הסלקציה – חיים מלכא


מעבר מסלקציה אישית לסלקציה משפחתית.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

מעבר מסלקציה אישית לסלקציה משפחתית.הסלקציה 2

תחילת שנת 1953 לא בישרה על הגברת העלייה ביחס לזו של שנת 1952 : שערי מזרח אירופה נשארו נעולים, עולים מארצות המערב לא רצו לעלות לארץ, ומצפון אפריקה לא רצו " להפקיר זקן " בן 36 או נכה לגורלו.

לכן הציע יצחק רפאל בהנהלת הסוכנות בפברואר  – אצ"מ S100/945, 1953פרוטוקול ישיבת הנס"י, 16 בפברואר 1953 –  ובמליאת הסוכנות במרץ  1953  – אצ"מ S100/946 , פרוטוקול ישיבת מליאת הנהס"י, 9 במרץ 1953 לעבור מסלקציה אישית – לסלקציה משפחתית. דהיינו : אם יש במשפחה בריאים ומפרנסים, וביניהם גם זקן, עיוור או בעל מום שהמשפחה תוכל לפרנסם – יש להעלות את כל המשפחה.

עוד תקף רפאל את משרד הבריאות על שהרחיב על דעת עצמו את סמכותו ופסל עולים גם מטעמים סוציאליים, כגון בגלל גיל מעל 35 שנים ; או שהרופא האמון החליט כי אף שהעולה בריא, לא יוכל להשתלב בחיי הארץ, משום שאיננו מסוגל לעבודה קשה. אכן שום עולה לא רשאי היה לעלות לארץ ללא חתימתו של הרופא האמון, ובמרוקו מונה לתפקיד זה ד"ר אליעזר מתן. זה עשה ככל יכולתו למנוע את עליית יהודי מרוקו. הרחבה בנושא זה תופיע בפרק רביעי " משרד הבריאות והסלקציה ".

גם ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, רטן כנגד משרד הבריאות על שהוא מתערב בעניינים לא לו :

" משרד הבריאות הורה לבצע בדיקות לכל משפחת נער המועמד לעלייה מסגרת עליית הנוער, גם אם המשפחה אינה מועמדת לעלייה, ואם יש בה חולה, הנער למרות היותו בריא, לא מאושר לעלייה…רופא האמון במרוקו פוסל צעירים בריאים לעלייה משום שבמשפחתם זקן או בעל מום, מחשש שבעתיד הם יצטרפו לבנם, ועל כן עליית הנוער עלולה להיפסק ממרוקו.

ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, תמך בהצעת רפאל לסלקציה משפחתית : " אל לנו לגרום לפירוד משפחות לעולם ועד. יש לזכור שיש בעיה של צעירים שילכו לצבא…הגענו לעלייה שהיא מחצית מהעלייה שהייתה בתקופת הספר הלבן, האם אנו רשאים לעשות הגבלות מלאכותיות ? ".

אבל גיורא יוספטל וד"ר שיבא התנגדו בתוקף להצעת רפאל.

הצעתו זו של רפאל – לעבור מסלקציה אישית לסלקציה משפחתית – הובאה לדיון ב " מוסד לתיאום ". בדיון זה מנה רפאל שתי סיבות לירידה בעלייה : האחת – הפסקת העלייה ממזרח אירופה ; והאחרת – הסלקציה בצפון אפריקה ופרס.

עוד ציין ששלמות המשפחה הצפון אפריקנית משמעותית בקרה היהודים שם, וכדבריהם : " או שמעלים את כולנו או שאף אחד אינו עולה ". עוד חזר רפאל ופירט את מעלליהם של אנשי משרד הבריאות, הנוטלים לעצמם סמכות לא להם ועוסקים ופוסלים עולים בגלל עניינים סוציאליים ; ולבסוף :

" אין מורים הלכה בפני רבו. יושב כאן שר החוץ ואין אני רוצה לדבר על עניינים פוליטיים. כפי שאני מכיר את המצב – ואני עוסק בזה שנים – יש תקנה פוליטית רצינית ליהדות מרוקו, ויהדות תוניסיה ויהדות פרס. אינני רוצה להזכיר את הסיבות. אצ"מ S 100/511 פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום ", 15 במרץ 1953

והסיבות ל " תקנה פוליטית " זו הרי ידועות…….

שוב הדגיש רפאל, כי הריבוי הטבעי בצפון אפריקה הדביק את קצב העלייה, אך מדינת ישראל לא תרמה לפתרון הבעיה היהודית בצפון אפריקה. על כן הוא מציע :

1 – להשאיר את הסלקציה הרפואית כפי שהיא, ובסמכות של משרד הבריאות.

2 – לשנות את הסלקציה הסוציאלית מאישית למשפחתית. דהיינו, אם יש במשפחה זקן או נכה והמשפחה יכולה לפרנס אותם – יעלו יחד עם המשפחה.

3 – לאשר את העלאתם של 5.000 – 6.000 יהודים מדרום תוניסיה, הנמצאים בין שני מיליון ערבים, ללא סלקציה ; והחולים במחלות מידבקות והמקרים הסוציאליים, שאין להם מפרנסים, לא יעלו ארצה – אלא יפוזרו בערי תוניסיה ויטופלו על ידי הקהילות היהודיות שם ובמימון הג'וינט.

שר החוץ משה שרת התנגד להצעת רפאל, משום שלא תאמה את האינטרס של שמירה על יחסי ישראל צרפת :

ישנו עוד גורם שעלינו לתת את הדעת והו השלטון הצרפתי שבדרך כלל מתנגד לעלייה, והוא טוען – השלטון הצרפתי – שעלייה מהירה תגביר את היצרים הלאומניים של תושבי הארץ ותכביד על השלטון.

משה קול התלונן על ד"ר שיבא ומשרד הבריאות. לטענתו, הם בודקים את כל משפחת המועמד לעליית הנוער ; ואם אחד מבני המשפחה חולה או נכה – אף שאינם מועמדים לעלייה – הם פוסלים את עליית הנער.

שר הפנים, י' רוקח התנגד להצעת רפאל וטען, שהמקרים הסוציאליים בארץ הם נטל כבד מנשוא. שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות, לוי אשכול, התנגד למעבר לסלקציה משפחתית והעלאת 5000 – 6000 יהודים מדרום תוניסיה ללא סלקציה, כהצעת רפאל, ואמר :

כולנו רוצים שיבואו יהודים בריאים, וכולנו מבינים שאנו כבולים בפסולת אדם, מפני שהארצות הללו מטאטאים את הרחובות ושולחים לנו בשורה הראשונה את הנחשלים הללו.

על מעורבות משרד הבריאות בסלקציה הסוציאלית שלא בסמכותו אמר ד"ר שיבא, המנהל הכללי של משרד הבריאות :

" משרד הבריאות נחשב לשוטר הגבול הקפדני ביותר, משום שאני יודע משני רופאים שם – בצפון אפריקה – שרק הנחשלים רוצים לעלות ואילו את הבריאים אין לנו שום נשק להעלותם.

אם יש מקרה סוציאלי – עלינו להקפיד בו כמו במקרה של בריאות, ובאשר לעליית הנוער – נתתי הוראה לרופא שאם ילד רוצה לעלות, צריכים לבדוק את כל המשפחה, כבר הסברתי, ששולחים בכוונה את הילד הקשה והבלתי מוצלח – אלי פילו – האיש שקרן וחולה נפש תרתי משמע.

" המוסד לתיאום , החליט לקבל רק חלק מהצעתו של מנהל מחלקת העלייה, וכך פסק :

" 1 משרד הבריאות יטפל בענייני בריאות.

2 – הסלקציה הסוציאלית תהא משפחתית. אם המשפחה כולה עולה, ושי בה איש שצריכים לפרנס אותו – דבר זה לא ישמש עיכוב לעליית המשפחה כולה, אלא האיש הנתמך עולה עם משפחתו.

3 – בבעיות דרום תוניסיה נכריע בעתיד.

כדי למנוע אי בהירות לגבי חלוקת האחריות בין משרד הבריאות למחלקת העלייה של הסוכנות, ועל מנת לפרט ולהבהיר את ההגדרות – מפרנסים, חולים, נדרשים וכו..- הפיצו מרד הבריאות ומחלקת העלייה ביוני 1953 מסמך משותף תחת הכותרת ; " עלייה מובחרת – הגדרות וכללים לביצוע "

חידוש העלייה מצפון אפריקה בשנת 1954.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

חידוש העלייה מצפון אפריקה בשנת 1954.הסלקציה 2

השפל בעלייה הגיע לשיאו בשנת 1953 : הנהלת הסוכנות תכננה עליית 60.000 יהודים – אך בפועל עלו 11326 בלבד. בשנה זו ירדו מהארץ 7095 יהודים. אם נקזז את הירידה מהעלייה, " התעצם " היישוב היהודי בארץ ב- 4231 יהודים בלבד.

תחילתה של שנת 1954 לא בישרה גידול בעלייה , וזאת מאותם טעמים ידועים, כפי שהסבירם ראש מחלקת העלייה. יצחק רפאל " שערי מזרח אירופה נשארו נעולים ; יהודי מערב אירופה ואמריקה אינם רוצים לעלות ; ועליית יהודי צפון אפריקה – המקור היחיד לעלייה – נבלמת בגלל הסלקציה.

במקביל הגיעו לממשלה ולהנהלת הסוכנות הדיווחים על החמרת מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו בחודש מאי 1954 נערך דיון ב " מוסד לתיאום " על חידוש העלייה מצפון אפריקה. ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, הציע להעלות 30.000 – 40.000 יהודים ממרוקו ומתוניסיה ובעיקר מכפרי הדרום ששם הסכנה מרובה.

על מנת להדגיש את ריחוקם, בדידותם וסכנתם של יהודי הכפרים סיפר על אותו מקרה, שבו נרצחו 12 משפחות יהודיות – אך הידיעות על כך הגיעו לארץ רק כעבור שלושה חודשים ! לכן הציע שרגאי להעלות ולחסל כפרים שלמים ללא סלקציה ובסיוע של הג'וינט. עוד הוסיף כי, אם תתקבל החלטה להעלותם היום, לא נוכל לבצע זאת לפני מחצית השנייה של 1955 בשל בעיות ארגון וקליטה.

ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, סיפר כי לפני חודשיים – מרץ 1954 – ביקר במרוקו ונוכח לדעת כי היהודים שם מרגישים שהמצב המדיני מתערער, ושדוחקים אותם מפרנסתם. כן אמר שיש לפתור את בעיית איחוד המשפחות : נערים מצפון אפריקה, שעלו בעליית הנוער וחלקם אף שירת בצבא, מדברים כל הזמן על עליית הוריהם, ויש לתת לכך פתרון.

לעניין איחוד המשפחות התייחס לוי אשכול, שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות : " אני רוצה להגיד באופן ברור וגלוי : איננו מעוניינים בהורים, אם זכינו משהילדים כאן ואפשר לדחוק את הבאת ההורים צריך לעשות זאת "

גיורא יוספטל, הגזבר, וראש מחלקת הקליטה, התנגד להחלטה על חידוש העלייה מצפון אפריקה. הוא ביקש ששרגאי, היוצא לצפון אפריקה, יכין " דין וחשבון " – ורק לאחר מכן יוחלט ; שכן אין אנו רוצים להכניס חולים לארץ.

