מורשת יהדות מרוקו

מַעֲשֶׂה דִּי וּאָחֵד לְחֲסִיד וּעָשִׁיר כְּבִּיר דִּי עְמְמְרוֹ מָה עָארְפְס לְעֲנִיּוּת מִן דִּי כְלָאק. וּפוּצְטְ לְחֲסִידוּת דִּיאָלוֹ כָּאן עְנְדוּ וּאַחֵד לְמִּנְהָג מְלִיחְ דִּי כָּל לִיְלְתְּ שְׁבְּת פְתְלָאתָה דְלְעְסִייָּה כָּאן יִעְמֵּל טְבִילָה וּיִלְבְּשׁ חְוֹאִַיזוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת חוּאַיְיְז דִּי כָּאָנוּ עְנְדוּ מֵרְפּוּדִין גִּ'יר לְשְׁבְּת.

וּכָּאן תָּה יִּקְּבְּל עְלִיהְ שְׁבְת בְּכְּרִי בְּזָאף. וּאַחֵד לְמְּרָּרֹה מְנוֹרָה מַה לְבְּשׁ וּקְּבְּל עְלִיה שְׁבְּת פְלְכְמְסָה דְלְעְסִייָּה חְדָּאז יִכְרְז לְוּאַחֵד לְמוּדָע דִּי כָּאן לָאִזְּמוֹ יְמְסִילוּ וּמִן דִּי רְזַע מִן הָאדָאךּ לְמוּדָע תְלָאקָּאה וּאַחֵד לְעָנִי וּדְרְרְּעְלוֹ [ظرع-לזעוק-מתחנן]בָּאס יִעְטִיה סִי חָאזָה דְּלְפְלוּס בָּאס לְעָנִי יִקְּדִי סִי חָאזָה לְשְׁבְת.

לַאְיֵּן חְתָּה לְהָאדִיךּ סָאעַה וּבָאקִי מָא עְמְל לְעָנִי וּאַלּוּ לְשִׁבְּת וּכִּיף שְׁמְעוּ לְחָסִיד תְּקְּלְקּ עְלִיה בְּזָאף וּקָאלְּלוּ וּאָס הָאדְסִי יִטְלַע מְעָא לְבָּאל דִּי סִי חַד דִּי חְתָּא לְדָאבַּה תֶּעְטֵלְתִּי בָּאס תֵּסְרִי סִי חֻאַזָא לְשִׁבְת. וּתָא יִבָאנְלִי גִּ'ר תָא תְּחְבּ תְּגְדֵּב עְלְּיָא וּזִיתִינִי בְּהָאד לְכְדְיִעָה [خديعه- רמאות] בָּאשׁ נְעְטִיִךּ לְפְלוּס.

 וּבְקָּא הָאדָאךּ לְעָנִי כָאיִיף מִן הָאדָאךּ סִי דִּי עְמְלּלוּ לְחָסִיד פְהָאדִיךּ סָאעַה מְסָּא לְחָסִיד לְדָארוֹ מְסְסּמּוּס עְלָא לְעָנִי. כִּיף תְּכֵל לְדָארוֹ שָׁאפְתּוּ מַרְאֵתּוֹ מְקֵּלֵקּ בְּזָאף וּזְהוּ מְבְּדֵּל צִקְּצָאטוּ וּקָאתְלוֹ אָס עֵנְדֵךּ דִּי אוֹזְהֵךּ הָאגְדָּא מְבְּדֵּל.

מַעֲשֶׂה דִּי וּאָחֵד לְחֲסִיד וּעָשִׁיר כְּבִּיר-שבחי צדיקים-חלק ראשון

 פְהָאדִיךּ סָאעַה עָאוּדְּלְהָא לְחָסִיד דִּי טָרַאלוֹ מְעָא לְעָנִי. וּאַזְבְּתוֹ וּקָאתְלוֹ נְחְבֵּךּ תְּסְמְּחְלִי בָּאיִּין נְתִּי מְגְ'לוֹט פְּהָאד לְחָאזָא תְּעַרְף בַּאְיִין כְּבוֹדְךָ עַמַּמרְךּ מָא עַרְפְתִּי אָס נְהִיְּיָא לְעַנִיּוּת וּחְתָא לַאְיּן תָּא יִלְחַק מוּלָאהָא רח"ל וּאָס תָּא יִתְסְחָאבְלֵךּ וּאַס לְעוֹלָם כָּאמְּלִין פְחָאלְךּ עֵנְדְהוּם בָּאס יִשְׂרִיו לְחוּוָאיְיְז לְשְׁבֹתּ עְלָּא בְּכְּרִי.

בְּלְחֵקּ אַנָא דִּי כְּבְרְת פְדָאר בָּאבָּא פִּי לְעַנִיּוּת תָּא נְעְרָאף אָס נְהוּוָא לְכְרָר דְּלְעַנִיּוּת חָסַן מֵן כְּבוֹדְךָ דִּי מָא תָּא תְּעָארְף אָס נְהְוּוָא לְעָנִי לָאיִּן תָּא נְפְכַּר פְדָאר בָּאַבָּא בְּסְחָאל דְלְמֵרָּראת טְרָאלוּ אוּצְלְת לִיּלְתּ שְׁבְת קֵּרִיב טִיּוּח דְּלְמָא וּמָא כָּאן יֵצִּיב פִּידוֹ בָּאם יִתְכְּלְּנָא וָאלּוּ לְשִׁבׇּת אֲפִילּוּ לִכְבֵז.

 וּתָא יִבָאנְלִי הָאד לְעָנִי דִּי תְּלָאקָּאֶךּ הֻוָא פְחָאל הָאדָאךְ רְהְט דִּי בָּאבָּא וּמָא גְּדְבּ עְלִיךּ וָאלּוּ וּכְּבוֹדְךָ תְּקְּלְקְּתִּי עְלִיה וּזִדְתְּלוּ עְלָּא לְעַנִיּוּת דְּיִיָאלּוּ. כִּיף שְׁמֵע לְחָסִיד כְּלָאם מְרָאתוֹ אֵשֶׁת חַיִל תְּכְלוּ כְּלָאמְהָא פִּי קְּלְבוּ וְעֵז בִּיהּ לְחָאל בְּזָאף עְלָּא דִּי חמְּמְם הָאדָאךּ לְעָנִי וּדְגִיָא כְרְז בְּזְרַיָּא אוּחְדָא בְּאָס יִפְתֵס עְלָּא הָאדָאךּ לְעָנִי וּמְסָּא וּצְקְּצָא זִירָאנוֹ וּקָּאלוּלוּ תְּעַאֲרָף בָּאיִין מְסכִּין בָּאקִי תָא יִדוּר אָס יִזִיב לְדָאֳרוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת.

וּכִּיף שְׂמֹע הָאד לְכְּלָאם תְּכְלְתְּלוּ לְמְחֵנָּנא פִּי קְּלְבּוּ עְלָּא לְעַנִי הֻוָא כְאְרְז וּלְעַנִי דָּאכֵל לְדָארוֹ וְקָאלוֹ לְחָסִיד נְחְבְךּ תְּעְמְלִי מְחִילָה עְלָא דִּי חְסְסְּמְתְךּ וּפְהָאדִיךּ סָאעַה סְמְחְלְוּ וּמְסָא לְחָסִיד לְדָארוֹ וּצִיפְדְלוּ כֹּל מָא יִכְצְּצוּ לְעָנִי לְשְׁבֹת פְחָאל לֶחֶם וּכְבְז וּסְרָאב כּוּלְסִי מְטְבוּךְ לְקְיָיאץ דִּי יִקֵּד לְפָאמִילְתוֹ.

מַעֲשֶׂה דִּי וּאָחֵד לְחֲסִיד וּעָשִׁיר כְּבִּיר-שבחי צדיקים-חלק שני

מוסר השכל של המעשה-שבחי צדיקים- מַעֲשֶׂה דִּי וּאָחֵד לְחֲסִיד וּעָשִׁיר כְּבִּיר

 מִן הָאד לְמַעֲשֶׂה נִתְעְלְּמוּ בַּאְיִין בֶּנְאָדָם מָא יִקְּדֵּר יִכּוֹן בָּאס יִחֹן עְלָא לְעָנִי פְּדִּי כְצְּצוּ כַּאמֵל לָאיֵּן הוָּא בְּרוּחוֹ יִכְצְּצוּ יִדֹק לַעֲנִיּוּת וּלְמְרוֹרַיְּיָא דִּיׇּיאלְהָא רח"ל וּמִן הָאד לְחָאזָא דִּי מָא תָּא יִעַרְפוּ אָס נְהְיִיָּא לַעֲנִיּוּת תָּא יִכְּמְסוּ יִדִיהוּם בָּאס מָא יִעְטִיּוּ לְעָנִי צְדָקָה מְלִיחָה וְתָא יִתְקְּלְקּוּ עְלָא לְעָנִי וּתָא יִמְסְיּוְּלוּ דִּמְּמוֹ.

 וְאַדְּרַבָּא יִפְרַח בְּזָאף מִן דַּי יִזִּיּה לְעָנִי בָּאס יְטַלְבְּלוּ וִיחֲדָאֵז יְקַבְּלוּ בּוֹזֶהּ פְרְחָאן וּיִעְטִילוּ עְלָּא קַּד זְהדּוּ בְּפְרְחָה וִיעְטִיהּ כְּלָאֵם מְלִיח דִּי בָּאס יִתְחָאיְדְּלוּ סוּיִיס דְּלְגְיִיָאר לְעָנִי וּמוּל צְדָקָה יִעְטִי סְכְרָאן כְּבִּיר להקב"ה דַּי זִכָּאהּ יִכּוֹן מִן נָאס דִּי תָּא יִעְטִיּו צְדָקָה וּמָאסִי מִן נָאס דִּי תָּא יִקְבְּדוֹהָא.

לָאיֵּן לֶעָנִי מְחְסּוּב כִּיף לְמִיִת וּמָאסִי וָּאחְד לְמוֹתָא וּחְדָא פְחָאל טְרִיק דִּלְעוֹלָם גִּ'יר פְּכּוֹל נְהָאר וּנְהָאר וּפְכּוֹל מִינוּתוֹ דִּי תָּא יִסִתְּהָא לחָאזָא וּמָא תָּא יִדְרְכְּהַא רח"ל וּפְלְוּקְּת דִּי תָּא יִטְלְּב לִבְנֵי אָדָם דְּמוֹ תָּא יִמְּסִילוּ בְּלְחְסְמָא וּבִיהָא תָּא יָמוּת בְּסְּחָאל דְּלְמּוּתָאת.

 וילא יכון לעשיר יעטי צדקה לעני הקב״ה יכליה דימא עשיר ויכלילו לאמאנא דלעשרות פי ידו לאיין לעשיר לעשרות די תא תכון ענדו גיר מוכלו הקביה באס יעטי מנו לעניים ופלוקת די יסופו הקב״ה מא תא יתמסא מליח מעא לעניים לאזם יחיידהולו ליה ויעטיהא לואחד אכור.

 לאיין הווא תא יתסהאבלו באיין מן דייאלו תא יעטיה ולחק הווא מא תא יעטיה צדקה גיר מן דייאלו ואכא האגדאך תא יתחסאב לעשיר פחאל אילא תא יעטיה מן דייאלו ויכמם – מעא באלו ואכא הווא מא עמרו מא דאק לעניות והווא עשיר כביר יעראף באיין לגלגל תא ידור פלעולם ופחאל מא תא ינדרו עינינא פכול נהאר ונהאר.

 בסחאל דדייאר דלעשירים כּבָאר מן זד לזד ופואחד סאעא רזעו עניים רח״ל ועלה האגדאך מה חדדו פי ידו לעשרות יעארף כיף יתממססה מעה לעניים פהאד לעולם בלמצות וצדקות ועמאייל מלאח ויכון דימה יעטי כלאם מליח לעני באס בר מנן אילה תגלב עליה לוקת כיף מה עמל האגדאך יעמלולו ובלעבאר באס עבר יעברולו  הקב״ה יזכינה באס נג'לבו עלה יצר הרע ויעטינה באס נעמלו מצות ומעשיים טובים אכי״ר:

מוסר השכל של המעשה-שבחי צדיקים- מַעֲשֶׂה דִּי וּאָחֵד לְחֲסִיד וּעָשִׁיר כְּבִּיר

ששפורטש מואשם בנסיון לשכתב את המאורעות, בעיקר של אותה שנה, כדי שדמותו תובלט ותרשם בקורות ימי עם ישראל כדמות של לוחם אמיץ ועקבי בתנועה השבתאית מראשיתה, בשעה שלא כך היו פני הדברים. גם הוא – טוענים מבקריו – נתפש באמונה החדשה ורק מאוחר יותר חזר בו, ועוד הוסיף חטא על פשע בזה שניסה להעלים את המסמכים וההתכתבות הקשורים בכך.

סילוף עובדות הסטוריות או מסמכים הסטוריים, זאת היא האשמה חמורה כאשר היא מוטחת נגד מנהיג רוחני־דתי ואיש צבור. ההאשמה היא חמורה למרות העובדה שאין מאשימין אותו בזיוף מסמכים ותעודות שהיו ברשותו ושלא נכתבו על ידיו. כל מבקריו מסכימים שבמסמכים אלה לא שלח את ידו ומסרם ככתבם וכלשונם. הטענות נגדו מתמקדות בעיקר במכתבים שהוא כתב. פרופ׳ תשבי, הדן אותו לכף זכות ומלמד עליו סנגוריה, טוען ״שלפי הנוהג הספרותי שבימים ההם לא ראו המחברים חובה מוסרית חמורה להימנע מ׳תיקונים׳ בכתביהם הם.״ פרופ׳ תשבי סבור ״שאין להאשים את ששפורטש במעשה זיוף ממש״. הוא מבין לרוחו של ששפורטש ונוהג בו לפי הכלל היהודי הנדיב, ״אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו.״ הוא יודע להעריך את הקשיים בפניהם עמד ששפורטש ואת המכשולים בהם נתקל כדי למלא את תפקידו. ״האמונה בשבתי צבי״ – אומר תשבי – ״היתה נחלת הכלל והעמידוה במעלה שווה עם האמונה בעיקר הדת, כגון ייחוד ה׳ ותורה מן השמים.״ פרופ׳ תשבי מרעיף תשבחות על ששפורטש שלא שגה בהזיות והעריך את השבתאות ״כמשבר דתי העלול לחולל מפנה בעיקרי האמונה.״ ״מפליאני ששפורטש״ ־ אומר תשבי – ״בעומק הבחנתו ובהבנת אחרית דבר מראשיתו.״

התפקיד הראשון במעלה שמִלא ששפורטש בפולמוס הגדול שהתחולל סביב התנועה השבתאית אינו מוטל בספק. השאלה היא מה הייתה התיחסותו של ששפורטש לאמונה החדשה בראשית התגלותה, ואם התיחסותו היתה חיובית – באיזו מידה ניסה לטשטשה?

מבלי להכנס לויכוח ניתן לבחון בברור מקריאה בעיון במסמכים המוב­אים בספר ״ציצת נובל צבי״, שהיו לששפורטש שתי תקופות בהן התיחסותו לתנועה היתה שונה.

התקופה הראשונה היא תקופת ההתלהבות המשיחית הכללית, אשר בה כונָותיה, כיוונה ואופיה של התנועה, לא היו מגובשים דים. היא היתה מלווה אצל ששפורטש בהתלבטויות קשות ובהסוסים רבים. תקופה זו מתחילה עם ראשית ההתגלות של שבתאי צבי באמצע חודש סיון תכ״ה (יוני 1665) ומסתימת, כפי שנראה להלן, בחודש תמוז תכ״ו בפרשת פנחס (אמצע יולי 1966), היינו כחדשים לפני ההמרה (15 בספטמבר 1666). משן תקופה זו היינו קצת למעלה משנה. בתקופה זו משמשים בערבוביה אמונה והרהורי כפירה במשיח ובנביאו, הסוסים והתלבטויות, פסיחה על הסעיפים והעמדת פנים, אחת בפה ואחת בלב, ״ועשיתי עצמי כמאמין.״ בתקופה זו נפשו של ששפורטש חצויה ולעתים הוא אנוס לשתוק או לומר דברים הנוגדים את הכרתו. תקופה זו מתחלקת לשני חלקים. בחלקה הראשון נטה ששפורטש להאמין באמונה החדשה ובחלקה השני היסס ופסח על הסעיפים. קשה לתחום תחום ברור ולומר: עד כאן האמין ששפורטש ומכאן ואילך החלו הרהורי כפירה. מה שברור הוא שבאמצע תמוז תכ״ו (יולי 1666), בפרשת פנחס, חל אצלו מפנה חד במחשבתו, כאשר התברר לו שהתפשטות האמונה החדשה עלולה לעקור מן השורש את עיקרי תורת ישראל ולקצץ בנטיעותיה ולזרוע במקומם זרעים של תורה חדשה. אז החליט החלטה נחושה ״שלא עת להחריש יעקב … ולא אחוש לכעסו של כועס דאין כעסו כעס עולם.״

התקופה השניה מתחילה ביולי 1666 ונמשכת עד יום מותו בשנת 1698, היינו כשלושים ושנים שנים של מאבק רצוף נגד האמונה החדשה ונגד ניצני ספיחיה. בתקופה זו הוא ניהל מלחמת חרמה נגד המשיח ונביאו ועד כל המאמינים שדבק בהם שמץ השבתאות.

נחזור אל התקופה הראשונה ונבחן את עמדותיו, התלבטויותיו והתבטאויותיו של ששפורטש. תקופה זו, המתחילה כאמור ביוני 1665 ומסתימת ביולי 1666, היא תקופת האקסטזה המשיחית אשר גרפה כנחל איתן חלקים נכבדים של הקהילות היהודיות. זוהי תקופת בינים קריטית בחייו. הוא ניתק את עצמו מסביבת המאמינים וטרם רכש קהל תומכים במחנה המתעדים לאמונה החדשה. תקופה זו מתחלקת לשני חלקים: חלקה הראשון, בה נתפש כנראה לאמונה החדשה, לוט בערפל ועורר את זעמם של מבקריו הטוענים נגדו שהעלים מסמכים וששיכתב את הארועים כך שהפן לגבור הדרמה. בחלק השני של התקופה היה אנוס לכבוש את יצר הדיבור. סכנות רבות מרחפות על ראשו וחייו קשים ומסובכים.

על החלק השני מהתקופה הזאת יש לנו עדויות, הכלולות במכתבים של ששפורטש עצמו ומהן נשקפים לבטיו והתפתלויותיו, מאבקיו הפנימיים עם עצמו ומאבקיו החיצוניים עם סביבתו, ופסיחתו על שתי הסעיפים.

על החלק הראשון של התקופה אין לנו עדויות ישירות מכלי ראשון, כלומר מששפורטש עצמו, אלא מכלי שני, ממכתבים שנכתבו אליו ממאמינים או מחברים לדעה. במכתבים אלה שקיבל לא הכנים כאמור שינוים ומסרם במתכונתם המקורית. לכן אין מקום להטיל ספק באמיתותם.

העדות הראשונה על החלק הראשון של התקופה הראשונה כלולה באגרת שכתב ר׳ יעקב בן־סעדון מסאלי בשנת תכ״ח אל ר׳ יעקב ששפורטש ובה הוא מצטט קטע מאגרת שהריץ ששפורטש אל רבני המערב בשנת תכ״ה (1665) ובה הוא מבשר להם את בשורות המשיח ומאיץ בהם להצטרף לתנועת התשובה ולקבל עליהם את האמונה החדשה.

באִגרת כותב בן־סעדון לששפורטש לאמור: ״ועוד כי אתה העירות לנו בכתב בתחילת שנה ראשונה לבשורות (כלומר בשנת 1665) לאמור: דעו וראו כי הרבה רבנים מעידים כי הדבר אמת ויציב ואומרים אשרנו ואשרי חלקנו ואשרי הדור הזה שזכינו למה שלא זכו אבותינו ואבות אבותינו והוספת על השמועה באגרת ההיא שיאריך הזמן בהם לכתבם ולבסוף כתוב באגרת ההיא שזה יהיה באמת בשנת הת״ל (1670) שכך היתה הנבואה הראשונה ואיך לא עמדת בדיבורך ולא שמרת והמתנת עד עת בוא דברו הראשון שנת הת״ל ואחר עבור הזמן ימים או עשור אזי יפול הספק על מי ועל מה נתאחר אם לא יהיה שום טעם שבעבורו יצטרך להתאחר לתועלתו וכדומה.״

לפי קטע זה ממכתבו של ששפורטש המצוטט על־ידי בן־סעדון יוצא שששפורטש לא רק האמין במשיחיות של שבתי צבי אלא גם בנבואתו של נתן, לפיה הגאולה תהיה בשנת ת״ל (1670), כפי שהוא אומר שזה יהיה באמת בשנת ת״ל.

המכתב המקורי אשר ממנו צוטט הקטע שהבאנו, לא כלול באוסף האגרות שבספר ״ציצת נובל צבי?״ המכתב – טוענים המבקרים – נשמט או נגנז בכוָנה תחילה על־ידי ששפורטש כדי ליפות את דימויו ולשוות לעצמו דימוי של לוחם עקבי הנאבק בתנועה מראשיתה.

העלמת מכתב זה ודומיו עוררה את זעמו של גרשם שלום והוא מאשימו שניצל לרעה את כשרונותיו הדיפלומטיים ״כדי לטשטש ככל האפשר את עקבות פסיחתו על שתי הסעיפים, עד כדי סילוף וזיוף גמור בכתובות שנכתבו על ידו.״ ״זאת היא דרכם של הדיפלומטים מאז ומקדם כאשר כותבים זכרונותיהם״, מטיח ג. שלום כנגדו.

תלמידו של ששפורטש מנסה לישב את הסתירות ודורש את עלבון רבו מבן־סעדון, ויוצא להגן על כבודו. לדידו, מורו ורבו מעולם לא נכשל באמונה החדשה, ומה שכתב, דברים בשם אומרם כתב. ״כי מורי לא העיד ולא קיים, אבל כתב מה שבא לכאן בכתובים באותו לשון עצמו.״ פרוש דבריו של התלמיד ששפורטש לא חיוה את דעתו על הנביא ועל משיחו אלא מסר דברים בשם אומרם כפי שקיבל אותם. ״דעו וראו כי הרבה רבנים מעידים כי הדבר אמת ויציב״ – כתב במכתבו.

עדות שניה על החלק הראשון של התקופה הראשונה היא גם כן מכלי שני וכלולה באגרת של ר׳ יצחק אבוהב אל ששפורטש מחודש תמוז שנת תכ״ו, פרשת פנחס (יולי 1666). אבוהב כותב אל ששפורטש בהתיחסו לאגרת קודמת שקיבל ממנו לאמור: ״הלא הוא בעצמו הודה בכתבו היות הדבר לפי דעתו בכוח האפשרות ולא לנמנע החזיקו וכאשר הגיד לנו גם כן בהיותו במחננו".

אשר לחלק השני של התקופה הראשונה, תקופת ההסוסים, ששפורטש מספק לנו מסמכים למכביר. בחלק זה של התקופה ששפורטש מתיסר, מתלבט, מהסס, נאבק עם עצמו ועם סביבתו, פוסח על הסעיפים וסכנות רבות אורבות לו מכל עבר. הוא נפלט מחברת מאמיני התנועה ואת קהל ״נאמני מורשה קהילת יעקב״, טרם גיבש. חֳדשים מספר לאחר ההתגלות מתחילים סימני הכפירה במשיח ובנביאו לבצבץ ולאחר־מכן הם מכרס­מים בו ומטרידים אותו. כבר בסוף נובמבר 1665 (בשנת שלומ״ים פרשת מקץ), הוא כותב לרבני אמסטרדם אגרת בה הוא מביע ספקות ומציג שאלות רבות המערערות את אמתות משיחיותו של הנביא. בין השאר הוא כותב: ״לא אאמין כי יסופר כי חכמי ארץ ישראל יחזיקו למשוח מלך ולחוטר מגזע ישי על פי נביא ולא על פי עצמו."

אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש

עמוד 156

אוירה זו יצרה ניכור בין הציבור היהודי לבין מנהיגיו והשפיעה, כמובן, גם על מעמדם של מוסדות הקהילה. למחרת העצמאות, גבר מאוד כוחם של חסידי ה״השתלבות״ שפעלו במסגרת ארגון ״אל־ופאק״ ושנהנו מחסותו האישית של יורש העצר, מולאי חסן. אולם עתה פחת מאוד משקלם של עסקנים אלה וגברה השפעתה של המנהיגות המסורתית. במארס 1958, חזר דוד עמאר לראשות ועד הקהילה הארצי, לאחר תקופה קצרה שבה כיהן בתפקיד זה. י. ברדוגו, יו״ר ועד הקהילה במקנס. עמאר ניצל יפה את קשריו עם הארמון וניסה להרגיע את הרוחות בין היהודים לבין השלטונות. עמאר פעל ביתר מרץ לשחרור יהודים שנעצרו באשמת ״פעילות ציונית״ וניסה לטפל גם בנושא הדרכונים, אך העלה חרס בידו.

השינויים בהנהגה היהודית הארצית, לא פסחו גם על ההנהגה במישור המקומי והם בלטו בעיקר בקזבלנקה. בנובמבר 1956, קם בקזבלנקה ועד קהילה חדש, בהנהגתם של חברי ה״איסתקלאל״ וחסידי ה״השתלבות״ – דוד בן־אסראף, ארמאן אסולין ודוד אזולאי. בסוף 1957 קם בקזבלנקה ועד קהילה חדש, בראשותו של מאיר עובדיה, אף הוא חבר ה״איסתקלאל״. לידו עזרו מארק סבאג ודוד אזולאי. אלה הכירו עתה בכך שלא יוכלו לזכות בתמיכה יהודית רחבה, אם יוסיפו להתנכר לציונות ואם יחתרו לניתוק הזיקה לישראל. אך גם לאחר הגזירות האנטי־יהודיות – שאף מאיר עובדיה להגביל עד למינימום את הקשר לישראל. דבר זה הביא לעימות בינו לבין דוד עמאר, שחתר לקשר גלוי עם יהדות העולם. במארס 1958. ניסה מאיר עובדיה להתמודד עם דוד עמאר על ראשות ועד הקהילה הארצי. לאחר שנכשל, הוא ניתק את כל קשריו עם ההנהגה הארצית וגרם בכך לשיבושים חמורים בפעילותם של המוסדות הקהילתיים היהודיים במרוקו.

מאליו מובן, כי אוירה זו הכבידה מאוד על פעולתה של ה״מסגרת״ וחייבה אותה להתאים עצמה למצב החדש. המאבקים הפנימיים במימסד היהודי, הסטייה הברורה במדיניותה הבינערבית של מרוקו וההקשחה הבולטת ביחסה של ממשלת עבדאללה איבראהים לישראל וליהודים – כפו על ממשלת ישראל והתנועה הציונית לבחון את המצב בשטח ולגבש הצעות כיצד להעניק תנופה מחודשת לפעולתה של ה״מסגרת״. דבר זה היה אמור במיוחד נוכח העובדה, שמספר העולים ממרוקו ירד מ־8,758 נפש בשנת 1957 ל־1,803 בשנת 1958. היה זה המספר הנמוך ביותר של עולים ממרוקו מאז קום המדינה והוא נפל אך במעט מהמספר של 2,996 עולים בשנת 1953, שהיתה כידוע שנת צנע כלכלי בישראל.

וכך, בקיץ 1958, יצא"פייר״ – הממונה מטעם הארגונים היהודיים על עניני העלייה מצפון־אפריקה – לסיור בשלוש ארצות ה״מאגרב״. הוא סייר בערי השדה של מרוקו ונפגש עם מתנדבי ה״מסגרת״ בקזבלנקה. ״פייר״, שהיה ״דלוק״ על העלייה המרוקנית והתמסר לה בכל מאודו, התפעל מאוד מאופיה של ה״מסגרת״ וממסירות אנשיה. למרות השפל הזמני שפקד אותה, האמין ״פייר״ ביכולתה להתחדש ולהגביר את פעילותה בקרב היהדות המרוקנית. כאיש המעורה היטב בעניני בטחון, הוא לא העלים עין ממקרים שנראו בעיניו כרשלנות. כך, למשל, סופר לו על אחד משליחי תנועת ״בני־עקיבא״, שהקים בחג הסוכות, סוכה על מרפסת דירתו הפונה לרחוב ראשי בקזבלנקה. כאשר הבחינו אנשי ה״מסגרת״ בכך והורו לו לפרק מיד את הסוכה – החג כבר עבר. ״פייר״ התעניין מאוד גם בענין ה״כיסויים״. למרות שמספר הישראלים במרוקו היה באותם הימים מזערי, היה ״פייר״ תקיף בדעתו שזהותם הבדויה של מתנדבי ה״מסגרת", תהיה משכנעת ביותר. חרדתו היתה כפולה – לאנשים עצמם, אך לא פחות מכך לנושא העלייה, שבשמו הם התנדבו לפעולה במרוקו.

אך את עיקר זמנו, הקדיש ״פייר״ לבחינת שיטות הבריחה ממרוקו. פרשת מאסרם של ״ברטראן״ ו״פרנסואה״, כמו גם הגברת הפיקוח בגבולות והחשש ל״שריפתם״ של פעילים מקומיים נוספים, חייבו חיפוש נתיבי בריחה חדשים. מגמתו של ״פייר״ היתה – להגיע למצב שבו ניתן יהיה להפעיל אמצעי־שייט עצמיים ולא לסמוך רק על ספינות המבריחים. ״פייר״ העריך כי מלבד החשש מפני הלשנות, ספינות המבריחים הן קטנות ועל כן קצב־הבריחה היה איטי. לעומת זאת, אם תוכל ה״מסגרת״ להפעיל בכוחות עצמה ספינה בגודל בינוני, אפשר יהיה להבריח בלילה אחד, מספר רב יותר של יהודים מאשר בכמה לילות־הברחה, על־ידי המבריחים הספרדים או המרוקנים. בהתאם לכך, הטיל ״פייר״ על ״הגרי״ להכין סקר חופים באוקינוס האטלנטי – מלראש ועד אגאדיר. בעזרת מפות ימיות שבהן היו מצוינים זרמי מים, עומק החופים ורוחב המפרצים, חיפש ״הגרי״ קטעים בין רבאט לקזבלנקה. התקווה היתה שעל־ידי כך ניתן יהיה, אולי, לפצל את תנועת־הבריחה בין חופי הים התיכון והאוקינוס האטלנטי ועקב זאת, תקטן גם סכנת החשיפה על־ידי השלטונות המרוקניים. במסגרת חיפושים אלה, מצא ״הנרי״ אולם ״קזינו״ ישן ובית מרחץ נטוש, ברצועת חוף דרומית למוגאדור. עומק המים במפרץ, התאים למעגן ספינות בנפח בינוני ואילו ה״קזינו״ ובית המרחץ, עשויים היו להתאים לריכוז העולים בהם. בתמורה לסכום כסף מסוים, היה מפקד המשטרה המקומי מוכן לאבטח את החוף ולמנוע נוכחותם של גורמים בלתי רצויים. אך באותה שעה, ה״מסגרת״ עדיין לא היתה מוכנה לפעולה בחוף האטלנטי.

עם שובו לישראל, המליץ ״פייר״ להכניס כמה שינויים בהרכב ה״מסגרת״ במרוקו. כמה מהמתנדבים שהו בקזבלנקה ובערים אחרות, זה כמה שנים והיתה ״שחיקה טבעית״ בכושר פעולתם. רבים מהפעילים המקומיים ״נשרפו״ והיה הכרח בגיוס אחרים במקומם. לצורך ריכוז פעולות ה״מסגרת״ בפאריס, במקומו של ״לואי״ הועיד ״פייר״ את אתיאל עמיחי – ותיק ה״הגנה״, לשעבר קצין בכיר בצה״ל אשר נספה בתאונת דרכים, בעת ששימש כנספח צה״ל וראש משלחת משרד הבטחון בחוף־השנהב. אתיאל עמיחי החל במיון מתנדבים חדשים, אך בסופו של דבר המשיך ״לואי״ בתפקידו שנתיים נוספות. לעומת זאת, במרוקו עצמה – התחלף כל צוות המתנדבים. ״פיליפ״ שמילא כבר בעבר שליחות בקזבלנקה, החליף את ״הנרי״ כאחראי על פעולתה של ה״מסגרת״ במרוקו. ״ברנארד״ – איש עסקים מהרצליה, יליד חדרה (1925), ומי ששירת במלחמת השחרור בחטיבת ״אלכסנדרוני״ – נבחר עוד על־ידי אתיאל עמיחי לרכז את פעולות ״לביא״ (הגנה), במקומו של ״אנדריי״. כעוזר ל״ברנארד״ בטאנג׳יר, שימש ״כריסטיאך׳ – מומחה לחינוך גופני, ואילו במקומה של ה״הולנדית״ שריכזה את פעולות ״מקהלה״(עלייה), נתמנה ״איב״, חבר קיבוץ שער העמקים.

החילופים בהרכב מתנדבי ה״מסגרת״ באו בזמן הנכון. הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית, פזילתו המהוססת של המלך לעבר מוסקבה וביקוריהם ברבאט של נשיא גיניאה, סקו טורה ונשיא קונגו, פטריס לומומבה – היו מלווים בהתנכלויות מחודשות ליהודים וחייבו התעניינות גדולה יותר בנושא ההתגוננות. בהשפעת מאמרי־הסתה שפורסמו בעתונות המקומית, נתפשה הציונות כ״מעשה פשע״ ויהודים שניסו לברוח ממרוקו הוצגו כמי שפוגעים בבטחון המדינה. במקנס, למשל, הוכה צעיר יהודי משום שהלך בשבת לבית הכנסת, כשהוא חובש לראשו כיפה בצבעי תכלת לבן. באותה תקופה לא היה כמעט יום שבו לא הובא לידיעת ה״מסגרת״ על התנכלויות ליהודים, מעצרים שרירותיים וחקירות ממושכות. אך היו גם כמה מקרים יוצאי־דופן: בנובמבר 1958 הועמדו לדין בטאנג׳יר כמה יהודים שניסו לצאת את מרוקו בעזרת ״מבריחים פרטיים״. למרבה ההפתעה, הם זוכו בדינם. השופט פסק שאין במרוקו חוק האוסר על יהודים כיהודים, לעזוב את המדינה.

זו היתה, אם כן, האוירה במרוקו כאשר נפתח בה השלב השני בפעילותה של ה״מסגרת״. תוך התבססות על נסיון העבר, מתוך הכרת האילוצים השונים השוררים במדינה, תוך עקיפת ההגבלות השונות שהטיל השלטון ניסתה ה״מסגדת״ לפרוץ אפיקי־עלייה חדשים. כמו בשלב הקודם, כן גם בשלב זה, מצאו מתנדבי ה״מסגרת״ שותפים נאמנים לעשייה – הפעילים המקומיים בקרב יהודי מרוקו. יהודים פשוטים ואמיצים אלה, לא נרתעו מקשיים וסכנות והם הפכו את זעף הים ואת חשכת הלילה, ל״בעלי בריתם״ הטבעיים במאמציהם לפלס לעצמם דרך לגאולה.

