מורשת יהדות מרוקו

תקנה בפאם למורדת המקבלת מחצית התשלום להנקה

לפי תקנות המגורשים בפאס בשנת האי״ש (1551) עליה חתומים עשרה חכמים ולאחר מכן בשנת ישמ״ח (1598) עליה חתומים שני חכמים נוספים:

אם יהיו איזה נשים מורדות בבעליהן ולפעמים יארע שאיזה מהן תהיה מעוברת ואינה עושה, רק שיולדת ומשלכת הוולד כדי שיניקהו אביו וכן לא יעשה. לכן למגדר מילתא [לטובת הנושא או לשם תקנה] אנו מסכימים שמהיום הזה ואילך שום אדם שתהיה מורדת בבעלה ובעת המרדות תהיה הרה או מיניקה שלא תוכל להשליך הולד שתלד כי אם תהייה מחוייבת להניק את הולד מיום הולדו ועד כ״ד חדשים רצופים בין יהיה זכר או נקבה. ויתנו לה בשכר ההנקה חצי השכירות שלוקחת אשה מינקת (אברהם אנקאווא,

׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ כה).

בסי׳ קט, דף כ ע״ב, החכם הזכיר את התקנה וסיכם שדין המורדת כמו המגורשת. ר׳ פתחיה בירדוגו הזכיר את התקנה הנ״ל (׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ פו, דף ס, ע״ב). בתקנות הנזכרות על ידי חכמים אחרים חוזר נוסח זה:

כל אשה שמרדה על בעלה שדינה לצאת בלא כתובה, אם היתה מניקה או הרה מחוייבת להניק הילד היולד מיום הולדו ועד תשלום כד חודשים, והבעל יתן לה מחצית שכר ההנקה שיתן הבעל לאשה אחרת. התקנה מצוטטת גם על ידי ר׳ דוד צבאח, בספרו ׳שושנים לדוד׳, דף קכה, ע ״ב.

הנקה על ידי אלמנה בשכר.

בשו״ע אהע״ז, סי׳ יג, ס״ק יג: ״אלמנה שהיתה מניקה בנה יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר ואע״פ שאינה יכולה לינשא עד סוף כד חדש״. שם ס״ק יד: ״ויש מי שאומר האשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקה את בנה צריכה להמתין כד חודש״(מצוטט גם על ידי ר׳ חיים טולידאנו, ׳חק ומשפט׳, סי׳ קעג, דף נה ע״ב).

לפי תקנת המגורשים – לאלמנה רק מחצית השכר. האלמנה מקבלת רק מחצית התשלום שהיו משלמים למניקה שכירה, כי היא מקבלת מירושת בעלה מחצית הרכוש, והחצי ליורשים. אבל אצל אלה שלא קיבלו את תקנות המגורשים ונוהגים על פי הדין, תקבל האלמנה תשלום מלא כמו מינקת שכירה:

אלמנה שהיתה מניקה יש לה לומר שלא תניק אלא בשכר. ומכל מקום תיקנו ז״ל שלא תטול אלא חצי ההנקה. ועוד ינתן לה במה ישכב הילד ובמה לכבס כסותו. ודוקא שחולקת עם היתומים שכתובתה למנהג הקהילות, אבל אם כתובתה כדין, שכרה מושלם (אברהם קורייאט, ׳ברית אבות׳, דף עח). המנהג בתפילאלת בה לא קיבלו את תקנות המגורשים – אלמנה מקבלת מהיורשים רק הוצאות הכלכלה והכסות לתינוק. אלמנה מניקה הניזונית מן היורשים מניקה חינם. ואפילו אם אינה ניזונית מהיורשים,

לא שמענו גם לא ראינו שהיו נותנים לה שכר הנקה מיוחד בשביל ההנקה, אלא נותנים לה דמי מזונות הולד, דהיינו בית דין שמין כמה צריך הוולד לענין כסות ומאכל ומשקה וכו׳ ונותנים לה היורשים מעות דמי כל הדברים האלה מדי חודש בחודשו(שלום אביחצירא, ׳מליץ טוב׳, אהע״ז, סי׳ צה).

החלטת מועצת הרבנים במרוקו על דמי הנקה מלאים לגרושה ולאלמנה

הרב דוד עובדיה מצפרו הביא הצעת החלטה למועצת הרבנים השנייה במרוקו בשנת תש״ט (1949), על תשלום מלא לאלמנה ולגרושה, בהסתמך על עמדתו של ר׳ פתחיה בירדוגו בתשובותיו ׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ פו. אשר לאלמנה הוא מסביר את ההצדקה למחצית דמי הנקה בכך, כי ידה היתה על העליונה בחלוקת נכסי הבעל שהוא מעל סכום כתובתה. לכן התקינו שתקבל רק מחצית התשלום. אבל עתה מאז שנתקבלה תקנת הבחירה והיא מקבלת ״רק הפחות שבסכומים״, מדוע ייגרע חלקה בדמי ההנקה ? חברי המועצה לא קיבלו את הצעתו בשלמות, ההחלטה היתה כי רק הגרושה תיטול שכר הנקתה במושלם (מ. עמאר, תש״ם, עמ^׳ 243-242; נזכר על ידי ר׳ יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, דף נה; חוות דעתו של ר׳ יהושע מאמאן, בהקשר לתקנה: ׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ יג).

דירוג התשלום למניקות לפי מצב כלכלי. במועצה השלישית שהתקיימה בשנת תש״י(1950) הוחלט על דירוג התשלום למניקות לפי שלוש דרגות של רמת חיים:

דל, בינוני ועשיר. וכן יפסקו על תשלום למינקת ״בעד חלבה ובעד טיפולה ביונק״ לפי השירותים דלקמן:

• מינקת שלמה בחלבה ליונק.
• מינקת בחלבה עם הסעדתו בדברים אחרים.
• אינה מניקה כלל, רק סועדת היונק בדברים הצריכים לו(מ. עמאר, תש״ם, עמ׳ 274).

אשה שהתעברה ללא נישואין תבעה מאבי התינוק דמי הנקה. מעשה בשנות ה־60 של המאה ה־20: אשה התעברה מפלוני, והוא הודה בפני בית הדין שהתינוק ממנו, והאשה מניקה אותו זה שנה ומטפלת בו. היא תבעה ממנו דמי הנקתו, טיפולו, כסותו, רופא ורפואות מיום לידתו עד עתה, ואילו הנתבע אמר, כי היות ולא תבעה אותו עד עתה הוא חשב ש״היא עושה הכל בתורת חסד, כי היא אמא שלו״.

ר׳ יהושע מאמאן פסק בשנת תשכ״ב (1962) כי היא תקבל על עצמה בחרם שלא טענה עליו שקר. והוא ישבע שהיא לא תבעה ממנו מאז יום לידתו ורק עתה, ואז הוא פטור מלשלם לה עבור העבר. ואם לא רצה להישבע, אזי חייב לשלם לה ההוצאות על פי שומת שני בקיאים שיעריכו את ההוצאות (׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ סא).

זונה שילדה תינוק – על האב לשלם דמי הנקה. בתשרי תרצ״ד (אוקטובר 1933) היה מעשה בזונה שילדה לאדם, והוא הודה כי התינוקת ממנו. בהיות התינוקת בת ג חודשים תבעה ממנו דמי הנקה, והאיש טען שאחיותיו יטפלו ויניקו אותה בחינם ״והיא טוענת שקשה עליה פרידתה וגם צער החלב וכו׳ ולכן תתן לה שכר הנקה והיא תניק אותו״, וכן חוששת שהאב או קרובותיו ירצחו את התינוקת.

ר׳ דוד צבאח ציטט את הדין בשו״ע אהע״ז סי׳: ״הבא על הפנויה וילדה ממנו אם הוא מודה שהולד ממנו חייב לזונו״. ההנקה היא בכלל מזונות. וזמן ההנקה יח חודשים לנקבה וכד חודשים לזכר. החכם הזכיר תקנה של שנת תי״א (1651) המחייבת הנקה לנקבה יח חודשים ולזכר עשרים חודשים. הוא התחשב בנימוקיה וכתב: ״כמעט יש סכנה בפרידת הבת מאמה כי בג׳ חודשים יכולה להכיר אותה ובפרט דאיכא [שיש] חששת רציחה… מציאות שכיחה בכל יום מפני הבושה״. לסיכום, החכם חייב את האב בשכר הנקה למשך יח חודשים (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, פו, דף מג ע״א־ע״ב).

אלמנה ילדה מחוץ לנישואין, ותביעתה לתשלום דמי הנקה לא נענתה,

כי הגבר הכחיש שהתינוק ממנו. על מקרה כזה דן ר׳ אליהו ילוז ״ותבעה ממנו דמי הנקה כיחש בה ונשבע להד״מ [לא היו דברים מעולם], ופטרוהו בית הדין״ (אליהו ילוו, ׳יש מאין׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ יט).

בזמן החדש היו מניקות מוסיפות ״אבק מקמח״ כפי שכתב ר׳ מכלוף אביחצירא (׳יפה שעה/ או״ח סי׳ מ).

לפי הדין מינקת שמת הולד ״מותרת בימי אבלה לילך למרחץ כדי שיתרככו דדיה״ (דוד מועטי, ׳אשר לדוד׳, יור״ד, דף יח ע״ב).

חלב של שדי האשה כאמצעי רפואי. ר׳ יהושע מונסונייגו מפאס כותב, כי ״מותר לחלוב מדדי האשה לחולה שאין בו סכנה לשתות לרפואה שיעור כגרוגרת. ואם לרפואת עין כשעור ההוצאה, ואם לתת על פדחתו לקרר הקדחת״.

בין העצות שהשיא ר׳ שלום הכהן מג׳רבה לאב, כי בעת העיבור והיניקה של בתו, שלא יגרום לה לכעוס, כי הדבר מזיק לה (׳ברכה ושלום׳, דף יב ע״א־ע״ב).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק

עמוד 141

12. 12. מותו של דוד יוסף!

ועכשיו אספר לכם מדוע התאחר טקס בר המצווה שלי. וזה מביא אותי אל דודי יוסף, אחי אמי.

אבל קודם עליי להתייחם לעניין השחפת, שהייתה לה אחיזה גדולה בעירנו בגלל הלחות הכבדה ששררה בה עקב קרבתנו לאוקיינוס. רבים מבני העיר לקו במחלה וביניהם דודי יוסף. הוא היה רק בן שלושים וחמש שנה במותו.

פטירתו בטרם עת של דודי האהוב, הייתה הגורם לכך שחגיגת הבר מצווה שלי התאחרה בכמה חודשים. תמיד תמהתי על עניין זה. איך אבי, איש שומר מצוות, חזן של בית כנסת, בנו של רב ראשי, הרשה לעצמו לדחות את עלייתי לתורה ואת הנחת התפילין שלי. ההסבר היחיד לכך הוא ההלם ־הצער העמוק שנפלו על משפחתנו עם מותו של דודי, שבעקבותיהם, ככל הנראה, אבד להוריי כושר המידתיות.

דודי יוסף היה מן הבחורים הזוהרים של מוגדור. הוא הצליח בעסקים ורוב המשפחות רצו בו כחתן. אך באחת מנסיעותיו הרבות לקזבלנקה העיר הגדולה, פגש את ז׳רמן, התאהב בה ונשא אותה לאישה לאכזבתן של בנות רבות ממוגדור. את ביתו קבע בקזבלנקה ונולדו לו שם שני בנים.

אם בכל העיר העריכו אותו ורצו בקרבתו, הרי במשפחתנו ובעיקר במשפחת אמי, משפחת קדוש, הוא היה נערץ ואהוב. הוא היה בן יחיד. אמנם נולדו לסבתי עוד שני בנים, אך אלו נפטרו בגיל צעיר. יוסף, בן יחיד בין שבע בנות, הפך למרכז המשפחה ומשך אליו את אהבת הוריו ואחיותיו.

דואני, אמו של יוסף, כלומר סבתי, לא יכלה לחיות הרחק ממנו. על כן לא נתנה מנוח לסבי עד שהם העתיקו את מגוריהם לקזבלנקה.

