אוצר המכתבים – בוסידאן
אלף תרכד
רבי יוסך משאש
תמוז תשכ׳׳ט, לרי׳׳ע חתוויל, למראכ״ש
מכתב כבודו הגיעני, בו בקש כבודו, להודיעו, מה היה במרוקו בשנת תק״ץ, כי צריך הרבה לידיעה זו.
תשובה, מה שזכורני שראיתי בזה, בס׳ יחס פאם כתב יד, ובכתבים אחרים, כי בשנת תק״ץ, היה המלך מולאי עבד ארחמאן בפאס, והיתה גרה בפאם אלבאלי (העתיק) משפחה ערבית גדולה המונה כמה וכמה אלפים נפשות נקראת בשם ״לודאיא״ גבורים, ואכזרים, ועשירים, והיה להם ראש מופלג בעושר, ולכל אשד היה פונה היו כלם פונים אחריו, והוא נשא ידו במלך להרגו ולמלוך אחריו, ומרגלי חרש הודיעו למלך, ובפתע פתאום תפשוהו עבדי המלך, ועשו בו שפטים וכל רכושו הרב והעצום ונשיו ופלגשיו ׳ושפחותיו הכל לוקח בית המלך, ואחר ירחים אחדים מרדו כל לודאייא במלך בפעם אחת והרגו מעבדי המלך רבים ונכבדים, והמלך נלחם בם בתוך העיר, וגברה יידם, והמלך ברח למכנאס, וכבדוהו כבוד עצום, ואסף חיל גדול ומצא בבית השר של מכנאם אשה עבריה תופרת בגדי נשיו, והיתה תמימה, ואמרה לנשי השר, שאם ירצה המלך להיות בטוח שינצח את אויביו, יבקש ברכה מהצדיק ר׳ דוד בוסידאן זצ״ל, שהיה עדיין חי במכנאס, ויגידו לשר, ויגד למלך, והמלך רצה בזה, ווהתחפש הוא והשר ובאו בלויית האשה בחצות לילה, לבית הצדיק, .ויברכהו הרב בהצלחה מרובה, ויתן לרב מתנה כיד המלך, ולא רצה לקחת בשום אופן, וברכת הרב נתקיימה. ונסע המלך עם חילו הגדול לפאם וצר על העיר ימים אחדים, והכה לודאייא ועוזריהם שוק על ירך, וגרש אותם מן העיר, ופזרם בבל כפרי מרוקו, והביא במקומם משפחות פלשתים אשר עזרוהו הנקראים בשם ״סראגא, ואולאד גאמאע״, וכל ימי המרד והמצור והמלחמה, היו רעים לישראל מאד, ונמשכו המהומות קרוב לשלש שנים, ושלום.
עבד נורא ואיום. אני היו״ם ס״ט
אלף תרכה
להנ״ל, נזמן הנ״ל
מכתב כבודו הגיעני, תודה רבה על אמריו כי נעמו, עוד בקשתני הרבה להודיעך מי הוא הצדיק ר׳ דוד בוסידאן זצ״ל, ומה רוצה לומד הבנוי בוסידאן.
תשובה, הצדיק הזה בא למכנאס בש׳ תק״מ – 1780 – עם בני קהלו קרוב לק״ן נפש, מכפר תימלילת במחוז מרכש, שנשלל ונחרב ע״י ברברים אכזרים, ועזרם בהונו ואונו, הרה״גא המפורסם כמוהר״ר רפאל בידדוגו זיע״א, וקבע ישיבה גדולה מבני קהלו, והיה מלמד אותם ומפרנסם עד אלול תקצ״ב שנתבקש בישיבה של מעלה, וזקני הדור מספרים עליו הרבה משקידתו בתודה דלא הוה פסיק גירסא מפומיה יומם ולילה, והיה חסיד קדוש, ובעל צדקה וחסד במדה נפרזת, ומספרים עליו פלאות בענין הברכה שהיתה שורה בכספו, שהיה לו כלי של בדיל ישן מונח על זיז היוצא מכותל ביתו מבפנים לעין כל, וכל מי שמתנדב דבר לישיבתו היה לוקח ומניח באותו כלי, ומאותו כלי היה מוציא כל הוצאות הישיבה ופרנסת התלמידים בריוח גדול, בלי שום חשבון לא נכנס ולא יוצא, והכלי תמיד מלא. ואין שום אדם אחד זולתו נוגע באותו כלי, פעם אחת בא אדם לגנבו, ותיבש ידו, והיתה מהומה בעיר, בי הגנב היה בן עשירים, וכאשר נתפרסם הדבר בבל העיר, אז הצדיק בקש עליו רחמים ונתרפא.
