מורשת יהדות מרוקו

שיר זה נתגלה למורנו ורבינו זצוק״ל בחלום בליל שבת קודש, וכתבו במוצאי שבת קודש.

פיוט לכבוד התורה סי׳ אני ברוך רפאל חזק.

א שורר שירה, לכבוד התורה, מפז יקרה זכה וברה,

נ אמן שמו בחר בעמו, להיות לו לשמו, אומה נבחרה,

נ גלה בכבודו, על סיני הודו, קרא לעבדו, לקבל תורה,

נ תנה לנו על יד רועינו משה רבינו, בחיר כל נברא,

נ אמן ביתו, הביט בדמותו גם נבואתו, מראה מאירה,

י שמח ישראל, באהבת אל כי הוא מנחיל אל, ללומדי תורה.

י ש העולמות, הם הנעלמות, מעלות רמות, לדורשי תורה,

ב רוך אבינו, אשר זיכנו, וקידשנו, בדברי תורה,

ר בת נעימה, תורה תמימה, פתי מחכימה, עין מאירה,

ו משיבת נפש, אשר בה חפץ, נותנת חופש, לכל סוחרה,

כ י היא חיינו, אורך ימינו, גם תשיג לנו עושר תפארה,

כ ל דרכיה, הליכותיה, ונתיבותיה, שלום ואורה,

ר וב שלום להם, אשרי חלקיהם, מכשול אין להם, אוהבי תורה,

פ יקודים ברים, מצות ישרים, מדריכים מורים דרך ישרה,

א שרי הגבר על יצרו גובר, מישרים דובר, עוסק בתורה,

ל א יירא לבו, משונאו אויבו, בטוח לבו, בזכות התורה,

ח זק גואלי מלא משאלי, לב זך ברא לי, רוח טהורה,

ח י צור מגיני, זכני לבני, גם בני בני, עוסקים בתורה

ח נון ענני, מחטא נקני, גם תצילני, מכל עבירה,

ז ך טהרני, תורה הוריני והדריכני בנתיב הישרה,

ק דוש חונני אל תטשני וקדשני, בקדושת תורה,

ק יים אל סלעי, אורי וישעי, לעבדך רְעֵה, היה לי סתרה

ק בל שועתי, שעה רינתי, גם תפילתי, לך עטרה.

ידוע דברי הקדמונים: ״קבלה היא, הזמירות שנתפשטו בקהילות ישראל נאמרו ברוח הקודש״.

מקנס — ירושלים דמרוקו-יצחק טולידאנו-התשס"ז

השני הוא מיודענו, גדול המשרוררים והפייטנים של מרוקו, ר׳דוד בוזגלו אשר עליו נאמר: מ־דוד (המלך) ועד ל־דוד (בוזגלו), לא קם כ־דוד.

ר׳ דוד בהגלו

אחד המפורסמים והבקיאים בשירה ובמוסיקה הקלאסית, האנדאלוסית העשירה היה המשורר והפייטן הנשגב ר׳ דוד בוזגלו, אשר ידע להכתיר גם שירת מרוקו בעטרת שירת יהודי ספרד. ר׳ דוד בוזגלו העמיד תלמידים רבים, ובזכותו שירה עתיקה זו עדיין קיימת ומושמעת בקרב יהודי מרוקו בלבד, רק קטעים מעטים ממנה, מוכרים עדיין בתוניסיה ואלג׳יריה.

ר׳ דוד נולד בשנת תרס״ד (1904) בעיר הגדולה קאזאבלנקא שבמרוקו, להוריו רחל ושלום בוזגלו ז״ל. ר׳ דוד זכה כפייטן נעלה , בין ציבור הפייטנים, בשל קולו הערב כמתנת־אלוה ממעל וכנעים זמירות ישראל, ויחד עם מקהלתו היה מצליח בניגוניו להבקיע שחקים. ראשו היה כמעין מקלט, האוצר בתוכו ניגונים רבים לאין ספור, כאדם הקורא מכל הכיוונים. רבו המובהק היה ר׳ חיים עטר ז״ל, שהיה בא במיוחד ממראכש, כדי ללמדו את השירים והניגונים ובתוך זמן קצר, למד את כל הספר ״שיר ידידות״ עד שבקיאותו בו בעל־פה הייתה מפליאה, אך גורלו המר התאכזר לו ומאור עיניו נלקח ממנו עוד בשנת תש״ט 1949.

אף על־פי־כן, האיש הזוהר הזה שב והאיר בהופעותיו את קהל שומעיו שהוקסמו והתלהבו כתמיד מכל אמרי־פיו, במיוחד ה״מולועין״, אוהבי השירה, שנהגו לשבת לצידו או סביבו ונהנו מסגנון שירתו וחוכמתו כאחד.

ר׳ דוד היה בעל קול חזק העשוי מיתרים רבים, עשה חיל כזמר, פייטן חזן, מורה, מדקדק, וכאספן כאחד. הוא היה ניחן בזיכרון פנומנאלי, היה קולט על נקלה שירים בערבית כבעברית, ובניגונים שונים, ללא רשם־קול ורישום תוים, מהמון העם ואף מאצל נגני חצר הסולטאן, עד שיצא שמו לשם ולתהילה כגדול המשוררים והפייטנים במרוקו. סגנון שירתו המיוחד דומה מאוד לשירתם של משוררי ספרד. ר׳ דוד השתלט במהרה על כלי־נגינה שונים, על־ אף מזגו הסוער. הוא גם זכה לכינוי ״משורר המאקאמים״, נוסח ספרד, כדרך הערבים שחילקו את סולם הקולות ל״מאקאמים״. נישא על כפיים, היה מופיע ברוב הדרו ותפארתו בשמחות: ברית מילה, בר־מצווה או חתונה.

זוכרני בימי חורפי, כאשר היה מוזמן למכנאס עירי, ל״טכס הבקשות״ שהיה נערך לכבודו בלילות שבת החורפיות, בתקופת הבקשות. בשבת זו, כל בני הקהילה במכנאס, חובבי השירה, היו צובאים ונדחפים , כדי להצליח למצוא מקום ישיבה או פינה כלשהי בבית הגביר דוד בן שימול נ״ע, ב־מללאח החדש Le Nouveau Mellah בו היה נערך טכס הבקשות. השמועה על עריכת הבקשות בנוכחות ״למעללם״(המומחה) בוזגלו הייתה עושה לה כנפיים בכל ה־מללאח והמונים היו מקדימים לקום לפני האשמורת, כדי להיות ראשונים ולזכות אולי גם בפינה צדדית בבית הרחב של הגביר דוד בן שימול.

ולמחרת ביום שבת, שיחת היום הייתה רק על הבקשות , על בוזגלו ועל המנגינות החדשות שהשמיע, ובמיוחד על הפיוטים החדשים שחיבר והביאם עימו באמתחתו והשמיע אותם בליל הבקשות.

כנערץ בין ההמונים, היה האורח הנכבד מלהיב את הנוכחים כשהוא מעלה בכוח נגינותיו וקולו הערב את אלה שזכו לראותו ולשמוע את קולו.

אחד מחוובבי השירה והפיוט העברי הוא הרב שלום משאש שליט״א, שהיה רבה הראשי של יהדות מרוקו והיום רבה הראשי וראש אבות בתי הדין ומו״צ בירושלים. הוא היה אחד ממעריציו של ר׳ דוד בוזגלו בשל קולו וסגנון שיריו. הרב ש. משאש עצמו היה בעל קול נעים, ועל ר׳ דוד בוזגלו כתב בהקדמה שבקובץ הפיוטים ״שירי דודים השלם״ של הרב מאיר אלעזר עטיה:

״נראה לי כעת לפרש שיורי זמרה, מה שנשאר מדור הקודם, דור של המשורר הנשגב הרב דוד בוזגלו ז״ל, יחיד היה בדורו, אשר ברוחו העז והכביר ידע להתאים הזמרה עם רגש הלב, וכל כולו רועד ורוגש ומזיע בהתלהבות גדולה באומרו השירה, בקולו הנעים המופלא אשר חננו ה׳ עד כדי כך שהוא משבר הלבבות בקולו קול עוז, בנעימה קדושה ובכוונה עצומה ״ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה׳ עמו״ .

רבה הראשי לשעבר וראש אבות בית דין בפתח תקוה, הרב משה מלכה כותב גם הוא, על ר׳ דוד בוזגלו בהקדמתו של אותו קובץ:

אבי השירה והזמרה בימינו היה המשורר הנעלה, הרב דוד בוזגלו ז״ל. הוא חדר אל אוצר השירה של ימינו, כבש את כל דרכיה, ומילא כל צפוניה, שם בכליו את כל מחמדיה, חדשים גם ישנים, את הכל הקליט במוחו החשמלי, ואיזן וחקר ותיקן צליליה, שקל בפלס השיר את משקליה השונים, והוסיף עליה משול שירים שקולים ומלאי רוח, חן ונעימות, ביחוד הפליא והגדיל לעשות בשטח זה שדאג להפוך את כל שיר ערבי חילוני לשיר דתי טהור ונקי״. . .

בשנת תשכ״ח (1968) עלה ר׳ דוד ארצה לחיות בה ולחונן את עפרה. מיד בהגיעו לארץ, ערך ועד העדה המערבית בירושלים, ערב מיוחד לכבודו. זה היה בחג החנוכה. כאיש קול ישראל, הוזמנתי לערב זה בו נכחו מיטב הפייטנים בארץ, אשר בעצם, כולם היו תלמידיו לשעבר. כן נכחו אז רבנים ואישי־ציבור רבים. אחר הדלקת נר חנוכה (נדמה לי שהיה של ליל האחרון), נתבקש ר׳ דוד לומר כמה מלים. ברצון רב ענה , אך תנאי אחד העמיד-להוציא את כל״ אביזרי ההקלטה״ מהמקום, ולא, יעזוב הוא את המקום. כל תחנוני אנשי ועד העדה המערבית לא עזרו, גם תלמידיו ניסו אז להסביר לו את ערך הערב הגדול הזה ולשכנעו להסכים, אבל הוא בשלו, ולא אבה בשום פנים ואופן שנקליט אותו, ולצערי הרב, המפסיד העיקרי, זה היה אני, ואז חזרתי כלעומת שבאתי. כאמור בלית ברירה, התקבלו תנאיו וכטוב לבו מהערב המהנה, שר בחופשיות מלאה ואף השמיע לנוכחים פיוט שהכין בו במקום ושר אותו בעל פה מבלי לכתוב אותו. אחרי־כן הסביר בעברית צחה את מהות החנוכה ועמד על משמעות ״מזמור שיר חנוכת הבית לדוד״ (תהלים ל׳), שרגילים הספרדים לומר אחר הדלקת נר החנוכה . זוכרני שכל הנוכחים, חוץ ממה שהוקסמו מהעברית הרהוטה שבפי ״העולה החדש הטרי״ שהגיע זה עתה, נשארו גם המומים ופעורי־פה מחוכמתו ורוחב ידיעותיו.

ר׳ דוד קבע אח״כ את דירתו בקרית־ים ומשם המשיך לפעול ולחבר עוד שירים ועל־אף גילו, לא תש כחו ולא נס ליחו, עד שביום כד׳ מנחם־אב תשל״ה (1975) החזיר את נשמתו לבוראו.

המעציב בכל מסכת חיי־המנוח, הוא הסירוב והעקשנות בהם עמד כל ימי חייו שלא להקליט אותו, למרות שהיה יכול להיהפך בין לילה לאיש אמיד, אך העדיף להישאר ״איש עני״ ולא לערוך הקלטות. בקושי רב הצליח פרופ׳  ח. זעפרני להקליט כמה שירים מפיו. הוא גם לא אבה לרכז פעם את כתבידשיריו וכן ההספדים שנשא פעם על אישים בחייו, וכך הכל ירד עימו לקבר. אולי זה היה רצונו הגדול.

