הסלקציה – חיים מלכא


הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956הסלקציה

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

אך פרט לתעסוקה, העיקה גם בעיית השיכון. ראשוני העולים מילאו את הערים הערביות הנטושות, אך מחנות העולים היו עדיים מלאים. עולים מעטים מאוד הצטרפו לקיבוצים והקליטה במוסדות עליית הנוער, הייתה מוגבלת ביותר.

על כן, ב-10 באפריל 1949, כינס לוי אשכול בביתו, ישיבה מיוחדת של הנהלת הסוכנות היהודית, שבה השתתפו גם בן גוריון ושר האוצר, אליעזר קפלן. " אני מביא לכם ", אמר אשכול, הצעה מהפכנית : לשים קץ למחנות ולהקים תחתם שכונות עולים, לתקופת מעבר בלבד ועל פני הארץ כולה.

היוצא – יוצא, ואחר לא יבוא תחתיו. במקום חיים של בטלה מאונס, יעמדו העולים ברשות עצמם ויחיו מיגע כפיהם. נעודד אותם לאחריות וליוזמה. ברור כי לא ביום אחד נעמיד אותם על רגליהם. ולא ביום אחד נבנה את כל המעברות.

אך כל יום שעובר ללא מעשה, הוא חטא. ארבעה ימים לאחר מכן, קמו עשר המעברות הראשונות. במשך השנים גדל מספרן ל – 123 מעברות, שבהן התגוררו 180 אלף נפש.

העלייה ההמונית חייבה יתר תיאום בין הממשלה והסוכנות היהודית. על מנת להבטיח קליטה טובה יותר, הוקם ב-15 במאי 19502 ה " מוסד לתיאום " בים הממשלה והנהלת הסוכנות. מצד הממשלה השתתפו בגוף זה – ראש הממשלה ושרי האוצר, העלייה ועבודה.

ואילו מצד הסוכנות היהודית השתתפו בו – יו"ר ההנהלה, הגיזבר, יושב ראש נחלקת העלייה והקליטה ונציג הקרן הקיימת לישראל, כמשקיף. במסגרת תיאום זו, קיבלה על עצמה הממשלה לטפל בשיכון העולים, שעוד שהסוכנות היהודית נשאה בעול העלייה, הקליטה וההתיישבות.

תוך זמן קצר, הויכוח בין בן גוריון לבין מחייבי " ויסות העלייה ", הועבר להכרעתו של ה " מוסד לתיאום ". מאחר שבאותה תקופה לא נמצאו מקורות עלייה אחרים, נסב הויכוח סביב העלייה מצפון אפריקה. שר האוצר, אליעזר קפלן, טען כי מכלל העולים מצפון אפריקה, רק 15 אחוז הם גילאי 17 – 40 והיתר חולים וקשישים.

אך בהסתמכו על נתונים שסופקו לו על ידי המטה הכללי של צה"ל, דחה בן גוריון בתוקף את ההצעה לצמצם את העלייה. הוא אמר כי " החיילים בני צפון אפריקה, הם חומר אנושי מעולם והם מאיישים כשמונים אחוז מכלל חיילי החי"ר בצבא. 

אף על פי כן, בגבור המצוקה הכלכלית, הונהג בשלהי 1951 " משטר עלייה " שסימל, למעשה, את פתיחתו של " עידן הסלקציה ". עקרונות הסלקציה אושרו בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית ב-18 בנובמבר 1951. תשעה ימים לאחר מכן, ב-17 בנובמבר, אושרו עקרונות אלה גם בישיבת ה " מוסד לתיאום ".

עקרונות אלא קבעו בין היתר : לגבי הארצות בהן אפשרית בחירת המועמדים לעלייה, כגון – מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, תורכיה, הודו, איראן, ארצות אירופה המרכזית המערבית, קובעת הנהלת הסוכנות היהודית את ההנחיות הבאות :

1 – שמונים אחוז מן העולים מארצות אלה, צריכים להיבחר מקרב המועמדים לעליית הנוער, חלוצים החברים בגרעינים התיישבותיים, בעלי מקצוע עד גיל 35 ומשפחות שהמפרנס בהן הוא עד גיל 35.

2 – מועמדים אלה, פרט לבעלי מקצוע ולבעלי אמצעים לשיכון עצמי, צריכים להתחייב בכתב לעבודה חקלאית במשך שנתיים ימים.

3 – אישור העלייה יינתן למועמדים רק לאחר בדיקת רפואית יסודית, בהשגחת רופא ישראלי.

4 – עשרים אחוז מכלל העולים מאותן הארצות, יוכלו להיות בגיל שמעל 35 שנה, אך בתנאי שהם יתלוו למשפחות שהפרנס בהן הוא צעיר ובעל כושר עבודה, או שהם נדרשים ונקלטים על ידי קרוביהם בישראל.

5 – אישור לעולים הנדרשים על ידי קרוביהם בארץ, יינתן על ידי מחלקת העלייה, רק לאחר בדיקה על ידי מחלקת הקליטה ועל יסוד הודעתה בדבר יכולתו ונכונותו של קרוב המשפחה לקלוט את העולה.

אחד האידיאולוגים של " משטר העלייה " באותה תקופה היה ד"ר חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות ולשעבר קצין רפואה ראשי בצה"ל. ד"ר שיבא היה הרופא האחראי על מחנות הפליטים בקפריסין ועל פי בקשתו של בן גוריון הוא סיים את שירותו בצה"ל, כדי לארגן את משרד הבריאות ולהכשירו לקליטת העלייה הגדולה.

אך כנציג משרד הבריאות בקביעות ה " מוסד לתיאום ,, תקף ד"ר שיבא בקביעות את יו"ר מחלקת העלייה, ד"ר יצחק רפאל, והאשים אותו כי כל עניינו הוא להפגין הישגים, מבלי להתחשב כלל בכושר הקליטה של המדינה.

הוא מאר כי בגל העלייה הראשון, למחרת העצמאות, היו ב " שער העלייה " ליד חיפה ובמחנות העולים האחרים – 17 אלף נכים, 11 אלף משפחות ללא מפרנס ו-24 אלף עולים שהיו מעל גיל 60. אלה היו אמנם ניצולי השואה, " אך בגרמניה לא הייתה לנו שליטה, אף לא בעיראק.

אך ביחס לעלייה ממרוקו – הברירה בידינו. יש למנוע עלייתן של משפחות ללא מפרנסים ולאסור בואם של חולים ונכים על חשבון העם היהודי. ( הערה שלי – כנראה שהעם היהודי ממרוקו, לא נכלל לפי הפרמטרים של שיבא, כעם יהודי, הוא פשוט לא ידע ולא יידע לעולם מה הוא העם היהודי ממרוקו ).

המאבק בין מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית הלך והחריף, כאשר ד"ר יוספטל מצדד בגלוי בעמדתו של ד"ר שיבא והצטרף לתביעתו להאט את קצב העלייה " מטעמים רפואיים ". שיבא הזהיר מפני האפשרות שהמחלות המדבקות במחנות העולים, יתפשטו למרכזי היישוב היהודי הוותיק בארץ ויפגעו בבריאותו.

כדי לחזק אזהרה זו, הסתמך ד"ר שיבא על חוות דעתו של ד"ר סטיבנסון, מגדולי הגנטיקאים בבריטניה,שטען כי סקוטלנד ירדה בזמנו מגדולתה, יען כי לא ידעה לשמור על רמתו האינטלקטואלית של האדם שלה.

בעזרת נימוק " תורשתי " ביקש שיבא להוכיח כי אם אחוז הפגועים בגופם ובנפשם יהיה גדול – עלול הדבר לפגוע בכושרו האינטלקטואלי של העם היהודי בעתיד. 

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.הסלקציה

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

בכוחם של נימוקים אלה, ביקש ד"ר שיבא וקיבל סמכות למנות במרוקו רופאים, שיבדקו את העולים ויפסקו מי מהם רשאי לעלות לישראל. שיבא התנגד בתוקף להצעתו של יצחק רפאל, כי מחלקת העלייה היא שתמנה את הרופאים במרוקו והוא נתמך בהתנגדו זו על ידי גיורא יוספטל.

בישיבת הנהלת הסוכנות , טען יוספטל כי מחלקת העלייה אינה מסוגלת לקחת על עצמה את בדיקתם הרפואית של העולים ממרוקו. הוא אמר : : אני בעד זה שלא נביא את האנשים מקזבלנקה לארץ. אלא אם כן יחליטו על כך הרופאים במקום.

במשרד הבריאות יש צוות רפואי טוב והוא מסוגל לקחת על עצמו את התפקיד. אני מבקש לא לשכוח מה הוא המצב בארץ כרגע. אין כאן ויכוח בין חסידי העלייה ומתנגדיה. אך שוק העבודה, השיכון והשירותים הסוציאליים של הממשלה נחנקים. היסודות הכלכליים של ארץ זו, הצריכה לקלוט את העולים, חולים עד היסוד "

כצפוי הידיעות בדבר הנהגת הסלקציה, עשו רושם מדכא במרוקו והשפיעו על קצב העלייה ממדינה זו. בשנת 1952 בא אפילו שפל ו-1.130 יהודים חזרו למרוקו, כשבידיהם סיפורים מחרידים על " אפליה עדתית, קיפול ויחס משפיל ".

באחד מדיווחיו מקזבלנקה זעק יאני אבידוב : " הסלקציה קפדנית מאוד ונוקשה. היו מקרים שפסלו משפחה שלימה, אם רק היה בה בן אחד פגום. כשדיברנו נגד עלייה סלקטיבית, מעולם לא חשבנו לקחת איזה אידיוט או עיוור ולשלוח אותו ארצה. אבל אנו מתנגדים לקרוע  משפחות ".

על כך השיבו ד"ר שיבא ואנשיו : " אין אנו מתנגדים לעלייה, אך אנו תובעים שעלייה זו תהיה מסוגלת להיקלט. תבענו שמשפחה תבוא כיחידה שיש בה מפרנסים. לא יתכן לקבל אלמנה עם שישה ילדים, שהגדול ביניהם הוא בן 12 שנה, לא יתכן מקרה שהבן הגדול יסע לצרפת וישלח ארצה את הוריו הזקנים ואת אחיו הפעוטים.

משפחה מפולגת, תיהפך בארץ לבעיה סוציאלית חמורה " . יאני אבידוב הזמין את ד"ר שיבא למרוקו, כדי שיראה במו עיניו את המצב. שיבא חזר ארצה מאוכזב. הייתה לו הרגשה כי " העץ אולי נראה רענן, אך שורשיו רקובים "

כללי הסלקציה הנוקשים נותרו, אם כן, בעינם. יתר על כן, עמדתו של שיבא נעשתה אפילו קשוחה יותר. באחד הדיונים במאס 1952, כארשר לרגל החמרת המצב הפנימי בתוניסיה ובמרוקו, אישרה הנהלת הסוכנות היהודית " עליית חירום " של 6.000 יהודים, ללא סלקציה, התנגד לכך שיבא בכל תוקף.

בעזרת טבלאות גדושים מספרים, תיאר מנכ"ל משרד הבריאות באוזני בן גוריון את המצב הקשה השורר במחנות העולים בישראל. הוא הזהיר כי " בעלייה כזאת, אנו מקפחים ביודעין את ילידי הארץ שנפגעו במלחמה, יען כי אין למשרד הבריאות אמצעים מספיקים לטפל באלה וגם באלה ".

עקב התנגדות זו, דחה " המוסד לתיאום " את החלטת הנהלת הסוכנות, בדבר עלייתם של 6.000 היהודים מתוניסיה וממרוקו. אך לנוכח השפל בעלייה והגידול בירידה – בשנת 1952 הוגשו 30 אלף בקשות להגירה  לארצות הברית – הוארך השירות הצבאי בצה"ל משנתיים ל-30 חודש, וקיים היה חשש לפגיעה בתוכנית ההתיישבות.

עקב ההוראות המחמירות של הסלקציה, נפגעה גם עליית הנוער : ההורים סירבו בתוקף להתיר לילדיהם לעלות לישראל בלעדיהם. באותם המקרים שהבנים כבר עלו ארצה וההורים היו בגיל של למעלה מ-35 שנה, תבעו ההורים את בניהם בחזרה.

הם טענו כי לנוכח מדיניות הסלקציה, ממילא אין להם סיכוי לעלות לישראל בגלל " גילם הקשיש " ( למעלה מ-35 שנה – הערה שלי – אלי פילו ). דעותיו של ד"ר שיבא השפיעו על אישים גם מחוץ לממסד הישראלי. כך, למשל, בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, ביולי 1951, במסגרת דיון נוקב על קשיי הקליטה, טען ד"ר נחום גולדמן כי לטובה מדינת ישראל – מן הראוי להחזיר 100.000 יהודים מארצות עבר לארץ מוצאם.

הערה זו היכתה בתדהמה את כל הנאספים ובלחצו של יושב ראש מחלקת העלייה, ד"ר יצחק רפאל, הסכים לבסוף גולדמן למחוק את הערתו מפרטיכל הדיונים

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. הסלקציה במרוקו

לנוכח השפל בעלייה, יצא יצחק רפאל באוקטובר 1952, לביקור של שלושה ימים בקזבלנקה. מאחר שבישראל הוסיפו להשמיע טענות ביחס למצב בריאותם של העולים, ביקש רפאל לבדוק אפשרות של הקמת שירות רפואי בקזבלנקה בפיקוח מחלקת העלייה.

הועלתה הטענה כי יהודי מרוקו סובלים מתת תזונה וממחסור בחלבונים. על כן אם יקבלו מזון מתאים, אולי ניתן יהיה לשפר את רמתם הבריאותית. מפאת הצפיפות הרבה בגטו היהודי ומשום תנאי סניטציה לקויים, היו נפוצות בו מאוד מחלות כמו גרדת, גזזת, גרענת.

אך רק מעטים מאוד היו נגועים במחלות חשוכות מרפא. מבין ההורים – מעטים היו בעלי השכלה פורמלית, אך כולם ידעו לקרוא ולהתפלל בעברית וכולם היו קשורים בדת ובמסורת היהודית. רוב הילדים, לעומת זאת, למדו ב " אלייאנס " ברשת החינוך הדתי ובבתי הספר המקצועיים של רשת " אורט ".

קזבלנקה הייתה מחולקת באותם הימים לשלושה חלקים : " הקסבה " הערבית, " המללאח " היהודי והעיר הצרפתית. הגטו היהודי היה בנוי ללא תכנון ומאוכלס בצפיפות איומה. הרחובות צרים, הסמטאות אפלות וחצרות הבתים חשוכות.

רוב הבתים היו בני קומה אחת, עם חצר גדולה, המשותפת לכמה משפחות. היו בתים שבהם הצטופפו שש נפשות ויותר בחדר אחד. בפינת החדר היה מטבח ואילו השירותים היו משותפים לכמה משפחות. מאין מים זורמים בבתים, היו הנשים והילדים צובאים סביב הברזים הציבוריים בקרן הרחוב ובשובם הביתה עם כדיהם המלאים על ראשם, היו המים נשפכים ויוצרים שלולית בוץ.

הערה אישית שלי – אלי פילו – הברז הציבורי נקרא בפי יהודי מרוקו " אלעויינא "

בימי שישי, בשעת התפילה במסגדים, נהגו השלטונות במרוקנים להגביר את השמירה בפתח המללאח, מחשש למהומות, אך רק לעתים נדירות ביותר, פרצו התנגשויות בין יהודים לערבים בסמטאות הגטו.

 וכך מתאר רפאל את ביקורו במללאח של קזבלנקה : " זוועה כזאת לא ראיתי מימי, ואף לא יכולתי לתארה לעצמי, ללא מראה עיניים : עוני, לכלוך, צפיפות דיור איומה, הרבה עיניים בוהות. הייתי עצוב מאוד, עד שבאתי לקבלת שבת בבית הכנסת " מגן דוד ". 

כאן נראו האנשים שונים לחלוטים. כולם היו לבושים חגיגית והשכינה שרתה ממש במקום. גם מסיבת עונג שבת שאורגנה לכבודי על ידי הנוער היהודי במקום, הסבה לי עונד ממשי. נערים ונערות בריאים הדורים למראה, לבושי בניקיון ובסדר, מדוברי עברית ולפחות מבינים אותה ".

אך למרות המלצותיו של רפאל, התנגד משרד הבריאות להעביר מידיו את האחריות לבדיקת העולים במרוקו ונוהלי העלייה הסלקטיבית נשארו בעינם. האווירה המורעלת נגד העלייה ממרוקו הדביקה חוגים רבים ביישוב הישראלי ובאה לידי ביטוי גם בעיתונות.

מתנגדי העלייה ההמונית הצליחו להפוך את לבם של תושבי הארץ והטילו עליהם פחד פן העלייה מצפון אפריקה תציף את המדינה במחלות מידבקות ובמקרים סוציאליים קשים. הטענה העיקרית שהושמעה באותם הימים ההם הייתה – שאנשי מחלקת העלייה של  הסוכנות היהודית, רוצים בעלייה גדולה " אך ורק כדי להפגין הישגים ולהצדיק את קיומם ".

ביטוי להלך רוח זה , ניתן למצוא בקטעים הבאים מתוך סדרת מאמרים שפורסמה בעיתון " הארץ ", מאת עמוס איילון. הוא כתב : " אנשי מחלקת העלייה היו אומרים ליהודים הפרימיטיביים בדרום מרוקו, בעלי מנטליות של המאה ה-11, כי הערבים עלולים לשחוט אותם וכי בישראל טוב, וכי שם ימצאו שיכון ועבודה.

המעצור היחיד לפעולתם של שליחי העלייה, הוא ד"ר אליעזר מתן, רטפא משרד הבריאות הממשלתי, שבידו זכות הווטו להעלאת אנשים פסולים מבחינה רפואית. עד מארס 1952 כמעט ולא הייתה סדיקה רפואית מסודרת.

עד היום אין כמעט חקירה וברירה על יסוד סוציאלי או פסיכיאטרי. מי שרואה את הרקע שלהם כאן, את הגטו וסמטאותיו, את המלמדים, את הבתים, את החברה במסורתית המתפוררת במגעה עם הטכניקה המערבית, אינו רשאי להתפלא על כך שמרוקנים מופיעים במקום מכובד ביומני תחנות המשטרה בישראל ".

אך בראשית שנת 1953 הגיע משבר העלייה לשיאו ומספר היורדים מן הארץ היה גדול ממספר העולים. היה ברור כי חוקי הסלקציה פוגעים מאוד בעלייה הצפון אפריקאנית. ב-11 במארס 1953, כתב רפאל לזאב חקלאי, שליח מחלקת בעלייה בקזבלנקה, כי לאחר התייעצות עם ד"ר שיבא ועם ד"ר בטיש, שעתיד היה להחליפו בהנהלת משרד הבריאות, נתקבלו כמה החלטות העשויות להקל מחומרת הסלקציה.

בין היתר נקבע כי במארסיי יקום מרכז לריפוי 250 חולי טרכומה. במרכז רפואי זה יאושפזו עולים מערים ומכפרים שבהם לא קיימת אפשרות לריפוי מקומי. אך בקזבלנקה ובערים אחרות, שבהן תנאי האשפוז טובים יותר – יש לרפא את חולי הטרכומה במקום.

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956חיים מלכה

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

זאב חקלאי הגיב על " הקלות , אלה בחמת זעם. במכתב למחלקת העלייה בירושלים, כתב חקלאי כי מצב הביטחון במרוקו החמיר מאוד בשבועות האחרונים. השלטונות הצרפתיים נתונים ללחץ גובר מצד האוכלוסייה הערבית להפסיק את העלייה לישראל, בעטנה כי העולים המרוקנים מתגייסים לצה"ל " ונלחמים נגד הערבים ".

חקלאי הזהיר כי אם לא תינקט פעולה מהירה להגברת העלייה, עלולה מדינת ישראל להחמיץ שעת כושר ולעמוד בפני מצב שבו שערי העלייה יהיו נעולים. כדי להדגיש את חומרת המצב, ביקש חקלאי היתר לבוא לירושלים כדי להסביר לראשי המדינה את המצב לאשורו וכדי לשכנע את הנהלת הסוכנות היהודית להכיר בעלייה ממרוקו כ " עליית מצוקה ".

יצחק רפאל דיווח ל " מוסד לתיאום " על תוכן מכתבו של שליח מחלקת העלייה בקזבלנקה. בתשובה לשאלת בן גוריון, אמר רפאל כי אכן נשקפת סכנה ממשית לחייהם של היהודים בצפון אפריקה. היהודים נראים על ידי המרוקנים כאלמנט פרו צרפתי, ולנוכח החששות מפני שינוי המשטר – קיימת עתה נטייה בקרב המשכילים היהודים להיטמע ולהתבולל באוכלוסייה המקומית.

תמיכתה של הליגה הערבית במאבקה של מרוקו לעצמאות גוברת, ודבר זה מחריף את מצבם של היהודים. מאחר שהעלייה המצומצמת מצפון אפריקה, מדביקה אך בקושי את הריבוי הטבעי של היהודים שם, המליץ רפאל לבטל מיד את חוקי הסלקציה ולהכיר בעלייה מארצות המגרב כ " עליית מצוקה ".

משה שרת חיזק את הערכתו זו של יצחק רפאל. שר החוץ אמר כי אם תוותר צרפת לתנועה הלאומית הערבית – יישחקו היהודים באבני הרחיים. אך יחד עם זאת, הסתייג שרת מן הרעיון לפתור את בעייתם של יהודי צפון אפריקה, בדרך שחוסלו בזמנו גלויות תימן ובבל.

הוא הדגיש כי מצבה הכלכלי של ישראל, הוא עתה חמור בהרבה, מכפי שהיה למחרת קום המדינה. גם אם שר החוץ לא מאר זאת במפורש, אזי מתוך דבריו השתמעה בבירור התנגדות להכיר בעלייה הצפון אפריקאנית כ" עליית מצוקה ".

שני שרי הציונים הכלליים – שר הפנים, ישראל רוקח ושר הבריאות, יוסף סרלין – צידדו אף הם בהמשך העלייה הסלקטיבית מצפון אפריקה. רוקח הציע אפילו להתרכז בעלייתן של 5.000 משפחות בעלות הון של 10 אלפים דולר כל אחת. הוא אמר כי עלייה שכזאת, תשחרר את המדינה מחובת הקליטה.

אולם באוגוסט 1953, אירעו במרוקו שורה של התפתחויות שחייבו את ממשלת ישראל לעקוב מקרוב אחר מצבה של היהדות הצפון אפריקאנית. לנוכח התגברות במאבק לעצמאות, הדיחה צרפת את הסולטאן סידי מוחמד בן יוסף ומינתה תחתיו את סידי מוחמד בן ערפה. גל של מהומת הציף את כל המדינה והקרקע החלה בוערת תחת רגליהם של יהודי מרוקו. 

באווירת חירום זו, יצא יצחק רפאל בספטמבר 1953, לסיור של תשעה ימים בריכוזים היהודיים החשובים במרוקו ובהרי האטלס. בלוויית זאב חקלאי, ביקר רפאל תחילה ברבאט, שבה התגוררו כ-16 אלף יהודים.

לאחר שיחה עם הרב שאול אבן דנאן, בן לשושלת רבנים נודעת, הם יצאו למכנאס שזכתה לכינוי " ירושלים של מרוקו ". קהילת מכנאס מנתה אז כ-15 אלף יהודים. בני הנוער דיברו עברית שטפת ואפילו הבנות דיברו עברית ולמדו בתלמוד תורה.

הרב המקומי היה רבי יוסף משאש. רפאל וחקלאי גילו לתדהמתם כי שמות הרחובות בגטו היהודי נשאו שמות עבריים כמו – ירושלים, ציון, תלמוד תורה, מגן דוד וגם את שמותיהם של רבני העיר וגדולי התורה במרוקו.

בעיר זו גדלה בזמנו גם חניתא אטיאס, כיום חניתא קידר, חברת קיבוץ מעגן מיכאל ומי שעסקה בראשית שנות המדינה בארגון עלייה ב' ובקליטת העלייה הצפון אפריקאנית בישראל.

יצחק רפאל יצא אחר כך לביקור בפאס, עירו של רבי יצחק אלפאסי ( הרי"ף ) שבה התגורר גם הרמב"ם. כאן הוא שמח לשמוע מפי השליח הישראלי המקומי, חיים מוייאל, כי הצליח לארגן בפאס כמה גרעינים להתיישבות במושבים דתיים בישראל.

מיד לאחר מן יצא רפאל לביקור במראכש  שבה הייתה קהילה של 20 אלף יהודים. מראה הרובע היהודי היה עני ביותר ותנאי הדיור בו – מדכאים. האוויר בתלמוד תורה המיושן היה דחוס ובמקום לא היו תנאים סניטריים מינימליים. לעומת זאת, תלמודי התורה של חסיד חב"ד ו " אוצר התורה " היו נקיים ומסודרים יותר. במראכש נפגש רפאל עם קבוצת " יורדים " מישראל והם ביקשו את עזרתו בהעלאתם מחדש ארצה. 

באותה תקופה, ביקר במרוקו גם ד"ר שיבא. לאחר סיור בהרי האטלס, חזר מנכ"ל משרד הבריאות לישראל כשהוא מלא חוויות: " קיימים שם כפרים יהודים שלמים, עם מסורת יהודית המגיעה למאה ה-2 לפני הספירה הנוצרית. אלה הם יהודים בעלי תווי פנים עזים, כמו השליחים ב " סעודה האחרונה ", על פי ציורו של ליאונרדו דה וינצ'י ".  

בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, ב-28 בספטמבר 1953, מסרו רפאל ושיבא דוחות על מסעותיהם למרוקו. רפאל סיפר כי בהרי האטלס מצויים כ-15 אלף ילדים עד גיל 18, ואם הם לא יועלו ארצה במהירות – " הם ילכו לאיבוד ".

רפאל טען כי הג'וינט מוכן לטפל במקרי הסעד והציע להוציא את המשפחות היהודיות מהכפרים ולרכזן בערים הגדולות. כדי לערוך בדיקות רפואיות יעילות, יש הכרח במכשיר רנטגן נייד. אך השלטונות הצרפתי אוסרים טיפול ביהודים בלבד ותובעים בדיקתה של כלל האוכלוסייה.

רפאל דיווח גם על פגישתו עם היורדים במראכש ומשום השפל בעלייה והגידול בירידה מהארץף הוא הציע לדון מחדש בכללי הסלקציה. אולם כמצופה, ד"ר שיבא התנגד בתוקף לביטול הסלקציה. בישיבת הנהלת הסוכנות, טען מנכ"ל משרד הבריאות : " אני חושב שלמען בניין הארץ וקליטת עולים יהודים, רצוי יותר לעשות סלקציה וזכותנו לעשותה, עד שנהיה מסוגלים לספק לעולים מזון ותנאי מגורים מתקבלים על הדעת.

הג'וינט ניגש לטיפול רציני בחולי הגרענת ולריפוי מחול עור ומחלות מעיים של ילדים. כך שבעוד שנתיים שלוש שנים יהיה לנו מאגר גדול של צעירים יהודים מצפון אפריקה, שיהיו כשרים לעלייה ". 

וכך, למרות החרפת המצב הפנימי במרוקו, נמשכה הסלקציה כרגיל. ניכר היה כי דעותיו של ד"ר שיבא השפיעו על מרבית המתדיינים בנושא זה, ומשקל עמדתו היה שקול כנגד כל נימוק שהועלה לטובת ההכרה ביהדות צפון אפריקה כ " עליית מצוקה ".

אף על פי כן, החרפת המאבק לעצמאות מרוקו, כפתה על ממשלת ישראל לקיים מגעים רצופים עם ממשלת צרפת, כדי להבטיח שערביי מרוקו לא יפגעו לרעה ביהודים. היה ברור כי מעתה המאבק להצלתם של יהודי מרוקו, יהיה קשור וצמוד למלחמת העצמאות המרוקנית וכי מאבק זה, אינו יכול להתנהל במנותק ממשלת צרפת

סוף הפרק " בשבי הסלקציה " מתוך ספרו של שמואל שגב " מבצע יכין " 

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המשך הספר " סלקציה " מאת חיים מלכא

וגלבלום מזהיר את ההנהגה העוסקת בעלייה :

כל מי שמידת אחריות כלשהי בו, צריך לא להתבייש ולא להיות מוג לב ולהסתכל בפרצופה של הבעיה על כל משמעותה…הנתנו את דעתנו על כך, מה יקרה למדינה זו, אם זו תהיה אוכלוסייתה ? והרי ביום מן הימים, תתווסף עליהם עליית יהודי ארצות ערב. מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה, עם אוכלוסיות כאלה ?  – באתו מסמך שצויין לעיל.

על גלבלום אמר חבר " ועדת העלייה " מ' סורקיס:

העיתונאי הזה שם עצמו להיות השופט העליון הסלקציה 2של סוגי העלייה השונים בארץ, הוא היה הראשון שהתקיף את העלייה במאמריו המפורסמים על יהודי מרוקו, ואחרי זה אפשר היה לכתוב על יהודי עיראק. בעיתון " הבוקר " כתב ש' אוסישקין על עליית יהודים מארצות האסלאם בכלל, ומצפון אפריקה בפרט :

אנשים מחוסרי רצון לעבוד, מחוסרי הבנה וסבלנות כדי להתגבר יל התנאים ההכרחיים כאן. הבאת רבבות, אם לא מאות אלפים של אנשים מסוג בלתי מתאים לארץ לא הוסיפה כוחות למדינה, לא תרמה תועלת ליישוב, לא נתנה תקווה טובה יותר לעתיד "

אופיינית לאווירה ששררה אז בארץ כנגד עולי מרוקו היא הבדיחה שסיפר מנהל מחלקת העלייה בשם הנשיא וייצמן. הוא שאל את הספָר שלו לשלומו, וזה השיב לו :

" הכל כמעט בסדר, עבודה יש ב"ה, פרנסה יש, אבל המרוקנים הללו ! "

ושואל הנשיא : " כלום למרוקנים אינו צומח זקן ".

אכן, לא היה גבול לתווים השליליים שיוחסו לסטריאוטיפ של יהודי מרוקו. כפי שאמר הסוציולוג מ' ליסק : הסטריאוטיפים השליליים, התיוג השלילי, עברו על גדותיהם בתקופה ההיא "

ביישוב הוותיק עלה החשש, שמא תגרום עלייה בממדים גדולים מארצות האסלאם להרס המורשת התרבותית בארץ ולהפיכת ללבנטינית. וכך מסכם מ' ליסק חש זה :

"היישוב הוותיק נתמלא חרדה לא קטנה. חשש חריף שמא המורשת החברתית והתרבותית של היישוב היהודי בארץ הולכת ונהרסת, הכרסום נראה חמור ביותר. התריעו על חשש מפני אוריינטליזציה, מפני לבנטיזציה, והצביעו על הסכנה מפני הרס ההישגים התרבותיים, החברתיים והכלכליים בעקבות העלייה הזאת.

בין אם היה חשש זה מוצדק או לא – הוא היה קיים גם בקרב מנהיגי המדינה בממשלה ובסוכנות היהודית, והחלטותיהם בנושא הסלקציה במדיניות העלייה של יהודי צפון אפריקה הושפעו מסטריאוטיפ שיוחס ליהדות זו. כך, למשל, התבטא גיורא יוספטל, הגזבר וראש מחלקת הקליטה בסכנות היהודית :

יש כעת נקודות שלמות שהן מהאופי הספרדי הירוד, ירוד לפי שכלם ולפי תפיסתם.

ועוד על עולי ארצות האסלאם אמר : " אין להם נושא בעל מוסר " ; " הם לבנטינים עם החיים האפלים שלהם ". ועל יוצאי מרוקו : " אלה אנשים פרימיטיביים, זוהי עדה מפגרת ". כשאנשי היישוב דישון סירבו לקבל משפחות מצפון אפריקה משום שהם " שחורים ", אמר על כך יוספטל : " את אנשי דישון אני מבין "

לוי אשכול, שהיה שר האוצר בממשלה וראש מחלקת ההתיישבות, התבטא ביחס ליהודי צפון אפריקה : " פסולת אדם ", " חומר אנושי קלוקל ". כשסירבו יושבי מעברת כפר סבא להתפנות, אמר אשכול : " עליכם לדעת שאנשים אלה נוחים בסכינים, יש לירות על מנת לאיים עליהם במקצת ".

ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, הצדיק את ההפליה כנגד יהודי צפון אפריקה : " זה נכון, יש הפלייה, זאת הפלייה מוכרחת ". אליהו דובקין, ראש המחלקה לענייני החלוץ בסוכנות היהודית, קרא ליהודי מרוקו " שחורים " ו " פרימיטיביים ".

זלמן שזר, חבר הנהלת הסוכנות וראש מחלקת ההסברה, אמר בדיון על העלייה מצפון אפריקה : " אנו יכולים לשלם על זה ביוקר, זוהי עלייה שלא טעמה טעם גמנסיה "

נחום גולדמן, יו"ר ההנהלה הציונית בניו יורק, כינה את עליית יהדות צפון אפריקה " עלייה קטסטרופלית ", כן אמר, שבעיניו " יהודי ממזרח אירופה שקול כפליים מיהודי כורדיסטאן ", וכי יש להחזיר 100.000 מיהודי המזרח לארצותיהם.

לגבי העלייה מעיראק אמר גולדמן, שהייתה זאת טעות לעשות חיסול גלות ליהודי עיראק, ועוד הוסיף לגבי מדיניות העלייה : " הקונסולידציה צריכה להיות גם על שטח רוחני גבוה, לא לבנטיניות ".

בדברו על ניסיון ההתארגנות של גופים ספרדיים בצפון אפריקה בהסתדרות הציונית, אמר ברל לוקר, יו"ר הנהלת הסוכנות : " החלטנו לא להתנגד להתארגנותם של ספרדים – מפני שיש הרגשת נחיתות – זוהי גם הרגשתנו שאנו אשכנזים והם ספרדים " ועל התנועה הציונית בצפון אפריקה אמר לוקר כי היא תנועה פרימיטיבית ". 

שני חברי הפועל המזרחי בהנהלת הסוכנות הסתייגו מהיחס השלילי כלפי יהודי ארצות המזרח. הרב זאב גולד, ראש המחלקה לחינוך ותרבות תורנית בגולה, טען כי לא כל טענות הקיפוח של יוצאי המזרח – אין בהן אמת, כפי שמאשר ברגינסקי : " סוף סוף אין אנו נזהרים כל כך, והתרגלנו כי יהודי הוא זה האוכל קוגל ומדבר אידיש, ויהודי שאינו מבין אידיש, איננו יהודי, הוא ספרדי.

אני חושב כי נצעד צעד חשוב קדימה אם נעזור ליהודים הללו. ובניסיונו להוכיח את חבריו שאין הצדקה לדימוי השלילי של יהודי ארצות המזרח, אמר מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל : " הסטטיסטיקה של המשטרה מוכיחה שבפשעים אין חלקם של העולים גדול מאשר האחוז שלהם בישראל.

גם רוב הגניבות המבוצעות תוך מומחיות נעשות על ידי יוצאי ארצות אירופה ולא יוצא המזרח ". למחרת חוק השבות, שהתקבל בחודש מאי 1950, היה לדעות השליליות הללו על יהודי ארצות האסלאם משקל רב בקביעה וביישום של מדיניות הסלקציה, שכוונה כלפי יהדות צפון אפריקה.

חוק השבות.

ראש הממשלה, דוד בן גוריון, התנגד בתוקף לכל הגבלה בעלייה, ואף תקף בחריפות את התומכים בהגבלתה ; אך תוך חודשים ספורים לאחר החלת חוק השבות, ב-5 ביולי 1950 , ובהשפעת קפלן, אשכול, יוספטל וד"ר שיבא, יעמוד בן גוריון בראש התומכים בהגבלת העלייה מצפון אפריקה.

בן גוריון – הוא שיזם את חוק השבות, והביאו לאישור הכנסת ב-5 ביולי 1950. חוק זה מקנה לכל יהודי, העולה לארץ ורוצה להשתקע בה, אזרחות ישראלית אוטומטית; ומכוחו רשאי וזכאי כל יהודי לעלות לארץ – בשלושה סייגים :

1 – כאשר שר הפנים נוכח לדעת שהמבקש פועל נגד העם היהודי.

2 – כאשר העולה עלול לסכן בריאות הציבור או את ביטחון המדינה.

3 – העולה בעל עבר פלילי, העלול לסכן את שלום הציבור.

בדברי הסבר לחוק אמר בן גוריון בכנסת :

" אין המדינה מקנה ליהודי הגולה הזכות לשוב, זכות זו קדמה למדינת ישראל, והיא שבנתה את המדינה, זכות זו מקורה בקשר ההיסטורי שלא נפסק אף פעם בין העם לבין המולדת ".

עוד מוסיף בן גוריון :

" אין חוק השבות מסוג של חוקי הגירה הקובעים באלו תנאים מקבלת המדינה מהגרים ומאלו סוגים. חוקים כאלה קיימים בהרבה ארצות והם משתנים מזמן לזמן לאור החליפות והתמורות הפנימיות והחיצוניות. חוק השבות אין לו דבר עם חוקי ההגירה, זהו חוק ההגשמה של ההיסטוריה הישראלית.

זכותו ההיסטורית של כל יהודי באשר הוא לשוב ולהתיישב בישראל אם מפני שהוא עשוק זכויות בנכר, אם מפני שאיננו בטוח בקיומו, אם מפני שהוא נדחק ומנושל בארצותיו, אם מפנה שהוא מוקף שנאה ובוז, אם מפני שאיננו יכול לחיות חיים חדשים כרצונו ואם מפני אהבתו למסורת העברית, ולתרבות העברית ולקוממיות ישראל ".

 ובדיון על חוק השבות אמר חבר הכנסת י' בר יהודה : " העלייה למדינת ישראל היא זכותם הטבעית שאין איש יכול לתתה או לקחתה מהם "

בהמשך יתברר שחוק השבות הוא חוק סלקטיבי. כך, למשל, נשאל בן גוריון ביולי 1950 – ימים מעטים לאחר קבלת החוק – אם להפסיק את העלייה מרומניה, שכן למעלה מ-50% מהמפרנסים המגיעים משם הם בני 50 ומעלה, וגם מגיעים זקנים וחולים. על כך ענה בן גוריון : לגבי רומניה אין לנו ברירה, עכשיו יש חוק השבות. אך ממש באותו דיון אמר על העלייה ממרוקו : " ממרוקו לא זקנים ולא חולים "

הווה אומר : אין החוק יכול לחייב את ממשלת ישראל לקלוט את כל עם ישראל בתפוצות בבת אחת, אך הוא מהווה הצהרת כוונות מצד ממשלת ישראל לגבי זכותם של כל היהודים לעלות לארץ, ועל חובתה של ממשלת ישראל לקלוט אותם. אלא שהצהרה לחוד – ומעשים לחוד….

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.הסלקציה 2

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך

עליית יהודי מרוקו בשנים 1948 – 1951.

בסקירתו על יהודי מרוקו בינואר 1952 ציין מנהל מחלקת העלייה ממרוקו, זאב חקלאי כי לעומת מצבם הביטחוני היציב בערים הגדולות – שם פעלו הצבא והמשטרה הצרפתית – קשה ביותר מצבם הביטחוני בעיירות ובכפרים, בעיקר בדרומה של מרוקו, ורבים מהם חוששים לחייהם ממש.

כבר בדיון הראשון של הסוכנות בדצמבר 1948 על מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו נכתב : " הם חיים בפחד תמידי ואין הם בטוחים שפרעות אוג'דה וג'ראדה לא יחזרו שנית.

במושב הראשון של הוועד הפועל הציוני, בספטמבר 1948, קרא הוועד לאומות המאוחדות להגן על היהודים בארצות ערב – לאחר המהומות והפוגרום באוג'דה ובג'קרדב שבמרוקו, שבהם נהרגו 41 יהודים, וכן לעמוד על זכותם לעזוב את ארצותיהם לארץ ישראל. ובקול קורא יצא הוועד הפועל הציוני ליהודי ארצות ערב :

" לאחינו בארצות ערב ייאמר : ממדינת ישראל שלוחה לכם ברכת אחיכם, אזרחי ישראל וציוני התפוצות. שערי מדינת ישראל פתוחים לפניכם, התאוששו אזרו כוח, התכוננו ליום בו ישתרר השלום ותיפתח גם לפניכם הדרך לעלייה, לעבודה ולהשתרשות באדמת המולדת, ששמרתם לה אמונים כל דורות גלותכם, חיזקו ואימצו "

תחילתה של הסלקציה.

במושב הוועד הפועל הציוני, בין 22 באוגוסט ל-3 בספטמבר 1948, מציין הוועד הפועל לשבח את הסוכנות על מאמציה להעלות עולים מכל העולם, אך על העלייה ממרוקו נאמר :

" עתה נעשים סידורים עם השלטונות הצרפתיים, לפתיחת עלייה ישירה ממרוקו לצרפת ולהפסקת האפשרות ליציאתם הבלתי מכוונת דרך אלג'יר – אלג'יריה -. על ידי סידור זה תהא האפשרות להפעיל במקום ועד ארצישראלי לבחירת העולים, להעביר את המועמדים בביקורת רפואית לפני אישורם לעלייה ולהסדיר את עלייתם במכסות חודשיות לשם רגולציה.

אך עקב הצורך בהתארגנות מתאימה החלה מדיניות זו להתממש רק בשנת 1950. בנובמבר 1948 כתב ד"ר א' נדר, מהמחלקה לענייני יהודים במזרח התיכון, אל מחלקת העלייה :

ברצוני להעיר את תשומת לבכם לעובדה כי מפי באי הכינוס הושמעה ביקורת על הפלייה מארצות המזרח, הן בנוגע למימדיה שאינם מתאימים למצבת החמור של היהודים בארצות אלו, בנוגע לתנאי עלייתם ודרכי קליטתם שהעולים מהמזרח התיכון ומאפריקה הצפונית ".

הסוכנות היהודית הקצתה מכסות עלייה קטנות ליהודי צפון אפריקה בכלל וליהדות מרוקו בפרט. כך עולה ממכתב שנשלח מהמחלקה לענייני המזרח התיכון למחלקת העלייה :

" בתוכנית מחלקת העלייה של הסוכנות לשנת 1949 מופיעה צפון אפריקה על שלוש ארצותיה ב-32.000 עולים. לא ברור לנו על מה מבוסס המספר הזז…שאינו הולם לא את הצרכים ולא את האפשרויות…יש לראות את חופש פעולותינו – חופש יחס – בצפון אפריקה כזמני…על כן יש לעשות מאמץ עליון במשך השנה הזו להעלאת יהודי צפון אפריקה ".

פנייה זו הייתה נאיבית מאוד, שכן בשנת 1949 לא יכלה מדינת ישראל להעלות את כל יהודי צפון אפריקה ; אך בד בבד היא מצביעה על מכסה נמוכה מאוד ליהדות צפון אפריקה, שכן הריבוי הטבעי בשנה של יהדות מרוקו עמד אז על כ-4.5% בשנה, דהיינו קרוב ל-12.000 נפש. וכך, עקב הקטנת המכסות בשנת 1949 ליהדות צפון אפריקה עולו לארץ רק 16.363 יהודים מכל שלוש הארצות.

באוקטובר 1950 עד מרץ 1951 – יעלו משלוש מדינות צפון אפריקה 3.000 יהודים, ובכלל סך זה מעליית הנוער ; וליהודי מרוקו הוקצתה מכסה של 900 נפש לשישה חודשים, כולל מעליית הנוער, דהיינו 150 לחודש.

ביולי 1950 אמר ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל :

השבוע הגיע הטרנספורטר הראשון של צעירים מצפון אפריקה…הם באים בייחוד ממרוקו וחלק מטוניס – תוניסיה – ההוראה היא לקחת רק צעירים בריאים, פרט למחלות הטראכומה – מחלת עיניים – שחושבים לרפאו כאן, אם יתברר שאין זה כך, נפסיק עלייה זו.

הנה כי כן ראש מחלקת העלייה מבהיר, שמדיניות העלייה מצפון אפריקה היא של צעירים בריאים.

באוגוסט 1950 כתב יצחק רפאל לראש מחלקת העלייה בתוניס, ובו הוא דורש לשמור בקפדנות על המכסות החודשיות הנקבעות במרד בפאריס, ולא לשלוח למרסיי יותר ממספר זה.

בתקופה העלייה ההמונית בוצעה הסלקציה בשתי דרכים : האחת – סלקציה בין גלויות. מבין כל גלויות העולם הוקצו ליהדות צפון אפריקה מכסות עלייה נמוכות, וללא שום פרופורציה למספר היהודים באותה גלות. כך, למשל, הועלו בתקופה זו ממרוקו 20.112 נפש, המהווה פחות ממחצית הריבוי הטבעי שם. כלומר יהדות מרוקו לא רק שלא קטנה – אלא אף גדלה.

הדרך השנייה בביצוע הסלקציה הייתה " הברירה הרפואית ". מאחר שהמכסות היו נמוכות ממספר המועמדים לעלייה ( ב-4 בנובמבר 1951 אמר מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל : " רק בקזבלנקה רשומים לעלייה היום 35.000 שמהם 15.000 קיבלו אשרות על ידי משרדי הממשלה.

ניתן היה לבחור את המועמדים היותר פרודוקטיביים והיותר בריאים. ואכן, המחלקה הרפואית של מחלקת העלייה ממרוקו, בראשות ד"ר שניצר – היא שביצעה את הסלקציה הרפואית. כפי שסיכם יצחק רפאל את העלייה בשנת 1951 : " מכל הארצות עלו ללא סלקציה, למעט צפון אפריקה ופרס.

למען האמת יש לציין, כי עקב האנדרלמוסיה, ששררה אז בארץ בתחום העלייה והקליטה, עלו בשנים 1948 – 1949 ממרוקו 8.000 יהודים ללא סלקציה ; אך בשנים 1950 – 1951 עלו משם 12.112 יהודים לאחר סלקציה רפואית.

ארבע סיבות עיקריות לסלקציה ביהדות צפון אפריקה בתקופה זו :

1 – עם הקמת המדינה היה פוטנציאל העלייה מכל הגלויות גדול, ועל כן ניתן היה לקבוע סדרי קדימויות. עדיפות ראשונה – לשארית הפליטה ; ועדיפות שנייה – ליהדות בבל, תימן ולוב, הנמצאות בסכנה.

2 – הקשיים הגדולים שנוצרו בארץ עקב הכפלת מספר תושביה בתקופה כה קצרה.

3 – הדימוי  הסטריאוטיפ – השלילי של יהודי צפון אפריקה בכלל, ויהודי מרוקו בפרט.

4 – החשש משינוי דמוגראפי – החל משנת 1950, שייתן למדינה אופי לבנטיני נחשל.

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

 

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנתהסלקציה במרוקו 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

העלייה מזרח אירופה בשנים 1948 – 1951.

מתוך כ-1.300.000 יהודי מזרח אירופה עלו בתקופת העלייה ההמונית משם – פולין, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה ובולגריה – 194.348.מצבן הביטחוני בתקופה זו היה טוב., ואף הוקמו ציריות ישראליות בכמה מן הארצות הללו.

אך היה חשש שמדינות הגוש הקומוניסטי יסגרו בקרוב את שעריהן בפני יציאת היהודים עקב לחץ ערבי. על כן עשו ממשלת ישראל והסוכנות היהודית ככל יכולתן להעלות את כל יהודי מזרח אירופה החפצים בכך. אלא הרצון לעלות לארץ לא היה מנת חלקם של כל יהודי מזרח אירופה, כך, למשל, דיווח ציר ישראל בפולין בספטמבר 1949 :

" בפולין – היהודים – מתחלקים לשלושה סוגים, האחד, מיעוט שמנוי וגמור איתו להישאר בפולין. השני, מיעוט שמנוי וגמור איתו לעלות לארץ, שלישי, רוב גדול או קטן הפוסח על שני הסעיפים ".

גם מרומניה רצו רק כ-30% מהיהודים לעלות, ומתוכם 65% בלתי פרודוקטיביים – זקנים וחולים. על העלייה מרומניה אמר ראש מחלקת הקליטה, היודה ברג'ינסקי, כי מרומניה עלו זקנים, אך הצעירים לא באו : וראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל התבטא : " לגבי רומניה אין שום הגבלות מצידנו, ואם חס וחלילה יעכבו את העלייה משם מצפוננו יהיה טהור.

מארצות מזרח אירופה עלו אפוא בתקופת העלייה ההמונית 194.348 עולים ללא שום סלקציה – ואילו מצפון אפריקה עלו 45.248 עולים מקרב כ-500.000 יהודים. ברירת העולים מצפון אפריקה – החל בשנת 1950 – מתבטאת גם בגיל העולים הצעירים – בהשוואה לגיל הצעירים ממזרח אירופה, כמבוטא בטבלה הבאה.

טבלה 16: גיל העולים בשנים 1948 – 1951 ממזרח אירופה ומצפון אפריקה.

ממזרח אירופה                                                   מצפון אפריקה

הגיל         מספר העולים       %                           מספר העולים              %

0-14         53.013            18.3                        14.978                    33

15-29      75.921             25.8                        20.087                    44

30-44      80.071             27.5                         6095                      13.3

45-64      65.966             22.7                         3136                      7.0

65+         15.558             5.7                           305                         0.7

סך הכול     294.348           100.00                      45248                    100.00

אך הסלקציה מצפון אפריקה החלה רק בשנת 1950, ניתן לראות את ההבדלים המשמעותיים באחוזי הצעירים מצפון אפריקה ביחס לאלה ממזרח אירופה ; 77% מהעולים מצפון אפריקה היו עד גיל 29 – לעומת 44.1 בלבד ממזרח אירופה ; ורק 7.7% מהעולים מצפון אפריקה היו בגיל 45 ומעלה – לעומת 28.4% ממזרח אירופה. 

השינוי הדמוגרפי.

עם הקמת המדינה לא חששה הנהגת היישוב לדמותה האירופית העדתית של מדינת שיראל, שכן למנהיגיה – שכולם יוצאי אירופה – הייתה שליטה מלאה הן בממשלה והן בסוכנות היהודית ; רובם המוחלט של תושביה היהודים של הארץ היו יוצאי אירופה ואמריקה – 84.9%; ופוטנציאל העם היהודי בתפוצות היה ברובו המוחלט באירופה ובאמריקה – למעלה מ-80%. הטבלה הבאה מראה זאת היטב.

טבלה 7 : חלוקת העם היהודי לפי יבשות בשנת 1946

היבשות            מספר היהודים                    % מכלל היהודים

אירופה             2.850.000                               25.9

אמריקה            6.000.000                               54.6

אסיה                1.400.000                                13.1

אפריקה            672.000                                  6.0

אוסטרליה          38.000                                      0.4

סך הכול             11.000.000                              100.00

העלייה ההמונית ערערה את המצב הדמוגרפי בארץ. תהליך הכרסום ברוב המוחלט של יוצאי אירופה ואמריקה בארץ היה מדורג : בעוד בשנה הראשונה למדינת ישראל – 1948 – היה הרוב המוחלט של העולים מקרב ארצות אירופה ואמריקה 85.6% – ירד חלקם של עולים אלה בשנת 1951 ל- 29.2% בלבד, כמוצג בטבלה הבאה.

טבלה מספר 8 : עולים יוצאי אירופה-אמריקה לעומת עלים יוצאי אסיה-אפריקה בשנים 1948-1951 באחוזים.

השנה                 יוצא אירופה-אמריקה                 יוצא אסיה ואפריקה

1948                             85.6%                              14.4%

1949                              52.7%                             47.3%

1950                             50.5%                              49.4%

1951                             29.2%                             % 70.8

בתום תקופה העלייה ההמונית ירד חלקם של יוצאי אירופה ואמריקה בארץ מ 84.9% ל – 63.1% בלבד

תחזיותיהם האופטימיות של המנהיגים בממשלה ובסוכנות לא התממשו אפוא, ומכמה סיבות : מצד אחד – חוסר רצונם של רוב יהודי אירופה לעלות לארץ ; ומאידך – סגירת שערי מזרח אירופה בשנת 1951 על ידי השלטונות הקומוניסטיים שם.

האכזבה הגדולה ביותר נגרמה להנהגה בארץ מחוסר רצונם המוחלט של יהודים ממערב אירופה ומאמריקה – רובו של העם היהודי – לעלות לארץ. היטיב לבטא אותה ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל :

במערב – אמריקה ומערב אירופה – בכל זאת היה חינוך ציוני כל הזמן, חינוך שנמשך שלושים שנה, והנה הוא בכל זאת לא עמד במבחן. הציונים נשארו במדינות ההם, וגם מנהיגי הציונות.

יהודים אלה שמצבם הכלכלי, החברתי והפוליטי היה טוב, לא רצו לעזוב את " סיר הבשר " ולהיכנס להרפתקה של הקמת מדינה עם בעיות כלכליות וביטחוניות קשות.

בשלוש וחצי שנות העלייה ההמונית עלו ארצה רק 7.630 יהודים מארצות מערב אירופה, ו- 1947 עולים מארצות צפון אמריקה.

לקראת תכנון העלייה לשנים הבאות ניצבו בפני ממשלת ישראל והסוכנות היהודית בשנת 1951 כמה עובדות :

1 – אחוז יוצאי אירופה ואמריקה בקרב תושביה היהודים של הארץ ירד מ – 84.9% ל – 63.1% בלבד.

2 – שערי מזרח אירופה נעולים, ואין יודע עד מתי.

3 – יהודי הארצות השלוות באמריקה ובמערב אירופה אינם רוצים לעלות לארץ.

4 – חיסול גלויות עיראק, תימן ולוב הושלם ברובו.

5 – המקור היחידי לעלייה המונית היה מקרב 500.000 יהודי צפון אפריקה 

6 – הריבוי הטבעי של יוצאי אסיה ואפריקה גדול יותר מריבוי הטבעי של יצאי אירופה ואמריקה.

לאור עובדות אלו החליטו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית לעשות הכול, על מנת לעצור את עליית יהודי צפון אפריקה – המקור היחידי לעלייה המונית – שכן עלייתם ארצה תגרום לשינוי דמוגרפי ; רוב תושבי מדינת ישראל ישתייכו אז ליוצאי ארצות האסלאם, והארץ עלולה להפוך ללבנטינית נחשלת.

סוף פרק שני. 

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינהסלקציה 2ו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

פרק שלישי – הסלקציה בשנים 1952 – 1954.

על  רקע העלייה ההמונית וקשייה, כאשר הכפילה מדינת שיראל את מספר תושביה וקלטה יהודים מ-52 ארצות, לא בלטה הסלקציה בשנים 1948 – 1951.

אולם בעקבות נעילת שערי מזרח אירופה, חוסר רצונם של יהודי מערב אירופה ואמריקה לעלות ארצה, וחיסול הגלויות – נותר המקור היחידי להמשך עליית המונים בקרב כ-500.000 יהודי צפון אפריקה. כדי למנוע את , האפי הלבנטיני " של המדינה הצעירה, החליטו אפוא בהנהלת הסוכנות וממשלת ישראל, באמצעות " המוסד לתיאום ", לקבוע כללים מוגדרים לברירת עולים – שעיקרם עליית צעירים ובריאים.

מדיניות סלקטיבית בברירת עולים לא החלה עם הקמת המדינה ; היא הייתה כבר בתקופת שלטון המנדט הבריטי בארץ. גם אז התנהל ויכוח בין מנהיגי הציונות על עליית המונית – או סלקטיבית. דוד בן גוריון, שנבחר בשנת 1936 לתפקיד יו"ר הנהלת הסוכנות, אמר אז :

עלינו לראות בעיקר פעולתינו השגת אפשרות של עלייה גדולה לארץ – בלעדי זאת, לא רק שלא יהיה מוצא לגורל היהודים, אלא לא יהיה מוצא לגורל הציונות, אם הציונות לא תיתן עכשיו תשובה ניכרת לאסון היהודים – היא תתבדה, היא תאבד את ערכה אפילו בעיני עצמם.

בן גוריון היה עקבי בתמיכתו בעלייה בלתי מוגבלת, ובדיון בהנהלת הסוכנות בשנת 1942 דרש עלייה של שני מיליון יהודים מתום המלחמה.

גם גולדה מאירסון ( מאיר ) התנגדה לעלייה סלקטיבית ותמכה בעמדתו של בן גוריון ; אך יעקב חזן ממנהיגי " השומר הצעיר ,, תמך בעלייה סלקטיבית, ובקונגרס הציוני הי"ט אמר :

" המפעל הציני לא היה מעולם ואיננו גם היום דבר הנערך בכמות, במספרים, יותר מזה נקבע גורלו של המפעל הזה על ידי האיכות "

עוד אמר חזן, שמטרתנו בית לאומי מחודש – ולא גלות חדשה, ועל כן יש להבטיח את בניית הכפר והחקלאות ולהקפיד על עלייה חלוצית ".

בין תומכי העלייה הסלקטיבית היו גם חברי ההנהלה הציונית – חיים וייצמן, ש' אוסיקין, א' רופין, וב' כצנלסון.

עם זאת יש להדגיש, שבתקופת השלטון המנדט הבריטי היה ויכוח זה אידיאולוגי – ולא מעשי, שכן את מספר הסרטיפיקטים ( אשרות העלייה ) קבעה ממשלת המנדט הבריטי – ולא ההנהלה הציונית. כדברי ברל כצנלסון במושה הוועד הפועל הציוני בשנת 1935 :

" אנחנו עובדים בתנאים של כמות נתונה, קביעת הכמות בידי ההסתדרות הציונית, אלא בידי כוח חיצוני – הממשלה הבריטית, וכיוון שאנו מוגבלים בכמויות מסוימות, חובה עלינו להוציא מתוך אותה כמות את מכסימום הכוחות ההכרחיים לבניין. 

הסלקציה – חיים מלכא-כן קטע שכזה, נתן אלטרמן-הברירה הטבעית ביצוע השיר

לגולשים היקרים

אתנחתא קלה מרצף ספרו של חיים מלכא.ריצתו של העולה דנינו

הנושא בוער בעצמותי וכואב עד מאוד….אך כבוד האדם, במקרה זה כבודו של העולה ממרוקו, כבודו נרמס עד עפר ואין ביכולתו ( אז ) לעשות דבר כנגד הממסד העויין, אשר ראה בעלייה ממרוקו מעמסה שאין מדינת ישראל יכולה לעמוד בה – כן חייבים להודות שלא כולם בקו המוקשה של חלק מ " מנהיגי האומה " דאז….סלקציה…הגבלות גיל….הפרדות משפחות…קליטה לא נואתה….זלזול עד אין קץ באינטלטנציה של העולים…יען כי כך הייתה המחשבה אז…..

כיום תודה לא, כולם יודעים את ערכה של עדה מפוארה זו, ותרומתה לבניית הארץ להגשמת החזון הציוני לא תסולא בפז, אינה בשום פנים ואופן מועטה ביחס של השוכנים כאן ( ולא לפניהם ) אלא אף עולה על תרומתם של מייסדי המדינה ( כביכול ) ההיסטוריה מוכיחה זאת. 

אבי כאן את שני שיריו של נתן אלטרמן, האחד והיחיד שעמד מול סוללת המתנגדים גם דתיים וגם חילונים, וכתב שני השירים אשר מספרים בכישרון רב את סיפורה של האפלייה הגזענית של אלה שהיו כאן לפנינו אך במעט בלבד. 

לצערי לא כולם דגלו בקו של נתן אלטרמן, והיו כאלו שהרחיקו לכת והשוו את אנשי העדה לגרועים יותר מאשר הערבים שהיו כאן….לא רבותי…אנחנו לא רק שעולים על הערבים שהיו כאן אלא אף גם עליכם שכביכול " מלומדים " יותר ולא כך הדבר….

"בכרטיס האישי של דוד דנינו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית. לרופא נאמר שהוא צולע במקצת… הרופא מבקש מדנינו לרוץ מספר צעדים אנה ואנה.

דנינו מבין שלפניו מבחן של חיים ומוות. הוא מנתר במרץ רב מן הדרוש ומשתדל להוכיח שמיטיב הוא ללכת ולרוץ. הוא חוזר ועומד מול הרופא ובעיניו מבט אילם. הרופא סבור שהפגם בדנינו אינו פוסלו….

– באוּלם, המקושט בתמונות המלך ובדגלוניו, מתיפחות המשפחות שנפסלו. —

המשפחות שאושרו לעליה מתפזרות בשקט ובביטחון. בציפיה לעתיד הגדול'.

ש. טבת, 'הארץ'

להלן שירו הראשון…….

כן קטע שכזה, 
גם הוא בל יעדר, 
גם הוא בל ישכח, 
דף אילם ואשם, 
דף בזיונו של אב, 
אשר ניתר ניתר ורץ 
ותינוקיו עומדים דומם. 

דף בזיונו של אב, 
אשר שיבת ציון צותה עליו – קפוץ! 
והוא בעגולו. 
אץ, אץ, ובלבבו תפלה לאל עליון 
לבל נרגישׁ חלי רגלו. 

ואל עליון שמע 
וכה אמר לו אל: 
רוץ, רוץ, עבדי דנינו 
איתך אני! 
כי אכסה מומך, אבל לא אכסה עלבון תּחיּת עמי 
אשר זיוה נוצץ מדמעך. 

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך.חיים מלכה

בתחילה נתמלאתי חלחלה לשמוע המילה " סלקציה ", שכן היא מזכירה תקופה שתיזכר לדראון עולם בתולדות האנושות ; אך כבר בתחילת עבודתי במחקר זה גיליתי, שכל מנהיגי היישוב – דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, אליעזר קפלן, גיורה יוספטל, זלמן שזר, יצחק רפאל, ברל לוקר, נחום גולדמן ועוד רבים אחרים – השתמשו במילה זו, סלקציה, בברירת העלייה מצפון אפריקה – וזאת רק שנים ספורות לאחר השואה. 

בתקופת המנדט הבריטי הפעילה ההסתדרות הציונית שלושה קריטריונים לברירת עולים :

1 – כלכלי : עולים היכולים כלכלית להיקלט בכוחות עצמם.

2 – בריאות : עולים בריאים ; שכן חולים יהיו נטל כלכלי ולא יתרמו לבניין הארץ ; ומשום שממשלת המנדט אסרה כניסת חולים במחלות מידבקות.

3 – מפתח מפלגתי : המפלגות השתלטו על ניהול העלייה וחילקו סרטיפיקטים לעולים המזוהים עמם. הייתה לכך חשיבות במערכות הבחירות לקונגרסים הציוניים.

סלקציה זו אירעה בתקופת המנדט הבריטי ; אך גם מדינת ישראל, הצעירה והעצמאית, החליטה בשנת 1951 על צעד זה ביחס לעולי צפון אפריקה.

מטרת תקנות הסלקציה : בלימת עליית יהודי צפון אפריקה.

תקנות הסלקציה התקבלו בהנהלת הסוכנות ב-18 בנובמבר 1951, כפי שהציע ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, בדיון על הסלקציה.

" בארצות מרוקו, תוניסיה ופרס יש כחצי מיליון, ועלינו לבחור מארצות אלה ( הדגשת המחבר על מילה מארצות אלה ) בעיקר נוער וחלוצים בגילאי 13 – 14. זה יהיה יותר זול וגם נוכל לחנכם, והם יוכלו לקלוט את המשפחות שלהם כעבור שנתיים שלוש ביתר קלות.

ואם לאו – אנו עלולים לטבוע בים של לבנטיניות והארץ תיהפך לארץ של לבנט, מדיניות העלייה שלנו צריכה להיות העלאת שמונים אחוז חלוצים ונוער ועשרים אחוז שהם תלויים בהם. "

לבנטיני – בן המזרח הקרוב, שמוצאו מארצות הלבנט; פרימיטיבי, בעל השכלה שטחית – מתוך מילון אבן שושן. תוספת שלי – אלי פילו.

ואכן, הצעתו של משה קול התקבלה " 80% מהעולם מארצות אלה צריכים להיבחר מבין המועדים לעליית הנוער והחלוצים, והפרנס חייב להיות עד גיל 35 ; בתנאי שהם נלווים למפרנסים : כולם – כל העולים – צריכים להיות בריאים. 

אתנחתה קלה מספרו של חיים מלכא, וכאן אני מביא סיפור אישי שלי – אלי פילו:

 כל המובא כאן על ידי מר מלכא, אני חוויתי זאת על בשרי תרתי משמע ביחד עם אבי ז"ל. עת הגיעו " הסיונים " לארגן את העלייה ממרוקו, כך כונו השליחים מארץ ישראל בפי יהודי מרוקו, וגם זכו להערכה רבה מצד הקהילה, אם באירוח, בסעודות משותפות, בכבוד גדול בבתי הכנסת ועוד,,,,

יהודי מרוקו מהעדה הכנועה, כך אני מגדיר את העדה המפוארה של יהודי מרוקו, מילאו אחר הוראותיהם של " הסיונים " ולא החסירו דבר מבקשותיהם. כאשר הגיע תורנו להתייצב בפני השליחים, ראשית היה עלי ועל שני אחיי, לעבור את הטיפול בגזזת הארורה, מבלי לדעת אם בכלל אם היינו נגועים, אלה הוראותיו של ד"ר שיבא, שעשה הכול על מנת לעכב את עליית יהודי מרוקו לארץ, בטוענות שונות ומשונות ובכוח הזרוע, עת ניכס לו בכוח את הבדיקות ושלל אותן ממשרד הבריאות.

שלב טיפול הגזזת עבר עם כל הכאב הטמון בזה, והגיע תורנו להתייצב שוב עם המסמכים הדרושים שיעידו על ביצוע הטיפול הארור הזה, וכעת עלינו להוכיח שני דברים עיקריים, הגיל והיכולת להתפרנס באופן עצמאי בארץ שאליה אבי ז"ל השתוקק להגיע כמו כל יהודי מרוקו, שחלמו עליה יומם ולילה, ולא הייתה מטרה נעלה יותר מעצם העלייה לארץ הקודש או כפי שכונתה בפי יהודי מרוקו " ירושלים ".

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך

אבי ז"ל ביקשני להתלוות אליו, על מנת לשתף בשמחה לעלייה לארץ, כיוון שהיה בטוח, שהאישור לעלייה הינו עניין שולי, הרי עברנו את הטיפול של שיב"א ( קשה לי אישית לכתוב את שמו ).

כאשר הגיע תורנו, בדקו את תעודות הלידה, והשליח הצביע לכיוון אחר מזה של אלה שאושרו לעלייה, אקט הזכור לרע מאירוע טראגי אחר, שזכרונותיו אינם משים מקרבנו. וכך אבי ואנוכי הקטון עברנו את הסלקציה וסורבנו לעלייה לארץ, יען כי לא עמדנו בקריטריונים של המשרדים בארץ. לבנטינים ובלתי פרודוקטיביים מפאת גילו של אבי ז"ל שהיה מעל לגיל 35 גיל הנחוץ לעלייה לארץ.

חזרנו אבי ז"ל ואנוכי הביתה, פניו אמרו הכול, אמי שתחיה ניסתה בכל מאודה לנחמו אך ללא הועיל, אבי שחלם לעלות לארץ, נדחה על ידי רשעים חסרי לב, בשל קריטריונים נוקשים שהתוו אנשי הממשלה השונים כאן בארץ, בלא לדעת לא דבר ולא חצי דבר על יהדות מרוקו, לא עברה ולא תרבותה המפוארה באלף מונים מזו של אלה שחקקו את החוקים הדרקונים וחרצו גורלותיהם של אלפי משפחות ממרוקו.

אבי שהיה בטוח שהנה אישור העלייה מונח בכיסו חיסל את עסקיו הלא רבים, ונפרד מכל מכריו ולקוחותיו. לא חלפו ימים רבים ומרוב צער, קיבל התקף לב שממנו לא יצר מעולם, עד שהחזיר את נשמתו לבוראו כאן בארץ, בה שהה תקופה קצרה ביותר.

אני שמח עבורו שהצליח להגשים את חלומו, למרות החוקים הדראסטיים של מקבלי ההחלטות כאן בארץ, אשר מצד אחד אחיהם ממזרח אירופה לא רצו לעלות, ומצד שני תיעבו את הלבנטינים מארצות ערב, ובמיוחד ממרוקו.

כעת עדתנו המפוארה שלנו מושרשת כאן בארץ, ותרומתה הענקית אשר אין לה אח ורע בכל העליות כולל הבילויים המעטים שעשו יותר רעש מאשר מעש, וזהו ניצחונו של אבי ז"ל על מערכת עויינת ודוחה, גזענית, שונאת זרים, מתכחשת לעברה המפואר של עדתנו, מבלי לפתוח ספר אחד אודות ההיסטוריה עתיקת היומין שלה.

לסיכום, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה, לו יהודי מרוקו, היו מפונקים כמו יהודי מזרח אירופה ואמריקה, ולא היו עולים לארץ, מעניין איך היה נארה חבל לכיש, חבל התענ"ך, צפת, תל אביב, טבריה ועוד ועוד ועוד. עד כאן סיפור הסלקציה הפרטית של אבי ז"ל ושלי.

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949. 

המשך , הסלקציה " חיים מלכא.

חיים מלכה

הצעתו של משה קול קובעת אפוא באילו ארצות יש לבצע את הסלקציה *- מרוקו, תוניסיה ופרס – משום הפוטנציאל הגדול לעלייה המונית – כחצי מיליון -, הנימוקים להצעתו של קול אינם קשיי קליטה בארץ, אלא " אנו עלולים לטבוע בים של לבנטיניות והארץ תיהפך לארץ של לבנט ".

 משה קול לא היה צריך ללחוץ על חברי הנהלת הסוכנות היהודית, שכן רוב חברי ההנהלה חשבו כמוהו. ביולי 1950, לאחר שהתברר בשנה זו שיש איזון בין עולים יוצאי אירופה ואמריקה לבין עולים יוצאי אסיה ואפריקה, כינס בן גוריון את " המוסד לתיאום " לדיון בתכנון העלייה לשנים 1951 – 1953, והטיל הגבלות על עליית יהודי צפון אפריקה בכלל ומרוקו בפרט.

באותו דיון אמר יושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוקר :

יש לדבר על גודל העלייה ואיכותה, עד עכשיו אין בעניין זה פוליטיקה ברורה לא מצד הממשלה ולא מצד הסוכנות היהודית, והשאלה היא : אם בארצות ידועות בקרב משפחה זו או אחרת נמצא חולה אחד, אם אפשר וצריך לעכב את כל המשפחה לעלות לארץ או לא ? בזה צריכה להיות פוליטיקה ידועה.

מובן שב " ארצות ידועות " התכוון יו"ר הנהלת הסוכנות לארצות צפון אפריקה, שכן הן היו מקור היחיד לעלייה המונית. בן גוריון פירט את " הפוליטיקה הידועה  בארצות ידועות ", והוציא את מדינות צפון אפריקה מהתכנון התלת שנתי של חיסול גלויות וכך אמר :

יש לתכנן תוכנית לשלוש שנים. אם כן, תוכנית עלייה לארצות אלו בלבד ' – מזרח אירופה וארצות ערב – ארצות ערב – מצרים, סוריה ולבנון. מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה נקראו " ארצות צפון אפריקה ". ומארצות שאין בהן חיסול גמור של הגלות – לא לקבל זקנים וחולים בלבד, אבל אם כן חיסול – גם הם – ואפילו פושעים. וממקורו – לא חולים ולא זקנים.

הנה כי כן הכתיב ראש ממשלת ישראל מדיניות סלקטיבית לעלייה ; ראשית, לגבי שלוש השנים – 1951 – 1953, הוציא את מדינות צפון אפריקה, שהן המקור העיקרי לעלייה, מכלל תכנון של חיסול גלויות ; לעומת זאת הורה לתכנן את חיסול הגלויות במדינות מזרח אירופה, שבהן מצב היהודים לא היה בסכנה, ואף ציריות ישראליות קיימות שם.

שנית, ממזרח אירופה יש לקבל גם זקנים, גם חולים ואפילו פושעים – אך " ממרוקו – לא חולים, לא זקנים ,. כלומר : גם אם תהיה עלייה ממרוקו, יש להשאיר את החולים והזקנים לגורלם תחת שלטון ערבי.

באוקטובר 1950, בישיבת " המוסד לתיאום ", אמר ראש מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית, גיורא יוספטל ; , בין הספרדים החלק הנחשל והמפגר הוא זה שבא מצפון אפריקה ".

על פי החלטת " המוסד לתיאום " מיולי 1950 הכין אפוא ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, תוכנית עלייה לשלוש שנים 1951 – 1953 ; עליית 608.000 עולים מ-58 ארצות. רפאל, שהתנגד לסלקציה, כלל בתוכנית זו עליית 100.000 עולים ממרוקו ו – 60.000 מתוניסיה.

באוקטובר 1950 אמר יצחק רפאל במסיבת עיתונאים ; " אנו ניגשים לביצוע התוכנית להעלאת 608 אלף יהודים בשלוש השנים הקרובות מ-58 ארצות ". תוכנית זו לא יצא לפועל, ולימים אמר רפאל, שהתוכנית לא מומשה משום " המצב בארץ ויחס מודות המדינה לעלייה ".

בדיון של מליאת הסוכנות היהודית באוגוסט 1951 על מדיניות העלייה גילה חבר הנהלת הסוכנות, אליהו דובקין,, את " בעיית הבעיות של הציונות ". וכך אמר : אינני יודע לשם מה אנחנו צריכים לכבוש את הנגב, האם זה עניין של תימנים ומרוקאים ולא עניין של הילדים שלנו, של האשכנזים, של יהודי העולם המערבי ? זוהי בעיית הבעיות של הציונות ".

במהלך שנת 1951 ותחילת 1952 חלו שינויים פרסונאליים בממשלה ובהנהלת הסוכנות, והיית להם משמעות והשפעה על מדיניות העלייה והקליטה. יוסף בורג מונה לשר העלייה והבריאות במקומו של משה שפירא ; ד"ר חיים שיבא, הגדול שבמתנגדים לעלייה מצפון אפריקה, מונה לתפקיד המנהל הכללי של משרב הבריאות.

ולוי אשכול התמנה לשר האוצר במקומו של אליעזר קפלן החולה – אף שהמשיך להחזיק בתפקידו בהנהלת הסוכנות כראש מחלקת ההתיישבות. את תפקיד הגזברות בסוכנות העביר לגיורא יוספטל, שהיה ראש מחלקת הקליטה.

תקנות הסלקציה – דיונים בהנהלת הסוכנות.

על מנת להבין טוב יותר כיצד נולדו תקנות הסלקציה הדרקוניות, וכיצד כוונו ליהדות צפון אפריקה, עלינו לעקוב אחר דיוני הנהלת הסוכנות במועדים, 4, 5, 11 ו-18 בנובמבר.

ב-4 בנובמבר 1951 דנה הנהלת הסוכנות היהודית בתוכנית העלייה לשנת 1952. בדיון זה הציע רפאל עליית 120.000 יהודים לשנת 1952, ומתוכם 28.000 מצפון אפריקה לפי החלוקה הבאה : ממרוקו – 18.000 ; מתוניסיה – 8000 ; ומאלג'יריה – 2.000 נפש.

עוד הוסיף רפאל, כי הפוטנציאל הגדול לעלייה הוא כרגע מצפון אפריקה, ובעיקר ממרוקו ותוניסיה, שם חיים 400.000 והודים – אלא שהוחלט לא להעלות משם חולים וזקנים, כי " איננו רוצים להעלות משם יותר, ולהמיט אסון על הארץ.

עוד הוסיף, שכיום רשומים בקזבלנקה לעלייה 35.000 יהודים, ומהם כבר קיבלו 15.000 אשרות עלייה. כן, הציע, שמתוך 28.000 היהודים, המתוכננים לעלות ארצה בשנת 1952, יעלו קהילות קטנות בנות 40 – 50 משפחות לקהילה, החיות בכפרים בדרום מרוקו ובדרום תוניסיה.

כך יחוסלו הקהילות, אך החולים והמקרים הסוציאליים, שלט נתמכים על ידי המשפחה, לא יעלו ארצה אלא יועברו לערים הגדולות, ויטופלו שם על ידי הקהילה.

ועוד ממקורות תכנון העלייה לשנת 1952: מרומניה – 35.000 ; מפולין – 2.00 ; מצ'כוסלובקיה – 1.500 ; מבולגריה – 1.700 ; מיוגוסלביה – 1.200 ; ממדינות מערב אירופה – 7.800 ; מטורקיה – 2.000 ; מפרס – 14.000 ; מסוריה ומלבנון – 2.000.

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להורים שעלו ממרוקו במאי 1949. 

משה קול ראש מחלקת הנוער והחלוץ, הוסיף באותו דיון.הסלקציה 2

" מדיניות העלייה שלנו צריכה להיות העלאת 80% חלוצים ונוער ו-20 אחוז שהם תלויים בהם…..זאת צריכה להיות המהפכה שלנו במדיניות העלייה הזאת ".

עוד הוסיף קול, כי לגבי רומניה ושאר ארצות מזרח אירופה אין לנו ברירה אלא לקולטם כפי שהם ; אבל לגבי ארצות המזרח אפשר לכוון את העלייה ולקבוע את דמותה, יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הקליטה, התבטא כך :

" העלייה שתבוא ממזרח וממערב אירופה היא פחות פרודוקטיבית מבחינה אובייקטיבית מעלייה מארצות המזרח. אם כיום באים מרומניה הרבה זקנים, צריכים במקום אחר לחפש ניטרליזציה בהגברת צעירים…אם מדברים על אנשים שנוכל לעשות מהם משהו – הרי זה רק מאלה שיבואו מארצות המזרח. את אלה אני יכול לזרוק להתיישבות ולכל שאר המקומות "

עוד הוסיף שהוא מתנגד לעליית משפחות מצפון אפריקה ומסכים להצעתו של קול, דהיינו 80 אחוז חלוצים ונוער ו20 אחוז התלויים בהם ( בשמונים האחוזים ).

א' דובקין, ראש המחלקה לענייני החלוץ וראש האדמיניסטרציה בסוכנות, הסכים להצעת משה קול, אך לא האמין שבצפון אפריקה ניתן למצוא יותר מ-30.000 צעירים לעלייה. גיורא יוספטל, ראש מחלקת הקליטה, אמר :

" מבחינתי לא חשוב מספר העולים בשנה, אלא טיב העולים שיהיו פרודוקטיביים, אין לי התנגדות לעליית משפחות – בתנאי שההורים יהיו צעירים ופרודוקטיביים. אני גם מתנגד לעלייה שלילית מרומניה. יוספטל הציע להקים ועדה, שתחליט על העלייה לשנת 1952.

הדיון בעלייה נמשך למחרת, ב-5 בנובמבר 1951. חבר ההנהלה, ד"ר נ' ניר, התנגד להצעות קול, ברגינסקי, יוספטל ודובקין – ותמך בעליית משפחות. וכך אמר : לקיבוץ גלויות יש שתי סיבות : א. הצלת האומה לעתיד, ב. הצלת יהודים.

ולכן אי אפשר להתחשב אם העולה ברגע זה מביא תועלת. עלינו לבחון אם עלייתו תביא תועלת בעתיד. משום כך אינני יכול להסכים לבחירת צעירים ורווקים והעדפתם על משפחות. ייתכן שהמשפחות מטופלות בילדים, והדבר מקשה עלינו עכשיו, אבל בעתיד משפחה עם שמונה ילדים – פירושו של דבר שלאחר כמה שנים יהיו לנו שמונה אנשים פרודוקטיביים. בגלל קשיי קליטה אין אנו יכולים לצמצם עליית משפחות, מפני שתועלתם בעתיד גדולה. 

חבר הנהלה מ' נוי אמר, שלדעתו אין לקבוע את היקף העלייה במספרים, אלא לפי סוגי העולים ; שכן אם נקבע מספרים ולא נעמוד בהם, נעלה מכל הבא ליד – ובכך מתבטלת כל ההגדרה של הסלקציה.

הגזבר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול, תמך בהצעתו של משה קול.

הקריטריונים לסלקציה הוכתבו לוועדה על ידי ראש מחלקת ההסברה, זלמן שזר, שאין לדבר על הגבלת עלייה, אלא עלינו לקבוע " פוליטיקה של העלייה ", ולדבריו : " מוכרחה להיות פוליטיקה של עלייה. אנו מדברים לא על הגבלת העלייה אלא על קביעת פוליטיקה של העלייה. עוד הוסיף שזר, כי יש לקבוע שלוש דרגות עדיפות לעלייה :

1 – הארצות שבהן יש סכנה לקיבוץ היהודי, ולכן פוליטיקת העלייה צריכה להיות של חיסול גלויות ( כלומר מצרים וסוריה )

2 – הארצות שהממשלות שלהן קבעו תאריכים לנעילת שעריהן ( כלומר ארצות מזרח אירופה )

3 – הארצות שאין צפויה בהן סכנה לקיבוץ היהודי, ואפשר לעשות את הדברים בנשימה יותר ארוכה. מארצות אלה צריך להביא את האלמנטים הבריאים הנחוצים, שיכולים להביא תועלת, והברירה צריכה להיות בשני כיוונים:

אנשים בלי כסף ובגיל העבודה, ואנשים עם כסף אפילו למעלה מגיל העבודה. אלו הם שני האלמנטים הנחוצים. באות בחשבון צרפת ושאר ארצות אירופה, במידה שיש אנשים העומדים לעלות, ובעיקר הכוונה לארצות שעליהן דיבר רפאל – תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו – שיש לחתור בהן עד כמה שאפשר לסלקציה פנימית. כל שאר הסוגים עומדים בשורה השנייה.

בעקבות דבריו אלה של שזר נשאלות כמה שאלות :

ראשית, מדוע לדעתו, יש לבצע את הסלקציה בעיקר בצפון אפריקה ? הרי לפי דבריו נמצאות בעדיפות שלישית גם ארצות מערב אירופה.

שנית, מדוע נמצאות ארצות מזרח אירופה בעדיפות על ארצות צפון אפריקה ? הרי באצות מזרח אירופה לא הייתה סכנה ליהודים, ואפילו היו שמה ציריות ישראליות ! סגירת השערים הזמנית לא היה בה כדי לסכן את יהודי מזרח אירופה ;

לעומת זאת סכנת יהודי צפון אפריקה גדולה הייתה מסכנת יהודי מזרח אירופה, שכן חיו במדינות ערביות, ופרעות אוג'דה וג'ראדה בשנת 1948, שבהן נהרגו 41 יהודים, הוכיחו !.

עוד הוסיף שזר, כי לגבי נכים וחולים הפוליטיקה צריכה להיות זו : גולה שמתחסלת – מעלים את כל הנכים והזקנים ; אך במקום שאין חיסול גלות – " אין כל חובה על ארץ ישראל במצבה עכשיו להפוך למקלט לכל מקרה צדקה. זאת צריכה להיות הפוליטיקה של העלייה ".

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להורים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. הסלקציה 2

א' דובקין, ראש המחלקה לענייני החלוץ, אמר בדיון זה :

יש שתי קטגוריות של עולים : יש עולים שהם מבחינת הכרח שאין לנו כל ברירה כגון רומניה, פולין וצ'כוסלובקיה. אך לגבי צפון אפריקה יש לנו ברירה ואנו צריכים להעלות רק את החומר הצעיר הפרודוקטיבי. את כל השאר שיפלו למעמסה על המדינה – אין כל חובה ציונית מצידנו ומצד המדינה להעלותם ארצה.

דובקין אינו מנמק מדוע יש הכרח להעלות את יהודי מזרח אירופה ללא סלקציה – ואילו יהדות צפון אפריקה רק תיפול למעמסה של המדינה.

לסיכום הדיון אמר יצחק רפאל :

החברים מתעלמים משני דברים : קודם כל המצב בגולה. בכל מדינה ומדינה בבואנו לקבוע תוכנית עלייה, עלינו לראות לא רק את הקשיים כאן, אלא נדרשת חדירה יותר עמוקה למצב הפוליטי, החברתי והרוחני של קהילה וקהילה, ואל נשכח שיש לנו גם תפקיד של קיבוץ גלויות, שזה תפקידה של התנועה הציונית.

אינני מתנגד לקביעת סדרי עדיפויות – כהצעת שזר -, אבל אין זה יכול לבוא במקום תכנית מספרית. משה קול אומר לנו נעשה מהפיכה בשנה זו ונעלה 80% נוער וחלוצים ו-20% מסוגים אחרים, ועל כך עלי לומר שקליטת צעירים יקרה יותר, שכן אין הם נתמכים על ידי מפרנסים.

והדבר השני – צעירים לבד בארץ ללא פיקוח וחינוך הורים, הנוער מופקר לרחוב והוא רזרבה גדולה לפושעים, ולכן אני בעד עליית משפחות וחוזר על הצעתי לחיסול קהילות קטנות מדרום מרוקו ודרום תוניסיה.

עוד הוסיף רפאל :

לפי שעה הפסקתי את העלייה ממרוקו לחודשיים, פרט לעליית הנוער, עד להתארגנות הדברים. מ-1 לינואר יצאו האנשים עם תעודת הרופא הישראלי.

בעקבות דבריו אלה של רפאל נשאלות שתי שאלות :

האחת, מדוע נתן רפאל הוראה להפסיק את העלייה ממרוקו בטרם קיבלה ההנהלה החלטה על כך ?

והארחת, מדוע נתן רפאל הוראה להפסיק את העלייה רק ממרוקו – ולא משאר הגלויות, הנכללות בקטגוריה המוצעת למדיניות סלקטיבית ?

התשובה לכך : ההחלטות בנושא זה היו ידועות מראש………….

החלטת הנהלת הסוכנות : " ועדת ההנהלה המורכבת מארבעה חברים : ד"ר ג. יוספטל, י. ברגינסקי, י. רפאל ( מרכז הוועדה ) מ. קול תכין לישיבת ההנהלה הקרובה הצעה מפורטת על תכנון העלייה לשנת תשי"ב – 1952.

" ועדת הארבעה " אכן הביאה את הצעתה למדיניות העלייה לשנת 1952, וב-18 בנובמבר 1951 אישרה הנהלת הסוכנות היהודית ( כהצעת הוועדה ) את תקנות הסלקציה כדלקמן :

1 – ההנהלה מקבלת לתשומת ליבה את תוכנית העלייה לשנת 1952 שהוגשה על ידי יצחק רפאל – ראש מחלקת העלייה  – העלאת 120 אלף יהודים.

2 – ההנהלה מטילה על מחלקת העלייה לנקוט בצעדים הדרושים להגברת העלייה ממצרים ומסוריה.

3 – לגבי הארצות שבהן אפשרות בחירת מועמדים לעלייה כגון : מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, תורכיה, פרס, הודו, ארצות אירופה המרכזית והמערבית וכו, קובעת ההנהלה את העקרונות הבאים :

            1 – 80% מהעולם מארצות אלו צריכים להיבחר מביו המועמדים לעליית נוער, חלוצים, גרעינים התיישבותיים, בעלי מקצוע, עד גיל 35 ומשפחות בהן המפרנס הוא עד גיל 35.

           2 – המועמדים הנ"ל – פרט לבעלי מקצוע ובעלי אמצעים לשיכון עצמי – צריכים להתחייב בכתב לעבודות חקלאיות למשך שנתיים ימים.

          3 – אישור לעלייה למועמדים הנ"ל יינתנו רק לאחר בדיקה רפואית יסודית בהשגחת רפא מהארץ.

         4 – לא יותר מ20% ממספר העולים מהארצות הנ"ל יוכלו להיות מעל גיל 35 ומעבר לסוגים הכלולים בסעיף ג-1, אם הם נלווים למשפחות שמפרנסם הוא צעיר ובעל כושר עבודה, או שהם נדרשים ונקלטים על ידי קרוביהם בארץ .

        5 – אישור לעולים הנדרשים על ידי קרוביהם בארץ יינתן על ידי מחלקת העלייה, רק לאחר בדיקה על ידי מחלקת הקליטה ועל יסוד הודעתה על יכולתו ונכונותו של הקרוב לקלוט.

4 – מ טילים על מחלקת העלייה לבדוק את האפשרות על הגדלת העלייה מצפון אפריקה, מעל למספר של שלושים אלף – צעירים נוספים, על ידי הצעת ברגינסקי.

5 – תוכנית זו אינה כוללת עליית בעלי אמצעים ועליות הצלה דחופות, עליהם ידונו ויחליטו במיוחד בשעתן בהנהלה ובמוסד לתיאום.

6 – על הטיפול בעלייה בעלי אמצעים לשיכון וסידור עצמי, וכן על העלייה מרומניה, יהא דיון מיוחד.

לגבי הסיפור של סעיף ו' לא נערך דיון כלשהו בהנהלת הסוכנות לגבי רומניה ; אף לא הוטלה כל מגבלה על עליית יהודי רומניה, והיא נכללה בקטגוריות מדינות מזרח אירופה. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר