מורשת יהדות מרוקו

הסימטריה והחוקיות המתמטית הטמונים ברבדיה הלשוניים של התורה

[לאחר שהבהרנו לעיל את מהותה של מצוות ת״ת ע״ד הפשט, ננסה לעמוד על ייחודיותה על דרך הרמז).

אמונת תשתית ביהדות אומרת על התורה ש״הסתכל הקב״ה בתורה וברא את העולם״. אימרה מסתורית ועטופת סוד, המציגה בפנינו את העולם והתורה כמשלימים זה את זה, וברבדים הפנימיים, אף יותר מכך, במשתקפים זה בזה.

חמשת חומשי תורה מורכבים מסיפורי בראשית, קורות עם ישראל על נפתוליו ומאבקיו, מימי אברהם ועד מות משה. הדברים הללו באים במשולב עם חוקים ומצוות מעשיות, עם דברי הבטחה ופרקי תוכחת מוסר.

ספר זה כסות שהוא, עורר השתאות מאז ימות עולם בלב כל בעל נפש שלמד להכירו מקרוב, בבחינת האמור בתורה עצמה: ״כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים… ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״(דברים ד/ ז׳).

נראה למשל את דבריו של ניטשה: ״יש בתנ״ך, בספר זה של הצדק האלקי, אנשים, דברים ודיבורים בסגנון כל כך גדול, שאין הספרות היוונית וההודית יכולים להעמיד בצידם כלום. הנך עומד בפחד ובהערצה בפני שרידים נשגבים אלה של מה שהיה האדם לפנים. והנך שוקע במחשבות עצובות על אסיה הקדומה וחצי האי הפעוט של אירופה, הרוצה דווקא להוות לעומת אסיה את הקדמה האנושית. הבנת התנ״ך היא אבן הבוחן לגדולות ולקטנות. ובמקום שאין הערצה לתנ״ך אין מקום לעידון נימוסים כל שהו״.

ניטשה לא היה בודד בהערצתו זו, דברים דומים בשינויי סגנון והתבטאות נשמעו במשך הדורות, מפי גלריה מרשימה של הוגי דעות, ממזרח וממערב, מן העולם הקדום ואף בימינו אלה. גם אדם כוולהויזן, שבביקורתו פגע קשות במקרא היה מסוגל לומר הדברים הבאים: ״התנ״ך אינו רק ספר עממי, אלא ספר העמים, ככל שתגדל השכלת הדורות כן יהיה הוא יותר ויותר מסד ואמצעי לחינוך״.

מלומדים על התורה התרשמו ממנה, כל אחד בתחום הקשור לנושא המחקר המיוחד לו. א. קונלל(מדען ממדעי הטבע) כתב: ״מדע הגיאולוגיה והביולוגיה לא היו ידועים בתקופתו של משה והוא כתב כאילו ידע את שניהם״. בהסטוריה, אולברייט כותב: ״טבלת המדינות והעמים בפרק י׳ בבראשית, מצביעה על הבנה מודרנית, ראויה לתשומת לב במצב הבלשני של העולם העתיק, העומד בודד בספרות העתיקה״. או את דבריו של אלדד על ״הדיוק הזהיר של הסיפור התנכ״י שאושר פעם אחר פעם״. וכך עוד מפי מדענים אחרים. דברים, המצביעים היטב על ייחודיותה של התורה וחד פעמיותה בין שאר התופעות.

עתה נוסיף עוד פרט לייחודיות ספר זה. כוונתי לעובדת החוקיות הסתגלה גם בנבכיו הפנימיים בעומקו של הפשט הגלוי, חוזרים ומתגלים, רעיונותיו הגלויים של הספר וסירקם מצוותיו, ברמות שונות. וזאת, ביחס המספרי התואם של הפסוקים המלים והאותיות. התאמה זו של אלפי מבנים פנימיים אל הסמלים הגלויים לעינינו, של מבנים, החוזרים על עצמם בשיטתיות עקבית ברמות שונות מסלקת כל אפשרות של מקריות, או אפילו של מגע יד אדם, וההסתברות הסטטיסטית תאשר זאת.

נציג כמה נתונים מעניינים ומפתיעים שיבהירו את הנושא.

בתחילת ספר התורה קבועה עובדת יסוד גלויה שממנה משתלשל כל השאר: זו עובדת בריאת העולם בששה ימים, כשהיום השביעי הוא יום השבת. עובדת בראשית זו הפכה לסמל. השבת נעשתה בכוח המצווה למוקד החיים היהודיים ולאחד מן הערכים המקודשים. בחירת יום השביעי ליום השבת על כל המשתמע מבחירה זו איננה מקרית. היא מעוגנת במשמעות המספר שבע, המסמל, לדעת המהר״ל מפראג, את ההתקשרות האלקית אל עולם הטבע. מספר זה הוא המימד הרוחני של החוסר שסימולו המספרי הוא שש. התקשרות זו באה לידי ביטוי בשביעיות לרוב לאורכה ולרוחבה של התורה. מצוות השמיטה היא השנה השביעית במחזור השנים, היובל הינו שבע שמיטות, שבעה שבועות לחג השבועות וכו'. חותמו של שבע זה טבוע גם בהליכות המשכן: שבעת כלי הקודש, שבעה קנים למנורה, שבעת ימי המילואים לחנוכת המשכן.

כך הם גם המאורעות החשובים בחיי בחירי התנ״ך. אל אברהם ניגלה האלקים שבע פעמים. זהו גם מספר הברכות שהתברך בהם מפי הא-ל בהתגלות הראשונה (בראשית י״ב, ב׳-ד׳). פרט זה חוזר על עצמו בחיי יצחק בנו ובחיי יעקב, אף הם ברכותיהם עומדות בסימן השבע. <שם כ״ו ג׳־ד׳ ושם כ״ז, כ״ח- כ״ט>. די בנתונים חלקיים אלו, הגלויים כראוי, כדי להצביע על חשיבותו של השבע המהווה בכל מקום את המרכז סמנו מסתעפות המערכות כולן.

והנה, למרבה ההפתעה, טמון מספר זה גם מתחת לרובד הגלוי של הדברים. הבטה בפרקי תורה, תחשוף לעינינו בין קפלי הסלים והאותיות את שלטונו המוחלט של השבע.

ראו, לדוגמא את הפרק הראשון בתורה בו פתחנו עיון זה. זו פרשת בריאת העולם. נספור את הסלים בפסוק הראשון שבפרק א׳ שבבראשית ונמצא שהן שבע. מלת המפתח בפסוק זה היא ״אלוקים״. בכל פרשת הבריאה נמצא ששמו מופיע שלושים וחמש פעם כלומר חמש פעם שבע. גם שמות התואר – שמים וארץ ־ המופיעים בפסוק זה מונצחים   בפרשת הבריאה עשרים ואחד פעם  3×7. אם נספור את הפסוק השני נמצא בו 14 מלים שהם פעמיים שבע. אלו הם רק חלק סן הממצאים שבפרשה זו.

אך לא נוכל להתעלם סן המבנה היפה הטמון בפסוקים המדברים על השבת, הוא יום השביעי. קטע זה המתאר את סיום ימי ששת המעשה והמספר על מנוחת יום השביעי וקידושו מכיל 35 מלים.

במרכז הקטע מצויים שלושה פסוקים, כל אחד בעל שבע מלים ובכל אחד המלים המרכזיות הן יום השביעי. הנה כי כן מופיע רעיון השבת בשכבה פנימית יותר. השיטתיות והחזרה המתמדת מצביעה על חוקיות, והן מנטרלות כל אפשרות של שעשוע לשוני, או תעלול אחר. אולם קיימות תבניות נוספות החודרות יותר אל העוסק. המספר המשמעותי ביותר בכפולות של שבע הוא 7*7=49

 נבחין בו במצוות שמיטה ובספירת העומר.גם כאן נעמוד מופתעים ומשתאים מול מבנה מספרי מעניין ביותר, שייחשף בפנינו.

המלה ״תורה״ מופיעה בדילוג ארבעים ותשע אותיות בראש כל אחד מארבעת הספרים ״בראשית״ ״שמות״ ״במדבר״ ״דברים״. בספר ״ויקרא״ הספר המצוי בתווך נמצא אותיות אחד משמות האלוקים בדילוג של שבע אותיות. וכך נעשה: נספור מהאות "ת" של המלה "בראשית" 49 אותיות ונמצא שהאות הבאה תהיה "ו". נספור משם עוד 49 אותיות נגיע לאות "ר" ומשם עוד 49 אותיות אל האות "ה"

כך נעשה בספר שמות. נחל את הספירה מן האות ״ת״ של המלה ״שמות״ ושוב לאחר 49 אותיות נגיע לאות ״ו״, נמשיך משם שוב 49 אותיות ונגיע לאות "ה" ספירה נוספת של 49 אותיות ונגיע לאות "ה"

בספר ויקרא, המרכז אליו פונים שאר הספרים, מרומז כאמור אחד משמות האלוקים. נספור מן האות ״י״ שבמלה ויקרא שבע אותיות ונגיע לאות ״ה״, ומשם עוד פעם 7 אותיות והאי האות "ו", ומשם פעם נוספת שבע אותיות אל האות "ה"

עתה נעבור לספר ״במדבר״, שם, ובספר דברים תהיה האות הראשונה הסתגלה לנו ״ה״ ומשם בספירה של 49 אל

האות "ר" ומשם 49 אותיות האות "ו" ומשם עוד 49 אל ה"ת"

בספר דברים נמצא בדיוק את אותה תופעה.

צורת ההופעה ההפוכה של המלה ״תורה״ בבמדבר ובדברים, מצביע על סבנה יפה. בכל אחד מן הספרים פונה המלה ״תורה״ אל המרכז שהוא ספר ״ויקרא״ ובו טבוע שם השם. מבנה הבא לרמוז כנראה על השאיפה וההתקשרות אל המקור ממנו יונקים הספרים כולם את חיותם ועצמתם.

אולם מבנה זה של ״תורה״ בדילוג 49 אותיות מופיע באותה צורה גם בסוף כל אחד סן הספרים, נתון המעמיק את תחושת החוקיות ומפחית עוד יותר את אפשרות המקריות.

ועתה למבנה אחר. מצוות התורה מורכבות מרמ״ח (248) מצוות ״עשה״ ושס״ה (365) מצוות ״לא תעשה״ מספרם הכולל הוא תרי״ג(613). כמקובל בספרות היהודית מכוונות רמ״ח מצוות ה״עשה״ כלפי רמ״ח אברי האדם ואילו שס״ה מצוות ״לא תעשה״ כלפי גידיו. כרמז ברור על מהות המצוות כמתקנות ומשלימות את דמות האדם.

ביסוד האמונה היהודית מונחת הקביעה שהחוק המוסרי מקביל הוא לחוקי הטבע. ולא עוד אלא שחוקי הטבע ופעילותם התקינה תלויה בהתנהגותו המוסרית של האדם, העם והחברה. הפרת האיזון המוסרי המשחיתה את היקום, באה לידי ביטוי מוחץ בסיפור המבול במקרא. תרי״ג המצוות הן איפוא, לעם ישראל תנאי לקיומו הוא ותנאי לקיום העולם. רעיון זה החוזר על עצמו ברמות התייחסות שונות ובוריאציות אין ספור בתנ״ך, בתלמוד ובמפרשיו מתומצת היטב בדברי ירמיה הנביא: ״אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי״(ירמיה ל״ג, כ״ה>. התלות בין השניים ברורה ביותר בפסוק זה.

ואכן בפרשיות תורה רבות מופיעים הרמ״ח והשס״ה והתרי״ג במבנים יפים, מעוררי התפעלות בעקביותם. לפנינו נתון אחד לדוגמא.

נספור את מספר המלים בפרק הראשון של ספר בראשית (תיאור יצירת היקום וחוקיו), ויעלה בידינו כי מספר מלותיו הוא 434. נספור את מלות פרק עשרת הדברות ונמצא כי מספר הסלים 179. יחד נגיע למס׳ תרי״ג 613. הרי לכם הקשר הברור בין פרשת יצירת העולם ועשרת חוקי המוסר האלוקי, העומדים יחד בסימנו של התרי״ג.

הגאון מוילנא שטח בפנינו הקבלה מפליאה נוספת בין שני פרקים אלו. הפסוק הראשון הפותח בתורה ״בראשית״ מורכב משבע מלים ו-28 אותיות וכך הוא גם מספר המלים והאותיות בפסוק הפותח של הדברות.

ולסיום נצביע על התרי״ג בעיון עסוק יותר בחשיפת מספר אותיות.

ספר דברים הוא כידוע ספר חשבון הנפש של משה עם עצמו ועם עם ישראל, בו באו דברי התוכחה והמוסר, הבטחות הגמול הטוב לשומר התורה, ותביעה חוזרת ונשנית לבל יפנו לה עורף פן יבולע להם.

ובשפת המספרים:

נספור סן האות ״ב״ במלה דברים תרי״ג 613 אותיות ונגיע לאות ״ר״ ושוב נמנה משם עוד פעם תרי״ג אותיות ונגיע אל האות ״כ״, ספירה נוספת של תרי״ג תוביל אותנו אל האות ״ה״. אותיות אלו יצטרפו לעינינו למלה ברכה, כשאותיות תרי״ג הצמיחו אותה. הרמז ברור ושקוף.