כאשר הגיע ״ברנארד״ לקזבלנקה, בסוף 1958, משימתו העיקרית היתה ״ריענון" פעולות ״לביא״ והרחבת הגיוס המקומי למשימות ההגנה העצמית. במסווה של ״סוחר עתיקות בריטי״ ותחת שם הצופן ״ג׳והן", נסע ״ברנארד״ בכל רחבי מרוקו וחידש את סניפי ה״הגנה״ בקזבלנקה, רבאט, טאנג׳יר, מקנס, פאס, מרקש, מוגאדור ואגאדיר. פרט ל״כריסטיאן״ שפעל בטאנג׳יר, היו כל מגויסי ״לביא״ יהודים מקומיים שאומנו בצרפת ובמקומות אחרים. פרט לחידוש התאים – הוחל גם בצבירת נשק, שהוברח למרוקו בדרכים שונות, הוסתר ב״סליקים״ בערים הגדולות ונועד לאימונים או להפעלה מבצעית בעת הצורך. כל המגויסים החדשים היו צעירים בעלי הכרה, מרביתם חניכי תנועות הנוער הציוניות ובהעדר מנהיגות יהודית בעלת שיעור־קומה – היוו צעירים אלה גרעין למנהיגות־בכוח של יהדות מרוקו בעתיד. פרט לפעילי העלייה וחברי תנועות הנוער, מכלל 1,200 חברי ״גונן״ (ההגנה) בשלוש ארצות ה״מאגרב״ – כ־600 היו ממרוקו. כולם נשבעו אמונים ל״מסגרת״ והם היו מאורגנים ב־12 תאים עירוניים. בין אלה היו – 470 בחורים ובחורות שעברו אימונים ב־25 קורסים באירופה ובמקומות אחרים. קורסים אלה נטעו בהם גאווה, חיזקו בהם את המוטיבציה לפעולה וטיפחו בהם את הכרת ערך עצמם. סגל זה של מפקדים ומדריכים, היווה אחר כך את חוט השדרה של הפעילות היהודית והציונית במרוקו ונשא על כתפיו את מבצעי העלייה בשנים הבאות.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי…

עמוד 132

מקץ שלוש שנים הגיע זמני לצאת מהסנטוריום, שלוש שנים שבהן ניצלתי את כל הזמן שעמד לרשותי לקדם את עצמי. הלכתי לגור עם הוריי במעברה. הדירה שלי נלקחה ממני ונהפכה לקומונה של המדריכים שבאו בשליחותם מהקיבוצים להדריך את תנועות הנוער השונות. אחרי התרוצצויות רבות השגנו שיכון בקטמונים וכעת כל משפחתי הייתה מאוחדת. שמונה אחים ואחיות בדירה של שני חדרי שינה קטנים. זה מה שיש. בלא חשמל – כי בלי לשלם את דמי החיבור לרשת אי אפשר היה לקבל חשמל. נרשמתי לאוניברסיטה העברית ולמדתי שם ספרות עברית, פילוסופיה ותרבות קלאסית, לצד כל המקצועות המשניים. עבדתי חלקית, למדתי ונאבקתי להתקיים. לא קיבלתי עזרה מאף מוסד. לתלמידים ממוצא אשכנזי היו מוסדות שונים שעזרו להם. עולי מרוקו טרם ידעו להתארגן ולהשיג תקציבים כמו העולים האשכנזים. נהניתי מאוד מהלימודים. נעזרתי בספרים בצרפתית שהיו יקרים. פתאום השוק הוצף בספרים באנגלית, זולים מאוד, כתוצאה מהסכמי תרבות עם ארצות הברית. קניתי ספרים באנגלית ולמדתי שפה זו בעצמי. מקץ שנה לא החזקתי מעמד ועזבתי זמנית את הלימודים באוניברסיטה. בעזרת המפלגה השגתי עבודה במשרד ראש הממשלה כמנהל מינהל ההסברה במחוז הצפון. המשרדים בירושלים ובחיפה. הצלחתי בעבודתי וזכיתי לשבחים מהממונה עליי. בזמן שהותי בסנטוריום שמרתי על קשר מכתבים עם ידידים, סופרים ואנשי רוח, ביניהם ידידי ק׳ שבתאי. באחד הימים ביקרתי בביתו בתל-אביב. היה שם יחיאל הלפרין, אדם בעל שאר רוח, ישר וטוב, סופר שכתב ב״דבר״. ידידי אמר לי: ״אנחנו הולכים לבקר את אליעזר שטיינמן, בוא אתנו״. איזה כבוד! להיפגש עם סופר גדול כזה, אבא לשני סופרים מהוללים: דוד ונתן שחם. ממש התרגשתי. הם שאלו איך אני מכיר אותו, ועניתי שאני קורא את המסות שלו בכל שבוע. או אז הם התרשמו אף יותר. הלכתי אתם לביתו של אליעזר שטיינמן והתחלנו לדבר על ספרות. אליעזר שטיינמן התרשם מאוד והופתע שבחור ממרוקו קורא את המסות שלו ובקיא בספרות העברית. השיחה זרמה יפה. סיפרתי שאני כותב אבל אין מי שיפרסם. אליעזר שטיינמן אמר לי: ״תשלח לי את אחד הסיפורים שלך ואני אדאג שזה יפורסם״. שמחתי מאוד. נפרדנו לשלום ואחרי שבוע כתבתי את ״הזקן וההר שבספרו העיר״ ושלחתי לו. והנה, הסיפור מופיע במרכז המדור הספרותי של ״דבר״ באותו שבוע, ב-20/11/53.

הסיפור זכה להדים טובים והועתק בירחון לדברי ספרות ״אורות״, שהופיע על ידי המחלקה לחינוך ולתרבות של ההסתדרות הציונית העולמית בעריכת עדה צמח, שאף כתבה לי מכתב יפה ושיבחה את הסיפור. שמעתי עליו הדים גם ממרוקו, שם גם קיבלו את ״אורות״. המחלקה לתרבות פרסמה מאמר שלי על החינוך היהודי במרוקו בירחון ״מגילות״ לענייני חינוך ותרבות, אב תשי״א (1951). בזמן שהייתי באוניברסיטה פורסם סיפור שלי ״בני חסות״ בעמוד הראשי של ״משא״, במה לספרות אמנות וביקורת בעריכת ט׳ כרמי ואהרן מגד 2.9.54. גם סיפור זה זכה לתהודה ולביקורות טובות. המוסף הספרותי של ״על המשמר״ פרסם את סיפורי ״סלימן הנער מפאס״ ב-11.3.55. ״החינוך״ – כתב עת הנותן במה לדברי פדגוגיה ופסיכולוגיה של הסתדרות המורים בישראל – פרסם את מאמרי ״קוים ומגמות בחינוך היהודי במרוקו״, אייר תשט״ו 1955. מעכשיו והלאה יופיעו בתכיפות פרסומים שלי על בעיות יהודי מרוקו. העברתי הרצאות, כולל במחלקה לחינוך של האוניברסיטה העברית, ב״שורת המתנדבים״. במקביל השתתפתי בוועדות רבות שדנו בבעיות העולים ונדהמתי פעם אחר פעם מהעוינות שבה נתקלו העולים ממרוקו. התרעתי שוב ושוב שכך זה לא יכול להימשך ושיום אחד האנשים האלה יתעוררו ויתמרדו. ללא הועיל. שום נציגות, שום כיבודים. רק את הקולות שלהם רוצים ביום הבחירות, ובהבטחות שווא. בהרצאותיי המרובות שרטטתי תמונת מצב של החברה בישראל בעוד דור או שניים. נמצא בה מצד אחד אשכנזים, מבוססים כלכלית, אמידים, עשירים ומנהיגים בהנהלת המדינה, בנקים, פרקליטות, אקדמיה, הנהגת הצבא, חיי הרוח ועוד, ומצד שני בני עדות המזרח חסרי חינוך, עניים, נתמכים בסעד, מחוסרי עבודה, תקועים ביישובי ספר בלא פיתוח, והילדים – שהם עתיד העם, גדלים עם מרירות ותסביכים נפשיים, כשקנאה ותסכול מחלחלים בחייהם. חיילים עלובים, פשיעה, זנות ועוד. הזה מה שאנחנו רוצים ליצור בישראל? ובכן, כל הנתונים מצביעים על כך. עיתון העובדים ״דבר״ תומך בדיכוי תלונות מוצדקות בשטח העבודה. קוראים למקופח פרובוקטור ומחרחר מהומות, במקום לעמוד לצדו במלחמתו הצודקת על אפליה וקיפוח. קודם יוצרים מצב מלאכותי לירידה רוחנית וכלכלית ואחר כך באים בטענות שעולים אלה מפגרים. עוזרים לניוונם במכוון כדי לבוא אליהם אחרי כן בטענות שאין ביניהם מוכשרים להנהגה. עושים מהם בתכנון מתוחכם חוטבי עצים ושואבי מים. זהו פשע לאומי ובגידה בכל ערכי המוסר היהודי, כמו גם הריסת דורות של ילדים טובים בחיי האומה לעתיד. על כל זה התרעתי בכתב ובעל פה ולכן הייתי לצנינים בעיני מנהיגי המפלגה שדאגו להרחיק אותי ושכמותי בלי כל אפשרות לקידום בחיים הפוליטיים או בראשות הנהגת המפלגה, אפילו ברמה מקומית. פעילים שלנו, שכביכול ייצגו את מפא״י בכנס ספרדי עולמי שהתקיים בירושלים, העלימו והשמידו חומר מודפס אודות בעיות של עדות המזרח בארץ. דברים מעין אלו – לא רק שלא יכולתי לתת להם  ידי אלא אף קוממו אותי. במשך פעילותי התיידדתי עם אנשים רבים טובים וישרים, ביניהם אברהם כלפון, בנימין כלפון, ישראל ישעיהו ועוד. במפלגה קידמו בריונים ולא אנשים משכילים. נציגות שלנו נפגשה בשתיים בבוקר במרכז מפא״י בתל-אביב עם ועדת המינויים בראשות גולדה מאיר, בניסיון להכניס מועמד מכובד מאוד שלנו מבין עולי מרוקו לרשימה לכנסת. הם שיבצו אותו במקום ה-56 ברשימה. עושים צחוק ממנו! כל ריכוזי העולים מצפון־אפריקה נוהלו על ידי אשכנזים. לזוג עם עשרה ילדים ויותר נתנו כמה ימי עבודה בשבוע במשכורת ירודה. קראו לזה עבודות דחק. דירות בנו לפי גודל משפחה אשכנזית. תמיכה נתנו רק לשלושת הילדים הראשונים. לאט לאט גם עולי מרוקו התחילו לעשות הפלות כדי שלא יביאו ילדים לעוני ולרעב. במקום לעודד ״עלייה פנימית״, טענו שעולי מרוקו בעלי אינטליגנציה נמוכה ולכן רקמו תכניות לימודים לבית ספר עממי ברמה נמוכה, כך שנחסמה דרכם להתקבל לבית ספר תיכון שממילא היה בתשלום. לבעל משפחה מרובת ילדים לא הייתה אפשרות לשלם שכר לימוד מעבודות דחק ולכן לא הצליח לפרנס משפחה גדולה. אחים ואחיות מאותה משפחה שנסעו לצרפת או לקנדה, סיימו כולם את לימודיהם באוניברסיטה והתקדמו בחיים. תמצא אותם בכל האוניברסיטאות בצרפת, בקנדה, בארצות הברית ועוד. בישראל, מתוקף הנסיבות שמעבר לשליטתם, נדחפו לנחשלות ולפיגור בכל השטחים.

בעבודתי במשרד ראש הממשלה זכיתי לשבחים, אבל חבריי לעבודה ראו בעין רעה שעולה ממרוקו קיבל עבודה אחראית כזו והתחילו להתנכל אליי בכל מיני תחבולות. אחת התחבולות הייתה לטלפן אליי בתואנה שהשר רוצה לראותי — סתם אזעקת שווא, להפריע לתפקודי השוטף. ובפעמים אחרות – חבלה בניהול תכניות שהייתי אחראי להן, חבלה בהתכתבות הבין משרדית שלי ועוד. כשהשר רצה באמת לראותי ולא הלכתי – כעסו עליי, אך סיפרתי לשר על התעלולים הטיפשיים של עמיתיי לעבודה. כעת החלו במלחמה פסיכולוגית. למשל, הפיצו שמועה שהתפטרתי ואז כולם התחילו לשאול: ״למה התפטרה?״ במקום לעבוד, הם היו עסוקים ברכילות, במעשי קונדס ובבזבוז זמנם על חשבון העבודה. אותם התעלולים ואותו היחס כמו מהצעירים בסמינרים השונים שבהם השתתפתי. עוינות הגובלת בטיפשות. הכל בגלל טמטום, חוסר תרבות וזלזול. התייאשתי מלקוות שיתחולל שינוי לטובה בגורל בני עדתי בחיק מפא״י שהלך והידרדר, והתחלתי לבדוק אפשרות של שינוי לטובה בעזרת גוף פוליטי אחר. נפגשתי עם יגאל אלון ועם מנהיגים אחרים ולבסוף החלטתי שצריך לעשות מעשה כדי להביא את הנהגת המפלגה לשים לב כיצד הם דוחפים אותנו למעשה ייאוש. מכתבי כמזכיר התאחדות עולי צפון־אפריקה הופיע בעיתון ״למרחב״ בעמוד הראשון ב-2.5.55 לפני הבחירות לכנסת השלישית. זה באמת משך תשומת לב כפי שחשבתי. יגאל אלון היה אדם שהערכתי מאוד. הוא התקשר אליי, נפגשנו ושוחחנו ארוכות. הוא היה צריך לנסוע בדחיפות לתל-אביב וביקש ממני לנסוע אתו ולחזור לירושלים עם הנהג שלו. וכך היה. כל הדרך דיברנו על המצב בארץ ועל האפליה אמרתי לו, שהאמת היא שאני חושב לחזור למפא״י בגלל הלחץ הגדול עליי. הוא אמר לי: ״חבל שאתה לא נשאר אתנו. יש לנו כבר תכנית הופעות בשבילך עם זרובבל בריכוזי העולים השונים בארץ. מפא״י לא תסלח לך אפילו שתחזור למפלגה. למה פרשת?״ אמרתי לו: ״בעיקר כדי למשוך תשומת לב למצב האפליה הבלתי נסבל במפא״י, שהרי אין לנו שם שום ייצוג ושום עזרה להילחם באפליה נגד עולי צפון־אפריקה, ועל הדרדור המוסרי של מפא״י ושל מנהיגיה ששבעו כוח ובועטים בגסות. אני מעז לומר לך שגם אתם לא תחזיקו מעמד במפלגה עצמאית. מפא״י לא תיתן לכם, היא תפורר ותבלע אתכם לתוכה כדי להגביר את כוחה. זוהי דרכם של אנשיה שנהפכו לרודנים חסרי מצפון. יבוא יום שגם הם יקרסו בגלל הרדידות המוסרית שלהם״. כך המשכנו בשיחה כללית ובכך תמה ההרפתקה שלי בשדה מפלגתי אחר.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–נבואה של הסופר שהגשימה את עצמה

עמוד 302

יָשִׁיב שְׁכִינָתוֹ / אֶל צִיּוֹן וַעֲבוֹדָתוֹ / לְתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם

על קינה המשותפת לכל מנהגי קהילות ישראל

אפרים חזן

כידוע, יש כמה וכמה הבדלים בין מנהגי אשכנז ומנהגי הספרדים לגבי מידת האבלות בימי בין המצרים. מנהגי ג'רבה נוטים להחמיר. רבנו הגדול, רבי כלפון משה הכהן, בספרו 'ברית כהונה' מונה כמה מנהגי אבלות בימים אלה הנוהגים מיז בתמוז : לא  להסתפר, אין מקיימים חתונות, נמנעים מברכת שהחיינו ואפילו בשבתות, ועוד מנהג 'מנהגנו פה דמי"ז בתמוז והלאה אומרים בחצות היום תיקון רחל ונקרא תיקון חצות…'

בשלוש השבתות שבין יז בתמוז לתשעה באב, שַבְּתוֹת בין המצרים, קוראים הפטרות מענייני דיומא, ושלוש הפטרות אלו מכונות 'תלתא דפורענותא' כלומר שלוש ההפטרות העוסקות בפורענות ובחורבן. השבת השלישית בסדרה זו היא השבת שלפני תשעה באב, ובה אנו מתחילים בקריאת ספר דברים ופרשת השבת היא לעולם פרשת דברים. שבת זו נקראת בפי קהילות שונות   'שבת חזון', על שם ההפטרה מפרק הפתיחה של ספר ישעיהו, המתחיל במילים 'חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ…', ועיקרה תוכחת מוסר למנהיגי העם ולכלל הציבור ולהתנהגותם המוסרית. המשפט הוא יסוד ואבן פינה לכל חברה אנושית באשר היא. מאז שנקבעו 'דינים' כאחת משבע מצוות בני נ­ֹחַ, מלווים ענייני המשפט את מערכת המצוות ואת אורח החיים היהודי, עליו תקום או תיפול החברה, ומשאת הנפש היא כי 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה' (יש' א, כז). כפי ההכרזה שבה ההפטרה מסתיימת.