לנו, הילדים, לא היו ימים טובים יותר מאלו שבהם דוד יוסף היה בא לביקור במוגדור. אני זוכר עדיין את תווי פניו של הסבל שהיה נכנס לביתנו וארגז תה על כתפיו. ארגז התה שהיה משווק במוגדור היה מעין קובייה גדולה מדיקט דק, שכל אחת מצלעותיה כשישים סנטימטר. לוחות הקובייה היו מחוברים זה לזה ברצועת ניקל מהודקת לדיקט בניטים.

בהגיע הסבל עם ארגז התה על כתפיו, היינו מתאספים מסביב לדוד יוסף. הוא היה לוקח ״לום״ – מין מוט ברזל המשמש כמנוף – ופטיש, והיה מסיר את מכסה הקובייה. אז היה מתגלה לעינינו לא תה מיובא מסין הרחוקה, אלא אוסף של צעצועים אותם דחס הדוד אל תוך הארגז. או-אז היה מתחיל טקס שחזר על עצמו בכל ביקור. דוד יוסף היה שולף מהארגז משחק אחר משחק וקורא: אודט, מרגריט וכן הלאה, כל שמות ילדי המשפחה.

הוא לא היה שוכח את הבנות הנספחות שהתחנכו בביתנו.

אוזנו של דוד יוסף הייתה כרויה לרצונותינו. הוא התעניין בכל אחד מאתנו וידע או ניחש מה יסב לו קורת רוח. על כן המתנות תמיד התאימו להפליא למאוויי מקבליהן.

בכל פעם שהתקיים הטקס הזה, קיוויתי בסתר לבי שכינור יישלף מתוך ארגז הפלאים. לצערי הרב הכינור לא נחשב כמשחק ולא נכלל בתכנית הרכישות של דוד יוסף – תקוותי נותרה תמיד בגדר חלום.

אלו היו הימים הטובים שלנו עם דודנו יוסף עד שבאו הימים הרעים.

בנו הקטן נפטר לפתע אחרי מחלה קצרה בגיל שנה וחצי. ז׳רמן שלא ידעה את נפשה מרוב צער, לקתה במחלה שנפוצה במרוקו אחרי מלחמת העולם השנייה, הלוא היא הטיפוייד. המחלה הזאת גרמה לחורים ובקעים במעיים, והרופאים ניסו להצילה, אבל למרבה הצער, האישה הצעירה מתה על שולחן הניתוחים.

דוד יוסף ששיכל תוך זמן קצר את אחד מבניו ואת אשתו, שקע במרה שחורה והיה לטרף למחלת השחפת.

בגלל מצבו הרפואי של יוסף, חמותו לקחה אליה את הבן הנותר, את מישל.

באותה תקופה, הוריי נעדרו זמן רב מהבית, כי נסעו לקזבלנקה ואנחנו הילדים, נשארנו תחת השגחתה של אחת הדודות. יצחק, דודי מצד אבי, גם הוא הגיח מזמן לזמן כדי לוודא שאנו מתנהגים כיאות.

בבתי הכנסת נשאו תפילות לרפואתו, אלא שמחלתו הייתה כבר בשלבים מתקדמים מאוד. ככל הנראה, במשך זמן רב לא גילה לאיש את עצם קיומה, אולי בגלל שהיה עסוק במחלת אשתו, כך שכאשר החל לקבל טיפולים, שתי ריאותיו כבר היו פגועות וכריתתה של אחת מהן כפי שהיה נהוג אז במקרים קיצוניים, אפילו לא נלקחה בחשבון.

מותו של דודי יוסף, שבא אחרי מותם של אשתו ובנו, התקבל כטרגדיה גדולה במשפחה. אמי ואחיותיה ביקשו ללבוש שחורים, אבל אבי התנגד בתוקף. ״זהו מעשה גויים!״ אמר, ״והרי כתוב במפורש: ׳לא תעשו כמעשיהם׳.״

הן אמנם לא לבשו שחורים, אך לבן לבש שחורים, ובמשך כמה שנים אמי ודודותיי לא חגגו את פורים, כי פטירת אחיהן חלה בעיצומו של החג.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה- מותו של דוד יוסף!

עמוד 33

בסוף הכנס, הזמין אותי הכרמלי לבוא למשרדו למחרת. כשבאתי אליו סיפר שיש אלפי עולים ממרוקו בירושלים והם רוצים שאסע לשם לארגן את כל הנוער שמסתובב ברחובות ב״נוער העובד״. ״תקים מועדונים ובתי ספר ערב כדי שנוער זה יתפתח וילמד״. הוא נתן לי מכתב המיועד למועצת פועלי ירושלים. הגעתי לירושלים למטרה זו. הוא הוסיף: ״ניסינו עד עכשיו לעשות עבודה זו על ידי שליחים מהקיבוצים אבל הם לא הצליחו בזה, אולי אתה תצליח״. הכרמלי נתן לי כסף למלון ולהוצאות, וכך יצאתי לירושלים.

פניתי למחלקת התרבות במועצת הפועלים. הם שמחו לראות אותי ואיחלו לי הצלחה. ״הלוואי״, אמרו, ״שתצליח״. הסתובבתי בשכונות העולים שזה עתה הגיעו לארץ ודיברתי עם כמה משפחות שיש להן ילדים בגיל בית הספר. חקרתי ושאלתי — מה הם עושים. ״האמת״, אמרו לי, ״כלום!״ מתוך שיחה אתם נודע לי שבבא חכי, אחיו של בבא סאלי, נמצא שם, והוא ידבר בערב באספת עם. חשבתי שזו תהיה הזדמנות בלתי חוזרת להיעזר בו בשליחותי. מצאתי את המקום שבו התאכסן וביקשתי לשוחח אתו. הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות, כיאה לתלמיד חכם. הסברתי לו את מטרת בואי לירושלים ומה אני רוצה לעשות בשביל הנוער פה. הוא לא שאל דבר בענייני דת ומה תהיה מגמת החינוך לנוער זה. הוא רק עודד אותי והבטיח לעזור לי. בערב התקיימה אספה גדולה בבית הכנסת בבקעה, ובבא חכי התקבל בהתלהבות גדולה. הוא היה נערץ על ידי יוצאי מרוקו והילת אחיו ובני משפחתו נישאה בכבוד ובחיבה גדולה בכל קהילות מרוקו. הוא דיבר לעולים אלה באהבה ובחיבה ועודד אותם בקליטתם בארץ להמשיך את המורשת של יהדות מרוקו, לשמור על היהדות ולקרב את הנוער ללימוד וליצירה. הוא הציג אותי ואמר להורים שאני כאן כדי לעזור להם, ושיתמכו בפעילותי.

דיברתי אחריו והסברתי את מטרת בואי לירושלים, הלוא היא לארגן את הנוער במסגרות מקצועיות וחינוכיות, לטובת הנערים המשוטטים ברחובות ללא מעש וללא פעילות חיובית לעתידם. ההורים הבינו את חשיבות הדבר והבטיחו לשלוח את ילדיהם כדי לארגן אותם בפעילות חינוכית. הסתובבתי בשכונות בקעה, המושבה הגרמנית וקטמון ומצאתי מועדוני ספורט עזובים, עם הציוד שלהם. במושבה הגרמנית מצאתי מועדון טניס עם מגרש טניס, ועם כל הציוד בפנים. היה זה המועדון הראשון שלי, ושם התחלנו באספה שלנו. מאוחר יותר מצאתי מועדונים אחרים בבקעה ובקטמון וגם אותם לקחתי. בבניין בית ספר עזוב בבקעה, הקמנו בית ספר ערב. לימים, היה זה בית ספר הממלכתי ״גאולה״.

כעת עליי למצוא מקום בשבילי. מצאתי כמה בתים עזובים, ביניהם בניין בן שתי קומות ליד אימק״א. לקחתי את הקומה השנייה וריהטתי אותה ברהיטים שמצאתי בבתים עזובים בסביבה. לימים זה הפך לקומונה של מדריכי הנוער העובד שבאו מהקיבוצים.

על עבודתי זו פרסמתי מאמר בעיתון ״הנוער העובד״• התחלנו בפעילות ארגונית ענפה ויצרנו קשרים עם סניפים אחרים בארץ. התחלתי לארגן טיולים, ביקורים והשתתפות בכנסים ארציים בתל-אביב. הייתה התלהבות גדולה. לאחר הצלחתי, התחילו לבוא מדריכים אחרים מתנועות פוליטיות כדי לארגן נוער במסגרת מפלגתית. לא הרשיתי שטיפת מוח פוליטית לנוער הזה, אלא דאגתי שילמדו, יעבדו ויתאקלמו בארץ. בין המדריכים האחרים התחילה תחרות פרועה, באשר למי ימשוך יותר נוער לתנועה שלו וכך החלו להטיף את התורה הסוציאליסטית שלהם ולבטל את התנועות האחרות. בעצם כך יצרו בלבול בין הנוער שלא הבין בכלל בתנועות הפוליטיות. ואולם אני המשכתי להעניק להם חינוך כללי, כולל הסבר על התנועות השונות הפועלות בארץ, בלי לבלבל אותם בסבך האידיאולוגיות השונות. היה לי חשוב שילמדו בערב בבית הספר שהקמתי את ידיעת הארץ, היסטוריה של התנועה הציונית והיסטוריה יהודית. כל זה היה חדש בשבילם והיה צורך ללכת צעד צעד. המדריכים האחרים לא הבינו זאת ולכן נכשלו. מזכירות המפלגה המליצה שאשתתף במחזור ראשון בסמינר למדריכי נוער שיתקיים בבית ברל. מדריך אחר מילא את מקומי ויצאתי לסמינר לשלושה חודשים.

התחלנו את הלימודים בחולון ואחר כך עברנו לבית ברל בצופית. רוב המשתתפים היו מהקיבוצים ומעט מהמושבים. הלימודים ארכו שלושה חודשים, בנושאים שונים ומגוונים. באחת הכנסים דיבר המרצה לספרות על חיים הזז ועל ספרו ״היושבת בגנים״ – המגולל את חיי התימנים. המרצה ביקש שיביאו לו תנ״ך, ואולם בסמינר לא נמצא תנ״ך. שאלתי את המרצה: ״מה אתה רוצה מהתנ״ך, אולי אני יכול לעזור?״ והוא ענה שהוא מחפש מהיכן לקוח הנושא של הספר. עניתי: ״אני יודע מאיפה ואני יכול לצטט״. ציטטתי את הקטע משיר השירים ואמרתי לו שאני יודע את כל הספר הזה בעל פה. הוא ממש התפלא, פנה לחניכים ואמר להם: ״אתם רואים! לזה קוראים תרבות עברית״.

אני הייתי העולה החדש היחיד. אצל חברי הקיבוצים התנ״ך לא תפס מקום. מהצעירים האלה קיוויתי ליותר פתיחות ויחס חברי. סוציאליסטים, לא? אבל הם היו מתנשאים ויהירים. לא הייתה להם לא קרבה ולא ידידות. לא שלא דיברנו, אלא שהם שמרו על מרחק רגשי. אני לא יודע אם זו טיפשות, ביישנות או סתם זלזול בעולה החדש. הם ידעו שאין לי אף אחד בארץ ובזמן שהם הולכים הביתה בסוף השבוע אני נשאר לבד. קיוויתי שמישהו יזמין אותי לבקר בקיבוץ או במושב שלו. ואולם לא קיבלתי הזמנה כזו מעולם. בזמן שהייתי בסמינר הייתי הולך לצופית ברגל, מרחק ניכר בחום הקיץ, כדי ללמוד נגינה בפסנתר. הייתי הולך יום יום בשעות הצהריים, למורה שלימדה בביתה. לאחר השיעור הייתי מתאמן בספרייה של בית ברל או בחדר אוכל שהיה בו פסנתר. גיליתי לא מזמן מוזיקה קלאסית שעוררה בי רגש עמוק וסיפוק נפשי עילאי. תמיד הערכתי כל דבר יפה. אם זה בניין יפה, עץ גדול עתיק והדור או גשר מרשים.

