אלי פילו

אֶל הַר הַטּוֹב הַזֶּה בָּאתִי-רבי דוד בן אהרן חסין

תאריך 11 באוגוסט 2023

קפג. אל הר הטיוב הזה באתי

שיר מעין אזור בין שמונה מחרוזות ומחרוזת פתיחה. בכל מחרוזת ארבעה טורים דו־צלעיים: שלושה טורי ענף וטור מעין אזור. צלע א בטור ג ובטור מעין האזור חורזות בחריזה הסופית של טורי הענף. צלעות א של שני טורי הענף הראשונים חורזות ביניהן. במחרוזת הפתיחה החריזה שונה.

חריזה: א/ב א/ב ג/ד ג/(ד) ה/ו ה/ו ו/ו ו(ד) ז/ח ז/ח ח/ח ח/(ד).

משקל: שמונה הברות בצלע.

כתובת: פיוט יסדתי כאשר עמדתי על מצבת קבורת הצדיק הקבור באגינה תנצב״ה. והוא נועם ׳סגולתי ואור עיני׳. מרובע. סימן: אני דוד חזק. ב״צ: פיוט בשנת ישא ברכה עת בו הלוך הלכתי אל קבר איש האלהים הצדיק הקבור באגינא וחברתי לכבודו שיר זה ואמרתי אותו על מצבת קבורתו והוא לנועם פודה ומציל. [נ״י: שיר כוננתי על מצבת… זלה״ה נועם ׳מצוק זמני אבחנה׳ מרובע…].

מתוך ויקיפדיה: אגינה )ביוונית Αίγινα; ביוונית עתיקה אייגינה( הוא אחד מהאיים הסרוניים שבמפרץ הסרוני, השוכן במרחק 25 קילומטרים מאתונה. האי קרוי על שמה של אייגינה, אמו של אייאקוס מן המיתולוגיה היוונית, שנולד באי ואחר כך היה שליטו. בעת העתיקה הייתה הפוליס אגינה אויבתה ויריבתה המסחרית של אתונה.

מקור: א- מא ע״א; ק- מח ע״ב; בן צבי 2144 ־ 42 ע״ב (ב״צ); נ״י 3097 – 7 ע״ב (נ״י).

אֶל הַר הַטּוֹב הַזֶּה בָּאתִי / אֶל אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא

לְשֵׁמַע אֹזֶן שָׁמַעְתִּי / וְעַתָּה עֵינִי רָאַתְהוּ

מַחֲזֶה שַׁדַי יֶחֱזֶה / שׁוֹכֵן גְּבוֹהִים

מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.

5- נִצָּב אֲנִי כְּדַל עַל דָּל / דּוֹפֵק שַׁעֲרֵי חֶמְלָתָה

עֲמֹד בַּפֶּרֶץ אֶל תֶּחְדַּל / לְךָ אֵלַי לִיְּשׁוּעָתָה

אֶל ה' בַּצָרָתָה / הֱיֵה נָא לִי לְעֶזְרָתָה

עוּרָה, וְהֵבֵאתָה אַתָּה / הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים.

מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.

יְסַפְּרוּ וְיַגִּידוּ / פְּלָאֶךָ בָּאֵי עוֹלָם

10 -מִגֶּשֶׁת לְךָ יִפְחָדוּ / מִקְּטַנָם עַד גְּדוֹלִים

וְאִם שִׁמְךָ מֵהֶם נֶעֱלַם / צִדְקָתֶךָ צֶדֶק לְעוֹלָם

אַל יָשׁוֹב דַּךְ מֵהֶם נִכְלָם / יָשִׂימוּ כִסְלָם בֵּאלֹהִים.

מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים..

דַּר שְׁחָקִים, אֵין בִּלְעָדָיו / לְכָל לְרֹאשׁ הוּא מִתְנַשֵּׂא

כִּי הַכֹּל מַעֲשֵׂי יָדָיו / מִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה

-אַךְ צַדִּיקִים בָּהֶם יִרְצֶה / מִכָּל צָרָה אוֹתָם יִפְצֶה15

רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה / צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים

מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.

וְלִי אָנֹכִי עַבְדֶּךָ / הַיּוֹם הַזֶּה הֵן עֶמְדָּתִי

עַל מַצֶּבֶת קְבוּרָתְךָ / שְׁמַע נָא אֶת תְּפִלָּתִי

רְפָא שִׁבְרֵי וּמַכָּתִי / וְהַמְצֵא אֶת פַּרְנָסָתִי

-עַל כֵּן פָּנֶיךָ רָאִיתִי / כִּרְאוּת פְּנֵי אֱלֹהִים20

מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.

דַּבֵּר אֵלַי אֶל הַמֶּלֶךְ / מֶלֶךְ יָחִיד חַי עוֹלָמִים

יִשְׁמַע וְיִרְצֶה קוֹלָךְ / יִמָּלֵא עָלַי רַחֲמִים

יִשְׁמֹר בָּנַי הַנְּעִימִים / יַאֲרִיכוּ בַּטּוֹב יָמִים

יִהְיוּ שׁוֹמְרִים וּמְקַיְּמִים / מִצְוֹת ה' אֱלֹהִים.

מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.

-חָרְדוּ נִבְהֲלוּ עֳצָמַי / מִמַּצֶּבֶת קְבוּרָתְךָ25

כִּי רַבּוּ גָּדְלוּ אֲשָׁמִי / לֹא יָגוּר רַע בִּמְגוּרֵךְ

אַךְ נִשְׁעַנְתִּי עַל חַסְדֶּךָ / כִּי הַסְּלִיחָה עִמְּךָ

מִמִּדַּת קוֹנָךְ יֵשׁ בְּךָ / מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים.

מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.

זְכוּתְךָ תִּהְיֶה עוֹמֶדֶת / בְּכָל עֵת צוּקָה וְצָרָה

30 -סוֹעֶדֶת וְגַם עוֹדָדֶת / זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ

וְנִשְׁמָתְךָ הַטְּהוֹרָה / בִּצְרוֹר הַחַיִּים צְרוּרָה

עִם אָבוֹת שׁוֹכְנֵי מְעָרָה / בְּתוֹךְ גַּן עֵדֶן אֱלֹהִים.

מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.

קָרְבָּן שְׁלֵמִים וְעוֹלָה / יֵרָצֶה יְחָשֵּׁב שִׁירִי

לִפְנֵי אֵל נוֹרָא עֲלִילָה / בָּרוּךְ ה' צוּרִי

35 -כִּי מִמֶּנּוּ יָבוֹא עֶזְרִי / בַּחֹשֶׁךְ יָאִיר אֶת נֵרִי

וְיֹאמַר אָדָם אַךְ פְּרִי / לַצַּדִּיק אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים

הר הטוב הזה: על־פי דב׳ ג, כה, וכינה בזה את קבר הצדיק. איש… הוא: על-פי מל״ב ד, ט. 2. לשמע… שמעתי: על־פי איוב מב, ה. לשמע… ראתהו: עד עתה רק שמעתי את שמעו. 3. מחזה שדי יחזה: הצדיק הנפטר שהוא קרוב לה׳, על-פי במי כד, ד. 4. מה… אלהים: בר׳ כו, יז, וכיוון אל קבורת הצדיק. 5. כדל על דל: כעני הדופק על דלת. דל: דלת, על-פי תה׳ קמא, ג. חמלתה: צורה מוארכת למילה ׳חמלה׳ ואינה במקרא. 6. עמוד… לישועתה: אל תחדל לך מעמוד בפרץ כדי שאזכה לישועה. 7. אל ה׳ כצרתה: על־פי תה׳ קכ, א. היה… לעזרתה: היה לי לעזר בתפילתי לה, ב״צ מחליף סדר הצלעות בטור. 8. והבאתה… האלהים: על-פי שמי יח, יט, ועניינו שהצדיק יביא תפילתו של הדובר לפני האלהים. 10. יפחדו: מ תוך יראת הכבוד אליך. 11. ואם…נעלם: אף שאין יודעים שמו של הצדיק הקבור במקום זה, ובב״צ הגרסה ׳נסתר ונעלם׳. צדקתך צדק לעולם: מעשי צדקתך ידועים ומוכרים, על-פי תה׳ קיט, קמב. 12. אל… נכלם: על-פי תה׳ עד, כא. ישימו כסלם באלהים: שמתוך שתפילתם נענית באמצעות הצדיק גוברת אמונתם באלהים. 13. דר שחקים: כינוי לקב״ה שוכן שמים. אין בלעדיו: והוא העונה לתפילות ומיטיב עם האנשים. לכל לראש הוא מתנשא: על-פי דה״ב כט, יא. 14. כי… תעשה: על־פי קה׳ ח, ד, הוא הקובע והעונה למתפלל. 15. אך… ירצה: כיוון שהקב״ה רוצה בצדיקים ממילא הוא שומע לתפילתם. 16. רצון יראיו יעשה: על־פי תה׳ קמ״ה, יט. צדיק אלהים: על-פי מ״ק, טז, ע״ב: ׳אני מושל באדם. ומי מושל בי? צדיק׳. 19. רפא… פרנסתי: הדובר מבקש מן הצדיק על רפואתו ופרנסתו. 20. על… אלהים: בר׳ לג, י. 21. דבר… המלך: על-פי מל״ב ד, יג. 22-21. מלך… קולך: חריזה חריגה ולא מצויה. 24–23. ישמור… אלהים: מבקש על בניו שיחיו ויהיו שומרי מצוות. 26-25. חרדו… במגוריך: ירא אני מפני חטאי, ואין ראוי לחוטא להתקרב אליך ואל קברך. 27. כי הסליחה עמך: ובודאי תמחל לי על העזתי, על-פי תה׳ קל, ד. 28. ממדת… בך: שאתה סולח ומוחל כמו הקב״ה. 30. סועדת: סומכת ותומכת. ועודדת: ומעודדת, וצורה חריגה לפנינו. זו… שכרה: על-פי ברכות סא ע״ב, וכאן משפט חיווי, לאמור זו שכרה של תורה, שהקב״ה נענה לצדיק. 31. בצרור החיים צרורה: על-פי שמ״א כה, כט. 32. אבות שוכבי מערה: הם האבות הקבורים במערת המכפלה. 35. ממנו: מן הקב״ה. 36. אך… אלהים: על-פי תה׳ נח, יב.

פורסם בקטגוריה ר' דוד חסין - אנדרי אלבז וא.חזן

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין- רבי לום מרדכי אזולאי זצ"ל

תאריך 14 באוגוסט 2023

הרה״ג רבי שלום מרדכי אזולאי זצ״ל

רבי שלום מ. אזולאי, נולד בעי׳ית צפרו שבמרוקו לאביו הצדיק והישר ר׳ שמעון ולאמו מרת שמחה, ממשפחת הכהנים המיוחסים בכתובה דור אחר דור עד צדוק הכהן.

את חינוכו קיבל מהרה׳׳ג רבי חיים אליהו אברהם בן שטרית זצ״ל (בעהמ׳׳ח סי מלל לאברהם, הוצאת ר״ד עובדיה, פאס תשכ׳׳ג). גם למד אצל חמיו ר׳ חיים ממאן, (אודותיו ראה בשו״ת עמק יהושע ח״ג למהר׳׳י ממאן שליט׳׳א, בקונטרס ״תפארת בנים אבותם׳ דף 56־57). בעודו צעיר לימים, נודע בעירו לשם טוב ולתהלה והרביץ תורה ברבים. אח״כ עבר לעיר פאס הסמוכה לצפרו, ושם העמיד תלמידים רבים בתי׳ת אם הבנים.

בשנת תרפ״א עלה עם המנוח ר׳ מרדכי צבע ז״ל לירושלים, והצטרף לחברת הלומדים בתורת הנסתר, בראשותו של ר׳ אליהו אלגי׳מי זצ׳׳ל. אך פרנסתו לא היתה מצויה. וסבל בשקט מעוני ומחסור, ובלבד שלא יהנה מכתרה של תורה. במשך שנתיים ישב בחברת הלומדים הנ״ל ללא מקור פרנסה והכנסה, עד כי התערב לטובתו רבה של העיר צפרו הגאון רבי ישמ״ח עובדיה זצ״ל, ושלח מכתב לראש׳׳ל הגאון רבי יעקב מאיר, בו מבקשו לדאוג לר׳ שלום ולר׳ אלישע אפריאט' אף הוא מחכמי צפרו הנודעים בחסידות, שעלה לירושלים. לחשיבות תוכנו של המכתב הריני מעתיקו כלשונו. (נדפס בס׳ קהלת צפרו ח״ב עמי 95).

צפרו יע״א ר״ח אלול ש׳ התרפ״ג

שפעת שלומים וברכות (שדי) ממרומים, יחולו על ראש עטרת החכמים מבחר עצמים, נזר תפארתינו, נשיא אלקים בתוכנו, ראש הרבנים אב לבנים,

גאון ירושלים כמוהר״ר יעקב מאיר הי״ו אלקים יענה שלומו, ולפני שמש ינון שמו ויתענג על רוב שלום אמן.

רב מהולל,

מודעת זאת כי בימים החולפים התעוררו רבת מבני עמנו ברגש רב ותשוקה עזה ללכת לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים תוב״ב, התשוקה הנמרצת הזאת להטה אותם מסביב עד כי כספם וזהבם לא נחשב בעיניהם למאומה, כל הון ביתם ומקנה קניינם מכרו במחיר לא טוב, ויקוו כי בהגיעם למחוז חפצם ימצאו את ידם במסחר או בחרושת המעשה, כאשר הסכינו פה בערי מארוקו, אך לדאבון לבב תקותם זאת היתה להם מפח נפש, כי מעת בואם בשערי ירושלים התעתדו לרגלם חתחתים ומכשולים רבים אשר חכו להם על יד השער, המסחר וחרושת המעשה פנו אליהם עורף, מחיר הפראנקים (הנמוך) מצורף אל צוק העתים רדפו אותם בלי חשך ויכלו את שארית כחם, רבים הטו שכמם לסבול כובד אבן ונטל החול ובכל זאת לא מצאו מנוח, ויאמרו נואש, עד כי לאחרונה המה ראו כי אין דרך מוציאם מן המבוכה הזאת, כי אם בשובם אל ארצם איש איש על מקומו, וכלעומת שהלכו כן הם שבים יום יום בנפש מרה, ויתמלטו בעור שניהם באפס דמים, כי הכסף אזל מכליהם, בתגרת יד מסלות הברזל, וכל נושאי אדם בים וביבשה, ונתקיים בהם מאמר אני מלאה הלכתי וכד, ואלה הצאן הנשארים בירושלים תוב״ב, נבוכים הם בארץ וגם אנייתם הנהלאה חשבה להשבר ואנו מצטערים על שתי פרידות טובות שבה, הלא המה כמוהר״ר אלישע אפריאט וכמוה״ר שלום מרדכי אזולאי הי״ו, אשר גם המה באו בצער״י ירושלים בתוך הבאים, והם מתפרנסים בצער עם עדת המערביים הדלה והעניה, אי לזאת באו לחלות את פני רו״מ הדר״ג למען יטה אליהם חסד כטבע הטוב להטיב, וכאשר גם אנחנו משתדלים תמיד לטובת ק״ק הספרדים יכב״ץ, בכל היכולת האפשרי, כאשר צדק יבחן מפי השדרי״ם הבאים למחז״ק, והנה שמענו באומרים כי בימים האלה נוסדה בירושלים תוב״ב ישיבה גדולה תחת יד פקודת הדר״ג, הנקובה בשם ״פורת יוסף״ תכב״ץ אשר בה התנוססו כאבני נזר רבנים חכמים ואברכים, ללמוד תורה והמחזיקים מספיקים להם די מחסורם, אשרי עין ראתה כל אלה, בכן תוחלתנו היא מאת פני הדר״ג לעמוד לימין האברך כמוהר״ש אזולאי הי״ו, להטעימו מפרי נדבת הישיבה המהוללה הזאת עם האברכים כמוהו הבאים אליה לעתות ידועות, (כי עם החכמים ידענו כי אין תקוה שכבר הפיסו וזכה מי שזכה), כי החכם היקר הזה ראוי והגון הוא לכל דבר שבקדושה, והאל החונן חננו בשכל יקר ודעת נכונה, וישקוד על דלתי התורה בישיבות היותר גדולות אצלנו, ואח״כ הרביץ תורה בעי״ת פאס יע״א, בתתו לקח סוב לתלמידים חשובים והיה מתפרנס בריוח, ועד הנה לא מצאו אנשי פאס מלמד ומנהל יקר כמוהו, תקותינו חזקה כי דברינו אלה יעלו לרצון ולריח ניחוח לפני הדר״ג, ולא ישיב את פנינו ריקם, וגם אנחנו לא נחדל מהתפלל בעד האדון ובעד כל ב״ב והסריס למשמעתו, למען יאריכו ימים ושנים, דשנים ורעננים, וזכות התורה הק׳ תהיה בעדם מגן וסתרה צנח וסוחרה אכי״ר.

אני הוא המהבר בריה קלה, במלוא מובן המלה, החותם ברוב עוז ושלום והוא איש צעיר.

ע״ה שמעון חיים עובדיה הי״ו כי״ר.

במשך שלש שנים שימש ר׳ שלום כאב״ד בעדה החרדית בירושלים, ובשנת תרפ״ו כיהן כחבר ביה״ד של העדה המערבית, עם ר״ש עזראן ור^, עמרם אבורביע. כן יצא בשליחות העדה למרוקו, ובשובו המשיך את עבודתו בקודש. שבחיו של רבי שלום, רבו מלמנות כי רבים ועצומים הם, אך צוהר מגדולתו בתורה וביראה, אנו מוצאים בדבריו של תלמידו הרה״ג ר׳ יעקב כהן זצ״ל מרבני העדה המערבית ומחכמי פורת יוסף. וכך הוא כותב במלאות שנה להסתלקותו של ר׳ שלום אזולאי זצ״ל.

״חז״ל אמרו אין עושין נפשות לצדיקים, מעשיהם הן זכרונם, אמנם שורות אלו נכתבות רק כדי שנוכל לקבל מושג מגדולתו של רבנו, וכדי ללמוד ממדותיו התרומיות והאצילות. כל ימי חייו של רבנו היו שלשלת ארוכה של תורה ויראה של מסירות לאהבת ה׳ וקיום מצותיו. בהתמסרות נאמנה ונפלאה עד דכדוכה של נפש ממש, ומשום כך היה אהוב וחביב מכובד ונערץ בעיני כל תלמידיו הקרובים והרחוקים שיצקו מים על ידיו וקבלו תורה מפיו. אציין בקצרה חלק מתולדותיו וממעלותיו.

חז״ל אמרו על הפסוק אספרם מחול ירבון, שזה מכוון אל מעשי הצדיקים, זאת אומרת אם אבוא לספור פעולותיהם ומעשיהם של צדיקים מחול ירבון, אבל אשתדל למסור חלק קטן ממדותיו כפי שהכרתיו במשך למעלה משתי עשרות שנים.

הרב ז״ל נולד לאביו שהיה איש ישר ירא שמים ותמים בדרכי ה׳, את בנו חנך כנהוג בימים ההם על התורה ועל העבודה עבודת הקודש, והבן היה פלאי, ומגיל הילדות הרגישו בו אהבה עזה לכל עניני קדושה ואהבה בלי מצרים ללימוד תורה, התמדתו היתה יוצאת מן הכלל ונתפרסם כעילוי. בגיל עשרים התחיל להרביץ תורה בעירו צפרו שבמרוקו, עיר מלאה תורה חכמה ויראה. לאחר כמה שנים שמעו יצא בכל ערי המערב, ונלקח לשמש בעיר המהוללה פיס, בחברת ״אם הבנים״, חברה שנוסדה על ידי נשים צדקניות, ועשתה גדולות למען הרבצת תורה. למעלה משבע עשרה שנה, הרביץ תורה ותלמידים רבים העמיד. שהיום משמשים כרבנים וכרועים רוחניים במרוקו. בשנת תרפ״א היתה התעוררות כללית בין יהודי המערב לעלות לא״י, וביניהם היה הרב המנוח שלום אזולאי ז״ל.

בגיל צעיר עלה לציון, מיד בעלותו ארצה הכירו בו שהוא בן תורה למרות שהיה צנוע מאד. הרב הצדיק והעסקן הצבורי הנאמן רבנו יוסף שלוש ז״ל גילה אותו, וקרב אותו ״אל רבני ירושלים, אשר הכירו בו אדם ורב שהתמזגו בו תורה חכמה יראה ענוה ואצילות הרוח, ובשנת תרפי׳ו מינו אותו כחבר בית הדין של העדה המערבית, כן נתקבל בישיבה הגדולה ״פורת יוסף״, ומיד בהכנסו לישיבה רכז סביבו חבורה גדולה וקדושה של רבנים ת״ח ואברכים ללימוד פוסקים, וביחוד טור ושו׳׳ע אבן העזר עם נושאי כליו, שלמדו בהתמדה ובאופן יסודי ועמוק, כשנה לאחר מכן הצטרף גם לחבורה הקדושה של למוד הקבלה, למד בשקידה עצומה ונעשה לארי שבחבורה, גם בחכמת הקבלה תפס את מקומו הראוי וליכד סביבו יחד עם הרב החסיד ר׳ אפרים כהן זצ״ל וזיע״א. חבורה גדולה של ת״ח צדיקים וחסידים.

הרב שלום אזולאי ז״ל היה הרב המגיד הנושא והנותן בראש החבורה, כמה נעים לראות את המחזה הנהדר של לימוד תורה לשמה בקדושה ובטהרה, פניו היו מאירים ממש כמלאך ה׳ צבאות. הסדר הזה נמשך שנים רבות, התמדתו היתה מפליאה, אפילו צעירים היו מתפלאים לראותו ימים ושנים לומד בלי הפסק. הרב המנוח נתפרסם כדרשן עצום וכמוכיח בשער, דרשתו נמשכה למעלה משעתיים בפלפול וסברה, כולו היה קורן מנחת כאשר היו באים צעירי הרבנים והאברכים לשמוע את דרשתו בבית הכנסת של הרב ״צוף דב׳׳ש״ בעיר העתיקה, וכמה קורת רוח מרובה היה מרגיש כאשר פלפל בחכמה עם האברכים הצעירים, וביחוד כאשר התוכחו עמו בהלכה.

אחת מהמדות הנעלות של הרב ז״ל הוא מדת האמת, מודה על האמת היה ומקבל האמת ממי שאמרו. שומר פיו ולשונו, וכשהיה מתחיל סדר לימודו לא היה מפסיק כלל, וכמובן שנזהר שלא לדבר בגנות כל נברא. הרב ז״ל היה זהיר מאוד בעניני מאכל וכל דבר הבא לפיו היה עובר שבע בדיקות לפני שאכלו, וביחוד היה זהיר מאד בעניני מעשרות ושביעית שהיה מן המחמירין.

תפילתו תפילת ותיקין, שומר על השיעורין, יכולים לאמר כי שמר מאמר חז״ל אין קידוש אלא במקום סעודה, שפירשו בו כי האיש אינו יכול להיות קדוש אלא אם כן שומר פיו בשני דברים, האחת שפיו ישתמש בו רק ללמוד תורה ולהמנע מדברים בטלים, רכילות, שקר וכדומה, והשניה שלא להכניס לפיו דבר שאינו מתוקן, וזהו אין קידוש אלא במקום סעודה.

הרב ז״ל התעלה בחכמתו ועלה במעלות הקודש, לראב״ד מקודש וחבר הרבנות הראשית ובית הדין העליון לערעורין. וכיהן בהם בהצלחה מרובה והצטיין בתור איש המעלה להיות דיינא דנחית לעומקא דדינא, עד סוף ימיו ממש. ועליו יאמר: ״וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות״ וכדרשת חז״ל עירובין כ״ד ״אם אדם משים עצמו כמדבר שהכל דשין בו, תורה נתנה לו במתנה, וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה״. ובלשון אחרת נאמר דרוש זה בש״ס נדרים נ״ה, ״שממדבר מתנה, אם אדם עושה את עצמו מופקר לכל, ורש׳׳י ז״ל מפרש שהכוונה שהוא מלמד תורה לכל״, תורה נתנה לו וכוי. שתי תכונות אלה ענוה והרבצת תורה היו צמודים ברב ז״ל, הרבצת תורה גם להמוני עם בבית מדרשו שבעיר העתיקה, בשבת נמשך שיעורו כארבע שעות, פרשת השבוע דרשה ומוסר, כזה היה הרב ז״ל שלצערנו נסתלק מעמנו. האבדה היא גדולה, נחמתנו היחידה היא, כי ב״ה זכה והניח ברכה את בנו הרה״ג עמרם אזולאי שליט״א, אשר זכה להיות ממלא מקום אבותיו כחבר בית הדין הרבני בצפת והמחוז. וכמתמיד עצום. ואת חתנו הנכבד הרה״ג ר׳ אברהם מונסה שליט״א, אשר ממשיכים את המסורת הנפלאה של חינוך הבנים על התורה ועל עבודת ה׳ הטהורה, תפלתנו כי נשמתו הטהורה של הרב ז״ל תעמוד בתפלה על משפחתו הכבודה ועל כל ישראל, כי שלום יהיה בחילם שלוה בארמנותם.״

ר׳ שלום מ. אזולאי זצ״ל נתבקש בישיבה של מעלה ב־כ״ו שבט תשכ״א, ומנוחתו כבוד בחלקת הרבנים שבהר המנוחות בירושלים.

על מצבת קבורתו נחרת: אבד חסיד מן הארץ, פ״נ הרה״ג איש האשכלות, השקדן בתורה, משים לילות כימים, המקובל האלהי, ראב״ד מקודש כמה״ר שלום מ. אזולאי נ״ע כ״ו שבט תשכ״א ת.נ.צ.ב.ה.

הערות

71. אודות רבי אלישע אפריאט, כתב ידידי הרה׳׳ג רבי דוד עובדיה שליט״א, בספרו קהילת צפרו ח״ד ב״תולדות רבני עיר צפרו״, וזה לשונו:

״רחמים אלישע אפריאט בן ר׳ יהושע אהרן, והיה נקרא בפי הכל רק בשם רבי אלישע, נולד בערך שנת תר״ה, רבני הדור תארוהו ״קדיש דרבנן״, כי יראתו שהיתה קודמת לחכמתו, היתה יראת ה׳ טהורה. ובטחונו בשם היה בטחון שלם. כל ימיו היו בקדושה וטהרה, אבא היה מספר כי בחלותו את חוליו הגיע לשערי מות, וכמה שבועות איבד הכרה והיה במצב של אפיסת הכוחות, בני המשפחה עשו את התיקון של שינוי השם והוסיפו השם ישועה על שמו מהעריסה שמעון חיים, התיקון היה על ידי רבי רחמים אלישע ופמלייתו, אבא ז״ל שמע לראשונה את השם ישועה יוצא מפי רבי אלישע בדחילו ורחימו פקח את עיניו ונתעורר שוב לתחיה.