במנהגי ג'רבה הפטרת שבת דברים שונה לגמרי, והיא מתוך ישעיהו כב, א-יד.  הפותחת  ' א) מַשָּׂ֖א גֵּ֣יא חִזָּי֑וֹן מַה־לָּ֣ךְ אֵפ֔וֹא כִּֽי־עָלִ֥ית כֻּלָּ֖ךְ לַגַּגּֽוֹת: (ב) תְּשֻׁא֣וֹת׀ מְלֵאָ֗ה עִ֚יר הֽוֹמִיָּ֔ה קִרְיָ֖ה עַלִּיזָ֑ה חֲלָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א חַלְלֵי־חֶ֔רֶב וְלֹ֖א מֵתֵ֥י מִלְחָמָֽה'. גם במנהגי ימי בין המצרים וגם בהפטרה המיוחדת הזו משמרת הקהילה את תחושת האבדן והחורבן שהביאו עם הגולים הקדמונים לג'רבה.

ראוי לציין כי במנהגי תימן הפטרה זו מחולקת לשניים: חלקה הראשון (מפסוק א עד פסוק כ) מתחילה במילים 'חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ' ומסתיימת 'כי פי ה' דבר'.  והיא משמשת כהפטרה לשבת השנייה במקום קריאת 'שִׁמְעוּ', ובשבת שלפני תשעה באב, קוראים בישעיהו א מפסוק כא המתחיל 'אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה'. קריאה זו של "איכה" מתחברת בתודעת השומעים באופן ברור למגילת איכה היא ספר קינות. ולפרשת השבוע היא פרשת דברים למחאתו של משה – 'אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם' (א, יב). המילה המשותפת קושרת בין שלושת המקורות ומבליטה את מצבם של ישראל בתקופות שונות, כפי שתיאר זאת המדרש (איכה רבה  א, א)

שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה… א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה.

משה מסמל את הגאולה ואת ישראל בכבודם, ישעיהו מוכיח את העם על הידרדרותם, אך עדיין יש תקוה בפיו "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (א, כז), ירמיהו שהיה עד לחורבן אין בפיו אלא קינה. כאמור, תחושת האבלות והחורבן מלווה את קהילות ישראל החל ביז בתמוז ועד למחרת תשעה באב.

אמנם אין אבלות נוהגת בשבת כלל, ובכל זאת פייטני כל הדורות לא נמנעו מלכתוב פיוטים וקינות לשבתות אלה, שלוש שבתות הפורענות. כך מציג יניי, הפייטן הארץ ישראלי בן המאה השישית, את משה לעומת ירמיהו:

אַזְכִּירָה יָמִים עִם יָמִים / יְמֵי יִרְמִיָהוּ עִם יְמֵי מֹשֶה

בִּימֵי מֹשֶה אָז כְּנַעַר נֶאֱהָבוּ / וּבִימֵי יִרְמִיָהוּ נִתְחַיָּבוּ וְנֶאֱיָבוּ

בִּימֵי מֹשֶה בָּטְלָה עַבְדּוּת פֶּרֶךְ /  וּבִימֵי יִרְמִיָהוּ בָּטְלָה עֲבוֹדַת עֵרֶךְ

תקופה מול תקופה, בין זמן של אהבה וחיבה "כנער", ברמיזה להושע יא, א "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי" לבין חורבן וגלות.

קינה קדומה נוספת המשווה בין ימי משה לימי ירמיהו היא הקינה 'ובכן משה אמר איכה אשא לבדי', מאת ר' אלעזר הקליר. קינה זו מצויה במחזור רומניא, אך טרם זכתה למהדורה מדעית, וכך פותחת הקינה:

וּבְכֵן מֹשֶׁה אָמַר אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד

מֹשֶׁה אָמַר בְּרָכָה הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר בָּכֹה תִּבְכֶּה בַּלַּיְלָה

מֹשֶׁה אָמַר גִּילוּ וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי

השוואה זו בין משה לירמיהו, בין זמן גלות למועד של גאולה, נעשית דוגמה לפייטנים לאורך הדורות. כך שש מאות שנים אחרי יניי והקליר יכתוב רבי יהודה הלוי את הקינה "אש תוקד בקרבי", שהתקבלה  במנהגי כל קהילות ישראל, ועיקר עניינה השוואה קורעת-לב בין "יציאת מצרים" ל"יציאת ירושלים":

               אֵשׁ תּוּקַד בְּקִרְבִּי / בְּהַעֲלוֹתִי עַל לְבָבִי /צֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וְקִינוֹת אָעִירָה / לְמַעַן אַזְכִּירָה / צֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               אָז יָשִׁיר משֶׁה / שִׁיר לֹא יִנָּשֶׁה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וַיְּקוֹנֵן יִרְמְיָה / וְנָהָה נְהִי נִהְיָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

5             בֵּיתִי הִתְכּוֹנַן / וְשָׁכַן הֶעָנָן / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וַחֲמַת אֵל שָׁכְנָה / עָלַי כַּעֲנָנָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               גַּלֵּי יָם הָמוּ / וְכַחוֹמָה קָמוּ / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           זְדוֹנִים שָׁטָפוּ / וְעַל רֹאשִׁי צָפוּ / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               דָּגָן מִשָּׁמַיִם / וְצוּר יָזוּב מַיִם / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

10                       לַעֲנָה וְתַמְרוּרִים / וּמַיִם הַמָּרִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב / סְבִיבוֹת הַר חוֹרֵב / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           קָרוּא אֱלֵי אֵבֶל / עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               וּמַרְאֶה כְּבוֹד ה' / כְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת לְפָנַי / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וְחֶרֶב לְטוּשָׁה / לַטֶּבַח נְטוּשָׁה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

15           זֶבַח וּמִנְחָה / וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           סְגֻלַּת אֵל לְקוּחָה / כַּצּאֹן לַטִּבְחָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               חַגִּים וְשַׁבָּתוֹת / וּמוֹפְתִים וְאוֹתוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           תַּעֲנִית וָאֵבֶל / וּרְדֹף הַהֶבֶל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               טוֹבוּ אֹהָלִים / לְאַרְבַּע הַדְּגָלִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

20                       אָהֳלֵי יִשְׁמְעֵאלִים / וּמַחֲנוֹת עֲרֵלִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               יוֹבֵל וּשְׁמִטָּה / וְאֶרֶץ שׁוֹקֵטָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           מָכוּר לִצְמִיתוּת / וְכָתוּב לִכְרִיתוּת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               כַּפֹּרֶת וְאָרוֹן / וְאַבְנֵי זִכָּרוֹן / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וְאַבְנֵי הַקֶּלַע / וּכְלֵי הַבֶּלַע / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

25           לְוִיִּים וְאַהֲרֹנִים / וְשִׁבְעִים זְקֵנִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           נוֹגְשִׂים וּמוֹנִים / מוֹכְרִים וְקוֹנִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               מֹשֶׁה יִרְעֵנִי / וְאַהֲרֹן יַנְחֵנִי / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וּנְבוּכַדְנֶצַּר הָרַע / וְטִיטוּס הָרָשָׁע / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               נַעֲרֹךְ מִלְחָמָה / וַה' שָׁמָּה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

30                       רָחַק מִמֶּנּוּ / וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               סִתְרֵי פָרֹכֶת / וְסִדְרֵי מַעֲרָכֶת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           חֵמָה נִתֶּכֶת / עָלַי סוֹבֶכֶת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               עוֹלוֹת וּזְבָחִים / וְאִשֵּׁי נִיחוֹחִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           בַּחֶרֶב מְדֻקָּרִים / בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

35           פַּאֲרֵי מִגְבָּעוֹת / לְכָבוֹד נִקְבָּעוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           שְׁרִיקוֹת וּתְרוּעוֹת / לְקָלוֹן וּזְוָעוֹת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               צִיצַת הַזָּהָב / וְהַמְשַׁל וָרַהַב / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           אָפֵס הָעֵזֶר / וְהֻשְׁלַךְ הַנֵּזֶר / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               קְדֻשָּׁה וּנְבוּאָה / וּשְׁכִינָה נוֹרָאָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

40                       נִגאָלָה וּמוֹרְאָה / וְדָוָה וּטְמֵאָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               רִנָּה וִישׁוּעָה / וַחֲצוֹצְרוֹת תְּרוּעָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וְזַעֲקַת עוֹלָל / עִם נַאֲקַת חָלָל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה / וְכָלִיל וּקְטוֹרָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וֶאֱלִיל וְתוֹעֵבָה / וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

45           תּוֹרָה וּתְעוּדָה / וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וְחֶסְרוֹן הַתַּלְמִיד / וּבִטוּל הַתָּמִיד / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

               אֵל אֱלוֹהֵי הַצְּבָאוֹת / יַרְאֵנוּ נִפְלָאוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                           וְיָשִׁיב שְׁכִינָתוֹ / אֶל צִיּוֹן וַעֲבוֹדָתוֹ / לְתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם

1­-2. אש… מירושלים: הפייטן נסמך על המדרש בילקוט שמעוני לאיכה רמז תתרכ"ו, ומתחבר למדרש הזה, הפותח בהשוואה הניגודית: 'כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל" (שמ' יד, ל), וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה "נתנני ה' בידי לא אוכל קום" (איכה א, יד). מדרש הזה בתבנית של דבר והיפוכו. 3. אז … ינשה: זו שירת הים הבלתי נשכחת, על פי שמ' טו, א. 4. ויקונן… נהיה: מגילת איכה שכולה נהי ובכי, נתחברה, על פי המקובל, בידי ירמיהו, ראה אכ"ר א, א. 5. ביתי… הענן: הוא המשכן שנבנה בימי משה וירד עליו כבוד ה', על פי שמ' לד-לה. 6. וחמת… כעננה: זעף ה' ניתך עלי. גלי… קמו: זו קריעת ים סוף שבה נאמר "והמים להם חומה" (שמ' יד, כב). 8. זדונים: הם המים הזידונים, על פי תה'  קכד, ה, המסמלים אסונות ומקרים רעים כנגד מי ים סוף שהם סמל לישועה.  9. דגן… מים: המן והבאר שליוו את ישראל במדבר (שמ' טז, לה: יז, ו). דגן משמים: על פי תה' עח, כד. 10. לענה… המרים: על פי איכה ג, טו "האכלני מרורים הרוני לענה". ומים המרים: כדרך שמשקים את הסוטה, על פי במ' ה, כד. 11.  השכם… חורב: אלו ימי ההכנה למתן תורה, על פי שמ' יט, י-יא. 12. קרוא… בבל: על פי תה' קלז, א 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו…'.  13. ומראה… לפני: על פי שמ' כד, יז, תיאור עלייתו של משה להר סיני. 16. סגולת אל: כינוי לעם ישראל, על פי שמ' יט, ה. כצאן לטבחה: על פי יר' יב, ג. 17. חגים ושבתות: שעליהם נצטוו ישראל במדבר. 18. תענית ואבל: על חורבן בית המקדש. 19. טובו אהלים: על פי במ' כד, ה. לארבעה דגלים: סדר מסעות ישראל במדבר, על פי במ' פרק ב. 20. אהלי ישמעאלים: שפגעו בגולים, על פי איכ"ר ב, ד. 21­-22. יובל… מירושלים: כנגד היובל שהיא שנת הדרור (וי' כה, ח-יב), הגלות הייתה שעבוד לשנים רבות ומעין גירושין של ישראל מעם הקב"ה. 24. ואבני זכרון: הן אבני החושן ואבני השוהם, על פי שמ' כח, ו-ל. 25. ואהרנים: הם הכוהנים בני אהרן. ושבעים זקנים: השותפים להנהגת העם יחד עם משה, על פי במ' יא, טז.  30. ממנו: מאתנו 31. סתרי פרכת: הארון בתוך בית קודשי הקודשים המוסתר על ידי הפרוכת, על פי שמ' כו, לא-לג. 34. בחרב… היקרים: על פי שילוב פסוקים, איכה ד, ב, ט. 35. פארי… נקבעות: אלו בגדי הכהונה שהיו 'לכבוד ולתפארת' (שמ' כח, ב). 36. שריקות ותרועות: קולות הניצחון של האויב. לקלון וזוועות: תחושות הביזיון, האבל והצער על החורבן. 37. ציצת… ורהב: מלכות ישראל בכתר זהב שלטון וכוח. 38. אפס העזר: תמה ונסתיימה עזרת ה' לישראל, השווה דב' לג, ז. והושלך הנזר: כתר מלכות ישראל הושלך ארצה בביזיון, על פי איכה ב, א. 40. מוראה ונגאלה: עניינו טינופת ולכלוך החטא, על פי צפ' ג, א. 41. וחצוצרות תרועה: על פי במ' י, א-י.42. וזעקת עולל: השווה איכה ב, יא-יב. 43. וכליל: זו העולה. וקטורה: היא הקטורת. 44. ואליל… ומצבה: זו עבודה זרה לסוגיה אשר בעטיה חרב בית ראשון, על פי בבלי יומא ט, ע"ב. 46. התלמיד: מציין את לומדי התורה. ­47­-48. אל… ירושלים: דברי נחמה תוך בקשה לגאולה בדומה לגאולת מצרים. יראנו נפלאות: על פי מיכה ז, טו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". לתוך ירושלים: כנגד המענה "בצאתי מירושלים" ותיאור העדר המקדש ועבודתו הקינה מסיימת בבקשה לשוב למקדש ולעבודתו.

על המחבר

למרות התפוצה הרחבה של הקינה 'אש תוקד' בכל קהילות ישראל הנה עד לפני שנות דור לא היו בידינו עדות או מסורת  ברורה באשר למחברה, לזמנה ולמקום חיבורה של הקינה. י' לוין כלל קינה זו בין פיוטי אברהם אבן עזרא על סמך עדות כתב יד מן הגניזה, אף על פי שחלק נכבד מכתבי היד שהמהדורה מבוססת עליהם מציינים  את יהודה הלוי בהקשר לקינה שלפנינו. נראה שלוין הכריע על פי הדמיון הרב בין "אש תוקד בקרבי" שבעלותו לא הייתה ברורה לבין הפיוט 'אחי שמעו נא לי' שהוא וודאי מאת ר' אברהם אבן עזרא, לפי שהוא נכלל בדיוואן שירתו,[1]  ואף קלט את הליטניה המתחלפת, 'בצאתי ממצרים' כנגד 'בצאתי מירושלים'.

אַחַי, שִׁמְעוּ נָא לִי, / אַזְכִּיר בְּהָרִים קוֹלִי / צֵאתִי מִמִצְרָיִם;

               וְאֵשׁ תּוּקַד בְּכִסְלִי / בְּזָכְרִי, בְּיוֹם רַב אָפְלִי, / צֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

בָּחַר שׁוֹכֵן בְּקִרְבִּי / מֹשֶׁה לְשַסַּע לָבִיא, / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם;

               וְנִבָּא בִּזְמַן חוֹבִי / יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

לוין הניח, כנראה, כי מי שחיבר את 'אחי שמעו נא לי', חיבר גם את 'אש תוקד'. ברם באותה מידה ניתן להניח כי אבן עזרא לא יכתוב שני שירים דומים כל כך.

דב ירדן כלל את 'אש תוקד' במהדורתו לשירי הקודש של רבי יהודה הלוי.  הוא נשען גם על רשימת וילסקר, מדובר ברשימת שירים של ר' יהודה הלוי, שעלתה מתוך מספר דפים שנמצאו בשני כתבי קדומים שהיו גנוזים באוסף פירקוביץ' שבסאנט פטרסבורג, והיא שריד של מפתח לדיוואן ריה"ל, שהחוקר לייב וילסקר פרסם לראשונה, ועל כן היא נקראת על שמו: 'רשימת וילסקר'. פליישר ניתח את הרשימה בפרוטרוט, ובין השאר אישש על פיה את בעלותו של ריה"ל על פיוטים שונים וביניהם על 'אש תוקד', והוא כותב כי 'על פי ר"ו (רשימת וילסקר) ניתן להכריע בוודאות בייחוסה  לריה"ל גם של הקינה הזאת'. מכאן ניתן לשער כי ראב"ע כתב את "אחי שמעו נא לי" בעקבות "אש תוקד בקרבי", שכתב ריה"ל לפניו   (אודות ריה"ל ראו פרשת נח).

עיון ודיון

אש של צער ואבלות בוערת בלב הדובר, כשהוא חושב על תפארת העבר, עת הגאולה ויציאת מצרים. קינות ושירים של צער עולים ומתעוררים לזכר החורבן והגלות. החזרה המתחלפת "בצאתי ממצרים" כנגד "בצאתי מירושלים", הופכת לזעקת שבר חוזרת ונשנית בעקבות כל הקבלה והקבלה. וההקבלות מדגישות את הניגוד בעזרת שוויון הלשון והעניין: שירת הים הבלתי נשכחת של משה כנגד הקינה והנהי של ירמיהו. ענן הכבוד המקיף את המשכן ובית המקדש, כנגד עננה קודרת של כעס האל וחמתו. וכך נמשכת קינת ההשוואה בטורים כפולים לאורך כל אותיות האלפבית, כביכול הדובר מבקש למצות את כל צערו ומרירות לבו: נסי המדבר מסמלים את אהבת ה' לישראל ואת סיפוק צרכיהם וכנגד זה המחסור העצום והמוות בחוצות קריה בעת החורבן, ההגנה המלאה על עם ישראל ביציאת מצרים וכנגדה הסגרת ישראל בידי האויב האכזר העושה בהם כרצונו, עבודת הקודש בבית המקדש כנגד עבודה זרה ועבדות לאויב בעת החורבן, תפארת העבר כנגד הקלון והביזיון לעת החורבן. ככל שהפער גדול יותר – כך הצער מתעצם והולך. דברי הסיום בשני הטורים ובקשת הגאולה מרומזת בעזרת השיבוץ מספר מיכה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" כי כל הדברים הנפלאים  שאירעו "בצאתי ממצרים" ישובו ויתרחשו כאשר "ישיב ה' שכינתו לציון". מעניין הסיום בנוסחי אשכנז "קול ששון ושמחה / ונס יגון ואנחה/ בשובי לירושלים" המתחבר לדברי הנחמה של ירמיהו לג, י-יא. המדגיש את קולות השמחה וההלל לה' עם הגאולה. החיבור אל ירמיהו בא כתשובה ישירה לנאמר בטורים 2-3, ההקבלה בין שירת משה לקינת ירמיהו. בין כך ובין כך הפך המשורר את דברי הצער על העבר המפואר למעין הבטחה לעתיד לבוא.

[1]       ראה שירי הקודש של אברהם אבן עזרא, מהדורת י' לוין,  א-ב, ירושלים תשל"ו – תש"מ,  ב' עמ' 259.

כעת התחיל מחול שדים של לחצים מכל הכיוונים שאחזור למפלגה. הלחץ הגדול ביותר היה מידידיי – עולי מרוקו הפעילים במפלגה. נכנעתי וחזרתי למפלגה. מזכירות המפלגה הציעה לי לצאת לעכו לרכז את הבחירות לכנסת בין הדור הצעיר. כך היה. שלושה חודשים עסקתי בכך, וחזרתי לירושלים. חזרתי לתומי למשרדי במשרד ראש הממשלה, והנה מישהו יושב במשרדי. שאלתי: ״מה אתה עושה פה?״ והוא ענה: ״אני עובד פה״. הלכתי למנהל הכללי לשאול לפשר הדבר והוא ענה לי: ״מה אתה רוצה? לא היית פה שלושה חודשים, אז לקחנו מישהו אחר!״ ״אבל הייתי בשליחות המפלגה!״ עניתי, ״זו תורה וזו שכרה?״ ״אל תדאג״, אמר, ״נמצא לך משהו אחר״. אז נזכרתי בשיחה עם ידיד מרוקני במרכז המפלגה שהציעו לו להיות ציר בשגרירות בפריז. באתי לברך אותו ולהפתעתי אמר לי שהוא סירב לקבל את המינוי. שאלתי: ״מדוע?״, והוא אמר: ״מה אתה חושב? הם רק רוצים לסלק אותי, עליי לא יערימו״. אבל במקרה שלי פשוט לא יכולתי לסרב! הייתי ללא עבודה. התחלתי ללכת ללשכה, מה שהיה בשבילי קשה מאוד – לעמוד שם בתור ולבקש עבודה. אני, עם כל הקשרים שלי! מציעים לי עבודה בדרגה 17 לאחר שעבדתי כראש מחלקה בדרגה ו'. יום אחד קרא לי לצד ידיד שלי שעבד בלשכה ואמר לי: ״ידידי, אל תבוא יותר ללשכה, יש לנו מילה מהמפלגה לא לתת לך עבודה. הם רוצים שתפסיק עם הצעקות שלך על האפליה בכתב ובעל פה״. ובכן, כצפוי – רוצים ללמד אותי לקח ולא מאפשרים לי לקבל שום עבודה. ביקרתי אצל ידידי א׳ הכרמלי בתל-אביב לשם שיחה וסיפרתי לו על מצבי. ״אנחנו מכירים את התכסיס הזה״, אמרו לי. אליהו שחיבב אותי וחברו י׳ ניצני הציעו לי לצאת ללמוד ב״מכוץ להשכלה ומחקר״ שנפתח בעוד חודש בבית-ברל כדי להכשיר מנהיגים לעתיד. יהיה זה מחזור לימודים למשך שלוש שנים ברמה אקדמית כמו באוניברסיטה. הם הציעו מלגה שתעזור לי. עבודה אין! לימודים? תמיד רציתי! הסכמתי והם דאגו שאתקבל. הנה אני יוצא לספסל הלימודים מחדש ועכשיו – לתקופה ארוכה. באותו חודש הופיע מאמר גדול שלי ב״הפועל הצעיר״ – ״צפון־אפריקה והיהדות אשר בתוכה״, 17.9.55.

התחלתי בלימודים בבית-ברל. רוב התלמידים היו מהקיבוצים ומהמושבים וחלק קטן מריכוזים עירוניים. יוצאי צפון־אפריקה – היינו ארבעה. האווירה הייתה בדיוק כמו זו שבסמינרים השונים שעברתי: סמינר למדריכים, סמינר לשליחים לגולה, סמינר לפעילי ההסתדרות. אותם האנשים. כמו שום שינוי לא חל במדינה. ניצלתי את כישרוני בכתיבה וכתבתי בכל ערב שבת מחזה קטן, או מונולוג מצחיק. בתחילה זה התקבל יפה והיה הרבה צחוק, אבל לאחר כמה מופעים כאלה, התחילו חברי הקיבוץ להפריע. במקום להקשיב התחילו להרעיש ולדבר בכוונה כדי לחבל בזה. בסופו של דבר ראיתי שאין טעם להמשיך וחדלתי מזה. באחת ההרצאות של הפרופסור לפילוסופיה הוא ביקש מתנדב להכין הרצאה על שפינוזה. אף אחד לא הרים את היד אז אני התנדבתי. היה צחוק בין התלמידים, צחוק של ביטול ושל גסות רוח. כולם הבינו מדוע. ביום ההרצאה שלי תלמידים רבים לא הופיעו. השמועה הייתה ״איך מרוקני זה מעז לדבר על פילוסופיה?״ העברתי את ההרצאה במשך שעה. כשסיימתי התיישבתי, והפרופסור לא רק ששיבח את ההרצאה אלא הוסיף ״אני לא הייתי עושה זאת טוב יותר״. התלמידים שלא הופיעו להרצאה הופתעו לשמוע שדווקא הייתה הרצאה טובה. לא בלעו את זה. הם ביקשו שאסכים בשבוע הבא לענות לשאלות. כוונתם הייתה זדונית, וכולם הבינו את זה. הפרופסור שאל אותי אם אני מוכן לזה. אמרתי שכן. בשבוע שלאחר מכן באו מראש מוכנים להכשיל אותי בשאלות מסובכות וקשות, אבל הדבר לא עלה בידם והם נראו פשוט מגוחכים. ההרצאה עברה על הצד הטוב ביותר. כל שאלה לעניין קיבלה תשובה הולמת; שאלה ערמומית בכוונה להכשיל נותרה ללא תשובה. זה מעציב מאוד לראות צעירים המתכננים חבלה בזדון להכשיל מישהו רק מקנאה ומצרות מוחין. מרכז מפא״י הקים חוג רעיוני מרכזי בראשות משה שרת שמטרתו הייתה להחליף דעות, ללבן נושאי מדינה שונים ולגבש רעיונות ליישום על ידי המפלגה והמדינה. השתתפו בו אנשים חכמים ומשכילים ואני התחלתי להשתתף בדיונים. השתתפתי בדיונים בקביעות ונהייתי ידידו של משה שרת, שהעריך תמיד את תרומתי לדיונים.

 התיידדתי עם הוגי דעות ועם אנשי רוח אחרים. הקשבתי ונהניתי מאוד להיות בחברת אנשים חכמים וללמוד מהם. בסוף השנה הראשונה קיימנו מפגש חגיגי עם אורחים נכבדים ממרכז המפלגה, ביניהם משה שרת, ישראל ישעיהו ועוד. נתבקשתי לדבר בשם התלמידים. הודיתי על הכבוד והסכמתי לדבר. אחרי הנואמים השונים פתחתי ואמרתי שאני רוצה לייחד את דבריי על האדם ועל ערכו ביהדות. וכך אמרתי: ״לפי היהדות, העולם נברא בשביל האדם. ר׳ נחמיה אמר, ״אדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית כולו״.

רבי עקיבא אומר ״חביב אדם שנברא בצלם חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם אלוהים״.

״האדם נברא יחידי שלא יגיד אחד לשני, אבא גדול מאביך וגם להגיד גדולתו של הקב״ה שברא בעולם אדם אחד וממנו נבראו כל כך הרבה בני אדם ואחד לא דומה לשני. כל אחד יכול להגיד, בשבילי נברא העולם״. מצד שני נברא בסוף שלא יגידו היה שותף של הקב״ה בבריאת העולם וגם שילמד ענוה, מפני שיתוש נולד לפניו״. אמר ר׳ אחא: בשעה שבא הקב״ה לברוא את אדם הראשון נמלך במלאכי שרת. א״ל: נעשה אדם. א״ל: אדם זה מה טיבו? א״ל: חוכמתו מרובה משלכם. מה עשה הקב״ה? הביא לפניהם בהמה וחיה ועופות. א״ל זה מה שמו? ולא היו יודעים. העבירו לפני אדם. א״ל: זה מה שמו? שור, וזה מה שמו? גמל. וזה מה שמו? חמור. וזה מה שמו? סוס״. מדרש זה מראה את עליונותו של האדם אפילו על מלאכי השרת. רק האדם ניחן בשכל שאין לשאר היצורים. האדם נברא יחידי, ללמדך: ״שכל המקיים נפש אחת, כאלו קיים עולם מלא״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון
עמוד 305

5. 5. מונופולי: מחסה בסערה

העיירה מונופולי, נמל על הים האדריאטי, בחצי הדרך בין ברינדיזי לבארי, השתייכה לממלכת נאפולי. אולם לא הנאפוליטנים החזיקו בה ולא הצרפתים, מאחר שב־29 ביוני, זמן קצר לאחר שיצא אברבנאל ממסינה לקורפו, לכד הצי של ונציה, בפיקודו של אנטוניו גרימאני, את מונופולי מידי הצרפתים. הטלת המצור על עיירה זו על־ידי ונציה, החברה בברית האנטי־צרפתית, היתה ברוח מטרות המלחמה של בעלות־הברית. אולם אלה שידעו את קווי המדיניות של הוונציאנים לא יכלו שלא לחשוד בוונציה, שבכסות מטרות מלחמה אלו היא מבקשת גם לכבוש לעצמה עמדות מסוימות בדרום־מערבו

של הים האדריאטי, בעל החשיבות האסטרטגית, ושהיא מתכוונת להגן על עמדות אלו בכל כוחה. על כל פנים, העובדה שאברבנאל עזב את קורפו השאננה ויצא למונופולי, שהיתה באזור המלחמה, ושהצרפתים היו עלולים, כפי שאפשר היה להניח, לנסות לכובשה ולהחזירה לרשותם – מעידה על אמונתו בעוצמתה של הרפובליקה, שבלי ספק חש כשהיה בקורפו בכוחה ובכושרה להגן על עמדותיה. לאמיתו של דבר, כשיצא אברבנאל למונופולי כבר הוקם בה מינהל ונציאני חזק, כי מונופולי שימשה מבצר ימי חשוב ובסיס לפעולות נגד הצרפתים.

קרוב לוודאי שיציאתו של אברבנאל למונופולי חלה בנובמבר או בדצמבר 1495, זמן קצר לאחר שנודע על כניעתם של הצרפתים בנאפולי. אולם ידיעות ברורות על נוכחותו במונופולי מצויות בידנו רק מ־6 בפברואר 1496, היום שבו השלים את פירושו לספר דברים. נראה, שזמן קצר לאחר שהגיע למונופולי חידש את פעילותו הספרותית; אבל פירושו לספר דברים אינו טיפוסי לשאר הכתבים שחיבר באותה עיירה. השלמתו של פירוש זה לא היתה אלא המשך – וסיום – של מאמץ ספרותי קודם. אולם מיד לאחר מכן התחילה בחייו תקופה חדשה של יצירה – תקופה, שבה שאב השראה מהרגשות חדשות, מניעים חדשים ומערכת רעיונות חדשה.

במונופול^, רווח לו סוף־סוף לאברבנאל מלחץ ההתחייבויות המדיניות והחברתיות, שהעיק עליו זמן רב. עכשיו פטור היה מהסחות הדעת השונות שהפריעו להגשמת תוכניותיו הספרותיות. כאן נמצאו לו התנאים האידיאליים לפיתוח מחשבותיו – תנאים, שערג אליהם במשך שנים הרבה. אלא שבסביבה שאננה זו חסר היה את הדבר שהיה דרוש לו ביותר: שלוות נפש. הוא נתפס להרגשה כאובה של בדידות – הרגשה התוקפת זרים בארצות נכר. והטרגדיה של תלישות, של גלות ושל דלות – מאחר שאמצעיו הכספיים כמעט אזלו – נתחוורה לו עכשיו בכל חומרתה.

הוא היה אז בן 58 שנה. הוא חש עצמו זקן, חלוש ועזוב. לאחר תקופת חיים ארוכה של מאמצים כבירים ראה את עצמו עומד בידיים ריקות. כל מה שנותר לו עכשיו היה כוחו הגופני הדועך, ראייתו הרפה,

ולב נבוך, ממורמר ומדוכא מאכזבה וכישלון.

אולם המחשבות הפסימיות הללו נתגמדו עד מהרה נוכח שיקולים רחבים יותר. כי צרותיו האישיות, כפי שהכיר בבירור, לא היו אלא הלק פעוט של הטרגדיה הגדולה שפקדה את עמו. חדור הערצה עמוקה לכוח הסבל של היהודים, המשיך – או התחיל – בכתיבת היבורו ״ימות עולם״, שבו ביקש לתאר את גילוייו של כוח זה. אלא שעד מהרה הפסיק את עבודתו על נושא זה. פגעי ההווה היו ממשיים ד־י, ומחשבותיו של אברבנאל נסבו על העתיד ולא עוד על העבר. עד מתי, תמה, יוכלו היהודים לסבול מצוקה זו, אם אופקו של העתיד יישאר קודר כפי שהוא? בעיית הגאולה תפסה עכשיו מקום ראשון במעלה במחשבותיו, ובפירושו להגדה של ״ליל הסדר״, שקרא לו זבח פסח״ – חיבור על גאולתם הראשונה של היהודים – מוצאים אנו עיונים מפורטים משלו על נושא זה.

באפריל השלים את ״זבח פסח״, ומיד לאחר מכן התחיל בכתיבת חיבורו ״נחלת אבות״. היה זה פירוש ל״פרקי אבות״, שנכתב ־לבקשתו של שמואל בן־זקוניו, שעדיין למד תורה בסלוניקי. בפירוש זה ביטא אברבנאל את חרדתו הגדולה למצבו המוסרי של עמו לנוכח התפתחותן של המגמות החומרניות, שבהן הבחין בקרב ניצולי הגירוש. נראה היה לו, שהערך הממשי היחיד שעדיין היה מצוי ברשותם של היהודים, הנכס היחיד שהעניק משמעות לסבלם, הוא המורשת המוסרית, שעליה שמרו במרוצת הדורות ושעכשיו נשקפה לה סכנה. כלום כדאי היה לשאת תלאות מרובות כל כך, לעמוד במיבחנים קשים כל כך ולסבול צרות נוראות כל כך, כדי לשמור על מורשת זו מכיליון? בספרו ביקש אברבנאל ליתן תשובה לשאלה זו, והתשובה ניתנה על־ידי הצגתה ופירושה של תורת חכמי ישראל. זוהי, איפוא, מורשת האבות. צאו וראו כמה היא נשגבה, כמה גדולה היא ההשראה שהיא נוסכת! הרי היא תמצית כל האמת, משמעות כל היופי, סך כל המידות הטובות, וגדולה מזו: הרי זה דבר האלוהים, כפי שנמסר על־ידי אנשים שצלחה עליהם הרוח! וכי יתכן דבר נעלה מן השמירה על מורשת זו? וכי יתכן דבר שפל יותר מבגידה בה? ואולם בגידה כזו, כפי שראה, היתה מתפשטת והולכת, ואי־אפשר היה להכחיש עובדה זו. במוחו של אברבנאל צצה המחשבה המחרידה שקרוב לבוא היום, שבו ייעלם כליל מישראל העניין בתורת האלוהים. ״ומה אעשה לך, בני?״ ברוב צערו ודאגתו הוא יכול רק להסתמך על אהבת הנכד לסבו. הוא מזהיר את הנכד ממה שיקרה לו, לסב, אם גם הנכד ילך בדרך תועים. ״אם תשכח את תורת אלוהים,״ הוא נשבע, ״תשכח ימיני!״

ב״נחלת אבות״ סוכמה דעתו של אברבנאל על כדאיותו של הסבל שסובלים היהודים. אלא שבזה לא השיב עדיין על שאלות־יסוד אחרות, שלא פסקו מלהטרידו. מהי סיבת הסבל? וכי יסתיים אי־פעם? מאז אותו מסע טרגי מספרד שמע אנשים רבים שחזרו ושאלו את השאלות הללו. ואותו מסע הזכיר לו גם דברים אחרים. לעיניו עברו כל הזוועות שהיה עד להן או שנודעו לו. הוא ראה את הזקנים הגוססים בדרכים, את הצעירים הנמקים ברעב ובמגפות, את האימהות המתעלפות כשעולליהן בזרועותיהן, ואת המאבדים עצמם לדעת. אחר־כך העלה על דעתו את העינויים שהיו מנת חלקם של רבים מאותם שנשארו בספרד, ולכאורה נטשו את דתם ואת עמם. מן ההכרח הוא שתהיה סיבה לכל הסבל הזה, והכרח הוא שיהיה לו קץ.

בעיותיו האישיות נדחקו עכשיו לפינות הרחוקות ביותר של תודעתו. יותר ויותר התבונן באותה שורה ארוכה של דמויות וחזיונות, שעמדו מול עיניו בכל חיותן ואימתן. ייסוריהם של מקדשי השם מילאו את לבו, והוא נמצא שוקע יותר ויותר לתוך חלום בלהות. החוויה היתה מהממת. נדמה היה לו כאילו הוא ״שותה יין מרעיל״ או גומע ״ארס נחשים״. הוא חש כאילו נשפך ממנו דם התמצית, שכוחו סר והולך, והוא שמע את ״נפשו נאנחת״ מעומק יגונו. נפש חלשה יותר עלולה היתה להתמוגג בלחצם של רגשות עזים כאלה, אך אברבנאל התנער מחזיונות האימים, והתחיל מבקש מוצא מן המיצר, פתרון.

הוא העמיק לחשוב על המאורעות שאירעו בימי חייו, על עלייתה של תורכיה, על צמיחת כוחו של פרדיננד, על התפתחות המלחמה האיטלקית. וכי אין הטרגדיה של עמו חלק בלתי נפרד מרעש האדמה הגדול המזעזע את כל האנושות? כאן, בעיירה זו, מונופולי, שבמפרצה עוגנת הארמדה הגדולה של ונציה ובה עוברים צבאות ונציה בדרכם אל שדות המערכה, חזר וזכר בלי הרף את המלחמה הגדולה הניטשת באפוליה ובאיטליה התיכונה – מלחמה, שהקיפה לא רק את איטליה כולה אלא גם את צרפת וגרמניה. כלום היתה מלחמת ספרד־גרנדה רק פרשה חולפת? כלום היתה פלישת הצרפתים לנאפולי תאונה בלבד? או שמא אין כל המלחמות הללו אלא הקדמה למהפכה נרחבת יותר, עולמית, הנושאת בחובה גם פורענות גדולה מאין כמוה וגם הבטחה של תקווה שאין מרנינה ממנה ? וכי אין יד ההשגחה מאחרי המאורעות הללו ומאחרי העונש החמור הכרוך בהם לעם האלוהים ?

ב־ 21 ביולי נסתיימה המלחמה באיטליה בניצחון גמור של בעלות־ הברית. פראנטה 11 הושב על כנו כמלך נאפולי. אבל אברבנאל לא היה מוכן לעזוב את מונופולי, שכן בעצם הזמן ההוא עסוק היה בכתיבת ספרו ״מעייני הישועה״, החלק הראשון של טרילוגיה משיחית, שבה ניבא את מהלכו של העולם לעתיד לבוא וחיווה את דעתו ששנת 1503 היא התאריך המסתבר ביותר של הגאולה. רק בינואר של השנה שלאחר־מכן (1497) הושלמה היצירה; ולאחר שהפסיק את עבודתו לזמן קצר – כפי הנראה, לשם מנוחה – המשיך בעריכת סקר יסודי של החלקים הדנים במסתרי העתיד שבספרות הבתר־מקראית, וכן של כל פסוקי התנ״ך שבהם מצא רמזים לגאולה. פירותיהם של כל המחקרים האלה, שנועדו לבסס את ההשקפות והתחזיות שהשמיע ב״מעייני הישועה״, נכללו בשני כרכים נפרדים – ״ישועות משיחו״ ו״משמיע ישועה״, שהשלימו את חיבורו המקיף על הגאולה. עם השלמת ה״משמיע״ ב־26 בפברואר 1498 נסתיימה הטרילוגיה המשיחית. היה זה המקורי, המסעיר ורב המשמעות ביותר בכל חיבוריו של אברבנאל, והיצירה הגדולה ביותר שנכתבה אי־פעם על הבעיה המשיחית עד זמנו.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות

עמוד 99

אלווארו דה לוּנָה והקוֹנְבְרְסוֹס

סיוע חשוב לחדירתם של הקונברסוס לחברה הנוצרית בא מן השר הכול־ יכול של קסטיליה, אלווארו דה לונה(de Luna). דה לונה היה מדינאי מוכשר ותקיף, והאיש השנוא ביותר בספרד. הוא פעל בשמו של חואן השני, שעלה לשלטון ארבעים שנה לפני כן בתור קטין(בזמנו, כזכור, חוקקה אמו קטלינה את ״חוקי הכופרים״), ומן הבחינה הפוליטית לא התבגר לגמרי עד סוף ימיו. אלווארו דה לונה שבר את כוחם של האצילים הגדולים והשתלט במידה רבה על הערים, עד שהעניק למלכו – ולמדינת קסטיליה – עוצמה מרכזית אדירה כל כך שרק סכלותו של המלך הצליחה לקלקל כשנעתר המלך להפצרות אשתו השנייה והפקיר את דה לונה, משרתו הנאמן זה עשרות שנים, לנקמת האצילים. משהוצא השר התקיף להורג(ב־1453) נסוגה קסטיליה חצי מאה שנים לאחור מן הבחינה הפוליטית.

דה לונה החל את דרכו בתור חונך ובן לוויה לחואן השני כשהלה היה קטין, ואחר כך היה לאיש סודו ולמדריכו הפוליטי. שני הצעירים גדלו למעשה בלי אהבת הורים, והמלך־הנער טיפח יחסי אהבה ואמון כלפי אלווארו דה לונה, ועם הזמן פיתח תלות כמעט כפייתית במדריכו המבוגר ממנו במקצת ונבון ממנו בהרבה. דה לונה היה בנו הלא־חוקי של אציל מאראגון ונאלץ לפלס את דרכו בכוחות עצמו, וכך למד עוד בצעירותו להשתמש בכל אמצעי ההסוואה, ההתרפסות, הדיבור הרב־משמעי, השתיקה המטעה, כושר ההתבוננות והיכולת לזהות מוקדי כוח כדי לדבוק בהם או כדי לנטרלם; בזכות התכונות האלה הצליח דה לונה לשרוד בסביבה הפוליטית רבת הטלטלות ולבסוף אף העפיל אל הפסגה. בתחילת הקריירה שלו היה מתהלך בחצר המלך כמין אנוס, הסתיר את שאפתנותו העזה ואת דעותיו הפוליטיות מאחורי חזות של אדישות לפוליטיקה וגישה ״מקצועית״ כביכול, וכך החזיק מעמד בימים של הפיכות והדחות, שבהן ניסו קרוביו של המלך חואן הצעיר לבודד אותו ולהפוך אותו למלך־בובה. דה לונה היה מסור לחואן, אבל העמיד פני אופורטוניסט חסר עקרונות וכך ניצל מהדחה. משהתחזק המלך חואן, בעזרתו הצמודה והיעילה של דה לונה, ותפס למעשה את רסן השלטון, הגיח יועץ הסתרים מאחרי הפרגוד ונעשה לאיש החזק בממלכת קסטיליה. הוא החזיק במעמדו זה תקופה ארוכה ורבת עלילות, תככים והישגים.

אלווארו דה לונה פעל מתוך אמונה עזה בצורך להציל את המלך ״שלו״ משלטון קרוביו ולהשליטו על האצילים, על הערים ועל שאר מוקדי הכוח העצמאיים למחצה של ספרד. הוא ידע שהמלך הוא מקור כוחו העיקרי, ובעצם היחיד, ולכן פעל בלי הרף לחזק את המלך ובתוך כך צבר כוח בעצמו. אבל לצד האינטרס האישי פיעמה באלווארו דה לונה פילוסופיה פוליטית רחבה יותר. ממשל מלכותי יעיל היה בעיניו מטרה רצויה כשהיא לעצמה; ומאחר שחרג מדפוסי המחשבה של ימי הביניים הבין דה לונה שבסיס הכוח המלכותי אינו צבאי דווקא אלא בראש ובראשונה כלכלי ומנהלי. אבל איך מבטיחים מנהל מלכותי יעיל ונאמן כשהמועמדים המבקשים לשרת בו הם אותם בעלי השררה שהמשטר מבקש לרסן – האצילים השאפתנים, הכנסייה השתלטנית, הערים המקנאות לזכויותיהן ושאר בעלי האינטרסים המתחרים במלך?

בשל המלכוד הזה פנה דה לונה בראשית דרכו אל היהודים, ואחר כך אל הקונברסוס. הפנייה אל היהודים, שעזרה לשקם את מעמדם בממלכה, נבעה מאותו היגיון ישן שכבר נתקלנו בו בספרד למן הח׳ליפים מבית אומיה ועד המלכים הנוצרים המאוחרים: ליהודים אין שאפתנות פוליטית כשהם לעצמם ותלותם במלך גמורה, ולכן הם היחידים שאפשר לבטוח בהם; מה גם שיש להם ניסיון רב וכישרון נורש בענייני כספים ומנהל.

אבל בשלב השני, לאחר שמונה דה לונה לתפקיד ראש השרים, שינה את טעמו והעדיף את הקונברסוס. הקונברסוס היו מומחים במנהל ובכספים כמו היהודים, וגם להם הייתה אותה מסורת של שירות למלך; ומכל קבוצות העילית בספרד היו הקונברסוס היחידים שלא סביר שיקימו מרכז כוח מתחרה במלך. אדרבה, השירות הנאמן למלך נעשה(בעידודו של דה לונה) לנתיב החדירה וההתקדמות העיקרי שבו הגשימו הקונברסוס את שאיפותיהם החדשות, ולכן שמרו עליו מכל משמר. מצד אחר, מכיוון שהיו נוצרים עכשיו, הורשו הקונברסוס לכהן בגלוי בכל המשרות השלטוניות ולייצג את האינטרסים של המלך גם במנהל המלכותי וגם בשלטון העירוני והסניוריאלי – בתור פקידים, גזברים, שופטים, מפקדי משטרה, שמאים, נוטריונים, מפקחים, ואפילו מזכירים ראשיים וחברי מועצת המלך. היהודים, מבחינתו של דה לונה, יכולים אפוא להמשיך בעסקי חכירת המסים ולספק למלך שירותים ״מופרטים״ עקיפים, אבל את עמוד השדרה של המנהל המלכותי יש להפקיד בידי ממונים רשמיים, שכפופים למלך ולשר שלו ומעורים בחברה הנוצרית ובמושגיה – כלומר בידי נוצרים שיש להם יתרונות של יהודים. מן הבחינה הזאת היו הנוצרים החדשים מעין יהודים חדשים בעיני דה לונה – יהודים בעלי השכלה ומעמד כשל נוצרים, שהטבילה הכשירה אותם למלא את התפקיד היהודי הישן.

כל כך נרחב היה השימוש שעשה דה לונה בנוצרים החדשים, וכל כך נרחבת הייתה התעלמותו מרגשותיהם של ציבורים רחבים עד שגורלו הפוליטי נקשר בגורלם. אפשר לומר שחדירתו של השר השאפתן למוקדי הכוח בממלכה נעשתה במידה רבה באמצעות חדירת הקונברסוס לאותם מוקדים עצמם. לכן אין זה מקרה שתקופת שלטונו חופפת את תקופת נסיקתם החברתית של הנוצרים החדשים, ונפילתו אירעה זמן קצר אחרי אירועי 1449, שסימנו את ראשית בלימתם ואת תחילת המתקפה המוסדית עליהם. אלווארו דה לונה אמנם הסתכסך עם כמה קונברסוס תקיפים, בעיקר מבית סנטה מריה, אבל העובדה הזאת רק מוסיפה מורכבות וריאליזם לתמונת היחסים שלו עם הקונברסוס ואינה משנה את דפוסי היסוד שלה.

מבחינת זרמי המעמקים ההיסטוריים אפשר לומר שאלווארו דה לונה מילא תפקיד גורלי בתולדות הקונברסוס והיהודים גם יחד. כשסייע לעליית כוחם המרשימה של הקונברסוס תרם לשנאה, שהמיטה עליהם לימים פוגרומים ואינקוויזיציה; הוא עשה זאת הן במישרין והן מפני שמדיניותו הסיטה לעבר הקונברסוס חלק מן השנאה שרחשו לו אויביו הרבים. אשר ליהודים, אמנם דה לונה שיקם את מעמדם בטווח הקצר, והקנה להם, כדברי בנציון נתניהו, ״אחיזה חדשה בחיים״(״a new lease on life״), אבל ברובד עמוק יותר המיט עליהם שלא מדעת את חורבנם. משעבר מרכז הכובד של השירות למלך מן היהודים אל הקונברסוס – תהליך שיזם דה לונה ונמשך בימי פרננדו ואיסבל – נראה היה שאפשר לוותר על היהודים, ובכך התערער מעמדם הפוליטי וגירושם נעשה, בפעם הראשונה בתולדות ספרד הנוצרית, אפשרות מתקבלת על הדעת.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס

עמוד 100

פרשת ואתחנן

יָחִיד, יִחוּדוֹ בְמִסְפָּר אַל תֵּחַד, / יְרָא רֵאשִׁיתוֹ וְאַחֲרִיתוֹ וּפְחַד

לפרשת 'ואתחנן' מתלווה אנחת רווחה לאחר 'תלתא דפורענותא' הן שלוש השבתות שבין יז בתמוז לתשעה באב, שבהן נקראות הפטרות של תוכחה ופורענות. והנה עבר תשעה  באב ואנו מגיעים לשבעה דנחמתא הן שבע השבתות עד לראש-השנה שבהן נקראות הפטרות של נחמה וחזון הגאולה, ובראשן שבת "נחמו".  תחושת הנחמה עולה לא רק מן ההפטרה  המכריזה "נחמו נחמו" אלא גם מן הפרשה עצמה המחזירה אותנו למעמד הר סיני, למתן תורה ולשעת החסד, שבה מעיד הקב"ה  על ישראל  "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם". מתוך תחושה זו של יראה ודבקות בה' אנו מגיעים אל יסוד היסודות של היהדות, אל ההצהרה העצומה "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" ולפרשה המקיפה וחובקת את כלל מצוות התורה היא מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך". 

הדרך לאהבת ה' הותוותה בידי הרמב"ם כך:

האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ונאמר את ה' אלהיך תירא. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול א כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

והוסיף הרמב"ם וקבע גדריה של אהבת ה':

כיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

החיבור בין "שמע ישראל" ל "ואהבת" מומחש במעמד המייסר של מות רבי עקיבא:

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.

כיסופיו של רבי עקיבא וצימאונו לאל חי מלווים אותו כל ימיו בשאיפה "מתי יבוא לידי ואקיימנו". רבי עקיבא שהעמיד את התורה על כלל גדול ויקרא פרק יט "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'", עושה עצמו דוגמה לאהבת ה' עד לקצה יכולת האדם וקושר את "ואהבת" ל"שמע ישראל" ולייחוד ה'.

חכמים עטפו את קריאת שמע על שלוש פרשותיה בברכות הנאמרות לפניה ולאחריה, כהוראת המשנה (ברכות א, ח) "בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה". הברכה שלפני קריאת שמע קרויה "ברכת אהבה" על שם חתימתה. בתפילת שחרית – "הבוחר בעמו ישראל באהבה" ובתפילת ערבית – "אוהב  את עמו ישראל".  מבלי להיכנס לענייני  חילופי הנוסח, הברכה פותחת  "אהבה רבה / אהבת עולם אהבתנו" ומסיימת  "באהבה", ובתפילת שחרית מילת "אהבה" חוזרת ארבע-חמש פעמים נוספות (תלוי בנוסח), ומרכז התוכן של  ברכת אהבה הוא בחירת ישראל ומתן תורה. הברכה מוסיפה תובנות חדשות למצוות "ואהבת". זו ברכה היוצרת תחושה של התעלות, קדושה וזכות, אהבת עולם של ה' לעמו ובקשה כי נזכה ללמוד את התורה ולקיימה "באהבה", ולייחד לבנו ל"אהבה וליראה" את שמו. כך מצטרפת אהבת ה' לישראל אל מצוות " ואהבת – אהבת השם". ודרך אמירתה הברכה מפרשת כי מצוות "אהבת ה'" מתממשת על ידי לימוד התורה. ואכן, מי שקורא ברכת "אהבה" יוצא בה ידי חובת ברכת התורה.  ברכת האהבה פותחת באהבה, מסיימת באהבה, חובקת את "שמע ישראל" ומתקשרת ל"ואהבת", כדרך שראינו בסיפורו של רבי עקיבא. השורש "א-ה-ב" חוזר בברכת "אמת ויציב" שלאחר קריאת שמע של שחרית הן כאחת מחמש עשרה לשונות של אימות "וְאָהוּב" והן ככינוי לבני ישראל "על זאת שיבחו אהובים", ובלשון כפולה זו כלולים אהבת ישראל לה', ואהבת ה' לישראל ושתי האהבות משתלבות יחדיו ומעצימות זו את זו.

חיבור זה מובלט בנוסח קדושת מוסף באמירה "אומרים פעמים באהבה: שמע ישראל" ובנוסח אשכנז "פעמים באהבה 'שמע' אומרים", תוך השוואה בין ישראל למלאכים. המנונם של המלאכים "קדוש, קדוש, קדוש", נאמר בפי ישראל. מוסיפים עליהם ישראל הכרזת ייחוד ה' והמלכת אלוהותו בעולם כולו בקריאת "שמע ישראל". ובקריאה זו קידש עם ישראל שם שמים לאורך כל הדורות כולם.

