בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות

5. 5. מונופולי: מחסה בסערה

העיירה מונופולי, נמל על הים האדריאטי, בחצי הדרך בין ברינדיזי לבארי, השתייכה לממלכת נאפולי. אולם לא הנאפוליטנים החזיקו בה ולא הצרפתים, מאחר שב־29 ביוני, זמן קצר לאחר שיצא אברבנאל ממסינה לקורפו, לכד הצי של ונציה, בפיקודו של אנטוניו גרימאני, את מונופולי מידי הצרפתים. הטלת המצור על עיירה זו על־ידי ונציה, החברה בברית האנטי־צרפתית, היתה ברוח מטרות המלחמה של בעלות־הברית. אולם אלה שידעו את קווי המדיניות של הוונציאנים לא יכלו שלא לחשוד בוונציה, שבכסות מטרות מלחמה אלו היא מבקשת גם לכבוש לעצמה עמדות מסוימות בדרום־מערבו

של הים האדריאטי, בעל החשיבות האסטרטגית, ושהיא מתכוונת להגן על עמדות אלו בכל כוחה. על כל פנים, העובדה שאברבנאל עזב את קורפו השאננה ויצא למונופולי, שהיתה באזור המלחמה, ושהצרפתים היו עלולים, כפי שאפשר היה להניח, לנסות לכובשה ולהחזירה לרשותם – מעידה על אמונתו בעוצמתה של הרפובליקה, שבלי ספק חש כשהיה בקורפו בכוחה ובכושרה להגן על עמדותיה. לאמיתו של דבר, כשיצא אברבנאל למונופולי כבר הוקם בה מינהל ונציאני חזק, כי מונופולי שימשה מבצר ימי חשוב ובסיס לפעולות נגד הצרפתים.

קרוב לוודאי שיציאתו של אברבנאל למונופולי חלה בנובמבר או בדצמבר 1495, זמן קצר לאחר שנודע על כניעתם של הצרפתים בנאפולי. אולם ידיעות ברורות על נוכחותו במונופולי מצויות בידנו רק מ־6 בפברואר 1496, היום שבו השלים את פירושו לספר דברים. נראה, שזמן קצר לאחר שהגיע למונופולי חידש את פעילותו הספרותית; אבל פירושו לספר דברים אינו טיפוסי לשאר הכתבים שחיבר באותה עיירה. השלמתו של פירוש זה לא היתה אלא המשך – וסיום – של מאמץ ספרותי קודם. אולם מיד לאחר מכן התחילה בחייו תקופה חדשה של יצירה – תקופה, שבה שאב השראה מהרגשות חדשות, מניעים חדשים ומערכת רעיונות חדשה.

במונופול^, רווח לו סוף־סוף לאברבנאל מלחץ ההתחייבויות המדיניות והחברתיות, שהעיק עליו זמן רב. עכשיו פטור היה מהסחות הדעת השונות שהפריעו להגשמת תוכניותיו הספרותיות. כאן נמצאו לו התנאים האידיאליים לפיתוח מחשבותיו – תנאים, שערג אליהם במשך שנים הרבה. אלא שבסביבה שאננה זו חסר היה את הדבר שהיה דרוש לו ביותר: שלוות נפש. הוא נתפס להרגשה כאובה של בדידות – הרגשה התוקפת זרים בארצות נכר. והטרגדיה של תלישות, של גלות ושל דלות – מאחר שאמצעיו הכספיים כמעט אזלו – נתחוורה לו עכשיו בכל חומרתה.

הוא היה אז בן 58 שנה. הוא חש עצמו זקן, חלוש ועזוב. לאחר תקופת חיים ארוכה של מאמצים כבירים ראה את עצמו עומד בידיים ריקות. כל מה שנותר לו עכשיו היה כוחו הגופני הדועך, ראייתו הרפה,

ולב נבוך, ממורמר ומדוכא מאכזבה וכישלון.

אולם המחשבות הפסימיות הללו נתגמדו עד מהרה נוכח שיקולים רחבים יותר. כי צרותיו האישיות, כפי שהכיר בבירור, לא היו אלא הלק פעוט של הטרגדיה הגדולה שפקדה את עמו. חדור הערצה עמוקה לכוח הסבל של היהודים, המשיך – או התחיל – בכתיבת היבורו ״ימות עולם״, שבו ביקש לתאר את גילוייו של כוח זה. אלא שעד מהרה הפסיק את עבודתו על נושא זה. פגעי ההווה היו ממשיים ד־י, ומחשבותיו של אברבנאל נסבו על העתיד ולא עוד על העבר. עד מתי, תמה, יוכלו היהודים לסבול מצוקה זו, אם אופקו של העתיד יישאר קודר כפי שהוא? בעיית הגאולה תפסה עכשיו מקום ראשון במעלה במחשבותיו, ובפירושו להגדה של ״ליל הסדר״, שקרא לו זבח פסח״ – חיבור על גאולתם הראשונה של היהודים – מוצאים אנו עיונים מפורטים משלו על נושא זה.

באפריל השלים את ״זבח פסח״, ומיד לאחר מכן התחיל בכתיבת חיבורו ״נחלת אבות״. היה זה פירוש ל״פרקי אבות״, שנכתב ־לבקשתו של שמואל בן־זקוניו, שעדיין למד תורה בסלוניקי. בפירוש זה ביטא אברבנאל את חרדתו הגדולה למצבו המוסרי של עמו לנוכח התפתחותן של המגמות החומרניות, שבהן הבחין בקרב ניצולי הגירוש. נראה היה לו, שהערך הממשי היחיד שעדיין היה מצוי ברשותם של היהודים, הנכס היחיד שהעניק משמעות לסבלם, הוא המורשת המוסרית, שעליה שמרו במרוצת הדורות ושעכשיו נשקפה לה סכנה. כלום כדאי היה לשאת תלאות מרובות כל כך, לעמוד במיבחנים קשים כל כך ולסבול צרות נוראות כל כך, כדי לשמור על מורשת זו מכיליון? בספרו ביקש אברבנאל ליתן תשובה לשאלה זו, והתשובה ניתנה על־ידי הצגתה ופירושה של תורת חכמי ישראל. זוהי, איפוא, מורשת האבות. צאו וראו כמה היא נשגבה, כמה גדולה היא ההשראה שהיא נוסכת! הרי היא תמצית כל האמת, משמעות כל היופי, סך כל המידות הטובות, וגדולה מזו: הרי זה דבר האלוהים, כפי שנמסר על־ידי אנשים שצלחה עליהם הרוח! וכי יתכן דבר נעלה מן השמירה על מורשת זו? וכי יתכן דבר שפל יותר מבגידה בה? ואולם בגידה כזו, כפי שראה, היתה מתפשטת והולכת, ואי־אפשר היה להכחיש עובדה זו. במוחו של אברבנאל צצה המחשבה המחרידה שקרוב לבוא היום, שבו ייעלם כליל מישראל העניין בתורת האלוהים. ״ומה אעשה לך, בני?״ ברוב צערו ודאגתו הוא יכול רק להסתמך על אהבת הנכד לסבו. הוא מזהיר את הנכד ממה שיקרה לו, לסב, אם גם הנכד ילך בדרך תועים. ״אם תשכח את תורת אלוהים,״ הוא נשבע, ״תשכח ימיני!״

ב״נחלת אבות״ סוכמה דעתו של אברבנאל על כדאיותו של הסבל שסובלים היהודים. אלא שבזה לא השיב עדיין על שאלות־יסוד אחרות, שלא פסקו מלהטרידו. מהי סיבת הסבל? וכי יסתיים אי־פעם? מאז אותו מסע טרגי מספרד שמע אנשים רבים שחזרו ושאלו את השאלות הללו. ואותו מסע הזכיר לו גם דברים אחרים. לעיניו עברו כל הזוועות שהיה עד להן או שנודעו לו. הוא ראה את הזקנים הגוססים בדרכים, את הצעירים הנמקים ברעב ובמגפות, את האימהות המתעלפות כשעולליהן בזרועותיהן, ואת המאבדים עצמם לדעת. אחר־כך העלה על דעתו את העינויים שהיו מנת חלקם של רבים מאותם שנשארו בספרד, ולכאורה נטשו את דתם ואת עמם. מן ההכרח הוא שתהיה סיבה לכל הסבל הזה, והכרח הוא שיהיה לו קץ.

בעיותיו האישיות נדחקו עכשיו לפינות הרחוקות ביותר של תודעתו. יותר ויותר התבונן באותה שורה ארוכה של דמויות וחזיונות, שעמדו מול עיניו בכל חיותן ואימתן. ייסוריהם של מקדשי השם מילאו את לבו, והוא נמצא שוקע יותר ויותר לתוך חלום בלהות. החוויה היתה מהממת. נדמה היה לו כאילו הוא ״שותה יין מרעיל״ או גומע ״ארס נחשים״. הוא חש כאילו נשפך ממנו דם התמצית, שכוחו סר והולך, והוא שמע את ״נפשו נאנחת״ מעומק יגונו. נפש חלשה יותר עלולה היתה להתמוגג בלחצם של רגשות עזים כאלה, אך אברבנאל התנער מחזיונות האימים, והתחיל מבקש מוצא מן המיצר, פתרון.

הוא העמיק לחשוב על המאורעות שאירעו בימי חייו, על עלייתה של תורכיה, על צמיחת כוחו של פרדיננד, על התפתחות המלחמה האיטלקית. וכי אין הטרגדיה של עמו חלק בלתי נפרד מרעש האדמה הגדול המזעזע את כל האנושות? כאן, בעיירה זו, מונופולי, שבמפרצה עוגנת הארמדה הגדולה של ונציה ובה עוברים צבאות ונציה בדרכם אל שדות המערכה, חזר וזכר בלי הרף את המלחמה הגדולה הניטשת באפוליה ובאיטליה התיכונה – מלחמה, שהקיפה לא רק את איטליה כולה אלא גם את צרפת וגרמניה. כלום היתה מלחמת ספרד־גרנדה רק פרשה חולפת? כלום היתה פלישת הצרפתים לנאפולי תאונה בלבד? או שמא אין כל המלחמות הללו אלא הקדמה למהפכה נרחבת יותר, עולמית, הנושאת בחובה גם פורענות גדולה מאין כמוה וגם הבטחה של תקווה שאין מרנינה ממנה ? וכי אין יד ההשגחה מאחרי המאורעות הללו ומאחרי העונש החמור הכרוך בהם לעם האלוהים ?

ב־ 21 ביולי נסתיימה המלחמה באיטליה בניצחון גמור של בעלות־ הברית. פראנטה 11 הושב על כנו כמלך נאפולי. אבל אברבנאל לא היה מוכן לעזוב את מונופולי, שכן בעצם הזמן ההוא עסוק היה בכתיבת ספרו ״מעייני הישועה״, החלק הראשון של טרילוגיה משיחית, שבה ניבא את מהלכו של העולם לעתיד לבוא וחיווה את דעתו ששנת 1503 היא התאריך המסתבר ביותר של הגאולה. רק בינואר של השנה שלאחר־מכן (1497) הושלמה היצירה; ולאחר שהפסיק את עבודתו לזמן קצר – כפי הנראה, לשם מנוחה – המשיך בעריכת סקר יסודי של החלקים הדנים במסתרי העתיד שבספרות הבתר־מקראית, וכן של כל פסוקי התנ״ך שבהם מצא רמזים לגאולה. פירותיהם של כל המחקרים האלה, שנועדו לבסס את ההשקפות והתחזיות שהשמיע ב״מעייני הישועה״, נכללו בשני כרכים נפרדים – ״ישועות משיחו״ ו״משמיע ישועה״, שהשלימו את חיבורו המקיף על הגאולה. עם השלמת ה״משמיע״ ב־26 בפברואר 1498 נסתיימה הטרילוגיה המשיחית. היה זה המקורי, המסעיר ורב המשמעות ביותר בכל חיבוריו של אברבנאל, והיצירה הגדולה ביותר שנכתבה אי־פעם על הבעיה המשיחית עד זמנו.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות

עמוד 99