עוד פעמים הרבה היו שנות רעב שאין נמצא לחם בעיר, והוא בכל בקר כשהיה פותח ביהכ״נ להתפלל, היה מוצא שק של קמח, וממנו היתה פרנסתו ופרנסת תלמידיו. ועוד הרבה הרבה ספורים מספרים עליו בעניינים אלו, זיע״א. קבורתו וקבורת הרבה מבני משפחתו, ידועה לכל, בבית הקברות הישן במכנאס, ותמיד משתטחים עליה ומבקשים רחמים בזכותו, ורבים מעשה נסים מספרים הנשים, וכל מי שנענה עושה סעודה על יד קברו בערב ר״ח, בטי ומיני מזונות, וחלוק צדקה לעניים, וכן בביהכ״ג הידועה ונקראת על שמו, יש עששית דולקת תמיד יומם זלילה לעלוי נשמתו, וזרעו נהנים חרבה בזכותו עד היום מנדרים ונדבות שעושים לשמו.
וטעם הכנוי ״בוסידאן״ אומרים, שהראשון של המשפחה היה רגיל לנסוע לארץ הכושים השחורים, הנקראת בפי הכל במרוקו, בשם סודאן, אודות מסחרו, ולכן קראוהו בשם בוסידאן, דהיינו בן סודאן, ונשתבשה באורך הזמן מוא"ו סו, ליו"ד סי, כאשר יקרה תמיד, ושלום.
אני היו"ם ס"ט
המימונה מנהג עתיק – חג חדש-המימונה במכנאס
מתוך הספר " יהדות המגרב " לרפאל בן שמחון
המימונה
מנהג עתיק – חג חדש
חג חדש, אך עתיק התווסף למדינת ישראל בשנות רד60, והוא חג ״המימונה״, חג שהוכר אחר־כך, גם כיום בחירה מבין החגים הקיימים.
עם קום המדינה הגיע לארץ, נחשול אדיר של עולים חדשים וכל שבט הביא עימו את מנהגיו, אמונותיו והרגליו. אחת העדות הגדולות מבין העולים שהגיעו עם קום המדינה ואחריה, היא העדה הצפון־אפריקאית אשר הביאה עימה מטען רוחני רב־־ערך, אך לצערנו, מטען זה לא נוצל כראוי והמדינה על כל מוסדותיה, לא טיפלה כיאות במורשת שהביאה עימה עדה מפוארת זו. גם העולים החדשים ממרוקו שהגיעו אז, נתקלו בבעיות קליטה קשות וחמורות בשנות העלייה הראשונות, ולא התפנו למורשתם ולמנהגיהם. היו ביניהם אפילו שחשבו, שבתרבות המדינה המתחדשת, אין מקום למסורות העבר שנראו בעיניהם כפסולות.
הערת המחבר : ראיה שטחית ונאיבית זו, הייתה בה סכנה לא רק של שכיחת העבר, אלא גם התנכרות כלפי ייחודה וסיגולה של העדה ותרומתה למסורת ישראל
זה דורות שיהודי המגרב חוגגים את החג הזה בלי לדעת את הרקע ההסטורי שלו ורואים בו כחלק מחג הפסח עצמו עד כדי כך, שאם נשאל יהודי מרוקאי, מה זה מימונה?, הוא יסתכל עלינו בתימהון רב ולא ידע ליתן תשובה לכך, כי עבורו, חג ״המימונה״ הוא חלק בלתי־נפרד מחג הפסח עצמו וכאילו חג זה הוא נחלת הכלל של עם ישראל ונצטווה לחגוג אותו יחד עם חג שמיני של פסח כהשלמה לאותו חג.
אם כן, מהו אופיו הציבורי של חג המימונה?, מהן דרכי ביטוייו, משמעויותיו ומקורותיו? האם הוא עתיק יומין?
כבן יוצא ארץ זו, אנסה להתמקד בדרך שבה חגגו קהילות יהודי המגרב, את חג המימונה.
המימונה במכנאס
כיליד העיר מכנאס, אתאר את החג הזה כפי שהיה נחוג בעירי וכפי שחויתי אותו, אני עצמי. יש לציין שבדרך־כלל, כל קהילה חגגה את ערב המימונה, בסגנון משלה ובשינויים שונים, כמו הכנת השולחן ומה להניח עליו, אם זה דג־חי, או סתם־דג, לאכול חמץ או לא, להכין כוסכוס או מופליטה ועוד שינויים רבים.
מצהרי־יום שמיני של פסח, מתחילה שמחת המימונה ומיד לאחר הצהרים, יוצאים הנערים אל מחוץ לשכונה היהודית ה־מללאח, אוספים פרחים משדות הסביבה, עושים מהם זרים, בהם מקשטים את ראשיהם וחוזרים לשכונה בריקוד ובשירה הידועה:
א־לאלא מימונה! הו גבירה מימונה!
א־לאלא עזזונה! הו גבירה יקרה!
א־מבארכא מסעודה! הו ברוכה ומאושרת!
שיבולי חיטה
לפנות ערב, הערביות הכפריות מצטופפות כבר ליד הכניסה ל־מללאח כשבידיהן אלומות של שיבולי חיטה כדי למכור אותן ליהודים, כי אין יהודי שאינו מקשט את ביתו בירק, ואין ירק טוב יותר משיבולי חיטה.
שיבולי החיטה הונחו על השולחן או הוצמדו למשקוף החדר ליד המזוזה. תפילת ערבית
אף על־פי שתפילת ערבית של ליל המימונה, היא תפילת חול, היא נשאה אופי חגיגי ביותר ועם הרבה פיוטים. במכנאס תפילת ערבית נפתחה בפיוט מיוחד כעין תפילה למשיח שיבוא ויבשר את הגאולה. בלילה זה התפילה נפתחה במזמור ״השמים מספרים״ (תהל יט) ואחרי ״והוא רחום״, קהל המתפללים פצח בפיוט הבא ובלחן מיוחד:
דגל מחנה יהודה ירום! ותהיה המשרה על שכמו!
בבוא רוכב על עב קל במרום! ולפני שמש ינון שמו!
מזרח מערב, צפון ודרום! מפניו ירגזו ידמו!
אז ננתקה את מוסרותמו! זעם ועברה בה יהרה. . .
ויצא חוטר מגזע ישי,
ונצר משרשיו יפרה!
אחרי פיוט זה התחילה התפילה כולה מלווה בפיוטים ושירי חג. אחרי תפילת ערבית לפני ״עלינו לשבח׳/ נהגו לשיר את ״אין כאלהינו״ עם תרגום ערבי יהודי.
תרבחו ותסעדו
אם במשך היום, האנשים ברכו איש את רעהו בברכה המסורתית הידועה ״מועד טוב ומבורך״, בליל המימונה, מיד אחר תפילת ערבית, כל אחד בירך את שכנו בברכה החדשה ״תרבח ותסעד״ (תרויח ותצליח ליחיד) ואם זה לרבים, ״תרבחו ותסעדו״ (תרויחו ותצליחו).
בית־ הכנסת ע״ש ר׳ דאווד
במכנאס היה בית־כנסת מפורסם על־שם ר׳ דאווד (דוד) בוסידאן, קדוש ומלומד בנסים. הרב של בית־כנסת זה, היה אחד מצאצאי הצדיק, בשם ר׳ משה בוסידאן ז״ל. חכם זה היה מאוד נערץ ומכובד על־ידי חסידיו צאן מרעיתו, אשר כולם היו אנשי עמל, ברובם חקלאים ואנשים פשוטים ותמימים. בליל המימונה היו ידי הרב מלאות עבודה, כל צאן מרעיתו היה בא אל ביתו של הרב, ומשם הרב היה יוצא עימהם בשיירה ארוכה של חסידים אל בית־כנסת שעל שם סבו ר׳ דאווד. הרב היה נישא על כפיים או על כיסא והקהל אחריו, בשירה ובמחיאות כפיים. מתפללים תפילת ערבית חגיגית עם פיוטים, בסיום התפילה מחזירים את הרב ושוב בשירים ופיוטים, מורידים אותו מעל הכיסא וכשנכנסים לביתו, פוצחים כולם בשירה אדירה:
דעו כי ה׳ הוא האלהים! אין מלבדו,
גבוה מעל גבוה וגבוהים, גדול כבודו,
בסתר חכמה, בינה, חג׳׳ת נהי׳׳ם, גילה זיו הודו, זה אלי ואנוהו אהובהו וארוממנהו, באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו
הרב מגיע לביתו, שם חיכה לו כבר קהל עצום שהיה בא לקבל את ברכתו. בבית היו מוכנות כבר גיגיות ענקיות מלאות עלי חסה שטופים, לידם מונחת גיגית נוספת, מלאה מטבעות קטנים מנוקבים של ה״גרוש״, וקערה גדולה מלאה דבש.
הרב מתיישב ישיבה מזרחית על מזרן רחב כשעל ידו עומדים בניו הגדולים, וכל אחד מקהל חסידיו ניגש אליו, מרכין ראשו ומנשק את ידו. הרבי שם את כפות ידיו על ראש המתברך ומברך אותו ב׳יברבת כוהנים״. מיד אחריה, הוא נוטל את העלה של החסה השטופה היטב, טובל אותו בדבש או בחלב, כורך את העלה עם תמרה אחת ומושיטו למתברך. יש לציין שהמבוגרים לא זכו במטבע ה״גרוש״ מידי הרב.
הילדים שהצטופפו בין הקהל הרב, זכו גם הם בברכת החכם, בעלה החסה טבול בדבש, אך לא בתמרה, במקומה הם קיבלו מידי הרב מטבע קטן של ה״גרוש״.
האימהות נהגו להשחיל חוט בחור ה״גרוש״ וענדו את המטבע על צוואר ילדיהם כסגולה נגד עין־הרע וכל מרעין בישין.