אנחנו מביאים אחד משיריו בערבית בשילוב מילים בעברית (מטרוז)

השיר: ״ארגב יא לעאלי״. לחן – סאחלי, נועם – עלאס יא גזאלי, מלים ר״ד בוזגלו:

פזמון: ארגב יא לעאלי, ורגב יא לעאלי,

עמל פחק איסמך לעזיז, אם לא בגללי,

ארחם יא דאיים, שוכן שמים, קלבי למג׳מור.

אל חי הנעלם, ג׳יתנא מן צ׳ללאם, אויב תזמור.

ספפית פיא עדיאני, גולי עלאס, לחרפה נתתני, גולי עלאס

גולי עלאס, דל נחלש,(2) עלאס יא לעאלי

מא חדני ברוחי, אתה מבטחי מגן בעדי, וליך תא נאדי,

פין מא מסית ג׳אדי, להיות עמדי ספית פייא וכו'…

לא תכייב רז׳איה, הוָה והָיָה,

לפדות ממכרי, מלמדון, ופחארי

עתק יא לבארי, עוז נאדרי,

ספי פייא וכו'…     (שירי דודים עמי 280)

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו- ר׳ דוד בהגלו

בתחילת המאה ה־19 חיברו ר׳ שמואל אלבאז ור׳ עמור אביטבול בצפרו פיוטים רבים שבהם תיארו את המצב הרעוע ואת הסכנות התכופות שארבו ליהודי המקום. הם נותנים דרור בשיריהם גם להרגשת ההצלה הפלאית שפיעמה בלבם, בשעה שדיכא השלטון המרכזי את שבטי ה״מהאווש״ הברבריים, שהתמרדו נגדו והחרידו בתוך כך את שלוות הקהילה היהודית.

על התמרדותם של שבטים נוספים – שבטי האודאייא – ועל הסבל הרב שנגרם עקב כך לקהילה היהודית בפאס נתחברה בין השנים 1832-1825 קצידה בערבית יהודית, ״לקצידא דלכור״ (=שיר הפגזים), בידי משורר החותם בשם שמעון, כנראה שמעון רודאני.^, השיר מתאר את ההרס הרב שהיה מנת חלקו של המלאח בפאס זדיד (=פאס החדשה) ואת המחסור במצרכי מזון ששרר בו עקב ניסיונותיו של המלך מולאי עבד ארחמאן לדכא את מרד האודאייא, שנמשך יותר מעשר שנים, ולהוציאם מן העיר פאס, שאליה נהגו לפלוש ושבה עשו שמות בקרב האוכלוסייה היהודית והמוסלמית כאחת. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1834 (תקצ״ד), נהרגה על קידוש השם באותה עיר הצעירה סוליכה חג׳וויל מטנג׳יר, אשר העלילו עליה שכנים מוסלמים כאילו הסכימה להתאסלם וחזרה בה. מותה במות קדושים ועמידתה האיתנה של הצעירה היפה מול הניסיונות הבלתי־נלאים של השלטונות המוסלמיים להביא אותה לידי שמד הותיר רושם עז בכל הקהילות היהודיות ברחבי מרוקו, ושירים רבים נתחברו בפאס ומחוץ לה הן בעברית והן בערבית יהודית לתיאור יופייה, גבורתה ועוז רוחה של סוליכה. עקב כך היא נהפכה לדמות אגדית, שהמשיכה וממשיכה לעניין משוררים וחורזי חרוזים.

הערת המחבר: בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה העשרים נכתבו אף מחזות בספרדית ובאנגלית על דמותה של סוליכה הצדיקה. ראה על כך הטל, ביבליוגרפיה, בערך ״סוליכה הצדקת״ שבמפתח השמות. בשנת 1952 שימשה במרוקו דמותה של ״סול הצדיקה״ נושא לתחרות חיבורים בעברית מטעם חברת ״מגן דוד״ להפצת השפה והספרות העברית במרוקו, והפרס הראשון הוענק לר׳ חיים שושנה ז״ל (שהיה לימים דיין בבית הדין הרבני בבאר־שבע), שחיבר פואמה ארוכה עליה. ראה את החוברת: תוצאות ההתחרות הספרותית לשנת תשי״ב, בהוצאת חברת מגן דוד, קזבלנקה [חש״ד]. גם המשורר ארז ביטון הקדיש שיר לדמות אגדית זו. ראה ספר הנענע, תל־אביב תשל״ט, עט׳ 29-27, תחת הכותרת ״קסידת סוליקה״.

בשנת 1862 (תרכ״ב) ולאחריה נכתבו במכנאס שירים רבים בשתי השפות היהודיות על מעלליו, שנאתו ליהודים וסופו המר של מורד במלכות בשם זילאלי בן רקייא המכונה ״למעגאז״ (=העצלן), אשר הצליח לקבץ סביבו שבטים ברבריים ויצא בראש צבא לכבוש את מכנאס. לאחר הוצאתו להורג של המורד נהגה הקהילה היהודית במכנאס לחוג חג פורים מיוחד ־ ״פורים דלמעגאז״ – ביום טז באדר. השירים הרבים שמצאתי בכתבי־יד נכתבו כולם בידי משוררים שהיו עדים למאורעות, כגון ר׳ שמואל בן אהרן עמאר (אשר שירו העברי יובא להלן), ר׳ יהודה בן יוסף ברדוגו, ר׳ יוסף בן שטרית ואחרים שנשארו ברובם אלמונים, אולם גם ר׳ יוסף משאש (1974-1890) חיבר על אותו מאורע שיר ארוך בן 62 מחרוזות בשנת 1924 (תרפ״ד), בהסתמכו על השירים הקדומים.

בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה העשרים נתחברו שירים אירועיים רבים, בערבית יהודית בעיקר, בידי משוררים מצפרו: ר׳ יחייא אדהאן, ר׳ שלום אזולאי, ר׳ חיים אהרן מאמאן ור׳ ראובן אג׳ייני. כל השירים מתייחסים לתקופה זו או אחרת בזמנם של שלושת המלכים ששלטו אז זה אחר זה במרוקו -מולאי אל־חאסאן, מולאי עבד אל־עזיז ומולאי עבד אל־חפיץ׳ – ומתארים את ניצחונותיהם על השבטים והאוכלוסיות השונות אשר התמרדו נגד שלטונם או סירבו להכיר בסמכותם. הם גם מגוללים את ההתנכלויות שהתנכלו מנהיגי המרידות השונות לקהילות יהודיות שנמצאו באזורים שתחת השפעתם, כגון קהילת צפרו. הפיוט של ר׳ שלום אזולאי ״שירו אמוני, הודו לה׳״ נכתב בסיון תרס״ד (1904), לאחר ש״נהרג באורח פלא השר הצורר [=עומאר ליוסי], אריה משחית אשר אכל את יעקב בכל פה וכל העולם שמחו לאידו״.שיר אחד של ר׳ ראובן אג׳ייני בערבית יהודית ושיר עברי של ר׳ חיים אהרן מאמאן נכתבו לאחר שנתפס ועונה למוות בשנת 1909 מנהיג המרד הידוע מהרי הריף, זילאלי בן דריס זרהוני המכונה ״בו חמארא״(=בעל האתון), אשר גרם סבל רב ליהודים שנמצאו תחת השפעתו, כגון יהודי תאזא. הדים לסבלה של קהילה זו בין השנים 1904-1897, כאשר נאלצה לגלות ממקום מושבה ולהתפזר בין קהילות אחרות בצפון מרוקו, נמצאים בשיר ערבי־יהודי שנכתב כנראה בידי משה בלילתי מתאזא; הלה גם העתיק את כתב־היד שבו רשום השיר. מאותה תקופה רבת מהומות בתולדות מרוקו נשתמרה בעל־פה גם קצידה ערבית־יהודית המתארת את הפגזת קזבלנקה על ידי אניות מלחמה צרפתיות בשנת 1907.

גם לאחר שנאלץ בית המלוכה המרוקני לחתום בשנת 1912 על הסכם הפרוטקטורט עם צרפת, הסכם שהיה אמור להחזיר את היציבות והביטחון למרוקו, נמשכו המהומות והאנדרלמוסיה בחלקים שונים של המדינה. על הקטל שנעשה ביהודי פאס בשנה שנכנסו אליה הצרפתים לא גיליתי עד כה שיר כלשהו, אך על אשר אירע בתאפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו לאחר מכן כתב יחייא בן מכלוף אדהאן קינות רבות בעברית וקצה אחת ארוכה מאוד בערבית יהודית. בשנת 1919 פשטו שבטים ברבריים על כפרים ועיירות בתאפילאלת ועשו בהם שמות תוך התנכלות לקהילות היהודיות שבמקום. ביום שבת יד בכסלו תר״ף הוצא להורג בלא כל סיבה סבירה המנהיג הרוחני של קהילות אלה, המקובל ר׳ דוד אביחצירא. רצח זה היה טראומה של ממש בקרב האוכלוסייה היהודית, והרגשת הייאוש שאחזה ביהודי תאפילאלת היא המזינה את שיריו של יחייא אדהאן.

שירו הערבי היהודי של יחייא אדהאן נכתב כנראה על פי הדגם של קצה ארוכה אחרת – ״קצת תאפילאלת״ – שחוברה כמאתיים וחמישים שנה לפני כן, ובה מתאר המשורר האלמוני בפרוטרוט את הזוועות שחוללה מגפת דבר נוראה בקרב קהילות באזור תאפילאלת, בהשמידה בשנת 1679 (תל״ט) משפחות שלמות וחלק גדול מן האוכלוסייה היהודית על רבניה, מנהיגיה, עשיריה וענייה. חשיבותה של קצה זאת אינה נעוצה רק בעתיקותה ובערכה הספרותי, שאינם מוטלים בספק, אלא גם בהיותה כיום המסמך ההיסטורי היחידי המעיד על אותה טרגדיה שהתחוללה בתאפילאלת במחצית השנייה של המאה ה־17. מסמך היסטורי יחידאי כזה הוא קצה נוספת בערבית יהודית, המתארת את חורבן המלאח של תהאלא בלב הרי האנטי-אטלס שבדרום מרוקו והעברת אוכלוסייתו היהודית בכוח למקום סמוך. גם שם היו שבטים ברבריים מקומיים – שבטי אי[ת] מזאל – מעורבים בעניין. בדומה לקצה על תאפילאלת נמצאה עד עתה קצת תהאלא במקור אחד ויחיד בלבד, אך שלא כקודמתה אין אפשרות לתארך אותה בדייקנות. כל שניתן לומר על פי נתוני כתב־ היד הוא, שהאירועים המתוארים התרחשו לכל המאוחר בתחילת המאה העשרים.

גם על מאורעות אשר לכאורה לא הייתה מעורבת בהן במישרין קהילה יהודית במרוקו נכתבו שירים בערבית יהודית. מתוך השירים שגיליתי האחד עוסק במלחמת העולם הראשונה בלא כל התייחסות ליהודים והשני במלחמת האזרחים בספרד, שבה נפגעו כמה יהודים ממליליה שבצפון מרוקו הספרדית. אשר למלחמת העולם השנייה, הרי, בדומה לכל יתר הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה, נקלעה גם יהדות מרוקו לאחר כיבוש צרפת לאיום הנאצי ולסכנת ההשמדה. רק אחרי שנחתו צבאות בנות הברית בקזבלנקה בנובמבר 1942 נשמו יהודי מרוקו לרווחה. כך נכתבו שירים רבים בערבית יהודית על עליית הנאציזם ועל ניצחונות בנות הברית עוד לפני היוודע התוצאות הסופיות של המלחמה ודבר השואה הנוראה.

אחרי מלחמת העולם השנייה כתב ר׳ מסעוד בן שבת בקזבלנקה פיוטים בעברית ובהם הסמיך את זכר השואה לגאולה שבהכרזת העצמאות, תוך שהוא מתאר את מלחמת הקוממיות ומזכיר את פועלם של דוד בן־גוריון, חיים וייצמן ומשה שרתוק.

