מורשת יהדות מרוקו

רבי רפאל יעקב סורנאגה

כוללות ירושלים תוב״ב ה׳ תקי׳׳ט (1759)

נזכר בספר שלוחי ארץ ישראל עט. 402, ויצא בשנת תקי״ט בשליחות ירושלים למרוקו, באגרת שלחותו לכפר ארוגו במדבר סחרא, היו חתומים ר׳ יום טוב אלגאזי רבי זרחיה אזולאי ובנו החיד״א. והמחבר מסיים ״שליח זה לא נודע ממקור אחר״, וראה שם בהערה 256 שכל מה שכתב עליו היה בתורה שבע״פ מהרב ימ״ט.

מתוך הספר שלוחי ארץ ישראל כרך א' – אברהם יערי

בשנת תקי"ט – 1759 יצא בשליחות ירושלים למרוקו רבי רפאל יעקב סורנאגה. נשתמרה אגרת בעניין שליחותו שנכתבה לעיר אוגרו  במדבר סחרא, ועליה חתומים חכמי ירושלים רבי יום טוב אלגאזי, רבי יצחק זרחיה אזולאי ובנו רבי חיים יוסך דוד אזולאי. בשובו מצפון אפריקה עבר את ליוורנו, והסכים שם ביום ראש חודש אדר שני תקכ"ד – 1764 – על ספר " חמדת ימים " שנדפס שם מחדש בשנה ההיא, הוא חותם : " איש גולה ומטולטל בשליחות רבני ומנהיגי עיר הקודש ירושלים תובב"א רפאל יעקב סורגאנה ס"ט ". שליח זה לא נודע ממקור אחר.

והנה לפנינו נשתמרו שלשה מכתבים המשקפים את זהותו שהיה תקיף וכל יכול, ובהורמנותא דמלכא מלכי רבנן רבני ירושלים שהיתה בידו, יכול היה להתערב בעניניה הפנמיים של הקהלה, והכרע בסכסוכי הנגיד עם טובי העיר ¹ ומ-פאס שלח מכתביו לצפרו. המכתבים היו כתובים בכתב יד המיושר של רבי יוסף אשורקי סופרו ומזכירו של רבי אליהו הצרפתי, ועל סכום הנדבה שקבלו עליהם לתת בידו הוא מגזים ומצוה עליהם בחרמות ושמתות, שאם לא ישלחו נדבתם אליו, עליהם לטלטל עצמם ולהביאה בידם ואם יתחמקו מזה נותן צו לחכמי העיר שאין להם רשות לשחוט להם עופות ובהמות, ״ואם באלה לא תוסרו ותמאנו ומריתם אשלח לכם שני פרשים מאילי הארץ מהאלמכז׳ן (מהמשטר) ועליכם לשלט שכר טרחם ועמלם, ובבואכם לכאן אחרם אתכם בהכרזה ושופר״. מה שמאיים עליהם לשלוח (פרשים) מאילי הארץ איפשר שיצא מהיחס הטוב והקרבה שהיתה לו עם רבי אליהו הצרפתי כמובן. וכנראה שהטובי העיר קיימו וקבלו והביאו את המנחה בידם.

השליח הזה אולי הביא אתו עמו כעוזר רבי יעקב עייאש נין ונכד (מסטרא דנוקבא) של המקובל רבי אברהם אזולאי ולכן שלח כמו כן המלצה עליו לעמוד לימינו ולתרום גם למענו, על רבי יעקב הנז׳ לא נודע מקור אחר.

אנשי בריתנו ק״ק צפרו יע״א ח׳ ישמרם כי״ר אחדש״ו במשפט ובדת סיבת שותתים אלו אודות ובשביל המחלוקת שיש לכם עם הנגיד הר' יהודה אגיייני י״א, בי הנה עתה נודע לי הדבר ע״י כתבכם כתב קדש שהוא ברע עמכם שלחתי אחריו עם שלוחי אחר שהיה עומד בפרק הנסיעה והיה נושא משאיו וטוען בכח המסור בידי ובא לפני וספר לי את כל קורותיו ותלאותיו שאירעו לו עמכם עם בל התלאות שעוברים עליו בכל עת ועונה עם העכו"ם כי אין רגע בלא פגע ואין שעה בלא רעה ואינו יכול לעמוד בדבר זה כי כבד עליו המשא.

לכן אחי המבוקש מכם שתפקחו עליו עיניכם בעין החמלה והחנינה לסלקו מהיזק זה כאשר יראה בעיניכם, וכל אדם שיעמוד נגדו וימסרנו לשום אחד מהעכו"ם או לשר העיר וכ"ש למלך יר"ה, הריני גוזר עליו בכח המסור בידי מרבני ירושלים ת״ו בב״א בגזירת נח״ש כרוך על עקיבו הן יחיד או רבים יהיה מה שיהיה ואין ליהודה הנז' שום תרעומת מאחר מכם על ענין זה והרשות נתונה בידו שכל מי שיגרום לו בין על ידי עצמו או ע״י שלוחו שום נזק ופסידא ודררא דממונא וכ"ש נזק המגיע לנופו ב״מ לעמוד נגדו ולהזיקו בכל אשר תאוה נפשו ולית מאן די מחא בידיה ולימא ליה מה עבדת והריני מבאר דברי שאין לשום אחד או רבים לאנוס להר' יהודה להיותו נגיד משרת בקדש בי אם ברצונו הטוב והפשוט וכל המסרב בדבר זה כבר מילתיה אמורה שהוא מובדל מעדת ישראל ולא יאבה ה׳ סלוח לו ובל קללות האמורות במשנה תורה יחולו על ראשו. ושומע לי ישכון בטח ושאנן מפחד רעה נאום החו״פ בש״ש ט״וב בפאס יע״א דורש ש״ו ושלמהון דרבנן ^יסגי בסדר בא ברוך ה׳ למה תעמוד בחוץ.

הצעיר רפאל יעקב סורנאנה ס׳׳ט

ב'

בכ"יהשד״ר

הנה כבר כתבתי לכם על ענין הנדבה על כל פנים שיום ד׳ הבע״ל תניע לידי בלי שום עיכוב יען הנני מתעכב בשבלכם וש״ש.

קהל קדוש קהל צפרו יע״א גדולים וקטנים ישמרם השומר אמת לעולם אבי״ר

אחדש״ו כראוי להיות ששבוע שעברה כתבתי לכם על פרט החמשים מתקאלים של נדבת עיר הקודש ועד היום שערי תשובה ננעלו וכבר עבר ר״ח, ועברתם על הקנין במקום שבועה וחייבים זאת אומרת בני החיי הוא ניהו החכם השלם כהה״ר יעקב עייאש נ"ר נין ונכד להרב המקובל האלקי כמה״ר אברהם אזולאי זלה״ה, אשר בלכתו עמי למ״ק אמרתי עת לעשות לה׳ לעמוד לימינו בבל עת כי לו נאה ויאה עשר ידות חמודות בכל מידי דמיטב כאשר בלבם חזיתם, ובראותי הלבבות פרודות ונכאבות אמרתי עת לעשות וכו׳ וביני ביני סלקא בתי'קו, וגם בבא ק״ק למתא פאם להביא מנחת בכורים לקדושת א״י עלה בדעתי לשי'ח בפיקודיו ולא אסתייעא מילתא כי אמרתי מצוה גוררת מצוה. ובלכתם לשלם לבתיכם תעשו מה שלבי חפץ, והן היום אחר בואי לשלם וגם החכם הנ״ל עשה שליחותו כראוי ישלם ה׳ פעולו אמרתי להזכיר ולא להזהיר ע״ע זה דלכוותייכו א״ץ כי יודע כל שער עמי שאנשי קודש אתם ובתיכם פתוחות לרוחה למשאת וארוחה עם כל הרוצה ליטול, אמטו להכי אחי הוו זהירין בכבוד האי צורבא מרבנן להעניקו מברכותיכם ברכה ומנה יפה לא נצרבה אלא להעדפה כי הוא ראוי והגון לכל דבר שבקדושה ומסתייה האי מילתא שהניח ביתו וכתת את רגליו בנחיצה לכבוד ארץ הקדושה ולא כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא לבני נשא לעת מצוא כלי המקבל בזה ואנרא דבל״א דוחק״א למהר לשלוח נדבתכם ע״י ציר אמונים כי יפה שעה אחת קודם ליד ידי״ן החכם השלם הדיין המצויין כהה״ר אליהו הצרפתי נ"ר דבר נאה ומתקבל ובשכר זאת ימהר יחישה אל עליון לכונן ציון בבנין אפריון ויקביץ עם אביון ובאו ורננו במרום ציון נאם המעתיר והכותב באהבה רבה לכבוד התורה ולומדיה בחשק וחבה וחותם בס׳ ויביאו לו את המנחה אשר בידם וריש הצעיר ע״ה ית׳

רפאל יעקב סוראעה ס״ט

". תעודה מספר 73

ידידינו שד"ר הרב הכולל מזה בן מזה, כבוד הרב אליהו מאיר אשכנזי, ישמרהו ויחייהו ה'עזי, אמן כן יהי רצון.

אחרי דרישת שלומך וטובתך כדחזי ושלמא דכן רב לזרע רב מיניה דמר בן ישמח אב יגדל שלומו ועל של עתה באנו להודיע לכבוד כתר תורתו כי עינינו הרואות בשנה מקולקלת הזאת אירעו לנו כמה דברים קשים אשר אין די באר השם יתברך יאמר לצרות עמו ישראל ולצרותינו די למען שמו.

ומפני חמת המציק בעוונותינו הרבים נתפזרו בני רהלנו ועזבו ארצם ונחלתם וינוסו לנפשם ורובא דרובא נדדו הלכו לאהלי פלשתים למצוא טרף לנפשם ועזבו את ביתם ריקם קים לגזירה שוה. והנשארים הנה יושבים ובטלים אף בעלי אומנויות אין דורש ואין מבקש ובמה שיוצאים בו נכנסים.

ובאמת הגמור כי תם הכסף וכלתה פרוטה מן הכיס וראינו שביאת כתר תורתו לכאן טרחט יתירה על לא דבר וחשנו על כבודו ועל כבוד התורה ועמדנו על עמדינו ואזרנו כגבר חלצינו ועשינו נדבה ואחר עמל וטורח זה כמו ט"ו ימים ואנחנו ערב ובוקר וצהרים מסבבים בשווקים וברחובות ועל החנויות.

ומה שראינו על ככה עד שנתקבץ סך- צם- וראינו שאין זה סך כדאי להקביל לו פניך וחזרנו ולקחנו הלואה סך – צם סך- קם-כם ועתה תגיע לכתר תורתו מובל כתבא דנא ולא נצרכה אלא לקבלינהו בשמחה ומועט מחזיק את המרובה כי הזמן גרמא אשר חציו ירה לנגדנו בקום עלינו אדם ולא מלך ויאכל גם אכול את כספיו.

ולא נשאר כי אם גוויתנו ואדמתנו ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שירצה לפניו כקרבן אשה לכפר על כל תטאתנו וישע יקרב, ממזרח, ממערב בעגלא ובזמן קריבכן יהי רצון כ"ד החתומים פה צפרו יע"א.