כל יצירה אנושית עוררה בי הערכה והתפעלות. כל תופעה טבעית ריגשה אותי, אפילו פעולה טבעית שחוזרת על עצמה יום יום, כמו שקיעת החמה. כל יום זו שוקעת בצבעים ובציורים שונים, במשחק צללים וצבעים עם העננים. זה מוכיח כמה אנחנו חלק מהטבע המקסים אותנו ברב גוניותו ובהפתעתו. לאחרונה גיליתי במוזיקה הקלאסית עולם של חוויות נפשיות חדש שדיבר אליי בצורה עמוקה ועורר בי סיפוק נפשי ורגשי עצום. עולם של צלילים עדינים ומהנים שהיה זר לי עד כה. התחלתי להקדיש שעות של הקשבה בריכוז, וקראתי על חייהם של המלחינים השונים שמצאתי בהם עניין רב. הייתי ממש נלהב ללמוד ולהבין כל דבר חדש שגיליתי, וכך הרחבתי את ידיעותיי יותר ויותר בנושאים שונים. תמיד נמשכתי לפיוטים שלנו שאהבתי מאוד, ושרתי ברגש. שרנו אותם במנגינות נעימות לאוזן וגם המילים היו נשגבות, דיברו אל לבי ונגעו בנשמתי. היו אלו מילים על אהבת עם ישראל ועל אהבת ארץ ישראל. באחד הימים התיישבתי בחוץ לעת ערב ובהיתי בשקיעת החמה. זהו הזמן ביום אותו אני אוהב, ובו אני מרגיש התייחדות עם הטבע שמביא לי השראה ומצב רוח מרומם של הרהורים ומחשבות. הנאה מעולמנו הנפלא שבו מהדהדת בכל יופייה שירת הציפורים שמתגברת עם השקיעה עד שהכל נודם כליל עם רדת הלילה. הפרדסים סביב נדפו ריח ניחוח של פרחי הדר ובישמו את הסביבה. לפתע הרגשתי מישהו מתקרב בצעדים חרישיים על הדשא. אותו אדם התקרב אליי והתיישב על ידי. היה זה בחור מהמושב שפניו שזופים מלהט השמש של עבודה בשדות. צעיר חביב ועד כה מרוחק כמו כולם. הוא התעניין מהיכן באתי ואיך זה שאני יודע כל כך טוב את התנ״ך ואת העברית השגורה בפי. הוא התרשם בהרצאה שבה ציטטתי ישר מהתנ״ך ובעל פה. עניתי על שאלותיו ושמחתי שסוף סוף הוסרה המחיצה ואפשר להתחבר למישהו. הוא סיפר לי על משפחתו בבאר טוביה והזמין אותי לנסוע אתו לשבת אצלם. שמחתי מאוד וקיבלתי בתודה את הזמנתו. שאלתי אותו מדוע יתר החבר׳ה מרוחקים ועומדים מן הצד, והוא הסביר שרוב בני הנוער מהקיבוצים לא אוהבים את יהודי הגולה ולא את העבר הגלותי. הם חושבים שיהודי הגולה כפופי גב וקומה. ״הם חושבים שאתה כעולה חדש גלותי – אין לך מה לתרום לתרבות החדשה של בעלי הבלורית זקופי הקומה. הם גם חושבים משום מה, שעולה חדש הוא חסר השכלה ולא יוצלח. לכן הם מופתעים מטיפוס כמוך. הם לא יודעים שבאת מבית מבוסס ושעזבת סמינר למורים. הם חושבים עליך משל באת מארץ מפגרת ופראית״.

״אבל עד כדי שנאה וזרות?״

״זאת סתם טיפשות, אל תיקח ללב. הם פשוט לא יכולים לסבול עולה חדש שיודע משהו יותר טוב מהם״.

־ ״באמת? הנה מה שמדאיג אותי. מה יהיה העתיד של העם הזה שבונה את המדינה? תושבי הארץ הם מיעוט ולא יכולים לבנות את המדינה לבד. הם צריכים כל העזרה דווקא מאלה שבאים מקרוב ונראה שאינם אוהבים. רק יחד נוכל לבנות משהו טוב, אבל במחיצות זרות ושנאה בינינו לא נצליח. אספר לך סיפור על קמצא ובר קמצא שבגללם חרבה ירושלים. היה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא. האיש הזה ערך סעודה וביקש מהשמש שלו שילך להזמין את קמצא לסעודה זו. השמש טעה והזמין לסעודה דווקא את בר קמצא השנוא על בעל הבית. כשבעל הבית ראה אותו, התנפל עליו וצעק: ׳מה אתה עושה כאן?׳. בר קמצא ענה: ׳הואיל ואני כבר כאן הנח לי, ואשלם לך דמי הסעודה׳. ואולם בעל הבית לא רצה לשמוע. אמר לו: ׳אני אשלם בשביל כל הסעודה׳. בעל הבית לא רצה וגירש אותו בבושת פנים מביתו. בר-קמצא כעס על החכמים שישבו שם, ראו איך בעל הבית מבזה אותו ולא הטיפו לו מוסר על התנהגותו, ואמר: ׳אלך ואלשין על כולם לקיסר׳. הלך וסיפר לקיסר שהיהודים מרדו בו. על שנאת חינם חרב בית שני ואני מפחד שאנחנו חוזרים על אותה הטעות״.

״לא״, אמר אורי, ״אל תדאג. זה יסתדר. הם יתבגרו ויבינו בסוף״.

״אני מקווה. תראה! אפילו במקור עשרת השבטים שייסדו את עם ישראל – יש ביניהם בני השפחות בלהה חלפה שנתקבלו כמו יתר הילידים. אנחנו מתחדשים כעם ונצליח לעבור את זה בהצלחה רק באיחוד כל הכוחות של הוותיקים ושל החדשים״.

שמחתי על כך שהיה חבר אחד איתו אפשר היה לקשור קשרי ידידות. הסמינר היה מעניין מאוד והייתי מלא תודה והערכה למפלגה ששלחה אותי. למדתי דברים רבים ומעניינים בתחום תנועת העבודה והזרמים השונים של הסוציאליזם הכללי והציוני. זה פתח לי צוהר ללימודים חדשים שאעמיק בהם בעצמי על ידי קריאה ועיון בספרים. זו דרכי בלימודים. אני לא מרפה מהנושא עד שאני מתמצא בו טוב מאוד. סקרנותי התרבותית חיה ובועטת כל חיי. שמחתי לבלות סוף שבוע עם משפחתו של אורי. אנשים טובים שעמלו קשה לבנות את המשק שלהם שהוא עכשיו מבוסס, וגם הילדים הגדולים עובדים בו. סיפרתי להורים של אורי על החיים במרוקו ועל מה שסבלנו מהערבים עוד לפני בוא הצרפתים. על ההתעללויות האכזריות והסבל רק בגלל היותנו יהודים.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

283

פרק י"א: חברה חדשה ואגודת “המגן”    

מ. שיינקין ויסוד החברה החדשה * חברה חדשה ורעיון האוניברסיטה * קנית “תל-שמם” ו“ג’דה” * חברת הכשרת הישוב * הוצאת דבה * דברי דיזנגוף אלי * נ. סוקולוב ול. מוצקין השופטים * תוצאות הקניה * פרוק החברה החדשה * שטנת העתונות הערבית הנוצרית על הישוב היהודי * אגודת “המגן” * מטרת ותפקיד האגודה * חפיז-בק-סעיד * ראשי “אילה-מרכזיה” מסוריה * בקורם באגודתנו * גזר-דינם לתליה בתור בוגדי המולדת * מות חפיז-בק-סעיד במאסר *

בשנת 1913 ארגן המנוח שיינקין חברת מניות בכדי לקנות אדמה בסביבות תל-אביב ולמכרה בתנאים נוחים במטרה לפתח את הישוב. כארבעים איש נספחו לחברה זאת ובחרו בועד פועל, שגם לי היה הכבוד להמנות בו בתור חבר. החברה הזאת נקראה “חברה חדשה”. תנאי החברה היו, שכל מניה היא בת שלשת אלפים פרנק: אלף במזומן, אלף בשטר לשנה ואלף בשטר לשנתים. עד 1914 קנתה החברה ששה כרמים ושטחי אדמה אחרים בסביבות תל-אביב. היא מצאה לפניה כר נרחב לעבודה והוכרחה לפתוח משרד מיוחד ולהגדיל בו את מספר העובדים. עלי העמיס הועד את ענין הקניות ואני הייתי האחראי עליהן. כי בהיותי יליד הארץ ובקי בשפתה, ידעתי למצוא דרך נוחה כיצד להגשים קניות גדולות בתנאים משביעי רצון. השתדלתי לדקדק היטב בטיב האדמה, בהצעת התנאים ובכתיבת החוזים עם הערביים ונהגתי בכל אלה זהירות רבה. חברי בעבודה היו: לב, אבוהב, שיינקין וגולדפרב ששבקו חיים לכל חי ויבדלו לחיים ה"ה: אשכנזי, וחייט.

בהמשך עבודתנו החשובה הזאת, הוכנה הצעה על ידי המנוח שיינקין לרכוש שטח אדמה גדול בירושלים בסביבות הר הבית כדי להפריש ממנו מגרש מתאים לבנין המכללה העברית והשאר לחלק למגרשים ולמכרם פי עשרה מהמחיר שקנינו ולהקדיש את הריוח לבנין האוניברסיטה. בהיותנו בטוחים שכל יהודי יחפוץ לרכוש לו מגרש בסביבת הר הבית ואפילו במחיר יקר בהתחשב עם המטרה הנעלה שלה מוקדש הכסף. נסענו לירושלים בקרנו את הקרקעות השונים בסביבת הר הבית ואחרי שראינום, פנינו להא' הנכבד מלכיאל מני, התיעצנו עמו על דבר הקניה ובקשנו מאתו לקבל על עצמו את הגשמת הקניה הזאת. הא' מני הסכים וכעבור שבועות אחדים שלח לנו תכנית מפורטת של כמה נחלאות מסביב להר הבית בצרוף מחירים. הודענו לו שהוא יכול להתקשר בשמנו על פי התנאים שקבענו לו. ואמנם הא' מני הוציא לפועל את הקניה המקווה ולשמחתנו ואשרנו לא היה גבול. ראינו בחזון רוחנו כיצד בנין האוניברסיטה בנוי לתלפיות מסביב להר הבית ואלפי צעירים עולים מכל קצוי תבל לשמוע תורה בשפתנו אנו, ויעוד הנבואי “כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים” התגשם כאילו לעינינו.

באותם הימים קבלנו מכתב מד“ר רופין וד”ר טהון חברי המשרד הציוני לבוא למשרדם. כשבאנו הודיעו לנו האדונים הנ"ל כי בקשתם מאתנו היא שבהיות והם שמעו על דבר הרעיון הנעלה שאנו אומרים להגשימו בקרוב ובהתחשב שהוא נוגע לכלל ישראל ואינו יכול להיות שיך לפרטים עלינו למסור למשרד הציוני שהוא בא כח הציונים את המגרשים וכל הדוקומנטים והפרטיכלים השיכים להגשמת רעיון זה, והם עצמם יטפלו בשאלה חשובה זו ויחזירו לנו את הכסף שהשקענו בהוספת ריוח. בשמחה רבה מסרנו את הכל לידי המשרד הציוני, גם כתבנו להא' מלכיאל מני שמעתה ולהבא עליו לבוא בדברים עם האדונים רופין וטהון, אך לא הסכמנו לקבל כל ריוח. ואחרי חדשיים קבלנו חזרה את כספנו. מה שנעשה בבנין האוניבסיטה עד היום הזה ידוע לכל הקהל.

עברו כבר כשבע עשרה שנה ואין מעלה על הזכרון מי היה הראשון שהגה ברעיון הקדוש הזה ומי הם האנשים שטפלו במסירות-נפש בהוצאתו לפועל – הלא הם חברי “חברה חדשה” שטפלו ברכישת מגרשים לשם הגשמת בנין המכללה על יסוד בסיס איתן.

באותם הימים פנתה אלינו אגודת המתנחלים בבקשה לקנות עבורה אדמת-שדה בעמק יזרעאל. ממנה נודע לנו שישנה הזדמנות לקנות את הכפרים: “תל-שמם” ו“ג’דה” השייכים למשפחה נוצרית. נסענו אל המקום וערכנו חקירה ודרישה ונתברר לנו, שרצון המשפחה הוא למכור את שני הכפרים בבת אחת ובהיות ויד האגודה הנ“ל אינה משגת לרכוש את הכפרים על חשבונה היא, הסכמנו לקנות את שני הכפרים המכילים 16 אלף דונם ולהשאיר שליש לאגודת המתנחלים. ובעוד אנו מטפלים בקניה חשובה זאת, אחרי שתרנו כמה פעמים את האדמה, התחקינו על טיב השכנים וכו' קבלנו מכתב מהמשרד הציוני חתום על ידי ד”ר רופין וד“ר טהון לבל נקנה את הכפרים האלה בהתחשב עם זה שהם מטפלים בקניה זו זמן רב. מבלי להכנס אפילו בוכוחים בדבר זה עם המשרד הציוני מסרנו את המצב כהויתו לאגודת המתנחלים וזו האחרונה פנתה בעצמה למשרד הנ”ל ובקשה מאתו לרכוש עבורה את הקניה הזאת. הועד הבטיח למלא את בקשתם.

כעבור חדשים אחדים וההבטחה לא נתמלאה פנתה שוב אגודת המתנחלים למשרד הציוני בבקשה למלא את התחיבותו וקבלה תשובה שלילית מהכשרת-הישוב בהודיעם שהם מסתלקים מקניה זאת. אז פנתה האגודה שוב אלינו שנטפל בקניה זאת. כתבנו להכשרת-הישוב ובקשנו מאתה להתענין בבקשת אגודת המתנחלים ולטפל בקנית הכפרים הנ“ל או להרשות לנו להוציא לפועל את הקניה הזאת. תשובת “הכשרת-הישוב” היתה שהיא מתירה לנו לעסוק בקניה זאת היות והם מותרים על הקשר שבינם לבני המקום מלפני שנה. בהתאם לרשיון זה נסענו שוב לחיפה ולבירות ונהלנו מו”מ בדבר קנית הכפרים. שנוי יסודי הכנסתי בחוזה שנעשה בין הא' חנקין ב“כ הכשרת-הישוב והא' אבילה סגן הקונסול האנגלי בחיפה המתווך בקניה זאת, אשר הופר ע”י הא' חנקין בזה שלא הכניס כל תשלום ואבד את תקפו. כמעט כל סעיפי החוזה קבלו צורה אחרת: במקום 52 פרנק הדונם כרשום בחוזה חנקין דרשתי שיהיה כתוב 45 פרנק.

במקום שהערכת הבנינים ועצי הזית תעשה ע“י מומחים סתם, דרשתי שההערכה תעשה ע”י מנהל אפ“ק בחיפה הא' קיזרמן, כמו כן דרשתי שהוצאות התווך אמנם תהיינה חלות על הקונים אבל בשעורים לא לשלש שנים אלא לחמש שנים ובתנאי שהקושן ינתן מיד ויהיה ממושכן ע”ש יהודי שאנו נקבע בשמו. בחוזה חנקין היה רשום שעל הבעלים לעזור לקונה לפנות את המקום מהפלחים הדרים עליו ואני דרשתי שמיד אחרי חתימת החוזה יתפנה חצי השטח מאדמה קנויה מהפלחים וחצי השני כעבור שנה. שנויים אלה שנתהוו על ידי, נתנו את היכולת לגמור את הקניה בכי טוב. בהיותי בבירות בגלל החוזה קבלתי פתאום טלגרמה לחזור מיד לתל-אביב. הודעתי לבעלי האדמה כי עלי לחזור לביתי ובקשתי מהם לשמור על תנאי החוזה, בבואי לתל-אביב למשרדנו נודע לי שאתמול התקימה אספה מטעם הכשרת הישוב ובה הוציאו דבה שהאדמה נגועה במלריה ומלאה בצות וכי “חברה חדשה” מוליכה שולל את אנשי קבוצת המתנחלים.

ובאספה הוחלט שאם אגודת “חברה חדשה” תקנה את האדמה תפנה האספה לדעת הקהל בכרוזים וע“י העתונות. מפני כך נאלצו לשלוח לי טלגרמה שאחזור מיד. אחרי שמעי ידיעה זאת, נודע לי גם כן שמר דיזנגוף הנהו חולה ואמש שאל עלי ואמרו לו שאני בבירות, וסרתי מיד לבית הא' דיזנגוף. אחרי שדרשתי בשלומו התחיל הוא להתלונן עלי כיצד נספחתי ל”חברה חדשה" ועושה איתם מעשים שאינם הגונים, ומכיון ששמי הוא מכובד בעיר הוא מיעץ לי לצאת מהחברה ולחדול מקניה זו, היות והאדמה היא מלאה בצות ואינה שוה את המחיר שהשתוינו בו עם המוכרים. וצר להכניס את המתנחלים לבצה זאת בגלל אי אילו פרוטות ש“חברה חדשה” עלולה להרויח. שמעתי בתשומת לב את דברי הא' דיזנגוף שמהם הוברר למדי, עד כמה הספיקה הכשרת הישוב להתנגד ל“חברה החדשה” בפני דעת הקהל. הסברתי להא' דיזנגוף את כל מהלך הענין ועיניו נפקחו להבין את המצב כהויתו. הוא שלח לקרוא מיד את המנוח בצלאל יפה ובנוכחותי מסר לו את כל פרטי דברי אודות המחיר, תנאי החוזה וכל ההפרשים שישנם בין חוזה חנקין והחוזה שנערך על ידי וכמו כן ע"ד הרשיון בכתב מ”הכשרת הישוב" ושניהם השתוממו מאד על התכסיסים שאחזה בהם הכשרת הישוב שאינם לפי כבודה. באותו יום הייתי בועד תל-אביב ונודע לי שמנהיגינו ה"ה סוקולוב ומוצקין באו לתל-אביב כדי לתווך בין שני מוסדות לאומיים חשובים ומיד פניתי בהצעה להנהלת “חברה חדשה” שתכתוב מכתב להא' סוקולוב ותבקש ממנו להתערב בדבר הסכסוך שבינינו ובין “הכשרת הישוב”.

במכתב שנשלח צוין שבמקרה והא' סוקולוב לא יסכים להענות לבקשתנו, כל האחריות על המצב תפול עליו. באותו היום בשעה שמונה בערב הוזמנו ע"י הא' סוקולוב למשרד הכשרת הישוב. בשעה המיועדת באנו בצרוף כל הדוקומנטים שהיו בידינו בדבר הקניה, חליפת המכתבים שבינינו ובין הכשרת הישוב, העתק החוזה של חנקין והעתקה מהחוזה החדש שנעשה על ידינו.

מטעם “חברה חדשה” באנו: המנוח שיינקין, אבוהב ואנכי, ומטעם “הכשרת הישוב” ד“ר רופין ד”ר טהון וחנקין. מצדנו טענתי אני שהיה ברור לי כל הענין. עיקר דרישתי היתה ואזהרתי להשופטים לפני שיוציאו את פסק דינם: היות והכשרת הישוב הוציאה דבה על טיב האדמה העומדת להקנות אין “חברה חדשה” יכולה לקנות בעצמה אלא בשותפות עם “הכשרת הישוב” מפני שהדבר שהיא הוציאה גרמה אחרי כל הכספים שהשקענו למחסור בקונים, באותו זמן שאנו עומדים לגמור כמה קניות אחרות בעיר גופא. רק ע“י פקודת המנהיגים לקנות בשותפות את האדמה יחלש הרושם שעשתה על הקהל האספה שנערכה מטעם “הכשרת הישוב” והוא יבין שזו האחרונה לא חפצה להסכים שהאדמה תקנה רק ע”י “חברה חדשה”. הוספתי לנמק את דברי והוכחתי בעליל כי גם המנהיגים אחרי שיעברו על התעודות שבידינו והרשיון שנתן לנו מ“הכשרת הישוב” ימצאו כמה צדקנו במעשינו. גם המנוח שיינקין בדבריו הסביר את המצב. מצד “הכשרת הישוב” דבר בראשונה ד“ר רופין ואחריו המשיך הא' חנקין, שלו היה נהיר הענין יותר מחבריו. אחרי שנשמעו הטענות משני הצדדים פנה הא' מוצקין לד”ר רופין והוכיח לו שאחרי ש“הכשרת הישוב” הרשתה ל“חברה חדשה” לקנות את הכפרים תל-שמם וג’ידה, לא היתה כל רשות לסדר אספה מזיקה לקניה זאת. שנית, החוזה של חנקין נעשה בין “הכשרת הישוב” ובין הסרסור, בעוד שהחוזה של “חברה חדשה” נעשה בינה ובין הבעלים עצמם. שלישית, ישנם הפרשים עצומים בכל סעיפי החוזה כפי שהוכנסו ע“י “חברה חדשה” העושים את תנאיו נוחים יותר. כרבע שעה הוכרזה הפסקה והמנהיגים התיעצו ביניהם ולבסוף נכנסו. והמנהיגים פנו אלינו ואמרו: אתם חברי “חברה חדשה” רשאים לשוב ולגמור את הקניה כפי שהתחלתם. פניתי להמנהיגים וחזרתי והסברתי להם שאחרי הוצאת הדבה אין ביכולתה של “חברה חדשה” בעצמה לקנות את האדמה הזאת והמנהיגים צוו לקנות את האדמה יחדו. והד”ר טהון הזמין אותי לבוא למחרתו למשרד של הכשרת הישוב לשם בירור המצב כדי שאוכל לחזור לבירות ולגמור את הקניה. למחרתו סרתי למשרד הד“ר רופין והנה הוא מציע לי שאסע ואגמור את הקניה הזאת, אולם אני סרבתי ודרשתי שהשותפות תעשה רק בשם “חברה חדשה” וכך היה. סדרתי חוזה על פי התנאים הידועים וקניתי את הכפרים. אבל הכסף לא נתן לנו מ”הכשרת הישוב" כי אם מ“חברה חדשה” ואגודת המתנחלים, ששלמו דמי קדימה שלשת אלפים נפוליון. אחר כך נסעתי עם המנוח שיינקין לגמור הקניה ובדרך שוחחנו והיינו שבעי-רצון מהצלחת הקניה ושבנו בשלום ובשמחה לתל-אביב.

שמועות מזעזעות החלו לעבור בקרב הישוב על דבר הכרזת מלחמה עולמית. דכאון ויאוש תקפו את כולם, שרשומם נכר היטב גם על התנועה היום יומית. חדלו לחשוב על דבר עסקים, פתוח המסחר, קניות חדשות מכירות וכו'. שיחת היום והלילה היתה רק המלחמה, ברם, על דבר ימי המלחמה עצמה אכתוב בפרקים הבאים, בחלק השני. רצוני להמשיך פה ולכתוב ולגמור על דבר תוצאות הקניה של הכפרים הנ"ל.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק י"א: חברה חדשה ואגודת “המגן

ההילולא

התמונה מתארת את ההילולא של הצדיק ר׳ יעקב אבו־חצירא זצ״ל. במרכז התמונה — לימוד הזוהר ע״י הבבא־סאלי וחסידיו. משמאל — אנשים נוהרים לכניסה למבנה שעל הקבר; מוכרים הנר הראשון ובקבוק השמן הראשון; בתוך מבנה הקבר — קהל המאמינים קוראים תהילים — אוהלים של ״עולי הרגל״ שבאו ממרחקים להילולא.

הילולא. בספר הזוהר ובספרי הקהילה והחסידות, קוראים ליום הזיכרון לפטירת צדיק — הילולא,

כי נשמתו שמחה ונכנסת לפני ה׳ ככלה לחופתה. מסופר בזוהר, כי כשנפטר רבי שמעון בר־יוחאי, שמעו קול: (עלו ואתן והתכנשו להילולא דרבי שמעון)עלו ובואו והתכנסו להילולא של רבי שמעון). ומכאן נקראת החגיגה על קברו של רבי שמעון במירון בל״ג בעומר בשם ״הילולא״. כך קוראים גם ליום הזיכרון של צדיקים אחרים, שחסידים ויראים חוגגים באורים ובשמחה, באמירת דברי תורה ובסיפורי צדיקים: הקדוש ברוך הוא גוזר והצדיק מבטל( הצדיק גוזר והקב״ה מקיים. הצדיק גם מרפא חולים, מחולל ניסים, רואה עתידות וכיו״ב.

בערי מרוקו היה מספר רב של קברי צדיקים. רובם היו רבנים־שד״רים(שליחים מארץ ישראל שבאו לאסוף תרומות ליישוב הישן ולקופת רבי מאיר בעל הנס), שנפטרו במרוקו והקהילה הקימה ציון לזכרם, ולכל צדיק התקיימה הילולא ביום הסתלקותו.

אחד הצדיקים המפורסמים ביותר, יליד ארפוד שבמרוקו, הוא הצדיק רבי יעקב אבו־חצירא זצ״ל. אמנם הוא טמון בדמנהור שבמצרים(נפטר בדרכו לארץ), אבל יהודי מרוקו קיימו את ההילולא שלו בערי מרוקו בכ' בטבת מדי שנה.

במסורת ישראל ידועים קברים רבים של קדושים (מלבד קברי האבות והאמהות), שנהגו לעלות אליהם בימים מסויימים ולהשתטח שם בתפילה ובתחנונים; כמו כן נהגו להדליק בכל ערב שבת ויום טוב נרות לזכר הצדיקים והקדושים.

לקברי הקדושים ולעלייה לרגל אליהם נודעת חשיבות רבה בפולקלור של יהודי מרוקו. הזיקה לקדוש אינה מתחילה או מסתיימת בביקור, אלא נמשכת כל ימות השנה. היהודי המרוקאי נשבע בקדוש ומנשק את ידו הוא כל פעם שמזכירים את הקדוש.

רבים מחכמי ישראל התנגדו לפולחן על הקברות, מעין זה שעושים הערבים על קבר משה המדומה וכו'.

שחיטת בהמות ליד הקבר. אחד הטקסים החשובים הוא שחיטת בהמות(פרות וכבשים)

ליד הקבר. יש המביאים את הבהמה עמם ויש הקונים אותה בכפר שליד הקבר. המוסלמים, שהכירו היטב את מנהגי היהודים, היו מרכזים את בהמותיהם בקירבת מקום סמוך ליום ההילולא.

שרשים-יהדות ומסורת-משה גבאי–ההילולא

LA HILOULA

Le tableau représente la Hiloula de Rabbi Ya’acob Abéhséra. Au centre — étude du Zohar par le rabbin Baba Salé et ses disciples. A gauche — la foule se presse à l’entrée de la coupole qui recouvre le tombeau; vente du premier cierge et de la première bouteille d’huile; à l’intérieur du mausolée — les fidèles récitent les Psaumes. A l’arrière-fond les tentes des pèlerins venus de loin pour fêter la Hiloula.

Dans le livre du Zohar et chez les Hassldim le jour-anniversaire de la mort des saints est appelé Hiloula car la mort d'un saint n'est pas un événement triste, au contraire elle le rapproche de Dieu comme une mariée sous le dai. Le Zohar rapporte qu'au moment de la mort de Rabbi Shlm'on on entendit une voix disant: "venez et rassemblez-vous pour la Hiloula de Rabbi Shim'on". Depuis le pèlerinage sur sa tombe à Méron le 33ème jour du'Omer (Lag Ba'omer) porte le nom de "Hiloula". Le nom a été ensuite étendu au jour-anniversaire de la mort des autres saints, fêté dans la joie, la lecture de la Torah et en racontant les prodiges du saint: Dieu condamne et le saint annule la sentence, le saint statue et Dieu exécute, le saint guérit les malades, voit l'avenir, fait des miracles etc …

Grand est le nombre de saints au Maroc, les plus connus étaient les émissaires venus d'Eretz Israël et qui avalent trouvé leur mort au Maroc alors qu'ils étaient venus recueillir des fonds pour les Yéchivot de la Terre Sainte.

Un des plus grands saints de l'histoire des Juifs du Maroc est Rabbi Ya'acob Abéhséra, né à Erfoud dans le Tafllalet et mort à Damenhour en Egypte alors qu'il était en route pour Jérusalem. Sa Hiloula tombe le 20 du mois de Tébet chaque année,

Dans la tradition juive il y a un grand nombre de saints sur les tombes desquels on se prosternait (en plus des Patriarches) un jour l'an en récitant poèmes et prières. Le vendredi avant l'entrée du chabbat on allumait des mèches à leur mémoire.

La Hiloula est un élément central dans le folklore des Juifs du Maroc. En plus de cette visite de la Hiloula, le saint était invoqué tous les jours de l'année. Les Juifs du Maroc appellent leur Intercession, jurent par leurs noms en embrassant la main chaque fois qu'ils évoquent leurs noms.

Nombre de rabbins se sont toujours opposés à ce culte des saints copié des Musulmans.

ABBATAGE DANIMAUX. Typiques cérémonies de la Hiloula est le sacrifice d'animaux (boeufs ou moutons) près du tombeau du saint. L'animal était le plus souvent acheté dans le village voisin ou apporté de sa ville ou village d'origine. Les Musulmans, bien au fait des coutumes des Juifs, se préparaient à cet effet dès I' approche de la Hiloula.

THE HILULLA

The painting describes the Hilulla of the Saintly Rav Yaakov Abu-Hazera, of blessed memory. In the center — study of the Zohar by the Baba-Sali and his hassidim. On the left — people are rushing towards the entrance of the tomb; the first candle and the first bottle of oil are sold; within the mausoleum the crowd of believers read Psalms; in the background — tents of the pilgrims who have come from afar to take part in the hilulla.

Hilulla. In the Book of the Zohar and in the books of the community and of hassidism, the anniversary date of the passing of a Tzaddik is called Hilulla, because his soul is joyful at being gathered unto the Lord, as a bride is to her groom under the wedding canopy. It says in the Zohar, that when Rabbi Simon bar Yochai died, a voice was heard to call out: "Arise and enter the Hilulla of Rabbi Shimon". This is the origin of the celebration at the tomb of Rabbi Shimon in Meron on Lag BeOmer, called "Hilulla". And the remembrance day of other tzaddikim is also called by this name, because we celebrate with lights and joy before the Chassidim and the devout with the reciting of words of Torah and tales of the tzaddikim; the Almighty decreed and the tzaddik has the power to cancel the decrees and the Almighty keeps his word. The tzaddik also heals the sick, performs miracles, and sees the future.

In the cities of Morocco, there were a great number of shrines of Tzaddikim. Most of these were rabbanim who had been emissaries from the land of Israel who came to collect donations for the Yishuv of that time and for the fund of Rabbi Meir Baal HaNess, who passed away in Morocco. The community would set up a monumemt in their memory, and for each tzaddik they would hold a hilulla on the anniversary of his death.

One of the most famous tzaddikim, born in Arpod in Morocco, is the tzaddik Rabbi Yaakov Abu-Chatzera Although he is buried in Damnahur in Egypt, the Jews of Morocco hold his hilulla on the 20th of Tevet of each year. Great importance is attached to the shrines of holy men and pilgrimages to these sites in the folklore of Moroccan Jewry. The Moroccan Jew swears by his holy man and indeed kisses his hand each times the holy man is mentioned.

THE SLAUGHTER OF CATTLE NEAR THE GRAVE. One important ceremony is the slaughter of cattle (cow and sheep) near the tomb. There are those who bring the cow with them and there are those who purchase them at the village adjacent to the tomb. The Moslems, who were well acquainted with the customs of the Jews, used to gather up their cattle nearby before the date of each hilulla.

Racines-Judaisme et tradition-Moche Gabbay- LA HILOULA– THE HILULLA

המאבק התנהל גם בתוך תנועת העבודה. פעילות תנועת דרור נפגעה על ידי שליחי השומר הצעיר מקיבוץ דן. תנועת צעירי ציון בתוניס, שהזדהתה עם תנועת דרור, ניסתה לפעול בין הפטיש – השומר הצעיר, לסדן – דרור. כדי להוכיח שמתארגן קיבוץ תוניסאי המליץ אנדרי בלישה מתנועת דרור להראות את המכתב של אלפרד ללוש ללוזון יצחק מקיבוץ דן וליהודה טויל מקיבוץ גן שמואל. המלצתו התמימה של בלישה נבעה מאי־היכרותו את הניואנסים בין התנועות דרור לשומר הצעיר. אפרים פרידמן טען שאסור למנות את יצחק לוזון מקיבוץ דן לשליח לצפון אפריקה. גד שמלה, חבר הגרעין הצפון־אפריקאי, קרא לקיבוץ המאוחד להתנגד ליצחק לוזון שפרש מהקיבוץ המאוחד והחל לפעול נגד צעירי ציון. פרידמן חשש שפעילותו של יצחק לוזון, חבר קיבוץ דן מתנועת השומר הצעיר, תביא לפילוג בתנועת צעירי ציון ותסכן את העלייה מצפון אפריקה במסגרת התנועה, ואת הגרעין הצפון־אפריקאי שהיה בהקמה בבית אורן. גם השליח אלפרד התלונן על התחרות מול השומר הצעיר, שהתפלג מתנועת דרור וראה בפילוג ״חרפה שעוד לא הייתה כמוה, שפלות ובגידה ביסודות התנועה. […] הנימוק של הפורשים היה שאפרים [פרידמן] השליח השתלט על שתי בחורות: על נדיה(כהן) ורחל(כהן) אף שפעילות התנועה התרחבה למחוזות מעבר לאלג׳יר(טלמסן), והיו פעילויות חינוכיות של הקק״ל וסמינר. ובכל זאת ׳חברנו׳ עוסקים בפילוג״.

ועדת חו״ל של הקיבוץ המאוחד נדהמה לקבל דיווח מרחל כהן, אחת השליחות, שתנועת דרור בתוניס התפלגה עקב פעילותו של דדה בלישה מקיבוץ דן. הפעילה נדיה כהן והשליח אלפרד כתבו באותו עניין לגרעין הצפון־אפריקאי בקבוצת רגבים. במכתב אחר הביע אלפרד חשש לעתיד התנועה ו״שבדרך יישפך התינוק עם המים״. חששו היה גדול כל כך עד שהציע להפסיק את התקצוב לתנועה בתוניס ולהעבירו למרוקו ולאלג׳יר. ניתן להעריך שתגובה קיצונית כזאת בדיווחי השליחים שפעלו בצפון אפריקה לא העידה על חוסנה של תנועת דרור בצפון אפריקה. הפילוג בצפון אפריקה שיקף את המאבקים בין התנועות הסוציאליסטיות כארבע שנים לאחר הפיצול בין מפא״י לבין סיעה ב׳ בפלשתינה־א״י, וארבע שנים לפני הפילוג בתנועת הקיבוץ המאוחד בישראל. המאבק הפוליטי על נפשם של בני הנוער העיד על מאבקי התנועות הפוליטיות בארץ ישראל, שיובאו בידי השליחים לצפון אפריקה.

פעילות קואופטטיבית כזו לא הייתה זרה גם לציונות הדתית. משה קרונה, מהברית העולמית של צעירי החלוץ והפועל המזרחי, פנה בטרוניה להנהלת הסוכנות היהודית מכיוון שהודיעו לו מתונים ״שקיימת נטייה לקפח את החלוצים הדתיים בשטח העלייה״. הוא ביקש שיקצו רישיונות עלייה לתנועות אוהבי ציון, דורשי גאולה לישראל [דג״ל] ועטרת ציון. אליהו דובקין הנחה בכתב ידו את מחלקת העלייה לדאוג ״שהחלוקה תיקח בחשבון את כל הזרמים החלוציים״. הנחיה זו בכתב ידו של דובקין מעידה על תרבות ה״צעטעלך׳ ששררה בסוכנות היהודית, והיא נשמעת כמס שפתיים.