שירים אירועיים־היסטוריים בשירת יהודי מרוקו-יוסף שטרית

תלמידו של אליהו הנביא

לאחר שהאזנתי לסיפורה של העיוורת, הרגשתי מדוכדכת וחשופה לגמרי אל מול מהלומות הגורל. לא היה לי שום הסבר לאי שוויונם של נכסי החיים בין בני אדם בפרט ובין יצורים אחרים בכלל. החלשים והמדוכאים זכו לאהדתי, אך במה בדיוק זה הועיל להם? אי הצדק, על כל צורותיו, שבר אותי. פפה, סבי היקר, הבחין במצחי הקמוט ופנה אלי.

"מה קרה לנכדתי היפה?" שאל אותי בחיוך. "תני לי לנחש, מישהו עשה לך מעשה קונדס מביך או שהציונים שלך צנחו לפתע?"

"שום דבר כזה, פֵפֵה" עניתי לו בנשיקה על לחיו. "הסיפור שהרגע שמעתי העציב אותי להחריד. לפעמים איני מבינה דבר בקשר לחיים, למוות, או לאומללות שאופפת אחדים מביננו".

"אז נכדתי המתוקה רוצה לדעת יותר על החיים ועל מרכיביהם העיקריים? זה חדש ומפתיע. חשבתי דווקא שהנושאים שמושכים אותך יותר הם ענייני צעצועים, בובות, חברות ומשחקים. ומה זעזע את חוש הצדק שלך? שפכי אור על הנסיבות שגרמו לשינוי כה חשוב בך!".

ישבתי מולו ופרשתי בקצרה את עיקר האגדה קורעת הלב שסופרה לי זמן קצר לפני כן. ברור שלא פסחתי על המסקנות שהפקתי ממנה.

"די, די, הירגעי. קודם כל זוהי אגדת רחוב, אל תקפצי למסקנות נמהרות וללא בסים. מכיוון שאת מגלה עניין חד בהיבטים החשובים של החיים, עלי לספר לך סיפור אחר, שונה לחלוטין. מה את יודעת על אליהו הנביא?" שאל אותי.

״ ממה סיפרה לי שהוא היה נביא…, ידוע לי גם שכאשר נולד בן למשפחה מציבים את הכיסא המפואר של אליהו הנביא ליד חדר היולדת במשך שמונה ימים עד ליום ברית המילה", דקלמתי בגאווה.

"אמת, אבל הוא היה נביא שידע רבות על החיים, יותר מאשר כולנו ביחד. הוא היה שליחו של אדוננו, ובמהלך חייו משולבים מעשי ניסים ויכולות על-טבעיות", הסביר סבי בנשימה אחת והמשיך: "רבבות תלמידים חפצו להפוך לחסידיו אך רובם נכשלו עקב התנאים שהוא קבע להם. הסיבה הבסיסית שבגללה הם לא עמדו במבחן הייתה חפזונם בהסקת מסקנות מוטעות הקשורות בהתנהגות הנביא.

"אספר לך על חוויותיו של תלמיד אחד, שהתלווה לנביא במסעותיו הרבים וניסה לחבר היגיון למעשיו המוזרים של האיש הקדוש".

אליהו הנביא היה איש צנוע, בגדיו פשוטים ומזונו כה דל עד כי ציפורים דאגו לפעמים להניח לידו פירות שהן קטפו למענו הישר מן העצים. במהלך אחד מביקוריו עם תלמידו, הוא הקיש על דלתו של סוחר עשיר וזה קיבל אותם ברוב חן ונועם והזמין אותם להסב לשולחנו. האורחים זכו לארוחה דשנה שכללה שפע של מטעמים ויין ריחני וצונן. למרות זאת, האווירה בבית הייתה מתוחה וכבדה. לבעלת הבית היה מצב רוח קודר והבעל, שהיה מוטרד לא פחות, בקושי נגע בצלחתו.

'מדוע הם נראים כה מרוחקים?׳ הרהר בנפשו התלמיד. 'הרי הם בורכו בשפע, וברור שהם בריאים, ומעונם יפה, מסודר ומרוהט ברוב פארי.

הנביא אכל לשובע ושמח לנהל שיחות חולין עם מארחיו ואפילו צחק כאילו דבר מה שעשע אותו. נדמה היה שהנביא היה במצב רוח מרומם להפליא וקרוב לוודאי שהוא לא הבחין במועקת מארחיו. בסיום הארוחה הוא קם על רגליו, הודה בחמימות לזוג אותו בירך בנימה לבבית: "ברכתי היחידה שאותה רוצה אני לתת לכם היא שבביקורי הבא במעונכם אמצא בית מסודר פחות, שולחן מהופך והרבה פעילות סביבכם. כל זאת, במקום האווירה הקודרת השולטת כעת דרך קבע בביתכם".

שני בני הזוג נאלמו בפה פעור והרהרו בדבריו. מה השתבש במהלך הערב שגרם לנביא לברכם בצורה כה משונה? בלב כבד, הם הודו לאיש הקדוש וליווהו בנועם עד לשער הבית. התלמיד נסער ומבולבל אך הוא, לא פצה פיו חרף מצוקתו.

למחרת, במהלך היום, הנביא ותלמידו עשו את דרכם לבית אחר. היה זה אחד המבנים הרעועים ביותר בסביבה, ששימש כמקום מגורים לזוג חקלאים ולילדיהם הרבים. עושרם היחיד כלל פרה רזה שסיפקה להם מנת חלב יומית. ובכל זאת, כשראו את הנביא ותלמידו בפתח שערם, הם ניגשו אליהם במהירות והזמינו אותם לחלוק עמם את מזונם הצנוע והדל. הנביא שתה את כוס החלב שהציעו לו ואכל את פרוסת הלחם השחורה והקשיחה וכך עשה גם תלמידו. לאחר עזיבתם את השולחן, הנביא התקרב אל הפרה, הניח את ידו על מצחה והתפלל. דקות ספורות לאחר מכן, הפרה קיפלה רגליה ונפלה מתה.

עולמם של המארחים האומללים חרב עליהם. וחרף המהלומה הקשה הם לא פצחו פה וקיבלו את גורלם בפרץ של דמעות חנוקות.

התלמיד היה קרוב למרוט את שערות ראשו, אך בלם את זעמו והמשיך בדרכו עם הנביא.

ביום השלישי, השניים ערכו ביקור בבית של איש ציבור ידוע בעיר. בפתח הדלת עמדה עוזרת עבת בשר שנזפה בהם וכיוונה אותם היישר אל המטבח.

"קבצנים אוכלים במטבח על פי ההוראות של בעל הבית", אמרה להם.

"איננו קבצנים, אנחנו עוברי אורח", ענה התלמיד.

"אין הבדל", השיבה האישה העגולה, "המבקרים היחידים שהאדון מקבל סביב שולחנו הם סוחרים עשירים או אישים מפורסמים. עכשיו, שבו נא, אגיש לכם את שארית ארוחת הפועלים".

הנביא הביט באישה ברוגע והודה לה. הוא החל לאכול את השאריות שהיא הציבה על השולחן ואף דחק בתלמידו להצטרף אליו.

לפני הארוחה הם גילו מבעד לחלון, קיר רעוע צמוד לחצר הכניסה, שנטה ליפול.

הנביא הרים את ידו ולאחר שהוא התפלל, הקיר זקף קומתו באורח פלא.

"תודה", אמרה העוזרת השמנה וגיחכה. "לא ידענו מה לעשות כדי לתקנו וציפינו שיום אחד הוא פשוט יתמוטט. אבל, אל תצפו לפיצוי כלשהו מבעל הבית", היא הוסיפה. "הוא הקמצן הגדול ביותר שידעו הזמנים".

"אין צורך לשלם או להודות לנו", ענה הנביא, בזמן שפילס את דרכו החוצה.

מחוץ לכותלי האחוזה, שאף הנביא נשימה ארוכה של אוויר צח והתכונן להמשיך את מסעותיו, אך תלמידו, מוכה זעם ולא מסוגל לשתוק עוד, הרים את ידיו לשמים והביט בנביא בעיניים עצובות. "אני מצטער, אין אני יכול להישאר אדיש מול אי הצדק שלך. אתה מפצה את השפל ביותר ומעניש את אלה שמכבדים ומקשיבים לך. מדוע? איך אתה מצפה ממני שאמשיך בדרכך אם אתה תומך ברעים ומתכחש למצוקת ההגונים?"

"ידידי היקר, אתה מגיב בדיוק כמו הקודמים לך. לא היה להם ספק, שכל מה שראו עיניהם או שמעו אוזניהם הוא כל האמת. הם לא חשבו או האמינו בדרכים הרבות והבלתי נראות לעין של הבורא. לא פגעתי בתמימים או פיציתי את הרעים. עוד אגלה לך את הסיבות שמאחורי התנהגותי"המוזרה״. לצערי, אאלץ לוותר על נוכחותך לצדי, כי אני זקוק לתלמיד שיבטח בי ללא צל של ספק וידבק במעשיי מתוך אמונה בלתי ניתנת לערעור, דבר שאינך יכול למלא במצבך הנוכחי וברוגזך".

"כיצד תוכל לדרוש ממני לקבל את מעשיך ולשתף פעולה עמך", ענה התלמיד, "כאשר ברור מעל לכל ספק שהיית לא הוגן כלפי העני כשהרגת את הפרה שלו, עושרו היחיד. ומדוע תיקנת את הקיר ההרוס דווקא לאיש הציבור העשיר והשפל? יש כל כך הרבה שאלות ולהן אינני מוצא תשובה שקולה. אני זקוק להבנה ולהסברים; מדוע פעלת כך ומה קרה ליושרך ולרגישותך?"

"תדע הכול, בני", ענה הנביא, "אבל זכור כל ימי חייך, שלעולם אל תשפוט על פי מראה הדברים. עליך להאמין ולהעריך את מעשה הבורא, כי מה שהעין רואה, לצערי, הוא רק חלק זעיר מכל האמת המפותלת. רק הבורא יודע את האמת השלמה, שעבורנו אינה גלויה דרך קבע.

"בערב הראשון אצל המארח שקיבל אותנו בפאר ובחמימות, גיליתי עד כמה אשתו הייתה עצובה כמו גם בן זוגה, זאת חרף נוחיות חייהם, הבית, השולחן, הרהיטים וכל הפאר סביבם. המאכלים שהוגשו לנו היו, ללא ספק, בהתאם לתכנית מסודרת מראש. הכול היה מתוזמן ומושלם. היה להם כל המרכיבים החומריים כדי להיות מאושרים, נכון? אם כן, מדוע נראו כאלו אושרם חמק מהם? האם הבחנת שלא היו להם ילדים? הברכה שלי הייתה, שבביקורי הבאה השולחן שלהם יהיה מבולגן. האם ידעת מדוע? כי ייוולד להם בן, שובב, שישים קץ לסדר המופלא של הבית; שיתרוצץ בין רגליהם, יצחק ויצור שמחה ופעילות בריאה במעונם. בירכתי אותם בלידת בכורם.

"לגבי הזוג השני, עם ילדיהם הרבים והפרה היחידה: לאחר ששתיתי מן החלב ידעתי שהפרה חולה מאוד. אם הם ימשיכו לצרוך את החלב שלה, כולם ימותו. נחוץ היה להמית את הפרה כדי להציל את חייהם".

התלמיד החל להרגיש שהאדמה נשמטת מתחת לרגליו כשהוא הבין עד כמה לא העריך נכונה את מעשיו של מורהו. ובכל זאת, תיקון הקיר הרעוע אצל איש ציבור עשיר עדיין נחשב בעיניו כפסול.

"בביקור השלישי והאחרון אצל איש הציבור העשיר", המשיך הנביא, כאילו קראה את מחשבותיו, "בעל הבית לא ידע שמתחת לקיר הסדוק יש אוצר עצום. סביר היה להניח שבתוך זמן קצר הקיר יתמוטט והוא יגלה את המטמון. תיקנתי וחיזקתי אותו כדי שהאיש השפל הזה לא יזכה למתנה שאינו ראוי לה".

לאחר ששמע בתשומת-לב את גרסת הנביא, התלמיד הרגיש מבויש ומוכה הלם. בפנים שטופות דמעות הוא ביקש סליחה מהנביא על הכשל בשיפוטו. הנביא ליטף את זקנו, הביט בשמים ואמר: "ילדי, הבקשה היחידה שלי היא שתפיק משיעור זה מסקנות נכונות. מה שעינינו רואות אינה האמת על כל היבטיה. ראיית האדם מצומצמת והיא מגלה לו רק זווית זעומה של השתלשלות הדברים. עלינו להאמין בבורא ובדרכו, כי רק הוא יודע את כל מרכיבי האמת ורואה את תוכן האדם וסביבתו".

טרז זריהן-דביר-ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-תלמידו של אליהו הנביא

עמוד 50

מבוא

אַל-תִּירָא, כִּי אִתְּךָ-אָנִי:  מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ.  ו אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי, וּלְתֵימָן אַל-תִּכְלָאִי; הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ.  (ישעיהו מ״ג, ה־ו)

העפלת יהודי המגרב ממרוקו, אלג׳יר, תוניס ולוב מחופי אלג׳יר ומנמלי אירופה, ממועד גירושם למחנות בקפריסין באוגוסט 1946 ועד שחרורם מהמחנות בפברואר 1949 ועלייתם ארצה, לא זכתה להיחשף במלואה, ולמעשה הורדה מההיסטוריוגרפיה הציונית־ישראלית. אחת ממטרות העלייה הייתה להוכיח שלא רק שארית הפליטה היו מוכנים לעלות לפלשתינה־א״י, אלא שהעליות נובעות מבחירה חופשית. על הספינה ״יהודה הלוי״ דווח ש״הגיעה אלינו מאפריקה הצפונית, מארצות שהיהודים בהן אינם שרידים או פליטים, כי אם נרדפים ׳סתם׳ על צוואר מדורי דורות״. הצהרה זו, שנבעה מצורך הסברתי בעולם, נועדה להראות ש״בעיית היהודים אינה רק בעיית פליטים בלבד וכי רק א״י היא הפתרון לה״. מחד גיסא, התנועה הציונית עשתה מאמץ כמעט נואש להעלות יהודים כדי למלא את ארץ ישראל ולקבוע עובדות דמוגרפיות ופוליטיות בשטח, ובכך להגשים את חזון הבית הלאומי ליהודים, ומאידך גיסא יהדות ארצות המזרח והאסלאם הייתה עבורה בבחינת נעלם. בספר תידון השאלה האם אומנם נהגה הסוכנות היהודית על פי הצהרה זו. אלמלא התנאים שנוצרו לאחר השואה סביר להניח שיהודים מהמגרב לא היו מועמדים לעלות לארץ ישראל באותו הזמן.

עד סוף שנות ה־90 של המאה ה־20 התמקדו המחקרים במפעל ההעפלה מאירופה שנועד להציל את שארית הפליטה, ובמקומו באתוס הציוני. המידע על ההעפלה מצפון אפריקה התמקד בשלוש הספינות הראשונות שהפליגו מחוף אלג׳יר: ״יהודה הלוי״, ״שיבת ציון״ ו״הפורצים״. המעפילים המוגרבים שלא הספיקו להעפיל בשלוש הספינות הראשונות הוברחו לנמלים בצרפת ובאיטליה בעזרת דרכונים מזויפים, בסיוע פעילים מקומיים ושליחי המוסד לעלייה ב׳, ומקצתם העפילו ב־27 ספינות שהיו מיועדות לניצולי שואה. גם בארבע ספינות שהפליגו מנמלי מזרח אירופה לפלשתינה־א״י היו צפון־אפריקאים. כולם גורשו לקפריסין.

הספר מציג תמונה שונה מהתמונה שהוצגה במחקרים קודמים על ההעפלה מצפון אפריקה, שניצניה הראשונים החלו בשלהי שנת 1946 בספינות ״ארבע החירויות״, ״כנסת ישראל״ ו״הנרייטה סאלד״. במחצית הראשונה של שנת 1947 התגברה ההעפלה מאיטליה של יוצאי צפון אפריקה באמצעות ספינות ״התקווה״, ״מולדת״ ו״שאר יישוב״, ומצרפת באמצעות הספינות ״לנגב״, ״המעפיל האלמוני״, ״בן הכט״, ״תיאודור הרצל״ ואחרות. הנתון הרשמי של המוסד לעלייה ב׳ מדווח על 1,200 מעפילים בלבד, אך למעשה, כ־2,525 מעפילים צפון־אפריקאים העפילו לפלשתינה־א״י. עם הפסקת ההעפלה הישירה והרשמית מחופי אלג׳יר, במהלך שנת 1947 עד להקמת המדינה העפילו כ־1,600 מוגרבים מנמלי אירופה, ואף הם גורשו לקפריסין. זו הייתה ״הבריחה״ מצפון אפריקה.

עם זאת, ספרות המחקר לא הקדישה תשומת לב ל-27 ספינות מעפילים שהפליגו מנמלי אירופה ונשאו עימן מעפילים מצפון אפריקה ולוב. האתוס הציוני, שהתמקד בהעפלת שארית הפליטה מאירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, לא כלל את פרשת ההעפלה מצפון אפריקה, אלא רק פרשיות העפלה של יהודי אירופה. הסיפור המלא של ההעפלה הצפון־אפריקאית הודר מנרטיב ההעפלה הציוני הרשמי של מדינת ישראל.

סיפור ההעפלה מצפון אפריקה יחשוף את הפער בין הנתונים שבמאגר השמות של מעפילים צפון־אפריקאים לבין הנתונים הרשמיים והאומדנים של חוקרים אחרים. פער זה מצריך הסבר. הפרופיל הדמוגרפי של המעפילים המוגרבים יהיה התשתית שעליה מבוסס הסיפור שלהם: היקף ההעפלה שנמשכה גם לאחר הפסקת ההעפלה הישירה מחופי אלג׳יר; מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי העלייה מהמגרב ומלוב; הפעילות המקומית הספורדית להכרת התרבות העברית של יחידים ושל ארגונים יהודיים וולונטריים, שתרמה להעפלה הישירה ול״בריחה״ מהמגרב; התאקלמות המוגרבים במחנות הגירוש בקפריסין והפנייתם לפלשתינה־א״י ולמדינת ישראל; הכרוניקה של הדימוי השלילי של המעפילים מהמגרב, שהשפיעה על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית; החסמים שעמדו בפני קליטתם החברתית והתרבותית בחיי המחנות, ולבסוף מחאת המעפילים המוגרבים על הדרתם מחיי המחנות.

כדי להתמודד עם היבטים אלו נבנה מאגר שמות של מעפילים מוגרבים, שנועד לשרטט דיוקן של מעפילים אלו ולאפשר להם להשמיע את קולם ולספר את סיפורם. מאגר השמות התבסס על מקורות ארכיוניים, יומנים אישיים, ספרי זיכרונות וספרות מחקר. כמו כן, בניית המאגר התבססה על זיהוי שמות מעפילים ברשימות מגוונות שנמצאו בארכיונים. שמות יהודיים נפוצים כמו לוי וכהן לא נכללו במאגר, אלא אם כן התלוו אליהם שמות צפון־ אפריקאיים טיפוסיים כגון יעיש, מסעוד, פרוספר, עזיזה וסוליקה. מעפילי הספינות ״יהודה הלוי״, ״שיבת ציון״ ו״הפורצים״, שהפליגו היישר מחוף אלג׳יר, נכללו במאגר, כדי להציג את תמונת ההעפלה הממסדית, ובעיקר לצורך השוואה מול ההעפלה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה לפלשתינה־א״י ולמדינת ישראל, לאחר עצירת ההעפלה הישירה מחופי אלג׳יר. בתחילת הדרך לא סייע ארגון הג׳וינט למפעל ההעפלה מצפון אפריקה ולא הקצה משאבים למפעל, מכיוון שיהודי המגרב לא הוכרו כפליטים.

מדיניות זו תואמה מול ראשי המשרדים הארץ־ישראליים במגרב ונציגיהם בליסבון (פורטוגל) וטרייסט (איטליה), אנשי שלומה של מחלקת העלייה, ומול נציגי הפדרציות הציוניות: בתוניס – ד״ר ליאופולד ברטוואס, באלג׳יר – בנימין הלר, במרוקו – פול קלמרו. המשרד הארץ־ישראלי בליסבון בראשותו של פריץ ליכטנשטיין היה אמון על הטיפול ברישיונות עלייה לפליטים היהודים מהמגרב, והמשרד הארץ־ישראלי בטרייסט בראשותו של אומברטו שלמה נכון היה אחראי על פעילות העלייה מלוב. רמת מידור גבוהה זו איפשרה לסוכנות היהודית לנהל מדיניות ולהתאימה לצרכיה. קרוב לסיום מלחמת העולם השנייה הודיעה הסוכנות היהודית שלא יוענקו ״רישיונות עלייה עבור חלוצים מאלג׳יר, תוניס ומרוקו״.“ מיד לאחר מלחמת העולם השנייה נשלח העתק ממכתב זה לפדרציות הציוניות בתוניס ובקזבלנקה, וכך עם שחרור אירופה מעול הנאצים הייתה שארית הפליטה בסדר עדיפות ראשון של התנועה הציונית. על רקע הודעה זו התגבשה אד־הוק מדיניות העלייה של התנועה הציונית והסוכנות היהודית – העדפת יהודי אירופה על פני קהילות המגרב.

במאה ה־20 הייתה העלייה מצפון אפריקה בעיקר באמצעות סרטיפיקטים שהוקצו במשורה על ידי הסוכנות היהודית ליהודי המזרח בכלל וליהודי המגרב בפרט. לפלשתינה־א״י עלו גרעינים קטנים של פעילים מתנועות נוער ציוניות במרוקו, באלג׳יר, בתוניס ובלוב. הם הצטרפו לקיבוצים בית אורן, בארות יצחק, בית השיטה, יבנה ושדה אליהו. תפיסת ה״רזרוואר״ של התנועה הציונית, שהוצגה בתוכנית המיליון של דוד בן־גוריון והייתה מיועדת ליישום ברעיון ״החלוץ האחיד״ שיזם אליהו דובקין, לא התממשה. לאחר מלחמת העולם השנייה לא התמודדה התנועה הציונית עם הסתירה שבין הצהרותיה להעלאת יהודים מצפון אפריקה למעשיה בפועל. פעולותיה הראו שהיא נקטה מדיניות עקבית כלפי עליית צפון־אפריקאים – מתן רישיונות במשורה והעדפת עליית פליטים יהודים מאירופה על פני עליית יהודי המגרב.