כתב ידו של הרב יהודה אלבאז ז"ל

סוף תעודה מספר 73

תעודה מספר 22

התרט"ו -1855

ב"ה

באלול אשתקד כאשר נתחדש על בני קהילתנו קהילת קודש צפרו יע"א השר סידי אטאלב מוחמד עזו אללאה, יקרי ה' כי כן יצא דבר מלכות, וראו בני קהלינו בחוש הראות כי אי אפשר לשום אדם להיות נגיד ומווה ומפקח בענייני היהודיםהנוגעים אל השר כי אם להיקר רפאל בן ברוך המכונה עמרם.

יען כי קרב אליו בימי פחזותו, בתחילת שירותו ומינויו על בני אומתו דווקא, ואל היה שום יהודי נכנס אצלו כי אם רפאל הנזכר הוא היה נדרש לכל חפציו, ומהנהו מנכסיו, גם מה שהיה השר הנזכר צריך ללוות היה רפאל הנזכר לווה מאחרים וכותב על עצמו.

באופן בעת אשר נתחזקה יד השקר הנזכר למושל בכל ממשלת השר הראשון שמכללם היהודים האומללים יושבי צפרו יע"א היה רפאל הנזכר הוא המוציא הוא המביא, וכל ענייני השר נחתכים על פיו וכאשר יגזור כן יקום.

ואף שבאותו זמן היה נגיד ומצווה על קהילת קודש צפרו יע"א הנבון וחשוב ומעולה הרב אברהם בן מאמן ישצ"ו לא יוכל לסבול להיות רפאל הנזכר עיקר והוא טפל, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה, ועל דעת אחת לא יסמכו, זה בונה וזה סותר, זה קושר וזה מתיר.

ומה בצע בקריאת שם נגיד , לכן הוצרך הרב אברהם הנזכר להשחיד הזר הנזכר ברצי כסף עד שיצא בשלום, וכאשר ראו בני קהלינו שנשארו כצאן אשר אין להם רועה כי אין איש שיכול ליכנס בגבולו חזרו אצל רפאל הנזכר למנותו עליהם לנגיד.

ואף שאינו לא מאנשיה ולא מהראויים לה זו מצוות עשה שהזמן גרמא, והלכו יחידי הקהל ופייסו לרפאל הנזכר להיות נגיד ומפקח עליהם להרחיק הנזק ולקרב התועלת, ובכן נענע להם בראשו ונתרצה ונתפייס כי מעיקרא כך הייתה כוונתו ותחילת המחשבה סוף המעשה.

אמנם התנו עליו יחידי הקהל שלא יעשה שום דבר קטון או גדול הן בדבר הנוגע לרבים, הן בתפיסת איזה יחיד בר מינן כי אם שיהיה הדבר בהסכמת חמישה אנשים אשר בחרו לו הלא המה כבוד הרב ישועה המכונה אלבאז והרב אברהם המכונה מאמאן והרב אברהם המכונה עוליל והרב אליהו המכונה שלוש והחכם כבוד הרב חיים אליהו המכונה אביטבול.

ונכתב שטר מינויו בסופרי ישראל ותוכו רצוף התנאי הנזכר גם נכתב שטר מינויו בערכאות גם כן, ותכף למינויו הגדיל לעשות ולא היה חושש להסכמת שום אדם כי אם להסכמת עצמו, והחזיר חוקי השר הראשון ןמנהגיו לאיתנם הראשון דהיינו האלתסרוד.

כל מה שצריך להוצאת השר ממה שנותן לבני אומתו המסייעים אותו לעמוד  על משמרתו, והאלסבון שנותנים בעלי מלאכת הבורית מדי חודש בחודשו, והאלעסאר שנותנים היהודים המתגוררים בכפרים בעת עשיית הזיתים בין עשו בין לא עשו

והאלסמן שנותנים היהודים ההולכים לאהלי פלישתים אחר עבור חג הפסח באופן שהחזיר עטרה ליושנה, ובכל זאת היו בני קהלינו סובלים טורחו ומשאו, אך דא עקא שעמד אחיו אח לצרה זה שמו ישועה בן ברוך ומשל ממשל רב בגאונו וגאוותו  וכל דבר קטון או גדול אשר נעשה בהאלמללאח מגיעו אל השר אין דבר נעלם חוזר ומפשר עם השר בעד הנתפסים.

באוםן שהוחזק למסור ורודף אחר היחידים לקעקע ביצתם ולהומם ולאבדם כאשר נודע מפי מגידי אמת, וזה מלבד כמה ענייני כיעור שבאו כמה נשים והגידו לחכמים ולקהל שאמר להם שאם לא יהיו נשמעים אליו יפסידם הפסד גדול.

וכאשר ראו יחידי קהלינו יש"ץ שכולם או רובם מעותדים לתפיסה חס ושלום, עלו אל השר בכינופייא גדולה והוציאו לרפאל הנזכר מהנגידות ותפס השר לישועה אחיו הנזכר, ובחרו להם הקהל איש אשר כלבבם הלא המה החכם החשוב כבוד הרב יעקב המכונה אדאהאן יש"ץ ויעזרהו על דבר כבוד שמו, ומינו אותו לנגיד בהסכמת הקהל.

והן עוד היום האחים רפאל וישועה הנזכרים ויוסף אחיהם מבצבצים ורודפים אחר השררה כדי להנקם מכל היחידים אשר סבבו מפלתו, ובכן נועדו לב יחדיו יחידי קהלינו, הלא המה הרב אברהם בן רבי דוד המכונה מאמאן והרב אהרן בן כבוד הרב שלמה המכונה אלבאז והרב אברהם בן הרב ישועה המכונה עולייל.

והרב יעקב בן הרב משה המכונה אטרזמאן והרב אליהו בן הרב אהרן המכונה שלוש והרב אברהם בן הרב יצחק המכונה אלבאז והרב אהרן בן הרב מרדכי המכונה אלבאז, והרב שלום בן היקר משה המכונה שטרית ידיד אלפילאלי והרב משה בן הרב בנימין במכונה אביטבול והרב יוסף בן הרב אברהם הכהן והרב שאול בן הרב ס"ן ( ? ) המכונה הרוש.

והיקר יוסף בן היקר משה המכונה הרוש, והיקר יונה בן היקר משה בן גבאי והרב רפאל בן הרב דניאל המכונה זכרי והיקר יצחק בן היקר אהרן הכהן והיקר מכלוף בן היקר שלמה המכונה אביטבול ידיע תמאיושת.

והעידו על עניין בקננין שלם ושבועה חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כל אחד למה שיועיל האנשים האלה אשר נקבו בשמות ובכוח הקניין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם חיוב גמור שכאשר יתאמת להם שרפאל ואחיו הנזכרים מרדפים לחזור לשררתם או שיהיו מתעסקים בהפסד רבים או יחידים שעל האנשים הנזכרים וטל להפר עצתם ולקלקל מחשבותם ולרודפם עד החורמה.

ויפסידו מכיסם על זה בהוצאות שוחדות עד כדי סך אלף מתקאלים כסף טהור אדעתא שתבוא לכלל גוביינא מכללות הקהל. ובתחילה יהיו קובלים עליהם לפני השר, ואם ראו שהשר עודנו מחזיק בהם ואינו חפץ ברעתם ילכו לקבול לםני המלך ירום הודו ואפילו יפסידו עד כדי הסך הנזכר דלא למטינהו כי אם ריווח והפסד ממון רב.

ויובן שזה שאמרנו שחייבו עצמם האנשים הנזכרים להפסיד על האחים הנזכרים עד כדי הסך הנזכר הוא בין אם הוצרכו האנשים כולם ללכת ולקבול בים אם לא הוצרכו כי אם ארבעה או חמישה מהם על כל פנים כללות הסך הנזכר יתנו אותו האנשים הנזכרים.

ונקטו קניין ושבוע חמורה כל אחד למה שיועיל האנשים הנזכרים וקיבלו עליהם להרב אהרן בן הרב שלמה המכונה אלבאז הנזכר להיות הולכים אחרי דברו ואחרי עצתו ובעת אשר יגזור עליהם ללכת ולקבול כולם או מקצתם אותו המעכב ללכת חייב עצמו בקניין גמור ושבועה למורה לתת לעניי העיר מעכשיו בתורת קנס סך מאה מתקאלים כסף טוב.

יובן שכל אחד מהאנשים הנזכרים חייב עצמו בכך עוד קיימו וקבלו עליהן ועל זרעם אחריהם האנשים הנזכרים בפנים עד סוף כל הדורות שמהיום הזה והלאה לא ימנו עליהם שום נגיד בעיר הזאת לא משלושת האחים הנזכרים לא מהם ולא מהמונם ולא מהמתם ןמזרעם אחריהם עד סוך כל הדורות ונגמר הכל בקניין גור ושבועה חמורה כל אחד למה שיועיל על כל מאי דכתיב ומפורש לעיל.

ולראיה על הכל חתומים פה והי"ז בשבעה ושבעה ועשרים יום לחודש אייר הוא חודש זה של שנת ראה כל גאה הכניעוהו ונ=הדוך אשעים תחתם ליצירה ושריר ובריר וקיים

שלמה אביטבול סי"ט – רפאל משה אלבאז סל"ט

סוף תעודה מספר 22 

מעין אותו הדבר אנו מוצאים גם באזור הספרדי. לא קשה היה לספרד לחדש את הקשרים התרבותיים עם צאצאיהם של מגורשי ספרד שמלפני ארבע מאות שנה, הדוברים ספאניולית עד היום ונזקקים לה בתרגום התורה. ההגדה של פסח ותפילות שונות, וכן חודשה זיקתם ללשון הספרדית, לתרבות ספרד ובמקרים רבים הוענקה להם גם אזרחות ספרדית. אגב, קבלת נתינות ספרדית הייתה בשביל יהודי בצפון אפריקה במאה ה-19 אחד הדברים הזולים ביותר, כי מצבם הכספי של הקונסולים הספרדים היה דחוק והם נאלצו לבקש מקורות פרנסה צדדיים.

יהודת צפון אפריקה רובה ככולה ענף רענן ופורה והוא מגזע ישראל. ארבעים וחמישה ריבוא היהודים החיים באזור זה מושרשים עמוק עמוק במסורת ישראל ודבקים בה בכל לבם. ואפילו אלה הנחשבים למתבוללים קיצוניים ( ויש תופעות כאלו באלג'יריה ) קשורים בהרבה נימים חזקות לעם היהודי ודתו.

אינה קיימת כאן התופעה השכיחה באירופה המערבית, שצעיר או צעירה יתגלה להם לפתע בהיותם בני שמונה עשרה – עשרים, כי יהודים הם לפי מוצאם. אפילו אלה שנתחנכו חינוך שלם בבתי הספר זרים וכמעט שאינם יודעים קרוא אות בעברית – עדיין שומעים את הלהג היהודי ערבי המיוחד, שהיה שגור בבית אבותיהם, ומשתמשים בו לפעמים.

