עידוד עליית יהודים מאירופה ואמריקה. הסלקציה- חיים מלכא

עידוד עליית יהודים מאירופה ואמריקה.

כדי לשמור על האיזון הדמוגראפי, כלומר על רוב מוחלט של יוצאי אירופה ואמריקה, החליטו הממשלה והנהלת הסוכנות על תקנות הסלקציה לבלימת יהודי צפון אפריקה, מצד אחד ; ומתן הטבות בעלייה ובקליטה ליוצאי אירופה ואמריקה על מנת לעודד את עלייתם ארצה, מצד אחר. ברור שמתן הטבות למגזר אחד של עולים – משמעותו הפליית המגזר האחר ; ועל הפלייה זו אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול :

במעברות אמרו לי שאם יהיו מספר מחוסרי עבודה מיוצא אירופה בתוך המעברות, הממסד היה מטפל בכך ביתר רצינות, אך אלינו מתייחסים כמו אל ערבים…יש בזה מן האמת וגם החברים הרצפלד ואפרתי אישרו זאת.

שר הפנים י' בר יהודה, הגיב על כך :

כולנו כל המפלגות הציוניות, חטאנו במשך שנים רבות כלפי יהודי המזרח, בהשוואה למה שהשקענו בעליות האשכנזיות ".

אגב הפליית יהודי המזרח החלה עוד לפני הקמת המדינה, כך, למשל, חילקו בשנת 1913 יחידות משק בנחלת יהודה : פועל אשכנזי קיבל שבעה דונמים – בעוד שלפועל התימני ניתנו רק שלושה דונמים, על כך הגיב בן גוריון :

האם יש מיוחסים רק משום שהם בעלי פספורט רוסי " ומדוע לכל חבר נחוצים שבעה דונמים, בעוד לתימני מספיקים שלושה דונמים ? מתוך " מבוא לתולדות תנועת העבודה הישראלית " סלוצקי 1973.

ההפליה בעלייה.

 יהודי מזרח אירופה לא נדרשו לשלם את הוצאות הדרך לעלייה לישראל. כדברי ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, בדיון הנהלת הסוכנות בנובמבר 1951 : בעד עולי רומניה עלינו לשלם הכל, אין ברירה. הוא הדין לגבי העליות מפולין, צ'כיה והונגריה. אבל לגבי הוצאות הדרך מארצות אסיה ואפריקה אמר רפאל באותו דיון : " הכנסתי השנה 3 מיליון דולר, ובכלל זה מיליון דולר מעיראק ".

על עלות הוצאות הדרך, שנגבו מיהודי מרוקו, ניתן ללמוד ממכתבו של שר המשטרה, בכור שטרית, ליושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוקר. מכתבו זה נכתב לאחר ששיטפון שטף את העיר צפרו במרוקו בספטמבר 1950, גרם למותם של כשלושים יהודים, הרס בתים רבים ונגרם נזק של כ-40 מיליון פראנקים.

" כנראה שמניחים מכשולים בדרך עלייתם של יהודי צפרו לישראל, אף על פי שחלק ניכר מהנוער של הקהילה עלה ארצה והשאיר את הוריו שם…הסוכנות היהודית תובעת מכל יהודי הרוצה לעלות ארצה סך של 40.000 פראנק לשם כיסוי הוצאות הדרך. האמידים שבהם יכולים לשלם מכסה זו אולם העניים ואלה הם המרובים, אין ידם משגת, והאסון שבא על הקהילה מוטט גם אמידים…אני מבקש שלא יפלו יהדות זו לרעה רק משום שהיא רוצה לעלות אלינו ממרוקו, ובציבור רווחת הדעה שמגבילים עלייה זו עד כדי אפסות ".

ניתן אולי להניח כי הטבה זו של אי תשלום הוצאות הדרך ניתנה ליהודי מזרח אירופה רק בשנות העלייה ההמונית 1948 – 1951. אם כך הדבר, נשאלת השאלה : מדוע לא ניתנה הטבה זו, למשל, ליהדות בבל, שהוכרזה כ " יהדות הצלה " ? אלא הטבה זו כמו הטבות נוספות, ניתנו ליהודי מזרח אירופה משום שהממשלה והסוכנות עשו כל שביכולתן, על מנת להגביר את עלייתם ארצה. גם עם פתיחת שערי מזרח אירופה בשנת 1956 סירבה הסוכנות לדרוש את הוצאות הדרך מיהודי פולין. אכן חברי הנהלת הסוכנות פעלו אז כדי להיטיב עם עלייה זו, וכך להגבירה. לכן דרשה הסוכנות מן הממשלה, בין השאר, גם :

1 – שחרור מחובת רישיון ייבוא של סחורות, המוצאות על ידי העולים מארצותיהם.

2 – שחרור סחורות ללא מכס.

3 – קביעת שער הדולר לפי 2.50 לירות – בעוד ששער הדולר היה 1.80 לירות.

4 – מתן עדיפות בשיכון ובתעסוקה.

בדיון בהנהלת הסוכנות אמר ראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן : " הפולנים הם לא מרוקאים, אם לא ניתן להם שער של 2.50 לירות לדולר, הם לא יעלו ארצה "

ומה לגבי שער הדולר ליהודי מרוקו ? על הדולרים שהוכנסו ממרוקו  – ויש לשער שגם משאר הארצות – שילמה הסוכנות 1.80 לירות לדולר, וכך הרוויחה 15% מאוצר המדינה. מובן שרווח זה לא עבר לעולים, כפי שהסביר ראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן :

" מה עשינו בעבר ? אמרנו פעם כך : אנו, הסוכנות, נקבל את הכסף של העולים מקזבלנקה, אנו ניתן לממשלה דולרים, ובגלל זה שאנו מוסרים לה דולרים נקבל ממנה 15%…זה פעל יפה מאוד. עשינו הסכם על חצי מיליון ; ושר האוצר, לוי אשכול, שאל : " מדוע שער מיוחד לעולי פולין ? מדוע לא ניתן אותו ליהודי ארגנטינה ?

מ' גרוסמן אכן השיג את הסכמת האוצר : עולה מפולין שיביא עמו 20.000 דולר – יחושב לו שער דולר לפי 2.50 לירות לדולר ; וגם לא יידרש שום רישיון יבוא למי שיביא סחורה מפולין.

אף אחת מהטבות אלה לא ניתנה לעולים מארצות אסיה ואפריקה. מדוע ? …………….

ההפליה בקליטה.

במרץ 1950 דרש ראש הוועד לענייני עלייה מפולין, יצחק גרינבוים, מראש הממשלה, דוד בן גוריון, לתת הטבות ליהודי פולין ; אך בן גוריון, שהתייחסותו בנושא זה הייתה עדיין ממלכתית, ענה לו :

הגעתי למסקנה שזהו משגה. אסור לעשות כל הפליה בין עולה לעולה, ואין שום יסוד להעניק לעולי פולין יתרון כלשהו. מי שלא ירצה לבוא – אל יבוא. העולה ארצה אינו עושה חסד לעם ישראל, ואסור לנו להוציא על עולה אחד מה שאפשר להוציא על שני עולים. העדפת סוגי עולים מוכרחה להכניס דמורליזציה בקרב המועדפים גופם "

אך ממלכותיותו של בן גוריון בעניין זה תחלוף במהרה, והוא אף יתמוך ויצדיק את ההפליה לטובה יהודי מזרח אירופה .

בנובמבר 1952 אמר גזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל " המעברות עכשיו ב-90% על טוהרת עדות המזרח. הכיצד ? בתקופת העלייה ההמונית 1948 – 1951, עת באו לארץ 686.700 עולים, היו מחציתם יוצאי אירופה ! האם רובם המוחלט מצאו לעצמם שיכון ? או שמא נתנה הנהלת הסוכנות עדיפות לשיכון יוצאי אירופה ? הנה, כך מלמדת הסטטיסטיקה :

רוב העולים, שהגיעו ארצה בשנים 1948 – 1949, סודרו בדיור שננטש על ידי הערבים.

בסוף 1951 הגיע לשיא מספר הגרים בשיכון ארעי : 256.497 נפש, ומתוכם 220.517 במעברות.

בשלוש השנים 1950 – 1952 עלו ארצה 369.713 עולים, ומתוכם 138.691 יוצאי אירופה ואמריקה. כלומר 37.5% מכלל העלייה בשנים 1950 – 1952. בשנים אלו עלו מפולין 29.591 עולים, כלומר כ-8% מכלל העלייה בשנים אלה.

על פי ההיגיון, אחוז היהודים, שעלו ארצה מתפוצה מסוימת, צריך היה אפוא להיות דומה לאחוז יושבי המעברות מאותה תפוצה – ולא כך הוא.

ב-1 בינואר 1953 נערך מפקד על פי ארצות המוצא בין 211.044 עולים יושבי המעברות. אחוז יוצאי פולין היה רק 3.9% – בעוד חלקם בעלייה 1950 – 1952 היה 8% ; אחוז יוצאי אירופה ואמריקה במעברות היה 22.1% בלבד – בעוד חלקם בעלייה בשנים 1950 – 1952 היה 37.5% ; ואילו יוצאי אסיה ואפריקה, שחלקם בעלייה בשנים 1950 – 1952 היה 62.5% בלבד, היוו המעברות את הרוב המוחלט 77.9%.

מכאן המסקנה המתבקשת, כי יוצאי אירופה, ובעיקר יוצאי פולין, קיבלו עדיפות בשיכון על פני יוצאי אסיה ואפריקה.