עוד שמעתי מפי אבא ז״ל, אשר פעם הופיע בעיר צפרו איזה משולח שהיתה לו ידיעה בחכמת השרטוט, וביקש מהרבנים שהיו לומדים בצוותא בבית המדרש לחזות בכף ידיהם, וכשראה את כף ידו של רבי רפאל מאמאן ז״ל נשך את שפמו, והלה הרגיש שהחכם הזה ראה משהו לא בסדר, והגם שרצה החוזה להסתיר ממנו, עמד עליו רבי רפאל להגיד לו את האמת, וכאשר שמע ממנו שאין לו אריכות ימים מופלגת, רץ אל רבי אלישע לעשות לו פדיון נפש באשמורת הבוקר של אותה לילה וכך היה, ורבי אלישע האריך בתפילתו עד אור הבוקר, רבי רפאל פנה שוב באור היום לאותו המשולח להסתכל שוב בכף ידו והנה הוא השתומם למראה עיניו וצעק ואמר ראו פלאים, אתמול קו החיים היה חתוך, והיום החתכים התקרבו והתחברו אחד אל השני, רבי רפאל ספר לו על תפילתו של רבי אלישע וגדולת צדקתו, המשולח רץ לקראתו להתברך ממנו.

ושמעתי עוד מפי ר׳ משה אהרן בן רבי יצחק אחיו, כי פעם אחת כשעמד לצאת מהבית אל בית המדרש כדרכו בקודש, אשתו בקשה ממנו שקודם כל יביא לבית קצת קמח לאפות לחם לילדים, ובכיסו אין כל, הלך והסתובב מפה לשם, ולבסוף רגליו הוליכוהו לבית המדרש, ובקשת אשתו נשכחה ממנו, כשגמר ויצא מחוץ לכותלי בית המדרש נזכר מזה והיה מצטער הרבה ומתבייש מפני אשתו, וכשנכנס הביתה ישב במקומו הרגיל כאילו לא קרה שום דבר, בתו הגישה לו נטילת ידים לאכול, כשראה לחם שאל את אשתו מאין הלחם הזה, והשיבה לו בהשתוממות, האם אתה חולם? אני שלחתי את הבת לבית המדרש להזכירך שוב על הקמח, ואתה מסרת לה הכסף, רבי אלישע שתק וענה בלחש ״זה מעשה נסים״.

רבי אלישע שימש ברבנות ובדיינות עם רבני הדור, וחתם על כמה תקנות, ונכנס לכולל שהוחזק ע״י הגביר המנוח ר׳ פנחס שקרון ז״ל, בשנת תרנ״ה. בחודש סיון תרפ״ב עלה לארץ משאת נפשו, עם חמישה ושלשים משפחות, המנוח מרדכי צבע שהיה בתוך העולים, ובעל אמצעים, הלווה לו כל ההוצאות הנחוצות לו.

וביום ט׳׳ז לחודש שבט תרפ״ח נלב״ע בן פ׳׳ד שנה, ונקבר בהר הזיתים סמוך לקברו של מרדכי צבע הנ״ל.

מה שנמצא חרות על מצבת קבורתו:

יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם, הרב הישיש והכולל מ״ק, ענוותן כהלל, לא ימיש מתוך האוהל, אהלה של תורה, כחשיכה כאורה, עד צאת נשמתו לטהרה, מיראי ה׳ החרדים, תהילתו בקהל חסידים, מתהלך בתומו, דן ידין עמו, משכים ומעריב לב״כ, נח לשמים ולבריות, כש״ת מו״ה אלישע אפריאט, נתבש״מ ט״ז שבט ש׳ חרפ״ת עמו יסיר לפ״ג, תנצב״ה.״ ע״כ.

אף אני הכותב, שמעתי מידידי המנוח רבי יצחק צבע ז״ל, אודות גדולתו צדקתו וחסידותו הגדולה, של הרה״ג רבי אלישע אפריאט זצ״ל, ועל צניעותו וענותנותו היתרה, בכלל הדברים סיפר לי הנז^,, כי בסוף ימיו סבל רבי אלישע יסורים שקיבלם בשתיקה ובאהבה, וכאשר נאלץ לשכב והיה על ערש דווי, המשיך ללמוד בע״פ את שיעוריו הקבועים, וכאשר הגיעה שעתו האחרונה, ובא זמנו להפטר מן העולם, באו אל ביתו רבני ונכבדי העדה, וישבו סביב למטתו, כשראו סימני הגסיסה החלו ללמוד את האדרא קדישא, והרב אלישע ז״ל בעינים עצומות היה לוחש בשפתיו אחריהם, אחד הרבנים, רצה לבדוק אם אכן ר׳ אלישע עדיין הוא בהכרה, דילג בכוונה על עמוד שלם מהאידרא, וראו זה פלא, ר׳ אלישע התחזק בכוחותיו האחרונים, וביקש להחזיר את הקורא למקום שדילג, גם הניסיונות הבאים בדילוג שורות וכדומה לא עלה בידם, והוא ז״ל העמידו על טעותו, בסיום האידרא, כשהגיעו ל־״ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין״, יצאה נשמתו בטהרה.

עוד סיפר לי ר׳ יצחק הנ״ל, שבדידו הוה עובדא, שכמה שנים היה חשוך בנים, ופעם בליל פורים, נאלץ לגעור בילדים רבים שהיו בביהכנ״ס, והפריעו לשמוע את קריאת המגילה, אביו של אחד הילדים, קם לנגדו וסטר לו על פניו, ואמר לו בלעג, ״לעקר בלתי פורה כמוך, אין רשות להשתיק את הילדים״. ר׳ יצחק זי׳ל, נפגע עד עמקי נפשו, ודבריו של האיש בפני קהל ועדה, היו למדקרות חרב בלבו, אך הוא לא השיב למחרפו, ובלם את פיו, בבכי מר ובדמעות שליש עלה ר׳ יצחק על יצועו, והנה רבי אלישע אפריאט זצ״ל, נגלה לו בחלומו, לשאלת הרב, מה לך ולצער הגדול הזה, סיפר לו ר׳ יצחק, את כל הקורות אותו בבית הכנסת, ר׳ אלישע החל לנחמו ואמר לו: אל דאגה בני, מנע קולך מבכי ועיניך מדמעה, כעת אעלה לשמים ואעתיר בעדך כי תפקד בבן זכר, כעת חיה והנה בן לאשתך, ויקץ והנה חלום, וכך היה שלתקופת השנה נולד לר׳ יצחק בנו יחידו, גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, זיע״א.

עמוד 364

פורסם בקטגוריה חכמי המערב בירושלים-ש.דיין

לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו חלק א-ב – פרופ' משה בר-אשר

תאריך 14 באוגוסט 2023

לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו חלק א-ב – פרופ' משה בר-אשר

מוסד ביאליק- תשס"ב

לשון לימודים הוא פירוש קצר לרוב ספרי המקרא בערבית יהודית מגרביית שכתב רבי רפאל בירדוגו במכנאס שבמרוקו לפגי למעלה ממאתיים שנה. פירושו בא להחליף את השרח (התרגום) בעל־פה שהילך במרוקו מאות בשנים. הספר הנוכחי מציע בשלושה כרכים: פרקי מבוא לפירוש, מהדורה מבוארת לספר בראשית (ובה שישה מדורים) ומהדורה מוערת לחיבור כולו. כן מוצעים מבואות ומהדורה מוערת לשרח ההפטרות המיוחס לר״ר בירדוגו.

פרופסור משה בר־אשר הוא בעל הקתדרה לחקר הלשון העברית על שם חיים נחמן ביאליק, משמש ראש המרכז לחקר תולדות הלשון העברית על שם אליעזר בן־יהודה ומנהלו של המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם באוניברסיטה העברית, ובה שימש בעבר ראש החוג ללשון העברית (תשמ״ב-תשמ״ג, תשמ״ט-תשנ״א) וראש המכון למדעי היהדות (תשמ״ד-תשמ״ו). מתשנ״ג הוא מכהן כנשיא האקדמיה ללשון העברית. כן שימש פרופסור אורח באוניברסיטאות בחוץ לארץ, באירופה ובאמריקה. בתשנ״ג הוענק לו פרס ישראל בחקר הלשון העברית ובחקר לשונות היהודים, ובתשנ״ה הוכתר

בתואר דוקטור לשם כבוד של המכון הלאומי לחקר לשונות המזרח(INALCO) באוניברסיטת פרים.

הקדמה

זה שבע עשרה שנה ויותר עסוק אני במחקרן של מסורות השרח במגרב. תחילה התמקדתי בשרח שבעל־פה כמסירותיו בתאפילאלת שבמרוקו. הקלטתי אותן ועיינתי בהן עיון ראשון; אף עיבדתי עיבוד שלם חטיבות מתוכן וביררתי סוגיות נרחבות בנוסח ובלשון.

כן נתתי את דעתי לכל מסורת אחרת ממרוקו שמצאתי ממנה חומר מוקלט; בעיקר במה שכינס המרכז לחקר המסורות של קהילות ישראל מיסודו של מורי פרופסור שלמה מורג המנוח. לאחר מכן פניתי אל טקסטים כתובים, ויותר מכולם אל לשון לימודים של רבי רפאל בירדוגו ולשרח ההפטרות שאף הוא יצא, כנראה, מתחת ידיו.

וכך מצאתי בצומת המפגיש את הישיבה בספרייה ובשולחן העבודה לשם העיון בכתבי היד עם המגע עם עדים המוסרים חומר חי ועם דוברים של להגי הערבית היהודית במגרב. אנשים אלו היו לי מקור לא אכזב לאיסוף ולריכוז של נתונים ולבירורם. לפי שאיני איש הנזקק לעבודתם של " קבלני משנה " מעבר לסיוע בהגהות ובמפתוח, נתארכה לי הדרך ( גם בשל מחקריי בתחומים אחרים )

העבודה על תרגומי המקרא במגרב נתרכזה אפוא במסורות השרח שבעל פה ובחקר לשון לימודים הכולל ביאור לרוב ספרי המקרא ועמו שרח ההפטרות. לאחר פרסום של כמה מחקרים קודמים הגיעה השעה לההדיר את הטקסטים עצמם.

כשלב ראשון החלטתי להוציא לאור את לשון לימודים לכלל ספרי המקרא ואת שרח ההפטרות שנספח לו ; פרסום הטקסטים של השרח שבעל פה ידָחה למועד אחר, לאחר שאשלים בעז"ה את עבודותיי הגדולות בחקר לשון חכמים ובתחומים סמוכים.

יודגש כאן שלשון לימודים הוא אחד החיבורים שהועתקו פעמים הרבה במגרב, יש רגליים לסברה שבסוף המאה התשע עשרה הילכו במכנאס וחוצה לה עשרות רבות ( ואולי למעלה מזה ) של טפסים שלו. לבד מקובצי דינים כגון קבצים של " הלכות שחיטה " ומקובצי פיוטים, נראה כי אך חיבורים מגרביים מעטים ממרוקו זכו להעתקות רבות כלשון לימודים. .

הדבר מלמד על העניין שמצאו בו לומדי מקרא ומלמדיו. לעומת זאת שני פירושי המקרא שכתב רר״ב בעברית, ״ מי מנוחות ״ ו ״משמחי לב ״, הועתקו אך מעט; ועל כן אין פלא שנשרדו מכל אחד מהם כתב־יד אחד או שניים בלבד.

העבודה על לשון לימודים הייתה כרוכה בקשיים רבים. כמעט כל כתבי־היד של החיבור ניזוקו, אחד מעט ואחד הרבה. ברבים מהם נשרף הדיו ונתבקעו אותיות או מילים רבות. קריאתם במקור וכל שכן מתוך צילומים או מתוך מיקרופילם הייתה מלאכה קשה ומייגעת, ודרשה מאמץ רב ובעיקר זמן מרוב

הפענוח דרש את זיהויין של מאות רבות של מילים ( בעצם אלפי מילים ) מסופקות לשם קביעה מדויקת של הנוסח הנמסר בכ״י א' שהפְּנִים במהדורות לבראשית ולחיבור הכולל למקרא הושתת עליו ושל הנוסח הנמסר בכל יתר כתבי־היד. עתה משהושלמה המלאכה במתכונת שקבעתי לעצמי, מוגשים בזה לציבור החוקרים והלומדים פֵרות המחקר

לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו-משה בר-אשר-הקדמת המחבר

פורסם בקטגוריה לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון- דברי מוסר של המחבר.

תאריך 15 באוגוסט 2023

המרצה לספרות היה תמיד פונה אליי, מפני שרק אני קראתי את התנ״ך ואת הספרים שעליהם היה מדבר, כמו מיכ״ל – מיכה יוסף לבנזון שמת בגיל 24 בשנת 1852. קובץ שיריו, בשם ״כנור בת ציון״, יצא אחרי מותו בשנת 1851; אברהם מאפו וספריו ״אהבת ציון״, ״עיט צבוע״ ״אשמת שומרון״; יל״ג – יהודה לב גורדון, גדול המשוררים של זמנו(1830- 1892) הוא שאמר ״הייה אדם בצאתך ויהודי באהליך״, ״קוצו של יוד״; מנדלי מוכר ספרים – שלום יעקב אברמוביץ (1917-1835), ״מסעות בנימין השלישי״(1878) מין דון קישוט יהודי; פרץ סמולינסקין(1842- 1885) ״התועה בדרכי החיים״, ״קבורת חמור״, ״גמול ישרים״. הוא שאמר ״בלי שפת עבר אין עם לישראל״; משה לייב לילינבלום (1843- 1910) ״חטאת נעורים״ (1876) ועוד… סופרים שלמדתי וקראתי עוד לפני שעליתי לארץ. התלמידים הסתכלו עליי, כמעט ברוגז: ״איך קראת את כל זה? ועוד במרוקו!״ ואולם, אני קראתי את כל ספרי שלום עליכם. כשלמדתי ספרות עברית באוניברסיטה העברית, לקחתי קורס עם דב סדן על מאה שנה של שירה ביידיש. למדתי יידיש בקפריסין ועניין אותי מאוד לקרוא עוד ועוד באשר למה שנכתב בתקופת ההשכלה. למדתי ספרות באוניברסיטה עם שמעון הלקין, שכל הרצאה שלו הייתה יצירת מופת. הוא קיבל אותי בביתו לשיחה אחרי שקרא את סיפורי שהופיע במוסף הספרותי של ״דבר״ – ״הזקן וההר״. הוא היה איש אשכולות ששחה בים הספרות העברית והכללית מקצה לקצה בפשטות מפליאה. הוא דיבר בכל כך הרבה התרגשות והיה מתלהב כל כך בכל הרצאה, שנשארנו פעורי פה לנוכח הידע העצום שלו. באחת הפעמים, בעודנו מצויים בהפסקת צהריים, בא קיבוצניק אחד ושאל אותי: ״איפה למדת תנ״ך וספרות?״ ״במרוקו״, עניתי.