המתבולל היהודי בצפון אפריקה עומד כעת באותה דרגה שעמדו המתבוללים באירופה לפני שני דורות, הוא גאה על יהדותו, לפי הבנתו אותה. שוחחתי עם נציגיה המובהקים של שכבה זו בתוניס ובאלג'יר ונוכחתי לדעת, כי אפשר לקרבם אלינו, אין הם אנטי ציונים או אנטי ישראלים, אלא רחוקים העשויים שיתקרבו, אם תהיה להם השהות ולנו הכוח המושך והמשפיע.

גדולה מזו. ברחבי תוניסיה ומרוקו מצאתי חזיון שעשע עלי רושם כביר. בדרום תוניסיה כולה אפשר להשתמש בלשון עברית בשיחה עם הגברים. הם מבינים אותה ומסוגלים להשיב בה. והוא הדין במרוקו. במיוחד ראיתי פלא זה בשתי ערים : צפרו ותיטואן.

יהודי שלמד שנים מספר בתלמוד תורה – ואלה עודם הרוב – שומע עברית ואינו צריך מאמץ רב מדי כדי לדובבו בשפה זו. במתכוון ניסיתי נסיונות כאלו באנשים רבים, מחוגי האינטלגציה המקצועית, ותמיד הצלחתי לעורר אותם לתגובה בעברית. כולם, ואני בתוכם התפלאו מה קל הדבר הקשה הזה. הייתי אומר להם בבת צחוק, שאין צריך אלא לגרד משהו את השכבה הצרפתית הדקה המכסה על שכבת לשון הקודש – של החומש והתפילות – בתנאי, כמובן, שהיא קיימת בכלל.

לאשרנו היא נעדרת רק במיעוט המרכזי בשני הקצוות, אלה שנשבו מילדותם בין זרים, והם שכבה דקה ביותר בתוניסיה ובמרוקו, והבורים ועמי הארץ מאונס, מעוני ומעבודה קשה, שלא היה מעולם הסיפק בידם ללמוד תורה, ורבים כאלה אפשר למצוא בשכבות העניות באזור.

ועוד תופעה מעודדת " ארץ ישראל – ירושלים מלות קסם הן ליהודי צפון אפריקה, המרוממות את הרוח ומעוררות כיסופים. זאת ראיתי בכל מקום שנקלעתי אליו, ובמיוחד במרוקו. ברור, לא כל יום חג הוא, ורב המרחק בין הלכי הרוח וגעגועים חרישים ובין השתרשות מלאה במדינת ישראל. אבל מובטחני שאילו הושקעו בשידוד מערכות יהדות צפון אפריקה מעין אותם המאמצים שניתנו להחיאתן של תפוצות אחרות, היו התוצאות טובות יותר.

בספר מסעותיו של מזרחן גרמני נוצרי, שביקר בתיטואן לפני מאה שנה, נתקלתי בסיפור שזעזע את לבי. אותו מלומד ידע קצת לשון הקודש, ומפי בעל הבית היהודי שאצלו התאכסן ( ברור שלא הייתה לאירופי כל אפשרות לגור בשכונה המוסלמית ) נודע הדבר לזקני המללאח, שחשבוהו ליהודי, יום אחד הבחין המלומד הגרמני בתכונה מיוחדת בבית, והנה נכנסה חבורת זקנים נשואי פנים שבאו אליו לשוחח איתו על ענייני ארץ ישראל ולחקור אותו בדבר תכניתו של רוטשילד שכאילו עמד לקנות את אדמת ארץ ישראל כדי להקים מדינה יהודית. אכן אלה הם פני הדברים עד היום הזה.

ביהדות צפון אפריקה גלום פוטנציאל לאומי גדול, רוחני וחומרי, העולה על זה של תפוצות אחרות בארצות המזרח, שכבר עלו ונתקבצו במדינת ישראל. אולם בעיותיו של קיבוץ זה שעל קצתן עמדנו כאן, מורכבות ומסובכות יותר מבעיותיהן של תפוצות אחרות. גורם מחמיר הוא גם המצב המדיני המעורפל שבו שרוייה צפון אפריקה זה שנים. דרושים כוחות רבים כדי להטות פוטנציאל זה לאפיקים הנכונים ולהפכו לאנרגיה פעילה.

סוף הפרק  " מבוא , מספר " מארץ מבוא השמש "

פעם אחת חלה הרי"ף את חוליו וילך לבית מרחץ אחד להרפא, שם ישב זמן מה ויתנהל על ידי בעל המרחץ במאכלים וסמי מרפא, עד כי הוטב מצבו ויבריא. לימים רה כי בעל המרחץ ההוא התמסכן ויהי נאלץ למכור את מרחצתו, ויבואו המוכר והקונה שתיהם לפני הרי"ף לקיים להם את דבר המכר כדת.

אך הרי"ף מאן להתערב בזה ולהיות נוכח בקיום המכר ויאמר " לא אדון לא אהיה במרחץ הזה, לא במכר ולא בשומה ולא בשום דבר המתייחד בו לפי שנהניתי ממנו, ובירא דשתי מיניה מי לא תרמי ביה קלאי.

על אודות שנת מותו של הרי"ף באיזו שנה ובאיזה חודש ובאיזה יום, וכמה שנים חי ? עוד הדבר לא הוברר כל צרכו. אבל ההכרעה הניכרת יותר הוא כי מת בהיותו בן תשעים שנה בשנת תתס"ג בעשירי לסיון.

יחד עם זמן יציאתו של הרי"ף מפאס, הייתה כבר – כאשר זכרנו – ראשית תקופת ממשלת האלמורביטין במרוקו שהטיבה אמנם עם מעמדם של יהודי מרוקו ותבא גם תמורה כבירה בחיי היהודים בספרד כנודע, יוסף אבן תאנסיפת משבט סינהג'א, המושל המורביטי הראשון ובנו עלי, ואחריו תאספין בן בנו, שמו כל מעינם לכבוש ארצות בספרד וביחוד מאת הנוצרים, עד שיכולנו כמעט לחשוב את ממשלת המרביטין בתור ממשלה ספרדית לא מרוקאית.

מושלי אלמורביטין אהבו חופש ודרור ויתנו ליהודי ספרד לחיות במצב גבוה ולהעלות פקידים ושרים בהנהלת המדינה. על ידי זה התרכזות האלמורביטין בספרד והתעניינותם בה, שרר יחס ושייכות הדדית בין מרוקו וספרד מאז ביותר.

וכמו כן כמובן בין היהודים בשבתי הארצות, ולפי מה שנראה ברור כי בגלל זאת נספחו רבים מיהודי מרוקו אל כנסת ישראל הספרדית, ששמה יכלו למצוא סביבה יהודית נכבדה וחברה יותר נעימה, ולכן רק בזה נוכל לפתור את הפליאה, מדוע ואיך בתקופה בהירה כזו, בכל ימי ממשלת אלמורביטין במרוקו שארכו יורת משבעים שנה ( תתל"א – תתק"ב ) 1091 – 1142, לא מצאנו כמעט זכר לאנשי שם וגדולי תורה בארץ המערב אז כי אם מעט מזעיר ממה שהיה צריך וראוי להיות בעת מאושרת כזאת.

יקרת המציאות בחיי יהודי מרוקו, אין ספק כי אנשים כאלה הלכו בעקבות רבם רבי יצחק אלפסי ויספחו בתוך הזרם של עם התושבים שזרם וסחף כרובו ארצה ספרד ושהם – המרביטין – מלאו את חללה.

מהרבנים שחיו אחרי הרי"ף, במערב, במשך התקופה האלמרביטית, ידענו רק אלה, רבי יעקב אלפסי בנו של הרי"ף, רבי יהודה יחייא בן אבון אבן עבאס, רבי יהודה הכהן אבן סוסאן הדיין, רבי משה דרעי. הראשון ( בנו של הרי"ף ) נסמך ברבנות באלוסינא עוד לפני מות אביו, ואף על פי שהיה חכם גדול לא מלא מקום אביו על כסאו על כי ככה היה רצון אביו שרק תלמידו רבי יוסף אבן מיגאש ישב על כסאו.

לשון רבי סעדיה אבן דנאן " ואף על פי שרב יעקב בנו היה חכם גדול ונסמך ברבנות, צווה הרב קודם פטירתו שרבי יוסף הלוי ישב על כסאו וימלא מקומו כי אין בארץ כמוהו " ולו היה רב יעקב רך בשנים מבן מיגאש לא היה בזה שום חידוש בסמיכת בן מיגאש במקומו, אך שיהיו שניהם במעלה אחת.

מזה נדע כי רבי יעקב אלפסי היה גם גדול בשנים כרבי יוסף אבן מיגאש, או עוד יותר, ואם כן ידענו כי נולד עוד בהיות אביו בפאס ויחד היה לו להרי"ף שם ראובן, וכי בו הבן הזה היה רבי יצחק בו ראובן שחיבר הספר " שערי שבועות ", אמנם עוד דבר זה איננו מוכרע.

רבי יהודה אבן עבאס ורבי יהודה הכהן אבן סוסאן שני הרבנים האלה חיו בפאס, הראשון נולד תת"מ והשני כנראה נולד כמה שנים אחר כך. רבי יהודה אבן עבאס היה רבם שם ויהי גם משורר, וביותר שר שירי קדש לתפלות ולזמנים, ( מחבר עקדת יצחק, אותה אנו קוראים בראש השנה " עת שערי רצון " ) הוא היה ידידו ואיש בריתו של רבי יהודה הלוי המשורר, וזה האחרון אהב את רבי יהודה אבן עבאס

מאד ויתן לו כבוד ותהלה.

בנו של רבי יהודה אבן עבאס זה היה שמואל עבאס המומר שהוא ואביו יצאו מפאס בערך תתק"ו לארם צובא, מפני חרב האלמווחידין.

גדול ממנו – מרבי יהודה אבן עבאס – בחכמת התלמוד היה רבי יהודה הכהן אבן סואן, אבותיו באו מבבל ( ויש גרסא אחרת הגורסת שאבותיו דווקא באו מארץ פרס, מהעיר שושן כפי שמעיד שמו ) לפאס ושם נולד הוא ויגדל מאד בידיעתו בתורה עד כי נתפרסם כל כך שמו בארץ המערב ובספרד, ובעת שנפטר שם בספרד רבי יהודה אבן מיגאש ושמם הועלם מן הישיבות, נשאר הרב הזה עומד על משמרתו ומרביץ תורה בתלמידים.

La    Colombe  de  la  Paix

David Elmoznino

   Par beau temps, à vol d'oiseau, d'un seul et même point de vue, un vaste panorama englobant quatre pays s'offre devant les yeux : là devant soi, c'est Israël ; sur la gauche, au-delà des eaux du golfe se profile Aqaba en Jordanie ; les monts éloignés sur la droite, c'est le Sinaï et à l'horizon oriental, en regardant attentivement, il est possible de distinguer l'Arabie Saoudite.

