אלי פילו
קהלת צפרו- מקורות ותעודות -ר' דוד עובדיה תרומות לשד"רים
בעזה"י
התשי"ג-1953
נתוודו אצלי בבית דין ראשי משמרות החברה קדישא גומלי חסדים בעיר צפרו יעא " ביום ז' אב יהפכו לטובה של שנת תשי"ג על סדר היום של ועידה זו היה הנושא " ארבעת קברות שיהיו מוכנים לשעת הדחק בערבי שבתות וימים טובים, שנים לנשים ושנים לגברים, לשעת הדחק דוקא.
ראשי המשמרות החליטו להכין ארבעה קברות הנז׳ בארבעתן, לשעת, הדחק כמדובר וכל הברה מארבעה המשמרות הנ״ל שתשמש ב״מ באיזה קבר מהמוכנים הנז' בשעת הדחק כנז׳ חייבת לחזור ולהכין אחר תמורתו, בעת שתהיה אותה המשמרת עוסקת בקבורת איזה נפטר ב״מ, ואם יעבור ראש המשמרת ולא יכין אחר כנז' בזמן הנז', מחויב שיפרע לכיס החברה איזה סכום שיסכימו עליו שאר ראשי המשמרות ולראיה חתמנו פה בזמן הנד וקיים.
דוד עובדיה פ״ט ע״ה משה אג׳ייני מאיר כן פמול יחייא ן׳ כלפון
ע״ה ישועה רובין
חותמת בית דין
43
בע״ה התרכ״ה- 1865
נועדו יחדיו יחידי קהלינו ישצ״ו קהל צפרו יע״א הלא המה החכם ונבון גם שב גם ישיש כהה״ר ישועה אלבאז י״ץ והחשוב ומעולה הר׳ אברהם בהר׳ יצחק ה״ן אלבאז והנבון הר׳ ישועה בהר׳ ברוך ה"ן עמרם והחשוב הר׳ אהרן בה׳׳ר מרדכי ה״ן אלבאז והגזבר הר׳ משה בהר׳ יעקב הכהן והנבון הר׳ משה בהר׳ אהרן ה״ן אזולאי והר׳ משה בהר׳ מכלוף ה״ן חמו ידי׳ אדבדובי והר׳ משה בהי׳ יששכר ה״ן אדהאן ועלתה הסכמתם בעדם ובעד כללות בני העיר שמהיום הזה והלאה הם מקבלים עליהם בקבלה גמורה שאין לה ביטול עולמית ודי לעלמין לא תתחבל שכל ת׳׳ח הבא לכאן ממזרח וממערב מצפון ומים יהיה מה שיהיה ופושט ידו ליטול לא יטול כי אם השליש ממה שלקח במתא פאס יע״א וכשיבוא לכאן צריך להביא בידו כתב ידם של גזברי מתא פאס יע״א כמה לקח מהם ואם לא הביא כתב ידם בעמוד והחזיר קאי עד שיביא ראיה ולאשר ולחזק ההסכמה הזאת בכל תוקף כדי שתהיה חזקה כראי מוצק נקוש״ח יחידי קהלינו הנז״ל על המב״ה ועל דעת הנשבעים בשמו הגדול באמת ובתמים לקיים כל הכתוב ולבלתי נטות מההסכמה הזאת ימין ושמאל ואין רשות לשום אדם קטון או גדול לפתוח איזה פתח אפילו כחודה של מחט בההסכמה הזאת ואדרבא כל אשר יוסף תוס׳ טובה בקיום הסכמה זאת עליו תבוא ברכת טוב ונ״ה בקוש״ח כ״א למש״י מיד יחידי קהלינו הנז״ל באו״ה ולראיה ע״ה ח״פ והיה זה בחדש סידן המוכתר בכת״ש שנת תורי זהב ליצי׳ ושו״ב וקיים.
קהלת צפרו- מקורות ותעודות -ר' דוד עובדיה תרומות לשד"רים
עמוד 50
La grenade egaree-Hommage à la mémoire du poète -Rabbi Haïm Chochana-Joseph Dadia
Rabbi Haïm Raphaël Chochana, mon Maître
La Grenade égarée
Je me fais l’honneur d’écrire à sa mémoire.
Mon vénéré et inoubliable Maître m’a initié aux Dinim et à la Poésie hébraïque, en particulier au poète Haïm Nahman Bialik, aux Fables du Talmud. J’ai déjà écrit à sa mémoire « La grenade égarée », dont voici le texte.
Hommage à la mémoire du poète
Rabbi Haïm Chochana
(Marrakech 1912-Béer-Cheva’ 1986)
|
|
Je revois encore cette salle de classe de notre école primaire Yéchoua Corcos, à derb Tajer, où toi, mon Maître, nous inculquais les Règles de droit et d’éthique. Je songe toujours à ce moment où je mangeais une grenade rouge dans la cabane de roseaux et de palmes, au retour de l’école, pour me conformer à ton enseignement. Cette image surgit en moi à chaque Fête des Cabanes. Une cabane plantée sous la calotte d’un ciel bleu, en pleine cour d’une grande maison habitée par plusieurs familles. Je me revois courir de l’école chez moi pour savourer ce moment délicieux d’une grenade bien juteuse. Comme ces grenades-là, il ne m’a jamais été donné d’en manger !
Kervenic-En Pluvigner, 22/11/2023.
9 Kislèv 5784.
Joseph DADIA
En annexe, un texte à sa mémoire
La richesse de notre patrimoine cultuel et culturel s’étend sur plusieurs mois, de Tammouz à fin Tichri, et se traduit par différentes formes de textes, en prose et en poésie.
C’est dire le temps qu’il faut consacrer pour lire, comprendre et commenter.
Chaque matin, je remercie Yahvé de m’être fait naître juif.
Pour introduire mon propos, je cite deux auteurs, dont la lecture de leurs textes me passionne.
Premier auteur : – Rabbi Eliézer Ben Horqanos, auteur des célèbres « Chapitres de Rabbi Eliézer », dont je cite un texte où il nous explique pourquoi les Juifs souffrent de l’oppression des Nations : Adam nous dit que le Saint, béni soit-Il, l’a introduit au Jardin d’Eden et lui a montré quatre royaumes : Babylone, Médie, Macédoine, Assyrie. Le Saint, béni soit-Il, lui a montré aussi David fils de Jessé en tant que futur Gouverneur. Adam prit soixante-dix ans de son âge et les ajouta aux jours que David allait vivre, ainsi qu’il est écrit Psaume 61 : 7 « Ajoute des jours aux jours du roi ; ses années, comme d’âge en âge » (La Bible Chouraqui).
Nombreux sont les textes où je lis combien les Nations nous maltraitent et nous oppriment.
En ces jours de la Fête de Souccoth où j’ai commencé l’écriture de cette monographie, je relève une phrase écrite dans le troisième jour des Hocha’anot : « Brise les ennemis de ton peuple, qui, sans cesse, le dévastent ! Toi qui délivres le pauvre d’un plus fort que lui ». Ainsi que le Poète nous l’enseigne, Psaume 35 : 10 : « Tous mes os le disent : Yahvé, qui est comme toi ? Il secourt l’humilié de plus fort que lui ; l’humilié, le pauvre, de son ravisseur » (La Bible Chouraqui).
Parmi les oppresseurs d’Israël, l’on relève notamment Esaü et ses descendants d’Esaü. Rome est assimilée aux iniquités commises à l’égard d’Israël. Rome est le royaume de l’iniquité, disent nos Sages.
Ismaël et ses descendants nous en veulent et ils nous font du mal.
L’ouvrage de Rabbi Eliézer Ben Horqanos est un midrash relatif à la Création du Monde.
Rabbi Eliézer Ben Horqanos descendait d’une famille riche de la Tribu de Lévi, dont l’ascendance remonterait à notre Maître Moché. Il a été un grand tanna. [3] Il avait vécu après la destruction du deuxième Temple de Jérusalem Il a été l’un des meilleurs disciples de Rabbi Yohanan ben Zakaï.
Rabbi ‘Aqiba a été l’un des disciples de Rabbi Eliézer Ben Horqanos.
Une voix céleste disait que la halakha est celle de Rabbi Eliézer Ben Horqanos. Cf. Talmud de Jérusalem, Traité Mo’èd Qatan, chapitre 3 Halakha 1.
Son beau-frère Rabban Gamliel et les Sages de cette époque ont prononcé son excommunication, et cette mise au ban n’a été écartée qu’à l’approche de sa mort.
Deuxième auteur : Don Isaac Abrabanel (1437-1508), homme politique et financier au service des rois du Portugal, d’Espagne, de Naples et des Doges de Venise. Il fut également un philosophe et penseur.
J’attache beaucoup d’importance à son exégèse de la Torah. Je n’ai pas ses commentaires des autres livres de la Bible Hébraïque.
Dans son commentaire de la péricope « Haâzinou », cf. Deutéronome 32 : 1-52, je relève un petit passage qui a retenu mon attention. Il explique que le premier Temple de Jérusalem a été détruit par référence au verset 4, dans ce qu’il est écrit : « El Emouna », « Lui notre rocher, son œuvre est parfaite », et que le deuxième Temple de Jérusalem a été détruit, dans ce qu’il est écrit dans ce même verset « Tsadiq véyachar hou », « Toutes Ses voies sont la justice ; D.ieu de vérité, jamais inique, constamment équitable et droit ».
Le premier Temple de Jérusalem a été détruit parce que les enfants d’Israël ont manqué de confiance et de fidélité envers Yahvé, de plus ils ont commencé à croire dans les étoiles et les astres, en tant qu’idolâtres ; et pour la destruction du deuxième Temple, les enfants d’Israël ont commis des transgressions compte tenu de leurs nombreux délits, fautes et crimes, notamment la médisance, lachon hara’.
Les deux Temples de Jérusalem ayant été détruits, et nous voilà en exil, nous, fils d’Israël.
Nous trouvons des références à l’exil dans plusieurs sources hébraïques. Et j’en citerai deux :
– Babli Souca 52a :
– Le Zohar : « De même la Communauté d’Israël ne réside pas ailleurs qu’en son lieu, cachette des échelons, si ce n’est au temps de l’exil où elle se retrouve au centre de la déportation, et puisqu’elle est en exil, les autres peuples prospèrent et jouissent d’un surcroît d’abondance.
La richesse de notre patrimoine cultuel et culturel s’étend sur plusieurs mois, de Tammouz à fin Tichri, et se traduit par différentes formes de textes, en prose et en poésie. C’est dire le temps qu’il faut consacrer pour lire, comprendre et commenter.
Chaque matin je remercie Yahvé de m’être fait naître juif. Pour introduire mon propos, je cite deux auteurs, dont la lecture de leurs textes me passionne.
La grenade egaree-Hommage à la mémoire du poète -Rabbi Haïm Chochana-Joseph Dadia
Pirqé Rabbi Eliézer Hagadol, édition en hébreu, publiée à Varsovie en 1851, rééditée à Jérusalem en 1975, folio 44b, chapitre 19.
Cf. Deutéronome 33 :3 ; Jérémie 22 :28 ; Osée 7 :8 ; 8 : 7, 8, 10 ; Ezra 7 :24 ; Babli Baba Batra 8a ; Babli ‘Abodah Zara : Michna II, 2.
Tanna : mot araméen qui veut dire lecteur, étudiant ; pluriel Tannaim. C’est ainsi qu’on appelait les Docteurs de la loi dont les enseignements constituent la Michna, la Tosafta, la Baraïta. Ils appartiennent à la période du deuxième Temple, à partir de Simon le Juste (fin du 3ème siècle avant l’ère usuelle) aux disciples de Rabbi Yehudah Hanâssi (début du 3ème siècle de l’ère usuelle). Les Amoraim sont les commentateurs de la Michna, les Maîtres du Talmud. Cf. Haim Zafrani : Pédagogie juive en terre d’Islam, page 10, note 9.
Roland Goetschel : Isaac Abrabanel – conseiller des princes et philosophe – Editions Albin Michel, Paris, 1996.
מעוז צור ישועתי למשורר ושמו מרדכי-מאת: אפרים חזן
מעוז צור ישועתי למשורר ושמו מרדכי
מאת: אפרים חזן
חנוכה תשע"ד
מבוא
החנוכה חביב היה על הפייטנים לאורך כל הדורות, ופיוטים רבים נכתבו לכבודו הן במסגרות ליטורגיות (פיוטים שנכתבו כדי להשתלב בתפילה במקום קבוע) והן במסגרות פתוחות יותר. הפיוטים מגוונים ביותר: מהם המספרים על נס החנוכה ומהם המבקשים להציב את חג החנוכה כדוגמה וכסמל לגאולה העתידה. פיוטים אלו קושרים בין חנוכת החשמונאים לחנוכה לעתיד לבוא ובין אור הנרות לאור הגאולה; ויש שהם קושרים את האור ואת מנורת החנוכה גם לחזון המנורה של זכריה, הלוא הוא הפטרת שבת חנוכה ("רני ושמחי", זכריה ב, יד ואילך). גם חנוכת המשכן וקורבנות הנשיאים משתלבים בכלל הפיוטים. נושא אחר שפייטנים בנו עליו רבים מפיוטיהם הוא הלכות החנוכה – החל בפיוט הקדום ועד לשירת הרב קוק.
'מעוז צור ישועתי' הוא פיוט לחנוכה הנאמר לאחר הדלקת הנרות במנהגי אשכנז. בזמננו "אומץ" הפיוט גם בקהילות ספרדיות ומזרחיות שונות – בעיקר בשנות המדינה. פיוט זה שייך לפיוטי הגאולה: הוא עוסק בתקופות היסטוריות שונות בחיי עם ישראל ומתאר את הגאולה שהייתה בכל אחת מהן (ראו בעיון להלן).
זהו פיוט סטרופי בן שש מחרוזות. בנוסחים מסוימים נשמטה המחרוזת האחרונה, ולפי עדותו של בעל סידור עבודת ישראל "אין חרוז זה בשום סדור ישן גם אינו מן המחבר אלא הוספת אחרון". בנוסחים אחרים נוספו מחרוזות אחרות, אך אלו לא נקלטו בסידורים הרגילים
.
כל אחת ממחרוזות הפיוט חורזת לעצמה ובכל אחת ארבעה טורים: שלושת הטורים הראשונים מתחלקים לשתי צלעות, ואילו הטור הרביעי מתחלק לשלוש והחריזה הפנימית בו מתגוונת.
מבנה החריזה: א/ב א/ב ב/ב ג/ג/ב ד/ה ד/ה ה/ה ו/ו/ה
משקל:
שש הברות דקדוקיות בצלע, כלומר השוואים הנעים והחטפים מצטרפים להברה שאחריהם ואין להם מעמד בפני עצמם (המילה יְשׁוּעָתִי למשל היא בת שלוש הברות: יְשׁוּ-עָ-תִי)
.
הפיוט וביאורו
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי / לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי / וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ / מִצַּר הַמְּנַבֵּחַ.
אָז אֶגְמֹר / בְּשִׁיר מִזְמוֹר / חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ
מעוז צור ישועתי כינוי לקב"ה על פי תהלים לא, ג: "הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז לְבֵית מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי", ופירש רד"ק: "מפני רודפי שלא ישיגוני, ואעוז בך כמו שיעוז אדם בצור גבוה. לך נאה לשבח – על פי בראשית רבה ו, ב: "לך נאה לומר שירה" – שישראל אמרו שירה על הניסים שעשה הקב"ה עימהם. תכון – יתכונן וייבנה. בית תפילתי – כינוי לבית המקדש על פי ישעיהו נו, ז: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". לשון הנקבה בפועל תִּכּוֹן מתייחסת כביכול למילה תְּפִלָּה על פי תהלים קמא, ב: "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ. ושם – בבית המקדש. תודה נזבח – נקריב קורבן תודה על הגאולה ועל חנוכת הבית; והוא על דרך תהלים קז, כב: "וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה". לעת תכין מטבח מצר המנבח – בעת הגאולה ובניין בית המקדש תיעשה נקמה באויב המחרף ומגדף ומבקש בכך להעביר את ישראל על דתם. עוד יש בציור הנביחה רמז לפגיעות ולפרעות. "תכין מטבח" על פי ישעיהו יד, כא. "מצר" כמו 'לצר'. "המנבח" על פי ישעיהו נו, י; והעניין על פי מדרש ויקרא רבה לג, ו: "את וכלבא שוין… מיד נבח ככלבא…" המדבר בנבוכדנצר המבקש לעובדו כעבודה זרה, ובקשה זו בעיני ישראל כמוה כנביחת כלב. אז – בעת הגאולה, בניין בית המקדש והנקמה באויב. אגמר – אשלים את שירי, על דרך 'גמר את ההלל' (על פי משנה פסחים י, ז). בשיר מזמור חנכת המזבח – על פי תהלים ל, א: "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד". מזמור זה נאמר במנהגי הספרדים לאחר הדלקת נרות החנוכה.". ".
רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי / בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה.
חַיַּי מֵרְרוּ בְּקֹשִׁי / בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה.
וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה / הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה.
חֵיל פַּרְעֹה / וְכָל־זַרְעוֹ / יָרְדוּ כְאֶבֶן מְצוּלָה
רעות שבעה נפשי – בשעבוד מצרים; על פי תהלים פח, ד: "כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי". ביגון כֹּחי כלה – על פי תהלים לא, יא: "כִּי כָלוּ בְיָגוֹן חַיַּי וּשְׁנוֹתַי בַּאֲנָחָה"; ורמז אל שמות ב, כג: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ". חיי מררו בקשי – על פי שמות א, יד: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה". בשעבוד מלכות עגלה – זה שעבוד מצרים. עגלה הוא כינוי למצרים על פי ירמיהו מו, כ: "עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם". ובידו הגדולה – הקב"ה בכוחו הרב; על פי שמות יד, לא: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם". הסגולה – כינוי לישראל שהם עם סגולה; על פי שמות יט, ה: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים". חיל פרעה וכל זרעו ירדו כאבן מצולה – על פי שמות טו, ד–ה: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם… יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן". וכל זרעו – הם כלל המצרים, שראו בפרעה את אביהם ואלוהיהם
דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי / וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי.
וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי, / כִּי זָרִים עָבַדְתִּי.
וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי / כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי.
קֵץ בָּבֶל, זְרֻבָּבֶל / לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי
דביר קדשו – על פי תהלים כח, ב: "בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ", ונדרש במדרש תהלים ל, א (הוא מזמור שיר חנוכת הבית לדוד): "מקום שדיברות יוצאות לעולם, שנאמר כי מציון תצא תורה". הביאני – הקב"ה הביאנו לארץ ישראל ולבית הבחירה הוא דביר קודשו; והעניין על פי שמות טו, יז. וגם שם לא שקטתי – שבכל ימי בית ראשון והתקופה שקדמה לו לא היו לישראל ימים רבים של שקט ומרגוע. נוגשׂ – כינוי לנבוכדנצר על פי ישעיהו יד, ד. והגלני – זו גלות בבל. זרים – עבודה זרה; על פי דברים לב, טז: "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ". ויין רעל מסכתי – במו ידי מזגתי לעצמי יין מורעל על ידי מעשי הרעים; והציור על פי תהלים ס, ה: "הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה". כמעט שעברתי – הלשון על פי שיר השירים ג, ד: "כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי"; ועניינו שעת הגאולה הגיעה מהרה כנאמר בטור הבא. קץ בבל – קץ גלות בבל. זרובבל – היה ביד זרובבל (זכריה ד, ט ועוד). לקץ שבעים נושעתי – כאמור בירמיהו כט, י: "כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה
".
כְּרֹת קוֹמַת בְּרוֹש בִּקֵּשׁ / אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא.
וְנִהְיָתָה לוֹ לְמוֹקֵשׁ / וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה.
רֹאש יְמִינִי נִשֵּׂאתָ / וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ.
רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו / עַל הָעֵץ תָּלִיתָ
:
במחרוזת זו מספר הפייטן על נס הפורים, ופתח ברצונו של המן בן המדתא להרוג את מרדכי ואת כלל ישראל. ברוש – כינוי למרדכי היהודי על פי מגילה י ע"ב: "ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים…", ונראה שכיוון הפייטן בכינוי זה גם לכלל ישראל על פי הושע יד, ט: "אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן". עניין הכריתה מתאים לנאמר במגילה: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר ג, יג). ונהיתה – בקשתו להרוג את מרדכי. ונהיָתה – צורת הפסק לצורך המשקל. למוקש – שהרי סופו שנתלה "עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי" (אסתר ז, י). וגאותו – כמסופר באסתר ה, יא. נשבתה – כמתואר באסתר ו, יג: "אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו… כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו". ראש ימיני נשאת – רוממת וגידלת את מרדכי. ימיני – משבט בנימין; כינוי למרדכי על פי אסתר ב, ה: "אִישׁ יְמִינִי". ואויב שמו מחית – המן, שהוא מזרע עמלק, נמחה שמו; והוא על פי דברים כה, יט: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". רב בניו וקניניו – בניו הרבים ועושרו שנתגאה בהם; ראו אסתר ה, יא. על העץ תלית – מתייחס אל "בניו" על פי אסתר ט, יד. וייחס הפייטן המעשה ישירות לקב"ה אף על פי שבמגילה לא נזכר שם ה'.
יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי / אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי / וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים.
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים / נַעֲשָׂה נֵס לְשׁוֹשַׁנִּים.
בְּנֵי בִינָה, יְמֵי שְׁמוֹנָה / קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים:
יונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים – השוו תפילת 'על הניסים': "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמוני ובניו כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל…". חשמנים – הם החשמונאים, ותפס הפייטן לשון מקרא על פי תהלים סח, לב. ופרצו חומות מגדלי – ראו משנה מידות ב, ג "ושלוש עשרה פְּרָצוֹת היו שם שפרצום מלכי יון, חזרו וגדרום…". וטמאו כל השמנים – על פי בבלי שבת כא ע"ב: "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל". ומנותר קנקנים – מכל השמנים שהיו במקדש "בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד" (בבלי שבת שם). נעשה נס – כנאמר שם: "ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים". לשושנים – כינוי לכנסת ישראל על פי שיר השירים ב, ב: "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים"; וראו רש"י לתהלים סט, א: "על ישראל שהם כשושנה בין החוחים, שהחוחים מנקבין אותם…". בני בינה – הם חכמי ישראל על פי דברי הימים א יב, לג ומדרש הפסוק בבראשית רבה כו, צט. השוו גם פיוט הרשות לחזרת הש"ץ לימים נוראים ולמועדים במנהגי אשכנז "מסוד חכמים ונבונים ומלמד דעת מבינים". קבעו שיר ורננים – על פי בבלי שבת שם: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", והשוו תפילת 'על הניסים': "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול".
חֲשֹׂף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ / וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה.
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ / מִמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה.
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה / וְאֵין קֵץ לְזֹאת הָרָעָה.
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן / הָקֵם רוֹעִים שִׁבְעָה.
חשוף זרוע קדשך – על פי ישעיהו נב, י: "חָשַׂף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ". וקרב קץ הישועה – השוו שיר השירים רבה ב, ח: "הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא מדלג על ההרים…'"; ולשון "קֵץ" ראו גם בבית ג, והוא על פי דניאל יב, ו ועוד. נקם נקמת עבדיך – ראו תפילת 'אבינו מלכנו': "נקום נקמת דם עבדיך השפוך", והשוו תפילת 'אב הרחמים' שלפני הכנסת ספר תורה במנהגי האשכנזים. ממלכות הרשעה – השוו תפילת 'על הניסים': "כשעמדה מלכות יון הרשעה…" כי ארכה השעה ואין קץ לזאת הרעה – שמכל הגלויות והצרות שנמנו במחרוזות הקודמות נגאלנו במהרה, ואילו הגלות האחרונה נמשכת לאין קץ. הגרסה הרווחת "לימי הרעה" אינה תואמת את המשקל. דחה – הפל ומגר. אדמון – כינוי לעשו על פי בראשית כה, כה. בספרות חז"ל ובפיוט לדורותיו כינוי זה מציין את מלכות רומי ואת מלכויות הנוצרים. כינוי זה עצמו משמש בפיוט של הקליר לראש השנה, והביאו רש"י בפירושו לתורה בבראשית ל, כב. בצל צלמון – החוסה בצל הצלם והצלב. מילת 'צלמון' על פי תהלים סח, טו, והיא מתקשרת בצליליה אל המילה 'צלמוות'. הקם רועים שבעה – על פי מיכה ה, ד; והרועים מציינים הנהגה רמה לעם ישראל כנגד כל אויביו בעת הגאולה.
.
עיון ודיון
בתיאור השיר העלינו את בעיית הנוסח ואת הטענה כי המחרוזת האחרונה היא תוספת מאוחרת. ואולם מאחר שמחרוזת זו זכתה להתקבל ברוב הסידורים ומאחר שהיא משתלבת יפה באווירה ובהקשר ומשקלה מדויק – נתייחס אל השיר בנוסחו המקובל. עם זה נזכור היטב את הערתו של בעל סידור עבודת ישראל שהובאה לעיל כשנבוא לשקול את ההשערה העולה במקומות שונים על זמנו של המחבר. השערה זו אומרת כי המחבר האנונימי 'מרדכי' – כפי שהשם מצטרף מן האקרוסטיכון (האותיות הראשונות של בתי השיר) – כִּיוֵון דבריו נגד המלך פרידריך ברברוסה שהיה אדמוני, ומכאן הבקשה "דחה אדמון / בצל צלמון". ברם אם תוספת מאוחרת לפנינו, הרי שאין לדברים אחיזה במציאות. מי שמכיר את השירה והפיוט ואת המאפיינים הפואטיים שלהם ידחה טענה זו מכול וכול מטעמים ספרותיים: אחד מן היסודות הפואטיים המרכזיים בפיוט לדורותיו הוא השימוש בכינויים. הכינוי 'אדמון' כבר קיים בפיוט מאות שנים קודם לפיוטנו, ובכלל זה בפיוט הנאמר בתפילות ראש השנה במנהגי אשכנז ששם צמח פיוטנו. בביאור הצבענו על כך שאף רש"י ציטט מפיוטו של ר' אלעזר הקליר בפירושו לבראשית. נמצא שאין לנו אלא לדחות את הקשר בין הפיוט למלך שהוזכר.
פייטננו חי כנראה באמצע המאה השלוש־עשרה, וזאת על סמך המקורות הקדומים ביותר שבהם מופיע הפיוט ועל סמך העובדה שהוא כתב את פיוטו במשקל המיוחד לשירת הקודש הספרדית, הוא משקל ההברות הדקדוקי שהוצג לעיל בתיאור השיר (וראו א' חזן, תורת השיר בפיוט הספרדי, ירושלים תשמ"ו, עמ' 47). כלומר הפיוט נכתב בתקופה שהשפעת שירת ספרד הגיעה לאשכנז.
מראשי המחרוזות בפיוטנו מצטרפת החתימה 'מרדכי', ולזה נוסף הצירוף 'חזק' העולה מן המחרוזת האחרונה. חתימת השם מבליטה את המבנה: חמש מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת ועוד מחרוזת מסיימת – שכאמור היא בסימן שאלה. התבנית חופפת היטב את התוכן הבנוי על תקופות היסטוריות בחיי עם ישראל ועל הגאולה שהייתה בימים ההם, והקדיש הפייטן מחרוזת לכל תקופה: גלות מצרים, גלות בבל, סיפור המגילה וכמובן סיפור החנוכה שהוא עיקר העניין במעמד הדלקת הנרות. המחרוזת הראשונה היא מעין הקדמה של תודה לקב"ה ("לך נאה לשבח") שהוא מגן לישראל ומושיעם ("מעוז צור ישועתי"), ועיקר התקווה בה היא קורבן התודה לעתיד לבוא שיוקרב בחנוכת המזבח לעת הגאולה השלמה. על בקשה זו, בהדגשת יסוד הנקמה באויב, חוזרת המחרוזת האחרונה הנחשבת לתוספת. יש המסתייגים מביטויי הנקמה באויב המופיעים בפיוטנו. ברם אם נזכור שהפיוט נכתב בתקופה של גזרות ורדיפות אכזריות – תקופת מסעי הצלב המאוחרים, נבין שבקשת עונש לאויב הפוגע היא חלק מבקשת הגנה מפרעות דומות בעתיד על רקע מעשי האכזריות הנוראיים של הפורעים, כמתואר בספר גזרות אשכנז וצרפת (עיינו א"מ הברמן, ירושלים תשל"א).
המסגרת ההיסטורית על ארבעת פרקיה משמשת דוגמה וסמל לתקווה המובעת במחרוזת הפתיחה, והדברים נקשרים ומתחברים ברקמה מסועפת אל מקורות המקרא וספרות חז"ל, כפי שהובא במפורט בביאור השיר. במרקם זה בולט השימוש בכינויים: עיקרם של הכינויים הוא לציין דבר או דמות לא בשמם הישיר אלא בדרך אחרת המתקשרת לעניין – כגון תכונה או מעשה ואף דימוי או ביטוי המתקשרים אל השם המכונה. בשונה מן השם השכיח והשגרתי, הכינוי מביא את הקורא לחשוב על המשמעות הטמונה בו ומבליט צד כלשהו בשם או בדמות המתקשר אל עניין השיר. כך למשל הכינוי הראשון בשירנו "מעוז צור ישועתי": כינוי זה פונה אל הקב"ה שהוא מושיע ומגן, ובחינה זו היא המתאימה לשירנו מצד תכניו ומצד הבקשה העולה בו. עוד יש בכינוי זה קשר לפסוק המקראי שהוא מיוסד עליו (ראו פירוט בביאור) על הפרשנויות ועל המדרשים הנלווים אל הפסוק.
נקודה מעניינת היא שאלת הדובר והנמען: הפנייה בפתיחת השיר ממענת את הנאמר לקב"ה בדיבור ישיר בלשון נוכח כדרך סגנון התפילה. ואולם במחרוזות השנייה והשלישית עובר הדובר לדבר על הקב"ה בגוף שלישי. השינוי בהתייחסות אל הנמען וכן חילופי העמדה של הדובר הם מן המאפיינים של שירת הקודש (ראו בהרחבה א' חזן, תורת השיר בפיוט הספרדי, עמ' 268–274). השינוי במעמדו של הנמען משקף את המתח בין קרבה למרחק בפנייתנו בתפילה אל בורא עולם: מצד אחד אנו פונים אל אלוהינו ואלוהי אבותינו שהתורה הבטיחתנו "כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כג, ו) – ואל אוהב פונים בדיבור ישיר ומתוך קרבה. אך בה בעת אנו זוכרים כי הוא "האל הגדול הגיבור והנורא אל עליון…" ('מתוך תפילת העמידה'), ואליו פונים מתוך יראה ומתוך מודעות למרחק הגדול. מתח זה מתואר באופן פיוטי מופלא בשירו של ר' יהודה הלוי "יה אנה אמצאך / מקומך נעלה ונעלם // ואנה לא אמצאך כבודך מלא עולם", והוא עולה גם משירי קודש אחרים. מעניין כי בשירנו סיפורי העבר משתמשים בלשון נסתר כלפי הקב"ה, ואילו הבקשות לעתיד פונות אליו בלשון נוכח ובדיבור ישיר
40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 –
מזל אינה משלימה עם החיים במאהל
מזל, אשת חכם נסים, הסכימה לגור במחנה בדואים, באוהל, כדי לסייע לבעלה, אולם לא יכלה להסגל לתנאי החיים החדשים. היא לא יכלה לחיות בריקנות ההווי הפרימיטיווי המשעמם, ובבדידות. כל סדר חייה התערער, אם כי החובות והנטל על האש ה באוהל היו פחותים מאלה שבבית. למרות שבאוהל לא שטפו רצפות ולא הסירו אבק, היא לא יכלה להשלים עם מצבה.
הכלבים במחנה נבחו כל היום על כל עובר-אורח, וליוו את יללות התנים בלילה. בשעות היום החום היה קשה מנשוא, ובלילה היה קר. מים היו במשורה, רק לשתיה ולבישול. כביסה היה ענין קשה ונדיר. הבדואים אינם מחליפים בגדיהם לעיתים קרובות. המים היו יקרים, הם הביאו אותם ממרחקים ולא ביזבזו אותם על כביסה ורחצה, אלא לעיתים רחוקות.
הבדואים לא היו מודעים ללבנים, לסדינים ולכלי מיטה. לא גופיות, לא תחתונים ולא שמלות; שמלה אחת לאשה לשנים רבות, וכך גם הילדים והילדות. הם לא החזיקו אפילו גיגית לכביסה, כי לא היתה נחוצה להם. הגברים ישנו בבגדיהם והחליפו אותם רק לעיתים רחוקות, שלא לדבר על הזבובים הטרדניים.
את הלחם אפו בעצמם. הבשר, אם נמצא בכלל, היה טרף. רק פרגיות היה אפשר להשיג מהשכנים, וחכם נסים היה שוחט אותן אל מול מבטיהם הסקרניים של הסובבים אותו, שהיו מסתכלים בתמיהה בחלף המיוהד, כשחכם נסים בדק בציפורנו את פגימותיו לפני השחיטה, השחיז וחזר והשחיז, עד לסילוק הפגימות.
אפילו ירקות לא היו בנמצא. רק מי שבא מעזה -היה מביא מעט ירקות. אכלו קטניות, שעועית, אורז, עדשים וחומוס, או בורגול, שהיו בנמצא.
מזל היתה אומרת, באנחה, שחייבים להסתדר עם מה שיש וכי בחלום הכי גרוע שלה לא חלמה לחיות חיים כאלה. כך היתה אומרת מדי פעם לבעלה ולילדיה. אחר כן היתה מעודדת את עצמה ואומרת שאין מה לעשות, צריך להסתגל לתנאים עד לבוא החורף.
בהתקרב ראש-השנה, היו כל היהודים חוזרים לביתם בעזה ושוהים שם בל החורף. אחרי פסח חזרו לבאר-שבע והתחילו מחדש.
המשפחה השנייה שגרה בטחנת הקמח בבאר-שבע, היתה כאמור משפחת גורדון. על-אף שהכירו זו את זו, היה קשה להן להיפגש בשל המרחק ביניהן, גם לא היו אמצעי תחבורה כדי להיפגש לעיתים. לימים נודע לבדואים שמזל, אשת חכם נסים, מתמצאת בעשבי-מרפא ובריפוי עיניים.
ר' נסים אוחנה – רב קהילת עזה
הרב נסים אוחנה היה בן לשושלת רבנים מצפת. בגיל 21 הוסמך לרבנות על-ידי הרבנים חיים אלישר והרב סלנט, שהעריכו מאוד את רעיון קיום ישוב יהודי בעזה. בשנת 1907נתמנה הרב אוחנה לרבה של קהילת עזה, בהחליפו את חכם אליהו בר יעקב בן-שמול, שהיה תלמיד ישיבתו של ר׳ משה אלקיים ביפו. הוא אירגן מחדש את תלמוד-תורה ולימד את ילדי היהודים תפילה, תורה, רש״י ודקדוק עברי.
ר' נסים אוחנה גר בחצר משפחת נסים אלקיים, שם היה חדר ששימש בשבתות ובחגים בית-בנסת. בלילות לימד הרב אוחנה בחדר שולחן-ערוך ומישנה. כשאשת הרב עומדת על הלומדים לשרתם, ומגישה להם קפה ותופינים מעשה-ידיה.
יחד עם נשות הלומדים היא ישבה בצד והקשיבה לדרשות ולהסברים של הרב אוחנה, ושל רבנים אורחים מיפו ומירושלים, שהיו מתארחים בעזה. בין שומעי דרשותיו של הרב אוחנה היו גם אלברט ענבתי, ד״ר רופין ויחזקאל סוכובולסקי, שהתארחו בבית חכם נסים בשנת 9091. גם אישים מהמושבות שמעו והתפעלו מגישתו הציונית לישוב הארץ, והיו אומרים: "הלוואי עלינו רב בזה".
ב-1908התקוממו ר' אליהו בן-שמול והרב אוחנה כנגד שאננות קהילת עזה, ודרשו להקים בית-קברות בעזה כדי למנוע אפשרות של בזיון המתים חסודי קרוביהם. אחר הרחצה, שנעשתה על-ידי הרב אליהו בן-שמול, אשר משפחתו השתייכה לחברה-קדישא מדורי-דורות, כרכו את המת בתכריכים ושלחו אותו בתוך ארגז-עץ על גבי גמל לקבורה בחברון.
ר׳ נסים אוחנה ביקש מחכם נסים לקנות שטח אדמה, והוא קיבל על עצמו להחזיר את התמורה מקופת מוסדות החברה-קדישא ביפו או בירושלים, אולם הדבר לא עלה בידו, והשטח שנרכש בעזה נשאר על-שם חכם נסים עד היום. "בשנת 1956 מסר המושל הצבאי את מפת השטח שהופיע במימשל המצרי כרכוש נטוש, לנציגי משרד הדתות בירושלים, ותיקן את הגדר מסביב לשטח", סיפר לימים מרדכי אלקיים, ששימש סגן המושל הצבאי ברצועת עזה.
40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 –
עמוד 127
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
חְנְכָּה, חנוכה – henka-hanukka חג החנוכה:
1) תְמְנִיָּיאם דִי חַנוּכָּה = שמונת ימי החנוכה .
2) חְנְכָּה דָאזְתְ הָאד לְעָאם כִ'יר… = [חג ה]חנוכה עבר [מילולית עברה] השנה יותר טוב [משנים עברו] .
3) פְחַנוּכָּה חְרָאם יִצוּם ־ ב[~. ה]חנוכה אסור לצום .
א. (דינים די חנוכה, הלכות חנוכה, לכבוד חג החנוב־ לכבוד חנוכה, נס די חנוכה]
ְ
חנוכייה, נרות חנוכה:
- הָאגְדָאך לוּלַב וּצִיצִית וּחְנְכָּה וּגִ'ירוֹ = כך לולב, ציצית וחנכה [=חנוכייה] ודומהו / מ״ב לד, טז. 2
- ) פְדָאר לְפְרִיזִידָאן… סְעְלוֹ חַנוּכָּה בְּפְרְחָא כְּתִירָא ־ בבית הנשיא… הדליקו [נרות] חנוכה בשמחה רבה / ע׳ 157.
- (להדלקה די חנוכה, מד־ חנוכה, למנורות די חנוכה, נר די חנוכה]
מצוות הדלקת נרות חנוכה: חְתָא הִיָּיא חַיְיבת בְּחַנוּכֵּה = גם היא [האישה] חייבת ב[הדלקת נרות] חנוכה / ק׳׳מ ס, ט.
בערבית נכתב אחרת אם נווה אות באות :
حَانُوكا- חַאנוּכַּא
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
La grenade egaree-Hommage à la mémoire du poète -Rabbi Haïm Chochana-Joseph Dadia
Premier auteur : – Rabbi Eliézer Ben Horqanos, auteur des célèbres « Chapitres de Rabbi Eliézer », dont je cite un texte où il nous explique pourquoi les Juifs souffrent de l’oppression des Nations : Adam nous dit que le Saint, béni soit-Il, l’a introduit au Jardin d’Eden et lui a montré quatre royaumes : Babylone, Médie, Macédoine, Assyrie. Le Saint, béni soit-Il, lui a montré aussi David fils de Jessé en tant que futur Gouverneur. Adam prit soixante-dix ans de son âge et les ajouta aux jours que David allait vivre, ainsi qu’il est écrit Psaume 61 : 7 « Ajoute des jours aux jours du roi ; ses années, comme d’âge en âge » (La Bible Chouraqui).
Nombreux sont les textes où je lis combien les Nations nous maltraitent et nous oppriment.
En ces jours de la Fête de Souccoth où j’ai commencé l’écriture de cette monographie, je relève une phrase écrite dans le troisième jour des Hocha’anot : « Brise les ennemis de ton peuple, qui, sans cesse, le dévastent ! Toi qui délivres le pauvre d’un plus fort que lui ». Ainsi que le Poète nous l’enseigne, Psaume 35 : 10 : « Tous mes os le disent : Yahvé, qui est comme Toi ? Il secourt l’humilié de plus fort que lui ; l’humilié, le pauvre, de son ravisseur », Cf. Bible Chouraqui.
Parmi les oppresseurs d’Israël, l’on relève notamment Esaü et ses descendants d’Esaü. Rome est assimilée aux iniquités commises à l’égard d’Israël. Rome est le royaume de l’iniquité, disent nos Sages.
Ismaël et ses descendants nous en veulent et ils nous font du mal.
L’ouvrage de Rabbi Eliézer Ben Horqanos est un midrash relatif à la Création du Monde.
Rabbi Eliézer Ben Horqanos descendait d’une famille riche de la Tribu de Lévi, dont l’ascendance remonterait à notre Maître Moché. Il a été un grand tanna. Il avait vécu après la destruction du deuxième Temple de Jérusalem Il a été l’un des meilleurs disciples de Rabbi Yohanan ben Zakaï.