כבר בשנת 1945 כתב משה יונג מהפועל המזרחי לבח״ד צרפת ש״הפיזור בארץ של עולים נקבע לפי התפלגות מפלגתית בארץ״. יצחק ורפל [רפאל] מהמדור הדתי פנה במכתב אישי לפעילים גבריאל אזולאי, יוסף סבאג, אברהם נאמני [נחמני] ושלמה סבאג ממרוקו וליוסף נטף וראול חברו מתוניס, וביקש לקבל מהם מידע, ״האם הנוער הציוני הדתי מאורגן באיזו אגודה מיוחדת ובמה נוכל אנחנו לעזור לך״. פנייה זו תמוהה, מכיוון שבאותה עת פעלו קבוצות בן יהודה בטריפולי, אגודת מגן דוד במרוקו וצעירי ציון בתוניס, ומקצתן עמדו בקשר עם המדור הדתי. מהתכתבויות אלו עולה שגם התיאום בין אגפים שונים של הפועל המזרחי לא היה בשיאו. בתוך שנה פונים שני פעילים, קורונה וורפל, ליהודים במגרב, לבדוק עד לאן מגעת היכרותה של הפועל המזרחי עם הקהילות היהודיות במגרב. ניתן לשער שהתכתבות זו הייתה בדיקת שטח לקראת מימוש הרעיון להקים תנועה משותפת לבח״ד ותורה ״עבודה בצפון אפריקה על פי החלטת מזכירות הפועל המזרחי.

בתוניס הקפידה תנועת הפועל המזרחי להשתלב במסגרות לקבלת החלטות התנועות הציוניות המקומיות. התנועה דיווחה שעלה בידה ״להבטיח נציגות של שלמה גז בהנהלת ההסתדרות הציונית הארצית בתוניס״. כמו כן הצליחה גם לשלב בוועד הקהילה בתוניס שני חברים: את הרופא אנדרעי בראגי ואת הרב אליהו רכאח. לכאורה, פעילות זו הייתה בבחינת הבעת אמון בחברי הקהילה המקומית בתוניס, אך ניתן להציע הסבר אחר. המאבק הפוליטי במגרב לא הותיר לתנועת הפועל המזרחי ברירה אלא לסמוך על נציגים מהקהילה המקומית, וזאת לאחר שנים של חוסר הכרה וחוסר הערכה כלפי המנהיגות המקומית.

בין התנועות הפוליטיות הסוציאליסטיות לבין התנועות הדתיות התנהל מאבק על כל עולה פוטנציאלי מצפון אפריקה. בגיליון זרעים של הציונות הדתית פורסם שלאחר פעילות הסברה של התנועה החליטו שני חברים מתנועת שארל נטר(מועדון חברתי בקזבלנקה ללא סממן דתי) ״שהיה בדעתם ללכת לקיבוץ המאוחד, אך ה׳ היה בעזרנו. ידענו שהם דתיים, הסברנו להם ונוכחו לדעת שהוטעו מן הדרך. היום הם נמצאים בגרעין שלנו ביבנה״. הצלחה כזו היא על משקל דין עולה אחד כדין מאה עולים.

המאבק בין תנועת צעירי ציון לתנועת בית״ר בתוניס תואר בדיווחו של אנדריי בלישה מתנועת צעירי ציון למזכירות הקיבוץ המאוחד. בין השאר ציין שבתחילה שיתפו אנשי בית״ר פעולה, אך לאחר מכן הם הפריעו ככל יכולתם. מאבק זה בין התנועה הרוויזיוניסטית לתנועת דרור בתוניס הגיע עד לשולחנם של ראשי מחלקת הארגון והעלייה. ד״ר ליאון אריה לויטרבך הגיש מזכר לאליהו דובקין שסיכם את עמדת הסוכנות היהודית כלפי התנועה הרוויזיוניסטית בתוניס. הוא הציע צעדים לבניית אמון ויחסי הוגנות בין שתי התנועות. עם זאת, דרש ש״יש לשמור על זכויות הקרנות – הקרן הקיימת וקרן היסוד״. הצעתו לא התקבלה, וההנחיות שהועברו לפדרציה הציונית בתוניס היו שאין לשתף פעולה בין התנועות.

התמודדות פוליטית נוספת בעלת אופי של השתלטות על קביעת מכסות לעלייה פוטנציאלית בתוניס הייתה של שליחי הקיבוץ המאוחד נגד פעילים עצמאיים. העיתונאי חיים בלאיס, שהופיע בתוניס, הציג את עצמו כ״שולט על רישיונות העלייה״ והשמיץ את ההתיישבות העובדת. להערכת פרידמן, פעולתו של בלאיס עלולה להיות מסוכנת ״כי לאחיזת עיניים אין סוף בפרט שיש גורמים שמעוניינים בכך״. כשחזר אפרים פרידמן לקיבוצו בית אורן לאחר שליחותו מהמגרב הוא עדכן את אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, והזכיר גם את נחום ירושלמי, מורה לעברית שפעל בתוניס מאז שנות ה־30, שביקש גם הוא להיות נציג של הסוכנות היהודית ולקבל ממנה שכר על פעילותו, וכמו כן הזכיר את חבר הפדרציה הציונית בלחסן ויקטור, קרובו של חיים בלאים. שלושתם שיתפו פעולה כדי להשתלט על הפדרציה הציונית בתוניס, פרידמן ביקש לטלגרף לבנימין הלר, נציג הסוכנות היהודית באלג׳יר, ולד״ר ליאופולד ברטוואס, מקבילו בתוניס, ולעדכן אותם על פעילותו של חיים בלאיס־בלישה, ולקבוע שהלז אינו מייצג את הסוכנות היהודית בלל וכלל. לחץ נוסף הופעל על ידי יצחק אברהמי, ממייסדי הגרעין הצפון־אפריקאי בבית אורן, שפנה לאברהם זילברברג וביקש לקבל את המאמר שכתב חיים בלאיס בהד המזרח, כדי להגיב על ההאשמות שתנועת צעירי ציון לוקה בנטיות קומוניסטיות. גד שמלה מגרעין בית השיטה התגייס למנוע מלוזון לפעול בתוניס. ברוח דבריו של פרידמן נשלחה טלגרמה לתוניס. ד״ר ליאון אריה לויטרבך ממחלקת הארגון של הסוכנות היהודית הודיע לבלאיס שבקשתו לייצג את הסוכנות היהודית לא נענתה והוא לא הוסמך לייצג אותה בצפון אפריקה, ושכל פעילותו היא פרטית לחלוטין.

תגובת הסוכנות היהודית בעניינו של בלאיס נבעה, כנראה, מהאיום והדאגה לשליטתה במסגרות הציוניות בתוניס ובאלג׳יר, והייתה בבחינת למען יראו וייראו. הסוכנות היהודית נקטה פעולה מהירה מול הקהילה ומוסדותיה בתוניס כדי למנוע מהתנועה הרוויזיוניסטית להשתלט על הפדרציה הציונית במקום. שיתוף הפעולה בין ארגון האם, הסוכנות היהודית, לארגון שפעל בשליחותו, הקיבוץ המאוחד, לא היה מתקיים אלמלא הממשק האידיאולוגי בין שני הגופים האלה, וכל זאת למען ביצור שליטתה של הסוכנות היהודית בתוניס.

גם במרוקו לא שקטו הרוחות. הלן עמר ממזכירות תנועת דרור התלוננה אצל הפדרציה הציונית בקזבלנקה שתנועת המזרחי במרקש התנכלה לסניף תנועת דרור ״במלחמה בלתי מרוסנת״. היא טענה שהפועל המזרחי הפיץ שמועות ש״הלן עמר ייסדה תנועת אפיקורסים ושהיא לוקחת את ילדינו על מנת לטעת בהם את רוח האתיאיזם. רב הקהילה נשא נאום ברוח זו בבית הכנסת המרכזי במרקש שהסית כנגד תנועת דרור ועודד איומים […] כלפי חברתנו הלן עמר [בוחבלה פיזית״.

ניסיונו של אבוטבול יהודה, חבר במועדון הקהילתי מגן דוד בסאפי, להעפיל ארצה לאחר שנחשף להרצאות על ארץ ישראל ועל המאבק שמנהל היישוב העברי לטובת עליית יהודים לארץ ישראל מלמד ש״בסאפי לא הורשתה פעילות מפלגתית של תנועות נוער ציוני מכל מפלגה שהיא״. רק לתנועת ״בח״ד״ איפשרו שלטונות מרוקו לפעול ״בהמלצת אנשי הקומיטי [הוועדה] היהודי בעיר, וזאת מפני שבני משפחת סבאג הקשו על פעילותן של יתר התנועות״.

המאבק הפוליטי בין התנועות הפוליטיות הארץ־ישראליות בצפון אפריקה השפיע על הפעילות הציונית בקהילות המגרב. מאבקים אלו הראו פן נוסף בפעילות השליחים שלא הצליחו להתעלות מעל מחלוקות פוליטיות, ולמעשה סתמו את הגולל על יישום רעיון החלוץ האחיד. יבוא של מאבקים פוליטיים בין המפלגות הארץ־ ישראליות למגרב היה אות וסימן גם לפעילותן בקפריסין.

הכשרה, הקצאת שליחים ומאבקים פוליטיים במגרב-דניאל בר-אלי ביטון

עמוד 69

אבר] libärim ,ibärim – איבר, חלק מן הגוף:

1) לאברים דייאלו כא ידארבו = האיברים שלו רבים [ביניהם] ואדרבא כא יבקאוו לאיברים דייאלו תקאל עליה = [אחרי ארוחה דשנה…] ואדרבא, נשארים האיברים שלו כבדים עליו / מ״ב, פתיחה ב,

עמי 15. [רמ״ח אברים]

אגב: 1) ואגב כא יטלעו חתא תפלות לוכרין די מא מזייאנינס ־ ואגב [התפילה שנאמרה בכוונה גדולה] עולות גם התפילות האחרות, שאינן טובות [שנאמרו שלא בכוונה]

• ואגב די יאכל ראה… ־ ואגב שהוא אוכל הריהו…

אגדה – 1 מדרש (בניגוד להלכה):

1) קדיש די אגדה… די כא נקולו עלא אגדה פחאל רבי חנניה בן עקשייא = קדיש של אגדה… שאנו אומרים על אגדה כמו ״רבי חנניה בן עקשיא״ / מ״ב כ, א.

2) זידנא… חדושים, אגדות ומשלים מדברי רז״ל ־ הוספנו [לספר ההיסטוריה] חידושים, אגדות ומשלים מדברי רז״ל / צ163, עמי 7. 3) זבדו מן תלמוד.

ומן הגדות= הוציא אותו [את הסיפור] מן התלמוד ומן האגדות

סיפור עם: כאיין ואחד לאגדה קדימא = יש אגדה עתיקה [המסמרת שעשרת השבטים…]

אגודה – צרור: כא נעמלוהום אגודה אחת = נעשה אותם [את ארבעת המינים] אגודה אחת

 האסוציאציה למקורות היא אחד הגורמים לשימוש ביסודות עבריים אחדים. כאן ״ויעשו כולם אגודה אחת״(תפילת עמידה לימים נוראים).

אגודה אחת – חבורה מלוכדת:

1) הומא קלב ואחד ואגודה אחת = הם לב אחד ואגודה אחת.

2) ירדד העם היהודי לאגודה אחת = יחזיר את העם היהודי [להיות] אגודה אחת [דהיינו מלוכדים] .

 אגרת שלומים – מכתב לידידים לשאול בשלומם: אגדת שלומים הייא די חלאל ע״י שינוי = [בחול המועד] איגרת שלומים היא שמותרת [בכתיבה] על ידי שינוי [אבל עניינים אחרים אסורים] .

אדון – 1 פניית כבוד: עלאס תכרז האד לכלאם מפמך אדוני יא חביבי¹⁵ = למה תוציא את הדיבור הזה מפיך, אדוני יקירי

שליט. {תחת ידי אדונים קשים]

תואר כבוד או חלק מתואר כבוד הבא לפני שם פרטי:

1) אדון לחכם שמעון עשור

2) אדוני רבי הראב = אדוני רבי הרב הקדוש [ר׳ ישראל בעל שם טוב] .

3) האגדא זרא לאדוננו בעל הנס מעא מראתו = כך קרה לאדוננו בעל הנס עם אשתו

4) זא לקבורה די [־בא לקבר של] אדוננו המלומד בנסים(ádóninu hámilummad binissim) (מ) רבי חנניה 5) יארצייאט די [=של] אדוננו ומ׳ [=ומורנו] המלומד בנסים הרב רבי עמרם בן דיוון ז״ל .

6)לאדמור עליו השלום  

7) אדוננו הרב הגדול adoninu harab hagadoí) (פ) רבינו האר״י ע״ה .

8) אדוננו הרב רבי חיים פינטו(adoninu rabbi hayyim pinto) / ש״ח 3. {זכות אדוננו תגן…, לכח די אדונינו רבי…, פיוט לכבוד אדוננו…, הרב אדוננו…, לחכם אדוננו…]

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

עמוד 100

הגיע הזמן שנגשים את חלום הדורות, חזון הנביאים שקורם עור וגידים לפנינו. חזון קיבוץ הגלויות, שיבואו עדות שונות שיתרמו כל אחת למרקם החברתי בארץ אבותינו. עלינו לדלות פניני תרבות יהודית מכל עדה ולחבר אותם לפסיפס תרבותי עשיר. אמרתי לו שכל היהודים, אפילו אלו שבאו ממזרח אירופה, שוכחים שמוצאם מהארץ הזו שהיא המזרח התיכון. פה התחילה התרבות שלנו ולכאן אנו חוזרים מארצות ומיבשות שונות. לכן, היהדות שלנו הושפעה מתרבויות זרות שהלבשנו אותן בלבוש יהודי, אימצנו והכנסנו אותן לאוצר הדתי והלאומי שלנו. מצד שני, גם אנחנו תרמנו לתרבויות זרות שבתוכן ישבנו. זוהי הדרך הטובה ביותר – שכל אחד יעשיר את תרבותו ויספח לה ערכים כלל אנושיים כדי שתרבות זו תתפתח ותשגשג. אחרת, תתאבן וסופה להתנוון. הודיתי למארחיי ונפרדנו לשלום. עם סיום הסמינר חזרתי מלא מרץ ותכניות נרקמות בראשי למען הנוער שלי. כנראה שהייתי תמים. שכן, כשחזרתי לירושלים מצאתי מדריכים מהקיבוצים של הזרמים השונים שתפסו את מקומי. חזרתי לחדרי בקומונה. אי אפשר היה לישון. כל הלילה התווכחו בקולי קולות על הפוליטיקה והתיאוריות השונות של המרקסיזם והסוציאליזם, וכולם ביחד צרחו בלי להקשיב אחד לשני.

נראה כי אינם יודעים את המאמר: ״דברי חכמים בנחת נשמעים״. לא פעם השכנים איימו לקרוא למשטרה. מדריכים אלו הלכו לחדרי ולקחו משם כל מה שרצו מחפציי האישיים בלי רשות. כולם אנשים צעירים ונחמדים, מכורים לפוליטיקה של מפלגתם בצורה עיוורת. יחד עם זאת חסרי תרבות בצורה משוועת, לא דרך ארץ ולא יהדות.

מוזר, חשבתי לעצמי. בלי סמינר הקמתי שלושה סניפים של הנוער העובד שמנו מאות בני נוער, בית ספר ערב שמנה למעלה משמונים תלמידים ועכשיו כשחזרתי עם ידע רב יותר לעבודתי, אני נמצא בלי עבודה עם הנוער שלו אני יכול לתרום רבות. תמיד היה לי ויכוח עם אנשי מפא״י במחלקת התרבות שטענו שאני לא עושה מספיק עם בני נוער אלו כדי שיהיו מחוברים למפלגה. ראיתי את עבודתי כעבודה תרבותית וחינוכית ועזרתי לנוער זה לרכוש מקצוע והשכלה. כעת יש להם מדריכים מהקיבוצים שימלאו להם את הראש בשטיפת מוח פוליטית. בדומה לכך עשו בעליית הנוער. חילקו את הנוער ממרוקו למפלגות השונות בקיבוצים. כמו עדר כבשים. כל קיבוץ קיבל מספר נפשות לפי גודלו בכנסת. כך זה היה גם בשטחים אחרים. הכל חולק לפי מספר הצירים של כל מפלגה בכנסת. אמרו לי שבעוד חודש הם רוצים שאלך לסמינר לשליחים לגולה שהסוכנות פותחת כדי להכשיר שליחים. בינתיים, הם מטילים עליי מסע הסברתי בריכוזי העולים בירושלים ובסביבה, מה שאינני אוהב כל כך, כי צריך לפזר הבטחות שלא יקוימו. הייתי בהרצאה במלחה לפני הבחירות, שכתבתי עליה מאמר בעיתון היומי של המפלגה.

 כפר ערבי עלוב שאליו שלחו בעיקר את עולי תוניסיה. אין אפילו זיפות ברחוב הראשי. הבטחנו לעשות זאת. אחר הבחירות אמרו במפלגה שלא יעשו כלום כי רובם בחרו ב״חרות״. טענתי שהם אזרחים וצריך להקל עליהם ולזפת את הרחוב הראשי שמתמלא בבוץ בחורף. ענו לי שילכו לבגין שיזפת להם את הרחוב. במלים אחרות – שייחנקו שם. אנחנו נלמד אותם מה זה לא לבחור מפא״י! מזכירות מפא״י מדברת כאילו היא הממשלה והיא הקובעת. דבר אחר, בזמן שאני נלחם באפליה בכתב ובעל פה, יתר עסקני המפלגה מעדות המזרח מכחישים שיש אפליה. בסופו של דבר הם מאמינים בשקרים שלהם.

זה נובע מפחד המפלגה. כל אחד היה חרד על עבודתו, שכן אם לא ילך בתלם המפלגתי הוא עלול למצוא את עצמו בלי עבודה. מוזר שאדם צריך להכיר טובה למפלגה על זה שהוא עובד לפרנסתו במשכורת זעומה. אני היחידי שהתריע על אפליה בגלוי, בכתב ובעל פה, ולא דאגתי לתוצאות מעשיי. בכל הפגישות, הכינוסים וימי העיון של המפלגה לא הפסקתי לצעוק בדבר האפליה הזוועתית הקיימת, וכי יום אחד האנשים האלה יתעוררו ויבעטו בנו. הייתי אז מזכיר התאחדות עולי צפון־אפריקה ועשיתי רבות למען עולים אלו. עזרתי ככל יכולתי במפעל הסברה בתוך בניין המפלגה על ידי חוגים וכינוסים. לפעמים הצלחתי ולפעמים לא. היו ניסיונות לארגון עצמאי של עולי צפון־אפריקה כדי לקדם את זכויותיהם, אבל המפלגה חיבלה בניסיונות אלה בעזרת פעילים שלנו. מעולם לא רציתי לקחת חלק בפעולות כאלה שראיתי בהן מעשי בריונות. לעומת זאת, ניסיתי לארגן את העולים שלנו במפלגה על ידי הסבר המורה כיצד לממש את זכויותיהם. לא מקובל עליי שאנחנו הרוב בסניף ואין לנו אף נציג במזכירות, בעירייה, במועצת הפועלים, או בכל מוסד אחר בעיר. לצערי היה קשה לשכנע את העולים שלנו שיש ביכולתם לשנות את המצב, והם לא עשו ביום הבחירות את שנדרש. יעבור זמן רב עד שילמדו את המשחקים הפוליטיים. בינתיים הם תועים באפלה וסובלים מהאפליה בכל השטחים: עבודה, שיכון, חינוך לילדים ועוד.

יצרתי קשרים עם גופים רבים על ידי פרסום מאמרים בעיתונות ודרך הרצאות שנתתי ברחבי ירושלים ומחוצה לה. נפגשתי עם ידידי סם אביטל שהיה עובד במחלקה ליהודי המזרח התיכון של הסוכנות היהודית. הכרתי דרכו את ד״ר א׳ נדד ואת ד״ר י׳ מהלמן. אנשים מלומדים, יקרים והגונים. הם הזמינו אותי לכתוב על עלייה ב׳ מצפון- אפריקה שהם מעוניינים לפרסם. הם כבר פרסמו מאמרים שלי בכתבי עת שונים, ״מגילות״, ״אורות״, ״החינוך״. סם ורעייתו דינה הזמינו אותי להתארח בביתם בזמן כתיבת חיבור זה.

קיבלתי מכתב מהנהלת המחלקה למוסד בתל־אביב המודיע כי יאפשרו לי לעיין בתיקי המוסד לעלייה ב׳. מדי יום נסעתי לתל-אביב ושם עיינתי בתיקים השונים הנוגעים לעלייה ב׳ מצפון־אפריקה. כל ערב חזרתי לירושלים. כל פרק שכתבתי – העברתי למחלקה בירושלים לעיון ולהערות. הם אהבו את מה שכתבתי ובעידודם המשכתי בכתיבה זו עד שסיימתי. כל החומר היה מיועד לפרסום על ידי המחלקה, אלא שמחלקה זו נסגרה עקב בעיות פוליטיות.

באחד הימים פגשתי בירושלים ידיד שלי ממרוקו, שזה עתה עזב את הקיבוץ שבו היה מאז עלה לארץ. חבר זה היה אחד מאלה שעלו ממרוקו עם סרטיפיקט אנגלי בשנת 1946 וראינו בו חלוץ ההולך לפנינו לסלול לנו הדרך. עתה הוא הודיע לי שלא רק שהוא עזב את הקיבוץ אלא שהוא גם עוזב את הארץ. הייתי המום לשמוע דברים אלה. באתי אליו בטענות קשות על החלטתו, שראיתי בה נסיגה וכניעה, בזמן שאנחנו צריכים לפלס לנו דרך בחיי הארץ, למרות כל הקשיים בקליטה. היינו ידידים טובים ולכן הרשיתי לעצמי לגעור בו על כך, אם כי אני מודה שטעיתי. אחרי הכל אלה החיים שלו וזכותו להחליט על דרך חייו. אמרתי לו כמה אנו טורחים לחנך את הנוער שלנו ללכת להכשרות בגרעין כדי שיכשירו את עצמם לחיי קיבוץ. הוא קיבל את תרעומתי בהבנה ומיד עבר להתקפה: ״אתה היית בקיבוץ?״, שאל. ״לא, לא הייתי״, עניתי. ״אז איך אתה מכשיר נוער לחיי קיבוץ שאתה יודע עליהם רק מתאוריה?״ עניתי לו: ״אתה צודק בהחלט. אלך לקיבוץ כדי להתנסות בעצמי בחיים אלו״. התייחסתי לדבריו בכבוד כי הוא היה בחור משכיל ובין המובילים בתנועה הציונית שלנו בפאס. לכן זכה להיות בן 17 העולים החוקיים שההסתדרות הציונית העולמית העניקה להסתדרות הציונית שלנו במרוקו בפעם הראשונה. הוא היה הנציג שלנו מפאס. צר היה לי שבעתיים שגם עזב את הקיבוץ וגם עומד היה לעזוב את הארץ. אבל איך נאמר: ״אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו״.

 אם הוא עושה מעשה כזה, ודאי יש לו סיבות טובות. החלטתי שלא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים, ועל כן אלך לקיבוץ. המעניין הוא, שלמחרת, בביקורי במחלקה ליהודי המזרח התיכון, הוצע לי לצאת בשליחות חינוכית לתוניסיה. הודיתי על הכבוד ואמרתי שאני רוצה ללכת לקיבוץ כדי ללמוד מקרוב למה אני מכשיר את הנוער שלנו. הייתה לנו שיחה ארוכה על נושא זה. ד״ר נדד העריך את החלטתי ואיחל לי הצלחה בדרכי החדשה. באתי בדברים עם מרכז המפלגה, והם המליצו בפניי שאלך לקיבוץ מבוסס בעמק הירדן. כשארגנתי את הקבוצה לעלייה ב׳ מפאס, התחנן בפניי ידיד שאצרף אותו לקבוצה שלנו עם אשתו, שזה עתה התחתנו. הסכמתי, והוא עלה אתנו. כעת שמעתי מאחיו בירושלים שהוא בטבריה, ולכן התקשרתי אתו ואמרתי לו שאני עומד לנסוע לקיבוץ בסביבתו. הוא הזמין אותי לבוא אליהם והגעתי בערב לטבריה לביתו של הידיד. לאחר ארוחת ערב הפנה אותי ללכת ללון בבית הכנסת. נותרתי המום ונאלמתי דום לשמע הצעה מוזרה זו. למדנו ״יהי ביתך פתוח לרווחה״ כביתו של אברהם אבינו.