   Eilat a la particularité de chevaucher ces quatre points géographiques. Dans le golf Aqaba-Eilat, deux localités qui, vues du ciel, paraissent se fondre en une seule et même grande agglomération, on observe depuis de nombreuses années l'apparition d'un fait insolite. Une sorte de phénomène naturel unique en son genre. De massives migrations d'oiseaux en quête de nourriture, faisant un va et vient constant et spectaculaire entre les deux localités.

   Un couple de pigeons avait pris ses quartiers sur le rebord d'une fenêtre au cinquième étage d'un immeuble locatif à Eilat, virevoltant, souillant et roucoulant  jour et nuit. Ce fut d'abord un pigeon mâle qui atterrit sur le rebord de la fenêtre, le col brillant, éclatant, affichant une gorge puissante au-dessus d'un abdomen impressionnant. Sa compagne atterrit derrière lui, petite et gracieuse, le plumage blanc comme neige. Le mâle se cambre en arrière, s'étire, redresse le corps et bombe le torse, le regard flou, les yeux dans le vague. Elle s'approche de lui. Il se rengorge et s'envole, paradeur, dans un déploiement d'ailes, fier de sa beauté et de ses atouts. Il fait le tour du bâtiment et revient.

   Elle se tient sur l'extrémité de son perchoir et lance de petits regards saccadés alentour. Il la fixe un instant, elle lui rend un regard intimidé. Il s'approche d'elle, enfouit le bec dans sa tête et dans son ventre, puis leurs becs se soudent, ils "s’embrassent". Il se sépare d'elle et entame une ronde, une parade de séduction riche d'effleurements et de frottements. De sa tête, elle le caresse. Il exhibe une gorge éclatante et brillante, déploie les ailes et, d'un bond, atterrit sur son dos, la couvre et se soude un instant à la femelle consentante.

   Et ainsi de suite, de jour comme de nuit, un spectacle ininterrompu, agrémenté de sons de cour et de bruissements d'ailes.

   La colombe eilatienne appartient à une espèce très particulière unique en son genre. C'est le produit de la colombe commune en Israël, la colombe des rochers – Columba rupestris – et la colombe domestique. Sa couleur varie entre le blanc, le gris et le gris clair. Deux bandes noires recouvrent ses ailes. Sa tête brille d'un éclair métallisé, vert ou violet pourpré. La colombe, communautaire, nidifie en bandes organisées indistinctement dans des bâtiments abandonnés ou habités. A Eilat, les colombes font preuve d'une grande faculté d'adaptions, se fondent dans tout milieu et composent avec toute situation. Tous les efforts déployés par les eilatiens pour s'en débarrasser sont à ce jour restés vains et semblent plutôt renforcer leur pouvoir de résistance.

   Le propriétaire de la maison était résolu à s'en débarrasser par tous les moyens. Il eut recours aux stratagèmes les plus récents et s'essaya à toutes les idées modernes existantes censées les chasser du rebord de sa fenêtre. Mais rien n'y fit. A bout de ressources, il se résigna à boucher l'ouverture, à murer la fenêtre de l'intérieur et pris le parti de les oublier et de les ignorer. Il s'en va, il se retire, il renonce.

   Entre temps, les volatiles à l'abri de toute intrusion, s'occupent d'assurer la relève et de produire en toute tranquillité la génération de continuité. La femelle pond deux œufs blancs plusieurs fois par année qu'elle couve en toute quiétude, cependant que le propriétaire se tient coi, le regard fixe. Observateur passif aux yeux écarquillés, bouillant intérieurement et gardant le silence. Il n'a que quelques heures de répit par jour, des moments de grâce durement gagnés – une belle accalmie lorsque les pigeons s'envolent vers la ville d'Aqaba.

   Jour après jour, aux petites heures du matin, avec le lever du soleil, tandis que l'air est encore pur, vif et transparent et qu'un jour nouveau s'annonce, les oiseaux s'élancent vers le ciel, comme mystérieusement mus par un ordre venu d'en haut.

   Des dizaines de formations de pigeons se constituent à Eilat, prennent leur envol en direction de Aqaba et s'abattent sur le port de mer qui la borde. A Eilat, ne restent que les malades, les blessés, les oisillons tendres et fragiles perchés sur les toits et les rebords de fenêtres. Du haut de leur vol, les colombes distinguent les quatre pays et jouissent du paysage époustouflant du golf d'Aqaba.

   Aujourd'hui encore, nul n'est en mesure d'expliquer le mystère entourant aptitude et faculté à identifier leur lieu de destination. Comment, au grand jamais, dans leur périple entre Eilat et Aqaba, en empruntant la route claire séparant les deux cités, ils ne se sont perdus en chemin.

   A Aqaba, cette multitude de pigeons en quête de nourriture, s'abat sur le port de mer regorgeant de graines et de semences. De gigantesques entrepôts débordant de céréales se dressent dans le port voisin, abritant les précieuses denrées déversées par un grand nombre de navires marchands convoyant leur marchandise vers la Jordanie, l'Irak, les Etats-Unis et autres pays.

   Les pigeons y passent une grande partie de la journée avant de reprendre le chemin du retour, de revenir vers nous à la tombée de la nuit, rassasiés et repus, virevoltant joyeusement en direction de Eilat et survolant un golf éblouissant, éclairé de milles lumières multicolores. Et sans doute, afin d'alléger leur vol de retour au bercail, ils ne manquent pas de lâcher quelques reliquats résiduels issus de leur digestion quotidienne.

  Au cœur du Golf, en pleine mer, passe la frontière virtuelle entre Israël et la Jordanie. Il y a peu d'années, alors qu'aucun traité de paix n'entre les deux pays n'existait encore, le propriétaire se contentait d'admirer le paysage à travers sa fenêtre et rêvait du jour où il pourra contempler Aqaba sans devoir recourir à une longue vue ou à une paire de jumelles.

   Les pigeons n'en avaient cure et traversaient allègrement la frontière en toute impunité. Tel un augure, un présage de la paix à venir entre Israël et la Jordanie. Tout un symbole.

Traduction  de langue hébraïque: Jacob-Rony Ruimy.                 

משפחת בן משיש

משפחה עתיקה ומיוחסת מוזכרת אצל חוקר קדמוניות קהילת דברו, נחום סלושץ בקונטרס ^הנקרא  ״יהודי דברו״. משפחת אולאר רוגם, משפחה רמה מסונפת למשפחת משיש וגם היא מוזכרת בקונטרס הנ״ל, ומצוטטת ע״י הגאון הרב יוסף אלמאליח בספרו שו״ת תקפו של יוסף, ח״א, סי׳ קל״ג. משפחת בן נפאח מתייחסת למשפחת משיש.

איש מגזע אהרן, החכם הותיק, ישר ועניו, מאושר בכל עניניו, גזע ישישים ותרשישים, אילן ששרשיו מרובים, הצדיק ר׳ אהרן הכהן בן משיש הניח ברכה: אברהם.

הזקן והחסיד, ענותן כהלל, טוב בעיני אלהים ואדם, הצדיק ר׳ אברהם הכהן בן משיש הנד הוליד: משה, אהרן, זהירא, סעידא, עווישא, מרימא, פריחא.

אין פרטים אודות בניו של ר׳ משה הכהן בן משיש הנד.

הנכבד, נהנה מיגיע כפיו, רודף צדקה וחסד, משכים ומעריב הצדיק ר׳ אהרן הכהן בן משיש הנד הוליד: יצחק, רחמים, אליהו הי״ד ודם זרעיותיו, יוסף הי״ד, משה, מזל-טוב, סתירא, סעידא.

הזקן הכשר, עטרת תפארת שיבה, תם וישר, גומל חסדים, ר׳ יצחק הכהן בן משיש הנד (הנק׳ יצחק די הארון די בראהים) הוליד: אליהו, משה, קמירא, מרימא, נונא, שושנה.

הצדיק, תם וישר, עושה צדקות, ירא אלהים וסר מרע, ר׳ רחמים הכהן בן משיש הנד הוליד: שמעון, מאיר, שלום, אליהו, דוד, יוסף.

המנוח אליהו הנד ה׳ ינקום דמו ודם זרעיותיו לא הניח זרע ב״מ.

הנכבד, נהנה מיגיע כפיו, נודב נדבות, משכים ומעריב לבית הכנסת, ר׳ יוסף הכהן בן משיש הנד הוליד: יעקב, אהרן, משה, סאעודא, סתירא.

המנוח משה הנד (בן ר׳ אהרן הנד) נפטר בלי להניח זרע ב"מ

משפחת בן נפאח

משפחה נכבדה ועתיקה מוזכרת באגרת יחס פאס (פאס וחכמיה, ח״א, עמי 157), ובשטר משנת תרל״ז.

הזקן הכשר, פרי צדיק עושה חיים, אבי התעודה והוא בן איש חיל, הצדיק ר׳ אברהם הכהן בן נפאח הניח ברכה: דוד.

הנכבד, גומל חסדים טובים, ביתו פתוח לרווחה ולצדקה, יראת ה׳ וגדולה במקום אחד, הצדיק ר׳ דוד הכהן הנד הוליד: שלמה, אברהם, אהרן, יהודה, רחמים, מאחא, ג׳והרא.

החכם השלם, בר אבהן ובר אוריין, זובח זבח שלמים, חריפא סכיניה, ומחדדן שמעתיה, זוכה ומזכה לומד ומלמד, הצדיק הרב שלמה הכהן הנד הוליד: יצחק, דוד, אברהם, סעדיה, שמעון, אליהו, שמואל, מאיר, עישא, סלטאנא, סאעודא, סתירא, מרימא, רחל.

החכם השלם בעל מדות טובות והנהגות ישרות, פיו מפיק מרגליות, שייף עייל שייף נפיק, הצדיק הרב אברהם הכהן הוליד: יעקב, יצחק, יוסף, ג׳והר, סאעודא.

הנכבד היקר, תם וישר, ירא אלהים וסר מרע ר׳ אהרן הכהן הוליד: משה, שלמה, עווישא, סאעודא.

הנכבד, עניו ושפל ברך, גומל חסדים, ר׳ משה הכהן בן ר׳ אהרן הגז׳ הוליד: דוד, אהרן, סאעודא, סלטאנא, סתירא, ליזא, מאחא.

הזקן הכשר, מוקיר רבנן, ביתו פתוח לרווחה, עושה צדקות, הצדיק ר׳ יהודה הכהן הוליד: דוד, משה, אברהם, מאיר, אליהו, נונא, סתירא, מרימא, רהיט, סאעודא.

גברא רבא ויקירא, נהנה מיגיע כפיו, טוב לשמים ולבריות, גומל חסדים טובים, דחיל חטאין, הצדיק ר׳ רחמים הכהן הנז׳ הוליד: ר׳ יוסף, דוד, סאעודא, סלטאנא.

משכיחה ארשידי

משפחה רמה מוזכרת באגרת יחס פאס והיתה משפחה מרובת אוכלוסין.

הנכבד, יקר רוח איש תבונה, אוהב שלום ורודף שלום, גומל חסרים טובים, הצדיק ר׳ אברהם הכהן הנד הניח: יוסף.

גברא רבא, צניע ומעלי, ביתו פתוח לרווחה, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנד הוליד: סתירא.

המנוח, בעל מדות טובות, עניו ושפל ברך, גומל חסדים טובים, הצדיק רבי אברהם הכהן הוליד: יעקב, מרדכי, מרים

קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

עלינו להוסיף לכל האמור גם את פגעי הטבע הרבים שפקדו את האזור בתקופה זו, ובמיוחד שנותל בצורת ורעב התפ"א – התפ"ד 1721 – 1724, והתצ"ז – התצ"ח, 1737 – 1738. חורבן נשקף לקהילה היהודית בפאס בגלל הרעב.

במוצב"י יש הדים רבים לעוצמת הרעב של שנת בתצ"ח. הרבה מתו ברעב, היו מקרים שבהם " הבעל ראה שכל בני משפחתו מתו בדבר וברעב ". בין טענות אחד המתדיינים ( בן למעמד הבינוני ויותר מבחינה כלכלית ) לפני היעב"ץ עולה התיאור הבא :

" וכאשר באו ימי הרעב הגדול שהיה בשנים הללו וגדל הכאב…ולא אשיג אפילו לפת שעורים חרבה, ברגל שרשי עשבי השדה הנקרא איירנא ". אחרים נאלצו לנדוד ממקום למקום לחפש אוכל להשיב את נפשם, בעוזבם בעיר את ביתם ורכושם.

רבים מהנדודים עזבו למדינות אחרות, דבר פשוט הוא שאין אדם צריך לשאול על כל אותם שיצאו מערי המערב, מרוקו, בשנות הרעב לא תקום פעמים צרה, דבורחים מפני סכנת נפשות מקרו דהא אין לך סכנת נפשות גדולה הימנה.

הרכוש שנשאר בעיר ללא בעלים, נפל כשלל קל לפני בוזזים מבני ברית ושאינם בני ברית, אשר לקחו מכל הבא ליד מטלטלים, שטרות, ופרקו קורות ודלתות מבניינים. ביזה זו רק הגבירה את תחושת חוסר האונים שליוותה את הרעב וההגירה, כדברי היעב"ץ :

" אבל אם היה מכת מדינה, כמו שאירע בשנים הללו, שני בצורת ורעבון, אשר אם שאו ערים מאין אדם ובתים מאין יושב, ומכל עבר באו שודדים ומקעקעים כל הבירה לגזול מריש קורה, ונשסו הבתים מאין יושב ואין אומר השב " 

א)        קהילת מליליה (מרוקו הספרדית)

שם המקום מלפנים היה ראס אדיר. מאז ימי הבינים שימש המקום מאחז צבאי לספרד. מחנה צבאי זה ששמו נהפך למליליה שימש מקום מעצר והגליה לאסירי עולם. לפני תר"ן אין ידיעות על קהילה יהודית מאורגנת במליליה. אך באיגרת שליחות שד״ר של רבי ציון אלקלעי מטבריה נזכרה הקהילה, באמצע שנות המאה הי״ט. יהודי מליליה התחלקו לשתי קבוצות דוברי ספרדית ודוברי ערבית:

 דוברי ערבית באו מאוג׳דה, פאם, תאזא ובעיקר מדבדו. דוברי הספרדית באו מתיטוואן או מלאראש. לכל קבוצה היו בתי כנסת משלה. בתר״ע היו שם קרוב לששת אלפים יהודים, אך בעקבות מהומות במליליה ובאיזור הרי״ף נטשו משפחות רבות את מליליה והתיישבו באלגייריה. בשנת תרצ״ו נרצחו כמה יהודים במליליה: בעקבות מלחמת פרנקו פרצו מהומות בעיר. בשנות תש׳׳י — תש״ל היו כאלף ומאתים יהודים במליליה.

רבני הקהילה היו: הדיין רבי אברהם הכהן מדברו; בנו רבי דוד שלמה הכהן, רבי חיים ביטון, רבי שמואל בן גיגי. רבי אברהם כהן, יש הסכמה לרבי יוסף בן וואליד, נדפסה בספרו ״שמו יוסף״. ירושלים תרס״ז.

מרבי דוד שלמה כהן בנו, יש מהרב מליצה שירה, בהקדמה לשו״ת קרית חנה דוד, א׳, ירושלים תרצ׳׳ה. רבי חיים ביטון השאיר כ״י ״לב חיים״, פירוש על ״בית שמואל״ ו״חלקת מחוקק״, וכן חידושים על מסכתות הש״ס.

רבי שמעון ביטון בנו כתב ספר ״שלמי שמעון״ חידושים על הש״ס ( בני ברק תשמ״ו ). וכן חידושים. בכ״י. בתי כנסת במליליה: ע״ש רבי אברהם כהן, בית כנסת יצחק בן הרוש, בית כנסת רבי שם־טוב. ועוד חברת עוזר דלים התקיימה בקהילה והיא טיפלה בנזקקים, בחולים, או באירגון ההילולא לרבי סעדיה אדאתי זיע״א.

קבר הצדיק רבי סעדיה אדאתי: הצדיק ביקר באיזור מליליה בקרבת העיירה נאדור. האגדה מספרת שהצדיק שלח ליהודי המקום להכין לו הדרוש לקבורתו כי קרובה שעתו להיפטר מן העולם. היהודים לא נענו לבקשת הרב והצדיק פנה למוסלמי וביקש עזרתו. הוא הודיע לו שאחרי פטירתו עומדת להתחולל סערה, וסלע יכסה את קברו וכך היה. יהודים רבים ממרוקו ומאלג'יריה באו להשתטח על קבר הצדיק.

 קהילת מידלית

יהודים ישבו במידלת מאות שנים, ובבית העלמין של הקהילה הייתה מצבה וזמנה משנות ת׳. מוצא רובם מתאפילאלית, פאס, דבדו ועוד. מספר היהודים גדל מאז שמרוקו הייתה לארץ חסות של צרפת. בתרפ״ח נפתח בית ספר במידלת מטעם חברת כי׳׳ח.

 בשנות הארבעים נפתח תלמוד תורה של חב״ד ולמדו בו קרוב למאתים תלמידים. בראשית שנות החמישים רוב היהודים עזבו את השכונה הוותיקה לשכונה חדשה במרכז העיר. המלאח היה בשכונת עותמן מוסא.

בימי מלחמת עולם השנייה מחנה עבודה ומעצר ליהודים ולפליטים נפתח בסביבת מידלת. רבני מידלת: רבי יצחק אדרעי רבי מכלוף שרביט, רבי סלימאן חמו ( חיברו שירים, עדיין בכ״י ). רבי מאיר אביחצירה ז״ל שימש דיין בקהילה, וכן רבי חיים אלפרסי, וכן רבי משה עטיה מחבר שו״ת מעט מים. רבי שלמה אמסלם מחבר ספר בני שלמה.

בתי כנסת: לפילאליין ( יוצאי תאפילאלית ), יוצאי דבדו, מכלוף פינטו, מסעוד חמו, ע״ש ה״צ משה מכלוף, רבי משה אמסלם, רבי משה עטיה, ע״ש רשב״י.

רבי יצחק אבולעפיה קדוש העיר ״ מול לבלאד די מידלת ״. יש עוד קברי צדיקים: רבי יצחק בן חמו, רבי  שלמה אמסלם. ב־1947 מנתה קהילת מידלת 1700 נפש.

קהילת אוטאט

קהילה באוטאט הופיעה ברשימת הרב יעב׳׳ץ מהמאה השבע־ עשרה. בתקצ״ב נזכרה הקהילה באיגרת השד״ר רבי חיים אשכנזי. אך בתק׳׳ע—תק״ץ קובע הרב פתחיה מרדכי ברדוגו שאין בכפר אוטאט אפילו אחד המומחה בהלכות עדות.

 בימי היעב״ץ היה נגיד אוטאט ר׳ יעקב בן חמו. בתרמ״ד היו באוטאט שלושים משפחות יהודיות. בת״ש — תש״י היו שם חמש מאות וששים יהודים. יהודי אוטאט היו בריאים בגופם וגאים ביהודתם, הם עסקו במסחר ובחקלאות ולא מעט מקצועות אחרים היו בידם: סנדלרים, בנאים וחייטים. במלחמת העולם השניה מצבם השתנה לרעה והצרפתים הסיתו בהם ערבים. יהודים מאוטאט נרשמו בחברת פועלי ציון להתיישבות בא״י.

הר׳ זנו שירת בה כרב מקומי ובן שירת שם ר׳ שמואל מרציאנו לחימר. בשנת ת״ש נגיד הקהילה הוא רפאל מרציאנו, ונגיד חברה קדישא הוא משה מרעלי דזמאמא. קברי הצדיקים ר׳ אברהם עבו בן יחייא, סידי עבוד.

קהילת תאורירת

שם המקום מלפנים זא על שם הנחל ז׳א. מצאנו קהילה בכפר זא. משנות ת״ק היה ישוב יהודי מאורגן בזא היא תאורירת של ימינו. הר׳ מכלוף הרום ובנו ר׳ שלמה מו״ץ בכפר זא. שירת שם ר׳ חיים חמו בתק״ן. בתרע׳׳ז נשיא הקהילה היה מר זמור. רבני הקהילה היו ר׳ שלמה כהן זאגורי, ר׳ מרדכי הלוי. בראשית המאה ה־20 מספר היהודים היה קרוב לחמש מאות, בת׳׳ש מספר היהודים היה קרוב לאלף. בית ספר של כי״ח נפתח בתר״ץ. וכן מרכז ללימוד השפה העברית נפתח בה בתש״ז בהשתדלות מר אשר חסין. נגיד הקהילה בשנת ת״ש הוא שמואל כהן ונשיא הקהילה היה אהרן בן שושן. עבור קהילת תאורירת נדפס פיוט לכבוד רשב״י. איסור ממשלתי לגביית מס על שחיטת בהמות, אפיית מצות, ויצור יין בשר^. בתי כנסת: בן שושן, כהנים, מרציאנו. חתן התנ״ך העולמי לשנת תשמ״א, ר׳ אהרן בן שושן מתאורירת. מנהג תאורירת: האם מותר לשחוט מיושב או צריך לשחוט בעמידה ?

וזאת להודיע היה שד״ר מטבריה תובב״א, בכפר תאורירת הקרוב לאוג׳דה, זה שמו כמוהר״ר רפאל מזרחי וראה שם שוחט אחד והוא שוחט מיושב. ונתן עליו בקולו קולו עוז, וכמעט שרצה להעבירו, וכשמעי את הדבר נתתי לב למצוא איזה סמן נכון למנהג לשחוט מיושב. ובבא השד״ר הנזכר פה ונתראיתי עמו פנים בפנים, והיה משתעי האי עובדא דעביד בעיר תאורירת, ויהי ככלותו לדבר, הראיתי לו הסמן הגדול שהבאתי לזה והוא במסכת שבת דף קנ״ח.״ ובמרן יו״ד סי׳ כ״ד סעי׳ כ׳… וכראות הרב השד״ר הנזכר את זה, הודה על האמת ואמר ישר כחך, כתב אלה הדברים ולקחם בידו.

קבר בנת אל כמוס יהודיה כשרה שמתה על קידוש ה׳^.

7) קהילת לעיון

מבצר לעיון נבנה על ידי המלך איסמאעיל בסוף המאה השבע עשרה, בימי מרד בוחמארה נהרגו יהודים במהומות בין חסידי המורד ומתנגדיו, בין הנהרגים ר׳ משה כהן. ב־1920 היו 253 יהודים בלעיון. ובשנות הארבעים היו שם קרוב ל־550 יהודים. הג׳וינט סייע לתלמוד תורה בקהילה. והקהילה תרמה רבות לקרן קיימת לישראל.

בתי כנסת של: הכהנים, ושל בן גיגי. רב הקהילה היה ר׳ משה בן גיגי הידוע כחסיד גדול. מליצת שיר ושבחה מהרב משה ז״ל לכבוד מורו ורבו ר׳ דוד כהן די רחל ראב״ד ווהראן, נדפסה במבוא לספר קרן לדוד (מקנם).

Reportage

Demnate, oubliée de l’Atlas, mémoire du judaïsme marocain 

Dans les années quarante du siècle dernier, sur 3 000 habitants de la ville le tiers était juif. Le mellah, les deux saints, Rabi David Draa et Sidi Mhasser, le cimetière hébraïque… la ville a été marquée par la culture juive. 

Tapie au pied de l’Atlas, à une centaine de kilomètres de Beni-Mellal, elle peut sembler, au visiteur de passage, dépourvue d’intérêt, ennuyeuse, retranchée du temps et de la civilisation. Impression trompeuse : Demnate, terres fertiles en amazigh, peuplée actuellement de 25 000 âmes, est riche en histoire, regorge de sites naturels qui n’ont rien à envier à sa voisine Azilal et ses chutes d’Ouzoud. Riche en terres agricoles aussi : oliviers, amandiers, caroubiers s’étendent sur des milliers d’hectares et font la réputation de la région. Riche, enfin, de ses femmes et ses hommes, toujours fiers, qui ont bravé les aléas d’un climat et d’une nature pas toujours cléments, pour améliorer leur quotidien et sortir leur cité de l’oubli. Certains parmi ses habitants sont devenus célèbres. Le réalisateur et scénariste Ahmed Bouanani, décédé en février dernier, justement à Aït Oumghar, un douar palpitant de vie dans les environs de Demnate en fait partie. Il a passé sa jeunesse entre aït Oumghar et Rabat avant de la quitter pour s’envoler vers Paris, en vue de faire des études à l’Institut des hautes études cinématographiques (IDHEC). L’air de la montagne et la simplicité de ses habitants l’ont fait revenir au bercail, pour rendre son dernier souffle loin des tracas de la ville. 

Sur les 3 000 juifs d’antan on n’en compte plus qu’une personne, qui travaille à la bachaouiya

Impossible d’évoquer Demnate aussi sans se rappeler du «Fquih», le célèbre Mohamed Basri, figure de proue de la Résistancecontre le régime du Protectorat, condamné à mort plusieurs fois après l’indépendance, tout comme il serait incongru de se rendre à Demnate sans visiter le mellah, quartier des juifs qui ont habité cette ville depuis des temps immémoriaux, avant d’être poussés malgré eux vers l’exil aux quatre coins du monde. Brahim Taggount, professeur de maths et secrétaire général de l’Association Aït Oumghar pour la culture, le développement et l’environnement, qui nous reçoit chaleureusement ce matin pluvieux du 23 avril, a tenu à nous accompagner pour une visite à travers les ruelles de ce fameux mellah. Le quartier juif garde toujours le même nom, ses maisons et ses échoppes n’ont pas changé, Seuls ses habitants ont changé. Il n’y a plus de juifs, uniquement des musulmans de la ville qui l’habitent désormais ou qui y travaillent comme couturiers, tailleurs ou commerçants. «Sur les 3 000 habitants de Demnate dans les années quarante du siècle dernier, un tiers était constitué de juifs. Il n’en reste plus qu’un seul, une sexagénaire, qui travaille à la bachaouiya de la ville», nous informe Brahim sur un ton de désolation. 
Une bâtisse surplombe la porte d’entrée du mellah : la synagogue Ben Hakkou. Elle est toujours à sa place et n’a subi la moindre retouche. Avant leur départ, les juifs l’ont vendue à un musulman qui l’a transformée en mosquée. La tolérance, raconte-on encore parmi la population de Demnate actuelle, était de mise entre les deux communautés. «On respectait tant les lieux de culte que les dignitaires religieux. Musulmans et juifs se souhaitaient la bonne fête. Le musulman n’avait aucune raison de mettre en doute la religion de Moïse. D’ailleurs, quand il entendait prononcer les noms de Moïse ou de Jésus, il disait aussitôt : “Que la paix soit sur lui”», écrit H’mida Baddag, auteur d’un livre intitulé Demnate ou la mémoire ressuscitée (édition Dar Attawhidi, 2008). La tolérance et le respect mutuel entre les deux communautés étaient-ils vraiment le trait marquant de cette relation ? Rien n’est moins sûr. La construction du mellah au XIXe siècle avait pour objectif, comme c’est le cas d’autres villes du Maroc, de séparer juifs et musulmans qui se livraient des batailles rangées pour une raison ou une autre. (Les historiens parlent même d’une tuerie anti-juive en 1854). 
Et l’eau, entre autres, était l’une des raisons de ces disputes. Les musulmans accusaient les juifs de jeter leurs déchets dans une saguia  utilisée par les deux communautés, et qui souillaient ainsi l’eau qu’ils utilisaient pour leur ablution. 
Il n’empêche, le mellah constitue en ce XXIe siècle une partie de la mémoire de la ville et l’une des destinations prisées des touristes. De même pour les marabouts juifs, à l’instar du saint Rabbi David Draa qui continue d’attirer des pèlerin juifs qui viennent implorer sa bénédiction. On peut encore citer le cimetière hébraïque, à Tighermine, à proximité de Demnate, dont les sépultures n’ont subi aucune détérioration, encore moins une profanation. Et l’on se rappelle encore jusqu’à nos jours du sanctuaire judéo-musulman, le saint Sidi Mhasser (qui donna son nom au fleuve), vers lequel les femmes stériles, musulmanes et juives, se tournaient pour implorer la baraka. La femme juive s’y rendait le samedi, la musulmane le vendredi. Elles s’y déshabillaient en toute quiétude, et chacune avant de partir faisait des offrandes, grains de blé ou de maïs, tout en implorant la bénédiction du saint.
Le Dr H’mida Baddag est lui-même originaire du douar Aït Oumghar (enfants du cheikh en amazigh) et a pu faire de brillantes études de médecine, d’abord à Rabat, ensuite à Toulouse pour se spécialiser en chirurgie. Il est maintenant retraité, et bien que résidant à Rabat, il est souvent à Demnate pour ses activités associatives, au sein notamment de l’association éponyme. Ce jour du 23 avril, il s’y trouve justement pour assister à une réunion de cette dernière avec deux membres d’Humaniteem, une ONG humanitaire française qui assiste et subventionne nombre de projets montés par des ONG en Afrique. Celui sur lequel travaillent les deux ONG actuellement concerne le forage d’un puits et la canalisation de l’eau jusqu’aux chaumières du douar Aït Oumghar. Le projet est ficelé, les travaux de forage sont terminés, mais reste encore l’essentiel : acheminer l’eau jusqu’aux chaumières des usagers du douar, quelque 500 âmes, habitant 150 foyers. La réunion eut lieu, après la visite du mellah, autour d’un succulent couscous dans la maison de Brahim. Il faut dire que l’eau constitue un sérieux problème pour les douars disséminés dans les alentours de Demnate, non pas qu’elle est rare, puisque les sources jaillissant des montagnes se comptent par centaines dans la région, mais parce qu’elle est polluée. Les analyses nécessaires sont faites et il n’y a plus le moindre doute pour les membres de l’ONG marocaine : l’eau de la fontaine du douar est infecte et donc imbuvable. L’origine de cette pollution ? La construction d’un hôtel dans les environs du douar. «La fosse septique que le propriétaire a creusée ne répond pas aux normes, et elle a contaminé la nappe phréatique», accuse Abdelmalek Khay, le président de l’association, lui aussi professeur de maths dans un collège à Demnate. Donc, le seul moyen pour boire une eau saine est de creuser un puits, loin de l’hôtel. Il a fallu creuser 103 mètres pour avoir une eau pure et abondante. Seulement, met en garde M. Khay, l’eau du puits ne devrait servir qu’à la consommation. Pour toute autre utilisation, «il faut sensibiliser la population pour n’utiliser que l’eau de la fontaine». Un gros travail reste donc à faire. Et un autre gros problème à résoudre : quel moyen utiliser, le moins cher et le plus efficace, pour alimenter la pompe d’eau ? Le gasoil, l’énergie solaire ou l’électricité ? La question est débattue par les membres des deux ONG sous tous ses angles, sans pouvoir aboutir à une solution. 

Des douars encore sans eau courante et des ONG françaises à la rescousse

Le meilleur serait, propose le Dr Baddag, lors de la réunion tenue dans un luxueux hôtel perché sur la montagne, de «se brancher au réseau électrique pour alimenter la pompe et la rendre opérationnelle 24h/24». Le prix du branchement, selon les estimations de l’association, est de quelque 50 000 DH, c’est cher, mais c’est la seule façon d’épargner à la population des coupures d’eau. Le panneau solaire est certes écologique, poursuit le Dr Baddag, «mais une fois que le soleil n’est pas au rendez-vous, la population serait privée d’eau». Cette solution semble rallier plusieurs avis, mais le problème du financement reste entier. Mathieu Fouger, le président de l’ONG française impliquée dans ce projet, ne promet pas monts et merveilles. «Tout dépend, dit-il, des bailleurs de fonds, et donc de la solidité du projet à présenter pour avoir les subventions». M. Fougère, le jeune étudiant de l’école centrale de Lille, reste toutefois optimiste. Les quelques projets de développement agricole menés au Burkina Faso par son association ont obtenu les subventions nécessaires et ont rencontré un franc succès, pourquoi pas celui des Aït Oumghar ? 
Une fois la réunion terminée, on se dirige vers l’autre site emblématique de Demnate, situé à seulement deux kilomètres de l’hôtel : le pont naturel «Imin‘ifri», (l’entrée de la grotte), creusé depuis des millénaires par la force de l’eau de l’oued Lamhasser. 
Un détour pour découvrir et apprécier ce site touristique en valait la chandelle. Cette fois-ci, c’est le Dr Baddag lui-même qui sert de guide. Il connaît la région comme sa poche, non seulement parce qu’il y est né et y a fait ses premières randonnées encore enfant, mais parce qu’il a travaillé sur la préservation de ce site dans le cadre d’une autre association dont il est membre : l’Association de protection du patrimoine géologique du Maroc  (APPGM). La première et plus grande réalisation qu’a faite cette association est la préparation du plus grand géo-parc d’Afrique, le Géo-parc du M’goun (du nom de la 2e plus haute montagne du Maroc, située dans la région Tadla-Azilal, qui culmine à 4 068 mètres). Deux sites sont au programme de la protection de la nature de cette association : les chutes d’Ouzoud, et justement le pont naturel Imin’Ifri. Une fois, sur le pont, en se penchant pour voir en-dessous nous découvrons une merveille de la nature : une arche reliant les deux berges de l’oued, et, de l’entrée de la grotte, ruisselle de l’eau en abondance par plusieurs endroits, formant quelques mètres plus loin, une cascade naturelle. Le temps était pluvieux et l’eau boueuse, «mais par un temps ensoleillé l’eau est d’ordinaire limpide comme du cristal, et les estivants viennent s’y baigner», commente le Dr Baddag (voir encadré). A quelques encablures du pont,  un autre site, préhistorique celui-là, témoin dans la région d’une époque révolue : le site d’Iroutane présentant les empreintes de dinosaures fossilisés. Des pas de dinosaures sauropodes (ayant vécu sur terre il y a 200 millions d’années) et de dinosaures théropodes (l’espèce carnivore la plus répandue il y a 185 millions d’années, estiment les géologues) sont visibles. Une richesse naturelle inestimable dont Demnate pourrait tirer un grand profit.

Paysage : Imin’Ifri, impressionnant site touristique

Imin’Ifri, c’est le pont naturel. D’après les géologues, ce pont est la résultante du dépôt de calcaire engendré par le déversement de l’eau des deux versants en face de l’oued, et ce, sur plusieurs millions d’années. Ces dépôts ont d’abord tapissé les rebords des deux versants, créant ainsi deux socles solides ou piliers sur lesquels des néoformations calcaires se sont déposées, pour réaliser en fin de compte une lame de continuité, ou arche. 
Imin’Ifri est surtout le lieu de résurgence des sources étalées çà et là sur une trentaine de mètres, dans le lit de l’oued que jonchent une multitude de monolithes, lesquels délimitent, par endroits, des nappes d’eau légèrement profondes et limpides : lieu de prédilection pour les baignades. 
Les baigneurs, après quelques instants passés dans l’eau fraiche, s’exposent au soleil sur les pierres lisses. Ce sont les crues de l’oued qui façonnent ces flaques en guise de piscine de fortune. L’une des flaques est délimitée à dessein par de grosses pierres attenantes les unes aux autres, destinées à recevoir une clientèle particulière. Il s’agit du sanctuaire du Saint Sidi Mhasser. Ce saint a donné son nom à l’oued. 
Imin’Ifri est donc le seul centre estival de la région. Les gens s’y rendent, quand la canicule sévit dans la ville et les villages avoisinants, pour se rafraîchir dans les flaques d’eau de l’oued, lesquelles ont été approfondies par les crues antérieures. L’eau est tellement fraîche que le baigneur ne s’y trempe que quelques minutes pour aller s’étaler sur les monolithes avoisinants implantés dans le lit de l’oued. Certains, plus organisés, se rendent dans ce site en famille, dressent une tente de fortune, où on passe du bon temps pendant que la marmite fume sur son feu de bois.
Source : «Demnate ou la mémoire ressuscitée»     (Editions Dar Attawhidi, 2008)

החלפת התחבושת

עד יום הבריתלא רחצו את הרל הנולד, אלא ניקו אותו היטב במגבות נקיות. ובמשך כל השבוע, המיילדת באה יום, יום להחליף לו את התחבושת הנקראת אסממאט. זוהי רצועת בד אשר המיילדת טבלה במים ובמלח, וכרכה סביב בטנו של הנולד כמו חגורה. תחבושת זו כיסתה את הטבור, חיזקה את בטנו טואת טבורו של הילוד עד שנתרפא.

הערת המחבר.

לג'י עמוד 84 – המיילדת מנגבת את התינוק ו7לא רוחצת אותו, שמה לט מעט אבקת חיננא, לאחר שמושחת מעט את גופו בשמן ובכמון. ברונו-מלכה עמוד 290 – רוחצת אותו בצורה קלה ביותר עם מים פושרים וסבון, ואין שום מנהג מאגי בעניין זה. קהלת צפרו חלק ג' עמוד 86 – לא רחצו אותו עד עום הברית, אולם ניגבו אותו ומרחו עליו חיננא, שמן וכמון

אסממאט כפי שזה נקרא במכנאס, םירושו תומך או מחזק. בפאס, תחבושת זו נקראת " קרזייא. העברים משתמשים באבנט קטן עשוי מצמר ונקרא " סבולא " – הוא מביא ברכה, ונחשב לקמע, ואין להשאיל אותו למשפחה אחרת.

באבנט זה חוגרים את גופו של התינוק, כך שהוא לא יכו7ל לנוע בכלל ולא יניע את ידיו ולא רגליו. כורים סביב גופו רצועת בד חזקה כדי שאבריו לא יתעקמו, וחתיכה שנייה סביב ראשו, כדי שלא יהיה לו ראש גדול – מושאם, עמוד 114.

לזריית המלח כאן, יכול להיות קשר עם זריית המלח על הוולד, המתוארת בספר יחזקאל טז, ד : " והמלח חא המלחת " ( לא שפשפו את גופך במי מלח כנהוג אצל עמים רבים למלוח את גופו של הרך הנולד, כי זה מוסיף לתינוק חריפות השכל,ומכאן הביטוי התלמודי על אדם פיקח ונבון : " זריז וממולח " ( קידושין כט, ע"כ ).

סגולותיו של המלח הן רבות, בפרט בהרחקת המזיקים מן המקום ( על כן לרופאי אליל ידוע מין מלח שיש לו כוח מאגי לעוור את עיני הגנב כאשר הוא בא לגנוב דבר מה, וקוראים למלח הזה " עין אברהם " ).

גם ליהודי מרוקו יש מלח מיוחד : בבתי הכנסת של יהודי נוהגים עד היום, ששמש בית הכנסת מחלק בליל הראשון לספירת העומר ( לפני ברכת העומר ) קורטוב של מלח לכל מתפלל, או לחילופין שקית קטנה, בה גרגרי מלח.

מלח זה שומר אותו המקבל, בקפדנות יתרה, בתוך כיס מעילו, או בתוך ארנקו. מלח זה ישמור על מקבלו כל השנה נגד המזיקים, נגד עינא בישא, ויביא לו פרנסה טובה ( האנציקלופדיה העברית כרך כא )

לילת אל כ'מסתאס ( ליל החמישה עשר )

אם הילד נולד אור לחמישה עשר כשהלבנה במלוא עוזה, אמורים שיהיה עשיר ובר מזל, הוא יהיה כל כך מוצלח עד שיעורר קנאה, משום שהוא נולד ברגע המתאים והנכון, בפרט אם נולד התינוק מחופה עור כמו בגד, שהו סימן הטוב לכל נולד.

אמצעי שמירה על הרך הנולד מעין הרע ומהמזיקים

כשנולד בן בכור במשפחה, הבית מלא אורה, כי בעקבות לידתו, זוכה המשפחה בעוד שתי מצוות נוספות : ברית מילה ופדיון הבן. אולם הרך שנולד זה עתה, הוא ייצור חלש ופגיע מאוד. חייבים לשמור עליו ולחזק את מעמדו משום שמיד בצאתו מרחם אמו, מסכנים אותו כוחות דמוניים רבים, כישופים ועין הרע.

קיימת אמונה : כשנולד תינוק במשפחה, נולד עימו שד שהוא כפילו, וזה מלווה אותו בכל מסלול חייו עד יומו האחרון.  – הכפיל הנולד נקרא " גרין " או " קרין ".

אם התינוק חולה, גם כפילו חולה, ואם התינוק ימות, גם כפילו ימות. עוד לפני צאת התינוק לאוויר העולם, הוריו כבר מודאגים ובעיקר האם משום שהנשים פגיעות מאוד בתקופת ההיריון בומיוחד בשעת הלידה ואחריה.

לג'י עמוד 80 – מהיום שהאישה נכנסת להיריון, אורמים אנשי סביבתה : ענדהא רג'ל פדונייא, ורג'ל פלאכירא – יש להם רגל בעולם הזה ורגל בעולם האחרון.

הרך החדש נמצא עתה בתקופה מסוכנת מאוד עד יום הברית ; על כן קיימת מערכת מגוונת של מנהגים וטקסים, שנועדו " לשחד " ולפייס את השכנים ( השדים ) ולהרחיק אותם מעל היולדת ויוצא חלציה. כי שאיפתם של השדים היא לחטוף את גופו, או את נשמתו של הרך הנולד ולעשותו אחד משלהם.

קיימת גם אונה, שלפני קיום ברית המילה, ונתינת השם, עדיין אין בטוחים אם יהיה הוולד אדם אוש ד. על כן המאבק סביב מיטת היולדת הוא שיכריע. אמונה זו הולידה שפע של מנהגים, אמונות, קמעות וסגולות להגנה על היולדת ועל יוצא חלציה.

יש התולים בפתח הדלת ראש תרנגול, צרור של רקיקי מצות ( כעכים ) אפויות ללא סוכר, חמישה פלפלים רדומים. ויש שיוסיפו לאלה גם צמח קוצני. אחרים יתלו בלויי סחבות, זוג מספריים, מטאטא חדש, חתיכת בד שחור, ועוד.

מושאם עמוד 113 – מטאטא יטאטא את הרע ( אל באס ) שיכול לחדור לחדר היולדת. ראש התרנגול, ישמש כקורבן, וישחד את השדים שלא יבואו להפריע. הבד השחור, כדי להבריח " מוכא " – ינשוף.

הרקיקים יעסיקו את הציפור המזיקה הזאת ויעצרו בעדה מלהיכנס. הצמח הקוצני יפחיד ויבריח את " ג'רב אלליל – העטלף – המזיק לתינוקות

מלכה, עמוד 23-24 מעבירים גם זפת על הקיר, תולים מסרק, זוג מספרים. נר המערב עמוד שו : ויתלו בלויי סחבות ורקיקי מצות לשחד השדים.

להלן הקטע המלא על אמונות מספר " נר המערב " לרב משה טולידאנו.

סופרים רבים דברו כבר אודות האמונות בהבלי שוא, בהזיות, ברוחות רעות ובשדים, בין הרע ובכישופים ובחלומות, הנפוצים במדה מרובה מאד אצל יהודי מרוקו בפרט, והיודי ברבריא בכלל, אי אפשר לספר פה ולחשוב את כל ההזיות וההבלים שיאמינו בם יהודי מרוקו אחת לאחת, אם נתבונןן לכל תנועותיהם בכל פנות שהם פונים, נפגוש אז הסימנים ורישומים של הזיות של מיגור מעין הרע וכדומה מאמונות טפלות.

גם הפחת שלא לשתות מים בארבע שמני התקופות, שבר שנתפשט בכל תפוצות ישראל לאיסור קבוע, מקורו הוא מנהגי יהודי המערב עוד מתקופת הגאונים. חלק גדול ממיני ההזיות אצל יהודי מרוקו שייכים אל העתים האלה ביחדו, שבעת ימי החתונה, שבעת ימי האבלות, ושמונת ימי המילה.

ובהימים האלה יש לפגוש הרבה מיני פעולות שמירה מוזרים בתוך מגן מעין הרע ורוחות רעות. את בית היולדת יקיפו מיד בשעת הלידה בסכינים ובציורי לחשים ושמות מלאכים, ועל הפתחים והחלונות יתלו בלויי סחבות ורקיקי מצות לשחד בם את הדים לבל יכנסו פנימה, אחרי אשר נסגר בית היולדת בלילה פעם, לא יפתחו עוד את הדלת בשום אופן. וכל אותם שנמצאו בבית היולדת בעת שנסגר הדלת לא ירשו להם עוד לצאת חוצה בשום אופן.

החתן בעת החופה לא יוכל לענות לשום איש שיקרא אותו, כי אולי האיש ההוא קורא לו בכדי שיקשור אותו לבלתי יוכל לבוא אל ארוסתו. אבל, חתן וכלה ויולדת לא יוכלו להימצא שנים מהם בבית אחת. האבל בבית החתן והכלה, או בבית היולדת, כי בהיפגשם יחד יש סכנה לאחד מהם, וכן החתן לא יוכל להביט בפני ילד שלו שלמו לו ארבעין יום, ואם יקרה כי ראהו יכריחו את החתן לשתות מים שרחצו בם פני הילד.

וככה רבים הם השמירות והבלי שוא שיזדקקו להיזהר בהם במשך ימי החתונה והלידה והאבלות. אם יקרה כי בחצר אחת מתו בשמך שנה שני מתים, אז מיד ישחטו עוף על פתח החצר ההוא כי יאמינו שאם לא ישחטו עוף, אז ימות מת שלישי לפני תום השנה ההיא.

בליל מוצאי שבת יש משפחות רבות שנוהגים כי לא יוציאו דבר מה מביתם, ויש שירשו להוציא על ידי חלייפן, וכן יזהרו בליל מוצאי שבת לבלי להזכיר שם ביצה על דל שפתם, וככה יזהרו  מלכתוב בדויו ומלשתות קאווי ומלראות כל דבר שחור, למען לא תהיה התחלת השבוע בדברים שאינם לסימן טוב.

בראותך אחד מבניהם יפה לא תוכל להללו בפני הוריו מבלי שתצטרך גם לרוק בפני הילד למען לא תשלוט בו עין רעה, למחלות כי תחלנה בעיר או לחולה פרטי יתחילו בתרופות וסגולות נגד עין הרע, תרופות כאלה רבות ושונות הם למיניהם, יש אשר יתיכו עופרת במים ממעל לראשו או יתנו להחולה שתן לשתות, או רוק של אותם החשודים כי הם עינו אותו.

ועוד תרופות משונות שלמותר נחשוב לזוכרם, לחולי הקדחת יתנו שמן במחתה עשויה מעיסת קמח וידליקו בה שלוש פתילות וישימו אותה באמצע הרחוב, והיה אם יבוא כלב או חתול לשתות את השמן ותכבינה הנרות, יתרפא החולה מקדחתו ותדבק הקדחת בהכלב או החתול.

יהודי מרוקו ירבו להאמין בהקדת עתידות על ידי שאלה בגורלות וגם על ידי מעשי כשפים שונים, בדברים כאלה ישתמשו גם במקרים של גנבה לדעת את הגנב, וכן להתיר חתן נקשר, לפקוד עקרות ולמשוך לב נערה אל אהובה, להצליח בעסק מה, ודברים כאלה הם חזיונות רגילים ונפרצים בין יהודי המערב.

קיימים עוד אמצעים נוספים להרחקת השדים ולמניעת כל היזק דמוני. בנוסף לצמח הקוצני שתולים בפתח חדר היולדת, יש המדביקים גללי פרה אל הקיר שלידו שוכבת היולדת, אחרים משרטטים בעיטרן עיגול מסביב למיטת היולדת, ליצירת מרחב סגור בפני שדים ורוחות, או תולים קמעות מודפסים סביב מיטת היולדת, בצורת דפים הנקראים דפי שמירה. 

הקשר שבין ממלכת חמיר לבין יהדות תימן

ישנם חוקרים מסוימים הטוענים כי חלה התגיירות של מלך חמיר ואנשי צבאו לפי בקשת המלך בעקבות מעשיהם של שני מלומדים יהודים בשם קאעב ואסאד מהעיר יתריב. העיר יתריב הייתה תחת מתקפתו של המלך אבו קאריבה שניסה לכבושה, היהודים שחיו בעיר נלחמו לצד הערבים עובדי האלילים שחיו בה בכובש החמירי, במהלך הלחימה הוטל מצור על העיר והמלך התוקף נפל למשכב, המלומדים היהודים מן העיר המותקפת שמעו על כך והשתמשו בידע הרפואי שעמד לרשותם במטרה לרפאו.

 לאחר שהבריא החליט המלך לבטל את המצור והמתקפה על העיר, ואף קיבל על עצמו את היהדות לצד חיילי צבאו. כשחזר לבירתו דרש המלך שכל אנשיו ונתיניו יתגיירו. הייתה התנגדות גדולה מצד התושבים להתגייר, אבל בהמשך (כך נטען) התגיירו חמירים רבים, אך הגיור לא כלל את כל נתיני חמיר, וכמות היהודים שבממלכה זו הייתה בערך שווה למספרם של עובדי האלילים שבה. 

ההיסטוריון והחוקר שלמה זנד, המוגדר כשנוי במחלוקת, טען בספרו: "איך ומתי הומצא העם היהודי?" כי מוצא יהדות תימן הוא בגרים חמירים שהתגיירו באירוע המתואר לעיל. אך מחקרים גנטיים רבים הוכיחו כי מוצאם של יהודי תימן זהה לזה של שאר יהודי התפוצות.

עם זאת, ידוע שמקורה של יהדות תימן הוא ביהודים שישבו שם מאות שנים לפני הספירה הנוצרית (לפי מסורתם הם הגיעו לתימן לאחר חורבן בית ראשון ויש הטוענים כי יהודים הגיעו לתימן מארץ ישראל בזמן הממלכה המאוחדת), כמו כן ידוע גם על הימצאותם של שבטים יהודים בחצי האי ערב כמו בנו קורייזה ושבט בני נדיר שחיו באזור חצי האי ערב לפני התגיירות חמיר, שבטים כדוגמת אלו שהיו משגשגים, משכילים ומבוססים כלכלית והפיצו את המונותאיזם באזור כנראה היוו את מקור יהדות תימן בפרט ויהדות האזור בכלל.

חִג'אז (בערבית: الحجاز) הוא אזור בצפון-מערב ערב הסעודית. העיר המרכזית בחג'אז היא ג'דה, אך הוא מוכר יותר בשל העיר הקדושה למוסלמים שבו – מכה. כאזור, "החג'אז" הוא בעל משמעות היסטורית ופוליטית לעמים הערביים ולאסלאם.

פירוש השם חיג'אז הוא "מחסום". חבל ארץ הררי זה משמש כמפריד גיאוגרפי בין המישורים המדבריים של חצי האי ערב לבין ים סוף. האזור היה תחת שלטונן של מעצמות, בהן מצרים והאימפריה העות'מאנית, אולם זכה לתקופה קצרה של עצמאות פוליטית בראשית המאה ה-20.

היה זה אחד מהאזורים שהוסתו למרוד בעות'מאנים על ידי לורנס איש ערב הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1916, חוסיין בן עלי, השריף של מכה, הכריז על עצמאות האזור, אולם בשנת 1924 נגזלו ממנו סמכויותיו על ידי אבן סעוד מנג'ד הסמוכה. הסיפוח היה שלב מכריע ביצירת ערב הסעודית

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברג

דרומית מזרחית לארץ ישראל משתרעים שטחי עברות, נאות, עמקים פוריים והרים גבוהים – ארץ רחבת ידיים, הלא הוא חצי האי ערב. הארץ הזאת, שכיום היא מדבר שממה  – הספר נכתב בשנת 1946 – ברובה ומנותקת מן העולם, הייתה, כמעט עד לשנים האחרונות, סגורה ומסוגרת בפני כל זר.

הרוחות המנשבות בעולם לא הגיעו אליה, השפעת המערב לא חדרה לכאן. עוד לפני דור אחד אפשר היה למצוא כאן צורות חיים ומנהגים, הדומים לאלו שתוארו במקרא, ולראות אנשים הנמצאים באותה דרגת התפתחות, שאבותינו הגיעו אליה בשעת כניסתם לארץ ישראל.

בחצי האי, ששטחו מגיע לשלושה מיליון ק"מ מרובעים, חיים כיום כחמישה – שבעה מיליונים של בני אדם. ערב שווה בגודלה כמעט לחצי האי הודו, אבל אוכלוסייתה אינה מגיעה אלא לאחוז אחד או שניים משיעור תושבי הודו. בדרום מזרח הארץ משתרע אזור ענקי – רֻבְּע אלח'אלי – הרובע הריק, הישימון הגדול -, הידוע פחות מארצות הקוטב הצפוני והדרומי, ועד כה עברוהו רק שני תיירים מבני המערב, ב. תומס וה. פילבי.

ואולם יש בחצי האי גם עמקים מרהיבי עין ובהן מימי ברכה שאין מנצלים אותם והם נהפכים למקור קדחת ממארת. בארץ הזאת, שהמים יקרים בה מזהב, מוצאים בארות שנחפרו בימי קדם ונסתמו. על נקלה אפשר גם היום לנקותן ולהתקינן לשימוש האדם והבהמה, אך אין הדבר נעשה.

יש בחצי האי ערבות רחבות, אשר רק לעתים רחוקות תדרוך עליהן גף רגל בֶדוי, הנודד עם גמליו. נודד כזה נתקל בשרידי בניינים מפוארים, עדים דוממים לתקופה שחלפה כבר, ובחורבות ערים אשר שמותיהן ידועים בעבר ובמרוצת הזמן שממו והיו למשל, כסדום וכעמורה.

וכה רמות הן החורבות הללו וכה נישאים עיי המפולת – האבנים גדולות, וחומות מיכלי המים הענקיים, מוצקות -, עש שעוברים ושבים נוטים להאמין, כי רק שדים ורוחות יכלו להקים בניינים כאלה וכי לא בכדי בנו אותם, בוודאי טמונים שם אוצרות קורח ומטמוני מלכת שבא. הישובים הכפריים הקבועים נדירים הם, המרחקים ביניהם גדולים, תושביהם עלובים, רובם עניים המתפרנסים בדוחק מיגע כפיהם.

יראים הם מפני הבּדווים, המתנפלים עליהם וחומסים וגוזלים את יבולם הזעום. הנתיבות משובשות ואבלות, רק לעתים רחוקות ישתמשו בהן באי מועד מוסלמיים בדרכם אל עיר קודשם, אל מכּה.