״קשה להאמין שבמרוקו לומדים את כל זה״, אמר. והוסיף: ״תנ״ך בשבילי זה בזבוז זמן, אני פשוט שונא תנ״ך ושונא את הדת״. ״אתה לא צריך להיות דתי בשביל ללמוד תנ״ך״, עניתי לו. ״איך אתה יכול לשנוא את התנ״ך? הלוא זאת התרבות שלנו, עליה בנינו וממשיכים לבנות את מורשתנו הרוחנית. אגיד לך עוד, מה שקוראים היום, תרבות ׳יהודית נוצרית׳ אינה אלא תרבות יהודית״. ״איזו תרבות יש בתנ״ך?״, שאל.

״אתן לך כמה דוגמאות כדי שתבין, בוא נשב ונדבר. לדוגמה, כשהקב׳׳ה שואל את קין: ׳איה הבל אחיך?׳ מה עונה קין? לא יודע! ומוסיף בחוצפה: ׳השומר אחי אנוכי?׳ – הלוא כבר כאן קיים בסיס לפסיכולוגיה של ימינו וכן הבסיס של תורת הנפש לחיים טובים ואושר בחיים. השיעור הוא שצריך להגיד את האמת, להכיר בטעותך ולקבל את האחריות למעשיך, להתוודות על רשעותך כדי שיקל לך, אחרת הזיכרונות של מעשיך הרעים ירדפו אותך כל ימי חייך, אפילו אם אף אחד לא יודע מה עשית. מספיק שאתה יודע וזה שוכן בתוך תוכך. על אודות כך כתב דוסטוייבסקי את ׳החטא ועונשו׳. גם ספרו של ויקטור הוגו ׳עלובי החיים׳ בא להורות שלפעמים גם בחוק אין צדק ולכן המפקח בסיפור הזה מתאבד בסוף. מה שמציק לך בתוך תוכך זה הניצוץ האלוהי שבך, או תקרא לזה איך שאתה רוצה, כמו: מצפון. זה לא ייתן לך מנוח, ומזה הפרעות נפשיות מתחילות בלי שאתה מודע לסיבה. מה יותר קל מלהגיד: ׳אני מצטער ומבקש סליחה׳? זה פשוט! אבל עד היום יש לאנשים קושי לעשות זאת, כלומר, להודות בטעות. צעד זה כל כך פשוט ובאמצעותו קונים שלווה נפשית, ואולם האנשים מסרבים ללמוד את זה. אתן לך דוגמה בנאלית: מישהו שבר כוס, הוא לא אומר: ׳שברתי הכוס׳ אלא ׳הכוס נשברה׳, הכוס המסכנה קפצה מהשולחן והתאבדה! או אם אתה מדבר עם מישהו אסור להפנות אליו את הגב או ללכת באמצע השיחה בלי להתנצל. זה קורה גם עם אנשים מכובדים שלא יודעים איך להתנהג ולא למדו את כללי הנימוס. אני נזכר שזה קרה לי אפילו עם שרים, וגם עם אנשים משכילים. זה תמיד הפליא אותי. כי באמת דרך ארץ קדמה לכול. היא משפיעה על קשרים חברתיים, גורמת לסכסוכים, כמו הרכילות – לכן נאמר ׳אל תלך רכיל בעמך׳, כמו שעשו ליהודי מרוקו. כי מי ששונא בלבבו, מזיק לעצמו. השנאה זה כמו רעל, אוכלת אותך מבפנים ואז מחפשים נקמה שגם היא אסורה בתורה. האדם הזה שאתה שונא לא יודע על כך ולכן זה לא מפריע לו, אבל אתה ששומר שנאה, טינה ונקמה, זה מזיק לרווחתך הנפשית ולכן לא כדאי. המשורר אמר: ׳אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך. אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים, גם שם ידך תנחני ותאחזיני ימינך׳. אין לאן לברוח ממעשינו הרעים, הם ילוו אותנו וירדפו אותנו. זה הגיהנום שאנו יוצרים בחיינו, בניגוד לחיי גן עדן. אם אנחנו חיים בשלווה נפשית, בשלום עם עצמנו, אם חיים חיי יושר, חיים הגונים, כנים, כאדם טוב ומועיל בחברה ולא טפיל לא יוצלח, שרק מנצל וחי חיים אנוכיים. נמשיך! ׳וירד משה מן ההר אל העם׳. מה לומדים מזה?״

״אני לא יודע״.

״כשאדם שולח אותך בשליחות מסוימת, אתה חייב לחזור לאיש ששלח אותך ולהודיע לו, מה עשית ולא ללכת לביתך בתום השליחות בלי לתת דין וחשבון. משה לא הלך לביתו, ברדתו מן ההר, אלא חזר לעם לדווח לו׳׳. נמשיך הלאה! ׳ויאמר שבו פה, וישבו׳. אומר ר׳ אלכסנדרי: ׳מכאן שאין קטן רשאי לישב עד שיאמר לו הגדול: שב׳. זה פשוט עניין של דרך ארץ. אם אתה בא לביקור אצל מישהו אתה נשאר עומד עד שיזמינו אותך לשבת. בסדר? לפעמים קורה שלא מזמינים לשבת, כפי שקרה לי אצל רב ראשי אחד בארץ גדולה באירופה. רב ראשי גס רוח וחסר רוחניות. נמשיך, אם כן. ׳ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אלייך׳ וכו׳. מכאן אנו למדים שאתה לא מופיע לביקור אצל מישהו בלי להודיע מראש. דרך ארץ שעד היום הישראלים לא הפנימו. מופיעים באופן פתאומי לבקר בכל שעה. פעם לא היה טלפון והיה להם צידוק, היום יש טלפון ובכל זאת לא מודיעים מראש על בואם. נמשיך – ׳ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבואו האוהלה׳. כשבא אורח נכבד לבקר אצלך, אתה יוצא לקראתו ולא מחכה לו בביתך בפנים. כשאורח נכבד, כמו ראש ממשלה או נשיא, בא לבקר במדינה זרה, האיש המארח לא מחכה במשרדו לאורח אלא יוצא לקראתו לפתח הבית ונכנסים יחד. זה עניין של כבוד ודרך ארץ. כשבאים למישהו במטרה לדבר על עניין כלשהו, לא ניגשים ישר לנושא שבשבילו נפגשים, אלא מתחילים בדברי שלום, כדי לשבור את הקרח ולהפיג המתיחות ורק אחר כך ניגשים לדבר על מטרת הביקור.

אפילו בקונצרט לא מתחילים מיד ביצירה העיקרית, אלא בקטע קצר או פתיחה כדי להכין את האווירה ליצירה המרכזית של הקונצרט. נמשיך, אם כן – ׳ויבוא אהרון וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה׳,כלומר, כשבא אורח נכבד עושים לכבודו מסיבה ומזמינים נכבדים מהקהילה לפגוש אותו. אם קרוב משפחה בא מארץ רחוקה, אתה מעוניין שיפגוש את יתר בני המשפחה וידידים קרובים – לכן מארגנים ערב לכבוד המאורע. כך נוהגים בחברה מתוקנת. כתוב: ׳וישלח משה את חותנו׳… בדומה לכך אחרי הביקור-אתה יוצא עם האורחים שלך ומלווה אותם החוצה ושולח אותם בכבוד. נמשיך?״

״כן, בבקשה, זה מעניין. אף פעם לא חשבתי על כך״.

״נסתפק בדוגמאות האלה. זו התנהגות חברתית גם בימינו. התנהגות של דרך ארץ שלמדנו מהתנ״ך, ועל זה מבוססת התרבות שלנו ושל העולם המערבי. אגב, לתנ״ך יש המשך, לכן תרבותנו נמשכת מהתנ׳׳ך למשנה, לתלמוד, לפוסקים והלאה עד ימינו. לא היה ניתוק או הפסקה. גם הקבלה, הפילוסופיה, הספרות, השירה ועוד – הכל קשור¡״

״באמת, לא חשבתי על כך״.

־ ״אני מקווה שתתייחס לתנ״ך ברצינות כי זהו ערש תרבותנו מאז ועד היום, חלק מעברנו שלא צריך לשכוח או להתנתק ממנו. אל תשכח, לא בכדי זה הספר היחיד בעולם שתורגם לכל השפות. מישהו אמר בצדק שאם היינו שומרים על זכויות יוצרים על התנ״ך, היינו מתעשרים רק ממכירת ספר זה״.

־ ״יפה, תודה״. – ״שלום חביבי״.

בכך תמה שיחתי עם אותו בחור. הלימודים היו מעניינים מאוד. אני המשכתי בלימודי כלכלה, מדעי המדינה, סוציולוגיה, ותולדות הסוציאליזם העברי והכללי. לצערי, שלושת ידידיי מצפון־אפריקה לא עמדו במבחן הלימודים ונשרו בסוף השנה הראשונה, כמו רבים אחרים. המורים היו מצוינים והחומר הנלמד מעניין מאוד. נהניתי מסופי שבוע שבהם שהה בחברתנו מרטין בובר ומלומדים אחרים.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון- דברי מוסר של המחבר.

פורסם בקטגוריה את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

יהורם גאון משיב לאלי מויאל

תאריך 16 באוגוסט 2023

יהורם גאון נגד אלי מויאל

יהורם גאון מגיב להתבטאותו הגזענית של אלי מויאל, אש עיריית שדרות לשעבר על יהודי מרוקו.

כה אמר אלי מויאל בין היתר כמובן " טוב שהאשכנזים קיבלו את הספרדים ולא ההיפך, עי אחרת היו מקימים במזרח התיכון עוד מדינה ערבית אחת. אם הספרדים היו מעולים ראשונים הייתה פה עוד מלועה מחורבנת" סוף ציטוט. הויכוח שלי מול אלי מויאל אינו רק אינטלקטואלי, אינו אף עניין של כבוד עדתי. העובדות פשוט אינן נכונות. אין אמת בכך שהאשכנזים קיבלו את עדות המזרח נקודה! פתאום אני מבין טוב יותר את מפעל חייו של אבי ההיסטוריון משה דוד גאון זכרונו לברכה שכתב לפני שמונים שנה בדיוק את הספר ההיסטורי הגדול " יהודי המזרח בארץ ישראל". שם ניסח אבי בלשונו הצלולה והבהירה את המניע שעמד בבסיס כתיבת ספר זה. וככה כתב אבי : שאיפתי היא להאיר את חיי עדות המזרח בארץ ישראל במאות האחרונות והאמת הינה נר לרגלי".

פעולה זו לא נעשתה מתוך כוונה ורצון לפגוע חלילה בזכויותיהם של עדת האשכנזים שהיו נדבך כביר בביסוסו של היישוב העברי בארץ ישראל הגדלתו והתפתחותו אבל ראוי לציין כי בה בעת שיישובי האשכנזים עד תק"ע – 1810 התקיימו באופן ארעי. הנה הספרדים מלבד זאת שהקימו יישובים עוד הרבה זמן קודם לכן, היטו גם שכמם לסבול את כל ייסורי הארץ השונים והמשונים , נאבקו בהם והחזיקו מעמד. חלקם המכריע של יהודים יוצאי ארצות הבלקן וצפון אפריקה נגרע מספרי הקאנון ההיסטורי של שמדינה ואין על שמם ערכים משמעותיים בספרי דברי הימים ובאינצליקופדיה.

בדברי ימי הציוניות מציינים את תחילת תהליך בעלייה הראשונה וייסוד המושבות הראשונות בשנת 1882 בהתנעת הציונות המדינית על ידי הרצל בקונגרסים הציוניים בשנת 1897. בספרי ההיסטוריה הכתובים והנלמדים מתוארת התקופה שקדמה לכך כמדבר שממה. ולא היא! ממש לא! המהפכה הציונית התרחשה למעשה כבר בתחילת המאה ה-19 עם הגעת יהודים מארצות הבלקן וצפון אפריקה ששינו את קוד החשיבה וההתנהגות של יושבי הארץ עד אז, מתושבים המרוכזים בארבעת העשרים הקדושות, ירושלים חברון וצפת וטבריה. שחיים על כספי הצדקה ליהודים החיים ומתפרנסים בעבודת כפיים וחיי יצירה. המתיישבים בני עדות המזרח הללו הקימו מחורבנן את ערי החוף יפו, חיפה ועכו ויצקו את הבסיס הראשנים להקמתם והתשתית לביסוסם של כל היישובים בעתיד. מתיישבים ראשוניים פרצו גבולות והניחו את היסודות לכל תחומי החיים שבארץ ישראל המתחדשת. מסחר, כלכלה, חקלאות, בניין, בנקאות, ביטוח וסחר בינלאומי ואף תרבות וספורט.

חלקם תפסו עמדות בכירות בקרב הממשל המקומי וייצגו בארץ את המעצמות, אנגליה, צרפת, ספרד פורטוגל. המתיישבים הראשונים שהגיעו בעלייה הראשונה מאירופה לא היו יכולים בכלל להתיישב בארץ ללא מעורבות אישים אלו בני עדות המזרח! שמילאו תפקיד קריטי בהשגת הויזות, ברכישת הקרקעות והיתרי הבניה, והצינור להעברת הכספים. בתמונת המייסדים של ראשון לציון למשל, מופיע במרכז התמונה ובפורמט מוגדל מיתר המתיישבים חיים אמזלג ממרוקו דווקא. שמעמדו כסגן קונסול אנגליה בארץ ישראל איפשר את רכישת אדמות ראשון לציון.. עלייתם לקרקע ובניית הבתים הראשונים של המושבה. יוסף נבון, יליד ירושלים, בן למשפחה שמוצאה מטורקיה ומרוקו שלמד בתלמוד צורה של העדה הספרדית והשלים את לימודיו בצרפת, הוא היזם הגדול והכוח המניע במימון ראשית התשתית התחבורתית המודרנית בארץ ישראל.

סלילת קו הרכבת מיפו לירושלים. משפחת שלוש-סאגה משפחתית מפוארת שהתחילה בסבא אהרן שעלה ליפו מאלג'יריה והיה חלק מקבוצת המתיישבים הראשונים שהקימו את העיר יפו מחורבנה ופרצו את חומותיה העתיקות. יפו תהיה אחר כך לגורם העוגן והבסיס המרכזי שסביבה יקומו כל המושבות הראשונות, מקווה ישראל, פתח תקוה, ראשון לציון, גדרה ורחובות. בניו של אהרן שלוש הקימו חברה לחומרי בנין וישמשו כקבלנים המרכזיים בבנייתה של תל אביב. נכדו של אהרן שלוש, משה היה ראש העיר תל אביב לאחר מאיר דיזנגוף, לזמן קצר אומנם, והיה דמות מפתח בעיר בחיי המסחר הכלכלה, התרבות והספורט. ולו זכות ראשונים להיות ממקימי התזמורת הפילהרמונית והאופרה הישראלית. הייתי רוצה להקדיש למר אלי מויאל את הקטע בספרו של אבי עמוד 379 העוסק בשורשי אילן היוחסין של משפחת מויאל ולהציג את דמותו של אברהם מויאל, כאצור. הוא נולד ברבאט מרוקו בשנת תר"י – 1850 נפטר לבית עולמו בשנת תרמ"ו-1885 .

כישרונותיו הרבים הוכרו על ידי הרשות, וזו קירבה אותו אליה, ומצידו הוא השתמש בהשפעתו לטובת המושבות המעטות בארץ ישראל שהתקיימו בעת ההיא על פיו היו נחתכים כל ענייני הברון רוטשילד בכל הנוגע למושבות. ועד חובבי ציון מסר את כל עניינו החברה לידו של מויאל, הואיל ומצאו בו את האיש לתפקיד נכבד זה הן מצד ידיעותיו והן מפאת מסירותו לעמו. בחירה זו עלתה יפה והשביעה את רצון מנהיגי החברה ברוסיה ופינסקר בראשם, תחת אשר עד אז גיששו באפלה. מויאל הגן תמיד על צעירי ביל"ו והשתדל להאיר את חייהם וגורלם. בדרך כלל נודע לאיש שידע לעמוד על השקפתו הצודקת בכל תוקף. ואני מצטט שוב את הרישא של האמור " המהפכה הציונית התרחשה למעשה בתחילת המאה ה-19 עם הגעת יהודים מארצות הבלקן וצפון אפריקה! ששינו את קוד החשיבה וההתנהגות של יושבי הארץ עד אז" סוף ציטוט.

מסתבר שעדות המזרח באו קודם הם שקיבלו את עולי העלייה הראשונה והיו תשתית וביסוס להקמתם של היישובים לעתיד לבוא, ובא לציון גואל.

https://www.youtube.com/watch?v=4nZ6ihqXQAM

פורסם בקטגוריה תרומתם של יהודי מר. ליישוב הארץ

נוהג בחכמה -רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

תאריך 17 באוגוסט 2023

זכרון

מנהג לעשות לזכרון חוט על האצבע שלא לשכוח הדבר. נראה הטעם לדבר דבראותו דבר משונה על אצבעו זוכר הענין. וראיתי בס׳ אוצר דינים ומנהגים, ערך זכרון, גשם ב״ר פ״ח כל היום היה מתנה תנאים (שר המשקים שלא לשכח את יוסף) ומלאך בא והופכן וקושר קשרים ומלאך בא ומתירן (מנהגי ישורון 138). וראיתי בס׳ יד שאול, פ׳ שלח לך, וז״ל: וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' טעם קשר ציצית לפי פשוטן של דברים הוא כמו שדרך אדם לקשור איזה קשר באצבעו או בסודרו למזכרת דבר שלא ישכחהו, שכשהוא רואה הקשר מיד זוכר, עב״ל.

חולה

מנהג כשיהיה בתינוקות חולי האבעבועות הנקרא בערבי אזדר״י או בוחומרו״ן, שסוגרים הבית והחלונות ופורשים הוילון שבפתח הבית אין יוצא ואין בא, ומעטפין התינוק בבגד אדום. וכל זמן שהתינוק חולה אב ואם לא ישמשו מטתם, ולא עוד אלא אפי׳ איש ואשה אחרים שיבואו לבקר את התינוק, אם יהיה האיש והאשה בזמן טוהר שמשמשים מיטתם, לא יכנסו לבית ולא תדרוך רגלם אפי׳ על מפתן הבית. ונשמרים מזה כגשמר מן הנחש, וכל זה מלתא בלא טעמא ושומר פתאים ה׳. וחוק יש להם שלא יכנס שום אדם אפי׳ מי שאין לו אשה, שתהיה גזירה שוה על הכל, אשרי תמימי דרך.

חיים טובים

מנהג כשאדם מתעטש אומר לישועתך קויתי ה׳, והעומדים לפניו אומרים לו חיים טובים. כי מלפנים היה העיטוש סכנה, בתנחומא, פ׳ תולדות ובפרק ר״א, הובא בילקוט, פ׳ לך לך, רמז ע״ז, ע״פ ויהי כי זקן יצחק. עד ימי יעקב היה אדם עוטש ומת. תדע לך שכך הוא, אדם עוטש והוא אומר לו חיים טובים, מכלל שהוא מת מעיקרא. עמד לו יעקב וביקש עליה רחמים. ועיין של״ה, שער האותיות, סי׳ ה. ועיין מ״ש עוד בזה אות עיין ערך עטוש.

חלה

א-מנהג מנהגינו לברך להפריש חלה מן העיסה, ובחלת מצה של פסח להפריש חלה מן המצה. עיין מרן ז״ל ביור״ד, סי׳ שכח. ועיין באה״ט סק״א; ס׳ שמח נפש למהר״ש גאגין, אות חית, ערך חלה.

ב-מנהג בהפרשת חלה שאין מפרישין אלא כל שהוא, וכמ״ש מהריק״ש ז״ל, בהגהותיו ליור״ד, סי׳ שרב. וכ״ב בס׳ חרירים, דה מט ע״ב. ולא ראיתי ולא שמעתי חסיד בדורינו נהג כן, עכת״ד. הביא את דבריו בס׳ השמים החדשים, הנדפ״מ בנימוקיו ליוד״ע, אות מח, שציין לעיין בשו״ת הרדב״ז ח״ג, דפוס פיורדא בש׳ תר״ב. וזה דלא כסברת האר״י ז״ל, דכתב בשער המצות, בפ׳ שלח לך, דצריר להפרישה כשיעורה האמיתי ע״פ הסוד, שהוא אחד ממ״ח.

רבי יעקב קאשֹטרו גם קאסטרו; מכונה מהריק"ש; רפ"ה, 1525 בערך – י"ב באדר ב' ה'שע"ב, 1612) היה מרבניה הנודעים של יהדות מצרים. נתפרסם בעיקר מחיבורו 'ערך לחם' שכולל הגהות על השולחן ערוך, הספר היה נפוץ בכתבי יד רבים, עוד קודם להדפסתו בשנת תע"ח

ג-מנהג שלוקחים שאור מהעיסה קודם הפרשת חלה, ועיין בברכ״י, סי׳ שכד משם הכנה״ג. וכתב הטעם דאי לאחר הפרשת חלה אז הוי שאור פטור. ומור״ם פסק בסי׳ שכד, שלא ליתן שאור של פיטור בעיסה של חיוב. וב׳ שם הברב׳׳י, דאם עושה כן הוי ברבה לבטלה, עיי״ש הסיבה לזה ועיין בס׳ השמים החדשים, הנדפ״ט יוד״ע, סי׳ מח מ״ש בזה.

חלון (ראה גם פתיחת חלון)

מנהג רבני פאס היו דנים להרחיק חלונות בית הכנסת שמונה אמות.

ורציתי לידע על מה הוטבעו אדני שורש מנהג זה, ומצאתי לרבינו ב״י או״ ח, סי׳ קן, וז״ל: ומצאתי כתוב בשם ס׳ האגודה, בפ׳ השותפין, מפירוש ר״ת הבאתי ראיה על אחד שבנה נגד ב״ה ורצה להרחיק ארבע אמות, ואמרתי דבית הכנסת צריך אורה גדולה כמו אספלידא דהבא, עכ״ל. (פירוש אספלידא, שורש הדבר הוא במס׳ ב״ב דף ז, הנהו בי תרי דפלגו בהדי הדדי, חד מטייה אספלידא וחד מטייה תרביצא. פי׳ אספלידא, מערה. פי׳ תרביצא, חצר. וכמו שתרגם המתרגם בתהלים, ומפני שאול במערה, מן קדם שאול באספלידא). והנה מרן הביא האגודה בלי שום חולק ופסקה בקצור או״ח, סי׳ קן, ס״ד, בודאי בן דעתו להלכה. אבל לא ביאר דעתו כמה צריך להוסיף בשיעור ההרחקה, ומצאתי להגאון נוב״י תניינא, ח׳ או׳׳ח, סי׳ טז, שנשאל בנדון בית הכנסת, והביא דברי האגודה, וכתב בדין זה להרחיק בית הכנסת יותר מארבע אמות, הוא דבר חדש אשר המציא בעל האגודה מדעתו, ולא למדונו דבר מדברי הראשונים: הרי״ף, והרמב״ם, והרא״ש. ואדרבא משמעות הרשב״א שהביא מרן הבית יוסף בחו״מ, סי׳ קנד, מחודשים כד, וז״ל: כתב הרשב״א בתשו׳ ד׳ מאות, שאמרו להרחיק מחלונות של חבירו שיעור מוחלט הוא שכך שיערו חכמים שבכך די לנו וכל שהרחיק ד׳ אמות, אע״פ שמאפיל אין צריך יותר להרחיק. וכל שיעורי חכמים כן הוא, הארבעים סיאה טובל, ארבעים סיאה חסר קורטוב פסול. הרי מפורש ששיעור זה מוחלט, ובעל האגודה הוא שהמציא דיו זה בחידושיו לב״ב דף! ז, גבי אספלידא, ועיי״ש־^, שהאריך בנוסחא של בעל האגודה, שיש לפניו שני נוסחאות, והביא מה שתמה מהר״א ששון, סי׳ קצב, על גירסא אחת והסכים לגירסא הב׳ שהעתיק דברי האגודה, שמפירוש ר״ת הביא ראיה וכר, ולזה הסכים מוהר״א ששון, עיי״ש מה שנשא ונתן בגירסא שהביא מהרי״ו ובו׳ ובסוך דבריו כתב, וז״ל: באופן שאין לנו ראיה מבוררת לדברי האגודה, ואמנם כיון שבעל האגודה היה קדמון, כמ״ש בתשובת מהרי״ו שהיה קודם הגזירה ולא מצינו בהקדמונים מי שחולק עליו בפירוש, והבית יוסף, הביאו בשולחנו באו״ח, סי׳ קן, לפסק הלכה בלי שום חולק וגם בד״מ שם הביא לאגודה. ושום אחד מכל האחרונים נושאי כלי השו״ע, לא חלק. ומהר״א ששון העיד שכן נעשה מעשה, אין לנו להשגיח על תשו׳ האחרונים. ולפי הנראה בהשאלה רוב חלונות של בי כנישתא זו, הם מצד זה, לכן בודאי שאין לזוז מפסק רבינו בעל השו״ע, וצריך האיש להרחיק יותר מארבע אמות לפי ראות עיני החכמים שם. ועכ״פ אינו צריך להרחיק יותר משמונה אמות. ההבדל שבין ארבע לשמונה, יכריעו שם החכמים לפי ראות עיניהם שיספיק לבית הכנסת, עכ״ל. וראיתי’ בכך החיים הבבלי, שב׳ עמ״ש מר״ן אינו מספיק לו ד׳ אמות אבל הרחקת ח׳ אמות ודאי סגי. כנה״ג, בח״מ, סי׳ קנד, בהגה״ט, אות מח; א״ ר אות ד; א״ א אות ד; הגט״ ר.

נוהג בחכמה -רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

עמוד סא

פורסם בקטגוריה נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ( ג'ורג') הררי- תשל"ד- תקופת התלאות, ומעמדם הרם של יחידים

תאריך 17 באוגוסט 2023

פרק חמישי

תקופת התלאות, ומעמדם הרם של יחידים

המצב המדיני. — התמוטטות שלטון המרינים. — מרד שריף מחמד. — נבואות היהודי מסעוד בן מצליח. —הטורקים במרוקו. — יהודי שוש ותלאותיהם. — המגפה בפאס. — הבצורת. — עבד אלמליה מושל אלג׳יר —התנכלותו ליהודים. — 11 ימי הפורענות שבאו ע״י מולאי מוחמד. — המרת הדת. — מיסוי חדש. — ״חרם״ רבני פאס בדבר המיסים. — צורר היהודים באריחן. — חילול חגים. — המאורעות בתאדלא. — הישנות הצרות. — דלדול הישוב היהודי בפאס. — יהודים בחצר המלכות. — קינות ר׳ שאול סורירו. — משפחת השגרירים: משפחת פליאג׳י, שמואל יעקב ובנו דוד (1350—1660).

השושלת הוואטוסית, אשר עמדה בראש השלטון במרוקו בזמן בני מרין, נתקיימה תקופה קצרה בלבד (1548־1471). מוחמד השמיני, בנו של סעיד השלישי אלווטאם, נכשל בכמה חזיתות מדיניות. בזמנו גורשו המורים המוסלמים מספרד (1502) גרנאדה נכבשה מספר שנים קודם לכן, ע״י פרדינאנד ואיזבלה (1492), וכמו להשלים את המכות באו הנצחונות הראשונים של ספרד ופורטוגל בצפון אפריקה: מלילה, פנון סה ולז וכל הנמלים האטלנטיים, לבד מסלא־רבאט. לא לחינם איפוא, זכה שליט זה לכינויו: ״הפורטוגזי״.

כריאקציה לכיבושי הנוצרים, נתעוררה לחיים תנועה עממית ודתית שנתנה הזדמנות לבית שריפים חדש. בית זה הצטיין בסדר יוחסין מכובד שהגיע עד למשפחת מוחמד (מהצד הנשי דווקא). השושלת הסעדית (1550—1668) קמה באזור דרעא. השריף מוחמד שייך ואחיו אחמד אספו סביבם מתוך כוונות השתלטות ברורות מספר רב של ברברים. כבר בשנת 1524 הופיעו במראקש כתנועה מדינית עצמאית. מעניין לדעת כי דווקא זרם דתי קנאי זה קיבל את תמיכתו האמוציונאלית והעל שכלית (מילאה חלק חשוב עד מאד) מיהודי מסעוד בן מצליח בן גואשאש שהתנבא, כי מוחמד שייך יכבוש את כל מרוקו וראשונה לנצחונותיו תהא העיר תאזא.

מסעוד נחשב כנראה בר־סמכא בשטח ראיית הנולד, כי השריף החדש לא היסס והוליך צבאותיו עד לתאזא שבצפון מזרח הרי מול — האטלס. משכבש עיר זו (הנקראת כיום תאזאנאכת) חשש שמא אין היא אותה תאזא שאליה נתכוון היהודי. לפיכך כיוון משם פעמיו עד לתאזא שבצפון האטלס המרכזי. מרחק של כ־500 ק״מ בדרך שרובה הררית. מאמציו הצליחו וגם עיר זו נפלה. לאחר הכיבושים המוצלחים היה המשך המלחמה קל. מאחורי דגל הג׳יהאד אשר צעדו הצבאות לקראת שיחרור מיד הזרים. תוך שנתיים (50־1549) נכבשו רוב הנמלים שהיו תחת שלטון פורטוגל, ועד סוף המאה ה־17 טוהרה הארץ כמעט לחלוטין מהפולשים האיבריים. לאחר שרשרת הצלחות זו לא ניתקל מוחמד שייך בבעיות בבואו לכבוש את השלטון. מראקש, ספי, אזמור, תארודנאת, ניכנעו ללא קשיים. בשנת 1590 הגיע לפאס, שם נלחם באימאם האחרון על אף עזרת התורכים למרינים, גברו הסעידים מוחמד שייך עלה לשלטון.

השלטון החדש עדיין לא היה יציב, הטורקים המשיכו ללחוץ וללחום ובשנת 1558 עלה בידם לחסל את המושל הסעידי. כעת התרחש מפנה בשלטון שהיה קיצוני ומהיר. עוד בטרם היה סיפק בידי שרידי המרינים, הנתמכים ע״י הערבים האסייאתיים לכונן מחדש מלכותם, כבר עלו מולאי עבדאללה בן מומד ואחיו עותמאן, גרשו את התורכים והניסום מחוץ לגבולות הארץ (1558). כך נעשתה השושלת הסעידית למושלת מרוקו.

כפי שראינו בפעמים קודמות, פסחו גם עתה על שתי הסעיפים. הכוחות שהתחרו על השלטון הביאו בהכרח לתחיה, לחוסר ודאות ולאי יציבות. היהודים, שככל מיעוט היו נוחים ביותר להיפגע בשל כל זעזוע פוליטי, ניסו לשוא לתמרן ולחמוק מנחת זרועם הן של המרינים ובעיקר של התורכים מצד אחד, והן של הסעידים מצד שני.

לבד מתושבי העיר פאס, סבלו כל יהודי מרוקו אשר ניקרו על מסע נצחונותיו של השריף מוחמד (הכונה גם ״אל מהאדי״ — הקדוש). צבאו אשר היה מורכב ברובו מערב רב של ברברים, נזדקק לפורקן. השליט המתנשא חשש לפגוע בתושבי הארץ המוסלמים. הוא ידע היטב כי זוהי הקרקע שהוא ניצב עליה. לפיכך כוונו רגשות החיילים והתפרצויותיהם אל היהודים מחוסרי האונים, שלא הגיבו. סיסמת מלחמת המצווה קיבלה עכשיו משמעות והביאה להצדקת מעשי ההתנכלות. שונה היה המצב בפאס. כאן, בגלל מספרם הרב של בני דת ישראל, היה חשש לפגוע בהם. על כן היטיב מוחמד עם חלק מסויים מן היהודים כנראה מתוך מגמה שהדבר ישתלם מאוחר יותר.

עם בוא התורכים הוחמר גם מצבם של יהודי פאס. מסים כבדים, שהוטלו למען המערכה הסעידית, גרמו בראש ובראשונה להתמוטטות כלכלית בקרב האוכלוסיה היהודית. התורכים ידעו מי הם המממנים העיקריים של המלחמה נגדם. אם כי לא זו היתה הסיבה העיקרית למעשי התועבה הנוראים של האסייתים ביהודי מרוקו הרי שתרמה לכך לא מעט. על מידת רגישות המיעוטים לשינויים מדיניים נוכל ללמוד מתוך התבוננות ביחס התורכים אל בני דת משה. בניגוד לחיי־שלווה שנהנו ממנה היהודים בארצם, הרי במרוקו היה יחם התורכים ליהודים קיצוני באכזריותו. שוב היה הכוח הכובש גם הכוח המתפרע ומחוסר רסן.

מעט נקמה ראו היהודים בהדיפת התורכים, במפלתם ובשבי הרב ששבו מהם הסעידים, אך הרגשת הנקם נמוגה חיש. אם נרגעו הרוחות קמעא מן המלחמות באה עתה מגיפה קשה אשר הכריתה נפשות רבות. בפאס לבדה מתו כ־1600 יהודים ובמרוקו כולה למעלה מ־7600. כן נמלטו רבים מקהילות מושבם מפחד המגיפות ונתפזרו בכל רחבי המדינה, ועד למקומות רחוקים הגיעו.

שנת 1561 שלוש שנים אחר מכן, היתה עת בצורת. היהודים שמיטב רכושם נוצל בזמן המלחמות, סבלו עתה במיוחד. השלימה את מסכת הפגעים, ממשלת ספרד אשר בשנת 1571 ניסתה לספח מחדש כמה שטחים במרוקו. שתי ערים, טיטוואן ומסביה, שהיו מאוכלסות בחלקן הגדול ביהודים נוצלו בידי הספרדים שנכשלו במצור. לזכר המאורע נקבע חג פורים שני. מעניין לציין, כי מלך ספרד דאז, שהיה ידוע בשנאתו ליהודים (ומכאן גם פחד היהודים מפני הכיבוש הספרדי) מינה במרוקו קונסול יהודי בשם יעקב ראניסינו. אחר מותו המשיכו בניו במסורת הנציגות עוד כ־100 שנה.

בשנת 1575 מת המלך עבדאללה. בעוד הוא מצידו לא הרע את היחס ליהודים, טיפל בהם בנו מולאי מוחמר ביד קשה, למרבית המזל, לא נמשך הדבר זמן רב. כשנה לאחר עלות מולאי מוחמר לשלטון עבד אלמליך מושל אלג׳יר. כבר בקרב הראשון גברה ידם של האלג׳ירים. מולאי מוחמר נאלץ לברוח מפאס הכבושה אל מראקש. גם הפעם היו צריכים היהודים לתמוך במנצחים. מם גבוה הוטל על יהודי פאס. עבד אלמליך הטיל חלק גדול מן המס על הרב הגדול אברהם רותי, שהיה מחכמי העיר, יורשו של ר׳ שאול בן רמוך במשרת הנגידות, ונחשב גם כגדול עשירי מרוקו היהודים. לאחר שנתחזק עבד אלמליך, יצא בעקבות המלך הסעידי בכיוון למראקש. המערכה השניה, ליד סלאח, שוב היה לרעת מוחמר, אשר נס והסתתר באזור הררי קרוב למראקש. אלמליך עזב את העיר במהרה, בחששו לגורל ממשלתו בפאס. ברם טרם שהספיק לבסס שלטונו במראקש נתן ביד תושבי המקום היהודים כמעט כחצי הסכום שהעלה מם מאחיהם שבבירה. מחווה זה היה ליהודים לרועץ. מוחמר מולאי, אשר יצא ממחבואו עם עזיבת האלג׳יריה, בא למראקש ושהה שם כ־11 יום. קצפו יצא על היהודים, בהם ראו בני ברית לאויבו. כך ניטלטלו היהודים שוב מבלי יכולת לפעול והיו לכלי משחק ביד כל צד.

כזה היה לא רק גורל יהודי מראקש כי אם גם גורל הקהילות שכנותיה. הסעידי המתעלל הגיע אליהן במהרה, והביא עליהם אסונות קשים. על מידת הפגע שזרע נלמד מכך ש״אחר עבור הפסח, גזרו חכמים תענית וקראו קינות״.

מוחמד אשר ראה כי ללא עזרה לא יוכל לגרש את הפולש השכן, החליט להתעלם מעיקרי אמונתו ותנועתו ופנה לעזרה למלך פורטוגל. השאיפה לשלטון גרמה לו להתעלם מסיסמת הג׳יהאד ואף להעלים מבטו מן האנוסים הפורטוגזיים במרוקו. המלך סבסטיאן הסכים מצדו לתמוך במוחמד על מנת לתפוס שטחים בחופי הארץ האפריקנית. אך כל התקוות נתבדו, כי מלחמת שלושת המלכים (כפי שכונתה מערכה זו) שיכלה את שלושת מנהיגיה. המלחמה עצמה היתה קשה עד מאד ורבים היו ההרוגים והשמיים במחנות. מעניין כי שבויים מפורטוגל אשר נפלו לאזורים שהיו מיושבים ביהודים זכו ליחס חם, כפי שמוסר בכתביו סופר פורטוגזי אשר נימנה עם משתתפי הקרבות.

את המהומה שהשתררה ניצל מולאי אחמד, שתפס את השלטון מן המעידים. הוא מלך משנת 1578 עד לשנת 1602. מולאי אחמד ניגש לביסוס הממלכה מתוך ידיעה, כי יצליח לטווח ארוך רק ע״י ריסון והרגעת היסודות הממורמרים. ראשית מעשהו היתד. דיכוי השרידים האלג׳יריים. כל אנשי המינהל שמונו ע״י עבד אלמליך הוצאו להורג, כשבמקומם מונו אנשי שלומו. הפורטוגזים נסוגו לאחר המפלה לארצם. יחסו ליהודים היה נוח בדרך כלל ולא נודעו כל מקרי התנכלות מכוונים, התערבות אחת מצד המלך מוזכרת ב״אהבת קדמונים״, הוא סידור יהודי פאם. דבר הפקודה שיצאה מן המלך, המבטל איסור לקיחת אשד, נוספת. ניתן לשער כי מאחורי הפקודה עמדו אנשים שניסו לערער את יחס השלטון ליהודים. אולם רבני פאם הצליחו להתגבר על מיכשול זה והשיגו אישור לכך שענין נישואין נוספים ייקבע על ידם.

אירוע אחר, שכתוצאה ממנו נגרם סבל ליהודים, קרה בחבל סוס שבמרכז הארץ, בו שרר רעב בשנת 1695. פגע שאמנם לא נמשך עת ארוכה, אך בעטיו נאלצו יהודי עיר אחת — תרוטדנאת (Tamdand), לכפר קטן אקא, שם התגוררו שנים מספר. שוב השיגם רעב ונוספו לו מקרי התנפלות של ברברים נודדים על תושבי הכפר הערביים. הסכסוכים בין הערבים וברברים נמשכו במרוקו לאורך כל ההיסטוריה שלה, הפעם נמצאו גם היהודים בסבך זה. הם סבלו רבות, גרשו מהמקום, עברו אל תאמגרות ושם חיו בלחץ ובחוסר כל. רק מקץ שנים מספר עזבו כפר זה ופנו שוב לאקא, ששקטה בינתיים.

בשנת 1596 השתוללה במרוקו מגפה נוספת, שביחוד הזיקה לאזור העירוני של מראקש. 6000 יהודים נספו, וכן 70.000 מוסלמים.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ( ג'ורג') הררי- תשל"ד- תקופת התלאות, ומעמדם הרם של יחידים

[70]

פורסם בקטגוריה תולדות יהודי אל-מגרב - י.הררי

בּוֹאִי כַלָּה שַׁבָּת מַלְכְּתָא-פרשת שופטים -פרופ' אפרים חזן

תאריך 18 באוגוסט 2023

בּוֹאִי כַלָּה שַׁבָּת מַלְכְּתָא

בשבת זו, שבת "שופטים", נחזור ונזכיר לעצמנו שאנו בשבת הרביעית משבע שבתות הנחמה, בה קוראים הפטרה שהיא יפה במיוחד: "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" (יש' נא:יב). שבע הפטרות הנקראות "שבעה דנחמתא" מסיימות את השנה ומובילות את קהל המתפללים לקראת השנה החדשה מתוך תחושה של תקווה ונחמה. מכאן החשיבות הרבה שייחסו קדמונים להפטרות אלה, שהיו השראה לפיוטים עוד בתקופת הפיוט הקדום. פרשן התפילה הנודע, רבי דוד אבודרהם (בן המאה הארבע עשרה) בנה מעין מדרש על פי התחלותיהן של הפטרות הנחמה, כולן מתוך ספר ישעיהו, וסימן נתן בהן: 'נו"ע ארק"ש', ואלה דבריו:

תיקנו לומר בתחילת הפטרות הנחמות "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" (הפטרת "ואתחנן", יש' מ:א כו), כלומר הקב"ה אמר לנביאים. על זה משיבה כנסת ישראל (הפטרת "עקב", יש' מט:יד-נא:ג): "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי", כלומר איני מתפייסת מנחמת הנביאים. ואומר (הפטרת "ראה", יש' נד:יא–נה:ה): "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה". כלומר הנביאים חוזרים ואומרים לפני הקב"ה: הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומין שלנו. על זה חוזר הקב"ה ואומר עוד (הפטרת פרשתנו) "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם", ואומר עוד(הפטרת "כי תצא", יש' נד:א-י): "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה", ואומר (הפטרת "כי תבוא", ואומר יש' ס:א-כב): "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ ". על זה משיבה כנסת ישראל (הפטרת "נצבים", יש' סא:י סג:ט): "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה". כלומר עתה (אחרי שלוש נחמות מפי הקב"ה עצמו) יש לי לשוש ולשמוח, "תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּא-לֹהַי כִּי הִלְִּבישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי".

דו שיח נפלא זה, שבו הקב"ה עצמו מנחם וחוזר ומנחם את כנסת ישראל נכתב אמנם על 'דרך צחות', כלומר מעין מליצה נאה, כפי שרבי דוד מציג זאת, אולם הוא משקף בהחלט את תחושת הפיוס והריצוי של כלל ישראל. הפטרה זו היא הזדמנות נפלאה להציג פיוט מוכר וידוע הנאמר בקבלת שבת – "לכה דודי", משום שמשובצים בו פסוקי נחמה מתוך שבע הפטרות הנחמה. מן ההפטרה לפרשתנו משולבים שלושה פסוקי גאולה בולטים שעניינם התעוררות והתנערות לקראת הגאולה; משפטים הדורשים מכנסת ישראל יזמה ועשייה, ובזה הם עולים בקנה אחד עם פתיחת הפיוט "לכה דודי לקראת כלה".

המחבר, רבי שלמה הלוי אלקבץ, נולד בסלוניקי בשנת ה'רס"ה, בראשית המאה הט"ז, ושם למד תורה בשקידה רבה. לאחר נישואיו החליט לעלות לארץ-ישראל ונתיישב בצפת, וסביבו התרכזו תלמידים רבים. רבי שלמה הלוי אלקבץ היה החבר הזקן בחוג המקובלים של גיסו, הלא הוא רבי משה קורדבירו, והוא נהג ללמד את תלמידיו גם בזמן טיולים לקברות הצדיקים בצפת ובסביבותיה, בעיקר הרבים. רוב ספריו של רבי שלמה הם פירושים על ספרי המקרא על דרך הקבלה. במירון. דברי התורה שאמר בשעות אלה נרשמו בידי תלמידיו, והם הונחלו לדורות הבאים יחד עם ספריו הרבים. רוב ספריו של רבי שלמה הם פירושים על ספרי המקרא על דרך הקבלה.

הפיוט המפורסם "לכה דודי" נכתב גם הוא על דרך הקבלה וחכמת הנסתר, והוא קשור במנהג של מקובלי צפת לצאת לשדה ולקבל את פני השבת. שעות רבות קודם כניסת השבת נהגו מקובלי צפת (וירושלים) לצאת אל מחוץ לעיר, לשדה, כשהם לבושים בגדי לבן. הם יצאו לקבל את פני הכלה, וביציאתם שרו וזימרו פיוטים לכבוד הכלה ומזמורי תהלים מעוררי שמחה ("לכו נרננה" וכו').

בפיוט לכה דודי" מתמזגות ההרגשה החגיגית לקראת השבת והתקוות לגאולת השכינה מגלותה. משפסק המנהג לצאת לשדה ממש, נהגו לצאת אל חצר בית-הכנסת, ובימינו נשאר זכר למנהג זה כשהקהל פונה לצד מערב בשעת אמירת הבית האחרון של הפיוט.

"הכול תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל" – אִמרה זו מוכחת פעם נוספת בשירנו. מכל עשרות אלפי הפיוטים שכתבו פייטני ישראל לדורותיהם ולארצותיהם זכה פיוטנו להיות קבוע בכל הנוסחים ובכל הסידורים בשעה של רגשת הנפש. ערב שבת בין השמשות, ברגע שבין "יוֹם הַשִּשִּי" לבין "וַיְכֻלּוּ", רגע של געגועים וכיסופים, נעשה פיוט זה חלק בלתי נפרד מתפילת השבת, כמו שאר התפילות העתיקות שחיברו אנשי כנסת הגדולה. ולא עתיק הוא פיוטנו אלא בן כ400- שנה בלבד, ובפיוט העברי שהוא בן כ1,500- שנה, 400 שנה הן זמן מועט למדיי. יפה מבטא הפיוט שלפנינו את רגשות הלב ואת כיסופי הנפש לשבת ולגאולה, כפי שידעו לבטא זאת מקובלי צפת בני דורו של המחבר. המנהג לצאת לשדה כדי לקבל את פני המלכה, מבטא אף הוא געגועים עזים לשבת ולגאולה. האווירה שסביב השיר היא חלק בלתי נפרד מלימוד השיר עצמו.

גרשום שלום מתאר בספרו "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה" את קבלת השבת של המקובלים בצפת:

שעות רבות לפני כניסת השבת נהגו מקובלי צפת וירושלים לצאת לשדה הפתוח מחוץ לעיר

כשהם לבושים בגד לבן. היציאה אל השדה היא היציאה לקבל את פני הכלה. קבלת הפנים לוותה בזמרת פיוטים מיוחדים לכבוד הכלה ובמזמורי תהלים מעוררי שמחה. המפורסם בפיוטים אלה הוא הפיוט 'לכה דודי' מאת רבי שלמה, שהיה החבר הזקן בחוגו של גיסו, רבי משה קורדובירו בצפת.

פיוט זה ממזג בתוכו באופן בולט את הסימבוליקה המיסטית של הקבלה עם התקוות המשיחיות לגאולת השכינה מגלותה.

בשיר שלפנינו תשע מחרוזות ושני טורי פתיחה (לטורי פתיחה מעין אלה אנו קוראים 'מדריך'), ורק שלוש מהן – שתי המחרוזות הראשונות והאחרונה, עוסקות בעניין קבלת השבת. שאר המחרוזות עוסקות בגאולה. השאלה העולה כאן היא בדבר הקשר בין מחרוזות הפתיחה והסיום – המסגרת

שעניינן השבת, לשאר המחרוזות העוסקות בגאולה. חז"ל קשרו בין שני הנושאים באמרם: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת" (שבת קיט ע"ב), ו"אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין" (שם קיח ע"א)

יותר מקשר רעיוני זה פועלים בשיר מעין השוואה ודימוי סמויים במקצת. השבת מקור הברכה, יום

המנוחה, הכלה – שבת המלכה הבאה בסופם של שישה ימי טורח ושעבוד. שבת זו מסמלת את הגאולה, היציאה מתוך ההפֵכה ומעמק הבכא של ימי החול, את ההתנערות מעפר החולין והשגרה, את ההתעוררות והציפייה לאור, אור הגאולה. ואף-על-פי שהשיר אינו מזכיר במפורש את אור השבת ואת נרות השבת, הרי נשמעים הם מן התיאור של אור הגאולה, "כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי". קשר מעניין אחר הוא הקשר בין הכלה-השבת ובן זוגה, הוא עַם ישראל – הדוד ההולך לקראת הכלה, ובין ציור דומה של חתן וכלה: " יָשׂישׂ עָ לַיִךְ אֱלֹהָיִךְ כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה" – והפעם החתן הוא הקב"ה, והכלה – כנסת ישראל.

היציאה לקראת השבת סמל ודוגמה היא ליציאה אל אור הגאולה, ויציאה זו – יציאה של שמחה היא, והשמחה מתגלית בחלק הגאולה – "ונשמחה ונגילה" ובחלק השבת – "גַּם בְּשִׂמְחָה [ברנה]

וּבְצָהֳלָה". אווירה זו של שמחה אופפת את כלל התפילה של קבלת שבת הפותחת במזמור "לכו נרננה."

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה

שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד הִשְׁמִיעָנוּ אֵל הַמְּיֻחָד
ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה

לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה
מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה

מִקְדָּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה
רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא וְהוּא יַחְמֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה

הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ עַמִּי
עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ

הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי
עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי כְּבוֹד ה' עָלַיִךְ נִגְלָה

לֹא תֵּבֹשִׁי וְלֹא תִּכָּלְמִי מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי
בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ

וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁסָיִךְ וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְעָיִךְ
יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה

יָמִין וּשְׂמֹאל תִפְרֹצִי וְאֶת ה' תַּעֲרִיצִי
עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי וְנִשְׂמְחָה וְנָגִילָה

בֹּאִי בְּשָׁלוֹם עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ גַּם בְּשִׂמְחָה בְּרִנָּה וּבְצָהֳלָה
תּוֹךְ אֱמוּנֵי עַם סְגֻלָּה בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה
בּוֹאִי כַלָּה שַׁבָּת מַלְכְּתָא

https://www2.biu.ac.il/JH/Parasha/shoftim/efrp.pdf?fbclid=IwAR2xZEmlgYyvVXQZxZEM2OxOd32Sx4d9Nhwo3XZ_s_kl3duh0kNHSZfNo3U

בּוֹאִי כַלָּה שַׁבָּת מַלְכְּתָא-פרשת שופטים -פרופ' אפרים חזן

פורסם בקטגוריה אפרים חזן | להגיב

עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו-הרב ד"ר רפאל עמרם ממן-ייחודיותה של תורת ארץ ישראל

תאריך 20 באוגוסט 2023

הסימטריה והחוקיות המתמטית הטמונים ברבדיה הלשוניים של התורה

[לאחר שהבהרנו לעיל את מהותה של מצוות ת״ת ע״ד הפשט, ננסה לעמוד על ייחודיותה על דרך הרמז).

אמונת תשתית ביהדות אומרת על התורה ש״הסתכל הקב״ה בתורה וברא את העולם״. אימרה מסתורית ועטופת סוד, המציגה בפנינו את העולם והתורה כמשלימים זה את זה, וברבדים הפנימיים, אף יותר מכך, במשתקפים זה בזה.

חמשת חומשי תורה מורכבים מסיפורי בראשית, קורות עם ישראל על נפתוליו ומאבקיו, מימי אברהם ועד מות משה. הדברים הללו באים במשולב עם חוקים ומצוות מעשיות, עם דברי הבטחה ופרקי תוכחת מוסר.

ספר זה כסות שהוא, עורר השתאות מאז ימות עולם בלב כל בעל נפש שלמד להכירו מקרוב, בבחינת האמור בתורה עצמה: ״כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים… ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״(דברים ד/ ז׳).

נראה למשל את דבריו של ניטשה: ״יש בתנ״ך, בספר זה של הצדק האלקי, אנשים, דברים ודיבורים בסגנון כל כך גדול, שאין הספרות היוונית וההודית יכולים להעמיד בצידם כלום. הנך עומד בפחד ובהערצה בפני שרידים נשגבים אלה של מה שהיה האדם לפנים. והנך שוקע במחשבות עצובות על אסיה הקדומה וחצי האי הפעוט של אירופה, הרוצה דווקא להוות לעומת אסיה את הקדמה האנושית. הבנת התנ״ך היא אבן הבוחן לגדולות ולקטנות. ובמקום שאין הערצה לתנ״ך אין מקום לעידון נימוסים כל שהו״.

ניטשה לא היה בודד בהערצתו זו, דברים דומים בשינויי סגנון והתבטאות נשמעו במשך הדורות, מפי גלריה מרשימה של הוגי דעות, ממזרח וממערב, מן העולם הקדום ואף בימינו אלה. גם אדם כוולהויזן, שבביקורתו פגע קשות במקרא היה מסוגל לומר הדברים הבאים: ״התנ״ך אינו רק ספר עממי, אלא ספר העמים, ככל שתגדל השכלת הדורות כן יהיה הוא יותר ויותר מסד ואמצעי לחינוך״.

מלומדים על התורה התרשמו ממנה, כל אחד בתחום הקשור לנושא המחקר המיוחד לו. א. קונלל(מדען ממדעי הטבע) כתב: ״מדע הגיאולוגיה והביולוגיה לא היו ידועים בתקופתו של משה והוא כתב כאילו ידע את שניהם״. בהסטוריה, אולברייט כותב: ״טבלת המדינות והעמים בפרק י׳ בבראשית, מצביעה על הבנה מודרנית, ראויה לתשומת לב במצב הבלשני של העולם העתיק, העומד בודד בספרות העתיקה״. או את דבריו של אלדד על ״הדיוק הזהיר של הסיפור התנכ״י שאושר פעם אחר פעם״. וכך עוד מפי מדענים אחרים. דברים, המצביעים היטב על ייחודיותה של התורה וחד פעמיותה בין שאר התופעות.

עתה נוסיף עוד פרט לייחודיות ספר זה. כוונתי לעובדת החוקיות הסתגלה גם בנבכיו הפנימיים בעומקו של הפשט הגלוי, חוזרים ומתגלים, רעיונותיו הגלויים של הספר וסירקם מצוותיו, ברמות שונות. וזאת, ביחס המספרי התואם של הפסוקים המלים והאותיות. התאמה זו של אלפי מבנים פנימיים אל הסמלים הגלויים לעינינו, של מבנים, החוזרים על עצמם בשיטתיות עקבית ברמות שונות מסלקת כל אפשרות של מקריות, או אפילו של מגע יד אדם, וההסתברות הסטטיסטית תאשר זאת.

נציג כמה נתונים מעניינים ומפתיעים שיבהירו את הנושא.

בתחילת ספר התורה קבועה עובדת יסוד גלויה שממנה משתלשל כל השאר: זו עובדת בריאת העולם בששה ימים, כשהיום השביעי הוא יום השבת. עובדת בראשית זו הפכה לסמל. השבת נעשתה בכוח המצווה למוקד החיים היהודיים ולאחד מן הערכים המקודשים. בחירת יום השביעי ליום השבת על כל המשתמע מבחירה זו איננה מקרית. היא מעוגנת במשמעות המספר שבע, המסמל, לדעת המהר״ל מפראג, את ההתקשרות האלקית אל עולם הטבע. מספר זה הוא המימד הרוחני של החוסר שסימולו המספרי הוא שש. התקשרות זו באה לידי ביטוי בשביעיות לרוב לאורכה ולרוחבה של התורה. מצוות השמיטה היא השנה השביעית במחזור השנים, היובל הינו שבע שמיטות, שבעה שבועות לחג השבועות וכו'. חותמו של שבע זה טבוע גם בהליכות המשכן: שבעת כלי הקודש, שבעה קנים למנורה, שבעת ימי המילואים לחנוכת המשכן.

כך הם גם המאורעות החשובים בחיי בחירי התנ״ך. אל אברהם ניגלה האלקים שבע פעמים. זהו גם מספר הברכות שהתברך בהם מפי הא-ל בהתגלות הראשונה (בראשית י״ב, ב׳-ד׳). פרט זה חוזר על עצמו בחיי יצחק בנו ובחיי יעקב, אף הם ברכותיהם עומדות בסימן השבע. <שם כ״ו ג׳־ד׳ ושם כ״ז, כ״ח- כ״ט>. די בנתונים חלקיים אלו, הגלויים כראוי, כדי להצביע על חשיבותו של השבע המהווה בכל מקום את המרכז סמנו מסתעפות המערכות כולן.

והנה, למרבה ההפתעה, טמון מספר זה גם מתחת לרובד הגלוי של הדברים. הבטה בפרקי תורה, תחשוף לעינינו בין קפלי הסלים והאותיות את שלטונו המוחלט של השבע.

ראו, לדוגמא את הפרק הראשון בתורה בו פתחנו עיון זה. זו פרשת בריאת העולם. נספור את הסלים בפסוק הראשון שבפרק א׳ שבבראשית ונמצא שהן שבע. מלת המפתח בפסוק זה היא ״אלוקים״. בכל פרשת הבריאה נמצא ששמו מופיע שלושים וחמש פעם כלומר חמש פעם שבע. גם שמות התואר – שמים וארץ ־ המופיעים בפסוק זה מונצחים בפרשת הבריאה עשרים ואחד פעם 3×7. אם נספור את הפסוק השני נמצא בו 14 מלים שהם פעמיים שבע. אלו הם רק חלק סן הממצאים שבפרשה זו.

אך לא נוכל להתעלם סן המבנה היפה הטמון בפסוקים המדברים על השבת, הוא יום השביעי. קטע זה המתאר את סיום ימי ששת המעשה והמספר על מנוחת יום השביעי וקידושו מכיל 35 מלים.

במרכז הקטע מצויים שלושה פסוקים, כל אחד בעל שבע מלים ובכל אחד המלים המרכזיות הן יום השביעי. הנה כי כן מופיע רעיון השבת בשכבה פנימית יותר. השיטתיות והחזרה המתמדת מצביעה על חוקיות, והן מנטרלות כל אפשרות של שעשוע לשוני, או תעלול אחר. אולם קיימות תבניות נוספות החודרות יותר אל העוסק. המספר המשמעותי ביותר בכפולות של שבע הוא 7*7=49

נבחין בו במצוות שמיטה ובספירת העומר.גם כאן נעמוד מופתעים ומשתאים מול מבנה מספרי מעניין ביותר, שייחשף בפנינו.

המלה ״תורה״ מופיעה בדילוג ארבעים ותשע אותיות בראש כל אחד מארבעת הספרים ״בראשית״ ״שמות״ ״במדבר״ ״דברים״. בספר ״ויקרא״ הספר המצוי בתווך נמצא אותיות אחד משמות האלוקים בדילוג של שבע אותיות. וכך נעשה: נספור מהאות "ת" של המלה "בראשית" 49 אותיות ונמצא שהאות הבאה תהיה "ו". נספור משם עוד 49 אותיות נגיע לאות "ר" ומשם עוד 49 אותיות אל האות "ה"

כך נעשה בספר שמות. נחל את הספירה מן האות ״ת״ של המלה ״שמות״ ושוב לאחר 49 אותיות נגיע לאות ״ו״, נמשיך משם שוב 49 אותיות ונגיע לאות "ה" ספירה נוספת של 49 אותיות ונגיע לאות "ה"

בספר ויקרא, המרכז אליו פונים שאר הספרים, מרומז כאמור אחד משמות האלוקים. נספור מן האות ״י״ שבמלה ויקרא שבע אותיות ונגיע לאות ״ה״, ומשם עוד פעם 7 אותיות והאי האות "ו", ומשם פעם נוספת שבע אותיות אל האות "ה"

עתה נעבור לספר ״במדבר״, שם, ובספר דברים תהיה האות הראשונה הסתגלה לנו ״ה״ ומשם בספירה של 49 אל

האות "ר" ומשם 49 אותיות האות "ו" ומשם עוד 49 אל ה"ת"

בספר דברים נמצא בדיוק את אותה תופעה.

צורת ההופעה ההפוכה של המלה ״תורה״ בבמדבר ובדברים, מצביע על סבנה יפה. בכל אחד מן הספרים פונה המלה ״תורה״ אל המרכז שהוא ספר ״ויקרא״ ובו טבוע שם השם. מבנה הבא לרמוז כנראה על השאיפה וההתקשרות אל המקור ממנו יונקים הספרים כולם את חיותם ועצמתם.

אולם מבנה זה של ״תורה״ בדילוג 49 אותיות מופיע באותה צורה גם בסוף כל אחד סן הספרים, נתון המעמיק את תחושת החוקיות ומפחית עוד יותר את אפשרות המקריות.

ועתה למבנה אחר. מצוות התורה מורכבות מרמ״ח (248) מצוות ״עשה״ ושס״ה (365) מצוות ״לא תעשה״ מספרם הכולל הוא תרי״ג(613). כמקובל בספרות היהודית מכוונות רמ״ח מצוות ה״עשה״ כלפי רמ״ח אברי האדם ואילו שס״ה מצוות ״לא תעשה״ כלפי גידיו. כרמז ברור על מהות המצוות כמתקנות ומשלימות את דמות האדם.

ביסוד האמונה היהודית מונחת הקביעה שהחוק המוסרי מקביל הוא לחוקי הטבע. ולא עוד אלא שחוקי הטבע ופעילותם התקינה תלויה בהתנהגותו המוסרית של האדם, העם והחברה. הפרת האיזון המוסרי המשחיתה את היקום, באה לידי ביטוי מוחץ בסיפור המבול במקרא. תרי״ג המצוות הן איפוא, לעם ישראל תנאי לקיומו הוא ותנאי לקיום העולם. רעיון זה החוזר על עצמו ברמות התייחסות שונות ובוריאציות אין ספור בתנ״ך, בתלמוד ובמפרשיו מתומצת היטב בדברי ירמיה הנביא: ״אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי״(ירמיה ל״ג, כ״ה>. התלות בין השניים ברורה ביותר בפסוק זה.

ואכן בפרשיות תורה רבות מופיעים הרמ״ח והשס״ה והתרי״ג במבנים יפים, מעוררי התפעלות בעקביותם. לפנינו נתון אחד לדוגמא.

נספור את מספר המלים בפרק הראשון של ספר בראשית (תיאור יצירת היקום וחוקיו), ויעלה בידינו כי מספר מלותיו הוא 434. נספור את מלות פרק עשרת הדברות ונמצא כי מספר הסלים 179. יחד נגיע למס׳ תרי״ג 613. הרי לכם הקשר הברור בין פרשת יצירת העולם ועשרת חוקי המוסר האלוקי, העומדים יחד בסימנו של התרי״ג.

הגאון מוילנא שטח בפנינו הקבלה מפליאה נוספת בין שני פרקים אלו. הפסוק הראשון הפותח בתורה ״בראשית״ מורכב משבע מלים ו-28 אותיות וכך הוא גם מספר המלים והאותיות בפסוק הפותח של הדברות.

ולסיום נצביע על התרי״ג בעיון עסוק יותר בחשיפת מספר אותיות.

ספר דברים הוא כידוע ספר חשבון הנפש של משה עם עצמו ועם עם ישראל, בו באו דברי התוכחה והמוסר, הבטחות הגמול הטוב לשומר התורה, ותביעה חוזרת ונשנית לבל יפנו לה עורף פן יבולע להם.

ובשפת המספרים:

נספור סן האות ״ב״ במלה דברים תרי״ג 613 אותיות ונגיע לאות ״ר״ ושוב נמנה משם עוד פעם תרי״ג אותיות ונגיע אל האות ״כ״, ספירה נוספת של תרי״ג תוביל אותנו אל האות ״ה״. אותיות אלו יצטרפו לעינינו למלה ברכה, כשאותיות תרי״ג הצמיחו אותה. הרמז ברור ושקוף.

זוהי הצצה חטופה אל ״הטבע המתימטי של התורה״: אל העולם הקסום שמתחת למעטה החיצוני של הדברים. שם רוחשים החיים בחוקיות משלהם, הבונה סבני תורה שלמים בהגיון שיטתי, הסורים היטב על המחשבה האלקית שמאחוריהם.

(הנתונים לוקטו מספרו של הרב שמואל יניב: ״רמז בפרדס ושפות נסתרות בתורה״)

עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו-הרב ד"ר רפאל עמרם ממן-ייחודיותה של תורת ארץ ישראל

פורסם בקטגוריה רבני מש. מאמאן לבית הרמב"ם

שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבאז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-מאיר ניזרי- כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל בְּשׂוֹרָה

תאריך 21 באוגוסט 2023

מט. כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל בְּשׂוֹרָה

כתובת: פיוט מיחל ומצפה יום בשורה ובו ידובר שבחי מלכנו משיחנו שיגלה בבי״א(=במהרה בימינו אמן) ויצא חוטר מגזע ישי וחלותי היא לקיים הבטחתו בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל כיר״א ( יהי רצון אמן) ושייך לקדיש יום שביעי של פסח. סימן: רפאל משה.

לנועם: ׳דכיל חשבך יא וולד אטיר׳(מסרקי) [מקור: כ״י עברי, מכון בן צבי 1356,עט׳ 14].

התבנית: מעין אזורית. השיר בן שבע מחרוזות המלוות ברפרין תלת טור המשתנה במחרוזת האחרונה בטור חילופי חיתומי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף ושלושה טורי אזור.

הטור השני של האזור מתחרז עם טורי הענף. המחרוזת הראשונה משמשת גם כמחרוזת פתיחה וכוללת בתוכה גם רפרין הבנוי משני טורי אזור ומטור נוסף.

החריזה: אאאב(מחרוזת פתיחה) אבד(רפרין). ההה.בהב / ווובוב… (שאר מחרוזות). כככ. בכב (מחרוזת אחרונה). כבד (רפרין חיתומי).

המשקל: 10/6/10-9/10/10 (עשר-עשר-תשע הברות בטורי הענף לפי סדרם, עשר-שש-עשר בטורי-האזור.

תשתית: הפיוט נשען בתבניתו על שיר הלחן בשינוי משקל.

מקורות

כתבי-יד: כ״י בית הספרים הלאומי ירושלים 5384, דף לא ע״ב; כ״י כנ״ל 5091, דף כט ע״ב; כ״י בן צבי 2196, עט׳ 86 ; כ״י סינסיניטי 320 MIC, דף לב ע״ב; כ״י ניו-יורק במי״ל 3182, דף צו ע״א; כ״י צפרו תרפ״ט, דף לג ע״ב.

דפוסים: שיר חדש, ירושלים תרצ״ה, דף לא ע״ב [נוסח היסוד]; כנ״ל, ירושלים תשמ״ו, עמ^׳ כד; כנ״ל, הוצאת ר״ש בן הרוש, עמ׳ נו; כנ״ל, לוד תשנ״ה, עט׳ נב; הטיבו נגן, פאס תרפ״ט, עט׳ 165 ; ישיר ישראל, פאס תרפ״ט, עט׳ 6, תהלות ישראל,

פאס תרצ״ו, עט׳ 33, ישמח ישראל, מכנאס תרצ״ו, עט׳ 11.

נזכר: אוצר השירה, כ-412.

כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל בְּשׂוֹרָה / בּוֹא יוֹם יְיָ גָּדוֹל וְנוֹרָא / כְּתִקְוַת עִוֵּר יְצַפֶּה אוֹרָה

שׁוּבָהּ עַד מָתַי כָּל קָצִין כָּלוּ / אֱמֹר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ

עֵת לְחָנְנָהּ בִּי בָּא מוֹעֵד