זוהי הצצה חטופה אל ״הטבע המתימטי של התורה״: אל העולם הקסום שמתחת למעטה החיצוני של הדברים. שם רוחשים החיים בחוקיות משלהם, הבונה סבני תורה שלמים בהגיון שיטתי, הסורים היטב על המחשבה האלקית שמאחוריהם.

(הנתונים לוקטו מספרו של הרב שמואל יניב: ״רמז בפרדס ושפות נסתרות בתורה״)

עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו-הרב ד"ר רפאל עמרם ממן-ייחודיותה של תורת ארץ ישראל

מט. כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל בְּשׂוֹרָה

כתובת:  פיוט מיחל ומצפה יום בשורה ובו ידובר שבחי מלכנו משיחנו שיגלה בבי״א(=במהרה בימינו אמן) ויצא חוטר מגזע ישי וחלותי היא לקיים הבטחתו בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל כיר״א ( יהי רצון אמן) ושייך לקדיש יום שביעי של פסח. סימן: רפאל משה.

לנועם: ׳דכיל חשבך יא וולד אטיר׳(מסרקי) [מקור: כ״י עברי, מכון בן צבי 1356,עט׳ 14].

התבנית: מעין אזורית. השיר בן שבע מחרוזות המלוות ברפרין תלת טור המשתנה במחרוזת האחרונה בטור חילופי חיתומי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף ושלושה טורי אזור.

הטור השני של האזור מתחרז עם טורי הענף. המחרוזת הראשונה משמשת גם כמחרוזת פתיחה וכוללת בתוכה גם רפרין הבנוי משני טורי אזור ומטור נוסף.

החריזה: אאאב(מחרוזת פתיחה) אבד(רפרין). ההה.בהב / ווובוב… (שאר מחרוזות). כככ. בכב (מחרוזת אחרונה). כבד (רפרין חיתומי).

המשקל: 10/6/10-9/10/10 (עשר-עשר-תשע הברות בטורי הענף לפי סדרם, עשר-שש-עשר בטורי-האזור.

תשתית: הפיוט נשען בתבניתו על שיר הלחן בשינוי משקל.

מקורות

כתבי-יד: כ״י בית הספרים הלאומי ירושלים 5384, דף לא ע״ב; כ״י כנ״ל 5091, דף כט ע״ב; כ״י בן צבי 2196, עט׳ 86 ; כ״י סינסיניטי 320 MIC, דף לב ע״ב; כ״י ניו-יורק במי״ל 3182, דף צו ע״א; כ״י צפרו תרפ״ט, דף לג ע״ב.

דפוסים: שיר חדש, ירושלים תרצ״ה, דף לא ע״ב [נוסח היסוד]; כנ״ל, ירושלים תשמ״ו, עמ^׳ כד; כנ״ל, הוצאת ר״ש בן הרוש, עמ׳ נו; כנ״ל, לוד תשנ״ה, עט׳ נב; הטיבו נגן, פאס תרפ״ט, עט׳ 165 ; ישיר ישראל, פאס תרפ״ט, עט׳ 6, תהלות ישראל,

פאס תרצ״ו, עט׳ 33, ישמח ישראל, מכנאס תרצ״ו, עט׳ 11.

נזכר:     אוצר השירה, כ-412.

כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל בְּשׂוֹרָה / בּוֹא יוֹם יְיָ גָּדוֹל וְנוֹרָא / כְּתִקְוַת עִוֵּר יְצַפֶּה אוֹרָה

שׁוּבָהּ עַד מָתַי כָּל קָצִין כָּלוּ / אֱמֹר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ

עֵת לְחָנְנָהּ בִּי בָּא מוֹעֵד

אָמַר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ / עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד

רוּחִי חֻבְּלָה עֵינִי דָּאֲבָה / בִּרְאוֹתִי אוֹיְבִי בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה / אָמַרְתִּי תּוֹחַלְתִּי נִכְזְבָה

 5 אָבְדָה תִּקְוָתִי פָּנַי נָפְלוּ / סְעִיפֵי תְּשׁוּבָה / הֵשִׁיבוּ אִם יִתְמַהְמֵהַ חַכֵּה לוֹ

אָמַר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ / עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד

פְּאֵרְךָ חָבֹשׁ וּבִגְדֵי נָקָם / וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ אֶל חֵיקָם / שִׁבְעָתַיִם יֹאכְלוּ אֶת חֻקָּם

גְּמוּלָם לָהֶם אֲשֶׁר פָּעֲלוּ / חַרְבָּם וּכְלֵי נִשְׁקָם / יִהְיוּ כְּאַיִן יִתַּמּוּ יִכְלוּ

אָמַר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ / עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד

אַהֲבַת דָּוִד וּבְרִית שְׁלוֹמוֹ / תָּקִים לְזַרְעוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ / תַּחְתָּיו מִבָּנָיו לְפִי תֻּמּוֹ

מְשִׁיחַ יְיָ יִנּוֹן שְׁמוֹ / לוֹ יִקְּהַת עַמּוֹ / לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ

אָמַר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ / עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד

10 לִשְׁמוֹ וּלְזִכְרוֹ תַּאֲוַת נֶפֶשׁ / מְבַשֵּׂר שָׁלוֹם דְּרוֹר וְחֹפֶשׁ / .יַעֲלֶה מִבּוֹר טִיט וָרֶפֶשׁ

עַם דַּל וְרָזֶה עָנִי מִגֹּזְלוֹ / וְלָתוּר וּלְחַפֵּשׂ / אַחֲרֵי שׂוֹטְנָיו אִשֵּׁר נוֹאָלוּ

אָמַר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ / עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד

מַלְכוּתוֹ תִּכּוֹן יִשְׁקֹט יָנוּחַ / וְנָחָה עָלָיו בִּינָה וְרוּחַ / חֲכָמָה וּגְבוּרָה אַמִּיץ כֹּחַ

לְהָמִית רָשָׁע וְאֵין עֹזֵר לוֹ / נָכוֹן הוּא וּבָטוּחַ / יַחְדָּיו יָשׁוּבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ

אָמַר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ / עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד

שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ חוֹכָיו / וְגַם יִירְשׁוּ אֶרֶץ מְבוֹרְכָיו / וְלִלְחֹם יָרִיק אֶת חֲנִיכָיו

15 גּוֹיִים כְּאַיִן נֶגְדּוֹ נִבְהֲלוּ / יוֹרֶנּוּ דְּרָכָיו / מַעֲנֶה יָשִׁיב לְכָל שׁוֹאֲלוֹ

אָמַר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ / עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד

הָאֵר פָּנֶיךָ הָשֵׁב שְׁבוּתִי / וּבְרֹב חֶסֶד שְׁמַע תְּפִלָּתִי / וְאַל תֶּחֱרַשׁ אֶל דִּמְעָתִי

כִּי שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ / קָרַב קֵץ פְּדוּתִי / כִּימֵי קֶדֶם בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ

תִּגְדַּל תּוֹךְ עֲדָתִי / זֶרַע קֹדֶשׁ קִצְפְּךָ סָבְלוּ / תִּמְלֹךְ עוֹלָם וָעֶד

1. 1. כלו עיני מיחל: בכליון עיניים אני מצפה לבשורת הגאולה, על פי תה׳ סט,ד ׳כלו עיני מיחל לאלהי׳. ומה היא הבשורה? בוא…ונורא: על פי מלא׳ ג, כג ׳הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בא יום יי הגדול והנורא׳. כתקרת…אורה: ציפייתי לגאולה דומה לציפייה של עיוור לאור כי הגלות כולה חושך. יצפה אורה: על פי בבלי סנה׳ צח ע״ב. 2. שובה עד מתי: על פי תה׳ צ,יג. כל קצין כלו: כל חישובי הקץ, שחישבו חז״ל לזמן בוא הגאולה חלפו, ומשיח עדיין לא בא, על פי בבלי סנה׳ צז ע״ב ׳כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה׳. עם זו קנית: העם אשר קנית, על פי שמות טו, טז. עמלו: סבלו בגלות. 3. עת לחננה… הגיע כבר זמן הגאולה לחונן את ציון, על פי תה׳ קב,יד. 4. רוחי חבלה: נשחתה, על פי איוב יז,א. עיני דאבה: כואבת, על פי תה׳ פח,י. בראותי…הטובה: כשאני רואה אויבי נהנה מכל טוב. ברבות הטובה: ברב שפע, על פי קה׳ ה, יא ׳ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו׳. תוחלתי נכזבה: תקוותי אבדה, עדה״כ איוב ~מא,א. 5. אבדה תקותי: עדה״כ משלי יא,ז. נפלו פני: עדה״כ בר׳ ד, ו. סעיפי תשובה: אחרי הרהורי האכזבה עלו בי הרהורי תשובה להמשיך ולצפות למשיח. סעיפי: הרהורים כמו ׳בשעפים מחזיונות לילה׳(איוב ד,יג). אם יתמהמה חכה לו: אם יתעכב זמן בא הגאולה והמשיח, אף־-על-פי-כן המשך לחכות לו, על פי חבקוק ב,ג ׳כי עוד חזון למועד…אם יתמהמה חכה לו…׳ וראה גם בבלי סנהדרין צז ע״ב. 6. פארך חבש: לבש כתרך, על פי יח׳ כד,יז. ובגדי נקם: לבש כגיבור היורד למלחמה, על פי יש׳ נט,יז. והשב…שבעתים: שלם את גמולם על רעתם פי שבעה, על פי תה׳ עט,יב. אל חיקם: הפורענות תדבק בהם. יאכלו את חקם: כאן: ייענשו כפי המגיע להם, עדה״ב בר׳ מז,כב. 7. גמולם…פעלו: מוסב על ׳והשב׳, על פי תה׳ כח,ד ׳תן להם כפעלם…השב גמולם להם׳. יהיו כאין: עדה״כ יש׳ מא,יא ׳יהיו כאין ויאבדו אנשי ריבך׳. יתמו יכלו: יאבדו. 8. וברית שלומו: עדה״כ יש׳ נד,י. תקים לזרעו: תקיים לזרעו, עדה״ב בר׳ יז,יט ׳והקמתי את בריתי אתו לברית עולם ולזרעו אחריו׳. עומד במקומו: ימלוך במקומו. תחתיו מבניו: אחד מצאצאי דוד יהיה המשיח, עדה״כ שמות כט,ל. לפי תמו: התם והמובחר מזרע דוד יהיה המשיח. לפי תמו משיח: צירוף אמנותי המקביל ל ׳מסיח לפי תומו׳(בבלי כתובות כו ע״א) ופירושו: המשיח יבוא בהיסח דעת (בבלי סנה׳ צז ע״א) [בהשפעת המבטא של קוראי שירה זו ומחבריה, שאינם מבחינים בין ש׳ לס׳].

9. 9. משיח יי: על פי ש״א כד,ז. ינון שמו: על פי תה׳ עב,יז ׳יהי שמו לעולם…ינון שמו', והוא ביטוי רב משמעי: א) ינוב וירבה שמו (ראב״ע). ב) ייזכר לעד מלשון נין ונכד (רד״ק). ג) שמו של משיח הוא ינון, על פי סנה׳ צח ע״ב. לו יקהת עמו: עם ישראל יילווה למשיח ויישמע אליו, על פי בר׳ מט,י ׳עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים׳. להיות…לו: המשיח ישמש מקור הגנה לישראל מאויביו, עדה״כ יונה ד,ז. 10. לשמו…נפש: הכול מתאווים לזכרו של המשיח ומקווים לו, עדה״כ יש׳ כו,ח ׳יי קוינוך לשמך ולזכרך תאות כל נפש׳. מבשר שלום: על פי יש׳ נב,ז. דרור: על פי יש׳ א,ב ׳יען משח ה׳ אותי לבשר ענוים…לקרא לשבויים דרור׳. יעלה מבור: יעלני מבור הגלות, עדה״כ תה׳ מ,ג. טיט ורפש: מלא טיט ורפש, עדה״כ יש׳ נז,כ. 11. עם דל: על פי משלי כח,טו. כאן כינוי לישראל הסובל בגלות. עני מגֹזלו: יציל ישראל מבין הגויים, על פי תה׳ לה, יא. ולתור…ולחפש: עדה״כ קה׳ ז,כה. אחרי…נואלו: אחרי אויביו שהרשיעו. 12. מלכותו תכון: עדה״כ ש״א כ,לא. ונחה…וגבורה: על פי יש׳ יא,ב. אמיץ כח: עדה״ב יש׳ מ,כו. 13. להמית רשע: לפי ההמשך אולי מוסב לאותו מלך גדול המתואר בדניאל יא. ואין עוזר לו: אין עוזר לאותו רשע, על פי דני׳ יא, מה. נכון: כמו ׳וכסא דוד יהיה נכון׳ 1מ״א ב, מה). ישובו יושבי בצלו: הגולים יחזרו לארץ ישראל לחסות בצל המשיח, על פי הושע יד,ח. 14. ששון ושמחה ישיגו: על פי יש׳ לה,יא. חוכיו: המצפים ומייחלים לו משורש חכה כמו ׳אשרי כל חוכי לו׳(יש׳ ל,יח). יירשו ארץ: על פי יש׳,כא. יריק את חניכיו: עדה״כ בר׳ יד,יד. 15. גוים כאין נגדו: על כולם יגבר, על פי יש׳ מ,יז. יורנו דרכיו: המשיח ילמדנו ללכת בדרכיו, על פי מיכה ד,ב ׳והלכו גויים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יי…ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר יי מירושלים׳. מענה ישיב: ישיב לכל שואל בענייני הלכה, עדה״כ משלי טו,א.
10. 16. האר פניך: מכאן פונה המשורר לה׳, על פי תה׳ פ,כ. שמע…דמעתי: על פי תה׳ לט,יג. 17. כי…ננעלו: על פי בבלי ברכות לב ע״ב. קרב קץ פדותי: החש זמן הגאולה, עדה״כ איכה ד,יח. כימי קדם…נגאלו: על פי בבלי ראש השנה יא ע״ב ׳בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל׳. 18. זרע קדש: הם ישראל, על פי יש׳ ו,יג. קצפך סבלו: אשר סבלו קצפך שקצפת עליהם בגלות. תמלך עולם ועד: עדה״כ תה׳ י,יז.

שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבאז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-מאיר ניזרי- כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל בְּשׂוֹרָה

עמוד 524

78

ציון לנפש חיה מצבת קבורת איש תם וישר העלוב וקצר ימים עודנו באבו נחטף ובימי נעוריו נקטף אהה על פרידתו אויה על רוחו ונשמתו גם בן לא היה לו וזה רעה חולה ה״ה המנוח יהודא נ״ע בר הגמון יעקב מרציאנו ס״ט שנלב״ע יום ב׳ ו׳ ימים לחו׳ אב ש׳ התרצ״ה לפ״ג ויהיו ימיו אשר חי ל׳ שנה תנצב״ה.

YUDA MURCIANO 7  AGOSTO 1935

79

ציון לנפש חיה.,. אהרן ן׳ שלמה הכהן שנלב״ע ביום ט״ו לחו׳ סיון ש״ש תרצ״ה לפ״ק תנצב״ה.

80

קול ציון במרה תבבה האבן הזאת לאות האיש המאושר זך וישר אשר היה מחברת זוהר הרקיע בעל אכסניה של תורה פתאום כבתה נרו ועתו קודם זמנו נטו עליו צלילי ערב המנוח שלמה הכהן נ״ע בר הזה״ב משה נ״ע נלב׳׳ע ג׳ ימים לחו׳ סיון ש׳ התרצ״ה לפ״ג ויהיו ימיו

נ״ח שנה תמ״ך תנצב״ה.

SALOMON COHEN FALLECIO 4   JUNO 1935   A LOS 58 ANOS

81

זאת מצבת קבורת הח׳ הש׳ שלמה מרציאנו בן משישו נ״ע שנלב״ע ביום ט״ז לחודש טבת ש׳ תרצ״ה תנצב״ה.

82

[ציון הזקן הכשר, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, מדותיו מדות יוצרו, הצדיק ר׳ יוסף בן ר׳ יצחק מרציאנו להרהאר הנק׳ יוסף די עווישא

תנצב״ה].

83

[ציון של הזקן הכשר; נהנה מיגיע כפיו כל חייו, הצדיק ר׳ יוסף בן דוד מרציאנו בן ישו תנצב״ה],

84

זאת מצבת קבורת איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע מחמד כל עין היה לאין והיה על פניו מסוה הבושה וכל דבריו תמיד בלחישה והיה מדוכה מזורים קשים ומרים אהה כי עודנו באבו נקטף ובמבחר ימיו נחטף עלוב וקצר ימים המנוח דוד הכהן נ״ע נלב״ע ערש״ק ו׳ ימים לחו׳ כסלו ש׳ התרצ״ד ליצירה ויהיו ימי חייו כ״ג שנה פה עי״ת דבדו

יע״א תנצב״ה.

85

זאת מצבת הזקן הכשר איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע מכניס אורחים ופתו מצויה לעובר ושב ובעת זקנתו נתייסר ביסורים קשים ומרים ה״ה המנוח הר׳ אברהם ן׳ חמו נ״ע ויהיו ימיו קרובים למספר 85 שנה ונלב״ע ביום ששי בשב״ק 28 לחו׳ אייר ש׳ תרח״ץ לפ״ק

ויה״ר שתנצב״ה אמן.

86

אשרי איש ירא את ה׳ במצוותיו חפץ מאד זאת מצבת קבורת החכם השלם צדיק תמים ירא אלהים מנעוריו והיה משאו ומתנו באמונה גם בימי זקנתו שהיה מדוכה ביסורים אפ״ה היה מסגף עצמו בסיגופין ותעניות ובימים ההם לא זזו מידיו ספר הזוהר והמשנה הר׳ שלמה בן חמו ז״ל ונתבש״ם ביום ר״ח אייר ש׳ התרצ״ג והיו ימיו אשר חי צ״ד

שנה תנצב״ה.

87

זאת מצבת קבורת בן חכם בחור כארזים קרא ולמד משנה וגמרא עודנו באבו בן י״ג שנה וחצי קראו רבו ויעל יוסף בן מכלוף הכהן השמיטה ביום שב״ק… ש׳ התרצ״ג.

88

ציון לנפש חיה עין תדמ״ע במ״ר וכל לבב סמר אל הלקח מרגלית יקרה עלה לשמים בסערה וי להאי שופרא דבלי כעפרא במבחר ימיו ושניו ובאביב ימי עלומיו חכם לבב בה״ר אברהם ז״ל בבמוהר״ר החה״ש והכולל שמואל מרציאנו דין לחימר בן ב״ד שנה נתבש״ם ב״ו אלול ש׳ התרצ״ג ליצירה תנצב״ה.

89

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האשה הזקנה והכשרה מאחא בת

אהרן בן חמו תנצב״ה.

90

מצבת… האשה הכשרה עישה אשתו של יוסף בן חמו שנלבע״ה ביום ב״ב לחו׳ אייר ש״ש תרצ״ג לפ״ק תנצב״ה.

91

זאת מצבת האשה הכבודה והצנועה נוחה לשמים ולבריות הזקנה הכשרה אשת חיל עטרת בעלה מרת רוח מרים בת אסתר נ״ע אשת ושל הנו״ח אברהם בן חמו בר יצחק נ״ע נלבע״ה ביום ה׳ בשבת עשרים יום לחודש שבט ש׳ התרצ״ב לפ״ג תנצב״ה.

92

עד הגל הזה ועדה המצבה זאת מצבת קבורת האשה הכבודה הצנועה הצי הב׳ אשר שמרה כל חוקה מנשים צדקניות וחסדניות נפשה דבקה בבתי כנסיות ימיה צומות לילותיה תפילות רבת המעלות אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה יראת ה׳ היא אוצרה רבות בנות עשו חיל והיא עלתה על כולם תנו לה מפרי ידיה ויהללו בשערים מעשיה בת גדולים ואשת גדולים הלוא היא מסעודא מרציאנו אשת הז׳ הכי ירא אלהים וסר מרע סי׳ יהודה בן סוסאן הנק׳ בן טאנא ויהיו ימיה אשר היתה על פני האדמה קרוב לשמונים שנה נתבשמ״ה ליל שב״ק 9 ימים לחו׳ טבת תשנת תרצ״ב תנצב״ה.

אבני קודש- אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א
עמוד 38

בלימודיי במכון, נעדר נושא היהדות שאני קורא לו חכמת ישראל. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. נכון שמרטין בובר הרצה משנתו, אולם היה זה בבחינת מבט על היהדות מהמימד הפילוסופי. מכל מקום, כשהוא נגע ביהדות היה זה בדיון חופשי ולא מתוך דיון מהותי על המוסריות. תחומו היה כאמור בעיקר בפילוסופיה של היהדות והחסידות. הנה קיבלנו רב, שאינו נכנס לדברים מופשטים ולפרשנות פילוסופית על מאורע זה או אחר במדרש או באגדה. הרב מדבר על הגישה המסורתית ועם הנוער שלנו מהקיבוצים, זה מבטיח להיות מעניין. הרב דיבר על היהדות בחיי היומיום ועל נושאים כגון התפילות בחול, בשבת ובחגים, הקריאות בתורה, בר מצווה, והסדר בבית הכנסת. באחת הפעמים התעורר דיון נוקב. הקשבתי בשקט וחייכתי לשאלות התמימות ולתשובות הרב המתחמקות. מה הוא יכול לעשות? אין בידו לשנות שום דבר. הוא מדבר על ההלכה המקובלת והוא לא קובע כלום. כך הוא אמר. הוא הולך בעקבות רבותיו והמפרשים הקלאסיים כמו רש״י, הרב״ע, אברבנאל ועוד שממילא הם לא מכירים אפילו בשמות, חוץ מרש״י שהיה ידוע. הוא הסביר שזה לא עניין של היגיון אלא של אמונה והלכה ואין עוררין על זה. לא ראיתי מה אני יכול להוסיף על הדיון הרעשני שהיה פשטני ולא מעמיק. היו תלמידים שחשבו שאני ידען בנושא היהדות, הסתכלו עליי ורמזו לי, קצת בחיוך וקצת בכעס, החוו בתנועות יד ואמרו לי ״נו, מה אתה שותק״. פתאום נזכרו בי! אנחנו פה בשביל ללמוד ולא לקיים פולמוס שאין בו תכלית. שמרתי על שתיקה עד שהרב ענה לאחת השאלות של קיבוצניק יליד ארצות הברית, שכנראה נולד לאם לא יהודייה. הרב בתשובתו אמר שעד סיני הייחוס היה לפי האב ואחרי סיני – לפי האם. כאן הפרתי את שתיקתי מפני שלא רציתי לשמוע איך הוא מטעה את שומעיו. אמרתי לרב: ״רבי אלעזר המודעי אומר ׳… המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא׳. אתה אומר שרק עד סיני לפי האב! אני מבקש שתתקן הצהרה זו, כי אתה יודע שזה לא נכון!״ הרב נדהם לשמוע את זה ולא ידע מה להגיד. הוא ענה בגמגום: ״אתה צודק… אבל יש פרשנות וכו׳ ״. כל התלמידים השתתקו ועקבו בעניין על הדיון עם הרב, בהנאה. אני מספק דוגמה מהתורה, לפיה אחרי סיני הייחוס הוא על פי האב. הוצאתי את התנ״ך וקראתי: ״ויצא בן אשה ישראלית ויעצו במחנה בן האשה הישראלית ואיש הישראלי. ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלֹמית בת דברי למטה דן. ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה׳. וידבר ה׳ אל משה לאמור: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אותו כל העדה״.

לפי רש״י זה היה הבן של האיש שמשה הרג במצרים והוא בכלל לא יהודי אם כי אמו יהודייה משבט דן, כפי שהכתוב מעיד. השאלה שלי, למה הרגו אותו? ״כי הוא קילל את ה׳. אם כי מדובר באדם לא יהודי״. ״השאלה שלי היא, למה קילל את ה׳? אנחנו יודעים שכתוב ׳ונוקב שם ה׳ מות יומת׳ וכן ׳אלוהים לא תקלל׳. אנחנו יודעים גם שיוסף בן מתתיהו, פילו ורש׳׳י, מפרשים במקום אחר ׳אלוהים׳ הכוונה לשופטים, כמו שכתוב בעניין העבד שלא רוצה לצאת לחופשי. כתוב: ׳והגישו אדוניו אל האלוהים׳ וכן ׳והגישו אל הדלת או אל המזוזה כאן הפירוש של אלוהים הוא שופטים. רש״י מפרש כי שופטים מדברים בשם אלוהים, אבל השאלה שלי היא: למה קילל? אדם לא מקלל סתם. משהו קרה כאן שהוציא את האיש מגדרו וקילל בייאושו. רש״י נותן לנו פתח לתשובה. הוא אומר, בגלל מיקומו בין השבטים. ׳ויצא׳. מהיכן יצא? הוא יצא משבט דן, שבט כמו שכתוב ׳איש על דגלו באותות לבית אבותם׳, והם גירשו אותו מפני שהשבטים במחנה היו לפי האב. הוא לא מצא מקום באף שבט כי אביו היה מצרי ולכן התעצבן וקילל. איפה פה הייחוס ? לא לפי האב? זה לא אחרי סיני?״ ״נכון, אבל תלך רחוק יותר. בספר דברים כתוב על העמים בארץ כנען, ׳לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלוהים אחרים וחרה אף ה׳ בכם והשמדך מהר׳. רש״י והירש פירשו את הפסוק הזה על הייחוד לפי האם. לא כתוב כלום על ייחוס לפי האם. נראה יותר מאוחר. אבל לענייננו. רש״י חי בצרפת במאה האחת עשרה. שמשון רפאל הירש, הידוע בקיצוניותו הרבה והתנגדותו העזה לציונות, חי בגרמניה במאה התשע עשרה וייחוס האם נקבע הרבה לפני כן. גם חכמי התלמוד הסתמכו על הפסוק הזה בגמרא קידושין בתלמוד ירושלמי. ר׳ יעקב מכפר נבוריא היה דווקא בעד הייחוס לאב, אבל נאמר ׳יחיד ורבים, הלכה כרבים׳, נכנע לחבריו שהחליטו הייחוס לפי האם. זאת אומרת אנחנו במאה הרביעית לספירה. יש חוקרים והיסטוריונים שחושבים שזה הושפע מהמשפט הרומי במאה השנייה. כשאישה יהודייה נאנסה על ידי גוי, הבן שנולד מקשר זה נקרא ממזר, מה שיצר בעיות לילד, לאם ולקהילה בכלל. אחרי השינוי הזה ילד במצב דומה נחשב ליהודי ויכול היה להתחתן עם יהודייה.