הלוא יכולתי לנסוע ישר לקיבוץ! אבל עכשיו מאוחר. אין כבר אוטובוס. חשבתי לעצמי, זה הידיד השני שהפך את עורו. מה עושה לנו הארץ ששוכחים את המורשת התרבותית שלנו? בלית ברירה הלכתי לבית הכנסת וביליתי את הלילה יושב על ספסל עד אור הבוקר. יצאתי מוקדם ונסעתי באוטובוס לקיבוץ. למרות עייפותי ישבתי מרותק לחלון האוטובוס כדי שלא להפסיד את מראות הנוף הנקרים לעיניי, בעמק הפורה ששטיח ירוק עטף אותו. נוף אביבי מרהיב עין נגלה מצד מערב, בשרשרת הגבעות הסמוכות. ממזרח, נוצצים ההרים לעיני השמש. אדמת טרשים ואדמת סחף שלא בא בה מעדר מאות בשנים. עזובה האדמה על הרי המזרח של עבר-הירדן מזה וסוריה מזה, שגם קוצים ספק אם צומחים בהן. לרגלי ההר התלול והמשופע משתרעים מטעי בננות שמגיעים עד אמצעיתו של העמק. מטעים אלו מעבדים מחדש אחרי הנזקים שסבלו מסופות השלג שעברו עליהם, ועשו כליה בכל יבולם. שוב ניכרת בהם יד בונה ועובדת בשקידה ובמרץ. בצד הירדני, למעלה בהר, הרס ואבדון. האדמה הטובה והפורייה נסחפת, שנה אחרי שנה, בזרמי מי הגשמים האדירים הניתכים עליה בכל עוז ומשאירים רק סלעים שוממים. בצד הישראלי, בריכות דגים מלאכותיות נצצו לאור השמש וריקדו כפנינים שובבים וכבדולח שקוף וזך. חיים שוקקים נרקמים בכל מקום. הגעתי לקיבוץ ושאלתי על מקום המזכירות. נפגשתי עם אנשים טובים במזכירות. הם סיפרו לי כל מה שצריך ואמרו שלמחרת אתחיל בעבודה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

עמוד 289

הכשרה ציונית דתית בארץ ישראל בזיקה לקיבוץ הדתי.

אהבה רבה כלפי היישוב המתחדש בארץ ישראל, הערכתו וקריאות רבות להצטרף אליו ולהשתתף בבניינו – ניכרות ומצויות לרוב בכתביהם של מנהיגי התנועה הציונית הדתית וחבריה במרוקו. שורשיו של יחס זה מצויים בערגתם המסורתית לציון, בתפיסתם את הגלות והגאולה ובקסם חייו של היישוב בארץ ישראל : שלילת הגלות לצד התגברות המאוויים לגאולה.

הלוז של היישוב בארץ ישראל היה בעיני יהודי מרוקו הקיבוץ בכלל והקיבוץ הדתי בפרט. הוא הצטייר כמסגרת של חלוצים, הבונים את הארץ ברוח התורה, מתפרנסים מעמל כפיהם – בעיקר מחקלאות, חיים חיי שיתוף ובעיקר מקפידים על אורח חיים דתי. בחיי הקיבוץ מצאו שחרור האדם, שיבה אל הטבע ועבודה למען כלל האומה. מציאות זו, שנתפסה באור רומנטי, הייתה לדידם היפוכה של מציאות גלות שחיו בה. הקיבוץ הדתי שימש להם אפוא מקור השראה חלוצית ויעד לעלייה.

העלייה החלוצית ממרוקו החלה בשנת 1945. כתוצאה מהעדר השפעה של התנועה הציונית הדתית באותה תקופה במרוקו, מחד גיסא, והשפעתם של חוגי "צעירי ציון" והקיבוץ המאוחד על נוער ציוני במרוקו, בעיקר משורות "שרל נטר", מאידך גיסא, הצטרפו החלוצים ממרוקו לתוניסאים שבקיבוץ בית אורן, ויחד אתם הקימו את הגרעין הצפון אפריקאי של "צעירי ציון , בבית השיטה. הקבוצה השנייה של חלוצים מערים שונות התארגנה לעלייה, ויצאה את מרוקו בפברואר 1946. חלק מחברי קבוצה זו הצטרפו לגרעין בבית השיטה. בודדים הגיעו לקיבוץ הדתי. זמן קצר אחרי כן פרשו החברים המרוקאים מן הגרעין בבית השיטה, וחלקם עברו מסיבות דתיות לקיבוץ הדתי והתרכזו בקיבוץ בארות יצחק.

בשנים 1946 – 1948 לא הוקצו סרטיפיקטים לעלייה מצפון אפריקה , אולם תסיסת הנוער הציוני חלוצי, ובתוכו הנוער הדתי, בעניין העלייה ארצה, גברה בהשפעת מאבק היישוב לעצמאותו. באין אפשרות לעלייה לגאלית, פנו לדרך העלייה הבלתי לגאלית, כפי שסופר לעיל, ורבים מבוגרי "שרל נטר" נטלו בה חלק. בשנים האלה התקיים מעבר מהכשרות בח"ד בצרפת לארץ ישראל, ומכאן לקיבוץ הדתי, אם כי לא בגרעינים מאורגנים. החלוצים ממרוקו עברו מעט הכשרה חקלאית במסגרת כל ישראל חברים ואגודת  "שרל נטר". הגרעינים בבארות יצחק, ביבנה ובשדה אליהו התפוררו, ורוב החלוצים מצפון אפריקה עזבו את הקיבוץ הדתי.

אולם רעיון הקיבוץ הדתי זכה למעט יותר עדנה בשנים 1948 – 1956. רעיון החלוציות הדתית קודם בשני אפיקים : בהכשרות בח"ד[ברית חלוצים דתיים] – 1948 -1951 ; במגמת הגשמה חלוצית דתית בארגון הצופים, בזיקה ל "שרל נטר".

ההתלהבות הכללית לעלייה ארצה סחפה גם את הנוער הציוני הדתי במרוקו. אפיק למימוש עלייתם מצאו צעירים דתיים במסגרות השונות של העלייה החלוצית, ובעיקר בזו שכוונה להכשרות בח"ד. במרוקו החלו השליח י' סבג ומנהיגי "הפועל המזרחי" בגיוס נוער לגרעיני הכשרה שמגמתם עלייה לקיבוץ הדתי. בשנים אלה נשלחו צעירים רבים ממרוקו בקבוצות קטנות וכבודדים. נוסף להם נשלחו כארבעה גרעינים – בני כ-35 חברים כל אחד. אין בידינו להעריך במדויק את מספר היוצאים להכשרות בח"ד המגמה לעלות לקיבוץ הדתי, אולם נראה כי מדובר המאות צעירים.

הכשרות הצעירים הדתיים מצפון אפריקה התקיימו בדרום צרפת. הקיבוץ הדתי, לנוכח כישלונות העבר בקליטת יוצאי צפון אפריקה, הציב עתה את ההכשרה החלוצית כתנאי לקבלת חלוצים משם במשקיו. בשנים 1949 – 1951 התקיימו שבע הכשרות. בחוות ההכשרה נמצאו בדרך כלל תנאים סבירים להכשרה חקלאית. חוות ההכשרה כללו אינוונטר חקלאי, מסגריה, נגריה, מבני מגורים ותפקודים אחרים. הפעלת החווה נעשתה בידי צוותים מקומיים. הנהלתה הכשרות מבחינה משקית הייתה לרוב בידי הנהלת בח"ד ובידי שליח הקיבוץ הדתי, לסירוגין. הפיקוח החקלאי המקצועי היה בידי אורט, ותקציבי האחזקה השוטפת של החוות וחלוציהן באו בעיקר מארגון ג'וינט והסוכנות היהודית. שתי חוות בלטו במיוחד באיכותם הפיסית : חוות קומב דה פוז'ל Combes de Pujols וחוות לגבן Legvin

בשנות העלייה ההמונית באה כמעט כל אוכלוסיית ההכשרות מארצות צפון אפריקה, בעיקר ממרוקו ומתוניסיה. בשנים 1949 – 1950 שהו בהכשרות בח"ד כשלוש מאות צעירים. משך השהות בהכשרה היה כתשעה חודשים בממוצע. כאלף צעירים עברו בהכשרות בח"ד בין השנים 1948 1952.

יעדן המרכזי של ההכשרות החלוציות היה לעצב את מועמדיהן על פי המודל הדתי הארץ ישראלי. מיעד זה נגזרו המטרות החינוכיות, שכללו רכישת השכלה מקצועית חקלאית, הפנמת ערך העבודה החקלאית וטיפוח שמחת היצירה מעלמת כפיים, טיפוח רגש "האחריות הקולקטיבית" ו "יצר העצמאות" של הגרעינים החלוציים, והקניית ערכים לאומיים – ובעיקר הלשון העברית וחינוך דתי ברוח הקיבוץ הדתי.

סדר היום בהכשרה כלל השכמה מוקדמת, תפילה, עבודה במשק החקלאי ואחר כך שיעורים ושיחות בנושאים תורניים, ציוניים והתיישבותיים. ההכשרות קירבו את החברים לתנועה הציונית דתית בכלל ולמציאות הקליטה בארץ ישראל. מאות צעירים דתיים יוצאי ההכשרות בצרפת עלו ארצה. רובם לא פנו לקיבוץ הדתי. הצעירים שפנו לקיבוץ הדתי פוזרו במשקים הדתיים במסגרת גרעינים צפון אפריקאיים או כבודדים : בטירת צבי, ביבנה, בבארות יצחק, בשדה אליהו, במשואות יצחק ובקבוצת שחר. כשלוש מאות צעירים, בעיקר ממרוקו, שהו בקיבוץ הדתי בין השנים 1949 – 1951.

כישלון הקליטה בקיבוץ הדתי, מצוקה כספית שנקלעו אליה ההכשרות ומחסור במועמדים להן מארצות צפון אפריקה הובילו את ההכשרות של בח"ד למשבר עמוק, עד לסגירתן. האחרונה נסגרה בשנת 1953.

באין עלייה חלוצית, ובלחץ הצורך בעתודות של עצירים להתיישבות הקיבוצית – נוצרה התוכנית ל "עליית צעירים" שנועדה לגייס לקיבוצים צעירים בגיל 17 – 19, שאינם חברי תנועות נוער החלוציות. שליחי התנועה הקיבוצית, ובתוכם משה תשבי, איש הקיבוץ הדתי, פעלו בעיקר במרוקו במסגרת תוכנית זו. משה תשבי השכיל לכלכל את צעדיו באופן שתצלח עלייתם של כמה גרעינים בארץ.

בשנים 1953 – 1953 הם גייסו למעלה מ – 1.500 צעירים ובתוכם דתיים רבים. עשרות בלבד הגיעו לקיבוץ הדתי, אך לא הצליחו להיקלט בו. בשנים 1954 – 1956, בהתחדש העלייה, גויסו לקיבוצים כאלפיים צעירים, רובם במסגרת התוכנית הזו. תשבי פעל להכוונת חלק מצעירים אלה לקיבוץ הדתי, אך זה הסכים לקלוט מאה בלבד. קשיים פיסיים, ובעיקר חוסר רצון בהצלחת קליטתם של צעירים אלה, שלא עברו הכשרה מוקדמת, צמצמו את נכונות הקיבוץ הדתי לקלוט אותם. חזון הקיבוץ הדתי הצפון אפריקאי לא התגשם כלל.

הנוער בעלייה-תנועת "שרל נטר" במרוקו- יוסף שרביט-2004 הכשרה ציונית דתית בארץ ישראל בזיקה לקיבוץ הדתי.

עמוד 146