מורשת יהדות מרוקו

א. מתקופת הפייטנים עלומי השם

עם חתימת המקרא לא פסקה השירה המקראית, ובמשך כמה מאות שנה, מימי בן סירא ועד יוסי בן יוסי, מוסיפה השירה העברית ליצור ברוח המקרא ובסגנונו. זוהי בעצם תקופתה של יצירת התפילה הציבורית בישראל על כל הימנוניה השונים כ״נשמת כל חי״, ״אל אדון על כל המעשים״, ה״תקיעתא דרב״, וחלקי התפילה הנקראים ״קדושת היום״. בניגוד לתקופת הפיוט שלאחריה (יניי וקליר) שינקה מן המקרא דרך צינורות המדרש, הנהיגה את החרוז ויצרה סגנון לעצמו, עומדת התקופה הנידונה כולה על קרקע המקרא ויונקת הימנו יניקת מישרין, הן בתוכן והן בצורה. אף הפיוט שלפנינו שייך כנראה לאותה תקופה, ומחברו נשתכח כרוב אחיו המשוררים שלא חתמו את שמם ביצירותיהם, ואשר על כן ידועה תקופתם בשם התקופה האנונימית בשירת ישראל.

הפיוט נמצא בכ״י המוזיאון הבריטי 0 5557 ,-01 דף 41, המכיל שרידי יוצר לסוכות. בראשו כתוב: ״אמת״, כלומר, פיוט מסוג ה״זולת״, שמקומו אחר קריאת שמע שבתפילת יוצר. אמנם ניתן לפקפק אם נתחבר מעיקרו לשם כך. אין בפיוט כל רמז לא לסוגו ולא ליומו. הרמז הקלוש לסוכות שבסופו (סוכת עננו) אינו מכריע, הואיל וארבע השורות האחרונות, הממשיכות לכאורה את סימן הא״ב (מ־ע), חשודות כמעשה איחוי של חלקי יצירות שונות. סמך לכך בעובדא, שהחרוז ״מים מסיני״ נמצא בנוסח קדמון של ברכת ״אהבה״ שלפני קריאת שמע, כזה: ״גפן ממצרים העלה אלהינו / ויגרש גוים ויטעה / מים מסיני השקה אותה / ונוזלים מחורב / ברוך אתה ה׳ אוהב את ישראל״(״אוצר השירה והפיוט״ לדוידזון ז״ל, אות ג סימן 189). ודאי אין לדעת מי לקח ממי, אך ראוי להעיר שהפיוט שלנו כבר שימש דוגמא לעיבודים מאוחרים, ואחד מגלגוליו הוא שירו של משה בן אשר, בעל המסורה, שנדפס ב״תרביץ״ טו, עמ^׳ 43, ושבראשו כתוב: ״זה הוא תפארת ישראל ותולדות הנביאים שישראל נמשלו בגפן ודליותיה הם הנביאים ושרשיה הם האבות ויונקותיה הם החכמים מצדיקי הרבים״. אכן רק הפתיחה דומה לשלנו, ומאות ג׳ ואילך הוא דורש והולך את כל חלקי הגפן על גדולי האומה, החל מן האבות וכלה ב״זקני בתירה יורשי הנביאים״.

לרעיון היסודי של הפיוט, למשל הגפן, יש להשוות בעיקר ישעיהו ה, ב; ירמיהו ב, כא; יחזקאל פרקים טו, יז, יט, ותהלים פ, ט.

יוסי בן יוסי היה פייטן יהודי שפעל בתקופה הקדם-קלאסית של הפיוט, ומשוער כי פעילותו הייתה במאה הרביעית או החמישית. יוסי בן יוסי הוא הפייטן הקדום ביותר, והיחיד מתקופה זו, הידוע בשמו. על חייו ידועים פרטים ספורים בלבד, והם כי חי בארץ ישראל בתקופת הסבוראים ושכונה "היתום" ו"כהן גדול". יוסי בן יוסי הוא הפייטן היחיד שנזכר בספרו של יונה אבן ג'נאח שאינו ספרדי.

היו שכינוהו "היתום" כי יהודי אירופה לא הכירו מצב שבן נקרא על שם אביו אלא אם נפטר קודם ולכן שיערו שהאב נפטר לפני לידתו. יש שהציעו לזהותו עם אמורא בשם זה הנזכר בתלמוד הירושלמי.

אַתָּה נָטַעְתָּ גֶּפֶן שׂוֹרֵקָה

מְשֻׁבַּחַת הָיְתָה מִכָּל הַגְּפָנִים

בְּמִגְדַּל דָּוִיד הָיְתָה שְׁתוּלָה

וַעֲנָפֶיהָ פָּרְשָׁה עַל כָּל הָאִילָנוֹת

ה- גֶּפֶן אֲשֶׁר אַתָּה לָהּ חוֹמַת אֵשׁ

וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּשְׁמוּאֵל נוֹטְרִים לָהּ

דָּלִיּוֹת הַגֶּפֶן נָתְנוּ רֵיחַ

וְכֻלָּם נָזְלוּ מוֹר וַאֲהָלוֹת

הַפְּרִיחָה הַגֶּפֶן הַרְבֵּה שָׂרִיגֶיהָ

י וְהִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים

וִיקַנְּאוּ לָהּ אַרְזֵי לְבָנוֹן

וִיבַקְּשׁוּ לְעָקְרָהּ וְלֹא יָכְלוּ לָהּ

זְמוֹרוֹת הַגֶּפֶן רָחֲקוּ

לְהַכְרִית בְּצָמָא לְיַבֵּשׁ נִצֶּיהָ

טוּ חָמוֹל עַל הַגֶּפֶן מִלְּהַשְׁחִית פִּרְיָהּ

וּבְמַיִם חַיִּים שִׂים שָׁרָשֶׁיהָ

טַרְפֵי הַגֶּפֶן הֵם הַנּוֹעָדִים

שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם תּוֹרַת קָדוֹשׁ

יוֹנְקוֹת הַגֶּפֶן שְׁתוּלִים בְּבֵית יְיָ

כ בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ וּפָרִיחוּ

כֶרֶם יְיָ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל

נוֹצְרֵי עֵדוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו

לָהֶם נִרְמַז כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנַי

וְגַם הֵם פָּשִׁים [כְּ]גֶפֶן פּוֹרִיָּה

כה מַיִם מִסִּינַי הִשְׁקָה אוֹתָהּ

נוֹזְלִים מֵהַר חוֹרֵב

סַכְתָּ עֲנָנוֹ פָּרַשׂ עָלֶיהָ

עֵת אֲשֶׁר גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם הִסִּיעַה.

חומת אש: זכריה ב, ט. ט. הפריחה: בכ״י: הפריחו. יג-יד. רחקו להכרית: נשתבש וחסר. יז. הנועדים: נוסח מפוקפק. כא. כרם… ישראל: ישעיהו ה, ז. כג. להם… לפני: עליהם רומז הפסוק ״כרמי שלי״(שיר השירים ח, יב). כד. פשים מתרבים (נוסח חשוד). כגפן: בכ״י: גפן. כח. הסיע: בכ״י: תסיע(תהלים פ, ט).

עמוד יט