביום אני חוזר על הקטע ב״עמידה״ בתפילת שמונה עשרה: ״תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו וקבצנו מהרה יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו. ברוך אתה ה׳ מקבץ נדחי עמו ישראל״. השאלה ״מה עושים כדי לקרב תקיעת שופר זו״, הציקה לי מאוד. אי אפשר לחזור על זה יום יום ולא לעשות דבר. האם נמשיך לשבת בחיבוק ידיים או שעלינו ליישב את ארץ ישראל בניגוד לדעתם של הרבנים? אני מתחיל לחשוד שבגלל הישיבה הממושכת בגולה אבותינו משתמשים במשיח כאמתלה לשבת בחיבוק ידיים. אני מתחיל להבין שהמשיח הפך למטרה בפני עצמה במקום אמצעי לגאולה. העבודה שלנו לא תיעשה בידי אחרים ולא בדרך נס, אלא אנחנו נצטרך להתחיל במלאכה של יישוב הארץ כדרך לקרב את הקץ, כמו שלמדנו ״לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה״.לכן עלינו להתחיל את מלאכת יישוב ארץ ישראל בעצמנו ולא להצדיק את ישיבתנו בגולה באמתלות שונות על איסור דחיקת הקץ.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
Curses and profanity in Moroccan Judeo-Arabic Jonas Sibony
CURSES AND PROFANITY IN MOROCCAN JUDEO-ARABIC
AND WHAT’S LEFT OF IT IN THE HEBREW SOCIOLECT OF ISRAELIS
FROM MOROCCAN ORIGINS
JONAS SIBONY
GEO – Strasbourg University (France)
Un grand merci a Mr Jonas Sibony
Abstract. As the other Moroccan Arabic speakers, Jews from Morocco use many kinds of curses and profanities, some are very common but others are more specific. Alongside the ones they share with their
Muslim neighbors, they’re used to borrowing words and concepts from the Jewish texts, mostly from the Bible and the Talmud. Those Hebrew and Aramaic words, are integrated in Arabic syntax to formulate innovative and peripheral sentences. Today most of this community has left Morocco and lives in the state of Israel. Those curses and profanities are still used in this very new context, sometimes just the way they were and sometimes in the middle of Hebrew sentences and therefore now integrated into Hebrew syntax.
Judeo-Arabic dialects are the Jewish counterparts of the Arabic“dialects”. In other words where there is a Jewish community in an Arabic speaking area, there is a Judeo-Arabic dialect. If the specificities of those dialects are mainly noticeable (actually emphasized) in the written language, the spoken language retains nevertheless particular features such as
discreet Hebrew or Aramaic loanwords originating from written religious sources1. Other specificities are to be found in accents (Leslau 1945: 63), use of old-fashioned terms, archaic syntactic structure or preservation of other traits belonging to earlier stages of the language than in other Moroccan dialects (Vicente 2010: 148). Actually, most of those Jewish dialects present distinctive features of the Pre-Hilali dialects (Lévy 2009 : 176). All those specificities are due to the particular history of the Jewish community – mainly migrations and social isolation –, in other words, specific linguistic features for specific context Moroccan Jews used many kinds of curses, insults, teasing or various phrases of harsh criticism, in Moroccan Arabic (darija), or more specifically in their dialects within the Arabic dialects, the Jewish sociolects. A large number of those curses are actually the same one can hear from the Muslim speakers. But some contain specificities. These include the use of Hebrew words (or so-called Hebrew words) (See Sibony 2019b) or references made to the Bible or the Talmud, to various Jewish concepts, to Jewish culture or Jewish life in Morocco, life in the Mellah, the organization of the cult and the condition of the Jews.
This article is not intended to be exhaustive with regard to the unlimited number of phrases existing nor to the presentation of the various formats of curses. A number of very serious studies have already dealt with the subject of North-African Arabic curses, such as Westermarck (1926, 1930), Boudot-Lamotte (1974), Steward (2014), and even specific studies on the Jewish ones: Malka & Brunot (1939), Stillman (2008) and Sibony (2019b).
The object of this article will be, as a first step, to emphasize the specificities of the Moroccan Jewish curses by adding a number of linguistic comments; I'll start giving a few examples of expressions heard from Jewish speakers but without any special feature, then I will quote ones with specific references. In a second phase, I will try to examine what is left of this cultural aspect in Modern Hebrew as spoken by Israelis from Moroccan origin.
Məllāḥ is the generic name for Jewish neighborhoods in Morocco.
Curses and profanity in Moroccan Judeo-Arabic Jonas Sibony.
שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי
ועוד מעשה שהיה: פעם יצאו בני המשפחה לטייל מחוץ לעיר עם דודתי זו, והנה עבר אחד מפרחחי הערבים, יהיר וגאה, הדור בלבושו כאביר, רוכב על סוס עז שרקע ברגליו והתיז קצף מכסיף מפיו. הסוס נע וזע בגאווה ימינה ושמאלה, מנענע ראשו למעלה ולמטה כסוס היודע את ערך עצמו, ועֶבד שחור רץ אחריו כשהוא מחזיק בזנבו. ובכן, הערבי הזה חמד לו לצון, כטוב לבו עליו ובא להתאנות לדודתי זו. מטומטם שכזה, בחייכם! אלא שהפעם לא ידע עם מי יש לו עסק ושחלקו יהיה רע ומר. דודתי התנפלה עליו בקללות, חרפות וגידופים — להנאת כל היהודים — ולא השאירה לו שריד ופליט שלא קיללה, מאביו ואבי אביו ועד מוחמד הנביא בכבודו ובעצמו. הערבי היה ממש המום, הנשמע כדבר הזה שיהודיה ארורה לדבריו — תדבר בחוצפה כזו אל אציל כמוהו? מיד חלפה תדהמתו, הרים עליה את שוטו להצליף בה. כל הנלווים אליה התפזרו תוך כדי צווחות, אבל דודתי לא זזה ממקומה — כך מספרת אמא — אלא משכה בשוט בחוזקה, הפילה את הערבי מסוסו ועמדה עליו בשוטו להכות בו. הוא צועק ומקלל והיא מרביצה, הוא מחרף את היהודים והיא בועטת בו. אני יכול להגיד לכם שאמא התמוגגה מנחת כשסיפרה לנו את זה והוסיפה שמי שלא ראה מחזה זה, לא ידע הנאה מימיו. באותו רגע רציתי לאמר על דודתי זו: ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם, ימי הגאולה בוודאי מתקרבים ובאים. אמא הוסיפה: — הרבה אנשים נקהלו סביבם וההמולה הייתה גדולה עד שבא שוטר אחד לקיים מה שנאמר: שלוח תשלח. אלא שהפעם, לדאבון לבו, שלוח תשלח את היהודיה, כלומר דודתי, ואת הבנים תקח לך, כלומד הערבי. אתם יודעים? גם השוטר לא יצא נקי מתחת ידה. הטיפש הזה, כשהגיע למקום ההתקהלות, רצה להרביץ לה והתחיל לקלל אותה. היא התנפלה גם עליו בקללות ורצתה להצליף בו, עד שמישהו לחש על אזנו של השוטר ואמר לו עם מי יש לו עסק ואז נבהל, התנצל בפני דודתי והלך עם הערבי.
עכשיו אני מתאר לי שאתם כבר לא יכולים לשלוט ביצרכם ואתם שואלים את עצמכם במה כוחה ובמה גבורתה של דודתי זו? אגיד לכם שיפה שאלתם! כמו שגבורתו של שמשון הגיבור הייתה בשער ראשו, כך הייתה גבורתה של דודתי בדרכון האנגלי שלה. הייתה לה, כמו שאמרו, ״חמאיא דלינגליז״ (אזרחות אנגלית). ואם תשאלו, מנין ליהודיה פשוטה כמותה, בערבות מרוקו הרחוקה, דרכון אנגלי? הרי זה גם כן סיפור בפני עצמו, ומעשה שהיה כך היה: פעם, בנעוריה, יצאה לטייל כדרכה, עם עלמות יהודיות מחוץ לחומות המללאח, כנהוג בשבת ובימים טובים. והנה ראה אותה תייר יהודי עשיר מאנגליה והתאהב בה. לא שקט ולא נח עד שההורים הסכימו לתת לו אותה לאשה. אלא שאתרע מזלו, לא עליכם, ולא האריך ימים. מת מיתה חטופה, מפאת איזו מחלה במעיו, אבל כולם אמרו שעין־הרע שלטה בו והיא שהכריעתהו. בין כך ובין כך, נשארה דודתי אלמנה צעירה, ללא ילדים, ומאז עמדה לימין החלש והגנה בגבורתה ובזכות הדרכון האנגלי שלה על היהודים במללאח מפני כל מיני מזיקים רעים, ובפרט מפני אותם ערבים שהתאנו ליהודים בכוונה רעה ובזדון לב והכבידו עליהם את ידם הקשה. ואם עוד תשאלו: מהו דרכון אנגלי ומה כוחו? גם זה דבר לענות בו? אם כך תשאלו, הרי במחילה מכבודכם, בורים גמורים אתם, שגם את זה עלי להסביר לכם. ובכן כדאי לכם שתדעו פרק באורחות החיים שבמדינת מרוקו. צא ולמד כמה מעלות טובות לדרכון האנגלי. קודם כל אין לשלטון המקומי שליטה עליו ובכלל הם נזהרים מאזרחי חוץ כמגחלי אש לבל ייכוו בגחלתם. אזרחי חוץ שאצבעות יד אחת תספרם, נהנים מחופש גמור וכוח מושלים היה כוחם. איש לא יעז פניו נגדם וכל דבר הנוגע להם, נחתך רק על ידי הקונסול שלהם. ודודתי — כשנפל ערבי חצוף בידיה, בפרט אם היה ידוע כצורר היהודים, לא היה יוצא שלם בגופו מתחת ידה, וזה שסיפרתי בו, זכר את נחת זרועה זמן רב אחרי המאורע ולא העז להראות את פניו עוד במללאח מרוב בושה. כוחה של דודתי עמד למגן לכל המשפחה ביחסיה עם השכנים, כי אלה פחדו מנקמת ידה וכשעברה ברחוב היו מראים עליה באצבע ואומרים: ״זוהי עזיזא בעלת לחמאיא דלינגליז(אזרחות אנגלית) אשריה וטוב לה! ״ ובכן בחייכם! תגידו אתם, איך אפשר לא לאהוב דודה כזו? כמה הצטערתי שעזבה את העיר בהיותי תינוק ולא עלה בידי להכירה אלא מפי השמועה. כל המשפחה העריצה אותה והתכבדה בכבודה. ודודתי מצידה, טובת־לב הייתה וידה פתוחה, ואהבת ישראל בערה בקרבה. כל המעלות הטובות היו כלולות בה. אלא דא עקא, כמו שאומרים: אליה וקוץ בה. בא הקדוש ברוך הוא, היודע תעלומות, וסגר את רחמה! חס ושלום שחייה יהיו כליל השלמות! רשע וטוב לו, צדיק ורע לו! כל המשפחה השתתפה בצערה.
ייעצו לה כל מיני רפואות, התפללו בעדה, השתטחו על קברי הצדיקים למענה, הדליקו נרות, כלום לא הועילו בתפילותיהם. דודתי קיבלה על עצמה צומות, סיגופים, פיזרה את כספה לצדקה, נדרה נדרים, עשו לה וידוי, אפילו שינתה את שמה אולי ישתנה מזלה, כלום לא עזר. כשאבדה תקוותה, אימצה לה בן כדת. גידלתו בביתה ושמרה עליו כעל בבת עינה. כשגדל והיה לנער נחמד ויפה־תואר, באה אמו, אשר התחרטה על מעשיה, ולקחתו מידה. הייתה תאניה ואניה ותהום כל העיר לשמע המעשה. הדברים הגיעו לבית־הדין הרבני וסוף דבר נלקח ממנה הבן באכזריות והתאבלה עליו ימים ולילות ולא מצאה נחמה. זאת הייתה הסיבה שבגללה עזבה את העיר. לימים אימצה לה בן אחר, אלא שהפעם כמו שאומר הפתגם: ״גררה כא תגוז על ריב כה יחפדהא״ (מעשה רע עובר על הזאב הוא לומד לקח ממנו). קיבלה את הילד דרך עורך־ דין, עם ניירות חתומים כדת וכדין שאין לשום בריה תביעה עליו. הילד הזה היה גם כן כליל היופי, חסין בגופו ובעל מוח — כך שמעתי — וכל המשפחה אהבה אותו. הוא קרא לדודתי אמא והיא קראה לו בני, ולבעלה השני של דודתי, קרא אבא. ומחוץ להוריו אלו, לא גונב לו שמץ דבר על הוריו האמיתיים ואיש מהמשפחה לא העלה דבר כזה על לשונו. את שמעה של דודתי זו, שהייתה אהובה ויקרה למשפחתנו, שמעתי לראשונה מפי אמא שסיפרה לנו תעלוליה והרפתקאותיה ודמותה הילכה בינינו כאגדה.
אחת מהשכנות הדרות בביתנו ניסתה פעם לפגוע באמא קשות וקראה לדודתי זו, זונה. אוי לניבול פה כזה מבת ישראל! אוי לאוזניים שכך שומעות! אמי רתחה מכעס ומכאב. התחילה להכות על חזה, לתלוש שערותיה ולצרוח מכאב. כשנרגעה קצת, התנפלה על השכנה בחרפות ובגידופים, שלא כדאי לחזור עליהם, ואיימה עליה שמיד תשלח מברק לדודה שתבוא בעצמה לקרוע אותה לגזרים. חלחלה נפלה על השכנה, אבריה רעדו והצבע סר מפניה מרוב פחד. התחילה לבכות ולהתחנן בפני אמא שתסלח לה. הסבירה שלא היא אמרה את המלה הארורה, אלא יצר־הרע שבה, ימח שמו וזכרו. פייסה את אמא וביקשה את סליחתה ולא זזה מאמא עד שסלחה לה. השכנה לא שוכנעה שהסכנה עברה, היא קראה לשכנה אחרת להשלים ביניהן וכמו שאומר הפתגם: ״נדמת חתתא נדמו לקמול די פראסהא״ (התחרטה עד שהתחרטו הכינים שבראשה) על פליטת הפה שלה. אבל באמת! להעליל דבר כזה על בת ישראל כשרה וטובה כדודתי רק משום שהתחתנה עם נתין זר שהיה יהודי שונה מאיתנו, זה איום ונורא. אמא לא רצתה להתנחם ולא אבתה לסלוח עד שרבי אליהו בעצמו התערב בדבר והכל נגמר בפיוס גדול כשכל
הנאספים מתכבדים בכוס תה ועוגיות. רק אז נרגעה נפשה של השכנה. שאר קרובינו, לא עשו דבר קטן או גדול עד ששאלו את פי דודתי. בלי ברכתה והסכמתה איש לא נקף אצבע.
יום אחד, כשחזרתי מ״אם־הבנים״, נודע לי שסוף סוף אראה את דודתי זו פנים אל פנים. תארו לעצמכם מה גדלה שמחתי. התלהבות גדולה אחזה בי עד שזלגו דמעות מעיני. תארו לכם, מה נכספה וגם כלתה נפשי לראות את דודתי, אשר את שמעה שמעתי, ובפרט שאני היחיד מכל חמשת אחי ואחיותי שזוכה לכך, אם כי איני הבכור. איזה כבוד! ואל תזלזלו בכבוד אשר כזה! כל אחד מבני משפחתי בכה והתחנן לפני אמא ואבא שיקחו אותו איתם ולא הפיקו רצון מהם. ראשית כל, הרי לכם נסיעה ארוכה ונכבדה באוטובוס גדול ההולך על גלגלים, השד יודע איך ומי דוחף אותו. ושנית לבקר בכרך גדול כזה שבו גרה דודתי, אין כבוד גדול מזה לנער פוחז כמוני. עיירתי הקטנה, ספרו, יפת נוף, שופעת נהרות ונחלים, מפלי מים ופרדסים לרוב, אבל לא תשווה בגודלה וביפי בנייניה וגניה לעיר הגדולה והמהוללה, רַבַּט, הידועה בהדרה כעיר משכנו של המלך. אם נכון מה שאמי אומרת, שהרי לא הייתה שם אף פעם בעצמה, הרי נכון לי מראה הים הגדול ורחב הידיים, אותו תיארתי בדמיוני מפי השמועה. הים הגדול בו שטות ספינות ענק כערים צפות, ממש פלאי אלוהים. ובכן אל יהיה כל זה קל בעיניכם! מאז שמעתי את הבשורה הזו והכבוד בו זכיתי, נתגדלתי בעיני והייתי לאיש. גם חברי ב״אם־ הבנים״ אשר לא ידעו כי יש עוד ערים בעולם חוץ מעיירתנו, קינאו בי קנאה גדולה והתחילו לחזר אחרי כאדם מופלא. כי נסיעה באוטובוס — בדבר זה, לכל הדעות, זוכים רק יחידים וכל ילד חושקת נפשו, ולו רק לרגע, לשבת בתוך האוטובוס. והנה פתאום אני נוסע כאחד האדם! קומתי דמתה לתמר וערך עצמי ניבט מכל תנועה מתנועותי. נסיעה זו אמנם לא באה בהיסח הדעת, אלא הוכנה מראש והיו לה הרבה סיבות ולא נבחרתי רק מפני שהייתי בן יחיד לאמו.
שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי
הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-ר׳ דוד בן־ברוך (אזרו נבאהאמו)
121 ר׳ דוד בן־ברוך (אזרו נבאהאמו)
נקרא גם ר׳ דאווד בן־ברוך, ר׳ דוד בן־ברוך הכהן, ר׳ דוד בן־ברוך הכהן אזוג וכן ר׳ דוד וברוך.
ר׳ דוד בן־ברוך הוא הקדוש המפורסם ביותר במשפחת הקדושים בן־ברוך הכהן. הקדושים האחים ר׳ ברוך ור׳ ימין הכהן הם נכדיו ובני הדודים ר׳ דוד בן־ברוך המכונה באבא דודו ור׳ פנחס הכהן הס ניניו
הערת המחבר: משפחת קדושים זו זכתה לפרסום רב בקרב יהודי מרוקו. לפי מסורת אחת (ראה סיפור מס׳ 5.121) מוצאה מאיזור אופראן ור׳ ברוך, אביו של ר׳ דוד בן־ברוך, עזב את המקום ועבר לתארודאנת. קיימת אי־בהירות מסוימת בקשר לקרבה המשפחתית בין הקדושים המשתייכים למשפחה. ליד מסורות לפיהן ר׳ דוד בן־ברוך הוא הסבא של ר׳ ברוך ור׳ ימין הקבורים בתארודאנת, קיימות גם מסורות לפיהן הוא האבא שלהם והסבא של ר׳ דוד בן־ברוך המכונה באבא דודו ושל ר׳ פנחס הכהן. יודעים שר׳ ברוך הכהן הקבור באימין תאגה שייך למשפחה, אך לא ידוע מה קרבתו לקדושים האחרים. לפי מסורת שרשמתי בסיורי במרוקו, קדוש זה הוא אביו של ר׳ דוד בן־ברוך מאזרו נבאהאמו. אינפורמנטים חזרו על השמות ר׳ ברוך ור׳ דוד בן־ברוך בציון מקומות קבורה שונים, אך אין לדעת אס מדובר באותם קדושים או בצאצאים אחרים של המשפחה. ראה ערכים ר׳ ברוך הכהן(תארודאנת), ר׳ ברוך הכהן(אימין תאגה), ר' דוד בן־ברוך (תארודאנת), ר' ימין הכהן ור׳ פנחס הכהן. ע"כ
ההילולה שלו מתקיימת בג׳ בטבת וממשיכים לחגוג אותה בישראל, בבתים ובבתי־הכנסת על שמו, הקיימים במקומות שונים בארץ. נערץ גם על־ידי המוסלמים.
- ״כל שנה נסעתי לר׳ דוד בן־ברוך. הייתי לוקח אשתי. בהתחלה לא היו חדרים. פעם אחת ישנו כולנו בחדר אחד. ראיתי ככה כל־כך דחוק ונתתי הוראות לשמש והוא בנה לי חדר גדול. היה לי שמה הכל: מיטות, תנור… הסבא שלי הוא שבנה את הגבול של הצדיק. סבא שלי קבור שמה, על ידו. הערבים הרגו אותו. היו לנו שדות רבים שמה. כשגדלתי רציתי לראות את האיזור והיינו יוצאים כל חנוכה מקזבלנקה ונשארים שמה איזה עשרים יום. היתה לנו משפחה שמה והיינו מתארחים אצלם״.
- ״הייתי הולך אליו ומבקש את הברכה שלו ועושה לו הילולה כל שנה. עשיתי נדר. עשה הרבה ניסים. חכם גדול. פעם בא חכם מארץ־ישראל כדי לאסוף נדבות. הגיע ליל ערב פסח ליד ביתו של החכם. ר׳ דוד בן־ברוך היה לבוש לכיל [צמר], שאל: איפה ר׳ דוד בן־ ברוך ? אמר לו: בשביל מה אתה רוצה אותו י אמר לו: אני רוצה לבלות איתו אה החג. אמר לו: אני הוא. אמר לו: ברוך הבא. לקח אותו החכם עליו השלום לביתו. לקח אותו לבית מרחץ. נתן לו בגדים. שמח בו בליל הסדר, הנרות דולקים, הכוסות מוכנות והסדר, נפלה דמעה מעיניו. אמר לו החכם: מה יש ? אמר לו: התגעגעתי לביתי. עשה לו ככה עם ידו. הוא נרדם. השד״ר הגיע לביתו, אמר לו: התעורר, הנה ביתך, הנה אשתך, הנה ילדיך, הנה הכל. אמר לו: אתה באמת החכם. אני עבד שלך. כך שמעתי מאלה שהיו בקדוש״.
״זה כבר ארבע עשרה שנה שאני רגיל לחגוג את ההילולה של הצדיק הזה, ר׳ דוד בן־ברוך. מדוע אד רגיל לחגוג ולערוך את ההילולה של ר׳ דוד וברוך? כאשר הגענו לשדות מיכה, אתה יודע שלפני כן לא עסקנו בחקלאות. הייתי סנדלר, כאן התחלתי לעבוד בשכר יומי. אחרי שנתיים של עבודה בשכר יומי, באתי לסוכנות ואמרתי להם שאין אני יכול יותר לחיות על פרנסה יומית. יכולתי ללכת לעיר. נתנו לי אדמה וצינורות. התחלתי לעבוד. אצלנו כאן החתימות צ׳יק צ׳אק, אנחנו מתחילים לחתום מיום ראשון עד יום ו׳ בצהריים. לא ידעתי שחתמתי חוזה עם הסוכנות שאני צריך לשלם להם דרך תנובה. התחלתי לשווק. אחר כך הבאתי סוחר פרטי והתחלתי למכור. אמרתי: מה אני, גר ברוסיה? פה דמוקרטיה. באו, עשו לי משפט. באותו יום שרציתי ללכת לשופט, ואני לא עשיתי לא עורך־דין ולא שום דבר, אמר לי מישהו: לך תגיד לר׳ דוד בן־ברוך [מצביע על תמונתו] שהוא ישמור עליך. הביאו לי חבילת ניירות. הלכתי ליד התמונה ואמרתי: ר׳ דוד בן־ברוך, אתה תהיה העורך־דין שלי. פנו אלי הסוכנות דרך הרבה עורכי־דין. אני הרמתי את עיני לשמים ואמרתי שיש רק אלוהים בשמים ורבי דוד בן־ברוך.
הלכתי לבית־המשפט. השופט שאל אותי אם אני יודע עברית. עניתי שכן. שאל אותי: למה לא כתבת מכתב הגנה? עניתי לו: אדוני, במרוקו אני לא יודע מה זה משפט, רק במדינה הזאת למדנו. הוא נתן לי פתק שאקבל עורך־דין בלי כסף. הסכמתי. עורך־דין של הסוכנות אמר: אדוני השופט, אנו יכולים להתחיל את המשפט? השופט ענה: לא, החוק לא נותן לי לשפוט בן אדם שלא יודע. אסור לי לשפוט אותו. אני מקשיב. אמר לי: תזכור מר פלוני, בעוד חודשיים תבוא. שלח אותי לעורך־דין. לא ידעתי למי לפנות. מנהל הצרכניה אמר לי שהוא מכיר עורך־דין השונא את הסוכנות. קוראים לו פלוני, והוא סגן־אלוף בצבא. ביום שהלכנו למשפט הלכתי לעורך־דין. היה לי חומר רב, אבל לפני זה, אני קראתי לעזרתו של ר׳ דוד בן־ברוך, ולא פחדתי להופיע לפני השופט. נכנסתי כמו אריה. הסברתי לו שאני קיימתי את הפסוק ״בזעת אפיך תאכל לחם״. אני מוציא את פרנסתי מהאדמה ואיני גונב מן הממשלה. הראיתי לו את כל הניירות ששילמתי מיסיס, מים, חשמל, הכל ושאין חובות. יום אחד היתה ישיבה. עורך־דין שלהם, שלי, השופט ואני. השופט אמר לי: אתה יודע שאתה חתמת על חוזה? עניתי שאם רק מדובר על חתימות, אנו במושב חותמים יום א׳ עד יום ו'. כל רגע מביאים לנו משהו לחתום, ואם אני לא חותם, יגידו לי שאני לא אקבל מפני שאני מסרב לחתום.
אתה יכול להתקשר לסוכנות ולראות כמה חתימות חתמתי. גם אז ר׳ דוד בן־ברוך היה מדריך אותי, מראה לי מה להגיד. הייתי לפני השופט כמו אריה. באותו רגע שהיתה הפסקה, קם העורך־דין שלי ואמר: קח את התיק שלך, אתה לא זקוק לעורך־דין שיגן עליך. בעצמך אתה עורך־דין. בקיצור נתנו לי אולטימטום שאני צריך למכור דרך תנובה. לא הסכמתי, ואפילו אמרתי להם, שגם האחרים במושב לא יעשו לפי האולטימטום. החוק אנו מקיימים בארץ דמוקרטית. שאל אותי מדוע אני לא מוכר דרך תנובה ? עניתי לו שאני מחכה חמישה חודשים כדי שיהיה לי מה למכור. אני מתחיל לשווק. הניירות שלי עוברים מפקיד לפקיד ועד שהם משחררים את הכסף, עוד פעם מתחיל הסיפור אצל מזכיר הכפר. והוא שוב מבקש שאני אחכה חודש ועוד חודש וככה עברו כבר תשעה חודשים, ואני במה אחייה את ילדי? אמרתי לו שאם ישלמו לי את התוצרת החקלאית על המקום, אמכור גם לתנובה. אני לא פסלתי אותה. להיפך. בסוף סלחו לי ובפסק־הדין יצאתי זכאי. השופט אמר לי: כמוך אנו צריכים במדינה. מאותה שנה התחלתי לערוך הילולה לר׳ דוד בן־ברוך. קיבלתי פסק־הדין בסוכות, ובטבת התחלתי לערוך את ההילולה. וכך אני עושה כל שנה. השנה הראשונה שחטתי כבש, עופות, הזמנתי אנשים ובאו גם לא מוזמנים. לא אני מזמין, ר׳ דוד בן־ברוך מזמין. אני רק העבד שלו. והילדים שלי יהיו גם עבדים שלו. אני מצווה עליהם שהם ישמרו על המסורת. בטוח״.
- ״כתוב: ׳אשרי מי שראה פניו בחלום׳ ואני, ברוך ה׳, זכיתי לראותו בכבודו ובעצמו. הוא הופיע לפני כאיש בעל קומה, לבוש חלוק. לקח ידי והכניס אותי לחדר ואמר לי: אני ר׳ דוד בן־ברוך. בוא אתי. החזיק אותי ומילא את הסל שהיה בידי לחם. מאותו זמן לא חסר לי מאומה. זו הברכה שהוא נתן לי. אין מה לדבר״.
״ר׳ דוד בן־ברוך, עליו השלום, מוצא המשפחה מאופראן. שריף מוסלמי, בן ממזר סגר על יהודי המלאה של אופראן, בסביבות תיזנית. משם משפחת ר׳ דוד בן־ברוך שהם מגזע אהרון הכהן. ר׳ ברוך [אביו של ר׳ דוד בן־ברוך], עליו השלום, יצא את המקום. הוא, עליו השלום, קבור במוגאדור, ברחו מאותו כפר. היה גר בכפר מצפון לתיזנית בשם אימין תאגה. היה לו בן צעיר בשם דוד. השריף נתן לו סטירה. לשיך היה בן בגילו של דוד. התחילו שני הנערים לשחק ופתאום הכה דוד את בן המוסלמי וזה האחרון נכנס באדמה. בא המוסלמי בפחד לר׳ ברוך ואמר לו: אם אתה רוצה להישאר כאן, אני אצא, ואם אתה יוצא, אני נשאר כאן. עליו השלום יצא הרב משם וקנה בית בתארודאנת״.
הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 291
שבחי צדיקים בערבית יהודית….
מעשה כביר ומעזזב די טרא פייאם המהרש״א [רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס] ז"ל פי בלאד אוסטרא יע״א פי האד לבלאד כאנו זוז דסרכאן וכאן ביעהום וסראהום פדהב וכאנו יתחאבבו בינאתהום האדה מעה האדה טול אייאמהום.
מעשה גדול שארע בזמנו של המהרש"א ז"ל במדינת אוסטריה. במדינה זו היו שני שותפים אשר סחרו בזהב, והיו מיודדים בינהם, ואחד אוהב את השני……
וּמֵן דִי בְּזֵז עְלִיה צָאחְבוֹ חְדָאז יִעָאוְוְדְלוֹ כּוּלְסִי די עְמֵל וּהָאגְדָאךּ כּאן. עָאוודְלוֹ לְמַעַשֵה דִי עְמֵל מְעָא נְצְרָאנִיָּיא אוּרָאלוֹ חְתָא לְפְלוּס דִי בָאס סְרָאו מֵנְהָא סֵלְעָא בָּאייןְ מֵן דִי עְמֵל מְעָאהָא לְעְבִּירַה רְדְתְהוֹמְלוֹ וּקַלְלוֹ דָאבַה רָאנִי נְדְמְת בֵּזָאף דִי עְמְלְת הָאד לְחָאזַה לְקְּבִּיחַה.
כאשר אילץ אוץתו חברו, היה עליו לספר לו הכול, ואת אופן המעשה. שח לו כל המעשה שעשה עם הנוצריה, גם הראה לו את הכסף שקנה ממנה את הסחורה, כאשר ראה שזו עבריה, החזיר את הכסף וכעת אמר לו, התחרטתי מאוד על אודות המעשה החמור אותי עשיתי.
פהאדיך סאעה קללו צאחבו בטחאך באס יצבברו תעארף יא כאי בהאדסי דלממון כאמל נקדרו נעמלו ביה צדקה ותבקיית דלמצות ותשובה תה תקדי לכול עבירה די יעמל בנאדם וכאן יקוללו בזאף מן פחאל האד לכלאם באם יצברו בלחק מול לעבירה מה קבלס מננו ותגבבן כתר עלה למעשה די עמל.
באותו זמן אמר לו חברו בצחוק כדי לפייסו, אתה יודע הוי אחי, בממון הרבה נוכל לבנות בית צדקה למצוות ותשובה, כנגד כל עבירה שעשה בן האדם, ןחןזר שוב שוב על הדברים הללו כדי להוכיח אותו. בעל העבריה לא שש לקבלל ממנו ונעצב מטוד על אודות המעשה שעשה.
ומן די צאחבו סאפו באיין מה קבלס לכלאם די כאן יקוללו, קאלו האדאך צאחבו אנה נסרי מנך האד לעבירה אס תעטיני פיהא. וכיף שמעו האדאך מול לעבירה מה כללאהס יכתתר פלכלאם בזאף, קאלו האד לפלוס כאמלין די עתאטני עבביהום ונזידלך רבע פסלעה גיר סרי מני האד לעבירה.
כשראה חברו שלא קיבל את דבריו, אמר לחו חברו ההוא, אקנה ממך את העבירה, מה תיתן לי במקום? כששמע בעל העבריה את דברי חב רו, לא התיר לו להוסיף עוד דבר, אמר לו כל הכסף הזה שקיבלתי (ממנה) שלך הוא ואוסיף לך רבע מהסחורה רק קנה ממני את העביאה
ואזבו האדאך צאחבו וקלו הא חנה מסרוכּין פסלעה דאבה נכונו מסרוכּין חתה פלעבירה ולפלוס נקצמוהום בזוז. ואזבו מול לעבירה וקללו אנה מה תה נקבלס, לאיין אנה מה בקאס חאזתי לא בסלעה ולא בפלוס ותה נקבל עלה ראצי באס תרדלי גיר נץ פלפלוס די תפעתלךּ פחקי די באם סרינה האד סלעה ואכה אנה תה נסוף פיהא בזאף דרבח יחב יקול נתי תעבבי נץ פחקי דלפלוס די תפעתלך נהאר מרינה סלעה ותעבי רבח דסלעה ותעבי לפלום די קבט אנה מן ענד נצראנייה.
ענה לו חברו ואמר לו, הרי אנחנו שותפים בסחורה, וכעת נהיה שותפים גם בעברה ואת הכסף נחלוק בינינו. ענה לו בעל העברה, לא מקובל עלי, יען כי אין לי צורך לא בסחורה ולא בכסף, ומקבל אני על עצמי, שתחזיר לי רק חציו של הכסף שנתתי לך , שזה החלק שלי, הכסף שקנינו בו את הסחורה, למרות שאני כן רואה שיש רווח גדול, רוצה לומר אתה תקח חצי ממה שמגיע לי אשר מסרתי לך ביום שקנינו את הסחורה, ותקח את הרווח מהסחורה, ותקח גם את הכסף שקיבלתי אני מהנוצרייה.
שבחי צדיקים בערבית יהודית….
ארזי הלבנון-שמעון ואנונו-רבי יהושע שרבאני
רבי יהושע שרבאני
מזקני וצדיקי המקובלים בירושלים בדור הקודם. נולד בבגדד בשנת תרל״ט [1879] לאביו רבי יצחק.
בצעירותו למד בישיבת ״מדרש בית-זילכא״ עם חכמי ורבני בבל המפורסמים [עיין בערכו של רבי עבדאללה סומך על יסוד ישיבה זו]. היה ממקורביו ומבאי ביתו של גאון עוזנו ותפארתנו ריש גלותא דבבל רבי יוסף חיים [בעל ה״בן איש חי״].
לאחר נישואיו בשנת תר״ס החליט רבינו לעלות לארץ ישראל.
רבי יוסף חיים נתן בידו המלצה חמה המיועדת לראשון לציון רבי יעקב שאול אלישר [בעל היש״א ברכה]. באותו יום נערכה חופה בה השתתפו רבני העיר ורבי יוסף חיים היה מסדר הקידושין. הוא ביקש מרבינו שיגיע לשם כדי שכל החכמים ילווהו אחר החופה לדרכו. המקובל רבי שמעון אגסי, שהיה נוכח אף הוא במקום הושיט לרבי יהושע סכום כסף להוצאות הדרך. אחר החופה ליווהו רבי יוסף חיים עם שאר החכמים עד עיר הנמל לגודל חיבתו.
בירושלים למד בין היתר בישיבת המקובלים ״רחובות הנהר״ בראשות המקובל רבי חיים שאול דוויק הכהן [השד״ה], ואחר כך בישיבת המקובלים שעל ידי ישיבת ״פורת יוסף״ בעיר העתיקה והחדשה, והיה גדול בחכמת הקבלה, והיה מקובל בעל קבלה מעשית.
על פי עדות רבי בן ציון אבא שאול [שהיה בעל נכדתו] למד רבינו תקופה מסוימת בישיבת תלמידי חכמים בה למדו ממוצאי שבת עד ערב שבת ברציפות, והיו מגיעים לביתם מערב שבת לערב שבת.
היה ממיסדי ישיבת ״שושנים לדוד״ יחד עם רבי יעקב חיים סופר [בעל ״כף החיים״] ורבי יחזקאל עזרא הלוי מרבני בבל בירושלים.
מסר נפשו על חינוך ילדיו [בניו: רבי יצחק, רבי שאול, רבי יוסף, רבי דוד ויבדל לחיים רבי שלמה] על אף יסורים רבים וטרדות גדולות שפקדוהו, וזכה למה שרבים באותה תקופה לא זכו ־ להעמיד בנים ונכדים לתפארת, תלמידי-חכמים ומרביצי-תורה גדולים.
כל ימיו חי בקדושה, בפרישות, בתעניות וסיגופים שסיגף את גופו על ידי טבילות קרח וגלגולי שלג. בימי השובבי״ם היה מתענה תענית הפסקה [משבת לשבת].
הרבה בתפילות ותחנונים על הכלל והפרט, ורבים מגדולי ירושלים החשיבו מאוד את ברכותיו.
בזקנותו, התגורר בשכונת בקעה וכיהן שם כרב השכונה. תקופה מסוימת גר בשכנות ל״בבא סאלי״, ושררו ביניהם יחסי ידידות והערכה עמוקים.
חיבר חיבור על מסכת ביצה אך החיבור אבד בבגדד.
[מפי השמועה שמעתי שהיה בכת״י פירוש על פסקי הרא״ש על הש״ס, ולאחרונה נמצא בכת״י עלים בודדים באגדה].
נפטר בהיותו קרוב לגיל מאה שנה בשבת קודש י״א טבת תשל״ג [1973], ונטמן במוצאי שבת בהר הזיתים בירושלים, סמוך לקבר המהרש״א אלפנדרי ורבי יעקב חיים סופר זצ״ל.
אורח צדיקים, ח״א, עמוד 335
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב- רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו.
רבי אלעזר הלוי זצ״ל, החדיר בתלמידיו, חכמה ותבונה ויראת אלקים. ״גם לרבות מעולם לא עבר עליו חצות, עם חברה קדושה, ההוגים בתורה אבן הראשה…״ (עדות רבי נחמן בטיטו זצ״ל ב״הספדא יקרא״ הנדפס בפקו״א ח״א). גם תלמידיו העידו עליו: ״תקצר היריעה מהכיל שבחו, גדול אדוננו שמים לו זכו מעינות החכמה לו… לא פסקא גירסא מפומיה בלילה כיום יעיר כותלי בית המדרש יוכיחו, ספרין פתיחו, מימיו לא עבר עליו חצות, עיניו כיונים על אפיקי מים רוחצות…״ (הקדמת המגיהים על ספר פקו״א).
כן נהג רבי אלעזר הלוי, לנהוג בעצמו חומרא, והתחסד בכל מיני חסידות. באחת מאלה הוא מספר: ״ואני זה יותר מלי שנה שאני רגיל לערב בלא ברכה בע״ש וביה״כ ומתכוין שזה למצוה מן המובחר לעשות המצוה בעצמי, לא שאיני יוצא חייו בעירוב חכם הקהל או בעירוב הקהל אלא שהוא לתוספת טובה לקיים המצוה בגופי ואם חייו יש שכחה כבר אני יוצא בעירוב חכם הקהל או עירוב הקהל״ (פקו״א חלק שלישי דף י״א).
הרבה תקנות ומנהגים, הנהיג ותיקן רבי אלעזר הלוי, לטובת בני קהלתו. כסייג מפני הקלקולים והרוחות הרעות, אף הקל בכמה מהחומרות ומהמנהגים. כדוגמת הימים שנוהגות הנשים שלא לעשות בהם מלאכה, ובפרט במערב הפנימי ובעירו רבאט שנהגו שבכל יום שאין בו נפילת אפיים נוהגות הנשים שלא לעשות בו מלאכה. רבי אלעזר הלוי שלא מצא חן בעיניו מנהג זה מפני התוצאות השליליות שבדבר, כותב: ״ואני הקטן דעתי נוטה שכל יום שאין בו איסור מן הדין ממש מד״ס אלא מתורת מנהג, שיש להורות להם קולא בדבר שלא ימשך קלקול ומכשול מבטלתם כגון לעמוד בפתחי חצרות בחו״ל או לצאת לטייל בשוקים ורחובות כאן בירושלים עה״ק. וטוב לעבור על מנהג לעשות מלאכתם או לכבס בגדיהם וכיוצא, שעל ידי כן יושבות בחצריהם ובבתיהם מלעשות המעשים הנז׳.״ (שם, עמוד ב׳).
מתוך עיון בספריו ״פקודת אלעזר׳,, אנו רואים עד כמה השתדל רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל לשמור על המנהגים ״המערביים״ בקרב קהילתו, גם בתוככי עיה״ק ירושלים. ולמרות המנהגים הנפוצים כ״מנהג ירושלים״. גדול היה כוחו בכל מכמני התורה, כדי לקיים את המנהגים שהביא עמו מהמערב בהסתמכו בבירור יסודי בדברי הש״ס והפוסקים.
לא קל היה הדבר, לשנות מהמוסכמות ומהמקובל כמנהגי ירושלים. ואף היו כאלה שערערו והתריסו כנגדו. ״ובדידי הוה עובדא שהייתי נוהג להוציא ס״ת פעם אחרת כמנהג עירנו… ומחמת מנהג ירושת״ו שאין מוציאין ס״ת פ״א נתעוררו בי קנאים על מנהגי ירושת״ו, לקיימם בלי שינוי וביטלו ממני לתפ״ץ״
רבי אלעזר הלוי, דגל בכך ״שדיו לכל אחד שיעמוד בשלו. כל שאינו עובר על איסור תורה ודברי סופרים לפי מנהגי קהלתו״… וכ״ש שאנחנו קהלה לעצמנו ואין צריך לנהוג כמנהגם אלא כמנהגינו כמו שעושים ק״ק האשכנזים הי״ו שתופסים כאן מנהגי עירם אפיי לענין ברכות כמו בברכות הלל בר״ח וחייה דפסח וכוי וכיוצא בכמה מנהגים וכמו שציינתי מקומות שדברו בהם הראשונים זלה״ה… (פקו״א או״ח סי׳ נ״א).
הרב צוף דב״ש זצ״ל, שחביבים היו בעיניו מנהגי ירושלים, לא תמיד הסכים לדעתו של רבי אלעזר הלוי, ופעמים שהעיר לו על כך. אך רבי אלעזר הלוי, עמד על דעתו, ונימק לפני גדולי ירושלים, בראיות חזקות, את נימוקיו והכרעתו בדין. גם היו פעמים שהוא פנה לגדולי הדור להכריע ולחוות את דעתם, בדין זה או אחר. ״…ואני סדרתי דברי לפני מעי הרב המובהק אב״ד כמוהר״ר משה נחמייאש הי״ו דכיון שבמערב אצלינו נוהגים להוציא כמה פעמים בלי שינוי מקום כלל אפיי בבית אי… ואני איני בק״ק ספרדים כי אם בק״ק מערבים שאיני חייב אז במנהג הספרדים כלל, ויכול אני לעשות כמנהגי׳ במערב, אבל אם אני יכול לעשות כך שישמעו הציבור לדברי שלא יהיה מחלוקת בשביל הרב דב״ש הי״ו שאין דעתו כך, ואמרתי לו בודאי, שאני הוא שעושה המעשה בעצמי, והצבור שעושים עמי הם הלומדים עמי שמקבלים סברתי בשופי בלי שום התעקשות ח״ו כלל ועיקר, והסכים לדברי…״ (שם, סי׳ ס״ט).
רבי רפאל אהרן בן שמעון זצ׳׳ל. כותב בספר ״נהר פקוד״ (בהל׳ קס״ת סי׳… נהירנא כד הוינא טליא שמעלת הרב המופלא תנא דאורייתא כמוהר״ר אלעזר הלוי בן טובו זצוק״ל, המחבר ספר פקודת אלעזר, מרבני המערב אשר עלה לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים ת׳׳ו היה קורא ערעור על מנהג עיקו״ת… שהיה קשה בעניו להניח מנהג עירו במערב…״.
אפס קצהו מקדושתו וטהרתו, מיראתו והתמדתו בעבודת הקודש של רבי אלעזר הלוי זצ״ל. ניתן לראות מהקונטרס רב האיכותי והמנומק שכתב בספרו ״פקודת אלעזר״ חלק ב׳ סימן ר״מ. בענין קדושת הזיווג. ״אמר הצעיר אלעזר, הנה חשקה נפשי לקבץ ביחד דרוש אחד מלוקט מזוה״ק והש״ס וכתבי האר״י זלה״ה בענין גודל חיוב קדושת הזיווג…״. בהמשך דבריו כותב דברים המאפיינים במיוחד את אורח חייו עלי אדמות ואשר הוא עצמו יישמם במלואם: ״שורש כל הרפואות של תחלואי הנפש הוא השתדלות בעסק התורה יומם ולילה ובפרט מחצות לילה ואילך שעל ידי כן מתטהר ומתקדש האדם בטהרה ובקדושה גמורה…״.
ואכן כך היה דרכו להתקדש ולהטהר בקדושה עליונה ושם לילות כימים בלימוד התורה ובהרבצת תורה ומוסר בקרב תלמידיו הרבים, ובני קהלתו.
עם הסתלקותו של הרב צוף דב״ש זלה״ה, נתייתמה העדה המערבית בירושלים, מאב ומאם גם יחד. אב במובן הרוחני, ואם במובן הגשמי. כי הרב צוף דב״ש, היה הפטרון לכל צרכי העדה ברוחניותם ובגשמיותם. בתום ימי בכיתו, נחלקה העדה לשלשה כיתות.
״כת אחת אומרת שאין אנחנו צריכים לעשות רב למלאות מקום הרב הנז״ל (כלומר, הרב צוף דב״ש) וכל הקהלה תתנהג עפ״י שני המונים עשירים, ולעת כזאת ידם תקיפא ואין לנו שום כח עליהם כי אם דוקא שירחמו עלינו מן השמים ותהיו אתם בני גאולתינו בעזר פינו והן אמת כי יש לנו רב אחד ראוי והגון לכל דבר שבקדושה איש אמתי ושונא בצע רחמן על התלמידי חכמים והעניים ויתומים ואלמנות הלא הוא זה שמו הרב הגדול, מעוז ומגדול, ח״ק לישראל, הוא סיני ועוקר הרים, כל ימיו מתעסק בקדשים וידיו רב לו בנגלה ובנסתר מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא כמוהר״ר רפאל אלעזר הלוי בן טובו נר״ו הי״ו. והם אינם מרוצים בו.
כת ב׳ אומרת שהרב הנז׳ ראוי דוקא לחתום ראשון ולדון ולהורות, אבל בעיניני הכולל אינו ראוי בעבור שהם אומרים שמימי נערותו עד ימי זקנותו לא היה מעורב עם הבריות, שכל ימיו על התורה והעבודה.
וכת ג' אומרת שהוא ראוי והגון לכל ענין הן לדון ולהורות והן לכל דבר הצריך לכוללינו, וזאת הכת היא רוב בנין ורוב מנין כאשר תחזינה עניכם מודעה אחת מודפסת בתוך כתב דנא…״. (כך כתבו חו״ר העדה המערבית, להגאון רבי אבנר ישראל הצרפתי זצ״ל, ראב״ד בעיר פאט שבמרוקו, ובקשו את עזרתו והשפעתו למנויו של רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל. מתוך כ״י).
אכן, רבי אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל, נבחר לממלא מקומו של הרב צוף דב״ש, ובכהונה זו, שמש במשך שש שנים, עד כי בשנת תרמ״ו חלה, וביום כ״ב אדר א, עלתה נשמתו השמימה.
וכך חרות על מצבת קבורתו שבמרומי הר הזיתים:
קול נהי נשמע מציון במר צורח,
ירושלם תתן קולה תבכה ותתיפח,
על הלקח ארון האלקים אור הירח,
הרב המופלא נר המערבי אדמו״ר כש״ת רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ׳יל עלה לשמים יום כ׳׳ב אדר א׳ התרמ״ו ת. נ. צ. ב. ה..
הניח אחריו בן צעיר לימים בשם יעקב חי, ובת בשם רבקה.
כן הניח אחריו אוצר רוחני רב הכמות והאיכות. אלו הם ספריו ״פקודת אלעזר״ ביאור על השלחן ערוך או׳׳ח. אשר נדפסו בהשתדלות תלמידיו המובהקים, רבי שמואל רפאל בוחבוט זצ׳׳ל. ורבי אברהם אביכזר זצ״ל ששימש שנים רבות רב ומורה צדק בעיר אלכסנדריה שבמצרים, ואח״כ ראב״ד בירושלים. את החלק הראשון של הספר הנז׳ הדפיסו בשנת תרמ״ז (1887). חלק שני בשנת תרנ״ב (1892). חלק שלישי בשנת עת״ר(1910).
שאר החלקים לא הודפסו. יש להניח שהרב זצ׳יל, חבר על כל ד, חלקי הש״ע, וכן ספר שאלות ותשובות, דרשות וחדושים. אך לצערנו לא זכינו עד היום לאורם. (הנחה זו באה מתוך השאלות והתשובות שהיו לו עם גדולי הדור ההוא בשאר חלקי הש״ע, כן תלמידיו הנז׳ מזכירים בתחילת החלק השלישי של הס׳ ׳׳פקודת אלעזר״, כי כל ההכנסות שיקובץ בדמי הספר, לא יעשו בו שימוש כלל ועיקר, כי אם דוקא בהוצאות דפוס החלק הרביעי. וכידוע חלק זה לא ראה אור).
הערות
אודותיו ראה, מלכי רבנן למהר״י בן נאים, דף כי׳ב ע״ד. אברהם אלמאליח בלוח ארץ ישראל, לונץ, י׳יד. יהודי המזרח באי׳י למ.ד. גאון. הסכמת הרבנים על סי ״פקודת אלעזר״ בהקדמת תלמידיו. ובהספד שנשא עליו הגאון רבי נחמן בסיסו זצ״ל, נדפס בתחילת החלק הראשון.
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו.
עמוד 260
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc
Edouard Montet
La multiplicité des saints est d’ailleurs accrue au Maghreb par l'extension extraordinaire qu’y a reçue le chérifat. Le chérif est souvent, par cela même, considéré comme marabout. Or les chérifs sont innombrables, principalement au Maroc. Dans le Maghreb, il y a de nombreuses tribus de chorfa (pluriel de chérif). Il nous souvient, entre autres réminiscences de ce genre, d’avoir traversé de pauvres villages de chorfa sur les bords du Ras ed-Doura. Le chérifat qu’ils représentaient était bien misérable et ne donnait aucune impression de noblesse, encore moins de sainteté.
La multiplicité des saints est, enfin, confirmée par plusieurs proverbes africains tels que celui-ci, courant en Algérie :
Dans le Gherîs ' tout palmier nain – a un saint; toute branche de palmier a un saint »
Tel aussi cet autre proverbe, d'un emploi fréquent au Maghreb, et qui s'applique autant aux confréries qu'aux marabouts :
« Quiconque n'a pas de cheikh a pour cheikh Satan.
Saints inconnus.
Le nombre des saints est si considérable qu'il en est beaucoup dont le nom s'est perdu, de sorte qu'une grande quantité de tombeaux et de h’aouit’a (enceinte en pierres sèches), consacrés au souvenir d'un marabout, sont désignés par des qualificatifs équivalents à l'anonymat.
On a conclu de ce fait que plusieurs de ces sanctuaires de saints inconnus remonteraient à une très haute antiquité et seraient les vestiges du culte rendu aux divinités pa'iennes.
Souvent les saints inconnus sont simplement qualifies par le mot El-Meràbet’le marabout. Souvent aussi le saint anonyme est appelé Sidi l-Mokhfi « Mon Seigneur le caché. »
Le marabout Si Moh'ammed ben el-'Abed disait au Colonel Trumelet : « Quand un miracle s'opère sur le tombeau d'un inconnu, ou sur un point que la tradition nous a appris avoir servi de kheloua (retraite solitaire) à quelque saint dont le nom ne nous a pas été transmis, nous élevons sur ces lieux consacrés soit une chapelle, soit une h'aouit’a, soit un mqàm et nous dédions ces constructions à Sidî 1-Mokhfî. »
Mqam-' Lieu où l’on séjourne, construction commémorative, amas de pierres en pyramide ou en cercle.
A Alger, les marabouts anonymes, dont les tombeaux sont placés auprès d'une route ou d’un sentier, sont appelés Sîdi Çàh’eb et'-T’rîq, « Mon Seigneur qui est au bord du chemin. » Il y en a eu même autrefois plusieurs dans la ville d’Alger.
Enfin, une désignation qui ne manque pas d’originalité est celle de Sidî l-Gherib, « Mon Seigneur l’étranger. » Tel est ce saint anonyme, dont la dépouille mortelle repose chez les Bem'-Çâlah’ en Algérie; ce marabout, dont le nom est resté ignoré, vivait dans une kheloua adossée au rocher qui est à gauche de sa chapelle funéraire.
L’anonymat, il est à peine besoin de l’ajouter, peut couvrir un saint inauthentique. Tel est le cas d’un prétendu marabout Aboù Touràb (Père du sable), dont le mausolée
s’élève au Caire.
Le célèbre historien arabe El-Makrîzî (y 1442) raconte, au sujet de ce tombeau, l’intéressante histoire que voici :
« En cet endroit, il y avait autrefois des collines de sable. Quelqu’un voulut y bâtir une maison. Comme il creusait les fondations, il rencontra les ruines d’une mosquée. Les gens nommèrent alors les ruines de cette mosque père du sable (Aboû Touràb) Avec le temps cette appellation fut considérée comme un nom propre : ainsi prirent naissance le cheikh Aboû Tourâb et son tombeau'. »
Saintes.
Au nombre très élevé des marabouts, il faut ajouter celui des femmes maraboutes, très important aussi dans le Maghreb.
L’Islàm, dès ses origines et de tout temps, a professé et enseigné d’une manière générale le respect de la femme, et plus spécialement la vénération pour celles qui se faisaient remarquer soit par la pureté de leur vie et l’élévation de leur caractère, soit par des dons spirituels exceptionnels. Dans ce fait se trouve la cause essentielle qui nous rend compte de la genèse et du développement du culte des saintes à côté de celui des saints.
A cette cause générale, dont les effets se sont fait sentir dans tout l’Islàm, il faut ajouter, pour ce qui concerne l’Afrique du Nord, le respect que les Berbères, dans l’antiquité, témoignaient à leurs prophétesses.
Voici, en effet, ce que nous dit Procope, l’historien byzantin du VI siècle, dans son ouvrage sur la guerre des Vandales : « Comme on croyait que la flotte d’Auguste viendrait en Afrique, les Maures effrayés consultèrent les femmes prophétesses. Car, chez eux, il n’est pas permis aux hommes de prophétiser. Ce sont des femmes qui, après avoir accompli certains rites sacrés, touchées par l’esprit, dévoilent l'avenir, aussi bien que les antiques oracles. »
Nous citerons plus loin, parmi les exemples de vies de saints que nous donnerons pour illustrer les thèses de ce mémoire, quelques légendes typiques de maraboutes.
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc
Edouard Montet
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה.
עם ההאשמות הרשמיות כלפי מנהיגיהם, תושבי המלאח׳ים חשו מידה של גאווה מהולה בתמיהה לגבי האומץ של מפיצי העלונים, אך הם הכירו טוב מדי את כללי המשחק השוררים במרוקו מכדי שיבססו את תיקוותם על צורת פעולה זו. הם לא התייאשו מדרכים מסורתיות יותר של דו־שיח דיסקרטי של יהודי החצר עם הרשויות. ואכן, נציגי מועצת הקהילות התקבלו יומיים אחר-כך, ב־5 בפברואר 1961, אצל שר הפנים, סירי בקאי, שהבטיח להם בכל לשון של הבטחה, להסיר את כל ההגבלות והמכשולים לגבי הענקת הדרכונים. הוא הוסיף, שהנחיות ברוח זו עתידות להישלח למושלים, כדי שלא תתקיים יותר שום אפליה כלפי היהודים, ושאם בעבר ניתן היה להתלונן על איטיות בירוקראטית מסויימת, הרי שבעתיד ההליכים הרשמיים עתידים להיות מואצים.
סידי בקאי שיקף, בוודאי, את העמדה המלכותית גרידא, אולם גם אם הבטחותיו היו מרגיעות, הנסיבות גרמו לכך שאמינותן תהיה, בלשון המעטה, מוטלת בספק. לשינוי האווירה היה נחוץ זעזוע פסיכולוגי, וזה יכול היה להתבצע אך ורק במיפגש עם הערכאה העליונה, עם ״אבי האומה״, בשעה הדרמטית הזאת.
למרות שמוחמד החמישי סבל מבעיות שמיעה הולכות ומחמירות, התעקש לקבל, ב-18 בפברואר 1961, פני משלחת של הקהילה שבראשה עמדו ד״ר בן זקן ודויד עמר, שמסר לו תזכיר, שבו הוקרת התודה והתקווה, אך גם עם הדאגה וחוסר־האמון. הנושא של הטרגדיה של ״אגוז״, שעדיין היה בגדר טאבו, לא הועלה בו. בתזכיר נאמר כך:
״מעלת כבודו
מאז שהוד מלכותו עלה על הכס, המרוקנים בני הדת היהודית חשו שהוד מלכותו מהווה עבורם בן־ברית טבעי, בהמשך למסורת הנדיבה של השושלת העלאווית, ולפיכך הפגינו כלפיו את נאמנותם הנלהבת. העקביות הראויה לשבח שבה הוד מלכותו השגיח על מוצאותיהם ומבואותיהם ועל האינטרסים המוסריים והחומריים שלהם, העמידות הבלתי-מעורערת שהוד מלכותו הוכיח בתקופה החשוכה של חוקי ההוצאה-מן־הכלל, יכולה רק לחזק את רגשות הכרת התודה והאהבה.
עם חזרתו מן הגלות של הוד מעלתו, המחשבה הראשונה והמילים הראשונות שלו באו להכריז על כך, שהיהודים צריכים להיחשב לאזרחים מרוקנים על כל המשתמע מכך… כל אלו חקוקים לעומק בזיכרון ובלב של כל יהודי, עד כדי כך שלא משנה מה היו ומה יהיו המעלות והמורדות בפוליטיקה בארצנו, הוד מעלתו הפך להתגלמות האומה ולערב ליציבותה. האוכלוסייה היהודית חשה ביטחון מוחלט, ועם הכרזת העצמאות המשיכה ליטול חלק בעבודה המשותפת, בפרץ של התלהבות.
ובכל זאת, מ-1956, ננקטו צעדים מסויימים שנגדו את ההתלהבות הזאת, ועוררו את החששות הראשונים. המכשולים שנערמו לגבי חופש התנועה היכו בתדהמה את האוכלוסייה היהודית, הקשורה בלב ונפש לזכות זו, שבה ראתה את התשתית לחירותה.
עוד צעדים נוספו להגבלה הזאת; ולמרות הכול, היהודים המרוקנים גילו הבנה כלפי צרכים פוליטיים מסויימים של המדינה, ולא נסוגו מאמונם. לרוע המזל, התקריות החמורות שהתרחשו בעת ועידת קזבלאנקה, ואשר הובאו לידיעתו הנעלה של הוד מלכותו, שינו את המצב במידה ניכרת. מסעות התעמולה של העתונות סביב הוועידה ובעקבותיה, הדמגוגיה שנוקטים ארגונים מסויימים, שעבורם הבעיה היהודית הפכה להנמקה אידיאלית ביריבויות הפוליטיות שלהם, העכירו את האווירה באופן מסוכן, ויצרו תחושת בהלה בקרב כל החוגים היהודיים, ללא יוצא־מן־הכלל. מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו ביקשה ראיון זה מהוד מלכותו, כדי למנוע את התדרדרות המצב, ולהביא לתשומת לבו הנעלה צעדים שעשויים להחזיר את השקט ואת האמון אל כנם.״
התזכיר מנה לאחר מכן את ארבעת הנושאים שעוררו דאגה בקרב הקהילה: המהמורות המוצבות בפני חופש התנועה; החטיפות של נערות צעירות, והמרת דתן לאיסלם, שהחלו כבר בסוף שנת 1959 ; הסחטנות המשטרתית; והמעמד המשפטי של מועצת הקהילות.
לגבי הנקודה הראשונה, המלך אשרר בו-במקום את האמצעים להגמשה שנקט שר הפנים שלו, אולם הוסיף בכנות כאובה, שקשה לו להבין מה יכול לגרום לאזרחים מרוקנים נאמנים, לסכן את חייהם כדי לעזוב את ארצם, אולם, שאם זה באמת רצונם, לא בא בחשבון להחזיק בהם בכוח.
לבד מזאת, ניתנו הנחיות לכל השגרירויות והקונסוליות בארצות חוץ, להסדיר את מעמדם של האזרחים היהודים בחו״ל, והדלתות פתוחות עבור כל מי שרוצים לחזור למולדתם. מוחמד החמישי הדגיש את הדינאמיות של הקהילה היהודית, ודיבר על לב אנשי שיחו לנסות ולשכנע את בני עדתם, שמקומם הוא במרוקו, וכי יש להם תפקיד חשוב למלא בהתחדשותה של הארץ.
לגבי הנושא השני, המרת דתן של נערות קטינות, נאמר בתזכיר כך:
״מועצת הקהילות המרוקניות מבקשת את תשומת לבו הנעלה של הוד מלכותו לנושא חמור ועדין ביותר, שיכול לרגש לב כל אם, ללא הבדל דת: מדובר בנישואין ובהמרת דת של נערות קטינות, עניין שקיימת בו אפליה ממשית ומזיקה כלפי היהודים המרוקנים, כפי שקל להבין. האב המרוקני היהודי לנערה קטינה, יכול בהחלט לסרב לתת את ידה של בתו לבן עדתו. אב כזה מוצא עצמו חסר-ישע לחלוטין כשבתו הקטינה ממירה את דתה ומתחתנת. אב כזה, אילו היה בעל אזרחות זרה, לא היה מגיע בכלל למצב שכזה. לכן מדובר כאן בעניין שנוגע אך ורק למתקנים היהודים, שכן בכל הנוגע להלכה היהודית ולפעולות הנוגעות לאורחות החיים האזרחיים, גיל הבגרות הוא 21 שנים מלאות. מבחינה הומניטארית, מכאיבה ביותר העובדה שבת קטינה עוזבת את בית אמה ואבודה לנצח למשפחתה."
המלך הבטיח לבחון מתוך אהדה גם את הבקשה השנייה הזו. המשלחת הייתה שבעת רצון גם ממה שנאמר לגבי ההתנהגות המשטרתית המחפירה, שתואר בתזכיר כך:
״היהודים המרוקנים הזדעזעו מהאכזריות הרבה שננקטה כלפי אחדים מבין בני עדתם בעת ועידת קזבלאנקה האחרונה. וכן בגלל העובדה שדי בחשד קל כדי לגרום למעצרים ולמאמרים שרירותיים, הכוללים גם התנהגויות קשות. מדובר כאן במעשים שעשו אנשי משטרה מסויימים שלא היו מודעים לאחריות החוקית שלהם.״
כדי לפתוח, כביכול, פתח לקראת העתיד, ולא לדוש שוב ושוב בטינות, המשלחת ביקשה את הסדרת מעמדם החוקי של ועדי הקהילות.
״ועדי הקהילות היהודיות כפופים עד עצם היום הזה לדאהיר מ־24 ג׳ומאדה 1364 (7 במאי, 1945). בסעיף 4 של הדאהיר ההוא, נאמר שוועדי הקהילות יתמנו מדי 4 שנים באמצעות בחירות, והדבר יתבצע בדרך של רענון המחצית כל שנתיים. והנה, מאז 1953, לא נערכה שום התייעצות בדרך של בחירות לגבי זה, עד כדי כך שישנם ועדים שמורכבים מחברים הממונים על ידי מושלים, ואילו אחרים סובלים מהקטנת מספרם, עקב עזיבתם או התרחקותם של חלק מחבריהם. מצב שכזה גורר אחריו פגיעה קשה, מוסרית וחומרית, באוכלוסייה היהודית. הפעילות החברתית של הוועדים, וארגוני הצדקה התלויים בה, נפגעים קשות עקב כך, והיהודים תמהים בעיקר על כך, שממשלת מרוקו העצמאית לא פרסמה דבר המתייחס לארגון מחדש של מוסדותיהם. בהזדמנויות אחדות כבר הובאו יוזמות שונות לידיעת השירותים הנוגעים בדבר, והועלו הצעות קונקרטיות בפני הוד מעלתו שר הפנים. האוכלוסייה היהודית מבקשת בכל לשון של בקשה שהממשלה של הוד מלכותו תיענה להצעות הללו. אין ספק, שהארגון־מחדש של מוסד זה יהווה עדות ניצחת לעניין המיוחד ולדאגה הכנה של הוד מעלתו כלפי נתיניו היהודיים, ויעניק להם גורם חדש ויקר-ערך למתן אמון.״
שבוע לאחר מכן, הבטחותיו של המלך החלו להתממש בשטח. ב־23 בפברואר שר הפנים, סידי בקאי, אכן הצהיר בראיון שנתן ל״ניו יורק טיימז״ הנחשב, אשר צוטט בהרחבה בעתונות המקומית למחרת היום, שהיהודים יוכלו מעתה ואילך לקבל דרכונים באותם התנאים של בעלי האזרחויות האחרות. האזרחים היהודים זכאים, כך הוסיף, לעזוב את מרוקו בכל עת שירצו, לכל ארץ, פרט לישראל.
הוא סיים בכך שהזהיר את כל אלה, אשר למרות הדברים הללו יסעו לישראל ״שיהיה עליהם לשאת בתוצאות מעשיהם, כלומר אובדן אזרחותם המרוקנית ורכושם במרוקו״. ואילו שר ההסברה, מולאי אחמד עלאווי, שב ודש בנושא הנושן, ודן לכף חובה את המזימות הציוניות, והתרה, שמרוקו לא תתיר הגירה של המונים לישראל.
האם היה בהכרזות הללו הסלמה, בעוד שהממשלה, על פי הנחיות המלך, פעלה להשקטת הרוחות? באופן פרדוקסאלי, הן בסך הכול אשרו את הרצון בהפוגה. נימת הדיבור הנחושה נועדה, קודם כול, לפרוק מנשקן את הביקורות מצד האופוזיציות משמאל ומימין, שהיו נכונות לראות בהשבת הזכות הבסיסית לקבלת דרכון על כנה, כשל חמור בחובה כלפי הסולידאריות הערבית.
ואכן, הוחל במגעים רציניים, במטרה לדון עם הארגונים היהודיים ־בינלאומיים למצוא, אחת ולתמיד, פיתרון ראוי לבעיה המציקה של זכות ־תנועה.
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008– מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה
Curses and profanity in Moroccan Judeo-Arabic Jonas Sibony.
- Curses and profanities in Moroccan Judeo-Arabic
The field of “curse” is extremely wide in Arabic and there seems to be an appropriate sentence for every single annoyance one can experience in life.
Common curses, profanity, criticism and teasing:
Some phrases are very humorous, others are terrible, but consistently strongly accurate in order to match very specific situations, just as for blessings or proverbs. Those expressions describe, portray, characterize and categorize everyday common situations, sometimes in a very schematic way, often represented in an exaggerated, caricatural or grotesque way.
However, curses (and blessings) are supposed to have a concrete effect on the aimed person.
I'll give a few standard examples before getting into the specificities of the Jewish expressions.
Each curse is supposed to match something specific and cannot be used for the wrong purpose which anyway would be useless, as stated in this first sentence:
d-dă'wa blā sbāb ma təqṭă' ši l-bāb :
אְדְעְוָוא בְלָא סְבָאב, מָא תְקְטְעְסִי לְבָּאב
“a curse without causes will not pass through the door” (Westermarck I 1926: 491).
“A curse without causes" not only would be useless but even dangerous. The fact that the curse wouldn't “pass through the door” is to be understood as a threat recalling the risk that the curse would return against the speaker if it was summoned for unfair reasons.
Therefore, it's not just an advice, but a real curse itself. The upcoming example is even more explicit:
d-dă'wa blā dnūb fi rās mulā-ha ddūb :
דְּעְוָאה בְלָא דְנוְב, פִי רָאס מוּלַהָא דְדְוּב
“a curse without sins will melt on the head of its master” (Westermarck I 1926: 491).
Some general ideas are illustrated by series of similar sentences, with slight variations of vocabulary; or containing more or less details, since any speaker can remove or add elements in order to simplify the sentence or on the contrary, for instance, to highlight the comical aspect.
For example, to put in his place a difficult or pretentious kid (or even for anyone who did something wrong), people will mention the school he attended:
ttəḫla dīk s-skwīla fayn t'əlləmti!:
תְתְכְלָא דִיכּ סְכּוּאֵלַה פָאיְיְן תְעְלְמְתִי
“May the school you attended be devastated!”
tkūn ḫālya məḫliya ‘lā bū-k dīk s-skwīla fayn t'əlləmti!:
תְכּוּן כָאלִיָיא מְכְלִיָיא עְלָא בוּכּ, דִיכּ סְכּוּאֵלַה פָאיְיְן תְעְלְמְתִי
“May the school you attended be a devastated ruin on your father!”
tkūn ḫāliya dīk s-skwīla!:
תְכּוּן כָאלִיָיא דִיּכ סְכּוּאֵלַה
“May it be destroyed, that school!”
nəbkī ‘la s-skwīla fīn mšīti!:
נְבְכִּי עְלָא סְכּוּאֵלַה פִין מְסִיתִי
“I cry on the school you attended!”
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf- De la tragédie du Pisces à la reprise de l'émigration
La reaction officielle ne fut pas moins digne. La plus haute instance religieuse, le Grand Rabbin, president du haut tribunal rabbinique, Saul Aben Danan, publia un emouvant message de condoleances:
Dieu Tout-Puissant, Clement et Misericordieux, au nom du Grand Rabbinat de la Communaute israelite et m mon nom personnel, j’exprime avec une profonde histesse, a mes chers compatriotes musulmans I ’affliclion douloureuse dans laquelle nous a plonges ce deuil cruel et inattendu. En ce jour funeste, nous awns subi une perte irreparable: la lumiere de nos yeux s’est obscurcie et nous avons perdu le diademe precieux, objet de notre fierte et de notre orgueil. Notre cher souverain Mohamed V, notre Bien-Aime, est monte au ciel par la volonte du Maitre de I’Univers. Puisse son denouement inlassable au service du peuple marocain, ses immenses bienfaits et ses multiples sacrifices l’accompagner dam le royaume celeste, oiu il residera parmi les Justes.
Prions le Tout-Puissant de bien vouloir prodiguer sa consolation a l’Auguste Famille Royale et a nous tous. Rendons-lui grace d’avoir heureusement permis a notre Souverain de laisser un heritier pour Lui succeder et suivre Sa voie :je veux nommer son fils bien-aime, Hassan II, Dieu lui accorde gloire et lui prete assi tance. Note voeu le plus cher est que Sa Majeste Hassan II soit une benediction du Ciel pour notre chere patrie et pour tout le peuple marocain. Nous Lui souhaitons du plus profound de notre ame, bonheur, prosperite et longue vie. Amen.
De son cote, le secretaire general du Conseil des communautes israelites, David Amar, publia un communique dont les termes grandiloquents temoignaient cette fois d’une totale sincerite qui ne devait rien aux necessites du protocole. Le message fut integratement repris en premiere page de l’organe des communautes, la Voix des communautes, dans sa livraison du 6 mars 1961:
La population marocaine tout entiere a ete ebranlee au plus profond d’elle- meme a l’annonce du desastre national. Le roi Mohamed V n’est plus. Notre
cœur saigne et nos âmes se lamentent à l’évocation de la perte cruelle de notre Souverain Bien-Aimé. La louange recule d’impuissance, car Sa Majesté était au-dessus de toute louange. Les mots sont vains et les formules vides pour exprimer Sa grandeur et Sa magnanimité, Sa paternelle autorité, la finesse de Son esprit ouvert à toutes les disciplines, l’admirable constance de Son caractère, quelles que fussent les épreuves qui jalonnèrent sa trop brève existence. Rarement règne fut plus auréolé par l’amour et l’affection d’un peuple reconnaissant. Mohamed V, que Dieu L'accueille en son sein, L’assoie à Sa droite parmi les justes, restera le Libérateur et le père de la Renaissance nationale. Aussi haut que l’on puisse remonter dam l’histoire de Son règne, on retrouve avec émotion les preuves incessantes de l’affection pleine de ferveur que Lui rendait Son peuple, et plus particulièrement le judaïsme marocain.
Nous nous remémorons avec gratitude ta lutte vigoureuse et sans ambiguité qu’il opposa à 1'application au Maroc des lois d’exception. Nous n’oublierons jamais que c’est Lui qui, dès l’aube de l'Indépendance, a proclamé la pleine citoyenneté des juifs marocains sur un plan d’égalité complète avec nos compatriotes musulmans. Il y a seulement dix jours, Il nous affirmait avec vigueur que c’était me constante de la politique marocaine. Il nous parlait de la nécessité de l'unité et de la cohésion de la Nation, dont nous formons partie intégrante. Sa voix s’est éteinte à jamais, mais, dans le cœur de Ses sujets, Son glorieux souvenir reste impérissable, et l’écho de Ses paroles retentira à jamais.
Au nom du Conseil des communautés et du judaïsme marocain tout entier, nous élevons nos prières pour le repos de Son âme, et, avec la même ferveur, nous prions le Seigneur d’accorder longue vie et long règne à S. M. Hassan IL Puisse Son règne être aussi glorieux que celui de Son Auguste et Illustre Père.
À peine disparu, Mohammed V entrait dans la légende, et la communauté juive ne fut pas la dernière à porter crédit à certaines rumeurs selon lesquelles le défunt souverain était apparu en rêve à son fils pour lui faire une dernière recommandation : « Garde bien les Juifs, ils sont sous ta protection ! »*
Le prince héritier Moulay Hassan, vice-président du Conseil des ministres, monta sur le trône le 26 février 1961. Le nouveau monarque, qui prit le nom de Hassan II, entama alors un règne qui devait durer trente-huit ans et quatre mois, jusqu’à sa disparition, le 23 juillet 1999.
L’arrivée sur le trône du nouveau souverain inaugura une période de répit pour le judaïsme marocain, traumatisé par l’affaire du Pisces. En politique étrangère, Hassan II, poursuivant au début l’orientation tiers-mondiste adoptée à la fin du règne de son père, puis infléchit celle-ci petit à petit afin de ne pas provoquer de remous inutiles. Ainsi, il remit diplomatiquement à plus tard, sans fixer de date, la visite de courtoisie à Moscou à laquelle s’était engagé Mohammed V après la visite de Leonid Brejnev à Rabat. De même, il demanda au président Gamal Abdel Nasser de reporter le voyage qu’il devait effectuer au Maroc en mars 1961.
Le même mois, cependant, le secrétaire général de la Ligue arabe, Abdelkader Hassouna, se rendit à Rabat pour s’assurer qu’aucun changement n’interviendrait dans la position marocaine sur l’émigration juive et à l’égard d’Israël. Il repartit rassuré, en apparence. Pourtant, dès le mois de mai 1961, sans promulguer une amnistie officielle, Hassan II fit libérer sous caution les jeunes militants sionistes emprisonnés qui s’empressèrent de quitter le pays sans que la police n’intervînt pour les en empêcher.
Un plus grand libéralisme présida à la délivrance des passeports, à tel point qu’à Casablanca les services concernés furent débordés par les demandes. Peut-être pour tenter d’enrayer cet exode, le comité de la communauté locale fit lire, en août 1961, dans toutes les synagogues, un message affirmant que la délivrance des passeports se poursuivrait sans entrave, et demandant à ceux qui n’avaient pas besoin, dans l’immédiat, de ce document, de ne pas assiéger les bureaux de l’administration afin de permettre aux personnes qui devaient impérativement voyager d’être servies les premières.
En fait, les candidats au départ ignoraient tout des discrètes tractations entamées par le Mossad avec Hassan II, en vue de parvenir à un accord relatif à l’émigration des Juifs marocains vers Israël, un accord négocié par Alex Gatmon, le nouveau chef de la Misguéret (« le Cadre »), l’organisation clandestine fondée par le Mossad pour assurer l’autodéfense de la communauté juive et l’immigration clandestine.
Alex Gatmon était vite arrivé à la conclusion que, si rien ne changeait, les résultats, obtenus à un prix très coûteux, resteraient limités. Cela avait toujours été la position du Congrès juif mondial, opposé à l’organisation d’une immigration clandestine vers Israël. Le CJM préférait, par principe, la voie de la diplomatie discrète, en définitive plus prometteuse et efficace. La politique plus libérale d’octroi des passeports renforça la position de Nahum Goldman, qui estimait que, en l’absence de tout danger réel pour la communauté juive marocaine, mieux valait mettre un terme aux départs clandestins et, éventuellement, engager le dialogue avec les autorités de Rabat. Le chef du Mossad, Isser Harel, était arrivé à des conclusions similaires. Cependant, méfiant, il voulait garder deux fers au feu. Parallèlement à la recherche du dialogue, il ne fallait pas, selon lui, renoncer à l’aiguillon de l’immigration clandestine qui gênait le gouvernement marocain sur lequel on devait continuer à exercer une pression. Après le naufrage du Pisces, il donna l’ordre de reprendre à tout prix les départs clandestins pour remonter le moral des militants et démontrer aux candidats à l’émigration que celle-ci se poursuivait malgré tout, voire se faisait plus audacieuse.