רק במהלך שנת 1947 החלה העפלה מאורגנת וממוסדת מהמגרב. שלוש ספינות הפליגו היישר מחוף אלג׳יר: ״יהודה הלוי״ (430 מעפילים) במאי 1947, ״שיבת ציון״(411 מעפילים) ביולי 1947 ו״הפורצים״(44 מעפילים) בשלהי נובמבר 1947. מעפילים מצפון אפריקה ולוב העפילו בדרך מאולתרת מחופי אלג׳יר בסיוע פעילים מקומיים והמוסד לעלייה ב׳. בין החוקרים אין הסכמה על נתוני ההעפלה מצפון אפריקה: דוד שערי מדווח על 885 מעפילים, רפאל בן־שמחון על 915 מעפילים, נחום בוגנר על 853 מעפילים וזאב הדרי על 974 מעפילים, לעומת הנתון הרשמי – 1,200 מעפילים – של המוסד לעלייה ב׳.  בגין פעילותו קצרת הימים של המוסד לעלייה ב׳ בהעפלה מצפון אפריקה ומדיניות העלייה של הסוכנות היהודית, נותר מפעל ההעפלה לפני קום המדינה בהיקף מצומצם בקרב קהילות אלו. יהדות המגרב נזנחה במפעל ההעפלה; היא לא קיבלה את תשומת הלב הראויה ולא הובאה בחשבון בתהליך התקומה הציונית־מדינית בפלשתינה־א״י. העלייה ההמונית מהמגרב, שלוותה בתהליכי סלקציה, הגיעה לשיאה רק בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20. הספר מתמקד בהעפלת יהודי צפון אפריקה ולוב בתקופה שבין אוגוסט 1946 למאי 1948, שבה הפליגו מחוף אלג׳יר ומנמלי אירופה לפלשתינה־א״י. למעשה, המעפילים המוגרבים היו בחזקת נוכחים־נפקדים באתוס הציוני.  על כן הספר מבקש לשפוך אור מחודש על העפלה זו ולפנות לה מקום, בדומה לפרשיות אחרות שליוו את מפעל ההעפלה.

לקראת סיום מלחמת העולם השנייה יוזמת התנועה הציונית להעלות את יהדות צפון אפריקה קרמה עור וגידים. בשנת 1944 ביקר במרוקו דוד שאלתיאל, שליח הסוכנות היהודית לצפון אפריקה, וזיהה את פוטנציאל העלייה משם. כך הוא כתב: ״אחד מהמקורות האחרונים של חומר לארץ ישראל. אם נצליח לשלוח לשם מספר מספיק של שליחים מוסמכים של החלוץ ושל גופים ציוניים אחרים, נוכל לקוות להגירה גדולה מצפון אפריקה. אם מאיזו סיבה לא נעשה זאת, יאבדו כל האנשים האלה עבור ארץ ישראל, ונוסף לכך ייסחפו לאסון שכל כוח לא יוכל לעצור בידם". אצ״מ 844/470 . דוד שאלתיאל – דוח על מצב היהודים בצפון אפריקה (22.12.44).

שאלתיאל ראה ביהדות צפון אפריקה ״חומר״ שיאבד אם הסוכנות היהודית לא תנקוט את הצעדים הנחוצים ותקצה מספיק שליחים ציוניים מוסמכים שיסייעו להעלותה ארצה. אחרת יהודי מרוקו ׳ייסחפו לאסון׳ שלא ברורה מהותו, ולא ניתן למנוע אותו. אפשר להניח שלקח השואה עמד לנגד עיניו כשכתב דיווח זה. ואולם המלצותיו לא יושמו במלואן. חצי שנה מאוחר יותר דיווח גם אפרים פרידמן בן־חיים, השליח לצפון אפריקה, ש״צפון אפריקה זה אחד ממרכזי היהדות […] מרוכזים בה למעלה מ־000,300 יהודים, רזרוואר עצום נפתח לפנינו״. הן פרידמן והן שאלתיאל ראו ביהדות צפון אפריקה מלאי של יהודים עבור ארץ ישראל. תפיסה זו הייתה חיונית לתנועה הציונית, למרות שלא טיפחה קשר הדוק עם יהדות צפון אפריקה. אך בתום מאורעות השואה היה צורך דחוף להעלותם ארצה כדי לאכלס את הארץ.

בפרק הראשון תיבחן מורכבות קשריה של התנועה הציונית עם קהילות המגרב, ויידונו בו המונחים ״עלייה״, ״העפלה״ ו״הגירה״, בהקשר הצפון־אפריקאי. תיבחן מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי המגרב בשנות ה־30 וה־40 של המאה ה־20. כמו כן תיבחן מחויבותה של הסוכנות היהודית ליישום תוכנית המיליון ורעיון ״החלוץ האחיד״ כחלק מתפיסת הרזרוואר של העם היהודי.

בפרק השני תידון השאלה האם הוקצו משאבים להכשרה ולכוח אדם (שליחים) כדי לעודד את ההעפלה מצפון אפריקה, וכיצד השפיעו המאבקים בין התנועות הפוליטיות שיובאו למגרב בידי השליחים שפעלו במגרב על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית.

בפרק השלישי תוצג הפעילות הספורדית ללימוד השפה העברית ותרבותה של יחידים ושל ארגונים יהודיים וולונטריים, אשר במידה כלשהי הכשירה את הקרקע לפעילות השליחים ולעליית יהודי המגרב. פעילות זו החלה כבר בשלהי המאה ה־19, אך לא התמסדה. לימוד העברית עמד בבסיס הקשר הלא־פורמלי בין יחידים וארגונים וולונטריים לממסד הציוני ביישוב המאורגן בפלשתינה־א״י.

הפרק הרביעי יוקדש להעפלה הישירה מחופי אלג׳יר בשלוש ספינות בסיוע המוסד לעלייה ב׳. תוצג בו ה״בריחה״ של מאות מעפילים מצפון אפריקה, בעקבות הפסקת ההעפלה הרשמית על ידי המוסד לעלייה ב׳. מקצתם הצליחו לממש את כמיהתם לעלות לפלשתינה־א״י מנמלי אירופה למרות ש״נתקעו״ במחנות המעבר באלג׳יר. אפשר שמספר המעפילים היה עשוי להיות גבוה יותר מהאומדן הרשמי ואפילו ממאגר השמות, אלמלא התעכבה עלייתם ארצה בצרפת ובאיטליה. בנוגע לכל ספינת מעפילים תתבצע השוואה בין הנתונים במאגר לאומדנים ולהערכות של חוקרי העפלה אחרים. בפרק החמישי יוצג דיוקן מעפילי צפון אפריקה על בסיס הנתונים הדמוגרפיים שבמאגר. בפרק השישי תיבחן מידת התאקלמותם במחנות הגירוש, מצבם בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה; עלייתם לפלשתינה־א״י והפנייתם לבתי עולים, להתיישבות העובדת ולערים בפלשתינה־א״י ומדינת ישראל.

הפרק השביעי יוקדש להצגת הדימוי השלילי שהודבק למעפילים מצפון אפריקה לפני העפלתם ועם גירושם לקפריסין מצד השליחים, מפקדי ספינות ההעפלה ומקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית. דימוי זה השפיע על מידת מעורבותם במנגנון הארגוני שניהל את המחנות. הפרק השמיני יתאר את החסמים שעמדו בפני המעפילים המוגרבים והקשו עליהם להשתלב בחיים במחנות. הפרק התשיעי יעסוק בשאלת הדרתם החברתית, התרבותית והתעסוקתית של מעפילי צפון אפריקה במחנות ובצעדי המחאה שנקטו כלפי הנהגת המחנות והסוכנות היהודית.

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון

צדדים בקיומם של הד׳ימים עדויות בני־הזמן

המזרח

21. בגדאד

תיאור מאת עובדיה הגֵר הנורמאני (יוהאנס), יליד אוֹפידוֹ שבדרום איטליה, כוהן נוצרי שהתייהד (1102)

המשרתת הושיבה את עובדיה הגֵר בבית ששימש את היהודים לתפילות, ואוכל הובא אליו. אחרי־כן דאג יצחק ראש־הישיבה לכך שיצטרף יוהאנס [עובדיה] ליתומים למען ילמד את תורת משה ואת דברי הנביאים באותיות האלוהיות של העברים ובלשונם.

לפני המאורעות האלה [ב־1091] והח׳ליף של בגדאד, אל־מוקתדי (1094-1075) שמו, הסמיך את הוזיר שלו, אבו אל־שג׳אע* להנהיג שינוי במדיניות ביחס ליהודי בגדאד ופעמים אחדות ניסה לכלותם. אך אלוהי ישראל סיכל את עצתו ובהזדמנות זו גם הסתירם מחמת־זעמו. הוא (אבו אל־שֻג׳אע) גזר שיענוד כל יהודי ממין זכר תג צהוב על כיסוי־ראשו. זה היה סימן אחד של הפלייה על הראש ועוד אחד היה על העורף — פיסת עופרת במשקל (גודל?) דינר של כסף (?) התלויה על צווארו של כל יהודי ועליה כתובה המלה ד׳ימי ללמדך שחייב היהודי במס־גולגולת. היהודים צריכים היו גם לחגור חגורות למתניהם. נוסף לכך גזר אבו־שג׳אע שני סימנים על נשי היהודים. הללו צריכות היו לנעול נעל אחת שחורה ואחת אדומה, וכל אשה חייבת היתה בפעמון־נחושת קטן על צווארה או על נעלה, שבצילצולו יבשר על הפרדת הנשים היהודיות מן הגויות [המוסלמיות]. הוא העמיד מוסלמים אכזרים לרַגל את הגברים היהודים ומוסלמיות אכזריות לרגל את הנשים היהודיות, כדי לדכאם בכל מיני גידופים, השפלות וקינטורים. הגויים היו לועגים ליהודים, וההמון וילדיו היו מרביצים ביהודים בכל רחובות בגדאד.

חוק מם־הגולגולת, שאותו היה פקידו של הח׳ליף גובה מן היהודים בכל שנה, כך היה: כל יהודי הנמנה עם העשירים היה חייב בתשלום ארבעה וחצי דינרי זהב; יהודי מן המעמד הבינוני, שני דינרים וחצי; ויהודי מדלת־העם, דינר וחצי. כאשר מת יהודי שלא שילם את מם־הגולגולת במלואו ונשאר חייב סכום קטן או גדול, לא היו הגויים מרשים לקברו עד אם נפרעה שארית המס. אם לא השאיר הנפטר שום דבר בעל ערך, דרשו הגויים ששאר היהודים יכסו בכספם שלהם את החוב שחב הנפטר במס־גולגולת; שאם לא כן (כך איימו), שרוף ישרפו את הגופה. (עמ^׳ 37)

שייבר, ״מוצא״

* אבו אל־שֻג׳אע מוחמד בן אל־חֻוסַין, וזיר מלומד שנתמנה לתפקידו על־ידי הח׳ליף העבאסי אל־מוקתד׳י בשנת 486 ה׳/1093, הוא מת באל־מדינה בשנת 1095.

22. 22. קופטי אמיץ במצרים של המאה ה־12

בתקופת מלכותו שלאל־אמיר באחכאם אללה (1130-1101) במצרים נתקבל קופטי אחד לכהונה ציבורית וקנה לו השפעה מרובה בענייני הממלכה. המוסלמים התרעמו על כך, ואחד מחשובי סופריהם מתח ביקורת על התנהגותו.

במעמד מספר סופרים מצרים [מוסלמיים], יחד עם כמה קופטים שהתאספו בדיואן (חדר־הקבלה) שלו, כך דיבר אליו; אך הנזיר השיב בזו הלשון, וכל הנוכחים שמעוהו: ״אנחנו אדוני הארץ הזאת, הן מצד האוכלוסיה והן מצד מס־הקרקע. המוסלמים לקחוה מאתנו, בחוזק־יד גזלוה ובזרוע נטויה, ומידינו הוציאו את השלטון. כל מה שיכולנו לעשות כנגד המוסלמים הוא פיצוי על מה שסבלנו מידיהם; יתר על כן, בשום־פנים אין להשוות בין מאורעות הימים האלה והטבח שטבחו במלכינו ובמשפחותינו השליטות כאשר כבשו את ארצנו. זאת ועוד, כל הכסף שאנו מסתירים מן המלכים והח׳ליפים שלהם שייך לנו על־פי דין, כי אינו אלא מעט־מזעיר ממה ששייך לנו בצדק. כשאנו משלמים להם תשלום, חסד הוא מאתנו שעליהם להכיר טובה עליו״.