Rabbi ‘Aqiba a été l’un des disciples de Rabbi Eliézer Ben Horqanos. Une voix céleste disait que la halakha est celle de Rabbi Eliézer Ben Horqanos. Cf. Talmud de Jérusalem, Traité Mo’èd Qatan, chapitre 3 Halakha 1. Son beau-frère Rabban Gamliel et les Sages de cette époque ont prononcé son excocommunication, et cette mise au ban n’a été écartée qu’à l’approche de sa mort. Deuxième auteur : Don Isaac Abrabanel (1437-1508), homme politique et financier au service des rois du Portugal, d’Espagne, de Naples et des doges de Venise. Il fut également un philosophe et penseur.. J’attache beaucoup d’importance à son exégèse de la Torah. Je n’ai pas ses commentaires des autres livres de la Bible Hébraïque. Dans son commentaire de la péricope « Haâzinou », cf. Deutéronome 32 : 1-52, je relève un petit passage qui a retenu mon attention. Il explique que le premier Temple de Jérusalem a été détruit par référence au verset 4, dans ce qu’il est écrit : « El Emouna », « Lui notre Rocher, Son œuvre est parfaite », et que le deuxième Temple de Jérusalem a été détruit, dans ce qu’il est écrit dans ce même verset « Tsadiq véyachar hou », « Toutes ses voies sont la justice ; D.ieu de vérité, jamais inique, constamment équitable et droit ».
Le premier Temple de Jérusalem a été détruit parce que les enfants d’Israël ont manqué de confiance et de fidélité envers Yahvé, de plus ils ont commencé à croire dans les étoiles et les astres, en tant qu’idolâtres ; et pour la destruction du deuxième Temple, les enfants d’Israël ont commis des transgressions compte tenu de leurs nombreux délits, fautes et crimes, notamment la médisance, lachon hara’. Les deux Temples de Jérusalem détruits, et nous voilà en exil, nous, fils d’Israël.
Nous trouvons des références à l’exil dans plusieurs sources hébraïques. Et j’en citerai deux :
– Babli Souca 52a :
– Le Zohar : « De même la Communauté d’Israël ne réside pas ailleurs qu’en son lieu, cachette des échelons, si ce n’est au temps de l’exil où elle se retrouve au centre de la déportation, et puisqu’elle est en exil, les autres peuples prospèrent et jouissent d’un surcroît d’abondance ».
Je parlerai de ses livres dont celui des Baqqashot dans un prochain texte.
La grenade egaree-Hommage à la mémoire du poète -Rabbi Haïm Chochana-Joseph Dadia
תקנה מט-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התט״ו [1655] בדבר ירושה
תקנה מט משנת התט״ו -1655
המפרטת את אופן חלוקת הירושה במקרה שאיש נשא שתי נשים לפי תקנת המגורשים, או אשה אחת לפי תקנת המגורשים והשניה שלא כפי התקנה, ונפטר לבית עולמו
טופס הסכמה על הנשוי שתי נשים ונפטר לבית עולמו בחייהן וכתובותיהן כמנהג ק״ק הקאשטילייאנוש ה׳ ישמרם, או שכתובת אחת כמנהג הנד וכתובה אחת יש בה שום תנאי, היאך יחלוקו ופריעת חובות מהאמצע.
אנו ב״ד החתומים, נקהלנו לשאת ולתת בענין החלוקה, איך תתנהג בין יורשי מי שהיה נשוי שתי נשים ונפטר לב״ע בחייהן, וכתובות שתיהן כפי המנהג והתקנה שנהגו ותקנו להיות ביניהם קהלות הקדש קהל פאס המגורשים מקשטילייא יצ״ו, ואחר ההשקפה והבטה בענין זה, ראינו לפסוק איך תהיה החלוקה ביניהם בעזבון הנפטר, כדי שלא יאונה לשום אחד מהם שום און יתר על חבירו בעזבון הנפטר, והסכמנו ופסקנו שקודם כל דבר יפרעו החובות שהודה הנפטר לזולת בעודו בחיים חייתו, ומה שנשאר מהעזבון אחר פרעון החובות יתחלק לעשרה חלקים, ארבעה חלקים תטול אותם האשה הראשונה מכח כתובתה, והשניה תטול שלשה חלקים מהששה הנשארים, והשלשה חלקים האחרים יזכו בהם יורשיה הנפטר בתורת ירושה, זה יהיה משפט הירושה בעזבון הנפטר שהיה נשוי שתי נשים וכתובת שתיהן שוות כמנהג המגורשים יצ״ו, ולפי שכך הסכמנו ופסקנו חתמנו פה.
וקודם שחתמנו ראינו ג״כ להודיע משפט הירושה והחלוקה, בעזבון מי שהיה נשוי שתי נשים ונפטר לבית עולמו, וכתובת אחת מהן יש בה שום תנאי שהתנו ביניהם, יובן בכתובת השניה יש בה תנאי על זה הררך, שאם יפטר הבעל בחיי האשה שתטול מנכסיו דבר קצוב לפרעון כתובתה, אזי יתחלק עזבון של הנפטר אחר פרעון החובות לעשרה חלקים, והראשונה שאין בכתובתה שום תנאי תטול ארבעה חלקים מהעשרה הנז', והשניה שנמצא התנאי כתוב בכתובתה תטול ג״כ ארבעה חלקים לפרעון התנאי שהתנו ביניהם, והשני חלקים הנשארים יזכו בהם יורשי הנפטר בתורת ירושה, וכן אם נמצא באותם הארבעה חלקים שהיא צריכה ליטול השניה פרעון הדבר הקצוב בתנאי שהתנו ביניהם ויותר, אותו היתרון יזכו בו היורשים עם השני חלקים שנטלו, ויתחלקו ביניהם חלקים שוים, וכן אם לא נמצא באותם הארבעה חלקים כדי פרעון התנאי מזלה גרם.
ואם היה התנאי כתוב בכתובת האשה הראשונה, יובן שהתנה עמה שתטול מנכסים הנמצאים לו ולה בעולם דבר קצוב לפרעון כתובתה, שקורם כל דבר תטול הראשונה מהנכסים הנמצאים לו ולהן בעולם אחר פרעון החובות , הדבר שקצב לה ליטול כפי התנאי שהתנה עמה, והשאר יתחלק בין השניה ובין היורשים, המחצית ממנו תטול האשה השניה, והמחצית האחר יתחלק בין היורשים חלקים שוים לשיזכו בו בתורת ירושה. ולפי שהסכמנו וגמרנו שיהיו החלוקות הנזכרות על הררך הנזכר, לכן חתמנו פה בששה עשר יום לאייר שנת ברוך תהיה ליצירה, רייני העירה פאס יע״א, ע״כ נוסח ההסכמה הנזכרת.
והחתומים עליה הלא הם
החכם השלם הה״ר שמואל סירירו ז״ל
והחכם השלם הה״ר סעדיה אבן דנאן ברכ״ה[בר כבוד החכם.] ר׳ שמואל ז״ל
והחכם השלם הה״ר יצחק הצרפתי ברכ״ה ה״ר וידאל ז״ל
והחכם השלם הה״ר עמנואל סירירו ז״ל
תקנה מט-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התט״ו [1655] בדבר ירושה
עמוד תלח
Le chantre des murs blancs-Sid Maleh
Bouskila avait quitté le mellah de Mogador la neurasthenique pour celui de Casablanca-la-débauchée et troqué le seigle paternel contre du blé et les radis contre du gingembre. Les esprits interprétaient cette amélioration comme la promotion sociale qu’assuraient les mérites des ancêtres. Tout ce que Bouskila était et possédait, il le devait à son père ; il n’était que naturel qu’il réalise le plus précieux de ses rêves en donnant son nom à une synagogue. Le cordonnier avait trimé jusque-là pour sa descendance, il allait désormais s’occuper de son ascendance. C’était comme cela, depuis toujours, la roue du destin ne cessant de tourner, la providence commuait les misères d’une génération en grandeurs pour celle qui lui succédait. Pour accomplir cette mission, la chair de sa chair, et voix perçant de ses entrailles, déjà chantre de sa synagogue, était tout désigné. Il n’avait encore que six ans, mais de l’avis général, il avait la plus belle voix du mellah. Plutôt quelle ne vacille dans une obscure synagogue, il la ferait monter sur une chaire d’honneur d’où elle retentirait à la gloire de son père et du père de son père.
Bouskila acquit la bâtisse de deux étages qui surmontait son atelier et s’offrit la première synagogue en duplex du mellah de Casablanca. Il recruta les meilleurs artisans et poussa l’audace jusqu’à s’assurer la collaboration de l’un des architectes que le Maréchal avait amenés dans les malles de France. La chance continuant de lui sourire, l’architecte se révéla mélomane et eut la lumineuse idée d’utiliser le petit David comme métronome vivant. Il décida de la courbure des voûtes, de l’inclinaison des poutres, du dessin des travées, de la disposition des meubles, des proportions de la toiture en fonction de la résonance de la voix du petit chantre libéré pour la circonstance de toute corvée scolaire. Bouskila suivait les travaux de près, procédant à une tournée quotidienne auprès des artisans chargés des meubles. La veille de l’inauguration il était encore plus excité qu’à la veille de ses premières noces ou de la naissance de son aîné. Il bâtissait une réplique du temple de Jérusalem. Dans cette ville de l’ostentation, de la vanité et de la veulerie qu’était Casablanca, il ne recula devant aucune dépense. Le jour de l’inauguration, il prit sur lui de faire nettoyer le mellah de ses détritus et de le pavoiser de toutes sortes de bannières portant l’étoile de David et qui avaient servi les souverains marocains ou leurs gouverneurs. Ce n’était pas la synagogue du seul cordonnier, c’était celle de tout le mellah. Les rabbins se pressaient aux premiers rangs, les négociants aux seconds, les chômeurs aux bancs arrière. Les mendiants formaient comme une haie d’honneur de la porte de Marrakech à l’entrée du sanctuaire. On annonçait la participation du pacha de la ville, on se contenta du moqadem du mellah ; on annonçait la participation d’un représentant de la Résidence, on se contenta du légionnaire qui patrouillait dans le quartier. Ce n’en fut pas moins une grande cérémonie, ce fut surtout le premier concert du très célèbre David Bouskila.
Le petit chantre fréquentait alors le héder. Une école à classe unique, surpeuplée de bambins de quatre à huit ans, sous les ailes de Dieu et la baguette d’un maître qui orchestrait les litanies du matin au soir. D’abord les prières du matin, suivies de passages bibliques, suivies de passages talmudiques. Sans tableau ni livres, on n’avait pas le choix, on rangeait le tout dans son cœur et sa mémoire. Du pain sec accompagné de beurre rance pour le déjeuner et des figues séchées pour mieux consoler son ventre. Puis quand le maître n’avait pas été dérangé dans sa sieste, qu’il s’en réveillait de bonne humeur, c’était une séance de chants qui se concluait crépusculairement par le service du soir. La chanson andalouse, en arabe et en hébreu, le Shir Yedidot qui composait désormais le répertoire des communautés juives à travers le Maroc, les qasidat les plus populaires et bien sûr… des berceuses lorraines sur l’air de dérision qui était 1'air intérieur de cette ville en quête d’une âme. La voix de David dominait le chœur débraillé et c’était à lui que revenait le droit de le mener.
Au lendemain de l’inauguration, David fut scolairement promu. C’était désormais le petit chantre attitré de la nouvelle synagogue des Souiris et il n’était pas rare que des traîtres liturgiques désertent leurs synagogues respectives pour consoler leur âme au son de sa voix. On lui concéda deux ans d’avance et on l’admit à l’Académie rabbinique pour les petits à laquelle on n accédait pas avant 1 âge de huit ans. Il se révéla très vite un génie talmudique non moins prodigieux que le génie liturgique qu'il était. Il mémorisait des pages entières comme il avait enregistré les prières, ordinaires et solennelles, les psaumes, les chants liturgiques de l’Andalousie. Sitôt qu’on lui donnait le premier mot d’un passage, il le débitait de mémoire sans oublier les commentaires. Le petit chantre était aussi un phénomène ménagé par ses maîtres pour ne pas risquer d’être repris par lui en public. Deux ans plus tard, on en était à se demander si l’on ne devait pas l’ordonner rabbin et le marier par la meme occasion pour lui permettre d’en assumer les responsabilités. On chargea l’entremetteur attitré des lieux qui passait pour avoir l’œil philosophique sinon l’inspiration divine, de le soumettre à un interrogatoire destiné à établir le rapport entre son éveil sexuel et son quotient intellectuel. Baba lui demanda, en clignant de l’œil, s’il connaissait le Cantique des Cantiques et s’enquit de son interprétation de nombre de passages. Le petit chantre se mit aussitôt à interpréter le Cantique, passant sans transition d’un air à l’autre. Il prit de longues minutes à l’entremetteur pour s’arracher à l’envoûtement musical, se ressaisir et préciser :
- Je ne te demande pas d'interpréter le Cantique dans ce sens, mais de me l'expliquer.
Le petit chantre ne s'était jamais soucié de lui trouver un sens :
- C'est une prière, dit-il.
- Toute prière a un sens, insista Baba.
Le petit chantre était désorienté. Jusque-là, on n’attendait de lui que de traduire les textes en arabe, pas de les expliquer :
- Une prière, répondit puérilement l'enfant, recherche la proximité de Dieu, sa protection et son secours.
L'entremetteur avait beau insister, il ne réussissait pas à lui soutirer une association amoureuse pour ne point dire érotique. Son insistance n'en devait pas moins avoir des incidences dramatiques sur le destin sexuel du petit chantre. Baba ne se doutait pas qu'il lui donnait là son premier cours d'instruction sexuelle et que cela prendrait des décennies avant que le chantre ne s'en remette. Il décida de se montrer encore plus précis :
- Que comprends-tu à l'expression : « Un jardin clos, une source scellée» ?
L'enfant retroussa les lèvres et délia son imagination :
- Le paradis perdu ? La source de la révélation ?
Le chantre des murs blancs-Sid Maleh
Page 17
סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי-תפוח ההריון- מעשה בשני יועצי המלך
מעשה בשני יועצי המלך
מעשה במלך שהיו לו שני יועצים, האחד יהודי והשני גוי.
המלך אהב אותם מאוד.
היהודי היה יפה־תואר. חשקה לבה של אשת היועץ הגוי ביועץ היהודי, אך היא לא יכלה לעשות מאומה, כי היה היהודי צדיק וחסיד.
חלפו הימים ונשי שני היועצים נכנסו להריון. שתיהן ילדו בנים באותו יום. אשת הגוי, שדמות הצדיק היהודי הייתה תמיד לנגד עיניה, ומרוב אהבה שרחשה לו, ילדה ילד שדמה להפליא ליועץ היהודי. גם בן הצדיק דמה מאוד לאביו. היה זה לפלא ששני הילדים דמו כל־כך לחכם היהודי. כשראה אותם המלך, תמה ואמר בלבו: הדבר קרה רק בגלל שאשת הגוי אהבה בסתר לבה את החכם היהודי. כעס המלך וגזר, כי ביום שיימול בן־החכם היהודי, יימול גם בן־הגוי וכך אכן היה. הילדים התפתחו ודמו אחד לשני כשני תאומים. לקח אותם המלך לביתו, וגזר גזירה שהילדים יראו את פני הוריהם, רק לאחר שימלאו להם שש שנים. בתום תקופה זו, נקבע שכל אחד מיועציו ייקח את בנו.
המלך ידע במדויק מי הוא בן־הגוי ומי הוא בן־היהודי, כי לבן היהודי היה סימן עדין, שאיש לא ידע על קיומו מלבד המלך. מאחר שהילדים לא גדלו עם הוריהם, אף־אחד לא ידע לזהותם באופן ודאי. במשך שש השנים בהן שהו הבנים בבית המלך, היו מביאים אוכל כשר לשני הילדים, מאחר והאוכל שלא היה כשר, בן־החכם היה דוחה אותו. כשהיו מכריחים אותו לאכול, היה מקיא את האוכל עם עזיבת המשרתים. וכך הוא אכל רק אוכל כשר. כשתמו שש השנים, קרא המלך אליו את שני יועציו ־־ הורי הילדים, וביקש מהם שכל אחד ייקח את בנו. התקדם הגוי ורצה לקחת את ילדו, אך שני הילדים היו דומים ולא יכול היה לזהות מי הוא בנו. גם החכם היהודי לא רצה לקחת אף־אחד מהם. הוא ישב והחל לבכות. אחר־כך אמר למלך: ״כעת איני יכול לדעת מי הוא בני, ולא אקח כל מה שתעלה ידי".
ענה המלך: ״אם אתה יכול לעשות דבר על־מנת לזהות את בנך, עשה וקח אותו".
ענה החכם ואמר: "ברשותך אדוני המלך, אוכל לעשות דבר־מה, ואתה, כבודך, תוכל לראות במו עיניך מה יקרה. אני מבקש שיביאו לי מגש מלא ענבים, כשהענבים מופרדים מאשכולס. רוצה אני גם מגש שני מלא ענבים המחוברים לאשכולם. נניח את המגשים לפני כל אחד משני הילדים. הילד שיאכל מהאשכול השלם הוא בני, וזה שיקח מהענבים המופרדים מאשכולם הוא הילד של השני״. אכן כך היה. הביאו את שני המגשים והניחו אותם לפני הילד הגוי, וזה הושיט את
ידיו ולקח מהענבים המופרדים מאשכולם. הניחו אחרי זה את המגשים לפני הבן של החכם, וזה הושיט את ידיו ואכל מן האשכול המחובר. קם החכם ואמר למלך: ״זהו בני אדוני המלך״. ענה המלך: "הצדק איתך, זהו בנך, כי לי יש סימן מזהה לגבי שני הילדים״.
הוסיף המלך ואמר: ״תמה אני מאין החוכמה הזו? ומדוע בחרת ענבים ולא פרי אחר״?
ענה החכם: ״אדוני המלך, תדע לך שאנו בני ישראל, גופינו נפרדים זה מזה, אך אנו קשורים ושזורים זה בזה בנשמותינו. לכן אנו נחשבים כולנו לרוח אחת. על כן דומים אנו לאשכול ענבים. כאשר הם מחוברים באשכול, הענבים קשורים אחד לשני וכך הם בני ישראל. אנשים שאינם מדת ישראל, אינם קשורים זה בזה, ודומים לענבים המופרדים מן האשכול. לכן אני יודע ששני ילדים אלה, כשהם קטנים, כל אחד הולך בדרך הוריו".
התרגש המלך ממילים חכמות אלו, שמח על הניסיון שהוכיח את צדקת החכם היהודי והחזיר לו את בנו.
סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי–תפוח ההריון– מעשה בשני יועצי המלך
תעודה מספר 44-בע״ה התקצ"ג-רבי דוד עובדיה-יוזמה לתמיכה בת"ח
תעודה מספר 44
בע״ה התקצ"ג- 1833
להיות שבחדש תמוז יה"ל משנת ולבקר ר נ ה (תהלים ל ו.) לפ״ק אור זרח עלינו נהירו דעיינין ידידנו החכם השלם והכולל סוב׳ר הרז״ם (מקובל לומד בעיון תורת הסוד) יהודה יעלה מעלה על גבי מעלה לשם תפארת ותתלה כמוה״ר יהודה אלמאליח (מרבני תיטואן) ננטיריה רחמנא אכי״ר, והחכם עיניו בראשו עין ל״ו ראתה בחסרון הלב'נה (הכסף. לבן שם למטבע של כסף המקובל במדינה, בספרי השו"ת) ודוחק השעה ועיניו פקח בפרט בצרת הת״ח השוחטים ובודקים לצבור, שטורחם רב ושכרם מועט ואין הקומץ משביע את האריה ובלא״ה הצבור מוטל עליהם להחזיק בידם, למען יחזיקו בתורת ה', ולא זו שאינם מחזיקים בידם כראוי אף זו ששכר טורחם לא עלתה בידם כנהוג בכל עיר ומדינה, ובהיות יחידי קהלינו מקובצים לפני החכם נר״ו פיו פתח בחכמה ובתוכחת מגולה מאהבה לאמר אליהם לא טוב הדבר אשר אתם עושים, ובצרת תלמידי חכמים אין אתם מרגישים.
ואין חוקר ודורש במה הם מתפרנסים, ערב ובקר וצהרים לבקרים חדשים, ומרוב הדוחק והצער אשר שרויים בו בחייהם קצים, ומערומיהם במה הם מכסים, ובעוה״ר בני אל חי למקרה הזמן משולחים ונטושים, ואין חולה עליהם ורואה בצרתם ואזן לא שמעה נעשו הכל כתרשים, הלוא תדעו הלוא תשמעו שאלולי הת״ח ותורתם אין לכם קיום והעמדה גופות ונפשים, וכהנה רבות מתוכחות מכאיבות הלבבות ועלימו תטוף מלתו חן הוצק בשפתו וידמו למו עדתו, ויהי כשומעם ויענו יחדיו כל העם, ויאמרו כל אשר יאמר מעכ״ת אלינו כן נעשה בלב שלם ובנפש חפצה, ולא נטה ימין ושמאל משבילך ותגזר אומר ויקום לך ויאמר החכם נר״ו אליהם שאלתי ובקשתי מלפני כבודכם אם נא מצאתי חן בעיניכם זאת עשו מהיום הזה והלאה תתנו אוקייא אחת כ״ט לשור ומחצית אוקייא לשה כבשים ושה עזים (פרוטה אחת לתרנגולת) וכשומעם דברי פי חכם חן קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם לדורות עולם והסכימו מהסכמה גמורה בכל תוקף דלא להשנאה מינה לדרי דרין ודלעלמין לא תתחבל לקיים כל הנמצא כתוב בספר״ בשמחה ובטוב לבב אין נקי עשיר ורש ובינוני נתון יתן הקצבה האמורה ולא יעבור כתיב ואיש אשר יתן כתף סוררת לבלתי שמוע אל דברי ההסכמה הזאת על יחידי הצבור והנגיד בראשם ישצ״ו מוטל לשתקו בנזיפה ובמהומה ובמגערת עד אשר יטה שכמו לסבול עול ההסכמה הזאת בל תמוט עולם ועד וחפץ ה׳ בידם יצלח והאל יתברך ירצה פעולם כקטורת ממולח אכי״ר ולראיה על קיום זאת ההסכמה חתמנו שמותינו ושו״ב וקיים.
ישועה אלבאז סי״ט יצחק בכמוה״ר רפאל אביטבול סי״ט יוסף אלקובי סלי״ט שלמה בן חמו ס״ט אברהם מאמאן סיי״ט שלמה אדהאן ס״ט אברהם הכהן סי״ט צ״ל כליפא ן׳ הרוש ס״ט צוה לחתום יחייא עטייא ס״ט שלום בן יתאח ס״ט שלמה צרולייא סי״ט אברהם סמחון ס״ט צוה לחתום יוסף לכסלאסי
תעודה מספר 44–בע״ה התקצ"ג-רבי דוד עובדיה-יוזמה לתמיכה בת"ח
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.Aperçu historique
Au commencement du dix-neuvième siècle, Dcbdou semble avoir repris un peu de son ancienne importance puisqu’elle figure chez Gracbcr et Hemzo ׳ parmi les villes qui ont des bassas (pachas).
Elle a dû cependant déchoir encore, un peu plus tard, à en juger par les quelques renseignements sur les meurtres de Juifs à Debdou et sur les désordres de plus en plus nombreux dans la seconde moitié du dernier siècle.
Toutefois, sous Moulay-Hassan (1873-1894), la ville musulmane ne possédait plus de pacha et relevait de l’Amcl de Taza. Elle était restée un centre d’activité commerciale intense, ainsi que l'atteste M. de Foucauld qui explora en 1883-1884 la vallée de Debdou191׳. Puis les troubles recommencèrent, lors de l’insurrection de Bou Hamara; la décadence de l’autorité de ce dernier permit à un de ses lieutenants, nommé Bou Hacira, originaire des Béni Snassen, de se proclamer souverain de Debdou. Bou Hacira cependant dur traiter bientôt avec le Rogui, qui obtint la soumission de Debdou de même que celle des Juifs et des Musulmans.
À cette occasion, il est curieux de relever l’organisation administrative de la région telle que l’avait conçue le Rogui, d’après M. Nehil :
Le Prétendant imposa à toutes les factions des tribus qui occupent la vallée de Debdou, des «caïds pris parmi les caïds de sa Mehalla». Les gens de Debdou n’ayant pas voulu s’accommoder du caïd étranger imposé par le Rogui, celui-ci finit par le remplacer par un autre, originaire de Taza. Le Caïd résidait à Debdou et levait les impôts des Musulmans; en outre, il percevait des taxes sur les marchés de tout le pays jusqu’à Taourirt et Sidi Mellouan. Il avait à sa disposition un petit Makhzen de 5 à 6 cavaliers, mais ne devait pas intervenir dans les affaires intérieures des tribus qui restaient gouvernées par leurs cheikhs et leurs miatts.
Les Juifs eurent leur autonomie. Ils étaient gouvernés par David Ben Hïda, chef des Cohen Scali, demeuré fidèle à la cause du Prétendant. Plus tard même, le Rogui nomma David Ben Hïda caïd sans cachet de la place de Debdou tout entière.
Origine des Juifs de Debdou
On a vu qu’à l’époque de la domination mérinide les régions de la basse Moulouya comprenaient les groupes des Juifs autochtones.
Toutefois les deux groupes juifs les plus importants de Debdou ont leurs origines en Espagne. Non loin du cimetière sc trouve une source qui porte le nom d’«Aïn Sévilla» en souvenir de Séville, ancien séjour des Cohen Scali.
Ceux-ci affirment avoir quitte Séville pour chercher refuge dans la région de Debdou lors de la persécution chrétienne de 1391. On sait avec quel empressement divers souverains mérinides avaient accueilli les fugitifs juifs d’Espagne.
Quant aux Marciano, ils seraient originaires de Murcie, ville d’Andalousie.
La ruine de la communauté de Séville qui représentait, pour ainsi dire, l’aristocratie du Judaïsme espagnol, est connue dans tous ses détails. On sait également que plusieurs familles rabbiniques ou nobles, prévoyant la recrudescence de la persécution, préférèrent alors quitter l’Espagne et chercher un refuge dans les États Barbaresques. C’est à partir de cette époque qu’on trouve dans tous les grands centres africains des communautés judéo-espagnoles, dont les savants et les rabbins finissent par s’imposer à l’ensemble des Juifs africains. Dès l’année 1391 Tlemcen, Oran et Alger redevinrent des centres d’activité rabbinique d’une influence puissante sur la vie religieuse des Juifs indigènes.
Les villes de Fès et de Marrakech, où les émigrés semblent avoir ete moins favorisés par la situation politique, ne jouent à cette époque qu’un rôle secondaire. On voit même plusieurs des rabbins et des familles qui avaient essayé de s’y établir, chercher refuge dans les petits centres plus sûrs de l’Atlas ou des confins. Tel fut peut-être le cas des Cohen Scali, dont l’origine sévillane semble être confirmée par divers indices : d’abord «Aïn Sévilla», la source de Séville, située près du cimetière dont nous avons déjà fait mention. Puis, le type même de la plupart des Juifs de Debdou; ce sont encore, leurs moeurs, leurs coutumes qui, tout en étant fortement berbérisées gardent un fond espagnol certain, et qui, dans tous les cas, diffèrent sensiblement de celles des Juifs du Sahara et de l’Atlas.
Le cimetière juif de Debdou date d’environ quatre siècles. Il est situé sur la pente qui descend dans la vallée, du côté gauche du Mellah. Les plus anciennes pierres tumulaires se trouvent tout à fait en bas et sont couvertes de terre; un peu plus haut, les dalles sont à moitié détruites par les torrents qui descendent de la montagne. La partie où peuvent se lire les épitaphes ne commence qu’au milieu de la pente et remonte jusqu’à la partie supérieure du cimetière, réservée aux morts de notre génération. Or, parmi les inscriptions plus anciennes, qui se puissent déchiffrer, deux datent du dix-septième siècle et se trouvent précisément au milieu du cimetière. Entre l’epoque des tombes en bas du cimetière et celles du haut, il y aurait donc environ quatre à cinq siècles. Ceci confirme exactement les traditions locales quant à la date d’établissement des Juifs en ce lieu.
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.Aperçu historique
Page 41
אבני קודש- אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א
93
ציון לנפש חיה אשת חיל… לא ראו טובה גילה ומשושח פרחו וכל שמחתה ערבה זיוה והדרה שחו נוה שאון עזבה איכה תובל לקברים קומתה דמתה לתמר כמו גפן תתאמר בתוך ירכתי ביתה חן חן הוצק בשפתה נוחה לשמים ולבריות קיימה כל מצוות אלההיה לתורה ולתעודה חגרה בעז מתניה לכל פרשה כפיה אביונים סועדת ולערומים לובשת ולחכמים מכבדת בחן דבריה וכמתק שפתיה הלוא היא הכבודה והצנועה רבת המעלות מרים בת בן סוסאן אשת אברהם בן חמו במבחר עלומיה נהפכו עליה כל ציריה ותגוע ותאסף אל עמיה ביום שני של פסח שנת ערכת״י נר לפ״ק פה העירה דבדו יהי רצון שתהיה נשמתה צרורה בצרור החיים אכי״ר.
94
ציון לנפש חיה מצבת קבורת הח׳ הלזה מחזה שדי יחזה בו נמצאות מדות טובות ישרות חשובות היה משכים ומעריב לבי כנישתא בזרוז הבריות שעות התפלה מכוין ומחשב בכת חברת גומלי חסדים בעסק טהרת המתים זריז בכל עניינו ה״ה הז״ק כה״ר יעקב בן סוסאן ז״ל בר הז״ך משה נלב״ע ערב חג הסוכות של ש׳ תרצ״ד ויחי יעקב בעי״ת דברו ארבעה ושבעים שנה תנצב״ה.
95
זאת מצבת קבורת רצ״ו אליהו לעסרי שנלב״ע ביום כ״ט לחו׳ ניסן ש׳
תרצ״א לפ״ק תנצב״ה.
96
זאת מצבת קבורת רחמים הכהן נ״ע שנלב״ע ביום שמונה ועשרים לירח חשון ש׳ תרצ״א לפ״ק תנצב״ה.
97
זאת מצבת קבורת הזקן הכשר הצי יעקב הכהן נ״ע אצבאן שנלב״ע ביום ט״ו לחו׳ כסלו ש׳ תרצ״א לפ״ק תנצב״ה.
98
מצבת קבורת החכם השלם, סבא דמשפטים, הרב המופלא, כבוד ה׳ מלא, הדיין המצויין הרב יוסף מרציאנו זצ״ל תנצב״ה.
שורה מס׳ 5
99
זאת מצבת האשה הצי עישא כהן נלב״ע י״ד לחו׳ אלול ש׳ תשי״ד
לפ״ק תנצב״ה.
100
מצבת האשה הצי מרימא בת עישא אשתו של דוד מרציאנו דלימאמא נלב״ע י״ב לחו׳ ניסן ש׳ תשי״ד לפ״ק תגצב״ה.
101
ציון לנפש חיה מצבת האשה היקרה עטרת בעלה בחשיבות ובצניעות מפוארת ובכתר שם טוב נכתרת ובמדות טובות מעוטרת זה שמה הטוב זהירא בת צלטאנא אשתו של פנחס בן סוסאן נלב״ע יום 5 לחו׳
טבת התשט״ו תנצב״ה.
102
זאת מצבת האשה הכבודה הכשרה לאה בת מרימא אשתו של שלמה ענקונינא המי ישוע נלב״ע ביום י״א לחו׳ סיון ש׳ התשי״ז לפ״ק והיו ימיה ששה ושבעים שנה תנצב״ה.
103
ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האשה הכבודה סעידה בת עישא בן גיגי אשתו של יוסף בן גיגי שנפטרה לבית עולמה ביום ערב ר״ח תמוז ש׳ תשי׳׳ח פה דבדו תנצב״ה.
104
ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האשה רבת המעלות אשת חיל מי ימצא אשה יראת ה׳ היא תתהלל הצנועה והנכבדת צלטנה בת עישא בנאיים אשת יצחק בן חמו ויהיו ימיה חמשה וששים שנה ונפטרה לבית עולמה ביום שני בש״ק שהוא יום 28 ניסן שנת התשי״ז.
29.4.1957
- 105
זאת מצבת קבורת איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע משכיל ונבון שנתיסר ביסורין קשין ומרים המנוח אברהם בן הרב… מרציאנו נלב״ע ביום 2 לחו׳ סיון שנת התש״ה לפ״ק.
- 106
דוד בן מאחא מרציאנו
107
זאת מצבת קבורת הקטן באבו נחטף ובימי נעוריו נקטף דוד בר אהרן הכהן ס״ט יום י׳׳ז תמוז שנת 1944.
- 108
ציון לנפש חיה מצבת קבורת הזקן הכשר החשוב ונעלה לשם ולתהלה שזכה לגבורה הר׳ יעקב בן יצחק המכונה עאנקונינא נ״ע שנלב״ע ביום ר״ח תמוז ש״ש תש״ג תנצב״ה.
109
זאת מצבת האיש שלמה בן יעקב בן סוסאן בזיז שנלב״ע י״א לחו׳ אייר ש׳ תש״ב והיו ימיו נ״ח שנה תנצב״ה.
אבני קודש- אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א
עמוד 40
כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה.
באותה עת, כאשר נכח ר׳ אברהם בבית ר׳ יוסף (בן ר׳ עמרם), ראה, שבבית גנזיו שוכנים כבוד גם כ״ב קונטרסים מכתבי היד של הגאון ר׳ שמואל דא אבילה, חידושיו הנפלאים על מסכתות הש״ס.
היות ור׳ יוסף זה היה שאר בשרו של ר׳ שמואל משני צדדיו, מצד אביו, היה ר׳ שמואל דוד לאביו, שכן זקנו ר׳ יוסף – בעל ״תקפו של יוסף״ (אבי אביו), היה ניסו של ר׳ שמואל, ומצד אמו, היה ר׳ שמואל דוד לאבי אמו, שכן אמו היתה בתו של ר׳ יהודה דא אבילה, בנו של ר׳ משה אחיו של ר׳ שמואל, לפיכך סבר ר׳ אברהם להפציר בר׳ יוסף שיתן לו את הקונטרסים להדפיסם, ובנוסף יטול על עצמו גם את עול ההדפסה של ספרי דוד אמו. מסיבה מסוימת חשש לבקש זאת בפירוש, וככל הנראה החליט לדחות את מחשבתו זאת עד שישלים את משימתו הראשונה, להדפיס את הספר "תקפו של יוסף״.
״מחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה״ (קידושין מ.) – וכך ארע גם עם ר׳ אברהם. משמים כיוונו דרכיו, וצרפו את מחשבתו הטובה למעשה. באחד ממסעותיו, בדרכו לעיר מרסיליה, פגש בידידו משכבר הימים, החכם השלם ר׳ יוסף מלכה, תלמיד ותיק לר׳ שמואל. לאחר ששוחחו ביניהם, נודע לר׳ אברהם שר׳ יוסף מלכה מחזיק בידו קונטרסים מספרו של רבו ״עוז והדר״. ר׳ אברהם סיפר לו את משאלת ליבו, ור׳ יוסף השיב כי הוא חפץ להדפיסם בעצמו. לבסוף, לאחר שר׳ אברהם הפציר בו מאד, גברה ידו, ור׳ יוסף מלכה הסכים לתת לו את החידושים על מסכתות שבועות עבודה זרה והוריות, על מנת שידפיסם. ר׳ אברהם שמח שמחה גדולה, והחל בהכנות להדפסת הספר.
היות ובאותה עת התעסק גם בהדפסת הספר תקפו של יוסף, ראה בכך שזימנו בידו בדיוק באותו זמן גם את הספר עוז והדר, אות משמים, וסבר כי מהראוי לצרף את ספריהם של שני הגיסים לכרך אחד. אולם ליבו היסס בכך שמא אין ראוי לחבר ב׳ ספרים לכרך אחד.
לילה אחד, עודו מהסס בספקו זה, נרדם מתוך מחשבות אלה. והנה, בחלומו באה לפניו אישה לבושה בלבוש מלכות, צוהלת ושמחה. משהתקרבה, הכיר בה שהיא מרת סולטאנה (אשת ר׳ עמרם אלמאליח, אמו של השר הנכבד ר׳ יוסף אלמאליח), בתו של ר׳ יהודה דא אבילה, נכדת אחי הגאון ר׳ שמואל דא אבילה בעל הקונטרסים, וכלתו של הגאון ר׳ יוסף אלמאליח בעל תקפו של יוסף, ואחריה נכנס חמיה הגאון ר׳ יוסף אלמאליח בעצמו. שניהם התקרבו אליו, וכאחד פתחו פיהם לטובה ואמרו לו:
״קום עשה והצלח, אנוכי מגן לך!״.
ר׳ אברהם התעורר מיד, ולא ידע את ליבו מרוב שמחה. בחכמתו פתר את החלום, כי לכך נגלו לו שניהם יחד, כדי להורות לו שמחשבתו נכונה, ועליו לצרף את שני הספרים לפונדק אחד. ר׳ יוסף נגלה להתיר לו להדפיס את ספרו, והאשה נגלתה לו מצד ר׳ שמואל להתיר לו את הדפסת ספרו.
את הסיבה שמצד ר׳ שמואל נגלתה לו נכדת אחיו, פתר כך: היות והיא נכדת ר׳ משה אחי ר׳ שמואל, והכתבים התגלגלו לו דרך ר׳ יוסף "מלכה" תלמיד ר׳ שמואל, לכך נגלתה לו האשה נכדת ר׳ שמואל ששמה "סולטאנה״ רומז על ״מלכה״, לאמור: דע לך מה שהתגלגל בדיוק עתה ע״י תלמידי ר׳ יוסף מלכה, משמים הוא, ועל דעתי הוא, ולכן קום ועשה כמחשבתך הטובה, והדפס את הספר תקפו של יוסף יחד עם הספר עוז והדר.
ר׳ אברהם לא איחר לעשות, נסע לליוורנו, והביא לבית הדפוס את שני הספרים יחדיו, וכך בשנת תרט״ו יצאו לאור שני הספרים בכרך אחד. מאמצים רבים השקיע ר׳ אברהם בהדפסת הספרים, ולולא מסירות נפשו לא היו יוצאים לאור, אולם נדבת ליבם של בני המשפחה האחים ר׳ יוסף ור׳ יהודה היא שנתנה לו את הכת לכך, ובסיועו של בן דודם הגאון ר׳ יוסף אלמאליח שהיה רב ומו״ץ בעיר מוגאדור (שהיה גם תלמיד זקנם הגאון ר׳ יוסף אלמאליח בעל "תקפו של יוסף״), הצליחו להוציא את מחשבתם הטובה לפועל.
ר׳ אברהם קיווה להמשיך בהדפסת שאר ספרי ר׳ שמואל על הש״ס, וציפה שר׳ יוסף יסייע בידו, אך ככל הנראה עיכובים שונים מנעו את הגשמת שאיפה זו, כך שמכל אותם קונטרסים נשאר בידינו כיום רק את אלו שהדפיס ר׳ אברהם בזמנו.
* תולדות הגאון הנודע ר׳ יוסף אלמאליח בעל שו״ת ״תקפו של יוסף״
מפאת הקשר המשפחתי בין משפחות אלמאליח ודא אבילה. המתואר לעיל, כאן הוא המקום לגולל מעט את סיפור חייו של הגאון המפורסם ר׳ יוסף אלמאליח אב״ד רבאט סאלי וגיברלטר, מחבר הספר ״תקפו של יוסף״, מגדולי רבני ופוסקי מרוקו לפני מאתיים שנה.
רבי יוסף נולד בסביבות שנת ת״ק, לאביו הגאון ר׳ עיוש אלמאליח זצ״ל מרבני סאלי.
רבי עיוש היה חברם של הגאונים: ר׳ שאול אבן דנאן זצ״ל, ר׳ רפאל עובד אבן צור :צ״ל (בנו של הרב יעב״ץ זצ״ל, בעל שו״ת משפט וצדקה ביעקב), ר׳ שם טוב אבן עטר זצ״ל (מרבני סאלי ורבאט), ר׳ יצחק צבת זצ״ל, ור׳ אברהם רודריגז זצ״ל מרבני סאלי ורבאט), ונמצא חתום עימם על פסקי דין. גם בנו בספרו תקפו של יוסף מביא מפסקי הדין של אביו (לדוגמא, ח״א סימן ג׳).
הותנו של ר׳ עיוש (אבי אמו של ר׳ יוסף), היה הגאון הגדול, המקובל האלקי, ר׳ שמואל קארו מסאלי. ר׳ שמואל כיהן כדיין בעירו, בבית הדין של הגאון ר׳ אהרון צרפתי זצ״ל, יחד עם הגאון ר׳ שלמה הכהן המכונה אלכלאץ זצ״ל.
חתימת שלשתם מופיעה בהסכמה לספר חפץ ה׳ לר׳ חיים בן עטר, ולספר כתר תורה לר׳ שמואל דא אבילה זצ״ל. כמו כן חתומים שלשתם בפסק דין המובא בשו״ת בית יהודה סימן ו׳, וכן בתשובה מכת״י בנוגע לתביעה כספית נגד חמותו של ר׳ חיים בן עטר. בתקופה מסוימת, ניסה תלמיד חכם אחד מחכמי עירם, לערער את סמכותם, בכך שייסד בית דין לעצמו, אולם לאחר התנגדותם הנמרצת, יחד עם התנגדות רבני מכנאס בראשות הגאון ר׳ יעקב אבן צור זצ״ל, לא עלתה בידו.
מעניין לציין, שהקשר בין משפחות אלמאליח ודא אבילה, החל כבר בימים קדמונים יותר. שכן, לעת זקנותו של ר׳ שמואל קארו, הצטרף אליו לכהונת רבנות העיר סאלי, הגאון ר׳ אליעזר דא אבילה שהיה עדיין צעיר לימים, וחתימותיהם מתנוססות יחד על פסקי דין.
ממי קיבל ר׳ יוסף תורה, וממי ינק חכמתו המופלאה – לא נודע לנו, אבל ברור שגדולי הדור היו רבותיו, וממעיין תורתם המפכה שתה, צמח, פרח וגדל לאילן רב פארות.
כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה.
עמוד 150