À la place de la frêle embarcation qu 'était le Pisces, un bateau italien de 500 tonneaux, rebaptisé Cocus, fut affrété. Il était capable de transporter jusqu’à deux cents passagers par traversée et avait Cadix pour port d’attache. Au lieu de la côte méditerranéenne, trop éloignée des centres juifs, l’embarquement se faisait désormais sur la côte atlantique, près de Fédala.
Au cours des six premières traversées, le Cocus transporta près de 900 émigrants clandestins. Parallèlement, une opération, trompant la vigilance des autorités marocaines, permit le départ de 500 jeunes juifs âgés de 7 à 17 ans, officiellement pour rejoindre une colonie de vacances en Suisse, en fait pour un aller sans retour. Ces départs, à cause des multiples arrestations aux frontières espagnoles, étaient loin de passer inaperçus. La presse nationaliste ne manquait pas d’en faire souvent état. Le 10 mai 1961, l’organe en langue arabe de l’Istiqlal, ElAlam, allait jusqu’à demander la peine de mort pour les émigrants clandestins : « L’immigration des Juifs marocains vers Israël devrait être punie de mort, car elle équivaut à un acte de haute trahison. La peine de trois ans de prison qui a frappé les 11 juifs arrêtés, alors qu’ils tentaient de quitter illégalement le pays, est insuffisante… »
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf- De la tragédie du Pisces à la reprise de l'émigration
Notre Maître, le Grand Rabbin Ytshak Abehssera, assassiné pour le Kidouch Hachem
Rav Yaakov Abehssera
L’auteur est l'arrière petit fils de Rabbi Ytshak Abehssera.
Notre Maître, le Grand Rabbin Ytshak Abehssera, assassiné pour le Kidouch Hachem
Comme les plus grands
Notre saint Maître, "Lumière des six jours”, le Rabbin Yaakov Abehssera, célèbre dans le monde entier; laissa à sa mort quatre fils dont voici les noms: L'aîné, Rabbi Massoud, son cadet Rabbi Aharon, son troisième Rabbi Abraham et enfin son quatrième, sujet de notre propos : Rabbi Ytshak. Le Rabbin Yaacov le nomma Ytshak à la mémoire de Ha'ari zal (Rabbi Ytshak Louria Achkénazi) et cela après qu'on lui fit savoir en rêve que cet enfant aura en lui une étincelle de l'âme du Ha'ari zal.
Tel père tel fils
Et en effet, depuis sa plus tendre enfance on put observer en lui des forces spirituelles particulières. Un des faits les plus connus de son enfance eut lieu lorsque Rabbi Yaacov et ses ouailles voulurent réciter la bénédiction de la lune mais en furent empêchés par les nuages qui la cachaient.
Voyant cela, Rabbi Yaacov ordonna qu'on fasse venir son jeune fils Ytshak. Quand vint l'enfant, Rabbi Yaacov lui dit : "Mon fils, vois-tu tous ces fidèles? Ils attendent de bénir la lune mais elle refuse de paraître." L'enfant leva son regard vers le ciel et dit : "Lune, n'as-tu pas honte de te cacher alors que tous ces fidèles t'attendent pour recevoir ta bénédiction?" Tout de suite devant les yeux ébahis des fidèles, la lune fit son apparition dans toute sa splendeur.
Ainsi Rabbi Ytshak devint de plus en plus célèbre. Il s'enfermait jour et nuit dans une mansarde pour se plonger dans l'étude de la Torah.
Laisse aux autres le soin de te louer
Rabbi Ytshak était versé dans l'ensemble de la Torah. Sa piété et sa sainteté allaient de pair avec sa connaissance des écritures. Dans ce paragraphe nous allons présenter ce que d'autres saints ont écrit au sujet de Rabbi Ytshak, sur son étude de la Torah, sur sa piété, sur sa sainteté et sur toutes ses autres qualités.
Rabbi Israël Abehssera – Baba Salé, célèbre dans le monde entier, était le neveu de Rabbi Ytshak. Ce dernier était son parrain-Sandak pour sa circoncision. De plus, Rabbi Ytshak fut son Maître et étudia avec lui la Torah pendant cinq années consécutives.
Baba Salé racontait qu'il acquit de son oncle une grande vertu: celle de ne jamais se fatiguer, de toujours savoir réunir ses forces pendant l'étude de la Torah, car malgré le fait d’être extrêmement sollicité toute la journée par ses fidèles, la nuit il se plongeait dans l'étude et jamais il ne montrait des signes de fatigue ou de lassitude. Baba Salé ajoutait : "Je me fatiguais et lui qui était plus âgé que moi restait frais et dispos." En dehors de cela, Baba Salé, dans sa préface sur les livres de Rabbi Ytshak écrivit les lignes suivantes : "Moi, le plus jeune, j'ai vu ce Gaon, ce grand chêne dans la colline, poussant sur l'eau et la source de la connaissance, qui mettait sa piété au-dessus de son savoir, et qui de plus était simple et droit devant son Créateur. Il était lié par les liens de l'amour du Créateur et sa crainte devant la Présence Divine. Celui-là, c'est le Saint, le Juste, mon Maître le Grand Rabbin Ytshak Abehssera que sa sainte mémoire soit toujours vénérée…
Les actes extraordinaires et les faits incroyables de Rabbi Ytshak sont maintenant connus dans le monde entier. Sa sainteté et sa piété sont les témoins de sa grandeur et de sa personnalité
Et maintenant, voyez et observez l'action d'un Tsadik dont tous témoignent de la grandeur et de la sainteté; un véritable Tsadik dont tous les faits sont accomplis pour la sanctification de Dieu. Tous mes propos sont évidents et je ne fais que mon devoir en les tenants, car j'ai été son disciple et il est mon Maître.. .
De plus, Baba Salé écrivit un Piyout en l'honneur de son oncle Rabbi Ytshak, en voici la première strophe : "Je chante en l'honneur de mon ami ma splendeur, mon oncle auréolé de la force du Haaari״. Dans un autre couplet il ajoutera : ”Il fut absolument parfait, débordant de qualités. ״ Un autre de ses neveux fut Atérét Rochenou, Rabbi David Abehssera, (Que sa mémoire soit vengée) bien connu pour ses jeûnes, et son attitude d'ascète. Lui aussi composa un Piyout en souvenir de son oncle Rabbi Ytshak, en voici une partie :
Mon oncle, ma splendeur, mon témoin, me fut enlevé
Son cœur était pur envers Dieu et les hommes
Son âme aspirait à l'étude de la Torah…
Le Rabbin Makhlouf Abehssera [Petit fils de Rabbi Aharon] raconte dans la préface de ses livres "Mikhlal Yofi" et "Kohelet Yaacov
sa propre vie et son attachement à Rabbi Ytshak. On peut voir dans ses propos son admiration et sa timidité devant ce saint homme qu'il dénommait "Le Saint Rabbin".
Rabbi Makhlouf qui a été juge au Tafilalet, et le disciple du Atérét Rochenou, Rabbi David Abehssera (Que sa mémoire soit vengée) écrivit également un Piyouî en l'honneur de son oncle : Il étudiait la Torah nuit et jour, il était modestie et piété… Saint, unique…
Rabbi Meir, [Fils de Baba Salé] connu comme Baba Meir ajouta lui aussi un Piyout de son cru : « J'entonne ma chanson, dans le sein de ma communauté de fidèles, en l'honneur du Saint Divin Rabbi Ytshak, Lion fils de Lion, ma force et ma couronne… »
Ces citations d'éminents rabbins démontrent la grandeur de Rabbi Ytshak.
Dieu révèle ses secrets à ceux qui le craignent
Rabbi Ytshak allait constamment de l'avant, une partie de son action incluait la boisson de la Mahia. Boire la Mahia n'était pas à ses yeux une vaine chose, mais plutôt un acte où se cachaient des secrets inouïs, qui lui permettaient d'opérer des Tikounim – réparations inaccessibles à notre entendement.
On raconte qu'une fois, Rabbi Yaakov Abehssera était en compagnie d'un émissaire d'Erets-Israël et ils étaient en difficulté devant un texte très difficile. Rabbi Yaakov fit appeler son jeune fils Rabbi Ytshak et lui soumit le passage en question. Rabbi Ytshak leur dit : « Ne savez vous pas que je ne puis me pencher sur un texte sans la Mahia ? » Le Rabbin envoya chercher de la Mahia. Après avoir bu, Rabbi Ytshak plongea dans le cœur du problème et émit des propos très élevés. L'émissaire d'Erets-Israël était en admiration devant le jeune Ytshak et il dit : « En Erets-Israël, nous n’avons pas des gens de cette valeur! » Même lorsque sa famille voulut l’empêcher de consommer de la Mahia, toutes leurs tentatives échouèrent, et le ciel l'aida à continuer dans la voie qu'il s'était tracée. Voici une histoire à l'appui de ces dires.
Une partie de la famille qui n'appréciait pas le fait que Rabbi Ytshak boive exagérément, le harcelait en exigeant, vainement, qu'il cesse de boire de la Mahia. Lorsqu'ils virent que tous leurs toutes leurs tentatives échouaient, ils escamotèrent l'échelle qui menait à sa mansarde pour qu'ils puissent veiller à ce que nulle personne ne lui livre la boisson. Quand Rabbi Ytshak comprit que dorénavant il n'aurait pas de Mahia à sa volonté il pria Dieu de l'aider. En ce temps là vivait tout près du logis de Rabbi Yaakov une femme qui distillait de la Mahia à base des dattes de palmiers qui poussaient dans sa cour. Sa Mahia était considérée comme la meilleure et lui permettait de vivre dignement de sa vente. Or, juste au moment où Rabbi Ytshak fut privé de la boisson, sa Mahia ne réussit pas et elle en fut très consternée. Elle pria et fit un vœu que si sa Mahia redevenait ce qu'elle était, elle en porterait tous les jours à Rabbi Ytshak son voisin qui tout en se dédiant entièrement à l'étude de la Torah aimait boire de la Mahia.
Et voici que son premier essai après sa prière réussit pleinement. Elle se hâta de remplir un carafon de Mahia et le porta à son voisin. Là, elle s'aperçut que l'échelle de sa mansarde avait été enlevée. Elle l'appela plusieurs fois et quand il l'entendit et comprit de quoi il s'agissait, il lui demanda de poser le carafon sur le bord de sa fenêtre qu'il pouvait atteindre facilement. Il lui recommanda de continuer à déposer des carafons de Mahia sur le bord de sa fenêtre si elle voulait continuer à réussir sa Mahia. Alors que la famille de Rabbi Ytshak se réjouissait d'avoir réussi de l’empêcher de boire à sa guise, la voisine continuait à lui livrer la quantité de boisson dont il avait besoin. Ceci dura ainsi jusqu'au jour où la voisine n'eut plus de carafons chez elle, et vint demander qu'on lui donne les carafons vides qui étaient chez Rabbi Ytshak. Alors tous comprirent que le Ciel aidait Rabbi Ytshak à se procurer de la Mahia et qu'il ne fallait donc pas l’empêcher d'en boire.
Notre Maître, le Grand Rabbin Ytshak Abehssera, assassiné pour le Kidouch Hachem