ואז השמיע את השיר הבא:

"בַּת־אַצִּילִים חָטְפוּ מִזְּרוֹעוֹת אִמָּהּ;

נְבָלָה עָשׂוּ בָּהּ וּרְמָסוּהָ בְּרַגְלֵיהֶם;

אַחֲרֵי־כֵן נִמְלְכוּ בְּדַעְתָּם וְהֵשִׁיבוּ לָהּ אֶת הַשְּׂרָרָה,

וְכָךְ יָדוּעַ לְמַה מְּסֻגָּל אוֹיֵב שֶׁנִּכְנַע לַחֹק

כל הנוכחים, או ביתר דיוק הנוצרים והמקולקלים שבהם, מחאו כפיים וביקשו את הנזיר שיחזור על החרוזים האלה, ועשו אזנם כאפרכסת. (…)

לבסוף התעורר הח׳ליף מתרדמת־חושיו וננער משכרונו. אש האמונה ולהט הדת אחזו בו והוא נתקף חימה קדושה, והחליט בתוקף להביא ישועה לאסלאם ולחזק את ידיהם של המאמינים האמיתיים. הוא פקד על הד׳ימים לענוד סימני־הפלייה (״לבוש מבדיל״; פיסת אריג שנתפרה על המלבוש לאות הפלייה); הוא שב והורידם לדרגת ההשפלה והקלון שקבע להם אללה. הוא אסר לתת להם כהונה [ממשלתית] כלשהי ופקד להוציא צו [ברוח זו], שאותו יקראו הכל, כצעיר כזקן. (כרך 18, עמ^׳ 460-463)

אבן אל־נקאש* (נפ^׳ 1361/2), פתוה

* אבן אל־נקאש, מוחמר בן עלי, אבן»¡מאמה, פרשן קוראן, משפטן מוסלמי איש מצרים, חבר מסה מיוחדת בשם אלמד׳מה פי אסתעמאל אהל אד׳־ד׳מה(הגנות שבמינוי הד׳ימים לפקידות השלטון).

דחיית עדותו של הקופטי

בימי הסולטאן אלימלך אל־צאלח נג׳ם אל־דין איוב (1249-1240) נכנס מוסלמי לשוק אל־תג׳אר (שוק הסוחרים) בקאהיר. היה עמו שטר על קצת ממון שהיה חייל אחד חייב לו. המסמך היה גמור־ומוגמר ולא נצרך אלא לחתימותיהם הנחוצות של העדים. פגש האיש בשני נוצרים. לבושים היו חולצות מרוקמות ומלבושים רחבי־שרוולים, כאשר ילבשו נוטריונים מוסלמים. סבר המוסלמי באמת כי נוטריונים הם. פרש את המסמך לפניהם וחתמו עליו — מעשה שמעיקרו היה לעג למוסלמים. הובא המעשה לתשומת־לבו של הסולטאן אלימלך אל־צאלח, והוא פקד שירימו הנוצרים הללו את קצות הטורבאנים שלהם * יחגרו אבנטים וילבשו הלבוש המבדילם מן המוסלמים; למנוע אותם מלהתחזות כמוסלמים, וכי יקבלו עליהם את המעמד המר והשפל שגזר עליהם אללה. (עט׳ 440-439)

ע׳אזי אבן אל־ואסיטי(חי ב־1292), אצל ר. גוטהייל

*הפקודה לנוצרים להרים את קצות צניפיהם, שלא יהיו משולשלים, באה כדי להבדילם מן המוסלמים שנהגו מנהג חירות וגינדור בהאריכם בקצות צניפיהם.

המרת דתו של נוצרי(מצרים)

אילו היתה היכולת בידי, או אילו יכולתי להסתמך על כוח מספיק(של אישיות בעלת השפעה) כי אז מסרתי פרטים על הרבה מקרים הקשורים בקבוצה מלבלרי הנוצרים בצירוף שמותיהם, ואיך היו רבים מהם מקבלים את האסלאם רק כלפי חוץ מפחד שמא יהרגום או יענישום, יכול הייתי לספר את המעשה בכל אחד מהם השוקד על מעשי מרמה והידוע ברוע מעלליו, כלומר, חוטא כופר בעיקר, רשע שותה לשכרה ומבוזה. יכול הייתי לגלות את מצבו של כל אחד שמגלה כלפי חוץ את האסלאם (אך־ורק) מתוך איזו כוונה של מרמה. יכול הייתי להסביר את המצב שבו נמצא, כל המתנשא בחולשת דעתו — אשר בכזביו נתן דופי בכל מוסלמי מלומד, עד שניתכו עליו פגעים כמטר חצים — ותמיד הוא ממשיך בבוגדנותו ובגזלנותו ומרבה תאות־בצע. לאמיתו של דבר, רק מן השפה ולחוץ קיבל את האסלאם. סולם היה זה לוֹ להגיע אל הפסגה שאליה חתר — שטני מן השטן, תמצית הכזב והנבלים ממש. מסוגל הוא להישבע באמונת האסלאם — והיה זה בגדר כזב. יבדה דברים שלא היו מעולם, באמצעים של שקר וגניבת־הדעת. משפלי־השפלים היה בקרב הנוצרים, גדול השקרנים, היודע בושה וכנות פחות מכל, הגדול בחוצפה, יצרו משיאו לעשות מעשים נקלים ומרושעים. באמצעים שכאלה יכול היה לכאורה להיחלץ מן המעמד הירוד שנקבע לנוצרים, מן החרפה שבתשלום מס־הגולגולת, ולהינצל מהיות מזולזל (!). למראית־עין ישוחח כמוסלמי ממש — כדי לשמור על רכושו ועל עצמו, וכדי שתמצא ידו לרמות ולבוז בו. ואכן, ברשות־הרבים היה מוסלמי; אבל אך נכנס לביתו ומצא את אשתו, את בניו, את בנותיו, את קרוביו את קרוביהם של כל בני־ביתו נוצרים — ונוצרי היה עמהם בתכלית האמת, צם בצומותיהם, ופוסק מצומו באותה שעה כמוהם. אילו טרח מישהו לבדוק, כי אז נמצא שגילו של נוצרי אחד אינו למעלה מעשרים־וחמש שנה; והנה מינויו לא נמשך אלא חמש שנים; ובשנים הללו ודאי לא עלתה משכורתו על מאתיים דינר לכל אותה עת. אף־אל־פי־כן היית מוצא כי נכסיו ואורח־חייו הצריכו אלפי דינרים; שלא לדבר על מעשי־הרקמה, התכשיטים אבני היקר, העבדים, הסוסים האצילים ועדרי הצאן, התנאים, והסחורה שהובאה ביבשה ובים דמה בנפשך את מצבם של המנהיגים המוסלמים והנאמנים על ענייניהם ששרתו מלכים וסולטאנים בחמישים השנים האחרונות — נושאי משרות מנהליות ששכרם גבוה ומיוחד — איך השתמשו בשכרם כדי למלא באמונה את המוטל עליהם שהרי כל אחד מהם הוציא את הכסף שקיבל בכהונתו בשביל משׂרתו בשער הסולטאן שלו ופיאורו על־ידי פרשים ועבדים וכלי־נשק מעולים. הלל; אם אי־פעם ירשו דבר־מה, ביזבזו אותו ובדרך זו נשארו שקועים בחובות, בגלל עוז־הנפש אשר גילו ובגלל נאמנותם. (עמ׳ 445-444)

ע׳אזי אבן אל־ואסיטי אצל ר. גוטהייל

*

צדדים בקיומם של הד׳ימים עדויות בני־הזמן

המזרח-בת יאור

נוהג בחכמה- רב י יוסף בן נאיים זצ"ל

עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט

 המניעים לעלייה

הזיקה המסורתית של כל יהודי מאמין לציון והאמונה שלו בסגולותיה של ארץ ישראל יצרו את התשתית האידאולוגית והחברתית לעלייה. הן נתנו ליחיד גם את הלגיטימציה ואת הכוח לפרוש פיזית מקהילתו, ובו בזמן להמשיך ולשמור על קשרים אתה. אדרבה, העלייה אף העניקה לו בעיני משפחתו ובני קהילתו מעמד נעלה, כשל שליח. במאה הי״ט חיזקו רבני העיר, ובהם רבנים ממשפחות נודעות כבירדוגו וטולידאנו, את הקשרים הרוחניים והמעשיים עם ארץ הקודש ועודדו עלייה בפסקי הלכה שנטו להעדיף את אלה החפצים לעלות. למרות החובה המוטלת על כל יהודי לעלות לארץ ישראל, ׳הכל מעלין לארץ־ישראל, ואין הכל מוציאין׳(כת׳ יג, יא), לא נתפרשה חובה זו באופן חד־משמעי ונחרץ, וכן לא היה כה פשוט למלאה.

השאלות שהועמדו בפני הפוסקים במאה הי׳׳ט לא היו חדשות, אולם החידוש בתשובותיהם של החכמים היה הדגש ששמו בחיוניותה של ארץ ישראל ובצורך בעלייה. זו היתה נטייתם בפירושים שפירשו את המקורות, פירושים שניתנו בהתחשב במצב בקהילה, בדרכים ובארץ ישראל. בשנת תקצ״א, למשל, כשהושלט סדר באזור הים התיכון עקב כיבוש אלג׳יריה על ידי הצרפתים, ושרר שקט בנתיבי הים ואף גבר הביטחון היחסי במקצת הדרכים היבשתיות, פסק ר׳ יעקב בירדוגו שאין הדרך לארץ עוד בחזקת סכנה. לאחר מכן, בעקבות פסק זה, לא נמצאו פסקי הלכה מהמגרב שקבעו עמדה הפוטרת יהודי מלעלות בשל הסכנות בדרכים.

מצוות יישוב הארץ חלה על כל יהודי, אישה כאיש, וכך פתחה העלייה בפני נשים אפשרויות ייחודיות לבטא את שאיפותיהן הרוחניות. האמונה בקיום ׳הניצוצות׳ בקרבם של כל איש ואישה אפשרה כאמור גם להן להשתתף באופן פעיל בתהליך קירוב הגאולה. כך העניקה העלייה מעמד נעלה לנשים, בהיותן תושבות הארץ ושליחות של משפחותיהן ושל קהילתן. עם זאת הדאגות היום־יומיות וההתחייבויות המשפחתיות וכן המגבלות שחלו עליהן בכל הקשור בניידות במרחב מנעו מנשים צעירות ומנשים נשואות להגשים את שאיפותיהן לעלות ארצה, אלא אם גם אבותיהן או בעליהן חפצו גם הם לעלות. עם זאת נשים שהתאלמנו היו פנויות להגשים את חלומותיהן והיו חופשיות לעלות ארצה, בייחוד אם ילדיהן כבר היו עצמאיים, ואם היו להן המשאבים הכספיים לעשות כך. כמו כן, ניידות מרחבית זו, שבדרך כלל היתה מוגבלת מבחינתן של נשים בחברות מסורתיות, לא זו בלבד שהיתה פתוחה בפני האלמנות, אלא היא נחשבה מבורכת, כמצווה, אם כי לא תמיד מסיבות רוחניות בלבד.

נשים כגברים, ואולי אף יותר מגברים, האמינו בסגולותיהם של הצדיקים והרבו לבקר בקבריהם ולהשתתף בהילולות. העלייה אפשרה לנשים נגישות ישירה למקומות הקדושים, כדי למלא נדרים שנדרו בדרך כלל בתפילותיהן הפרטיות ובתחינותיהן בעת מצוקה, וכן לבקש בקשות למען הכלל. במאה הי׳׳ט היתה הגישה למקומות פתוחה בפניהן, והן ניצלו מצב זה כדי לבטא את שאיפותיהן ולחזק את אמונתן.