שינוי זה קיבל תוקף מכיוון שאחרי כל פוגרום שבו נאנסו בחורות יהודיות רבו הממזרים. זה היה מזעזע את הקהילה ששיקמה את הריסותיה, ולכן קיבלו את השינוי ופתרו בכך את הבעיה הממאירה. ואולם, בתורה גופה אין היגד ברור בשינוי הייחוס לאם. מישהו שאל מדוע עשו שינוי כזה, שהלוא נאמר שאסור לשנות את דברי התורה״. ״נכון״, ענה הרב. ״אסור להוסיף ואסור לגרוע״. ״זה לא נכון״, חזרתי לדיון ואמרתי. ״יש שינוי בתורה גופה. לדוגמה: בעשרת הדברות נאמר ׳פוקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים׳. אותו הדבר חוזר בבירור, (כמו גם בבמדבר יד, יח ובדברים ה, ט) אבל אנו מוצאים בתורה רמז ראשון לשינוי חוק זה. ה׳ אומר למשה: ׳מי אשר חטא לי אמחנו מספרי׳. אבל השינוי היסודי של חוק זה כתוב בבירור בספר האחרון של התורה. כתוב: ׳לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. איש בחטאו יומת׳. הפרשנים המסורתיים מתפתלים להסביר את השינוי הזה שהוא ברור. רש״י אומר שפירושו שאין להאשים את ההורים לפי עדות של הבנים שלהם. אבל רשב״ם (ר׳ שמואל בן מאיר) מהמאה השתים עשרה ונכדו של רש״י, דגל בפשט ולכן הוא מקבל את המובן של הפסוק כפשוטו. הפסוק מדבר על כך שאין להתחתן עם עמי כנען כי הם היו עובדי אלילים. היום אין עבודת אלילים והפרשנות עליו דחוקה מאוד. ׳ארבע גזירות שגזר משה רבנו על ישראל ובאו ארבעה נביאים וביטלום. משה אמר: פוקד עוון אבות על בנים… בא יחזקאל וביטלה ׳הנפש החוטאת היא תמות׳.בוא נלך מעט אחורה. משה רבנו התחתן עם מדינית, צפורה בת יתרו כהן מדין.

נולדו לו ממנה שני בנים – גרשום ואליעזר והם נחשבים יהודים. בני אמותיו של יעקב – בלהה שילדה את דן ואת נפתלי, חלפה שילדה את גד ואת אשר נחשבים חלק משבטי ישראל, אם כי אינן נחשבות עם ארבע האמהות. יוסף התחתן עם אסנת בת פוטיפרע כהן און והילדים שלה נחשבים חלק מהשבטים. יעקב אומר ליוסף: ׳אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי׳. ולא רק שהם נחשבים יהודים, אלא יעקב מוסיף: ׳בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה׳. ועוד מדגיש יעקב ואומר ליוסף בנו: ׳המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וייקרא בהם שמי ושם אבותיי אברהם ויצחק׳. יהודה לוקח בת איש כנעני לאישה. דוד המלך לוקח את מעכה בת תלמי מלך גשור, ממנה נולד לו אבשלום; שלמה התחתן עם בת פרעה שנתן לו אותה כנדוניה; שלמה המלך ׳אהב נשים נוכריות רבות ואת בת פרעה, מואביות, עמוניות, אדומיות, צדניות, חתיות׳ וכל הילדים שיצאו מהן יהודים. אמו של רחבעם מלך יהודה, נעמה העמונית; רות אשת בועז שממנה תצא מלכות יהודה והמשיח, לפי האגדה, מואביה; איזבל, אשת אחאב מלך ישראל היא בת אתבעל מלך צידונים. ועוד ועוד. כל הילדים של נשים נוכריות אלה הם יהודים, כי יש להם אב יהודי. וזה אחרי סיני״. ״אז מי מחליט על שינוי ?׳׳ שאל מי מהנוכחים, ״איך עושים הלכה ?׳׳ הרב שואל אותי, קצת בצחוק, אולי אני אענה לשאלה זו!

״בבקשה, הנה. ׳וידבר ה׳ אל משה, אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה? אמר לו: ׳אחרי רבים להטות׳. ׳רבו המזכים, זכו. רבו המחייבים חייבו כדי שתהא התורה נדרשת ארבעים ותשעה פנים טמא וארבעים ותשעה פנים טהור׳; ׳שבעים פנים לתורה׳.החכמים היו נגד תרגום התורה מפני שזה מגביל את המשמעות הפנימית של התורה. התורה נדרשת גם לפי דרש, פשט, רמז וסוד, בקבלה הלוריאנית של האר״י ושל ר׳ משה קורדובירו מצפת, שכל אחד משש מאות אלף שעמדו בהר סיני יש להם – ורק להם ההבנה של התורה שקשורה אתם. הרמז בתלמוד לפי הפסוק ׳שתים זו שמעתי כי עוז לאלוהים׳ שפירושו: אפשר לפרש כל דבר לכמה טעמים. במחלוקת בין בית הלל ובית שמאי, יצאה בת קול והכריזה: ׳אלו ואלו דברי אלוהים חיים׳. משמע: אין לאף אחד סמכות עליונה ומוחלטת לפרש את התורה. בוויכוח בין רבן גמליאל והזקנים, ר׳ עקיבא אמר: ׳יחיד ורבים – הלכה כרבים׳. נוסיף עוד: יש לנו דיון על הלכה בין ר׳ אליעזר ור׳ יהושע בעניין תנורו של עכנאי. מבלי להיכנס לפרטים הטכניים של זה ׳ר׳ אליעזר מטהר וחכמים מטמאים׳. ר׳ אליעזר חולל כל מיני נסים להוכיח שהלכה כמותו. ואולם, זה לא עזר לו עם החכמים. בת קול יצאה מן השמים ואמרה: ׳הלכה כרבי אליעזר׳. עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר: ׳לא בשמים היא׳. אין אנו משגיחים בבת קול, שכבר כתבת בתורה בהר סיני ׳אחרי רבים להטות׳. כתוב גם: ׳המנהג מבטל את ההלכה׳.

וכן: ׳אין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה ועוד נוסיף על יחיד ורבים: ׳עקביה בן מהללאל העיד ארבעה דברים. אמרו לו: עקביה חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין לישראל. אמר להם: מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי ולא לעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים, בשביל שררה חזר בו… ונדוהו, ומת בנידוי וסקלו בית דין את ארונו. אמר ר׳ יהודה: חס ושלום, שעקביה נתנדה, שאין העזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. בשעת מיתתו אמר לבנו: בני, חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר. אמר לו: ולמה לא חזרת בך? אמר לו: אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים. אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתם. אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובים – מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובים. אמר לו: פקוד עלי חבריך. אמר לו: איני מפקיד. אמר לו: שמא עלה מצאת בי? אמר לו: לא! מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך׳. יש לנו שינוי מפורסם על ידי הלל הזקן. הפרוזבול. סידור לגביית חובות על ידי בית דין גם בשנת השמיטה. הלל היה נשיא הסנהדרין במאה הראשונה לספירה ותקנה זו נועדה לעקוף שמיטת הכספים הנהוגה בשנת השמיטה״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–שיעור בתורה

עמוד 322

שיר במתכונת מליצה

 ״מריבה היא דומה לשבולת / הנהר, ואביה מחללת, / ראשים וגם שרים היא מהוללת, / בכל עת כיונה[?] היא מתגדלת״.

כתובת השיר היא: ״מליצה יסדתיה על אהבת רעים בשעת ריוח והצלה, ובשעת הדחק נתפרדה חבילה, ותשוב להם חוכה ואיטלולה; ואף אם אהבתך להם טובה כפולה, יבקשו מי מריבה לעשותה מהוללה, כאשה חללה אשר בבעלה מעלה; נו[עם]: ק״ב [השווה לעיל]״.

שיר במתכונת ״מחברת״ על אם ובתה שהיו זונות במכנאס. השיר יתפרסם על פרטיו לקמן.

שיר שבח לה׳ במתכונת של ״פיוט – נו[עם]: ׳יערת דבש׳ , על נס שקרה לקהילה שעה שגויים העידו על יהודים עדות שקר, ואלה ניצלו לבסוף מעלילת השווא . המשורר שם עצמו דובר לקהילתו, אך אין הוא מציין בשירו מה הייתה עדות השקר שהושמעה. הפיוט הוא שיר מעין־אזורי המורכב משמונה סטרופות בעלות ארבעה טורים דו־צלעיים עם שלושה טורי ענף תואמי חריזה וטור אזור אחד כמו־פסוקי. הסטרופה הראשונה כוללת אזור דו־טורי שהטור השני שלו – קצר יותר – משמש רפרן. החתימה בראש הסטרופות ״שלמה חלואה״. הסטרופה הראשונה, השלישית והחמישית הן כדלקמן:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה, / דָּבָר דָּבוּר עַל אָופְנוֹ,

טַעְמוֹ וְנִמּוֹקוּ עִמּוֹ, / עַל גֹּדֶל הַנֵּס תִּקּוּנו

ֹ פָּעַל חְנוּן, כֵּן הוּא כִשְׁמוֹ, / אוֹתוֹת לְטוֹבָה עִמָּנוּ;

שִׁמְעוּ אָזְנִי רָאוּ עֵינַי / נֵס פֶּלֶא מִי יְכִילֶנּוּ.

וְהַבּוֹטֵחַ בַּיְּיָ / חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ.

מְאֹד זַעְתִּי וְחָרַדְתִּי, / כָּשַׁל בְּעֹנִי כֹּחִי,

כִּמְעַט בְּכָל רַע הַיִתִי, / נִזְעָכוּ יָמַי וְרוּחִי;

דִּין הַצּוּר תָּמִים הִצְדַּקְתִּי / עָלַי בְּלִבִּי וּבְטוּחִי,

אָמַרְתִּי לְנַפְשִׁי רוּחִי, / אַךְ זֶה חֹלִי אֶשְׁאָנוֹ.

וְהַבּוֹטֵחַ בַּי / חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ

חֵילִי הֵן שָׁאֲפוּ צָמִים, / זֶה רוֹדֶה וְזֶה מְרַדֶּה;

צַמָּתוֹ בְּבוֹר חַיַּי קָמִים / פִּתְאוֹם, וְקָמוּ כְּעֵדֵי

 שֶׁקֶר, וְכֻלָּם נוֹהֲמִים / כַּאֲרָיוֹת קָמוּ נֶגְדִּי.

יְיָ מֵגֵן בַּעֲדִי, / אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ.

וְהַבּוֹטֵחַ בַּי / חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ

וצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט

עמוד 210

פרשת כי תצא

אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, / נוֹלָד בְּלִי כוֹכָב!

אפרים חזן

פרשתנו היא אחת הפרשות העשירות במצוות, ומונים בה לא פחות מ-ע"ד מצוות. קשה עד מאוד לגלות את העיקרון המארגן את סדר הדברים, או את השיטה העומדת מאחוריהם, אך ניתן בהחלט לארגן מתוך הפיזור קבוצות של מצוות סביב נושאים חברתיים ומשפחתיים. כך הפתיחה באשת יפת תואר, הסמוכה לענייני המלחמה המסיימים את הפרשה הקודמת, מכוונת אותנו למצוות וסייגים, הקובעים כי גם בעת מלחמה כבוד האדם וטוהר הנשק הם ערך עליון. בו בזמן נפתחת סדרה של מצוות בענייני אישות, משפחה ואף חינוך. קבוצה בולטת אחרת של מצוות – לקט, שכחה ופאה –  נכנסת תחת הכותרת "מתנות עניים" (דב' כד:יט-כא). שלושת הפסוקים הללו כוללים את הצירוף "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה". לכאורה טעם המצווה ברור, עזרה חומרית לחלש, כמו שאר דיני צדקה. ברם, מצוות אלה מקריות בחלקן, שהרי עיקרן חוסר מודעוּת ואפילו שכחה; אין אדם יכול לקיים מצוות "שכחה" מתוך מחשבה ובכוונה תחילה. ייחוד זה הביא את הפרשנים השונים לתהות על טעמן המיוחד של מצוות אלה, כפי שהיטיבה נחמה ליבוביץ  לסקור עניין זה.

בעל "ספר החינוך" מעמיד את עיקר מצוות שכחה על חינוך האדם לנדיבות, ומאות שנים אחר כך רש"ר הירש מציגהּ כמעין "מחאה נגד המושג 'שלי'". הווה אומר, כי בצד התמיכה בעניים כתוצאה ממצוות אלה, כפי שממחישה באופן מופלא מגילת רות, המצוות של "מתנות עניים" מחנכות לתיקון מידותיהם של הנותנים.

בהקשר זה אנו מבקשים להעלות כיוון נוסף, ודומה כי הוא נרמז גם במהלך מימוש מצוות הלקט  במגילת רות, כאשר בעז מצווה על הקוצרים "וְלֹא תַכְלִימוּהָ" (רות ב:טו). כלומר, בצד הנתינה והתמיכה יש עניין לא פחות חשוב, והוא הנתינה דרך כבוד. במצוות אלה לא הנותן הולך אל הנצרך, אלא להפך, ובעיקר אין הדבר תלוי ברצונו הבלעדי. כיוון שהנצרך הולך אל הנותן, יכולה להתפתח אצלו תחושה שהכול תלוי בנותן ובחסדו. באה התורה וזיכתה את העני בלקט שכחה ופאה, ומעתה הוא בוחר לו את השדה, הוא מלקט על פי יכולתו, בדרך המוסכמת עליו ועל חבריו המלקטים, הוא האדון למתנתו, ותודתו שלוחה לבורא עולם ולא לבעל השדה. במצוות אלה העני אינו עומד מול העשיר עמידה המחלקת למעמדות. המעמדות בעצם הגדרתם נותנים העדפה ברורה לעשיר על פני העני ללא קשר לכישרון, למאמץ, לקניין רוחני כלשהו או למידות טובות ולאישיותו של האדם בכלל.

החברה מתחנפת לעשיר, והוא זוכה ליתרון ולסבר פנים יפות בכל מקום, ללא קשר להיותו ראוי לכבוד זה. אין צריך לומר, כי בכל דבר הנקנה בכסף יתרונו של העשיר גדול ורב. יתר על כן, גם המזל מאיר לו פנים והוא "מסתכן" ומצליח, ואילו העני, גם כשהוא זהיר ביותר, ניסיונותיו עולים בדר"כ בתוהו. כנגד מצב זה, וכנגד חוסר ההערכה והזלזול בעני באשר הוא עני, יוצאים במחאה סיפורי עם שונים, וכמה מן השירים היפים שכתבו משוררינו לאורך הדורות. כך הוא, למשל, שירו של רבי אברהם אבן עזרא:

אַשְׁכִּים לְבֵית הַשַּׂר – / אוֹמְרִים: כְּבָר רָכַב!

אָבוֹא לְעֵת עֶרֶב – / אוֹמְרִים: כְּבָר שָׁכַב!

אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב, / אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכַּב

אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, / נוֹלַד בְּלִי כּוֹכָב

מה שהביע ראב"ע בתמציתיות רבה, פירט והרחיב שש מאות שנה אחריו פייטן בן מקנס, רבי שלמה חלואה (=שח"ל), בשירו "אמת מארץ חדל חדול". התיאור המפורט והסאטירי, ההומור החד והעוקצני, תוך הבלטת קצות הניגוד בין העני לעשיר, ובעיקר הצביעות הרבה ביחס החברה לזה כנגד זה – כל אלה  בונים סטירה חברתית ושיר מחאה ממדרגה ראשונה.

להלן נציג את המשורר ואת שירו, והם ידברו בעד עצמם.

אֱמֶת מֵאֶרֶץ חָדַל חָדוֹל

       וְאִם תִּרְאֶה מַשּׂוֹא פָנִים דְּבָרָך צְפוֹן לִפְנֵי מִגְדּוֹל

       וְאִם תִּרְצֶה לֵיחָנֵק

       הִתָּלֵה בְּאִילָן גָּדוֹל

5    בַּיוֹם וּבַלַיְלָה שַׁמָּשֵׁי עָשִׁיר לֹא יִיעָפוּ

       וְשַׁמָּשֵׁי חָכָם מִסְכֵּן רֹאשָׁם חָפוּ

       הַלָּלוּ אֲנָשִׁים לָהֶם יִכְסָפוּ

       וְהַלָּלוּ לָהֶם בְּסִירָה אוֹתָם יִדְחֲפוּ

       גַּם זֹאת לֹא תַּכִּירוּ בוֹ וּבִנְעָרוֹ

10   בְּצֵאתוֹ לַשּׁוּק הַכֹּל מִמֶּנוּ יָגוּרוּ

      מִכָּל מַאֲכָל חֵלֶק יָפֶה לוֹ יִבְחֲרוּ

       בָּשָׂר שָׁמֵן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים לוֹ יִבְזוֹרוּ

       דַּל וְעָנִי בְצִדּוֹ שׁוֹבְרוֹ

       כְּסוּתוֹ תָעִיד עָלָיו וְשִׂמְלָתוֹ לְעוֹרוֹ

15   מִכָּל מַאֲכָל חֵלֶק הָרַע לוֹ יִבְחֲרוּ

       כְּרָעַיִם אוֹ בְדַל אוֹזֶן הוּא בְּשָׂרוֹ

       הֵן הוּא בְּעוֹמְדוֹ לִפְנֵי הַגְּבִיר

       מִתְּחִילָּה יִדְמֶה לְשׁוֹפָר הָפוּךְ וְלִבְסוֹף לִתְבִיר

       כִּי הַגְּבִיר לִבּוֹ אַבִּיר

20   וְהֶעָנִי בִבְלִי דַעַת מִלִּין יַכְבִּיר

       וְעוֹד לוֹ כָּל יָמָיו רָעִים

       בְּחַג חוֹדֶש וְשַׁבָּת שִׁינּוּי וֶסֶת לוֹ לִפְגָעִים

       לֹא יַעֲלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעִים

       כִּי אִם בִּשְׁפַל אֶרֶץ יֵשֵׁב וּבַמְּקוֹמוֹת הַמֻּוצְנָעִים.

25   זְמַן לְעָנִי הֶחֱלִיף הַשִּׁיטָּה

       תָּמִיד כָּל יָמָיו יָדוֹ מַטָּה

       בָּרֵיוַח יִטּוֹל שְׁאֵרִית הַפְּלֵיטָה

       וּבַהֶפְסֵד יִמְכּוֹר שֻׁולְחָן וּמִיטָּה

       חֵלֶק לְשִׁבְעָה עָשִׁיר זָכָה בּוֹ

30   הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְהוּא עַל מִשְׁכָּבוֹ

       בְּרֹב מִשְׁתֶּה יַיִן יִשְׂמַח לְבָבוֹ

       וְלוֹ מֵעִיר לַעְזוֹר כַּסְפּוֹ וּזְהָבוֹ

       טִרְדַּת הַזְּמָן לְעָנִי נְתוּנָה

       מֵאֱמֶת וְיַצִּיב עַד אֱמֶת וֶאֱמוּנָה

35   יָגַע וְלֹא מָצָא – אֵין אֱמוּנָה

       בָּא עַד כִּיסוֹ וְאֵין עוֹזֵר לוֹ – וְהַיוֹם פָּנָה

       יֶלֶד חָכָם וּמִסְכֵּן חָכְמָתוֹ בְזוּיָה

       עָשִׁיר זָקֵן וּכְסִיל הוּא כְּמוֹ תַאֲוָה נִהְיָה

       עָרֵב לְנֶפֶשׁ אוֹהֲבָיו כְּמַיִם בַּצִּיָּה

40   כִּי הוּא יַצִּילֵם מִפֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה

       כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאוּהוּ

       כִּי לְאֵין יָדוֹ, עַל מַה יְקָרְבוּהוּ?

       בְּיוֹם שִׂמְחָתָם יְכַחֲשׁוּ בְקִירְבָתוֹ וִיבַזוּהוּ

       וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ: 'קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגּוֹאֲלֵינוּ הוּא'

45   לֵיל שֶׁלֶג וּמָטָר עָשִׁיר בְּשִׂמְחָה

       וְעָנִי וְאֶבְיוֹן בְּיָגוֹן וַאֲנָחָה

       זֶה מַצָּעוֹ כָפוּל וַחֲבִיתוֹ פְתוּחָה

       וְזֶה עָרוּם יָלִין וְאֵין מַשֵּׂאת וַאֲרוּחָה

       מָטָר יְשַׂמַּח עָשִׁיר כִּי יִבְטַח עַל מְאוֹדוֹ

50   וְעָנִי בוֹ יִתְעַצַּב כִּי אֵין כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ

       זֶה אוֹצְרוֹתָיו מְלֵאִים בָּר וְלֶחֶם וּמְזוֹן מִסְעָדוֹ

       וְזֶה כָּל יוֹם חַיָּיו תְּלוּיִים נֶגְדּוֹ

       נִכְסֵי עָשִׁיר פַּחַד אוֹחֵז כִּי יֵדַע שַׁדּוּן

       וְנִכְסֵי עָנִי פַלְגָּא מִלְוֶה וּפַלְגָּא לַאֲבַדּוֹן

55   זֶה מַזָּלוֹ גוֹרֵם לִנְכָסָיו וְלֹא יֹאבְדוּן

       וְעָנִי בִּישׁ גָּדוֹ יֹאמַר לוֹ פּוּק דּוּן

       סוֹדוֹת הַצְלָחָה בְאָוזְנֵי עָשִׁיר

       נִדְבְּרוּ וּשְׁמוּעוֹת רָעוֹת לְאָוזְנֵי עָנִי נִבְחֲרוּ

       זֶה רוּחַ סְעָרָה עוֹשָׂה דְבָרוֹ

60   וְזֶה חוֹבֵק אֶת יָדוֹ וְאוֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ

       עֲטִינֵי עָשִׁיר מַלְאוּ חָלָב וּמֵחַ עַצְמוֹתָיו יְשֻׁוקֶּה

       וְהֶעָנִי מוּלוֹ שׁוֹכֵב טָמוּן בְּאַרְעָא בְּאַרְנְקֵי

       זֶה מִמִּקְרֶה הַזְּמָן נָקִי וְזֶה לוֹקָה

       וְלֹא מִתְרַפֶּה וְחוֹזֵר וְלוֹקֶה

65   פַּת הַבָּאָה בְּכִיסְנִין לְעָשִׁיר מוּכָנָה

      וְעָנִי מְחַזֵּר בְּתַר צְלִיל שְׂעוֹרִים וְלֹא יִמְצָאֶנָּה

       זֶה מָעוֹתָיו קוֹנוֹת מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה

       וְזֶה חֶסְרוֹן כִּיס לוֹ לְמָנָה

       צוּף דְּבַש אִמְרֵי נֹעַם דִּבְרֵי עָשִׁיר וְאִם רָעִים

70   וְעָנִי חֲסַר טַעַם וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים

       זֶה תַּחַת כְּבוֹדוֹ מְהֻודָּר לְרֵעִים

       וְזֶה אֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ וּמַדָּיו קְרוּעִים

       קֶרֶן זָוִית לְעָנִי בְּחוּרָה

       וּפְנֵי הַבַּיִת לְעָשִׁיר שְׁמוּרָה

75   זֶה נִפְתְּחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי אוֹרָה

       וְזֶה מַזָּלוֹ שׁוֹרֶה בַמְּגוּרָה

       רֶגֶל עָנִי תִּכָּשֵׁל בִּמְקוֹם מִישׁוֹר

       רֶגֶל עָשִׁיר בִּמְקוֹם חַתְחַתִּים תַּעֲצוֹר

       זֶה מַזָּלוֹ עֵינַיִם לוֹ וְלֹא יָשׁוּר

80   דַּרְכּוֹ כְּדֶרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר.

בצד דרכי הכתיבה המסורתיות נוקט שח"ל דרכי הבעה מקוריות ורעננות. כך בצירופי לשון שונים, כגון הביטוי הנפלא: "מאמת ויציב עד אמת ואמונה" (34) שעניינו מן הבוקר ('אמת ויציב') ועד הערב ('אמת ואמונה'). דוגמה נוספת היא הביטוי "הגביר לבו אביר" (19). במיוחד חביב עליו השימוש בשם פרטי או במונח מקצועי במשמעותו הכללית, והוא בונה דימויי שיר ומשחקי לשון בשמות הטעמים, כגון בתיאור העני העומד לפני העשיר כ"שופר הפוך לבסוף תביר" (18). המשורר מוכיח את קהלו ומתלונן על היחס לעניים. השיר מתאר את "תלאות העני וכבוד העשיר" כלשון הכתובת לשיר, והוא סטירה נוקבת על יחס החברה לעניים, תוך תיאור העני במצוקותיו ובהשפלותיו, וכנגדו החנופה כלפי העשיר. יש בה בשירת המחאה הזו בעלת האירוניה המושחזת ממסורת השירה החברתית של  ר' אברהם אבן עזרא.

       האירוניה והסרקזם החריפים ניכרים כבר במחרוזת הפתיחה בהכרזה "אמת מארץ חדל חדול" שהיא היפוך אמירתו של בעל התהלים (פה:יב) "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח", והיא יוצרת חוסר אמון מוחלט בחברה ובצדק חברתי כלשהו. אין לצפות שהצדק והאמת ינצחו, אדרבה יש להסתיר את האמת מפני "הגדול", העשיר, כדי שלא יפגע בך. מכאן ואילך השוואה מרתקת בין העשיר לעני: יחס החברה כולו שקר, החנופה לעשיר אין לה גבולות, והסוחר והמוכר יודעים היטב את מי להעדיף: העשיר זוכה בכל חלק טוב, והעני "כרעים או בדל אוזן הוא בשרו". לכאורה הוא הבשר שהמוכר נותן לו בתמורה לכספו הדל, אך מתוך הטור השירי עולה גם המשמעות כי בשרו וגופו של העני הפכו אף הם ל"כרעים ובדל אוזן". מעמדו של העשיר הופך כל אמירה מטופשת היוצאת מפיו ל"צוף דבש אמרי נֹעם", וכנגדו "ילד חכם ומסכן חכמתו בזויה", כפי שלימדנו קהלת (ד: יג; ט:טז).

דומה כי שתי נקודות השפל בגורלו של העני הן במזלו הרע, ללא קשר למצבו הכלכלי: "רגל עני תכשל במקום מישור / רגל עשיר במקום חתחתים תעצור". הנה כי כן לא די במצבו הדל, בעוניו, ובהיעדר פרנסה – כל הפסד ופגע מגיעים אליו גם בשאר מהלכי חייו.

נקודה נוספת היא בהדגשה, כי עת חג ושמחה, שהם ימים טובים לכול, קשים הם לעני באשר "בחג חודש ושבת שינוי וסת לו לפגעים". ואין לו ברירה אלא לשבת "בשפל ארץ… ובמקומות המוצנעים", שכן שינוי המאכל גורם חולי מעיים.

השיר מסתיים בשורה 80 אך אין כאן חתימה וסוף דבר, אלא תיאור נוסף של העני חסר המזל כנגד העשיר המצליח, מעין "וחוזר חלילה" או מעין סיום פתוח, שהקורא מוזמן להמשיכו עוד ועוד. קריאה נוספת תלמדנו כי לסטירה החריפה שלפנינו יעד ברור: מעין חץ שהמשורר מבקש לירות ללב החברה המזלזלת והמתעלמת מן העני, ויותר מכך מכוון     החץ ללב העשיר, שהפער הגדול בינו לבין העני זועק לשמים, ותיאורו הפלסטי מבקש לגרום לחרדה אצל העשיר מפני העתיד. חרדה זו עולה דווקא מן התיאור הקיצוני של איתנות מעמדו של העשיר. חוסר הצדק והחרדה מפני העתיד הם תוכחה שאמורה להניע את העשיר לתמוך בעני, ולקיים  את רוח מצוות "מתנות עניים", שהן מתנותיו של הקב"ה לעני מכוח הצדק הטבעי והשוויון האנושי.

פרשת כי תצא- אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, / נוֹלָד בְּלִי כוֹכָב- אפרים חזן

סְתְהִית אָנָּא מְעָא מוּמּמוֹ

נִכְסַפְתִּי אֲנִי עִם הַתִּינוֹק

סְתְהִית אָנָּא מְעָא מוּממּוֹ לִילָּא פִּי לִילָא,

ווּלְעָאם חְתתָּא יִדּוּז גִּיר פְחָאל הָאד לְלִילָא.

לוּכָּאן מָא תְּנְצֵּר שֶׁמּס, מָא תְּדְוִי גְּמְרָא,

גִּיר דְּדלְּמָא פִּי כּוּלל רְכָּאן

ווּנְבִּית אָנָּא וּמוּממּוֹ, גִּיר סְכָּארָא פִּי לְאָמָאן.

נכספתי אני עם התינוק

נכספתי עם התינוק ללילה בתוך לילה,

ולעוד שנה אשר תעבור כמו זה הלילה.

לולא תזרח השמש, לא תאיר הלבנה.

רק אפלה בכל מקום ופינה,

ואני עם התינוק אלון, באמתחת מטמון אמונה.

מִסִּינָא לְקִיסָארְיָּיא, וּסְרִינָא כְסוּוָא דְלְבְרְוֹקָאדוֹ.

יִכְּבֵר מוּממּוֹ ווִירְזְעְלְנָא אַבוּגָאדוֹ.

עִלְלְקְּנָא לְכְוָּאדְרוֹ, וּודְגְגְנָא לְמְסָאמֵר

וּונְתִי יָיא אְנְנְפִיסָא, תְּקוּם בְּיִדִיכּ עָאמֵר.

סרנו לשווקים, וקנינו כסות ובד ברוקאט,

יגדל תינוקנו, ויהיה לנו אדבוקאט.

תלינו המסגרת ותקענו מסמרות,

ואת יולדת קומי וידיך עתירות.

חְנָּא אִלָא כָּא נְשְׁרְבוֹ אֵשׁשׁרָאב, נְתְכַיְּרוּ פְלְמִיזָאן,

יִכְּבֵר מוֹמוֹ ווִיזרע דַּיָּן.

אִלָא כָּא נִדְרְבוּ לְמוֹזִיכָא, כָא נִדְרְבוּ בְּטָטנְבּוּר,

יִכְּבֵר מוּמּמוֹ, וויִרְזַע שְׁלִיחַ צִבּוּר.

אִלָא כָּא נִצְוְבוּ לְמְּעְזוּן, כָּא נְצְווֹבּוָהּ מִן אְזְזְבִּיב,

יִכְּבֵר בָּאַבָּא מוּמּמוֹ, וויִרְזְעְלְנָא טְבִּיב.

כאשר אנו שותים יין, אנו בוררים לנו שיעור לענין,

יגדל תינוקנו, ויהיה לדיין.

כאשר אנו נוגנים נגינה, אנו מכים בתוף מעור,

יגדל תינוקנו, ויהיה שליח ציבור.

כאשר אנו מכינים ריבה, מכינים אותה מצימוק יפה,

יגדל תינוקנו, ויהיה לנו רופא.

הֻוָא לְעָאלִי לְלִי כְלְקְּהוּם. מֵן לִהּ לָא יוּתָא,

כְלְק לְחֻתָּא, ווּבְּעְדָא מֵן דְּהְרְהָא פְלְמוּוָאז תְּעוּם.

כְדוּדֵכ תּוֹתָא, יָיֹא כְיָּאל לִיאָקוּתָא

וּוֹלָא גְרּרָאר פְּסְסְמָא, כִּיף טַטִּיר יִפְרְפְר וִויהוּם,

ווּנְתִּי יָיא אְננפִיסָא, נְעְסְתִּי וּועְבָּאכּב נְנְוּם.

הוא העליון יצר אותם, ורק לו היכולת,

ברא הדג, וכבר שוחה בגבו בגאות סוערת,

לחייך אדומות כתות, ודמותך כפנינה זוהרת.

וכמו ציפור בשמים, וכמו עוף תרחפו ותנהמו,

והתינוק והיולדת, בשינה עמוקה נאחזו ונמו.

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- סתהית אנא מעא מוממו

עמוד 41

מנחם זולאי-מפי פייטנים ושופכי שיח

ספר זה מחזיר אל ארון הספרים העברי פיוטים ושירים, רובם שירי קודש, שנתחברו בארץ ישראל ובסביבותיה בין המאה החמישית למאה השתים עשרה לסה״נ ונתגלו בגניזת קהיר. שירים אלו מעלים הדים מרתקים מימים רחוקים: צער הגלות ותקוות הגאולה, תחינת החוטא וסליחת האל, אהבת תורה ודברי מוסר, ולעתים אפילו ריחות שדה של יהודים העובדים את אדמתם. כל אלה מנוסחים כאן בלשונם המפוארת של פייטנינו הקדומים.

השירים שבספר נתפרסמו על ידי חוקר הפיוט הגדול, ד״ר מנחם זולאי ז״ל, בשנים תרצ״ז-תשט״ו (1916 ־1954 ), בעיקר בעיתון ׳הארץ׳. אולם, לאחר שנגאלו מגניזה בת מאות שנים בין דפי כתבי יד בלים, שבו ונגנזו בין עלי עיתונים ישנים. הם נדפסים כאן מחדש כשהם מלווים בהקדמות הקצרות ובביאורים שהוסיף להם זולאי בעת פרסומם הראשון. בסוף הספר בא מדור של מקורות, הערות מחקריות ועדכונים ביבליוגראפיים מאת עורכת הספר.

ד״ר מגחם זולאי (גליציה, תרס״א – ירושלים, תשס״ו) היה מגדולי חוקרי הפיוס העברי במאה העשרים. הוא נמנה עם הצוות המובחר והמצומצם של המכון לחקר השירה העברית שייסד שלמה זלמן שוקן ז״ל (ברלין, תר״ץ; מתרצ״ד בירושלים), ובמסגרתו עסק בחקר הפיוטים ששרדו בגניזת קהיר. הוא פענח לראשונה אלפי כתבי יד ופרסם מחקרים רבים וחשובים ובראשם ספרו פיוטי יניי (ברלין, תחר״ץ). פטירתו ללא עת קטעה את פועלו המדעי הברוך.

א. מתקופת הפייטנים עלומי השם

עם חתימת המקרא לא פסקה השירה המקראית, ובמשך כמה מאות שנה, מימי בן סירא ועד יוסי בן יוסי, מוסיפה השירה העברית ליצור ברוח המקרא ובסגנונו. זוהי בעצם תקופתה של יצירת התפילה הציבורית בישראל על כל הימנוניה השונים כ״נשמת כל חי״, ״אל אדון על כל המעשים״, ה״תקיעתא דרב״, וחלקי התפילה הנקראים ״קדושת היום״. בניגוד לתקופת הפיוט שלאחריה (יניי וקליר) שינקה מן המקרא דרך צינורות המדרש, הנהיגה את החרוז ויצרה סגנון לעצמו, עומדת התקופה הנידונה כולה על קרקע המקרא ויונקת הימנו יניקת מישרין, הן בתוכן והן בצורה. אף הפיוט שלפנינו שייך כנראה לאותה תקופה, ומחברו נשתכח כרוב אחיו המשוררים שלא חתמו את שמם ביצירותיהם, ואשר על כן ידועה תקופתם בשם התקופה האנונימית בשירת ישראל.

הפיוט נמצא בכ״י המוזיאון הבריטי 0 5557 ,-01 דף 41, המכיל שרידי יוצר לסוכות. בראשו כתוב: ״אמת״, כלומר, פיוט מסוג ה״זולת״, שמקומו אחר קריאת שמע שבתפילת יוצר. אמנם ניתן לפקפק אם נתחבר מעיקרו לשם כך. אין בפיוט כל רמז לא לסוגו ולא ליומו. הרמז הקלוש לסוכות שבסופו (סוכת עננו) אינו מכריע, הואיל וארבע השורות האחרונות, הממשיכות לכאורה את סימן הא״ב (מ־ע), חשודות כמעשה איחוי של חלקי יצירות שונות. סמך לכך בעובדא, שהחרוז ״מים מסיני״ נמצא בנוסח קדמון של ברכת ״אהבה״ שלפני קריאת שמע, כזה: ״גפן ממצרים העלה אלהינו / ויגרש גוים ויטעה / מים מסיני השקה אותה / ונוזלים מחורב / ברוך אתה ה׳ אוהב את ישראל״(״אוצר השירה והפיוט״ לדוידזון ז״ל, אות ג סימן 189). ודאי אין לדעת מי לקח ממי, אך ראוי להעיר שהפיוט שלנו כבר שימש דוגמא לעיבודים מאוחרים, ואחד מגלגוליו הוא שירו של משה בן אשר, בעל המסורה, שנדפס ב״תרביץ״ טו, עמ^׳ 43, ושבראשו כתוב: ״זה הוא תפארת ישראל ותולדות הנביאים שישראל נמשלו בגפן ודליותיה הם הנביאים ושרשיה הם האבות ויונקותיה הם החכמים מצדיקי הרבים״. אכן רק הפתיחה דומה לשלנו, ומאות ג׳ ואילך הוא דורש והולך את כל חלקי הגפן על גדולי האומה, החל מן האבות וכלה ב״זקני בתירה יורשי הנביאים״.

לרעיון היסודי של הפיוט, למשל הגפן, יש להשוות בעיקר ישעיהו ה, ב; ירמיהו ב, כא; יחזקאל פרקים טו, יז, יט, ותהלים פ, ט.

יוסי בן יוסי היה פייטן יהודי שפעל בתקופה הקדם-קלאסית של הפיוט, ומשוער כי פעילותו הייתה במאה הרביעית או החמישית. יוסי בן יוסי הוא הפייטן הקדום ביותר, והיחיד מתקופה זו, הידוע בשמו. על חייו ידועים פרטים ספורים בלבד, והם כי חי בארץ ישראל בתקופת הסבוראים ושכונה "היתום" ו"כהן גדול". יוסי בן יוסי הוא הפייטן היחיד שנזכר בספרו של יונה אבן ג'נאח שאינו ספרדי.

היו שכינוהו "היתום" כי יהודי אירופה לא הכירו מצב שבן נקרא על שם אביו אלא אם נפטר קודם ולכן שיערו שהאב נפטר לפני לידתו. יש שהציעו לזהותו עם אמורא בשם זה הנזכר בתלמוד הירושלמי.

אַתָּה נָטַעְתָּ גֶּפֶן שׂוֹרֵקָה

מְשֻׁבַּחַת הָיְתָה מִכָּל הַגְּפָנִים

בְּמִגְדַּל דָּוִיד הָיְתָה שְׁתוּלָה

וַעֲנָפֶיהָ פָּרְשָׁה עַל כָּל הָאִילָנוֹת

ה- גֶּפֶן אֲשֶׁר אַתָּה לָהּ חוֹמַת אֵשׁ

וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּשְׁמוּאֵל נוֹטְרִים לָהּ

דָּלִיּוֹת הַגֶּפֶן נָתְנוּ רֵיחַ

וְכֻלָּם נָזְלוּ מוֹר וַאֲהָלוֹת

הַפְּרִיחָה הַגֶּפֶן הַרְבֵּה שָׂרִיגֶיהָ

י וְהִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים

וִיקַנְּאוּ לָהּ אַרְזֵי לְבָנוֹן

וִיבַקְּשׁוּ לְעָקְרָהּ וְלֹא יָכְלוּ לָהּ

זְמוֹרוֹת הַגֶּפֶן רָחֲקוּ

לְהַכְרִית בְּצָמָא לְיַבֵּשׁ נִצֶּיהָ

טוּ חָמוֹל עַל הַגֶּפֶן מִלְּהַשְׁחִית פִּרְיָהּ

וּבְמַיִם חַיִּים שִׂים שָׁרָשֶׁיהָ

טַרְפֵי הַגֶּפֶן הֵם הַנּוֹעָדִים

שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם תּוֹרַת קָדוֹשׁ

יוֹנְקוֹת הַגֶּפֶן שְׁתוּלִים בְּבֵית יְיָ

כ בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ וּפָרִיחוּ

כֶרֶם יְיָ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל

נוֹצְרֵי עֵדוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו

לָהֶם נִרְמַז כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנַי

וְגַם הֵם פָּשִׁים [כְּ]גֶפֶן פּוֹרִיָּה

כה מַיִם מִסִּינַי הִשְׁקָה אוֹתָהּ

נוֹזְלִים מֵהַר חוֹרֵב

סַכְתָּ עֲנָנוֹ פָּרַשׂ עָלֶיהָ

עֵת אֲשֶׁר גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם הִסִּיעַה.

חומת אש: זכריה ב, ט. ט. הפריחה: בכ״י: הפריחו. יג-יד. רחקו להכרית: נשתבש וחסר. יז. הנועדים: נוסח מפוקפק. כא. כרם… ישראל: ישעיהו ה, ז. כג. להם… לפני: עליהם רומז הפסוק ״כרמי שלי״(שיר השירים ח, יב). כד. פשים מתרבים (נוסח חשוד). כגפן: בכ״י: גפן. כח. הסיע: בכ״י: תסיע(תהלים פ, ט).

עמוד יט

״אם הלכה כרבים״, שאל אחד התלמידים, ״איך זה שהמיעוט החרדי היום קובע את ההלכה? הרב העלה את הפסוק ׳כי עם קדוש אתה לה׳ אלוהיך בך בחר ה׳ אלוהים להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה׳ והמיעוט הזה הוא ששומר על קדושת העם״. ״אבל זה נאמר בזמן שהיו עובדי אלילים. היום כל העמים מכירים באלוהים אבל נפרדים בדרכם כיצד יש לעבוד את האל. בחברה דמוקרטית היום, אי אפשר להגיד שיש עם קדוש ועם טמא. זה פותח דרך למלחמות דת. ׳אשרי כל ירא ה׳ ההולך בדרכיו׳.כולם שווים בעיני החוק ואין אפליה על רקע דתי, לאומי או צבע עור. אנחנו יהודים כי אנחנו נאמנים למורשת שלנו ולא מפני שאנחנו טובים יותר. אנחנו לא יכולים להמשיך להגיד ב׳עלינו׳ אחרי כל תפילה, ׳שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם׳. ועוד מוסיפים ׳שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע׳ או אנשים היושבים בירושלים ומברכים ברכת הנהניץ אחרי ארוחה קלה ואומרים ׳ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו והעלנו לתוכה ושמחנו בבנינה׳. אולי זה תקף כשישבנו בגולה, אבל לא כשיושבים בירושלים. לאיזו ירושלים הכוונה? ירושלים של ימות המשיח? המשיח מסמל עולם שכולו שלום, היום כל העמים תורמים לקדם את החזון הזה. קוראים לזה ׳תיקון עולם׳. זה חזון משיחי, שבו כל העמים יכירו בצדק ובשלום בעולם. הנביא מלאכי אמר: ׳הלא אב אחד לכולנו הלא אל אחד בראנו׳.¹⁶⁰ כל אחד עובד את אותו האל לפי דרכו ומורשתו. הכי חשוב זה לחיות חיים מוסריים. יש שחיתות וגזענות גם בין החרדים. ברגע שהדת נכנסת לפוליטיקה כקרדום לחפור בו, כוחה הרוחני נחלש ומנהיגיה מנצלים את כוחם לכפייה ולהשפעה גם על דברים שאינם קשורים לדת. בכך גורמים נזק בל ישוער לקיום הדת. מנהיגים כאלה מרחיקים מהם את הציבור, גורמים נזק לרוח אפה של הדת ומחלישים אותה ככוח רוחני משפיע. כבודה יורד וערכיה הרוחניים מידלדלים עד כדי זלזול. הרוחניות נהפכת לכוחניות שממנה הדת ומנהיגיה יוצאים חבולים קשות. ישעיה מדבר נגד אלה שצמים ולא מקיימים את החיים היהודיים בחיי היומיום. הוא אומר: ׳הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם. אז ייבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך. אז תקרא וה׳ יענה תשווע ויאמר הנני, אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און. ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחושך אורך ואפלתך בצהרים. ונחך ה׳ תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוח וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו׳. לא זו היהדות האמתית?״

התלמידים מחאו כפיים לאות הסכמה עם דברי הנביא. הרב הנהן בראשו וחייך. הוא היה שמח לסיים ולצאת מגוב האריות הזה בשלום. הוא כבר לא חזר, וחבל. היה זה שיעור כזית באוקיינוס היהודי הגדול והעשיר ברעיונות.

הוויכוח נמשך גם אחרי לכתו של הרב. היהדות מעולם לא הייתה מאובנת כפי שטען ההיסטוריון האנגלי ארנולד טוינבי, או אנכרוניסטית כפי שטען הסופר ארתור קסלטר. היהדות הייתה תמיד דינמית. מלמדים אחרים הוכיחו שהיהדות הייתה תמיד משתנה ומושפעת מתרבויות אחרות. הלוא עולם־הבא ומשיח לא מוזכרים בתורה, אלה מושגים חדשים שנתחדשו בבבל. מי שמסתגר בארבע אמותיו ומתבדל מהעולם סביבו, סופו ניוון – אם דתי, פוליטי או חברתי, כמו שקרה להרבה תנועות שקרסו עם הזמן בגלל בדלנותן וקיצוניותן. כיום הדת בארץ היא נחלת חלק קטן מהעם וחלק מקיים אותה מתוך אדישות ומנהג, כמו שניבא ישעיה – כמו הנסיעה בשבת. כל עוד היהודים חיו בגטו, היו בטווח הליכה ברגל לבית הכנסת, אבל בתנאים של היום, של מרחקים גדולים בין פרברי העיר בחו״ל – אין אפשרות ללכת ברגל, מפני שאפילו במכונית לוקח לפעמים שעה נסיעה לבית הכנסת באותה עיר. לכן הקונסרבטיבים עמדו בפני השאלה: לסגור את בתי הכנסת או להתיר נסיעה במכונית? היום אפילו האורתודוקסים נוסעים במכונית לבית הכנסת מאותה סיבה. לא כל אחד יכול לגור ליד בית כנסת. אם נתעלם מהמציאות החדשה של חיינו ונסתגר ונתבדל כמו החרדים הקיצוניים, סוף היהדות לנבול ולהתנוון. הדת היא עניין של אמונה. זה לא עניין טכני. נסיעה בשבת או לא נסיעה בשבת, לא פוגע באמונה.

אפשר להיות ליברלי ויהודי טוב. מה שנעשה פה בבתי הכנסת בשבת זה קרקס. אנשים מתלבשים בצורה מבזה ולא מפסיקים לדבר בזמן התפילה, אפילו בקריאת התורה. היום גם בחינוך יש התנכלות לילדי העניים. בערי הספר או בפרברים של הערים החדשות, בתי ספר טובים מצאו דרך לא חוקית לדחות תלמידים להורים עניים, על ידי התשלום הגבוה שקבע בית הספר עם ועד ההורים. הלזה קוראים ״חינוך חינם״? ההורים נדחפים מכוח המציאות הכלכלית לבתי ספר עלובים ברמתם, שאינם מספקים תרומות אנושיות לתלמידיהם. קלקול המידות מתחיל ביישובי הספר הזנוחים בבתי ספר בעלי רמה נמוכה על רקע כלכלי קשה במשפחה. אחר כך מתפלאים על השחיתות בחברה. הצבא לא יכול לתקן את זה במטה פלא. לא הממשלה ולא המשטרה יכולים לעזור. מי שגדל על רקע עלוב כזה – קשה לצפות ולדרוש ממנו יושר, שיפוט, אחריות, התחשבות ודרך־ארץ. גדלים פרא ומעבירים ירושה עלובה זו הלאה. היום לא חסר מאום מבחינה חומרית בארץ, אולם מבחינה תרבותית הדרך עודנה ארוכה. חינוך ותרבות צריך להקנות לאדם בגיל הרך על ידי מורים טובים, וכאשר הרקע כלכלי במשפחה סביר. ממשלה שדואגת לחוסנו ולעתידו של העם צריכה להשקיע בחינוך כזה.

כך נמשך הדיון הער בכיתה עד שעת ארוחת ערב, אז כולנו הלכנו לחדר האוכל.

באחד הימים הקשבתי לפיוטים ששודרו ברדיו, בקול ישראל. עד עתה, לא אוו לשדר בקול ישראל את הפיוטים של עולי מרוקו, או לאפשר לזמרים ממרוקו להופיע בתכנית כלשהי. לאחר לחצים רבים הסכימו לאפשר שידור של שעה, פעם בשבוע. אני יושב, אם כן, ומקשיב בהנאה לפיוטים אלה. המילים הנשגבות והמנגינה הנעימה ריגשו אותי, כשלפתע אני שומע מאחורי קול שנוזף בי ואומר: ״מה אתה מקשיב למוזיקה הברברית הזו ?״ הסתובבתי וראיתי שזה אחד מחבריי, קיבוצניק מתלמידי המכון. ״סליחה!״ אמרתי, ״בוא בבקשה, שב ונדבר על מוזיקה ועל תרבות.

קודם כל, אין מוזיקה ברברית, שהרי כל תרבות – יש לה האמנות שלה, השירה, ההיסטוריה, הארכיטקטורה, הספרות הדת שלה, וכיוצא בזאת. מדובר בחלק אינטגראלי מהתרבות של אותו עם. כעת אני מקשיב לשיר של שלמה אבן־גבירול ׳שחר אבקשך. השיר עצמו, מלבד המנגינה, מרגש מאוד במילותיו הנשגבות. ברשותך, אדקלם לפניך את השיר: ׳שחר אבקשך צורי ומשגבי, אערוך לפניך שחרי וגם ערבי. לפני גדולתך אעמוד ואבהל, כי עינך תראה כל מחשבות לבי. מה זה אשר יוכל הלב והלשון לעשות, ומה כוחי רוחי בתוך קרבי? הנה לך תיטב זמרת אנוש, על כן אודך בעוד תהיה נשמת אלוה בי׳. ובכן, איך השיר בעיניך, יפה? המוזיקה היא מנגינה אנדלוסית. אז מה? תגיד לספרדים באנדלוסיה שיש להם מוזיקה ברברית? אנחנו פתחנו במרוקו בשיר זה את תפילת שחרית והמילים השרו עלינו כוונה רצינית ורגועה כהכנה לתפילה. אקרא לך עוד שיר שמושר בכל קהילות ישראל, גם הוא של אבן־ גבירול:

׳שפל רוח, שפל ברך וקומה, לפניך אני נחשב בעיני, מלוא עולם, אשר אין קץ לגודלו, הדרך לא יכילון מלאכי-רום, אשחר אל בראשית רעיוני,

אקדמך ברוב פחד ואימה. כתולעת קטנה באדמה. הכמוני יהללך, ובמה? ועל אחת אני כמה וכמה! אשר לשמו תהלל כל נשמה׳.

היו לאבן גבירול גם שירים שמביאים את האדם להרהר במצבו ובענווה שצריכה להכתיב את הווייתנו. היו לו אף שירי אהבה נחמדים שלעיתים מפורשים כשיחה על המשיח בין כנסת ישראל והאלוהים. הקשב! ׳שער אשר נסגר, קומה פתחהו, וצבי אשר ברח, אלי שלחהו! ליל בואך עדי ללין בבין שדי, שם ריחך הטוב עלי תניחהו. מה זה דמות דודך, כלה יפהפיה, כי תאמרי אלי, שלחה וקחהו, ההוא יפה עין אדום וטוב רואי, רעי ודודי זה, קומה משחהו… הנני לכמוך, ואת טוב לכמוני, הבא בארמוני ימצא במטמוני עסיס ורימוני, מורי וקנמוני…׳. אבן גבירול כתב שירים למכביר, אשר קוראים בתפילות בחגים ובימים נוראים. הוא היה גם פילוסוף גדול. יש בשיריו משחקי לשון יוצאים מן הכלל המעידים על שליטה מופלאה במכמני השפה העברית. שמעת בוודאי על אבן־גבירול, שנולד במלגה, ספרד? הממשלה הספרדית מתגאה שהוא נולד במלגה ואף הציבו פסל שלו בגן ציבורי במרכז העיר. ארגנו כנס בין־לאומי לזכרו, שהשתתפו בו מלומדים מכל העולם. המנגינה היא מנגינה אנדלוסית שיהודי מרוקו הביאו אתם מספרד לאחר הגירוש של 1492. אם תלך לקורדובה בספרד, תמצא גם פסל של הרמב׳׳ם ליד בית כנסת עתיק ברחוב על שם יהודה הלוי. תמצא שם גם את ספר שיריו של יצחק אבן־כלפון מתורגם לספרדית. מאיפה אתה חושב שירשנו את אהבתנו לארץ ישראל? לא רק מהתנ״ך אלא גם ממשוררי ספרד. הנה כמה פסוקים משירו המפורסם של יהודה הלוי: ׳ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך, דורשי שלומך והם יתר עדרייך… לבכות ענותך אני תנים ועת אחלום שיבת שבותך, אני כנור לשירייך. והוא ממשיך: ׳לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב, איך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב? הלא את אבנייך אחונן ואשקם וטעם רגבייך לפי מדבש יערב׳. למדנו את השירה הזאת משום שהיא כתובה בעברית. משירה זו הפקנו גם בידור, בשבתנו יחד, חשנו חיזוק נפשי לרוחנו הנסערת והסובלת בגולה. משירה כזו שאבנו את אהבתנו לעם ישראל, לארץ ישראל, ולגאולה שתבוא. שיריו של יהודה הלוי רוויים באהבת ארץ ישראל. זו הייתה בשבילנו השראה רוחנית. למילים אלה הוספנו מנגינה ושרנו יחד. הייתה הנאה להיות ביחד, להיות בצוותא, וזה מה שחשוב. הרגשנו קרבה זה לזה, ולעם ישראל. זה ביטא עבורנו את שאיפותינו לראות את סוף הגלות ולהגיע בים מן הימים לארץ ישראל, שהיא משאת נפשנו. ללא זה היינו מתים מדיכאון. קיווינו שהגאולה תבוא בימינו וחיינו בתקווה זו. אף פעם לא התייאשנו… תגיד לי, אתה לא מקשיב למוזיקה שלכם כמו כלי-זמר?״ ״לא! בשבילי זוהי מוזיקה גלותית שאני לא אוהב״. ״איזו מוזיקה אתה אוהב?״ ״מוזיקה קלאסית״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–שיעור בתורה

עמוד 327

פרק חמישי:

העזיבות הגדולות האחרונות

1967 – 1973

שישים אלף היהודים שנותרו במרוקו לאחר העליות-ומורדות של עשר השנים הראשונות לעצמאות – כרבע מסך כל אלה שחיו שם עשרים־וחמש שנה קודם לכן – החליטו להישאר שם מרצונם.

הם שאבו עידוד בזכות היחס הטוב של הרשויות כלפיהם, בזכות ההרמוניה ביחסים הבין־קהילתיים ביומיום, בזכות החיים המתוקים והחיבור לאדמה המאמצת אותם אל חיקה, וכך החליטו להבטיח את המשכיות הנוכחות היהודית במאגרב. הם התכוונו לטפח אורח חיים בעל שני פנים: יהודי בהקשר המרוקני, ומרוקני בהקשר היהודי העולמי. כמובן שלא שאפו, והיו מסוגלים לכך עוד פחות, להעשיר מורשת שאליה היו מחוברים בכל נימי נפשם; מרכז הכובד הדתי והתרבותי של היהדות המרוקנית הוסט מזרחה. אלא שרצו, בכל הפשטות, לשמר אותו ולהבטיח את העברתו לדורות הבאים, באותם המקומות שנוצר בהם ופרח. למקרה חירום הייתה להם ״פוליסת ביטוח״ בעלת-ערך, חירות מלאה ומוחלטת לעזוב את הארץ, כאשר ירצו בכך או כאשר ירגישו שהם נאלצים לעשות זאת.

לעת עתה שררה אופטימיות יחסית, הודות למחוות הסימליות שעשו הרשויות כלפי הקהילה היהודית. לקראת יום כיפור 1966, סגן ראש הממשלה, מחאמד זגארי, שר הפנים, הגנרל אופקיר, ומושל מחוז קזבלאנקה באו לבית הכנסת הגדול להביע את איחוליהם לחג לקהילת קזבלאנקה.

מחווה זו הספיקה להרגיע אף את הדאגנים ביותר, אלו שייחסו חשיבות למסעות ההשמצה האנטי-יהודיים שניהלה נגדם ״איסתיקלאל״. על אף ארסיותם, לא נודעה להם שום השפעה על האוכלוסייה, שנמנעה מכל פעולה עוינת כלפי היהודים. האופוזיציה דווקא לא החמיצה שום הזדמנות, להוסיף שמן למדורה.

בפברואר 1965, הביטאון של ״איסתיקלאל״, ״אל עאלאם״, טען נגד הרשויות שאינן פועלות לנוכח מצב שלדעתו היה ממש שערורייה: רוב בתי- המרקחת בקזבלאנקה היו שייכים ליהודים! במאי 1966, כאשר נודע שצלבי קרס צוירו על קירותיו של מוסד יהודי, אותו עתון אימץ לו סגנון שנלקח מן האמירות הנדושות ביותר של האנטישמים האירופים: ״צלבי קרס היא התגובה האפשרית היחידה של העמים, לנוכח רצון היהודים לשלוט בהם.״

התקריות הבודדות הללו הכבידו על חיי היהודים המרוקנים פחות מאשר עשה זאת הנתק, המוחלט-כמעט, ביחסיהם עם קהילות אחרות בתפוצות. עם ישראל, כמובן, היה אסור לקיים קשרים, אולם בפועל נותקו גם הקשרים עם המוסדות היהודיים הבינלאומיים, שבעבר היו הדוקים, כולל קשרים עם ״הקונגרס היהודי העולמי״, שדווקא חיזרו אחריו מאז העצמאות. העתונות היהודית הזרה הייתה אסורה, כמו שהיה בעצם הרוב המוחלט-כמעט של העתונות הכללית הזרה, משום שהצנזורה רצתה למנוע הפצה של מידע ללא-פיקוח לגבי מרוקו.

היהודים, שנשללו מהם קשרים עם החוץ, הרגישו, כפי שניסח זאת ויקטור מלכה: ״מחוץ לחיים.״ מהלך מוטעה אחד הדגיש את המועקה הזו: ביטול תוכנית הרדיו השבועית של מועצת הקהילות, בהנחיית ליאון נואל(ישראל). שר ההסברה, מאז'יד בן ג׳לון, נימק את ההחלטה השרירותית הזאת בתירוץ, שהשידור, שנועד למטרות דתיות, לא צריך להיעשות בצרפתית כי אם בדיאלקט יהודי-ערבי… הוא לא ידע שבכך חיקה את השידור הסדיר של ״קול ישראל״ למאזינים במרוקו!

המצב השתנה מכול וכול אחרי מלחמת ששת הימים, שתוצאתה, ההרסנית ליוקרתה של הפאן־ערביות, נוצלה היטב על ידי האופוזיציה. זו ניצלה את הבלבול בין יהודים לציונים ־ בלבול שטופח בקפידה על ידי אמצעי תקשורת רבים – כדי לתקוף את הממשלה. הימין המסורתי שאותו גילמה ״איסתיקלאל״, והשמאל המיוצג על ידי  UNPF שזו הפעם שידרו באותו תדר, התחרו ביניהם בלהט התקפתם נגד הקהילה היהודית הקטנה, שעליה ניחתו כל החבטות בגין התסכולים.

הרשויות נקטו בזמן, במשך התקופה שקדמה לפרוץ פעולות האיבה, את כל אמצעי הזהירות הנחוצים להגנה דיסקרטית על הרבעים היהודיים. שר הפנים, שהיה ידוע באהדתו לקהילה היהודית, השגיח על כך באופן אישי.

צעדים אלו לא מנעו, בתחילת הבהלה, ממאות משפחות אמידות, למצוא מיפלט עד שתחלוף הסערה, אם בצרפת ואם בספרד, בקוסטה בראווה.

כבר בתחילת פעולות האיבה, פרצו הפגנות אקראיות בקזבלאנקה וברבאט, שם גרמו נזק לשגרירות ארה״ב. בפס, האספסוף צעק בוז ל״ציונים״, וההפגנה שאורגנה בידי ״איסתיקלאל״ כמעט שהפכה לפרעות. המשטרה הייתה צריכה להתערב כדי למנוע מן המוחים להצית את ״המרכז הקהילתי״ היהודי. האיגוד    UMT     פתח בהליכי שביתה בנמל קזבלאנקה;

הסווארים סירבו לפרוק את המיטענים מכלי-השייט האמריקניים, משום שארה״ב הואשמה כמשתפת פעולה עם הישראלים. ב-8 ביוני 1967 אורגנו הפגנות נוספות, לפני שגרירויות ארה״ב ובריטניה.

בימים הראשונים לא התרחשה שום תקרית חמורה, בגלל פרסומן של הודעות לציבור צוהלות של התעמולה הערבית, שבישרה על ניצחון אחר ניצחון בחזית המצרית, הסורית והירדנית, ואפילו על נפילתה הקרובה של תל אביב. אולם המצב השתנה מן הקצה אל הקצה אחרי שממדי התבוסה של צבאות ערב חדרו לתודעה. גידופים, עלבונות, יריקות, התרבו והלכו, אולם למרות זאת לא נפגע המירקם הרגיל של חיי היומיום, מה גם שדאגה עמומה, שבה ניתן היה להבחין בקלות, שרתה בכול. ממדיה של דאגה זו הורגשו בייחוד בדרגים הרמים של המדינה. כותב שורות אלו זוכר ששמע את הגנרל אופקיר, עמו נפגש אצל הנסיך מולאי עלי, אומר: ״בתחילה, שמחתי שנאצר למד לקח ו׳הורידו לו קצת את האף׳. אבל כשנודע לי על התבוסה שנחלו תוך 5 ימים צבאות ערב, הרגשתי שמעיי מתהפכים בקרבי.״ אמירה מעין זו שזעזעה אותי מאוד, מאפשרת לאמוד את היקף ההתמרמרות והטינה.

ב-11 ביוני 1967, במקנס, הוציא האספסוף את זעמו על היהודים. גבר צעיר ושתי נערות שרכבו על ״טוסטוס״ בעיר העתיקה, נרצחו בדם קר. מעשי הרצח האלו גרמו להתחלה של בהלה, והקהילות היהודיות, שאנשיהן נותרו בבתיהם, חששו לרע מכול. ההתפרשות הראוותנית של כוחות הביטחון סביב האתרים היהודיים, מנעה למרבה המזל התקפות פיזיות נוספות. אמצעים אלו היו יעילים, כך הסתבר, כי הצילו את היהודים המרוקנים מסערת הרגשות שלה נפלו קורבן אחיהם בלוב – שם היו התנקשויות רבות בנפש וביזת בתים – ובטוניסיה, שם נבזזו חנויות ובית הכנסת הגדול בטוניס הוצת. התוקפנות הפיזית רוסנה במהירות, ובמקומה באו התקפות מילוליות נוטפות ארס מאין־כמותן. אלו השתוו ברמתן לתחושת ההשפלה שחשו ההמונים המוסלמיים, לנוכח התבוסה הצבאית חסרת־התקדים של אחיהם הערבים במאשרק, כלומר, מזרח צפון־אפריקה והמזרח התיכון. תבוסה שהכאיבה פי כמה, משום שהנחילו אותה דווקא היהודים, שעל פי המסורת המרוקנית היו משוללים כישורי לחימה. בהקשר כזה, די היה להוכיח שאין כל הבדל בין אותם ״יהודים משם״ לבין ה״גייס החמישי״ – אלה שבמקום – כדי להסיט את כל העוינות והתסכול כלפי היהודים המרוקנים. בכך עסקו, בהצלחה מסויימת, מפלגות האופוזיציה.

הם הרחיקו לכת מעבר למיתקפה המילולית הרגילה, וקראו לעשות משהו חדש: חרם שיטתי על כל מה שקשור ל״ציונים״, כלומר, במונחים מובנים לכול – ל״יהודים״, כפי שהסביר עלון תעמולה אחד:

׳׳העם המרוקני מעולם לא ראה הוכחות מספיקות ומכריעות לרצונם של יהודי מרוקו לפעול ביעילות ולהקפיד למלא אחר ההחלטות של ארץ זו ולכבד את חוקיה, ולכן נאחז בחוסר- האמון שלו כלפיהם ובחשדנות…

כדי להבהיר את המצב לזה אשר אינו יודע להבדיל בין היהודי לציוני, מוטל על כל מרוקני בכל הערים, לערוך רשימה של חברות ומיפעלים שבהם יושבים ציונים ידועים. רשימה זו יש להפיץ לכל ידידיך, והם בתורם יפיצו אותה בקרב מכריהם.

קבלו על עצמכם את המטלה הזאת מרגע זה. אל תתנו למשימה הזאת לחכות.״

ואכן, לא היה לה צורך לחכות. בעוד שהרשויות, שנעקפו, נתנו יד חופשית לדבר, התמלאה ההוראה הזאת בהתלהבות. במקומות רבים חתמו על החרם, הספונטאני או הכפוי, על מוסדות יהודיים. מסיתים אסרו על המוסלמים אפילו להתקרב לבתי-מסחר, למירפאות ולבתי-מרקחת המנוהלים על ידי יהודים. אחד מן הסניגורים של הקולונל דלימי, העו״ד הידוע אלבר בן עטר, שהעתונות של ״איסתיקלאל״ הציקה לו, נאלץ להתפטר מלשכת עורכי הדין ברבאט, ולמצוא מיפלט קבע בפריס. עברו שמועות על מעצרים, בקזבלאנקה ובסאפי, של יהודים שהואשמו בכך ש״חגגו את ניצחון ישראל״. כמעשה תגמול, יהודים ״הוזמנו״ להפקיד סכומים נכבדים לטובת סיוע ל״קורבנות התוקפנות הישראלית״.

ב-3 ביולי 1967, האיגודים המקצועיים יצאו בתהלוכה לרחובות, נגד הציונות. העתון ״ל׳אוואן גארד״, פרסם רשימה של כל ה״ציונים״ שצריך לפטר בקרב המועסקים ברשות השריפית לפוספאטים, וברשות לסחר חוץ. רשימה זו כללה את… כל העובדים היהודים של שני המוסדות הללו!

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-העזיבות הגדולות האחרונות– 1967-1973

עמוד 112