המילה "באהבה" כסיום של ברכה חוזרת במפתיע בברכה המקדימה את "ברכת כוהנים" "לברך את עמו ישראל באהבה", חוזרת ומודגשת בברכת השלום "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוהינו תורה וחיים, אהבה וחסד" ובנוסחי אשכנז "תורת חיים ואהבת חסד", אף כאן נראה לנו כי ברכת השלום מפרשת את ברכת הכוהנים ומרחיבה את פרטיה. כאן אולי מובאת תשובה לשאלה, היכן נצטוו הכוהנים על האהבה בברכתם?. האהבה היא יסוד נסתר בברכה ויחד עם התורה היא כלולה בברכה השנייה "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ".

מצוות "ואהבת" התלויה ברגש זקוקה לכלים המפעילים את הרגש לפיכך ראו פייטני ישראל לדורותיהם אחריות לעורר את אהבת השם בלב בריותיו, כלומר בלבו של כל יחיד ויחיד ולהדגיש את אהבת השם לעמו.

הפייטן הקדום יניי מקדיש את קרובת הסדרה "שמע ישראל" לקריאת שמע ולייחוד האל, תוך ביקורת כנגד אמונת השילוש, ובתווך כורך את הייחוד באהבה:

פְּלִיאָה תְהִי אַהֲבָתוֹ בְּצִירֶיךָ / בְּכָל לְבָבְךָ וּשְנֵי יְצָרֶיךָ

צֵאת נַפְשָךְ בְּיַד צָרֶיךָ / אֱהֳבֵיהוּ בְּכָל צְעָדֶיךָ

ופירושו: גם בעת ציריך, היינו, כאביך וייסוריך, גם אז תהיה אהבתך מופלאה ונשגבת, וממשיך בדרשת הספרי "בכל לבבך" – בשני יצריך. גם אם האויבים מוציאים אותך להורג, כדרך שעשו לרבי עקיבא, אהוב אותו בכל ייסוריך ובצערך הגדול, וכדרשת הספרי "בכל נפשך" – אפילו נוטל את נפשך, וכך הוא אומר "כי עליך הורגנו כל היום (תה'  מד, כג, וראו הקשר הדברים במזמור). בדרך אחרת מצהיר ר' יהודה  הלוי על  אהבתו לאל.

בְּכָל‑לִבִּי, אֱמֶת, וּבְכָל‑מְאֹדִי / אֲהַבְתִּיךָ, וּבִגְלוּיִי וְסוֹדִי.

שְׁמָךְ נֶגְדִּי – וְאֵיךְ אֵלֵךְ לְבַדִּי? / וְהוּא דוֹדִי – וְאֵיךְ אֵשֵׁב יְחִידִי? […]

הצהרת האהבה מחוברת לפסוק של "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", אל רמזי הפסוק הוא משלב את המילה "אמת", היא מילת המענה הנאמרת לאחר קריאת שלוש פרשות "שמע", ואליה מצטרפות עוד ארבע עשרה מילים של אימות וחיזוק, והוסיף כי אהבה זו מוחלטת היא בגלוי ובסתר. הבית השני מעביר אותנו אל אהבת ה' לישראל. מאחר שהאל הוא אהבתי, לעולם איני לבדי ואיני יחידי, וכניסוחו של רבנו בחיי בספר "חובות הלבבות" (שער י – שער אהבת ה', פרק ב): "שירצה באמרו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך להדבק באהבת האלהים בסתר ולהראותה בגלוי עד שתתברר מן המאמין אמתת אהבתו לאלהים בסתרו ובגלויו". השאלות הרטוריות  וחריזת הביניים בין ההנחה לשאלה בבית השני של השיר ובהמשכו יוצרות התאמה והשלמה בין שני החלקים ומעין אימות בכוח הצליל.

חיבור קריאת שמע ל"ואהבת" הופכת את ההתבוננות, הלימוד וההתייחסות ל"שמע ישראל" למעין פרשנות ל"ואהבת", שכן הדבקות בייחוד ה', דחייה מכול וכול כל הגשמה וריבוי  משקפת אהבה עזה ועצומה לאל אחד ויחיד. כך עשה יניי וכך עשה, כחמש מאות שנה אחריו, רבי יצחק אבן גיאת בשיר שלפנינו:

               אַנְשֵׁי לֵבָב, שִׁמְעוּ לִי

               בְּקָרְאִי "אֱלֹהִים אֲדֹנָי חֵילִי!"

               שֵׁם כְּבוֹדוֹ אֲבָאֵר בְּשִׂכְלִי –

               לוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי!

5             יָחִיד, יִחוּדוֹ בְמִסְפָּר אַל תֵּחַד,

               יְרָא רֵאשִׁיתוֹ וְאַחֲרִיתוֹ וּפְחַד,

               הֱיוֹתוֹ בְשֵׁם "אֶהְיֶה" לֹא נִכְחַד –

                           הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד!

               צָפוּן יְקָרוֹ בְּמַעֲלוֹת גְּבֹהִים,

10          גְּבֹהִים אַחַר גְּבֹהִים נוֹהִים,

               יְעִידוּן לְכָל עַיִן מְסִבּוֹת נְגֹהִים:

                           אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים!

               חוֹקְרֵי כְבוֹדוֹ תָּמָהוּ,

               עָמְדוּ מֵרְאוֹת וְהִתְמַהְמְהוּ,

15          עֵינֵי שִׂכְלָם מֵרְאוֹת כָּהוּ –

                           וַיֹּאמְרוּ "לוֹא-הוּא"!

               יָדְךָ עַל שִׁלֵּשִׁים תִּכְבַּד,

               הַחוֹשְׁבִים אָב וְרוּחַ נֶעְבָּד,

               וּבֶן-מָוֶת וּנְשׂוּא עַל בַּד

20                      מִן הַשְׁלֹשָׁה הֲכִי נִכְבָּד!

               צַדִּיק גּוֹי יַעֲרִיצְךָ בְּרוּחַ נְדִיבָה,

               יַמְלִיכֲךָ בְּשָׂפָה עֲרֵבָה,

               קוֹרֵא "אֶחָד!" פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה –

                           וְאֶל הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא!

1. אנשי לבב: על פי איוב לד, י. 4. לו… לי: על פי תה' פא, יד. 5. אל תחד: על פי בר' מט, ו, ועניינו: אל תייחד את הקב"ה במספר, אל תזהה אותו עם המספר אחד כמספר מן המספרים. 6. ירא… ופחד: לקב"ה אין ראשית ואחרית, ולכן אל תהרהר בם. 7­-8. היותו… האחד: שם האלוקים "אהיה" אינו סותר את אחדותו המוחלטת. בשם "אהיה": שמו של הקב"ה "אהיה", על פי שמ' ג, יד. האחד את האחד: על פי שמ"ב יד, ו, וכאן במשמעות אחדותו של הקב"ה. 9. צפון יקרו: כבודו נסתר. במעלות גבהים: בגלגלי שמים. 10. גבוהים… נוהים: הגלגלים נעים בלי הרף ומשתוקקים אל הקב"ה. 11. מסבות: סיבוב הכוכבים בגלגליהם. נגהים: לשון 'נגהות' (ראו יש' נט, ט), והכוונה היא לאורם והילתם של הכוכבים. 12. אך… אלהים: על פי תה' נח, יב. 13. חוקרי כבודו: החוקרים האתיאיסטים, חסרי האמונה. 14. עמדו… והתמהמהו: חדלו מלראות את העומד לפניהם ולהסיק מכך את המסקנה ההכרחית כי ה' הוא האלקים. 15. עיני… כהו: על דרך: 'וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת', בר' כז, א. 16. ויאמרו… הוא: על פי יר' ה, יב, וכאן הכוונה היא לדברי החוקרים האומרים שאין הקב"ה קיים בעולם הזה. 17. שלשים: על פי שמ' כ, ד, וכאן הכוונה היא לנוצרים, בעלי אמונת השילוש. 18­-19. החושבים… בד: המאמינים ב'שילוש הקדוש': האב, הבן ורוח הקודש. 19. ובן… על בד: ישו, שהועלה על עץ הצלב (=בד). 20. מן… נכבד: על פי שמ"ב כג, יט, וכאן עושה המשורר שימוש היתולי בפסוק. 21. צדיק גוי: ישראל הצדיקים. ברוח נדיבה: ברצון, על פי תה' נא, יד. 23. קורא… באהבה: ישראל משמיעים פעמיים בתפילתם את המילה 'אחד' – ב'קריאת שמע'. 24. ואל… בא: על דרך: 'וְעַד הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא', שמ"ב כג, יט, וכאן עושה המשורר שימוש היתולי בפסוק.

פיוטנו בא כהקדמה לקריאת שמע, והוא נמנה על סוגה נדירה במיוחד שצמחה בפיוט הספרדי. השיר כולל שש מחרוזות בחתימה "יצחק". כל מחרוזת חורזת בפני עצמה וחותמת בסיומת מקראית. פתיחת השיר מציבה אותו כשירו של שליח הציבור הפונה אל קהלו ומבקשו להטות אוזן וללמוד את אשר יש לו לבאר לגבי שם השם. הוא קורא לקהלו "אנשי לבב", כלומר בעלי תבונה ורגישות.

במחרוזת השנייה הוא מדגיש כי הכינוי "יחיד" או "אחד" בהקשר של קריאת שמע אינו "אחד" על פי המקובל בלשונם של בני האדם. הוא מגייס את הכתוב בבראשית מט, ו,  ובתחכום נפלא הוא קובע כי האחד המיוחס לקב"ה אינו נמנה כלל ועיקר עם המספרים כפשוטם, ומאחר שאין לו ראשית ולא אחרית, הוא מעל לכל ספירה ומניין. גם העובדה שהוא מכונה בשמות שונים, כגון "אהיה", העשוי לציין עתיד אינה פוגמת כלל באחדותו. הסיומת המקראית מתוך שמואל ב, יד, ו, הבאה מהקשר שונה לחלוטין מוסיפה חן ורעננות לניסוח השירי.

כבוד האל מתגלה לעיני בני אדם באמצעות גלגלי השמים, אשר עצם מציאותם ופעולתם  מעידים על הבורא המניע אותם  בבחינת "השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע". לא הכול משכילים להתבונן במעשה ה' ולהבין, יש כופרים אשר עיניהם טחו מראות את נפלאות ה' בטבע, ומכחישים את מציאותו "ויאמרו: 'לא הוא'", כאותם המכחשים בה' הנזכרים בירמיהו, ה, יב.

מכאן עובר הדובר אל פולמוס חריף ועוקצני כנגד האמונה הנוצרית המאמינה בשילוש ובצלוב, ובלעג רב הוא משבץ את לשון הפסוק משמואל ב כג, יט כדי לציין מקומו של הצלוב על ענף עץ בעיני מאמיניו.

המחרוזת האחרונה כולה שבח וכבוד לישראל העם הצדיק  הממליך עליו את ה' בקריאת שמע ישראל, פעמיים ביום באהבה, ואינו מתקרב כלל וכלל לאמונת השילוש הנוצרי, "ואל השלושה לא בא" אף כאן סיומת מקראית שונת הוראה, הבונה צחוק ולעג לנצרות.

שתי המחרוזות האחרונות מלמדות כי אף על פי שרבי יצחק אבן גיאת היה בן אנדלוסיה המוסלמית ולכאורה העולם הנוצרי היה רחוק ממנו, הנה הפולמוס עם הנצרות מלמד כי רבי יצחק נשא עיניו למרחוק וביקש לחזק ידי אחיו הנתונים תחת עול הנוצרים ותחת לחצם על היהודים להמיר את דתם. המחרוזת האחרונה זוכה לתחושת חגיגיות של המלכת מלך, ובעזרת הרמזים לקדושה מתחברת המחרוזת האחרונה העוסקת בישראל אל המחרוזת השלישית העוסקת בצבא מרום, אלה גם אלה מלמדים ומכריזים על בורא עולם כל אחד בדרכו. הטור שלפני האחרון "קוֹרֵא 'אֶחָד!' פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה" מחבר את הפיוט לייעודו כפיוט לקריאת שמע וכורך אותה "באהבה" אל "ואהבת" על כל משמעויותיה.

״״.תסתכלו על המקבץ של חמשת הקברים שאני מצביעה עליהם. הם שייכים לחללי הגרעין שיסדו את קיבוץ מעלה החמישה ועל כך אספר לכם כשנגיע לשם. זהו חבריה, עכשיו תסיירו בעצמכם ואחר כך תתרכזו בחדר האוכל. אני אברר כמה דברים שבנוהל ואגיע כדי לעדכן אתכם. כעקרון הפקודה היא שאתם נשארים בינתיים בקרית ענבים כחיל־מצב וחיל-עזר ובקרוב תקראו למשימה״.

סלומון נושך את שפתיו ומניח את ידו על כתפו של יעקב במחווה של חיזוק לעצמו ועידוד לחברו, שאת פניו מקדירה העצבות. שייקה אומר ליעקב ביידיש:

״בינתיים אנחנו נמצאים כול הזמן במסלולו של המוות, מתי כבר נגיע לשערי החיים״.

״ידוע שהמוות נילווה אלינו כול החיים כמו צל״ אומר סלומון.

״בקרוב מאוד נגיע אל שערי החיים, שייקה היקר״ מחזק יעקב ומחבק את חברו. זה נד בראשו ומשפיל את מבטו. יעקב יודע שמוראות השואה, עליהם סיפר לו שייקה בקפריסין, ילוו את חברו עוד הרבה שנים ואולי כול חייו, בעוצמה זו או אחרת. אבל אט-אט הם גם הופכים להיות חלק מההוויה האישית של יעקב עצמו. זו לא רק ההזדהות ומשהו משותפות הגורל. עבור יעקב היו סיפורי המוות והגבורה האלה מאירופה העשנה והבוגדנית מעין טירוף מערכות בכול דרך החשיבה שלו. מטרות ושאיפות אישיות שמתגמדות. תפיסת חיים שמשתנה.

החברה מתפזרים בראשים מורכנים. לאחר מנוחה קצרה וארוחה קלה מופיעה גילה ומבשרת להם שיש שינוי בתוכנית וכי נתקבלה פקודה שהם צועדים לכיוון מעלה החמישה. היה חשש שהלגיון הירדני יפרוץ לשם ולבית ההבראה הסמוך בית פפרמן, ולכן מוזעקת התגבורת של גילה להגיע לקיבוץ מעלה החמישה. נשמעות כמה קריאות של נחת שהנה סוף־סוף הם נקראים למשימה. תוך חצי שעה הגדוד כבר היה מסודר במגרש הסמוך לחדר האוכל.

הצעדה לכיוון מעלה החמישה עוברת ממזרח, בשולי הגבעה הנושקת לכפר הערבי אבו-גוש. ביציאה מקרית ענבים עוצרת גילה את הגדוד בחורשה סמוכה, עומדת ומסבירה להם דברים על הכפר:

״כדי למנוע תקלות ואי הבנות אומר לכם כמה מילים על הכפר הערבי לידו נעבור עוד מעט, בדרכנו למעלה החמישה. קודם כול אלה ערבים טובים שמסייעים לנו. רשמית הם הכפר היחידי בפרוזדור ירושלים השומר על מעמד של ניטרליות. אבל בפועל הם עוזרים לנו בסתר. חלק מהם אפילו הצטרפו למחתרת הלח״י, שזה ראשי תיבות של לוחמי-חרות- ישראל. לידיעתכם, האדמות, עליהם הוקם קיבוץ מעלה החמישה, נמכרו לנו בזמנו על ידי מוכתאר הכפר. אם תתקלו בדרך בתושבי המקום, אתם יכולים להניד ראש לשלום. אם הם יקדימו לכם ברכה ב׳סאלאם ועליכום׳ תענו להם ב׳עליכום וסאלאם׳. מי שיודע ערבית יוכל להוסיף: ׳..ורחמת אוללה וברכתהו׳״. החברה צוחקים. יעקב רוכן לעבר סלומון.

״ערבים צדיקים״ אומר יעקב.

״אותנו לימדו במרוקו שאין אמונה בגויים אפילו לאחר ארבעים שנה בקבר” חולק עליו סלומון.

״זה לא כול כך נכון. אני עבדתי עם האמריקאים בעיר רבט ועם הצרפתים בפס. כמובן ששנינו הכרנו לחיוב את המוסלמים של מרוקו״ מפרט לו יעקב. סלומון מטה את ראשו במחווה ספקני.

״אבל הם נלחמים בנו״ תומך פרוספר בגרסתו של סלומון.

״חברים, מניסיון החיים הקצר שלי למדתי, שיש גם יהודים רעים ויש ערבים טובים״ אומר יעקב. שייקה מבקש שיתרגמו לו ליידיש מהשפה הצרפתית. יעקב מסביר לו את השתלשלות השיחה. שייקה חוזר על הטיעון שלו שהערבים טובים פי אלף מהגרמנים. סלומון מעיר לו שהגרמנים לא טובים אפילו במקצת, ויש לנו פה עניין עם הרוע המוחלט לעומת המלחמה הלגיטימית בערבים, מתוך הגנה עצמית. אנו, מדינה קטנה הניצבת מול חמש ארצות ערב, בעוד שהערבים יושבים על מיליוני קילומטרים רבועים. זאת גם אם מדובר במלחמה על אדמה ממנה הוגלינו, ברוב טיפשותנו, לפני אלפיים שנה ועכשיו חזרנו ומצאנו אותה תפוסה בידי אחרים. שייקה אומר שכפליט, אוד מוצל משריפה, הוא חייב להיות דבק בארצו ההיסטורית. כי לאחר השואה אין לו מקום אחר יותר בטוח ללכת אליו. פרוספר עוקב אחר השיחה של חבריו אבל שותק. מחשבות אחרות תופסות לו את הראש. אחר כך הוא יוצא מההסגר שלו ומתחיל לזמזם נעימות צרפתיות של ילדותו. מהם הוא עובר לשירי הפלמ״ח שקלט, מאז שנחת בארץ עם כול משוחררי קפריסין. בכיסו הוא מחזיק את מפוחית הפה, ממנה הוא אינו נפרד לרגע, כמו הייתה נשק אישי. הם הולכים ושרים. חושבים על המנגינות של המחר, האם הן יהיו עליזות ושמחות או אולי קודרות ועצובות. שייקה מדבר על שירה כפויה של מחנות הריכוז. על תזמורות יהודיות שניגנו מול כבשני ההשמדה. לא היו אלה אפילו נעימות של לוויה, אלא צלילים של התופת, כמו הדי התופים המצמררים האלה בדרך להוצאה להורג. יעקב מעודד את שייקה. אומר לו שעכשיו התור של החיים ושצריך להפשיט מהנעימות את חליפות המוות ולהלביש אותן בבגדים של החיים. שייקה מקשיב למשיכות הנוגות מהמפוחית של פרוספר, נאנח ומתאמץ בכול זאת להרהר במלחמה על החיים.

לפני העלייה לקיבוץ היא מרכזת אותם בשיפוליה המזרחיים של הגבעה, בסמוך לערוץ הוואדי. היא עומדת צמודה לצוק, שלצדו פעורה מערה. מעל לראשיהם מתבלט בצורה קשתית בית ההבראה לעובדי האשלג, עם המרפסות המוארכות, הנשקפות אל הנוף השקט לכאורה. הבית נקרא ׳נובה׳ וגם ׳בית פפרמן. היזמים בקשו בזמנו מהקבלן פפרמן שיבנה אותו בסגנון שוויצרי, כיאה למיקומו ולייעודו. זאת בגלל הנוף, האוויר הצח והשלווה המדומה. כמה סמלי ואירוני. חיקוי שוויצרי. כאותה ארץ מנומנמת, רגועה ופסטורלית. זו שחמקה מכול המלחמות. ששמרה על ניטרליות כדי לא לשפוך דם ולא להשחית את הנוף האלוהי היפהפה שלה בעשן ובאש.

אבל גילה נושאת את חרדותיה היא, אלה הנוגעות למוצב הירדני שבקצה מבטה. זה הניצב לנגדה במדרון מתון, במרחק של כקילומטר וחצי בלבד, ומיתמר לגובה של שמונה מאות ושמונים מטר. תראה איך ממש עד אליו זוהרות ועולות במדרון הכלניות ומאירים הנרקיסים. האירוסים זקופים ומשטח הירוק מסנוור. גבעת הרדאר! היום יום שבת. אותו יום מקודש שיצרה היהדות למען העמלים. כמו עובדי האשלג של בית פפרמן, כדי שינוחו בו באווירה השוויצרית הזו. כמה סמלי. כמה אירוני. אבל גילה וחייליה שלה חשופים לגבעה ההיא שמנגד. למעשה, המסתור היחיד כמעט שלהם זה ערוץ הוואדי, היכול לשמש תחליף דחוק לשוחות. יש כאן צוק המספיק כמחסה לבודדים וישנה מערה קטנה היכולה לשמש כמקלט תוצרת הטבע. אפשר כמובן להתאמץ גם עד לבית פפרמן שמעליהם. אבל גילה מקווה שלא תבוא כול הפגזה או התקפת פתע. היא מביטה בעיניים כלות במשטח הגדול המשתרע מימין, בו נשתלו אורנים קטנים לפני כשנתיים. היא מייחלת שנטעים אלה ייתמרו לחורש עבות, בקפיצה של זמן, כדי שישמשו מחסה מפני ההפגזות.

הגדוד מטפס, מגיע ומקים מאהל ברחבת בית ההבראה על שם פפרמן. מסביב למבנה קיימות עמדות עם קו טלפון ביניהן. קולה הצרוד של גילה לא ישמע בטלפון זה ולכן היא תקיים קשר בקריאה בקול רם, שרק יגביר ויחריף את צרידותה. מבית פפרמן מתוכננת המחלקה לעבור לאחד המשלטים בשער הגיא, הוא משלט מספר שבע. לצורכי שינה הם מקבלים גם מספר מיטות פנויות בתוך בית ההבראה. גילה פוגשת שם את עמי מהכפר שלה. בחור חמד ושופע חן. המפגש מחייה את השמחה שקפאה בה זמן רב. עמי מספר לה על השתתפותו בקרב הכושל על נבי-סמואל, שהתרחש לפני כשבוע. הוא פורם את חולצתו בתנועה גברית משובבת. חושף בפניה את חזהו השרירי ובו סימן לכדור שאמור היה לשים קץ לחייו. אבל הכדור התחרט, הוא אומר בצחקוק לבבי. גילה שמחה על הצלתו של ידידה. בראשה סובבות מחשבות על מוות ועל הצלה, מזל ונסים, גורל ותעתוע, כחלק בלתי נפרד מהמלחמה הזו. גילה ועמי מבלים שעות ארוכות בשיחה אישית ובהעלאת זיכרונות.

כיצד מרתיחים כור היתוך בתקופה כול כך קצרה, בעיצומם של קרבות אליהם נערכים במיעוט נשק ואמצעים. גילה, את מקבלת על עצמך קבוצה מגוונת מבחינת ההרכב האנושי והמוצא, התרבות והשפה, המנטאליות ומשא העבר. צעירים מצפון אפריקה וניצולי שואה מאירופה: הונגריה, פולין רומניה, אוקראינה ועוד. לפולנים שבהם אתם מדביקים את הכינוי ׳פרטיזנים׳ ולאפריקאים את השם ׳צרפתים׳. כינויים ושמות, אבחנות וסיווגים. כך נהוג בין קבוצות אנוש. ההבדלים וההתבדלות. ממש כמו בעולם בעלי החיים. לכול אלה צורפו חברים מותיקי הגדוד, סגן ומ״כים, המכונים ׳יהודים׳, כמו ביקשו להבדילם מהגלותיים האלה שחיו בין הגויים. את מודעת לכך שוותיקים אלה עייפים מנטל הקרבות ואינם מגלים התלהבות יתרה לבעיות הנוגעות לאימון הצרפתים והאחרים שמקרוב באו. ניתן היה לשמוע את גישתו של סימון, אחד ממפקדי הכיתות:

״כבר בימים הראשונים לקליטתם כול הזמן הייתי עייף ועצבני ולא הייתה לי סבלנות לצרפתים האלה. מה אנחנו כאן מחלקת קליטה? במקום תגבורת אמיתית שלחו לנו עולים חדשים חסרי ניסיון. בנוסף לכול הצרות הם גם לא מבינים מה שמדברים אליהם. גילה לעומת זאת מטפלת בהם, כמו שהחברה אצלנו בפלמ״ח נהגו לרוב. היא שואלת לשלומם, מתעניינת בהם אישית ודואגת להם. במגע שלי איתם לא נמנעתי גם מעונשים וממכות. הם אינם מחבבים אותי, אני מרגיש את זה. זה כתוב להם על הפנים. ישבתי לי באוהל מבסוט, כי גילה כבר סידרה הכול…״. דבריו של סימון. גישתו הביקורתית. אבל כך נהגו גם רוב מפקדי הכיתות. בחורה נאה מהותיקים דווקא מדברת בזכות החדשים. היא מספרת בקול בוכים על השיירה הקודמת לירושלים שלוותה בידי אנשי גח״ל: ״הייתה קבוצה גדולה מאוד של מגויסים שעמדו לעלות לירושלים. רובם היו נערים ניצולי שואה. הם נתקעו בלטרון בגלל הקרבות שם. לנו לא ספרו מה בדיוק קרה אבל אומרים שכולם נפלו ואיש לא שרד. אפילו את שמותיהם אין יודעים…״.

עמי, שדיבר קודם על קליטת אנשי גח״ל מוסיף: ״גילה, במקום להנחית להם פקודות את מעדיפה לא ליצור פלגנות, ומרירות. את, האוהבת כול כך לארגן, נאלצת לעשות את הכול בעצמך. לדאוג לציוד לפרטי פרטיו, לסדרי הארוחות, לבעיות הקטנות של כול מגויס. את טורחת בעניין לבושם, השינה שלהם, נוחיותם ובעיקר למזונם הרוחני. העשרה זו מתבטאת בעיקר בשיעורי העברית ובשיחות התרבות והאזרחות, בשיתוף קצין התרבות, המפגין מסירות בלי גבול. את מתפעלת מכך שהחיילים ׳הצרפתים׳ מגלים סקרנות ומתעניינים במקומות ואתרים בהם אתם עוברים: בשמות הכפרים הערביים ובכינויים התנכיים המקבילים להם. בצמחייה, בעצי הפרי, בשבעת המינים ובפרחי הבר.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

עמוד 23

פעילות ספורדית במגרב להכרת השפה העברית ותרבותה

״וכוכבים בלב ים נבכים כגרים ממעוניהם גרושים״

(רבי יהודה הלוי, ״לבי במזרח ואני בסוף מערב״, אהבת ציון)

ספרות המחקר סקרה בהרחבה את התפתחות התנועה הציונית במדינות המגרב ולוב מסוף המאה ה־19 ועד קום המדינה. המחקר התמקד בהשפעת הקולוניאליזם האירופי והשפעתו על התפתחות הקהילות היהודיות במגרב; בקשרים הארגוניים של הקהילות היהודיות עם מדינת ישראל והשפעת תקומתה על הקהילות; בזיהוי התשתית המוסדית של הפעילות הציונית בצפון אפריקה, שהתאפיינה בעיקר בארגון אירועים עבור מוסדות היישוב קרן הקיימת לישראל וקרן היסוד; במקומה של ציונות המגרב והאידיאולוגיה הציונית ומקומן של הקהילות מול לחצים פוליטיים מקומיים והתגברות הלאומיות. המחקר לא פסח על מעורבותה של ישראל בארגון עלייה מחתרתית בשנות ה־60 של המאה ה־20, כל זאת בכפוף לתנאים שקבע השלטון הצרפתי בכל אחת מארצות המגרב. ממחקרים אלו עלה ממצא מרכזי, שהציונות במגרב לא הייתה ציונות מעשית ברוח הציונות במזרח אירופה, אלא ציונות שהסתפקה באיסוף כספים לקק״ל ו״השקל הציוני״. דברים ברוח זו ביטא בריאיון אישי גד כהן, פעיל מרכזי באגודת מגן דוד בקזבלנקה.

השלטון הצרפתי נקט עמדה שונה במדיניותו כלפי הפעילות הציונית בארצות המגרב שבחסותו. במרוקו פעל סניף של ההסתדרות הציונית בחסות ארגון האם בצרפת. לפי השליח אפרים פרידמן, ״ההסתדרות הציונית אינה רשמית – היא נסבלת״. בתוניס ובאלג׳יר בדרך כלל לא הוגבלה פעילות התנועה הציונית. הסוכנות היהודית הפעילה מרחוק את נציגיה האירופים שניהלו גם את סניף קרן היסוד באלג׳יר ואת משרדיה הארץ־ישראליים בתוניס, במרוקו ובלוב. הפדרציות הציוניות במגרב, שפעלו בחסות הסוכנות היהודית באמצעות משרדיה הארץ־ישראליים, עסקו בהרצאות ובתעמולה לקידום הציונות וניהלו את ועדות העלייה המקומיות.

שנה לאחר הדו״ח של בן חיים וכהן העיד אפרים צור, שליח לצפון אפריקה, שעדיין לא היה גוף מרכזי שאיחד את כל הארגונים בארצות צפון אפריקה, ונשמרה החשדנות כלפי מנהיגי הקהילות המקומיות. בצפון אפריקה היו מוסדות ציוניים שבראשם מונה ״איזה יהודי יוצא אירופה לשעבר היה נשיא ההסתדרות הציונית״. בעדותו ציין שמטרת תנועתו, הקיבוץ המאוחד, במגרב הייתה ״להשיג תדמית של ׳החלוץ הפולני׳. תנועת נוער מאורגנת, הפועלת עם רוב הנוער המקומי […] כדי להביא אותו לתודעה ציונית חלוצית ועל ידי כך לחנך אותו לעלייה״. התנועה הציונית, שמקורה במזרח־אירופה, לא שכחה את שורשיה, וייבאה לצפון אפריקה את דימוי החלוץ המזרח־אירופי בלי להכיר את רוח המסורת היהודית המקומית שנשאה עיניה לציון. למרות שפעילות תנועות הנוער הציוניות בארצות המגרב הייתה מצומצמת בהשוואה להיקף הפעילות ולקצב ההגשמה במזרח אירופה, מפעל ההעפלה לפלשתינה־א״י נסמך עליה.

הפעילות הציונית בארצות המגרב ולוב הייתה בדרגת מיסוד שונה בכל מדינה, ומפוצלת בין ארגונים וולונטריים ופעילות של יחידים. ביוזמת הקהילות היהודיות נוסדו תנועות ציוניות דוגמת צעירי ציון, יושבת ציון ועטרת ציון בתוניס, בן יהודה בלוב וקבוצות בן־יהודה, מגן דוד וטרומפלדור במרוקו, שפעלו כולן בתנאים ובמשאבים המצומצמים המקומיים שעמדו לרשותן. תנועות אלו שמרו על קשר שוטף עם הסוכנות היהודית ודיווחו לה על פעילותן המקומית. ירון צור ציין שהמפנה באופייה של התנועה הציונית במרוקו חל בשנת 1946, והביא מדבריו של צבי יהודה: ״הארגון הציוני במרוקו עובר מגביית השקל והתדמות שאפיינו את הפעילות הציונית במרוקו, לעבר החינוך העברי הציוני להכשרה לעלייה״. עם זאת, התגברות פעילותם של התנועות, המועדונים, מרכזי התרבות וחברות חובבי השפה העברית לא הובילה בהכרח לעלייה בקנה מידה גדול מהמגרב. הפעילות הציונית במגרב התמקדה בלימוד השפה העברית ותרבותה. מטרת השליחים הייתה לשלב פעילות זו במסגרת תנועתית פוליטית מרכזית.

כבר בשנת 1940 חדלה לשכת ההסברה של ההסתדרות הציונית לשלוח לצפון אפריקה חומרים הנוגעים לציונות, מאחר שבמרוקו הצרפתית נאסרה הפעולה הציונית לכל ענפיה, ואין לשלוח לשם שום חומר ומכתבים עד להודעה חדשה״. בסקירה שהוגשה לוועד הלאומי בשנת 1944 על הקשר עם ארצות המזרח נמסר ש״כל מאמצינו להתקשר עם היהדות של צפון אפריקה ושל ארצות הכיבוש [נתקלו] בקשיים שלא יכולנו להתגבר עליהם לרגל המלחמה״. מנגד, במועד הדוח כבר פעלו שלושה שליחים במגרב. שנתיים קודם לכן ציין נ׳ וילנסקי מהמחלקה המדינית בסוכנות היהודית שהפעילות הציונית חודשה באפריקה הציונית. הוא הציע למשה שרתוק לפרוש את חסותה ״האימפריאלית״ של הסוכנות היהודית על כל הפעילות במגרב. בתזכיר העלה וילנסקי הצעה לביקור של משלחת בת שלושה חברים על בסיס ״תוכנית פעולה עם כל הארגונים בארץ שיש להם קשרים עם תוניס, אלג׳יר ומרוקו״. תזכיר זה הדהד עם רעיון החלוץ האחיד שהעלה לדיון באותה עת אליהו דובקין בברית הארגונים החלוציים. הדיון התמציתי מזהה שהזרוע האחת של הסוכנות היהודית לא ידעה על פעילותה של זרועה האחרת. סממן ארגוני זה אפיין את רוב פעילותה של הסוכנות היהודית בצפון אפריקה.

הסוכנות היהודית נאלצה להתמודד עם פעילות ציונית ספורדית הן של יחידים והן של ארגונים וולונטריים במגרב, אשר רק מקצתם קיבלו סיוע ומשאבים במשורה מהמוסדות הציוניים. ארגון ברית עברית עולמית (ב.ע.ע.) שימש כתובת לקבלת ספרים וחומרי לימוד בעברית לקהילות יהודיות רבות. הפניות לב.ע.ע. לקבלת ספרים, עיתונים ומילונים בעברית לא היו ייחודית למגרב, אלא נפוצו ברחבי הקהילות היהודיות בעולם. בד בבד היו פניות גם למחלקה לנוער בסוכנות היהודית לקבלת ספרים, עיתונים ומילונים. פעילות היחידים והארגונים הוולונטריים עם הסוכנות היהודית ושלוחותיה לא פסקה, אלא עקב המצב הגיאופוליטי החדש שנוצר לאחר החלטת האו"ם בכ״ט בנובמבר ומלחמת השחרור או לבקשת נציגי הקהילות, לדוגמה, מטריפולי ובנגאזי. לעומת זאת, במועד קרוב להודעת נציגי טריפולי הגיעה גם פנייה של הפדרציה הציונית באלג׳יר לקבלת חומר בצרפתית, כי אנגלית אינה שפת המקום והעברית לא נפוצה שם.

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטוןפעילות ספורדית במגרב להכרת השפה העברית ותרבותה

עמוד 76