אלמנות רבות ממכנאס, מבוגרות וצעירות, ניצלו את ההזדמנות לעלות לארץ ישראל, בגפן או עם בניהן ובנותיהן הנשואים. בהקדמה לספרו ׳אוצר המכתבים׳ מפרט ר׳ יוסף משאש את התלאות שעברו על בני עירו מכנאס ועל בני משפחתו בניסיונותיהם לעלות ארצה, ובתיאוריו אלו אנו שומעים בין היתר גם על תלאות שעברו אלמנות בודדות שעלו ארצה ואלמנות שעלו עם משפחותיהן. בשנת תרי׳׳ג, למשל, יצאו עם עשר משפחות מורחבות ׳עשר נשים זקנות, ועוד אשה חכמה בכל מעשה מחט, וגם למדנית הרבה… ושמה אורודוויניא… אלמנתו של… כהה״ר יעקב בן ואעיש זצ״ל׳.

סדרה של משברים שהתרחשו במכנאס סמוך לשנת 1860 הניעו אף הם את היהודים לעלות ארצה: התסיסה נגד השלטון המרכזי לאחר מותו של הסולטן מלאי עבד אל־רחמאן (1859) וכן ההתמודדויות של יורשו מוחמד (הרביעי) בן עבד אל־רחמאן עם המרידות של השבטים נגד השלטון, עם לחציהן של מדינות אירופה (בראש ובראשונה המלחמה עם ספרד, 1860-1859) ועם החרפת הבעיות הכלכליות שפקדו את המדינה. לעתים קרובות נפלו היהודים קורבן להתפרצויות, והאווירה היתה קשה. ללא ספק, בשנות השישים של המאה הי׳׳ט דרבן המצב הקשה את היהודים לקבוע את מועד עלייתם. נראה שגל העלייה ממכנאס לארץ ישראל החל מראשית שנות השישים משקף את המצב הקשה הזה, והוא נמשך עד לשנת 1912, כשהחילו את הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו. עם זאת יש לציין שלא הקשיים בלבד הניעו את העולים ממכנאס, שהרי גם בערים אחרות נגזרו גזרות והתחוללו פרעות, ומהן לא עלו יהודים ארצה במספר רב כמספר העולים ממכנאס; אלא שהשילוב שחל בה בין התשתית הרוחנית העשירה והחיה ובין אירועי הזמן הוא שהביא רבים כל כך מבניה להחליט לעלות לארץ.

למרות הדחיפה שנתנו התסיסה הפוליטית, המשברים הכלכליים ופגעי הטבע להחלטה לעלות ארצה, אותם הגורמים עצמם גם עיכבו את ביצוע ההחלטה: בדרכים גברו מקרי השוד, בקווי התחבורה החמירו השיבושים, ורשויות השלטון אף העלו את המסים שנדרשו היהודים לשלם. על פי רישומיו של ר׳ יוסף משאש, בשנת תרכ״ג(1863) דחו משפחות אחדות את עלייתן כי ׳השנים לא היו כסדרן, כל שנה ומכותיה, מהארבה למינו, ומחולאים רעים למינם, גם שנות בצורת, ושנות רעב, ומלחמות שבטי הברברים לא פסקו׳. שוב ושוב ר׳ משאש מזכיר את הדרכים שנסגרו בשל קרבות השבטים: ׳קמה סערת מלחמה בין כמה שבטי הברברים, ונשמו כל הדרכים, אין יוצא ואין בא, ואשר סמכו על הנס, שלא ברצון חכמים, ויצאו העיר לנסוע, נשללו ונפצעו, וחזרו בעירום ובחוסר כל, מוכים ומעונים׳. עוד עילה לאיסור שהטילו השלטונות על יציאת היהודים ממכנאס ולהטלת מסים כבדים היתה הצורך ביהודים כבעלי מלאכה מיוחדים: ׳ובשנת ת״ר נתעוררה עוד תנועת העליה… ונודע הדבר לשר העיר [מכנאס], ועכבה בחזקה, כי היו בהם צורפי זהב וכסף וחייטים שהיו צריכים לבני העיר, כי הערביים לא היו יודעים מלאכות הללו כלל׳.

גם אילוצים במישור האישי עיכבו את עלייתן של משפחות. מצבם הבריאותי של כל אחד מבני הקבוצה, מגפות ואף מקרי מוות חזרו ונשנו בתיאוריו של ר׳ משאש:

"ואבא מארי ז״ל השתדל מאד [לעלות ארצה]… [ב]אייר התק״ף… הכין את עצמו לנסוע עמהם ביום א׳ סדר בהר סיני בבקר השכם, ואך בחצות הלילה אחזתו קדחת גדולה, ולא יכול לנסוע, וכמה נצטער ופלגי מים ירדו עיניו על זה".

במקרים רבים אכן יצאו העולים מן העיר, אך לא הגיעו ליעדם, בשל המכשולים שאילצו אותם לחזור לבתיהם או להשתקע באחת הקהילות שבנתיבות המסע, כגון אוראן שבאלג׳יריה או אלכסנדרייה שבמצרים. בשנת תר״ד (1844), למשל, על פי רישומיו של ר׳ משאש, יצאו שבעים נפש ממכנאס, אך בבדיקת שמות העולים הרשומים במפקדים שנערכו בארץ בשנים תר״ט(1849) ותרט״ו(1855), לא נמצא אף לא שם אחד מן השמות הרשומים אצל משאש. ייתכן ששובש רישום השמות, וייתכן שבין מועד יציאתם ממכנאס ובין מועד המפקד מתו אחדים מהרשומים, אך סביר להניח שאילוצים מאילוצים שונים מנעו מאלה שיצאו ממכנאס להגיע ליעדם.(41)

(41)הערת המחבר: מחמת החשש לעבור על איסור ׳לשון הרע׳ או על איסור הוצאת דיבה רעה על הארץ לא הרבה ר׳ יוסף משאש לציין את אי הגעתם של בני קהילתו לארץ ישראל או את חזרתם של העולים למכנאס. הרב פרום׳ משה עמאר סבור כי כל התיאורים של ר׳ יוסף משאש הם תיעוד ספרותי של התקופה יותר מאשר תיעוד היסטורי. עם זאת הסיפור מדגים את הלך הרוחות בקהילה. תודתי לרב עמאר ששיתף אותי בידיעותיו.

תוצאותיה של האווירה הדתית שעודדה עלייה, לצד המשברים הפוליטיים והכלכליים שדחפו את היהודים משם, היו ברורות: על פי מפקדים שנערכו בקרב היהודים בארץ ישראל במאה הי״ט, כ־20% מכלל העולים מצפון־אפריקה לארץ ישראל מוצאם היה מהעיר מכנאס. נתון זה מפליא עוד יותר בהתחשב במספר הצנוע, יחסית, של יהודים שהתגוררו בעיר באותה תקופה, כ־6,000 נפש. העלייה אמנם היתה רק תגובה אחת מני רבות של היהודים לאווירה הקשה ששררה במדינה ולתנאים הירודים שנוצרו, אך עם זאת, בעבור יהודים אלו, שהכמיהה לציון מילאה תפקיד פעיל בחייהם, זירזו התמורות את המועד להגשמת החלומות, למימוש הנדרים ולקיום המצוות הכרוכות ביישוב הארץ.

עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט- יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב

חנוכה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ^׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.

למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.

לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.

נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפות­חת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.

מנורות־חנוכה

המאה הי׳׳ז

שש קשתות ומעליהן שני ״מינארטים״

פליז(?)

הגובה : 18.5 ס׳׳מ ; הרוחב: 20 ס׳׳מ

אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס

(113)

המאה הי׳׳ח

ארבעה בזיכים לשמן בעלי פייה כפולה

בתחתית הדופן כתובת : ׳׳כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוס[ר]״

פליז; מעשה יציקה

הגובה : 21.5 ס״מ ; הרוחב : 12.5 ס״מ

מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמ׳ 144, מס׳ 380

(114)

המאה הי״ח

ארבעה בזיכים לשמן בעלי פייה כפולה ; שמש גדול מתחת לקולב

פליז; מעשה יציקה וחקיקה הגובה : 20.5 ס״מ ; הרוחב : 17.6 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמ^׳ 144, מס׳ 379

(115)

עמוד 74

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה

שִׁיר תַּאֲוָה

אֲנִי חוֹלֵם חֲלוֹמוֹת תַּאֲוָה עַל נְשׁוֹת בָּתֵּי אוּנְגָּרִין

מְקוֹנֵן עַל יָפְיָן הַהוֹלֵךְ לְאִבּוּד בְּחַצְרוֹת מֵאָה שְׁעָרִים

וְעַל חַמּוּקֵיהֶן שֶׁאֵינָם מֻצָּגִים לְרַאֲוָה כְּמִדַּת עֶרְכָּם, לְכָל מַרְבֶּה בַּמְּחִיר,

כַּמָּה וְכַמָּה זִקְפוֹת רְחוֹב

אֲנִי זוֹקֵף לִזְכוּת אוֹתָן נָשִׁים מְשֻׁבָּסוֹת

לִזְכוּת שְׁדֵיהֶן, עַכּוּזֵיהֶן וּבְשָׁרָן הַטָּהוֹר

הֶחָשׁוּךְ זִיּוּן מִסּוֹרֵר

לְכַמָּה אִפּוּק אֲנִי נִדְרָשׁ, שֶׁלֹּא לְשַׁלֵּחַ

יָד מִתַּחַת לַחֲצָאִיּוֹתֵיהֶן לְמַשֵּׁשׁ

אֵינִי יוֹדֵעַ לָמָּה הַזָּיוֹתַי בָּאוֹת לִרְתִיחָה

דַּוְקָא, לְמַרְאֵה יָפְיָן הֶעָטוּף

כְּשֶׁעֵירֹם נָשִׁים מִתְגּוֹלֵל

עַל מִדְרָכוֹת הָעִיר כִּסְחוֹרַת סוֹף עוֹנָה,

כַּמָּה קָשֶׁה לְזָכָר מְיֻחָם בַּקַּיִץ, בְּעִיר הַקֹּדֶשׁ

בֵּין שָׁרָב, הִרְהוּרֵי חֵטְא

וְזִקְפוֹת רְחוֹב לְלֹא סִכּוּי.

לִזְמַן מָה

בִּשְׁעַת הַפְּרֵדָה, אָמַרְתִּי לָהּ שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לְחַפֵּשׂ אֶת עַצְמִי לִזְמַן מָה

עָנְתָה לִי בְּהִתְפָּרְצוּת, בְּנִבְזוּת מָה

יוֹם אֶחָד אַתָּה תִּמְצָא אֶת עַצְמְךָ

וַדַּאי שֶׁתִּמְצָא אֶת עַצְמְךָ,

בְּאֶחָד מִן הַיָּמִים, וַדַּאי זֶה יִקְרֶה

זֶה יִקַּח חֹדֶשׁ, שָׁנָה, עֶשְׂרִים שָׁנָה,

אֲבָל זֶה יִקְרֶה, אֵין סָפֵק בַּדָּבָר,

יוֹם אֶחָד אָכֵן תִּמְצָא אֶת עַצְמְךָ קָבוּר מִתַּחַת לָאֲדָמָה

ד"ר דן אלבו-כי כן- שיר תאוה-לזמן מה

גניזה

מנהג ביום אסרו חג של שבועות גונזים התורה וספרים בלויים שאכלם עש. ומכריזין בבתים מי שיש לו עלים בלויים ימסור אותם ביד איש המכריז. ועושים אותה בכיסין ובשקים, ועושים לה לויה בהמון חוגג ובקול רינה. ומנגינים בשירים ובפיוטים עד מקום הגניזה. שחופרים חפירה גדולה בקרקע וקוברים אותה ומחזירים עליה העפר. וכמה צריר להעמיק לגגיזת ספרים שבלו, הרב כנסת יחזקאל כתב שצריך עומק שלש טפחים. והרב זרע אמת, סי׳ קל״ג כ׳ דסגי בעומק טפח, עיי״ש.

וראיתי בקונטריס הנדפ״מ, שמו ״הגניזה״ שחיבר החכם א׳ מ׳ הברמן, אודות הגניזה של מצרים. ושם כ׳ כי הגניזה הוא מנהג קדום הוא בישראל דברים שבקדושה שיצאו מכלל שמוש לא השליכום ככלי אין חפץ בו. אלא עמדו וגנזו אותם. מפי חז״ל אנו שומעים, משגנזו ארון התורה נגנזה עמו צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, וארגז ששלחו פלשתים דורון לאלקי ישראל (יומא נב ע״ב, כריתות הב׳), וכן ספרו לנו עצי ירושלים של קנמון היו ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל, ומשחרבה ירושלם נגנזו (שבת סג ע״א). וה״ה בשאר תשמישי קדושה דלוסקמא (רש״י) כמו אמתחת ושק לשום בו ספר ספרים. תפילין, מזוזות, ותיק של ס״ת, ונרתיק של תפילין ורצועותיהם. ואמר רבא ס״ת שבלה גונזים אותו אצל ת״ח (מגילה כו ע״ב) וכו׳. ושוב כ׳ במרוצת הימים התחילו לגנוז כל דבר הכתוב באותיות עבריות, כשעבר זמן ושוב לא היה צורך בו. תחילה נאספו הדברים בארונות או בתיבות שבבית הכנסת, כשנתמלאו גנזו אותם במערה, בעלית ביהכ״נ ולבסוך בבית הקברות [בית גניזה], נראה שקבעו יום מיוחד בשנה או במחזור שנים, הכל כפי המקום והצורר, שבו גנזו מה שצריך גניזה, ועשו אותו יום יו״ט. במגילת תענית פ״ז, נאמר בתלתא בתשרי אתנטלית אדרכתא מן שטריא [בשלשה בתשרי נתבטלה האזכרה מן השטרות, כדי שלא יהא שם שמים שהזכירוהו בשטרות מימי בית חשמונאי מוטל באשפה. ונראה שאותו יום נקבע ליום הגניזה, ועיי״ש שמספר על ענין יום הגניזה בירושלים תוב״ב, ועל השמחה שעושים ועל האנשים המלוים הגניזה. ושם כתוב כי מסורת שומה בפי זקני אחינו הספרדים, כי הוצאת הגניזה סגולה לעצירת גשמים ולכל ערה שלא תבוא וכו', עיי״ש. וכעת נתחדש במחז״ק פאס ע״י המנוח כ״ר יצחק נדאם נ״ע שהיו צרכי רבים ע״י, ובנה בית בבית החיים מיוחד לזה, ושם גונזים התורה. ועיין בס׳ אוצר מנהגי ישורון, מ״ש בזה. ושם כתוב בסי׳ מב, אות א, גם גונזים ספרים בלויים בעת המגיפה. והטעם לעורר רחמים בזה, כי כמו שאנו חסים על שמות ודברים של קדושה שלא ילכו לאיבוד ולביזיון, כן ירחם ה׳ עלינו ועל בנינו, שלא נלר לאבוד ולבזיון, בי גם אנחנו נקראים גוי קדוש ושמו משותף בשמנו בשעת המגיפה.

דיין

מנהג פשט מנהג במערב שהדיינים דנים ביחיד. עיין למאריה דאתרין הרה״ג מו״ה שלמה אבן דאנן זצ״ל, בס׳ בקש שלמה, דף עט ע״ג, שהאריך וב׳ שהמנהג במערב מימי קדם נהגו כן.

דין

מנהג כתב מו״ה יעב״ץ נהגו בי״ד שלפנינו שלא לדון אלא על טענה ראשונה, אבל המשנה אפי׳ מפטור לפטור ידו על התחתונה, זולת אם יראה לב״ ד בירור גמור שלפי תומו עשה ולא הרגיש שיש לו חיוב בטענה ראשונה, עכ״ל. עיין מוצב״י, ח״א, סי׳ רצ״ז וב׳ שם שכן נהגו בי״ד שלפנינו וכן נהגו אחריהם. וכאותה שאמרו הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר. וההיא דמפטור לפטור על הדרך שב׳ בסי׳ שנב. ועיין בליקוטי ליצחק ריח, הל׳ דיינים.

דירה

מנהג אומרים כשיוצא מן הבית שלא לחזור עד אחר שבע שנים (עיין בזה בס׳ חסידים). ראיתי בס׳ מעשה בראשית, מצוה תר״ם הביא משם ס׳ תו יהושע, וז״ל: כשיצא מהבית אשר דר שם לדור באחרת ועתה רוצה לחזור ולדור בבית הראשון שיצא משם, אזי לא ישוב לדור בה עוד הפעם עד שיעבור ז׳ שנים. ואם הניח איזה דבר בבית הראשון יש להקל. ויש מקילין אפי׳ לא הניח שום דבר בבית הראשון, רק אם היה בדעתו בעת שיצא שישוב באיזה זמן מה לבית זה בחזרה, אזי אין קפידה כל בך. ואם לבו נוקפו אזי העצה שיתעכב שלא לשוב לדור שבעה

ימים. או שבעה שבועות ויתפלל לה׳ שיהיה מספר הימים שנתעכב תמורה על השבע שנים או שיניח בהבית הראשון תרנגול זכר ונקבה שבעה ימים, ואז ישוב לדור שם בלא שום חשש כלל, כמבואר כל זה בשו״ת אמרי אש, ובשו״ת חת״ס, וכן פסק הגאון מהרי״ש ז״ל אב״ד דק״ק לבוב, עכ״ל, הביאו טעמי המנהגים, עיי״ש.

דרישת שלום

מנהג בכל העולם אומר איש לרעהו שלום עליכם, והוא משיב עליכם שלום. מצאתי בס׳ שער בת רבים, מגילת רות, בפסוק והנה בועז בא מבית לחם וכו׳, וז״ל: כבר חקרו בטעם המנהג אשר השואל אומר שלום עליכם אז חבירו משיב עליכם שלום, לאשר חז״ל אמרו (נדרים ט ע״א), שהמפריש קרבן אומר קרבן לה׳ ולא לה׳ קרבן, משום דחיישינן שמא ימות בטרם שיאמר קרבן וקא מסיק ש״ש לבטלה. ואמרו חז״ל (שבת דף י ע״ב) ששלום הוא שמו של הקב״ה, לכן על המשיב להקדים מילת עליכם מטעם הנ״ל, ועל השואל ליכא חשש כי הלא שאלת שלום היא מצוה (בקש שלם ורודפהו), וכדאי מצוה זו להגין עליו שלא ימות ברגע דעסיק בה. אבל המשיב הוא רק מפני הכבוד, וז״ש חז״ל שתקנו שיהא שואל בשלום חבירו בשם, ורצה דשאלתו יהיה אחר הזכרת השם ומותר להקדים השם, כמ״ש בועז השם עמכם, ודוקא השואל מותר אבל הנשאל אסור להקדים וצריר להפר הסדר וכו' עיי״ש.

דרשה

מנהג שאחר הדרשה אומרים לחכם הדורש יישר כחך. מקור מנהג מן הגמרא. כששבר משה את הלוחות הראשונות אמ״ל הקב״ה אשר שברת, ישר כחך ששברת. כלומר יפה עשית ששברת.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

עמ' נב

עמ' נב

הַמְּחִיר שֶׁל כָּל זֶה

אוֹמְרִים לִי

אִם תַּפְסִיק לִכְתֹּב עַל זֶה

הֲרֵי אַתָּה סוֹפֵר מֻכְשָׁר

יֵשׁ לְךָ נוֹשְׂאִים אֲחֵרִים

אִם תַּפְסִיק

יַפְסִיקוּ לְהַפְלֹת אוֹתְךָ

הַזֶּה הוּא כְּנִרְאֶה מָרוֹקוֹ

אוּלַי אַפְלָיָה

מָה שֶׁמּוּזָר הוּא שֶׁכְּשֶׁאֲנִי לֹא כּוֹתֵב עַל זֶה

בִּכְלָל לֹא שׁוֹמְעִים אוֹתִי

אֲבָל נַנִּיחַ לְזֶה

זֹאת אוֹמֶרֶת נַנִּיחַ לְזֶה

אֲנָשִׁים מָסְרוּ אֶת נַפְשָׁם כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת אֲשֶׁר עַל לִבָּם

אֲנָשִׁים הִפְסִידוּ יָדַיִם, נִשְׁחֲטוּ אַחֲרֵי קְטִיעָתָן בְּמִגְרַשׁ כַּדּוּרֶגֶל

סוֹפְרִים גָּלוּ כְּדֵי לִהְיוֹת הֵם עַצְמָם

אֲחֵרִים זָכוּ לִחְיוֹת בְּעֹנִי כֹּל חַיֵּיהֶם

וּמָה אֲנִי?

בְּסַךְ הַכֹּל אֵיזֶה אַשְׁכְּנַזִּי מְטֻמְטָם

לֹא רוֹצֶה לְפַרְסֵם אוֹתִי בְּהוֹצָאָה לָאוֹר

נִדַּחַת בִּמְדִינָה נִדַּחַת מִבְּחִינָה סִפְרוּתִית

וּבִשְׁבִיל זֶה

אֲנִי אַפְסִיק לִכְתֹּב עַל

זֶה?

לֹא הֵבַנְתִּי מָה כָּל כָּךְ חָשׁוּב לְכָל הַסּוֹפְרִים בְּיִשְׂרָאֵל

לִהְיוֹת מְקֻבָּלִים , לְקַבֵּל מַחְמָאוֹת, לִהְיוֹת חֵלֶק מֵהַמִּמְסָד

לֹא מַמָּשׁ הֵבַנְתִּי אֶת זֶה עַד הַיּוֹם

אֲבָל זוֹ פִּסְגַּת מַאֲוַיֵּיהֶם

הֲרֵי אַף פַּעַם לֹא הֶעֱלִיתִי עַל דַּעְתִּי

לֹא בְּגִיל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה וּבֶטַח לֹא הַיּוֹם

שֶׁאֲנִי אֶכְתֹּב אוֹ לֹא אֶכְתֹּב מַשֶּׁהוּ

עַל מְנַת שֶׁיְּקַבְּלוּ אוֹתִי, שֶׁיְּפַרְסְמוּ אוֹתִי, שֶׁיְּמַסְּדוּ אוֹתִי

אִם אַתָּה כּוֹתֵב בִּשְׁבִיל זֶה שֶׁיְּבוּשָׂם לְךָ,

אֲבָל אֲנִי כּוֹתֵב עַל מְנַת לָחוּשׁ שֶׁאֲנִי חַי

שֶׁלֹּא מַמָּשׁ הִצְלִיחוּ לִקְבֹּר אוֹתִי בְּעוֹדִי בַּחַיִּים

כְּפִי שֶׁהֵם קוֹבְרִים אֶת רֹב הָאֲנָשִׁים

הַהֵם הַזֶּה זֶה גַּם אֲנַחְנוּ, אֲנַחְנוּ קוֹבְרִים אֶת עַצְּמֵינוּ

לֹא, בִּכְלָל לֹא,

אֲנִי אוֹהֵב אֶת כָּל אֵלֶּה

אֲבָל אֲנִי מוּכָן לְשַׁלֵּם מְחִיר

כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ לוֹמַר אֶת אֲשֶׁר אֲנִי חַיָּב לוֹמַר

חַמְחִיר לֹא נִרְאֶה לִי כָּבֵד בִּכְלָל

עַד עַכְשָׁו

בִּכְלָלֵי לֹא

אָז אוּלַי תַּחֲלִיטוּ כְּבָר לְמַסֵּד אוֹתִי

אוֹ שֶׁתַּעֲלוּ אֶת הַמְּחִיר

נִרְאֶה אִם אֲנִי בֶּאֱמֶת חָזָק כָּל כָּךְ.

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר- הַמְּחִיר שֶׁל כָּל זֶה