ראש הממשלה ושר הביטחון, משה שרת, סיכם את הדיון :

יש לעשות מאמץ לחידוש העלייה מצפון אפריקה, אין לעשות זאת בחופזה ובקלות דעת, אלא לאחר הכנה רצינית. שרגאי יכין סקר סוציאלי ורפואי בסיורו שם, ואנו נמתין לתוצאות הסקר.

הנה כי כן, גם כשקיבל ראש הממשלה דיווח על רצח משפחות יהודיות – לא נחפז……….

בדיון ב " מוסד לתיאום " ביוני 1954 השתתף גם יעקב צור, שגריר ישראל בצרפת, ולדבריו : לגבי מרוקו אין מצב של צורך בהגירה המונית – אם כי יש לחץ גלוי של טרוריסטים כנגד היהודים. ראש המחלקה הכלכלית בסוכנות היהודי, מ' גרוסמן, טען כי שרגאי, הנמצא בצפון אפריקה, אישר לחסל שני כפרים בדרום תוניסיה ולהעלות משם את 200 היהודים ; וכי הנהלת הסוכנות אישרה לשרגאי לחסל עוד שישה כפרי בדרום תוניסיה והעלות את 400 היהודים מכפרים אלה.

אלא שכאן התערב ראש הממשלה, משה שרת, והחליט לא לאשר העלאת 400 היהודים הללו, בהדגישו שהחלטות הסוכנות הן המלצה בלבד ל " מוסד לתיאום ". עוד הוסיף שרת : איננו יכולים להתיר את הרצועה לגמרי. אנחנו  יכולים לרפות אותה. אנחנו לא יכולים להתירה. כי כל מקרה ומקרה זה אחר כך זוועה…………..הייתי עומד על כך להכניס הגבלה של משוגעים ומחלות כרוניות.

אני בעד זה לשים הצידה את חוקי הסלקציה במקרה זה. אף על פי כן למה להעלות אנשים אם יגוועו פה. מוכרחים קצת להתאכזר בעניין זה. מדינת ישראל אינה מוסד צדקה, זה מפעל של בניין. 

במליאת הסוכנות היהודית נערך ביולי 1954 דיון בנושא " הדין וחשבון " של ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, שחזר מסיורו מצפון אפריקה. שרגאי הציע להעלות מצפון אפריקה בשנת תשט"ו – מאוקטובר 1954 עד ספטמבר 1955 – 22.000 עולים לפי כללי הסלקציה ; 25.000 יהודים מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה ללא סלקציה, אך בסייגים  הבאים.

1 – אין להעלות משפחות שלמות חולות, שאין בהן אף מפרנס.

2 – אין להעלות חולי רוח וחולי שחפת פתוחה, אם אין מובטח להם מקום בארץ. חולים אלה יועברו לערים במרוקו ותוניסיה ויטופלו ויומומנו על ידי הקהילות היהודיות והג'וינט.

עוד סיפר שרגאי, שנפגש עם אנשי השלטון הצרפתי במרוקו, ואלה אמרו לו שעומדת להתחיל סערה, והיא תפגע בראש וראשונה ביהודים, משום שהם לויאליים לשלטון הצרפתי, ומשום שהם נושאי התרבות והמסחר הצרפתיים. לגבי היהודים יושבי הערים, כל זמן שהצרפתים יישארו בצפון אפריקה, לא צפויה להם סכנה ; אך על הכפרים מאיימת סכנת השמדה. עוד הוסיפו הצרפתים : " או שתעבירו את יהודי הכפרים לערים או שתעלו אותם לארץ ישראל ואנו הצרפתים נעזור לכם, אך כל זה חייב להתבצע ללא פרסום ".

גם השלטון הצרפתי, לדברי שרגאי, צפה אפוא סכנת השמדה ליהודי הכפרים בדרום מרוקו, ואך היו מוכנים לסייע לסכל סכנה זו – אך מסתבר שמדינת ישראל לא הייתה מוכנה לכך !………יושב ראש הנהלת הסוכנות בניו יורק, נחום גולדמן, אמר, כי הוא רואה את המשטר הצרפתי בצפון אפריקה כמחוסל, וכי לדעתו צפויה סכנה ליהודי מרוקו – אך לא ניתן להרים קול צעקה, משום שהצרפתים יכעסו. על כן הציע גולדמן להתייעץ עם ראש הממשלה – משה שרת.

יושב ראש ההנהלה הירושלמית, ברל לוקר, תמך בדעתו של גולדמן. גיורא יוספטל הציע להקים " חוליות מיון " ולשולחן למרוקו ותוניסיה, על מנת שיכוונו את העלייה מהאוניה להתיישבות. כן הציע לפנות ליהדות אמריקה שתתרום כסף לעלייה זו : ומאחר שליהדות אמריקה אין יחס חם ליהודי צפון אפריקה כמו יחסם ליהודי מזרח אירופה, הציע יוספטל שפעילים מצפון אפריקה ייפגשו באמריקה עם פעילים ציונים, ויסבירו להם את חומרת המצב.

ראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן, הגיב על הצעת יוספטל :  " איך אפשר לפנות ליהודי אמריקה ולבקש מגבית, והרי יהודי אמריקה יגידו על מה הצעקה ? אתם צריכים להעלות 3.000 יהודים בחודש, והרי יש לכם תקציב של 111 מיליון לירות. מדוע אתם צריכים אותנו ?

ומשה קול אמר : נעשה עוול גדול ליהדות מרוקו וצפון אפריקה הפצנו מסביב ליהדות זו אגדות, היא יהדות של סכינאים וכדומה. אלה שביקרו במקום יודעים שסוג זה הוא מיעוט שאינו ניכר ביהדות זו. היהדות ברובה הגדול היא יהדות חיובית שיכולה להביא ברכה, ועלינו לתקן את העוול הזה על ידי פרסום השיגי יהדות זו במושבים, קיבוצים ובמוסדות, ולהראות שיהדות זו נקלטה באופן קונסטרוקטיבי.

לבסוף החליטה מליאת הסוכנות להקים " חוליות מיון " ולהביא את הצעת שרגאי לדיון ב " מוסד לתיאום ". כן החליטה שלמפרנס יהיו עד חמישה מנלווים ; ואם למשפחה יש יותר מארבעה ילדים, יעלו הילדים " העודפים " דרך עליית הנוער.  הצעת שרגאי להקלות בסלקציה לכפרי מרוקו ודרום תוניסיה נתמכו על ידי יהודה ברגינסקי ומשה קול ; התנגדו לה שני יושבי הראש, נחום גולדמן וברל לוקר, וגיורא יוספטל.

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

ב-26 ביולי 1954 נערך דיון ב " מוסד לתיאום " בהצעת ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, לחידוש העלייה מצפון אפריקה. שרגאי תיאר את סיורו בצפון אפריקה :

המצב הביטחוני בכפרים חמור מאוד, וזאת אף לדעת הצרפתים שאמרו לי – מבחינה אגואיסטית צרפהסלקציה 2תית היינו צריכים לומר לכם תשאירו את היהודים במקום. זה אלמנט לויאלי וקונסטרוקטיבי, אבל יש לנו גם גישה אנושית וחיובית למדינת ישראל, תוציאו את היהודים מהכפרים ואנו נעזור לכם בכך.

על כן מציע שרגאי, שבשנת תשט"ו – אוקטובר 1954 – ספטמבר 1955 – יעלו מצפון אפריקה 22.000 יהודים – 15.000 ממרוקו ו-7.000 מתוניסיה, לפי כל כללי הסלקציה, ועוד 25.3000 מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה – כ-14.000 מתוניסיה ו-11.000 ממרוקו ללא סלקציה, תוך חיסול קהילות יהודיות בכפרים, ובסייגים הבאים : משפחות שלמות חולות לא יעלו, אף לא חולי רוח ושחפנים, אלא ישוקמו על ידי הג'וינט והקהילות היהודיות בערים. עוד הוסיף שרגאי :

פנו אלי למעלה מ-20 הורים שבניהם נפלו במלחמת השחרור, ועמדו על זכותם לעלות ארצה, לא היה לי כוח מוסרי ופיסי לעמוד נגד הורים אלה. אך לא נתתי שום הוראה בעניין. פנו אלי גם הורים שילדיהם עלו במסגרת עליית הנוער, וטענו שהבטיחו להם שיעלו גם אותם בעקבות בניהם, והם ממתינים למימוש ההבטחה. וישנה עוד קבוצת הורים שלישית, שבניהם משרתים בצה"ל ועומדים על זכותם לעלות ארצה והלחץ מגיע גם מצד הבנים החיילים הטוענים – כלום אתם מענישים אותנו על שאנו ממלאים את חובתינו ? האם בשל כך אתם מונעים את עליית הורינו ?

בדיון בהצעת שרגאי התנגד הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, לכל הקלה בסלקציה – אף לכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה. הוא אף הציע להוסיף סייג סוציאלי – שמכפרים אלה יועלו רק המסוגלים ללכת להתיישבות. הערה אישית שלי – מעוניין רק בשואבי מים וחוטבי עצים, לו היה מדובר בהעלאת יהדות מזרח אירופה, הדבר היה נראה אחרת, ועוד מעיזים לקרוא על שמו רחובות ושכונות. עד כאן.

גם שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול, התנגד להצעת שרגאי, והציע לעשות זאת בשלבים : שלב ראשון – לתכנן עליית 10.000 ולראות איך ייקלטו בהתיישבות, ואחר כך לדון על שלב נוסף.

גם שר הפנים, י' רוקח, התנגד לכל הקלה בסלקציה : " כולנו בעד עלייה מקסימאלית של יהודים, הארץ זקוקה ליהודים אבל במקרה זה עלינו להתאכזר ולהעלות רק יהודים בריאים.

כך גם מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר בטיש : " האם רק משום שיש בן המשרת בצה"ל עלינו לקבל חולים ומקרים סוציאלים ? " ועל כך השיבה שרת העבודה, גולדה מאיר : " האם עלינו להחזיר נער שהשקענו בו כסף ועמל בעליית הנוער ואחר כך בצבא ולהחזירו לערבים שיהרגו אותו ?

היא אכן תמכה בהקלות בסלקציה והוסיפה : " אם מדובר כאן על עליית 22.000 איש לפי חוקי הסלקציה, הרי לולא היו בתוניסיה או במרוקו יכלו לעלות ללא כל הגבלה ". עוד התלוננה על היחס השווה לילדים וזקנים :

אני מוכנה לומר בכל האכזריות, אם נניח ישנו יהודי זקן ועיוור וצריך להפקיר אותו, אבל על ידו ישנו ילד בגיל שבע או שמונה או שלוש עשרה, בריא, או שיש לו מחלה שאפשר לרפא אותו, מדוע נפקיר גם אותו ? יהודי זקן ועיוור אין לו תקווה, אבל אינני יכולה להגיד שהילד או הנער על ידו גם כן יופקר בגלל זה. צריך להציג לגוף העליון של התנועה הציונית את שאלת המאמץ הכספי נול הפקרת ילדים, כי בזמן פרעות בוודאי לא נוכל לדבר על כך.

גולדה מאיר אף התנגדה להכללה הגורפת של חמישה "נלווים למפרנס " וטענה, כי בהגדרה זו יש להפריד בין ילדים לבין נלווים אחרים, כגון סבא, סבתא, אל או אחות ; " הרי לא יעלה על הדעת שנעניש משפחה שלה 7-8 ילדים !, אך גיורא יוספטל שישב בראש הדיון – לאחר שראש הממשלה, משה שרת, נאלץ לצאת ממנו, התנגד להצעה.

בדיון זה התקבלה גם ההחלטה, שאלמנה המתאימה לעלייה לפי כללי הסלקציה – תאושר עלייתה, אם יש לה ילדים מגיל 11 ומעלה, ולאחר שהבטיחו את קליטת הילדים בעליית הנוער.

על כך כעסה השרה גולדה מאיר ושאלה : " אלמנה שיש לה ילדים 6 – 7 , נשאיר אותה שם ?

ויוספטל ענה לה : " עד כה זה היה כך, היא אינה נחשבת למפרנס ".

גולדה מאיר לא וויתרה : אם ישנה אלמנה עם ילדים גם מתחת לגיל 11, יש להציל אותם, שיתחנכו בארץ ולא בזוהמה שם, אם לא נעלה את הילדים עכשיו כשהם בריאים, נצטרך להעלותם בעוד מספר שנים כשהם חולים. מוטב שיהיו כאן מאשר שם, אני זוכרת את המלחמה שהייתה לנו עם המנדט הבריטי בקשר להעלאת ילדים, לא אתן ידי לסעיף הזה. גורל הילדים בארץ יהיה טוב יותר מאשר במרוקו ובתוניס – תוניסיה – ישראל צריכה לעשות מאמץ. לשם כך הוקמה המדינה

הסלקציה בשנים 1952-1954- חיים מלכא

הסלקציה

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסיבה לחילוקי דעו אלה במיון האלמנה וילדיה הקטנים נבעה מכך, שעליית הנוער אינה מעלה ילדים שגילם פחות מ-11 ; ומאחר שאלמנה, שלה ילדים קטנים, איננה נחשבת למפרנסת, הרי תהיה לעול על המדינה….אגב, בשנת 1952 עלו מרומניה – ללא כל סלקציה – 312 גברים ונשים, ומתוכם 445 אלמנות המהוות 12% מכלל העלייה מרומניה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

דעותיהם של השרה גולדה מאיר וראש מחלקת העלייה, שרגאי, נותרו במיעוט, ו " המוסד לתיאום " החליט כדלקמן :

ה " מוסד לתיאום " מאשר תוכנית הצלה ל-5.000 – 3.000 ממרוקו ו-2.000 מתוניסיה – לשנת תשט"ו, וזאת בנוסף לעלייה לפי חוקי הסלקציה הקיימת, ובסייגים הבאים :

1 – אין להעלות משפחות שלמות חולות, שאין בהן מפרנס אחד.

     1 – אין להעלות חולי רוח שחפת פתוחה במשפחה בריאה, אם אין מובטח להם מקום בארץ.

         2 – אין להעלות משפחות אשר לדעת חוליות המיון אינן מתאימות או אינן מסכימות להתיישבות חקלאית או לעבודה מאזורי פיתוח.

2 – המוסד לתיאום מחליט שעלייה חדשה זו יש לכוונה ברובה הגדול להתיישבות ולאזורי הפיתוח בארץ, לשם כך יש לכוון את קצב העלייה לפי תוכנית הקליטה.

3 – מחלקת העלייה תוסיף לעבוד תוך שיתוף פעולה הדוק עם משרד הבריאות של ממשלת ישראל.

4 – המוסד לתיאום מאשר ההצעה להעביר ריפוי בארץ משפחות חולות גרענת וגזזת שמפרנסיהן בריאים. משפחות שמפרנסיהן חולים, יש לרפא במחנה העלייה בקזבלנקה. המשפחות של כפרי דרום תוניסיה יקבלו רפויין בארץ.

5 – המוסד לתיאום מחליט על העלאת הורים שבניהם נפלו במלחמת השחרור בארץ.

6 – תוקם ועדת לבדיקת בקשותיהם של הורים אשר בניהם בארץ והובטח להם שגם הם יעלו מאוחר יותר, וזה מותנה במצב בריאותם של ההורים ובאפשרות הילדים לפרנסם.

7 – אלמנה המתאימה לעלייה לפי כללי הסלקציה, תאושר עלייתה ם יש לה מגיל 11 ומעלה, ובתנאי שקליטת הילדים מובטחת דרך עליית הנוער.

8 – מספר הנלווים למפרנס אחד במשפחה אינו יכול לעלות על חמישה

9 – משפחה שיש בה מפרנס אחד ובין הנלווים יש נכה יועבר התיק לדיון לוועדה מיוחדת.

מהחלטות אלה ניתן לעמוד על מעמדם המיוחד של יוספטל ואשכול, שהיו לכל אורך הדרך התומכים הנלהבים בסלקציה מצפון אפריקה, וכל הצעותיהם בדיון זה, הפכו להחלטות. כך הצעת אשכול להעלות בשלבים : רק לאחר שיתברר שהשלב הראשון יצליח – יעברו לשלב שני – סעיף א' 5000 לשנת תשט"ו.

יוספטל הציע להוסיף סייג לסלקציה, ולפיו גם משפחות בריאות לא תאושרנה לעלייה, אם אינן מתאימות או אינן מסכימות ללכת להתיישבות – סעיף א -3 .

לעומת זאת לא התקבלו הצעות השרה גולדה מאיר להקלה באלמנות וילדים, אף לא הצעת שרגאי ל " העלאת הצלה " של 25.000 ללא סלקציה אלא בסייגים, ואושרו רק 5.000.

בדיון ב " מוסד לתיאום " בספטמבר 1954 רטן שרגאי על המכסות הנמוכות לעלייה מצפון אפריקה : 12.000 איש אושרו לעלייה משם לאחר סלקציה ; הם מחסלים את רכושם או שחיסלו אותו ; אין בשבילם מקום במחנות ואין אנו מסוגלים להעלותם ;  

" למה לנו לדבר על הקלת הסלקציה כשאיננו מעלים את הבריאים ". בכך השיב לטוענים, שהשפל בעלייה בא בגלל אי רצונם של יהודי צפון אפריקה לעלות, או מפני שאין מועמדים הראויים לעלייה.

על הקלות בכללי הסלקציה אמר בדיון ראש הממשלה, משה שרת :

בשאלת הברירה – הייתי ממשיך להקפיד בכל חומר הדין ובכל האכזריות. אכזריות זו היא צורה של רחמים, מפני שאין להשוות מצבו של איש שרע לו, שהוא מוכה גורל, שהוא חולה או זקן, שהוא תשוש ומחוסר פרנסה, אבל נמצא במקומו.  גורלו של אדם כשעוקרים אותו ממקומו ואחר כך משאירים אותו ללא טיפול, מר ביותר. הארץ מלאת אנשים כאלה. הערה שלי – אלי פילו – אכן טיעון מלא גזענות לראש ממשלה גזען ברמ"ח איבריו. עד כאן הערתי.

מעניין ; ראש הממשלה טוען שהסלקציה בעצם עושה חסד עם החולים והזקנים בצפון אפריקה ! אם כן, מדוע הוא " עושה חסד " עם החולים והזקנים ממזרח אירופה וממערבה ? מדוע " להפלותם " – ובעיקר כאשר מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו הולך ומחמיר !

הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה 1948-1956-חיים מלכא

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

חוליות המיון. הסלקציה
עם תחילת הדיונים על חידוש העלייה מצפון אפריקה החליטו לוי אשכול, שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, וגיורא יוספטל, הגזבר וראש מחלקת הקליטה, שמעתה לא יועברו העולים מן האונייה אל למחנה, " שער העלייה " ומשם ליעדיהם הסופיים, אלא מן האונייה – ישירות להתיישבות.
בדיון מליאת הסוכנות הציע אפוא יוספטל שיוקמו " חוליות מיון ", הן יישלחו למרוקו ותוניסיה, וכבר שם, לפני היציאה לארץ, יבצעו ציון והתאמה להתיישבות ולעבודה חקלאית. ואכן ב-14 ליולי 1954 קיבלה מליאת הסוכנות את הצעתו :
כדי להבטיח קליטה מסודרת וקליטה פרודוקטיבית של עולים, תקים הסוכנות היהודית במרוקו ובתוניסיה חוליות מיון המורכבות מב"כ מחלקה העלייה, הקליטה וההתיישבות. מתפקידי חוליות אלה יהיה לקבוע את קצב העלייה, למיין את העולים לפי מקומות העלייה בארץ ולהבטיח את אפשרות העברה של רוב המשפחות הללו להתיישבות ולאזורי פיתוח.
ב-26 ביולי 1954 אישר " המוסד לתיאום " את החלטתה ואף הגדיל את סמכויות חוליות המיון : אין להעלות משפחות, אשר לדעת חוליות המיון אינן מסכימות ללכת להתיישבות חקלאית או לעבודה באזורי פיתוח, כך הורה " המוסד לתיאום " לצרף את נציגי משרד הבריאות לחוליות המיון.
על תפקיד חוליות המיון הסביר יהודה ברגינסקי לחברי הנהלת הסוכנות בדצמבר 1954 : " אסביר בקיצור נמרץ כיצד עניינים אלה מתנהלים, תפקיד נציגי מחלקת העלייה בצוות הוא רק לבדוק אם האנשים מתאימים לכללי הסלקציה, שלא יסתננו לארץ מקרים סוציאליים ;
ולגבי אנשי הקליטה וההתיישבות בחוליות המיון ; תפקידם להתאים את המועמדים לעלייה להתיישבות באזורי פיתוח בארץ, ורק העולים העומדים בקריטריונים של חוליות המיון, יועברו לשלב הבא של בדיקה רפואית.
העולים חותמים במרוקו ובתוניסיה על התחייבות ללכת להתיישבות, גם אם אינם תושבי הכפרים. הסוכנות היהודית " הכשירה " בארץ מועמדים, ובתוכם עובדים סוציאליים, ולקראת סוף 1954 נשלחו למרוקו ולתוניסיה. למותר לציין, כי כל חברי המיון היו יוצאי אירופה.
למרוקו נשלחו חיים טולצ'ינסקי, יהודית קסטלן וזליג נחומי, ואליהם הצטרף נציג מחלקת העלייה ממרוקו ; ולתוניסיה נשלחו חנן פרץ, מנחם וילנר, אריה פויארשטיין ומשה רבר.
יהודה ברגינסקי, שלימים הכה על חטא על תמיכתו בסלקציה, פרסם בשנת 1978 את ספרו " גולה במצוקתה " על חוליות המיון סיפר, כי ביצעו מיון סוציאלי תוך מראות קורעי לב של הפרדת משפחות. " מופתע אני איך השליחים לא מעלו בתפקידם ומדוע הסכימו לעשות עבודה זו ? " כתב : והוסיף על רשמיו עת יצא לאחר הכפרים במרוקו עם חוליות המיון :
" יצאתי לטייל בכפר, והנה ראיתי עשרות אנשים ונשים יושבים במעגל ומשוחחים בלחש, כאשר על האדמה המאובקת שכבה אישה מבוגרת עטפה בגדים רחבים, והיא מתייפחת חרש, פולטת מלים בודדות בתוך בכיה העצור. מידי פעם אימצה את ידיה אל גופה וברוב צער גילגלה עצמה באבק. סברתי לתומי שהיא חולה. אולם הוסבר לי שהיא מתגוררת עם משפחת ביתה הנשואה. הבעל מבוגר ומספר בני המשפחה גדול מן המותר לפי תקנות העלייה, והיא איננה נכללת ברשימה.
חשבתי, מה אנו עושים ? מה יהא על אישה זקנה בודדה זו, שתאלץ לחפש לה קורת גג ופת לחם. הרי זה ממש רצח ! ומה תחשוב המשפחה על צוות המיון, על ישראל ועל העם היהודי, שהביאו לנטישת האם ? ומה יחשבו עלינו, האשכנזים, הבאים להכניס סדרים ולתקין תקנות " .
בתחילת 1955 פורסם מאמר בעיתון " המבשר ", היוצר בדרום תוניסיה, וכותרתו " הצלה או מיון ? " וכך נכתב על עבודת חוליות המיון :
זה היה במקרה ביום סגריר, בו נודע לנו על בואם של ארבעה ישראלים שהגיעו באווירון הענק ממרסיי לתוניס….יושבים להם סביב שולחן אחד ארבעה במספר….כבר ניתנה הוראה לא לאשר סופית אף עולה מבלי שיעבור דרכנו…
משפחה שגמרה את כל הפורמאליות, עברה כל מדורי גיהינום ומחכה לרגע האחרון, בו תקבל את ההוראה להפליג ולעזוב את המקום. במקום זה מתבקשת לעבור את " צוותי המיון ". מבלי שידע מה צפוי לו, נכנס ראש המשפחה, מנהל חשבונות במקצועו, אחריו אשתו ובנו המבוגר בגיל 16 שגמר תיכון, ויתר הילדים – 8 במספר, עוברים כבני מדון אצל צוותי המיון. אחרי כל המשאלות ( שאלות ) לראש המשפחה ולאשתו אם היא יודעת לחלוב פרה, ואם ידעה פעם לחרוש וכו….וכו….., ואחרי כל הרישומים בא פסק הדין : לפי חוק שבידינו מפרנס אחד לחמש נפשות ולא לשמונה. אתה לא תוכל לעלות. תגובותיו של ראש המשפחה ואשתו אין בהם לשכנע את הצוות. סקנדל במשרד. מיד נקרא המשרת ומוציא בכוח את הסקנדליסטים.
גנזך 710/53, העיתון המבשר, נשלח משרגאי לראש הממשלה ב-1 לפברואר 1955.
למעשה היו חוליות מיון אלה במרוקו ובתוניסיה האמצעי להשגת שתי מטרות :
1 – העמקת הסלקציה תוך הבטחת אי הסתננות של מקרים סוציאליים
2 – מיון העולים במרוקו ובתוניסיה להתיישבות, כלומר מהאונייה – למושב, וכך להבטיח את פיזור האוכלוסייה בארץ, על פי תפיסתם של לוי אשכול וגיורא יוספטל.

גירוש ילדים מישראל למרוקו-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

גירוש ילדים מישראל למרוקוהסלקציה במרוקו

פרשה זו היא מן העגומות והאפלות בהתנהגות הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה ממרוקו: מדינה, אשר קיבלה את ״חוק השבות״, גירשה ילדים יהודים ללא שום הליך משפטי למדינות ערביות עוינות. לאחר הגירוש ״מחלקת הנוער של הסוכנות נתמנתה לחקור את עצמה״, ומן הדין־וחשבוך עולים הפרטים הבאים: – גנזך, 5558/9/ג, מסמך15003, דין וחשבון גירוש 6 ילדים למרוקו, מרץ 1953.   נספח ב' יובא בהמשך.

שישה ילדים ילידי קזבלנקה, בני 15-13, עלו ארצה בדצמבר 1952 במסגרת עליית הנוער: ארמנד דיין בן 13, ארמנד כהן בן 15, חיים עזרזר בן 14, סלומון רביבו בן 13, אלברט אמר בן 13, ויעקב סבה בן 13. כל ששת הילדים יחד הואשמו בכעשרה מעשי כייסות וגניבות (אין פירוט על הגניבות של הילדים, אך בין היתר מצוין שגנבו סיגריות וסדינים). כן הואשמו הילדים על־ידי מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית בבריחות ממוסדות מחלקת הנוער. בגלל כל אלה הוחזרו ששת הילדים למרוקו בפברואר 1953. וכך נכתב בדין־וחשבון:

כל הגורמים היו בדיעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה אל המנהל החינוכי של המחלקה [לעליית הנוער] שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם. לאחר בירורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות של סידור בשבילם, במצבם המיוחד … הוחלט על החזרתם. בדין־וחשבון לא מפורט מי היו הגורמים שהיו בדעה שיש להחזירם, ומי החליט להחזירם. ״הוחלט על החזרתם״ ־ נכתב סתמית.

מהדין־וחשבון עולה, כי ״החניכים לא הוחזרו נגד רצונם. נמסרה להם הודעה על כך לפני זה, והם לא סרבו כלל״.

בדיון ב״מוסד לתיאום״ בנושא גירוש הילדים, שנערך ב־15 במרץ 1953, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, כי ששת הילדים הוחזרו בהסכמתם ובהסכמת הוריהם; לא היה כל גירוש בכפייה, והיתה חליפת מכתבים עם ההורים; בדרך־כלל 5% מבין הנוער המגיע ממרוקו מופרעים מבחינה נפשית; במשך חמישה שבועות נאספו במשטרת חיפה שישים תיקים; לא ידענו מה לעשות, לא ניתן היה לרפא אותם מגזזת וגרענת, כי הם לא רצו להיכנס למסגרת, וכל אחד אמר; כתבו להורים שייקחו אותם בחזרה. כתבנו להורים, וכשהגיעה מהם תשובה, שלחנו אותם עם מדריך למרוקו.אצ"מ S100/512, פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום " 15 במרץ 1953

משה קול מצדיק, כמובן, את גירוש הילדים, אך מסלף את העובדות. הוא מציין שבמשך חמישה שבועות נפתחו שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה ־ בעוד הדין־וחשבון מציין רק כעשרה תיקים. גם חליפת המכתבים עם הורי הילדים לא הוצגה בדין־וחשבון; אפילו אם היתד, חליפת מכתבים עם ההורים, ונאמר להם שהם מוחזרים למרוקו ־ האם יכלו להגיב; ״לא, אל תשלחו אותם. אנחנו לא מוכנים לקבלם״? היש הורה שאינו מוכן לקבל את בנו חזרה? בדיון ב״מוסד לתיאום״ אמר ק־גוריון למשה קול;

כתבתי לך, שאם יתברר שלפי החוק דבר זה אסור – לא ניתן לעשותו.

הבעיה העיקרית היא: למה מביאים ילדים כאלה, זה אסון וחרפה. קשה לתפוס את הדבר למה אין בוררים בחורים אלה לפני עלותם?״ הנה כי כן, לבן־גוריון עדיין לא ברור, שגירוש שישה ילדים מארץ יהודית למדינה ערבית, ללא שום הליך משפטי ־ אינו חוקי. לאיזה בירור חוקי המתין בךגוריון ? והרי הוא לא מינה ועדה כלשהי שתבדוק את גירוש הילדים! אך הוא מצא לנכון לנזוף במשה קול על שאין בוררים מספיק את עליית הנערים ממרוקו. ברור היה לבן־גוריון שגירוש הילדים אינו חוקי, וכבר באותו יום, 15 במרץ 1953, כתב מכתב ״בקשה״ לחברי ההנהלה הציונית:

יש הסכם, כידוע לכם, שחלק גדול של העלייה יתנהל על־ידי ההנהלה הציונית בתנאים מסויימים שלא אעמוד עליהם עכשיו. אבל עלי להעיר שגירוש יהודים, ולו ילדים, מתנגד לחוקי הארץ ובשום אופן אינו בסמכות ההנהלה, ועלי לבקש [ההדגשה שלי] מכם בכל הכבוד, שלא ייעשה להבא דבר כזה בלי ידיעה ובלי הסכמה מוקדמת מצד הממשלה, וברור שהסכמה זו לא תינתן, אם יימצא שהדבר מתנגד לחוקי ישראל״. גנזך, 5558/9/ג, מכתב ראש הממשלה לחברי ההנהלה הציונית,  15 במרץ 1953

 גם דבורה הכהן, שבספרה עולים בסערה מצדיקה את הסלקציה, מתייחסת לגירוש ששת הילדים, אך לא קראה את ״הדין־וחשבוך של מחלקת הנוער על גירוש הילדים – כך, לפחות, עולה מ״המראה מקום״ בספרה. היא מסתמכת על דברי משה קול בלבד בדיון ב״מוסד לתיאום״, ואף הגדילה לעשות בקובעה ״עובדה״ ־ כאילו היו ילדים אלה היו חולי־נפש:

" שישה חניכים של עליית הנוער, שהתגלו כחולי נפש, היו מוקד סערה שהתלקחה בסוכנות: משפחותיהם והוריהם של הנערים נשארו במרוקו, ואותם שלחו ארצה, ומחלקת עליית הנוער, בצעד יוצא דופן, החליטה להחזיר נערים אלה לבתיהם ".

הערת המחבר : הכהן, עולים בסערה, עמוד 311. כן מציינת כהן, שתוך חמישה שבועות היו לילדים שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה. היא הסתמכה רק דיווחו של משה קול – בעוד מקריאת ה " דין וחשבון " ניתן להגיע למסקנה, שמדובר בכעשרה תיקים בלבד, וכל עניינם כייסות .

מובן שבשום מקום ב״דיךוחשבון״, אף לא בדיון ב״מוסד לתיאום״, לא נקבע שילדים אלה היו חולי־נפש. הקריאה להקמת ועדת חקירה בעניין גירוש הילדים לא נענתה, וכך פורסם ביום 19 במרץ 1953 ״גילוי דעת״ מטעם ועדה של עולי מרוקו, ובו נכתב:

" נשארנו מוכי תמהון והשתוממות, ששה נערים ניצחו מדינה שלמה ומוסדותיה. שישה מרוקנים בני 13-12 ניצחו [את] מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב … נשאלת השאלה: מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות. כלומר, לטמיון ולאבדון … האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים והפסיכופאטיים שעלו מארצות שונות מאז קום המדינה? … האם שר החינוך והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו? אנו תובעים שתוקם מיד ועדת חקירה ציבוריות שתחקור ב״ענין החזרת הנערים״ ותוציא מסקנותיה לאור. גנזך ג/5558/9, מסמך 15086, גילוי דעת – גירוש הילדים, במרץ 1953 – נספח ג' שיובא בהמשך….

למעשה עלה נושא הסתננות גנבים וזונות בקרב העולים לדיון בהנהלת הסוכנות כבר בנובמבר 1951. חבר הנהלת הסוכנות, ד"ר ניר, אמר אז:

אין אנו יכולים לגרש גנב יהודי מן הארץ, אבל הרשות בידנו שלא להכניס אותו. כל גנב יהודי בארץ, יש לו הזכות לשבת בבית־הסוהר במולדתו״. אצ"מ S100/937, פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 5 בנובמבר 1951

להחזרת ששת הנערים לא התנגד איש מקרב השרים וחברי הנהלת הסוכנות – אף שלכולם היה ברור, שהדבר נוגד את ״חוק השבות״ ואת מערכת המשפט בארץ.

דו״ח על הילדים שהוחזרו למרוקו

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

דו״ח על הילדים שהוחזרו למרוקוהסלקציה

  1. 1. דיין ארמנד. בן 13. יליד קזבלנקה. האם בת 40 בקזבלנקה. במרוקו אח בן 18 ; אחות בת 20; אח בן 14; אח בן 7.

בשאלון שהגיע ממרוקו כתוב: "היה כמה פעמים בבית הסוהר בגלל כמה מעשים. זקוק לטפול", הגיע חולה גזזת וגרענת מדבקת באניה "נגבה" ביום הי 4.12.52 והוכנס לשער העליה

2 כהן אדמגד. בן 15. יליד קזבלנקה. האב בן 55 האם בת 50. שניהם בקזבלנקה. להם עוד 6 ילדים כולם במרוקו מגיל 6 ומעלה. בשאלון שהגיע ממרוקו כתוב: ״ילד קשה, היה בבית הסוהר". הגיע חולה גזזת וגדענת מדבקת באניה ״נגבה" ביום ה׳ 4.12.52 והוכנס לשער העליה.

  1. עזרזר חיים. בן 14. יליד קזבלנקה. האב בן 60 לערך האם בת 40. שניהם בקזבלנקה, להם בן אחד בן 21, בן שני בן 17; בת אחת בת 16 ועוד בת שניה בת 11, הגיע באניה "נגבה" ביום 4.12.52 חולה גזזת והוכנס לשער העליה,
    • רביבו סלומון. בן 13. יליד קזבלנקה. גילו של האב לא ידוע. האם בת 25. שניהם בקזבלנקה.

אין אינפורמציה בשאלון על מספר וגיל האחים והאחריות. הגיע לארץ חולה גזזת וגרענת מדבקת באניה "נגבה" ביום 21.12.52 והוכנס לשער העליה,

  1. אמר אלברט. בן 13. יליד קזבלנקה. האב בן 45 והאם בת 40 שניהם בקזבלנקה. להם שני בנים בגיל 14, 17 וארבע בנות בגילים 4, 6, 10, 19.

הגיע לארץ חולה גזזת באניה "נגבה" ביום 4.12,52 והוכנס לשער העליה.

  1. סבח יעקב. בן 13 יליד קזבלנקה,

גילי ההודים הנמצאים בקזבלנקה לא צויינו בשאלון. להם 5 בנים ובנות בביתם ובת נשואה אחת אף היא במרוקו.

הגיע באניה "נגבה" 4,12,52 חולה גרענת מדבקת והעבר לשער העליה.

עד כאן הפרטים האיסיים עליהם לפי השאלונים שהגיעו ממרוקו.

י ביום הגיעם לנמל נודע מפי המלווה על התנהגותם הרעה במשך זמן .הנסיעה באניה, ניתנו הוראות למדריכים בשער העליה לדאוג להעסקת החניכים במשחקים, למודים, עבודה ושיחות הסברה, למחרת יום הגיעם נעלמו (פרט לרביבו שטרם הגיע) משער העליה וחזרו רק ביום א' 7.12.52, על העלמם נמסרה הודעה למשטרה ע״י הנהלת שער העליה. השאלות על מקום המצאם בזמן העדרם ומעשיהם לא נשאו כל פרי. מאז החלו לברוח עתים יחד ועתים כל אחד לחוד.

דיין ארמנד:

חזר- לאחר העלמו – ביום 7.12.52, מיד למחרתו ברח שוב. הוחזר ע״י המשטרה ביום 12,12.52 לאחר שנתפס ע״י המשטרה בעת בצוע גנבה ברח׳ הרצל בחיפה, בעת החקירה ספר כי כבר ישב שנים אחדות בבית סוהר עם ערבים, למד מהם כל סיני מעשים, למד לעשן חשיש וסיגריות ורוצה להמשיך בכך. ביום 24.12.52 שוב יצא. המדריך שעקב אחריו מצא צריף בודד ובו שמיכות וסדינים שנגנבו על ידו משער העליה. ביום 2,1.53 נעלם שוב אחרי ארוחת הבוקר והוחזר בשעה 4 אחה״צ ע״י המשטרה שתפסה אותו שוב במעשה גנבה בחיפה, ביום 10,1.53 שוב ברח והופיע בעצמו לפנות ערב מבלי להודיע היכן היה ומה היה מעשהו, הבריחות משער העליה וההחזרה ע״י המשטרה לא פסקו במשך כל הזמן.

כהן ארמנד:

השתתף בכל המעשים בהם השתתף דיין ארמנד, כמבוגר יותר ממנו היה הוא כנראה המפעיל את האחדים ומדריך אותם. מעשן הרבה, טען שיגנוב ויקנה כל מה שירצה, סרב לקבל טפול רפואי, הפריע לילדים, הכה אותם ואף איים על המדריכים להשתמש בסכין, אף הוא כקודמו נעלם לעתים קרובות ביותר, חזר מעצמו או הוחזר ע״י ממשטרה מדי פעם.

עזרזר חיים:

לאחד שובו ביום 7.12.52 ברח שוב והוחזר ע״י המשטרה בתל-אביב ביום 1,1.53. ביום 2.1.53 שוב נעלם. בינתיים נתקבלה על שמו הזמנה להופיע בבית המשפט לנוער בתל-אביב ביום 4,1.53 על מעשה גנבה וכיסות, המשפט נדחה, הואיל ולא נמצא. הופיע שוב ליומיים וברח עוד פעם. הבריחות משער העליה וההחזרה ע״י המספרה לא פסקו במשך כל הזמן

בית המשפט פסק! השגחה במסך סנה על ידי עלית הנוער.

 רביבו סלומון:

עם בואו הצטרף מיד לכנופיה. ברח מדי פעם וחזר בעצמו למספר שעות או ליום. הוחזר ביום 30.12.52 ע״י המדריך שיצא לחפש את העלמם, נשאר מספר ימים ושוב ברח, השתתף בגנבת השמיכות והסדינים משער העליה. הצטרף לקבוצת כיסים בחיפה, הוחזר ע״י המשטרה ושוב ברח, כך המשיך עד הזמן האחרון.

אמר אלברט;

ברח פעמיים לכמה ימים, בפעם השלישית הוחזר ע״י המשטרה לאחר שנתפס בגנבת ברחובות חיפה, באותו לילה, לאחר כיבוי האורות, שוב ברח. הוחזר מתל-אביב ביום 26.12.52 לאחר שנתפס שם בגנבה. היה נעלם וחוזר. ביום 29.12.52 ברח והוחזר שוב ע״י המשטרה ביום 2.1.53 לאחד שנתפס בגנבה בשעות הבוקר באוטובוס הנוסע למעברת טירה. כך נמשך המצב עד צאתו.

סבח יעקב

לאחר בריחה ראשונה, נעדר כעבור יום וחזר ביום 14.12.52, ישב בשער העליה עד 18.12.52 ושוב ברח, ביום 2.1,53 נתקבלה הודעה משרות המבחן בחיפה שהחניך יושב בנשטרה, ויש לשחררו, המשפט נקבע ליום 5.1.53. בית המשפט פסק השגחה ופקוח ע״י עלית הנוער, אך אי-אפשר היה למלא אחר פסק דין זה,

יש לציין שהמדריכים עשו כל אשר ביכולתם, כדי לטפל בחניכים אלה וכן כדי לאפשר להם ריפוי ממחלתם המדבקת, אך ללא כל תוצאות, היות ונעלמו מדי פעם ונעדרו ימים רבים, אי-אפשר היה לתת להם את הטפול הרפואי הדרוש להבראתם. הואיל ולא הבריאו, אי אפשר היה להעבירם למחנה המעבד רמת-הדסה או למקום קליטה אחר הן רגיל והן מוסד מיוחד כי עלולים היו להדביק את כל האחרים, אם כי ספק הוא, אם מקום קליטה יכול היה להתגבר על הקשיים המרובים ולחנכם, הרי לא נתאפשר גם הנסיון הזח מפאת המחלות המדבקות, שער העליה אינו מוסד סגור ואין אפשרות להעמיד בה שמירה מעולה, כדי למנוע את הבריחות. המשטרה אינה רשאית לכלוא את הנערים האלה שהם למטה מהגיל והם ידעו זאת וניצלו יפה את מעמדם המיוחד כצעירים, בסיכומו:

משדד הבריאות,  הנהלת שער העליה והמדריכים היו חסרי אונים ולא יכלו להשתלט עליהם,

המשטרה אף היא היתה חסרת אונים, תפקידה היה בעת תפיסתם לפתוח תיק נגדם ולהחזירם לשער העליה.

גם שרות המבחן לא יכול היה לעשות מאומה נגדם כי אי-אפשר היה להכניסם למוסד סגור מפאת המחלות וסדור אחר לא היה ואין.

יחד עם זאת הפכו נערים אלה למכה קבועה לחיפה וסביבתה הן ע״י מעשי הכיסות והגנבות והן ע״י סכנת ההדבקה במחלות, עד אשר כל הגורמים היו בדעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה אל המנהל החינוכי של המחלקה שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם, לאחר ברורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות  של סדור בשבילם, במצבם המיוחד (נעשה נסיון של שמירה עליהם ע״י שני מדריכים ומספר חניכים ואף הוא נכשל), הוחלט על החזרתם,

הודעה על החזרתם ניתנה להוריהם במרוקו באמצע חודש פברואר ונתקבלה גם הסכמתם. בא-כחנו בקזבלנקה כתב לנו במכתבו מיום 16,2.53: "רצוי שתשתדלו " לנהוג בדרך זו גם בקשר לילדים נוספים״.

דו"ח על הילדים שהוחזרו למרוקו

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

א .נ.הסלקציה

הננו מתכבדים בזה להביא לכב' אח הגלוי דעת הבא:

פרשה עגומה ומזעזעת שלא היה לה תקדים התחוללה לפני שלושה שבועות במדינת ישראל. ששה נערים יוצאי מרוקו שהועלו לארץ ע"י הסוכנות היהודית במסגרת עלית הנוער הוחזרו למרוקו, דבר החזרתם פורסם בעתונות והידיעה הדהימה רבים מבין יוצאי מרוקו ובודאי גם יהודים אחרים.

אין אנו מגיבים על המקרה דנא בתור מרוקנים אשר הפטריאוטיזם  לעדה פועם בקרבם אלא בראש ובראשונה כיהודים, כציונים, אשר ראו תמיד במדינת ישראל את תכלית חייהם ושנעשו לאזרחים מושרשים ומשולבים בחיי המדינה.

אנו רואים בהחזרתם השרירותית של הנערים כהפרת אחד היסודות של מגילת העצמאות האומר: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה ולקבוץ גלויות," ללא הדגשה מה צריך להיות טיבו ואפיו של העולה החוזר לציון.

נשארנו מוכי תמהון והשתוממות. ״ששה נערים נצחו מדינה שלמה ומוסדותיה. /ששה מרוקנים בני 12 ו-13 נצחו מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב, זוהי עובדה התובעת חשבון נפש ומתן תשובה מידית.

נשאלת השאלה: מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות , כלומר לטמיון ולאבדון.

האם זה לא אכזרי כלפיהם וכלפי הוריהם, אשר ללא ספק תלו תקוות מרובות באפשרויותיה של המדינה – להציל את ילדיהם מצפרני הגולה, לחנכם, לחדש את נעוריהם ולטעת בלבם אהבה לאדם, לעבודה ולמולדת.

אולם האכזבה המרה שבטח ינחלו הוריהם ולא רק הוריהם תוריד פלאים ערכה של המדינה בעיני יהודים וגויים. מתברר שאין ביכלתה של המדינה לחנן ילדים מסוג זה.

לשם מה הועלו, איפוא, ״הנערים״?

לשאלה זו אנו דורשים מהגורמים החנוכיים בארץ לתת את דעתם.

ענין החזרת ״הנערים', יצר תקדים מסוכן מאד אשר תוצאותיו מי ישורן.

האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים ופסיכופאטים שעלו מארצות שטונות מאז קום המדינה?

לשם מה כל הקרבנות הנדרשים מאזרחי מדינת ישראל ומיהודי התפוצות, הלא לשם ממון מפעל קבוץ גלויות ולא לשם החזרת עולים.

אנו תובעים ממוסדות המדינה שנוי רדיקלי בגישה לבעיות כאלה.

לכל בעיה חנוכית יש לחפש פתרונות ע״י גיוס עזרתם ונסיונם של מחנכים פסיכולוגים ופסיכיאטרים, אשר אינם חסרים כלל וכלל במדינת ישראל.

לא תתכן בשום אופן ובשום פנים החזרת יהודי באשר הוא יהודי לחיי גולה ולא חשוב מה ארץ מוצאו. שום נמוק אינו יכול להצדיק החזרת "הנערים" לגולה.

האם שר החנון והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו?

אנו תובעים שתוקם מיד ועדת חקירה צבורית שצחקור בענין החזרת הנערים״ ותוציא מסקנותיה לאור.

מדינת ישראל הוקמה כדי לגאול אח העם היהודי והאדם היהודי, והלא דבריו של עמוס הנביא: ״ונטעתם על אדמתם ולא ינטעו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה׳ אלוקיך״.

בשם ועדה יוזמת של עולי מרוקך בירושלים

גד כהן – 19.3.53

לכל המעוניין לפנות לכתובת : גד כהן בית מזמיל 175/2 ירושלים

הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה 1948-1956-חיים מלכא

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

חוליות המיון. הסלקציה
עם תחילת הדיונים על חידוש העלייה מצפון אפריקה החליטו לוי אשכול, שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, וגיורא יוספטל, הגזבר וראש מחלקת הקליטה, שמעתה לא יועברו העולים מן האונייה אל למחנה, " שער העלייה " ומשם ליעדיהם הסופיים, אלא מן האונייה – ישירות להתיישבות. 
בדיון מליאת הסוכנות הציע אפוא יוספטל שיוקמו " חוליות מיון ", הן יישלחו למרוקו ותוניסיה, וכבר שם, לפני היציאה לארץ, יבצעו ציון והתאמה להתיישבות ולעבודה חקלאית. ואכן ב-14 ליולי 1954 קיבלה מליאת הסוכנות את הצעתו : 
כדי להבטיח קליטה מסודרת וקליטה פרודוקטיבית של עולים, תקים הסוכנות היהודית במרוקו ובתוניסיה חוליות מיון המורכבות מב"כ מחלקה העלייה, הקליטה וההתיישבות. מתפקידי חוליות אלה יהיה לקבוע את קצב העלייה, למיין את העולים לפי מקומות העלייה בארץ ולהבטיח את אפשרות העברה של רוב המשפחות הללו להתיישבות ולאזורי פיתוח. 
ב-26 ביולי 1954 אישר " המוסד לתיאום " את החלטתה ואף הגדיל את סמכויות חוליות המיון : אין להעלות משפחות, אשר לדעת חוליות המיון אינן מסכימות ללכת להתיישבות חקלאית או לעבודה באזורי פיתוח, כך הורה " המוסד לתיאום " לצרף את נציגי משרד הבריאות לחוליות המיון. 
על תפקיד חוליות המיון הסביר יהודה ברגינסקי לחברי הנהלת הסוכנות בדצמבר 1954 : " אסביר בקיצור נמרץ כיצד עניינים אלה מתנהלים, תפקיד נציגי מחלקת העלייה בצוות הוא רק לבדוק אם האנשים מתאימים לכללי הסלקציה, שלא יסתננו לארץ מקרים סוציאליים ; 
ולגבי אנשי הקליטה וההתיישבות בחוליות המיון ; תפקידם להתאים את המועמדים לעלייה להתיישבות באזורי פיתוח בארץ, ורק העולים העומדים בקריטריונים של חוליות המיון, יועברו לשלב הבא של בדיקה רפואית. 
העולים חותמים במרוקו ובתוניסיה על התחייבות ללכת להתיישבות, גם אם אינם תושבי הכפרים. הסוכנות היהודית " הכשירה " בארץ מועמדים, ובתוכם עובדים סוציאליים, ולקראת סוף 1954 נשלחו למרוקו ולתוניסיה. למותר לציין, כי כל חברי המיון היו יוצאי אירופה.
למרוקו נשלחו חיים טולצ'ינסקי, יהודית קסטלן וזליג נחומי, ואליהם הצטרף נציג מחלקת העלייה ממרוקו ; ולתוניסיה נשלחו חנן פרץ, מנחם וילנר, אריה פויארשטיין ומשה רבר. 
יהודה ברגינסקי, שלימים הכה על חטא על תמיכתו בסלקציה, פרסם בשנת 1978 את ספרו " גולה במצוקתה " על חוליות המיון סיפר, כי ביצעו מיון סוציאלי תוך מראות קורעי לב של הפרדת משפחות. " מופתע אני איך השליחים לא מעלו בתפקידם ומדוע הסכימו לעשות עבודה זו ? " כתב : והוסיף על רשמיו עת יצא לאחר הכפרים במרוקו עם חוליות המיון : 
" יצאתי לטייל בכפר, והנה ראיתי עשרות אנשים ונשים יושבים במעגל ומשוחחים בלחש, כאשר על האדמה המאובקת שכבה אישה מבוגרת עטפה בגדים רחבים, והיא מתייפחת חרש, פולטת מלים בודדות בתוך בכיה העצור. מידי פעם אימצה את ידיה אל גופה וברוב צער גילגלה עצמה באבק. סברתי לתומי שהיא חולה. אולם הוסבר לי שהיא מתגוררת עם משפחת ביתה הנשואה. הבעל מבוגר ומספר בני המשפחה גדול מן המותר לפי תקנות העלייה, והיא איננה נכללת ברשימה. 
חשבתי, מה אנו עושים ? מה יהא על אישה זקנה בודדה זו, שתאלץ לחפש לה קורת גג ופת לחם. הרי זה ממש רצח ! ומה תחשוב המשפחה על צוות המיון, על ישראל ועל העם היהודי, שהביאו לנטישת האם ? ומה יחשבו עלינו, האשכנזים, הבאים להכניס סדרים ולתקין תקנות " . 
בתחילת 1955 פורסם מאמר בעיתון " המבשר ", היוצר בדרום תוניסיה, וכותרתו " הצלה או מיון ? " וכך נכתב על עבודת חוליות המיון : 
זה היה במקרה ביום סגריר, בו נודע לנו על בואם של ארבעה ישראלים שהגיעו באווירון הענק ממרסיי לתוניס….יושבים להם סביב שולחן אחד ארבעה במספר….כבר ניתנה הוראה לא לאשר סופית אף עולה מבלי שיעבור דרכנו…
משפחה שגמרה את כל הפורמאליות, עברה כל מדורי גיהינום ומחכה לרגע האחרון, בו תקבל את ההוראה להפליג ולעזוב את המקום. במקום זה מתבקשת לעבור את " צוותי המיון ". מבלי שידע מה צפוי לו, נכנס ראש המשפחה, מנהל חשבונות במקצועו, אחריו אשתו ובנו המבוגר בגיל 16 שגמר תיכון, ויתר הילדים – 8 במספר, עוברים כבני מדון אצל צוותי המיון. אחרי כל המשאלות ( שאלות ) לראש המשפחה ולאשתו אם היא יודעת לחלוב פרה, ואם ידעה פעם לחרוש וכו….וכו….., ואחרי כל הרישומים בא פסק הדין : לפי חוק שבידינו מפרנס אחד לחמש נפשות ולא לשמונה. אתה לא תוכל לעלות. תגובותיו של ראש המשפחה ואשתו אין בהם לשכנע את הצוות. סקנדל במשרד. מיד נקרא המשרת ומוציא בכוח את הסקנדליסטים. 
גנזך 710/53, העיתון המבשר, נשלח משרגאי לראש הממשלה ב-1 לפברואר 1955. 
למעשה היו חוליות מיון אלה במרוקו ובתוניסיה האמצעי להשגת שתי מטרות : 
1 – העמקת הסלקציה תוך הבטחת אי הסתננות של מקרים סוציאליים
2 – מיון העולים במרוקו ובתוניסיה להתיישבות, כלומר מהאונייה – למושב, וכך להבטיח את פיזור האוכלוסייה בארץ, על פי תפיסתם של לוי אשכול וגיורא יוספטל.

עידוד עליית יהודים מאירופה ואמריקה. הסלקציה- חיים מלכא

עידוד עליית יהודים מאירופה ואמריקה.הסלקציה

כדי לשמור על האיזון הדמוגראפי, כלומר על רוב מוחלט של יוצאי אירופה ואמריקה, החליטו הממשלה והנהלת הסוכנות על תקנות הסלקציה לבלימת יהודי צפון אפריקה, מצד אחד ; ומתן הטבות בעלייה ובקליטה ליוצאי אירופה ואמריקה על מנת לעודד את עלייתם ארצה, מצד אחר. ברור שמתן הטבות למגזר אחד של עולים – משמעותו הפליית המגזר האחר ; ועל הפלייה זו אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול :

במעברות אמרו לי שאם יהיו מספר מחוסרי עבודה מיוצא אירופה בתוך המעברות, הממסד היה מטפל בכך ביתר רצינות, אך אלינו מתייחסים כמו אל ערבים…יש בזה מן האמת וגם החברים הרצפלד ואפרתי אישרו זאת.

שר הפנים י' בר יהודה, הגיב על כך :

כולנו כל המפלגות הציוניות, חטאנו במשך שנים רבות כלפי יהודי המזרח, בהשוואה למה שהשקענו בעליות האשכנזיות ".

אגב הפליית יהודי המזרח החלה עוד לפני הקמת המדינה, כך, למשל, חילקו בשנת 1913 יחידות משק בנחלת יהודה : פועל אשכנזי קיבל שבעה דונמים – בעוד שלפועל התימני ניתנו רק שלושה דונמים, על כך הגיב בן גוריון :

האם יש מיוחסים רק משום שהם בעלי פספורט רוסי " ומדוע לכל חבר נחוצים שבעה דונמים, בעוד לתימני מספיקים שלושה דונמים ? מתוך " מבוא לתולדות תנועת העבודה הישראלית " סלוצקי 1973.

ההפליה בעלייה.

 יהודי מזרח אירופה לא נדרשו לשלם את הוצאות הדרך לעלייה לישראל. כדברי ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, בדיון הנהלת הסוכנות בנובמבר 1951 : בעד עולי רומניה עלינו לשלם הכל, אין ברירה. הוא הדין לגבי העליות מפולין, צ'כיה והונגריה. אבל לגבי הוצאות הדרך מארצות אסיה ואפריקה אמר רפאל באותו דיון : " הכנסתי השנה 3 מיליון דולר, ובכלל זה מיליון דולר מעיראק ".

על עלות הוצאות הדרך, שנגבו מיהודי מרוקו, ניתן ללמוד ממכתבו של שר המשטרה, בכור שטרית, ליושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוקר. מכתבו זה נכתב לאחר ששיטפון שטף את העיר צפרו במרוקו בספטמבר 1950, גרם למותם של כשלושים יהודים, הרס בתים רבים ונגרם נזק של כ-40 מיליון פראנקים.

" כנראה שמניחים מכשולים בדרך עלייתם של יהודי צפרו לישראל, אף על פי שחלק ניכר מהנוער של הקהילה עלה ארצה והשאיר את הוריו שם…הסוכנות היהודית תובעת מכל יהודי הרוצה לעלות ארצה סך של 40.000 פראנק לשם כיסוי הוצאות הדרך. האמידים שבהם יכולים לשלם מכסה זו אולם העניים ואלה הם המרובים, אין ידם משגת, והאסון שבא על הקהילה מוטט גם אמידים…אני מבקש שלא יפלו יהדות זו לרעה רק משום שהיא רוצה לעלות אלינו ממרוקו, ובציבור רווחת הדעה שמגבילים עלייה זו עד כדי אפסות ".

ניתן אולי להניח כי הטבה זו של אי תשלום הוצאות הדרך ניתנה ליהודי מזרח אירופה רק בשנות העלייה ההמונית 1948 – 1951. אם כך הדבר, נשאלת השאלה : מדוע לא ניתנה הטבה זו, למשל, ליהדות בבל, שהוכרזה כ " יהדות הצלה " ? אלא הטבה זו כמו הטבות נוספות, ניתנו ליהודי מזרח אירופה משום שהממשלה והסוכנות עשו כל שביכולתן, על מנת להגביר את עלייתם ארצה. גם עם פתיחת שערי מזרח אירופה בשנת 1956 סירבה הסוכנות לדרוש את הוצאות הדרך מיהודי פולין. אכן חברי הנהלת הסוכנות פעלו אז כדי להיטיב עם עלייה זו, וכך להגבירה. לכן דרשה הסוכנות מן הממשלה, בין השאר, גם :

1 – שחרור מחובת רישיון ייבוא של סחורות, המוצאות על ידי העולים מארצותיהם.

2 – שחרור סחורות ללא מכס.

3 – קביעת שער הדולר לפי 2.50 לירות – בעוד ששער הדולר היה 1.80 לירות.

4 – מתן עדיפות בשיכון ובתעסוקה.

בדיון בהנהלת הסוכנות אמר ראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן : " הפולנים הם לא מרוקאים, אם לא ניתן להם שער של 2.50 לירות לדולר, הם לא יעלו ארצה "

ומה לגבי שער הדולר ליהודי מרוקו ? על הדולרים שהוכנסו ממרוקו  – ויש לשער שגם משאר הארצות – שילמה הסוכנות 1.80 לירות לדולר, וכך הרוויחה 15% מאוצר המדינה. מובן שרווח זה לא עבר לעולים, כפי שהסביר ראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן :

" מה עשינו בעבר ? אמרנו פעם כך : אנו, הסוכנות, נקבל את הכסף של העולים מקזבלנקה, אנו ניתן לממשלה דולרים, ובגלל זה שאנו מוסרים לה דולרים נקבל ממנה 15%…זה פעל יפה מאוד. עשינו הסכם על חצי מיליון ; ושר האוצר, לוי אשכול, שאל : " מדוע שער מיוחד לעולי פולין ? מדוע לא ניתן אותו ליהודי ארגנטינה ?

מ' גרוסמן אכן השיג את הסכמת האוצר : עולה מפולין שיביא עמו 20.000 דולר – יחושב לו שער דולר לפי 2.50 לירות לדולר ; וגם לא יידרש שום רישיון יבוא למי שיביא סחורה מפולין.

אף אחת מהטבות אלה לא ניתנה לעולים מארצות אסיה ואפריקה. מדוע ? …………….

ההפליה בקליטה.

במרץ 1950 דרש ראש הוועד לענייני עלייה מפולין, יצחק גרינבוים, מראש הממשלה, דוד בן גוריון, לתת הטבות ליהודי פולין ; אך בן גוריון, שהתייחסותו בנושא זה הייתה עדיין ממלכתית, ענה לו :

הגעתי למסקנה שזהו משגה. אסור לעשות כל הפליה בין עולה לעולה, ואין שום יסוד להעניק לעולי פולין יתרון כלשהו. מי שלא ירצה לבוא – אל יבוא. העולה ארצה אינו עושה חסד לעם ישראל, ואסור לנו להוציא על עולה אחד מה שאפשר להוציא על שני עולים. העדפת סוגי עולים מוכרחה להכניס דמורליזציה בקרב המועדפים גופם "

אך ממלכותיותו של בן גוריון בעניין זה תחלוף במהרה, והוא אף יתמוך ויצדיק את ההפליה לטובה יהודי מזרח אירופה .

בנובמבר 1952 אמר גזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל " המעברות עכשיו ב-90% על טוהרת עדות המזרח. הכיצד ? בתקופת העלייה ההמונית 1948 – 1951, עת באו לארץ 686.700 עולים, היו מחציתם יוצאי אירופה ! האם רובם המוחלט מצאו לעצמם שיכון ? או שמא נתנה הנהלת הסוכנות עדיפות לשיכון יוצאי אירופה ? הנה, כך מלמדת הסטטיסטיקה :

רוב העולים, שהגיעו ארצה בשנים 1948 – 1949, סודרו בדיור שננטש על ידי הערבים.

בסוף 1951 הגיע לשיא מספר הגרים בשיכון ארעי : 256.497 נפש, ומתוכם 220.517 במעברות.

בשלוש השנים 1950 – 1952 עלו ארצה 369.713 עולים, ומתוכם 138.691 יוצאי אירופה ואמריקה. כלומר 37.5% מכלל העלייה בשנים 1950 – 1952. בשנים אלו עלו מפולין 29.591 עולים, כלומר כ-8% מכלל העלייה בשנים אלה.

על פי ההיגיון, אחוז היהודים, שעלו ארצה מתפוצה מסוימת, צריך היה אפוא להיות דומה לאחוז יושבי המעברות מאותה תפוצה – ולא כך הוא.

ב-1 בינואר 1953 נערך מפקד על פי ארצות המוצא בין 211.044 עולים יושבי המעברות. אחוז יוצאי פולין היה רק 3.9% – בעוד חלקם בעלייה 1950 – 1952 היה 8% ; אחוז יוצאי אירופה ואמריקה במעברות היה 22.1% בלבד – בעוד חלקם בעלייה בשנים 1950 – 1952 היה 37.5% ; ואילו יוצאי אסיה ואפריקה, שחלקם בעלייה בשנים 1950 – 1952 היה 62.5% בלבד, היוו המעברות את הרוב המוחלט 77.9%.

מכאן המסקנה המתבקשת, כי יוצאי אירופה, ובעיקר יוצאי פולין, קיבלו עדיפות בשיכון על פני יוצאי אסיה ואפריקה.

תושבי המעברות לפי ארצות מוצא : 1 בינואר 1953, מפקד של האגף לסטטיסטיקה של מחלקת הקליטה – הסוכנות היהודית.

 

טבלה מספר 10 : תושבי המעברות לפי ארצות מוצא : 1 בינואר 1953, מפקד של האגף לסטטיסטיקה של מחלקת הקליטה – הסוכנות היהודית.

ארץ המוצא                   משפחות                 אחוזים            נפשות            אחוזים

פולין                             3033                     5.0                 8205              3.9

רומניה                          14656                    24.3               34424            16.3

ארצות אירופה האחרות     1695                    2.8                 4337                2.1

עיראק                           18071                   30.0               79175             37.5

פרס                              3887                     6.5                 16455             7.8

תימן                             3323                      5.5                12214              5.8

ארצות אחרות באסיה        2172                     3.6                7421               30.5

מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה   3778                    6.3                 7421               6.0

לוב, טריפולי, טנג'יר         4319                     7.2                 17463            8.3

מצרים                           1788                     3.0                  6878              30.

צפון / דרום אמריקה        24                                                 54

לא מוגדרים                    3508                     5.8                   11673           5.5

סך הכל                         60254                    100.00             211044         100.00

מעברות לא מעטות הפכו לעיירות פיתוח : ירוחם, קריית מלאכי, שדירות, נתיבות, בית שאן, מגדל העמק, קריית שמונה ויבנה. אחרות הפכו לשכונות בפרברי הערים : גבעת אולגה בחדרה, עמישב בפתח תקווה, הקטמונים בירושלים, רמת אליהו בראשון לציון ועוד.

על ירושת המעברות אמר אריה שחר :

" ירושת המעברות הייתה חברתית בהנצחת הפער התרבותי עדתי. תושבי המעברות תפסו לא רק את הרובד התחתון בדיור, אלא גם הרובד התחתון בתעסוקה ובחינוך. עתידם בתחומי העבודה, השכלה, החינוך והשיכון היו מוגבלות ביותר " .

הממשלה והסוכנות נתנו עדיפות ליוצאי אירופה לא רק לשיכון, אלא אף במיקומו באזורי הארץ המרכזיים, שניתן להגדירם כ " רצועת המוביליות החברתית " – מגדרה עד נהריה ; בעוד יוצאי צפון אפריקה נשלחו להתיישבות בנגב, בגליל ובפרוזדור ירושלים, שבהם היו התנאים הסוציו אקונומיים גרועים.

הנתונים על מגורי העולים לפי ארצות המוצא שלהם בשנים 1948 – 1953 מורים :

ב " רצועה המוביליות החברתית " גרו 96.700 עולים מיוצאי פולין, כלומר 83.2% מכלל עליית יהודי פולין בשנים 1948 – 1953, לעומת 23.000 יוצאי צפון אפריקה, כלומר 44.5% בלבד.

בתל אביב התגוררו 46.400 יוצאי פולין, המהווים כ-40% מכלל עליית יהודי פולין בשנים 1948 – 1953, לעומת 3.700 יוצאי צפון אפריקה, המהווים כ-7% בלבד

והמסקנה ברורה…………..

התיישבות העולים שעלו בשנים 1948 – 1953 לפי ארצות המוצא – באלפים

טבלה 11 : התיישבות העולים שעלו בשנים 1948 – 1953 לפי ארצות המוצא – באלפים

 

                     תימן    עיראק     מרוקו, תוניסיה וטנג'יר       פולין     רומניה   בולגריה, יוון ויוגוסלביה

ירושלים          3.9      12.2             8.5                          3.9         4.8           3.8

הצפון              6.1      14.7            10.0                         7.6         16.5          2.9

חיפה               2.9      11.3             8.5                          24.0       35.2         5.4

המרכז             20.6     31.0             10.8                      26.3         25.5         11.1

תל אביב           5.6       30.7           3.7                          46.4       29.0          20.8

הדרום             3.4       7.3              5.3                          2.1          6.3           0.5

לא ידוע            3.1       8.9              4.9                         5.9           6.7           3.2

סך הכל            45.8    11631          51.7                       116.2       124.0        47.6

 

העלייה מן המערב

יהודי המערב – ארצות מערב אירופה ויבשת אמריקה – לא התלהבו לעלות ארצה, שכן מצבם החברתי, הכלכלי והפוליטי היה טוב. מצדן עשו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות כל שביכולתן לעודד יהודים אלה לעלות, משום חיוניותם למדינת ישראל שזה עתה קמה.

במאי 1952 התבטא חבר הכנסת אליעזר לבנה – מפא"י :

העלייה המערבית תכונותיה שונות מתכונות העלייה שזרמה אלינו בארבע השנים האחרונות. מועמדיה – בעלי ברירה, בעלי מקצועות, בעלי יוזמה טכנולוגית ועסקית, בעלי רקע דמוקרטי, ורובם בעלי אמצעים עצמיים גדולים או קטנים…..עיקר תועלתה – האיכות, לשון אחרת : כדי שהעלייה המזרחית והאוריינטאלית הגדולה מאוד תיקלט קליטה חברתית ומשקית דרושה לנו עלייה מערבית.

בשנת 1953 בחנה ועדה משותפת של הממשלה והנהלת הסוכנות את האפשרות לתת הטבות לעולי המערב, ובין היתר " שחרור משירות צבאי, מתן עדיפות לשיכון נאות והבטחת משכורת לשלושה חודשים.

בן גוריון תקף את הנהלת הסוכנות שאינה עושה די להעלות את יהודי המערב, שר הפנים, רוקח, וחבר הנהלת הסוכנות, מ' גרוסמן, היו הפעילים בקרב ההנהגה למתן הטבות ליהודי מערב אירופה ואמריקה.

ראש מחלקת ההסברה, זלמן שזר, טען כי תפקיד הציונות להכניס את יהודי המערב למעגל העלייה והוסיף : " האם היישוב בישראל – יוכל להתקיים – בלי תוספת אירופי ואנגלו סכסי, יהודים משלנו ".

למרות כל ההטבות הללו לא נהרו יהודי מערב אירופה ואמריקה לארץ. היטיב לבטא מצב זה ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל : " כל החינוך הציוני שהיה במערב במשך 30 שנה, לא עמד בשעת מבחן. היהודים ומנהיגיהם לא רוצים לעלות ארצה.

בכל שלוש השנים 1952 – 1954 עלו מיבשת אמריקה רק 2981, ומארצות מערב אירופה – 2613 יהודים בלבד.

העלייה מאירופה ומאמריקה בשנים 1952 – 1954

מערב אירופה ואמריקה – 5594 – מזרח אירופה – 6781 – כלל העלייה 54.065

אחוז עליית היהודים מהארצות השלוות במערב אירופה ואמריקה היה כ-10 אחוז עליית היהודים מכל ארצות אירופה ואמריקה היה כ-23 בלבד. אילו לא בלמו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות את עליית יהודי צפון אפריקה – המקור היחיד לעלייה המונית בשנים אלה – היה מתבצע בארץ שינוי דמוגרפי, אך לכך כידוע לא היו מוכנות.

באוגוסט 1955 הקצו הממשלה והסוכנות 9 מיליון לירות לקליטת 1.000 משפחות מן המערב. כדאי להשוות : לקליטת 1.000 משפחות מצפון אפריקה נדרשו 3 מיליון לירות בלבד, ובעוד גודל משפחה ממוצעת מצפון אפריקה עמד על 5.6 נפשות למשפחה – זו מאירופה עמדה 3.5 נפשות.

תוכניות הסוכנות לעליית יהודים מן המערב כללה :

1 – בניית שיכונים של 70 מטר רבועים – לעומת 40 מטר שיכון לעולה רגיל

2 – בניית הוסטלים עבור הצעירים – רווקים ורווקות.

3 – מתן הלוואות לבעלי מלאכה צעירים

4 – מתן חנות או בית מלאכה ללא תשלום לעצמאים

5 הלוואה תקציבית – מענק – של 15 אלף לירות לאלה שיילכו להתיישבות

ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, הציע לתת הטבות אלה גם לעולי צפון אפריקה בעלי מעמד חברתי כלכלי איתן – אך הצעתו נדחתה. חבר הנהלת הסוכנות מניו יורק, צבי לוריא, דרש להתנות מתן הטבות אלה לבעלי מקצועות נדרשים בלבד מקרב עולי אירופה – אך דרישתו נדחתה.

בסיכומו של דבר היה אפוא הקריטריון היחיד לקבלת הטבות אלה : היות העולה מארצות המערב.

אלא שגם הטבות אלה לא גרמו ליהודי המערב לעלות ארצה : בשנים 1955 – 1956 עלו מארצות מערב אירופה ויבשת אמריקה 2.222 יהודים בלבד.

ובאותה עת מתנהלת לה הסלקציה ביחס למאגר האנושי האדיר – והיחיד – בצפון אפריקה !…..היא באה לידי ביטוי בגיל העולים יוצאי צפון אפריקה – לעומת גיל העולים מאירופה ומאמריקה.

פרק שלישי – הסלקציה בשנים 1952-1954- חיים מלכא

טבלה מספר 13 : גיל העולים בשנים 1952 – 1954

 

 צפון אפריקה(מרוקו,תוניסיה,אלג'יריה)       אירופה ואמריקה

הגיל           עולים        אחוזים                  עולים            אחוזים

0 – 14        10.187     45.6                     1538            13.7

15 – 29      6697        30.1                     3279             29.3

30 – 44      3436        15.4                    2075              18.5

45 – 64      1728         7.8                      3132             28.0

65+            244           1.1                      1163              10.5

סה"כ           22348        100.0                11187            100.0

הטבלה מלמדת, כי מבין העולים מצפון אפריקה היו 75.7% צעירים עד גיל 29 – לעומת 43% בלבד מאירופה ומאמריקה ; מעל גיל 65 : 1.1% בלבד מצפון אפריקה – לעומת 10.5% מאירופה ומאמריקה.

פתיחת שערי מזרח אירופה.

עם פתיחת שערי מזרח אירופה, בשלהי שנת 1956, היטיבו הממשלה והסוכנות עם העולים משם, ובכך גרמו לקיפוח עולי צפון אפריקה.

הטבות אלה ניתנו ליהודי מזרח אירופה, משום שהממשלה והנהלת הסוכנות רצו לעודד את עלייתם ארצה, ובעיקר משום שעלייה זו סייעה לשמור על האיזון הדמוגרפי בארץ. כפי שאמר יושב ראש הנהלת הסוכנות, זלמן שזר, עם פתיחת שערי מזרח אירופה :

" הייתי אומר שצריך לעכב את העלייה משאר הארצות ולהגדיל את העלייה מאירופה…עלייה זו נחוצה לנו כדי להכניס שינוי בכל מערכת היישוב שלנו, וכדי להכניס אלמנטים אחרים שהיו לנו עד כה. הדבר רצוי גם מבחינה דמוגרפית של הארץ .

כל בעיית התקציב, שבגינה טענו בממשלה ובסוכנות שלא ניתן לעלות את יהודי צפון אפריקה, נפתרה לפתע ; התקציב כמעט הוכפל.

ההטבות שניתנו ליהודי מזרח אירופה, עם פתיחת השערים, היו :

1 – הם לא נשלחו למעברות

2 – הם שוכנו בדיור טוב יותר – המתאים לאירופים – מאשר ליהודי צפון אפריקה.

3 – ניתנו להם דירות קבע, שיועדו במקורן ליוצאי צפון אפריקה המשוכנים במעברות.

4 – ניתנה להם עדיפות ביישובים ב " רצועת המוביליות החברתית " גדרה – נהריה.

5 – שחרור ממכס ושער דולר גבוה – 2.50 לירות לדולר במקום 1.80 לירות לדולר.

כל חברי הממשלה בדיוני " המוסד לתיאום ", וכן כל חברי הנהלת הסוכנות, היו תמימי דעים בעניין ההטבות לעולי מזרח אירופה – אף שהיו על חשבון יהודי צפון אפריקה.

קשר השתיקה.

דיוני " המוסד לתיאום " והנהלת הסוכנות היו חסויים ולא פורסמו ברבים, שכן פרסום פרטי מדיניות הסלקציה כלפי יהודי צפון אפריקה – היה בו כדי להקים קול צעקה הן בקרב יהדות העולם והן בקרב יהדות צפון אפריקה הנמצאת בארץ, וכמובן היה מהווה כלי לניגוח בידי האופוזיציה.

אך מאחר שהיו למדיניות זו שותפי סוד רבים וגם היו הדלפות, הותקפו לא אחת ראשי מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, וראש נחלקת העלייה, יצחק רפאל, על שהשמיעו דעות, המנוגדות לדעת הממשלה והסוכנות, בעניין הסלקציה.

ככל ש "דלף" המידע על הסלקציה לציבור, השתדלו הממשלה והסוכנות "לעדן" את פרסומיהם, וגם סולפו פרטים חשובים בכל נושא העלייה. למשל :

בשנת 1952 תכננו הממשלה והסוכנות עליית 120.000 יהודים, אך בפועל עלו 24.369 עולים בלבד, כלומר רק כ-20% מהתכנון המקורי. מצפון אפריקה תוכננה לשנה זו עליית 28.000 יהודים, אך עלו רק 7676. מתוך כ-290.000 יהודי מרוקו בשנה זו 18.000 עולים, אך עלו רק 4.871.

את הסיבות לשפל העלייה בשנה זו הסביר ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, במליאת הסוכנות :

1 – סגירת שערי מזרח אירופה.

2 – ממערב אירופה ומאמריקה לא רוצים יהודים לעלות.

3 – המקור העיקרי לעלייה הוא מצפון אפריקה. אלפי אנשים מוכנים לעלות – אם רק ניתן להם את האפשרות.

לדברי רפאל, עלייה זו מצפון אפריקה קטנה מהסיבות הבאות :

1 – הסיבה העיקרית, והכמעט יחידה, היא הסלקציה החמורה שנקטנו. משרד הבריאות אך הרחיב אותה בפוסלו לא רק את החולים, אלא אף את ה " חשודים במחלות " כלומר שיחלו בעוד כמה שנים.

משרד הבריאות גם לא מאשר עליית צעירים בריאים במסגרת עליית הנוער, אם אחד ממשפחתם חולה, בטוענו שאם נעלה את הנער הבריא, תרצה בעתיד גם משפחתו לעלות.

2 – פירוד משפחות : בגלל הסלקציה הסוציאלית אנו מעלים רק צעירים, ובכך מפרידים אותם מהוריהם. אלה אומרים לנו : " אתה לוקח את המפרנס שלי ! מי יפרנס אותי ומי ידאג לי כשאהיה זקן ? אתם מוציאים את הצעירים החזקים – ומפקירים את המבוגרים ! ".

לעומת הסיבות האמיתיות לשפל זה בעלייה, כפי שהוצגו על ידי ראש המחלקה, אומר הפרסום הרשמי של הסוכנות דברים שונים.

בחוברת י"ג – ל"ז – שהוצאה בינואר 1953 על ידי הסוכנות היהודית, הוסברו הסיבות לשפל בעלייה בשנת 1952 כך :

1 – סיום מבצעי חיסול הגלויות עד שנת 1951

2 – העלאת הפליטים ממחנות אירופה.

סגירת שערי היציאה ממזרח אירופה – רומניה, הונגריה, פולין ועוד – ומאידך – לא הוגברה עדיין העלייה מארצות, שבהן ריכוז גדול של היישוב היהודי כגון אמריקה הצפונית והדרומית

אף מילה על הסיבות האמיתיות לשפל בעלייה ! אף מילה על יהדות צפון אפריקה – הריכוז הגדול והמקור לעלייה המונית ; וכמובן – אף מילה על הסלקציה ! " קשר השתיקה "

אבל " קשר שתיקה " זה לא יכול היה, כמובן, להימשך זמן רב, בגלל ההדלפות. וכך, חודש לאחר פרסום אותה חוברת נאלץ ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, להודות במסיבת עיתונאים בירושלים בקיום הסלקציה ותוצאותיה כלפי יהודי צפון אפריקה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 156 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר