יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-העזיבות הגדולות האחרונות– 1967-1973

פרק חמישי:

העזיבות הגדולות האחרונות

1967 – 1973

שישים אלף היהודים שנותרו במרוקו לאחר העליות-ומורדות של עשר השנים הראשונות לעצמאות – כרבע מסך כל אלה שחיו שם עשרים־וחמש שנה קודם לכן – החליטו להישאר שם מרצונם.

הם שאבו עידוד בזכות היחס הטוב של הרשויות כלפיהם, בזכות ההרמוניה ביחסים הבין־קהילתיים ביומיום, בזכות החיים המתוקים והחיבור לאדמה המאמצת אותם אל חיקה, וכך החליטו להבטיח את המשכיות הנוכחות היהודית במאגרב. הם התכוונו לטפח אורח חיים בעל שני פנים: יהודי בהקשר המרוקני, ומרוקני בהקשר היהודי העולמי. כמובן שלא שאפו, והיו מסוגלים לכך עוד פחות, להעשיר מורשת שאליה היו מחוברים בכל נימי נפשם; מרכז הכובד הדתי והתרבותי של היהדות המרוקנית הוסט מזרחה. אלא שרצו, בכל הפשטות, לשמר אותו ולהבטיח את העברתו לדורות הבאים, באותם המקומות שנוצר בהם ופרח. למקרה חירום הייתה להם ״פוליסת ביטוח״ בעלת-ערך, חירות מלאה ומוחלטת לעזוב את הארץ, כאשר ירצו בכך או כאשר ירגישו שהם נאלצים לעשות זאת.

לעת עתה שררה אופטימיות יחסית, הודות למחוות הסימליות שעשו הרשויות כלפי הקהילה היהודית. לקראת יום כיפור 1966, סגן ראש הממשלה, מחאמד זגארי, שר הפנים, הגנרל אופקיר, ומושל מחוז קזבלאנקה באו לבית הכנסת הגדול להביע את איחוליהם לחג לקהילת קזבלאנקה.

מחווה זו הספיקה להרגיע אף את הדאגנים ביותר, אלו שייחסו חשיבות למסעות ההשמצה האנטי-יהודיים שניהלה נגדם ״איסתיקלאל״. על אף ארסיותם, לא נודעה להם שום השפעה על האוכלוסייה, שנמנעה מכל פעולה עוינת כלפי היהודים. האופוזיציה דווקא לא החמיצה שום הזדמנות, להוסיף שמן למדורה.

בפברואר 1965, הביטאון של ״איסתיקלאל״, ״אל עאלאם״, טען נגד הרשויות שאינן פועלות לנוכח מצב שלדעתו היה ממש שערורייה: רוב בתי- המרקחת בקזבלאנקה היו שייכים ליהודים! במאי 1966, כאשר נודע שצלבי קרס צוירו על קירותיו של מוסד יהודי, אותו עתון אימץ לו סגנון שנלקח מן האמירות הנדושות ביותר של האנטישמים האירופים: ״צלבי קרס היא התגובה האפשרית היחידה של העמים, לנוכח רצון היהודים לשלוט בהם.״

התקריות הבודדות הללו הכבידו על חיי היהודים המרוקנים פחות מאשר עשה זאת הנתק, המוחלט-כמעט, ביחסיהם עם קהילות אחרות בתפוצות. עם ישראל, כמובן, היה אסור לקיים קשרים, אולם בפועל נותקו גם הקשרים עם המוסדות היהודיים הבינלאומיים, שבעבר היו הדוקים, כולל קשרים עם ״הקונגרס היהודי העולמי״, שדווקא חיזרו אחריו מאז העצמאות. העתונות היהודית הזרה הייתה אסורה, כמו שהיה בעצם הרוב המוחלט-כמעט של העתונות הכללית הזרה, משום שהצנזורה רצתה למנוע הפצה של מידע ללא-פיקוח לגבי מרוקו.

היהודים, שנשללו מהם קשרים עם החוץ, הרגישו, כפי שניסח זאת ויקטור מלכה: ״מחוץ לחיים.״ מהלך מוטעה אחד הדגיש את המועקה הזו: ביטול תוכנית הרדיו השבועית של מועצת הקהילות, בהנחיית ליאון נואל(ישראל). שר ההסברה, מאז'יד בן ג׳לון, נימק את ההחלטה השרירותית הזאת בתירוץ, שהשידור, שנועד למטרות דתיות, לא צריך להיעשות בצרפתית כי אם בדיאלקט יהודי-ערבי… הוא לא ידע שבכך חיקה את השידור הסדיר של ״קול ישראל״ למאזינים במרוקו!

המצב השתנה מכול וכול אחרי מלחמת ששת הימים, שתוצאתה, ההרסנית ליוקרתה של הפאן־ערביות, נוצלה היטב על ידי האופוזיציה. זו ניצלה את הבלבול בין יהודים לציונים ־ בלבול שטופח בקפידה על ידי אמצעי תקשורת רבים – כדי לתקוף את הממשלה. הימין המסורתי שאותו גילמה ״איסתיקלאל״, והשמאל המיוצג על ידי  UNPF שזו הפעם שידרו באותו תדר, התחרו ביניהם בלהט התקפתם נגד הקהילה היהודית הקטנה, שעליה ניחתו כל החבטות בגין התסכולים.

הרשויות נקטו בזמן, במשך התקופה שקדמה לפרוץ פעולות האיבה, את כל אמצעי הזהירות הנחוצים להגנה דיסקרטית על הרבעים היהודיים. שר הפנים, שהיה ידוע באהדתו לקהילה היהודית, השגיח על כך באופן אישי.

צעדים אלו לא מנעו, בתחילת הבהלה, ממאות משפחות אמידות, למצוא מיפלט עד שתחלוף הסערה, אם בצרפת ואם בספרד, בקוסטה בראווה.

כבר בתחילת פעולות האיבה, פרצו הפגנות אקראיות בקזבלאנקה וברבאט, שם גרמו נזק לשגרירות ארה״ב. בפס, האספסוף צעק בוז ל״ציונים״, וההפגנה שאורגנה בידי ״איסתיקלאל״ כמעט שהפכה לפרעות. המשטרה הייתה צריכה להתערב כדי למנוע מן המוחים להצית את ״המרכז הקהילתי״ היהודי. האיגוד    UMT     פתח בהליכי שביתה בנמל קזבלאנקה;

הסווארים סירבו לפרוק את המיטענים מכלי-השייט האמריקניים, משום שארה״ב הואשמה כמשתפת פעולה עם הישראלים. ב-8 ביוני 1967 אורגנו הפגנות נוספות, לפני שגרירויות ארה״ב ובריטניה.

בימים הראשונים לא התרחשה שום תקרית חמורה, בגלל פרסומן של הודעות לציבור צוהלות של התעמולה הערבית, שבישרה על ניצחון אחר ניצחון בחזית המצרית, הסורית והירדנית, ואפילו על נפילתה הקרובה של תל אביב. אולם המצב השתנה מן הקצה אל הקצה אחרי שממדי התבוסה של צבאות ערב חדרו לתודעה. גידופים, עלבונות, יריקות, התרבו והלכו, אולם למרות זאת לא נפגע המירקם הרגיל של חיי היומיום, מה גם שדאגה עמומה, שבה ניתן היה להבחין בקלות, שרתה בכול. ממדיה של דאגה זו הורגשו בייחוד בדרגים הרמים של המדינה. כותב שורות אלו זוכר ששמע את הגנרל אופקיר, עמו נפגש אצל הנסיך מולאי עלי, אומר: ״בתחילה, שמחתי שנאצר למד לקח ו׳הורידו לו קצת את האף׳. אבל כשנודע לי על התבוסה שנחלו תוך 5 ימים צבאות ערב, הרגשתי שמעיי מתהפכים בקרבי.״ אמירה מעין זו שזעזעה אותי מאוד, מאפשרת לאמוד את היקף ההתמרמרות והטינה.

ב-11 ביוני 1967, במקנס, הוציא האספסוף את זעמו על היהודים. גבר צעיר ושתי נערות שרכבו על ״טוסטוס״ בעיר העתיקה, נרצחו בדם קר. מעשי הרצח האלו גרמו להתחלה של בהלה, והקהילות היהודיות, שאנשיהן נותרו בבתיהם, חששו לרע מכול. ההתפרשות הראוותנית של כוחות הביטחון סביב האתרים היהודיים, מנעה למרבה המזל התקפות פיזיות נוספות. אמצעים אלו היו יעילים, כך הסתבר, כי הצילו את היהודים המרוקנים מסערת הרגשות שלה נפלו קורבן אחיהם בלוב – שם היו התנקשויות רבות בנפש וביזת בתים – ובטוניסיה, שם נבזזו חנויות ובית הכנסת הגדול בטוניס הוצת. התוקפנות הפיזית רוסנה במהירות, ובמקומה באו התקפות מילוליות נוטפות ארס מאין־כמותן. אלו השתוו ברמתן לתחושת ההשפלה שחשו ההמונים המוסלמיים, לנוכח התבוסה הצבאית חסרת־התקדים של אחיהם הערבים במאשרק, כלומר, מזרח צפון־אפריקה והמזרח התיכון. תבוסה שהכאיבה פי כמה, משום שהנחילו אותה דווקא היהודים, שעל פי המסורת המרוקנית היו משוללים כישורי לחימה. בהקשר כזה, די היה להוכיח שאין כל הבדל בין אותם ״יהודים משם״ לבין ה״גייס החמישי״ – אלה שבמקום – כדי להסיט את כל העוינות והתסכול כלפי היהודים המרוקנים. בכך עסקו, בהצלחה מסויימת, מפלגות האופוזיציה.

הם הרחיקו לכת מעבר למיתקפה המילולית הרגילה, וקראו לעשות משהו חדש: חרם שיטתי על כל מה שקשור ל״ציונים״, כלומר, במונחים מובנים לכול – ל״יהודים״, כפי שהסביר עלון תעמולה אחד:

׳׳העם המרוקני מעולם לא ראה הוכחות מספיקות ומכריעות לרצונם של יהודי מרוקו לפעול ביעילות ולהקפיד למלא אחר ההחלטות של ארץ זו ולכבד את חוקיה, ולכן נאחז בחוסר- האמון שלו כלפיהם ובחשדנות…

כדי להבהיר את המצב לזה אשר אינו יודע להבדיל בין היהודי לציוני, מוטל על כל מרוקני בכל הערים, לערוך רשימה של חברות ומיפעלים שבהם יושבים ציונים ידועים. רשימה זו יש להפיץ לכל ידידיך, והם בתורם יפיצו אותה בקרב מכריהם.

קבלו על עצמכם את המטלה הזאת מרגע זה. אל תתנו למשימה הזאת לחכות.״

ואכן, לא היה לה צורך לחכות. בעוד שהרשויות, שנעקפו, נתנו יד חופשית לדבר, התמלאה ההוראה הזאת בהתלהבות. במקומות רבים חתמו על החרם, הספונטאני או הכפוי, על מוסדות יהודיים. מסיתים אסרו על המוסלמים אפילו להתקרב לבתי-מסחר, למירפאות ולבתי-מרקחת המנוהלים על ידי יהודים. אחד מן הסניגורים של הקולונל דלימי, העו״ד הידוע אלבר בן עטר, שהעתונות של ״איסתיקלאל״ הציקה לו, נאלץ להתפטר מלשכת עורכי הדין ברבאט, ולמצוא מיפלט קבע בפריס. עברו שמועות על מעצרים, בקזבלאנקה ובסאפי, של יהודים שהואשמו בכך ש״חגגו את ניצחון ישראל״. כמעשה תגמול, יהודים ״הוזמנו״ להפקיד סכומים נכבדים לטובת סיוע ל״קורבנות התוקפנות הישראלית״.

ב-3 ביולי 1967, האיגודים המקצועיים יצאו בתהלוכה לרחובות, נגד הציונות. העתון ״ל׳אוואן גארד״, פרסם רשימה של כל ה״ציונים״ שצריך לפטר בקרב המועסקים ברשות השריפית לפוספאטים, וברשות לסחר חוץ. רשימה זו כללה את… כל העובדים היהודים של שני המוסדות הללו!

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-העזיבות הגדולות האחרונות– 1967-1973

עמוד 112