הסלקציה – חיים מלכא


הסלקציה-הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1956-1948

בפרסומים הרשמיים ניסתה הנהלת הסוכנות "לעדן" את ההחלטה על הסלקציה ותקנותיה החמורות, כך, למשל, ביוני 1953, בישיבת מועצת העלייה בהשתתפות העיתונות, הסביר רפאל את הסיבות לשפל בעלייה.

1 – סגירת שערי מזרח אירופה

2 – חיסול גלויות עיראק, תימן ולוב.

3 – אין עלייה מארצות המערב

4 – מוסדות העלייה לא הכריזו על שום גולה כארץ חיסול, אלא הכריזו על " עלייה נבחרת "

אכן "עלייה נבחרת" היא לגיטימית, באופן כללי – אך לא ניתן ללמוד ממנה על הסלקציה, שכוונה ליהדות צפון אפריקה…………

ועוד : הנהלת הסוכנות אכן פרסמה על ההחלטה ממרץ 1952 – לאשר למחלקת העלייה להעלות 6.000 נפש מתוך קהילות קטנות, שמספרן עד 100 משפחות, מדרום  תוניסיה ודרום מרוקו – אם יובטח סידורם של החולים במחלות מידבקות, הנכים והזקנים, שאין להם מפרנסים בארצות המוצא, על ידי הג'וינט והמוסדות המקומיים ;

אלא שהסוכנות היהודית לא סיפרה שתוכנית זו לא יצאה לפועל : הרי בלחצו של ד"ר שיבא ביטל בן גוריון החלטה זו ב "מוסד לתיאום".

בפרסומים הרשמיים של הסוכנות היהודים גם לא היה מידע על " חוליות המיון " שנשלחו רק למרוקו ותוניסיה.

סיכום השנים 1952 – 1954.

לאחר העלייה ההמונית בשנים 1948–1951, שבגינה הוכפל היישוב היהודי בארץ, קיוו קברניטי המדינה להמשך העלייה מארצות המערב ומאמריקה – אך אוכזבו. בעלייה ההמונית עלו יהדות בבל, תימן ולוב, וממזרח אירופה –כל היהודים החפצים בכך.

אחר כך הורד " מסך הברזל ", והמקור היחיד לעלייה המונית נותר אפוא מקרב כ-500.000 יהודי צפון אפריקה. אלא שהממשלה והסוכנות חששו משינוי דמוגרפי בארץ והפיכת מדינת ישראל לארץ לבנטינית נחשלת, ולכן התקינו את תקנות הסלקציה כלפי העלייה משם, ובכך בלמו אותה.

לשלוש שנים אלה – 1952 – 1954 תוכננה ותוקצבה העלאת כ-200.000 עולים וביניהם 60.000 עולים מצפון אפריקה, ומתוך זה 40.000 ממרוקו.

בפועל הגיעו בשלוש שנים אלה ארצה רק 54.065 עולים. מתוכם 22.493 מצפון אפריקה, ומכלל זה ממרוקו 16.076, מתוניסיה – 5973, ומאלג'יריה – 444.

כיצד בוצעה סלקציה זו, שמנעה את עליית יהדות מרוקו ?

1 – הקצאת מכסות נמוכות :

 בשלוש השנים האלה הוקצתה ליהדות מרוקו, על כ-270.000 תושביה, מכסת עלייה של 40.000 עולים בלבד. הריבוי הטבעי של יהדות מרוקו היה 4.5% בשנה, כלומר לשלוש שנים 1952 – 19564 – כ-37.500. מכאן שהקצאת מכסת העלייה שווה כמעט לריבוי הטבעי.

2 – אי ניצול המכסה :

 מתוך הקצאת המכסה של 40.000 עלו ממרוקו בפועל 16.076 בלבד. מכאן שבתום שלוש השנים האלה לא רק שיהדות מרוקו קטנה, אלא אף גדלה בכ-23.000 נפש.

3 סלקציה

רפואית וסוציאלית חמורה ובלתי אנושית. לפי תקנותיה, נחשב ל "זקן" אדם בגיל 35 ; ומשפחה בריאה שיש בה יותר משש נפשות, צריכה הייתה להיפרד מילדיה, שיעלו במסגרת עליית הנוער. כך נאלצו משפחות, הרוצות לעלות לארץ, להיפרד מיקירם או להפקירו, אם הוא חולה או זקן.

אומנם בשנת 1953 הועלה גיל ה "זקן" ל-40, אף היה מעבר לסלקציה משפחתית, ובשנת 1954 הועלה הגיל ל-45 – אך לא היה בכך ממש בהקלת התקנות. מבין חברי הממשלה והסוכנות תמכו בסלקציה דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גיורא יוספטל, זלמן שזר, א' דובקין, מ' גרוסמן, י' רוקח, נחום גולדמן, ברל לוקר ומשה שרת.

התנגדו לה יצחק רפאל ומחליפו שניאור זלמן שרגאי והשרה גולדה מאיר. יהודה ברגינסקי תמך תחילה בסלקציה, אך שינה את דעתו בסוף 1952, וכמוהו התנגד לה משה קול משנת 1953. כדי להצדיק את ההפליה במדיניות לגבי העלייה מצפון אפריקה, הסתתרו הממשלה והסוכנות מאחורי נימוקים שונים, שברובם לא היה ממש :

1 -קשיי הקליטה כתוצאה מהעלייה ההמונית.

לכאורה טענה זו כבדת משקל, כי אכן היו בעיות קשות בארץ בעקבות העלייה ההמונית ; אלא נימוק זה, אין בו ממש : הן לשלוש השנים 1952 – 1954 תוכננה עליית 200.000 עולים, כמחציתם ממזרח אירופה וממערבה, אך היא לא בוצעה לא משום קשיי הקליטה – אלא משום ששערי מזרח אירופה היו סגורים, והיהודים מארצות המערב לא רצו לעלות.

2 -קשיי תקציב.

גם נימוק זה איננו רציני, שכן תוכנית העלייה של 200.000 העולים בשנים אלה גובתה בתקציב של הסוכנות בסך כ-310 מיליון לירות – ועליו אמור היה להתווסף תקציב הממשלה למטרה זו. וכדברי חבר ההנהלה מ' גרוסמן בדיון על חידוש העלייה מצפון אפריקה : "איך אפשר לבוא ליהודי אמריקה ולבקש מגבית מיוחדת לטובת העלייה ?

הרי יאמרו לנו, מדוע אתם באים אלינו? הרי אתם מדברים על עלייה של 3.000 יהודים בחודש, ויש לכם תקציב של 110 מיליון לירות ". גם הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, אמר בנובמבר 1953 : " מתקציב העלייה ניצלנו רק 60% מהתקציב.

3 -יחס ישראל צרפת.

דוד בן גוריון, משה שרת, נחום גולדמן ושגריר ישראל בצרפת, יעקב צור, טענו שעלייה המונית של יהודים מצפון אפריקה – יש בה כד לערער את השלטון הצרפתי במרוקו ובתוניסיה, משום שהיהודים לויאליים לשלטון הצרפתי.

במקביל, עלייה המונית של יהודים לישראל, הנמצאת במאבק יהודי ערבי – יש בה כדי לחזק את היהודים שם במאבקם כנגד הערבים, וכתוצאה – לקומם את הערבים הלאומניים במרוקו ובתוניסיה ולערער את השלטון הצרפתי. מסקנה : עלייה המונית מצפון אפריקה לארץ, יש בה כדי לערער את יחסי ישראל צרפת.

גם נימוק זה אינו רציני : הן לפחות בכפרי דרום מרוקו ותוניסיה, שם היה מצבם של היהודים קשה, לא התנגדו הצרפתים לעליית יהודי הכפרים, ואף הציעו את עזרתם לכך !

4 – אין יהודים ראויים או הרוצים לעלות לארץ.

בדיון בהנהלת הסוכנות בפברואר 1952 אמר ראש המחלקה לענייני החלוץ, א' דובקין "אין עלייה מצפון אפריקה לא בגלל חוקי הסלקציה, אלא משום שהיהודים לא רוצים לעלות". זו טענה מיתממת ולא כנה ; שכן כאשר אומרים למשפחה מצפון אפריקה, הרוצה לעלות לארץ, שעליה לוותר על אחד או שניים מבני משפחתה, כלומר בעצם להפקירם בארץ ערבית – מה מצפים ממנה? שתסכים לכך?

ראש מחלקת העלייה, שניאור זלמן שרגאי, אמר בהזדמנות אחרת : " זה לא יהיה נכון לומר שיהודי צפון אפריקה אינם  מוכנים לעולת, אלא שאנחנו מרדימים אותם".

ועוד : הן משפחות רבות ממרוקו עברו את כל כללי הסלקציה הדרקונית, אף חיסלו את עסקיהם – אך גם לגביהן לא התאמצו הממשלה והסוכנות להביאן ארצה, כדברי שניאור שלמן שרגאי בספטמבר 1954 : 12.000 איש אושרו לעלייה לאחר סלקציה בצפון אפריקה. הם מחסלים את רכושם או שחיסלו אותו. אין בשבילם מקום במחנות, ואין אנו מסוגלים להעלותם. " למה לנו לדבר על הקלה בסלקציה, כשאיננו מעלים את הבריאים"

והמסקנה ברורה : "מעטה" זה הסתיר את הנימוק העיקרי למדיניות ההפליה בעלייה של יהודי צפון אפריקה : החשש לשינוי דמוגרפי בארץ, העלול להופכה ללבנטינית נחשלת.

סוף פרק שלישי.

פרק רביעי – משרד הבריאות והסלקציה.חיים מלכא

פרק רביעי – משרד הבריאות והסלקציה.

בנובמבר 1951, עת החליטו הנהלת הסוכנות וממשלת ישראל, באמצעות ה " מוסד לתיאום ", על מדיניות סלקטיבית בעלייה מצפון אפריקה, התחלקה סלקציה זו לשניים : סלקציה סוציאלית וסלקציה רפואית.

עד יוני 1952 היה ביצוע הסלקציה הרפואית באחריות מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, שכללה שם מחלקה רפואית : במרוקו – באחריותו של ד"ר שניצר, ובתוניסיה – באחריותו של ד"ר טייב. גם מחלקת העלייה בפריס כללה מחלקה רפואית, שפיקחה על כל הנושא הרפואי בצפון אפריקה, ובראשה עמד ד"ר אונגר.

תפקידי המחלקה הרפואית במרוקו ובתוניסיה היו בדיקה רפואית של המועמדים לעלייה ; וטיפול רפואי במועמדים שהוחלט להעלותם ארצה. הקריטריונים הרפואיים להגבלת עולים נקבעו על ידי המחלקה הרפואית של משרד העלייה והבריאות.

 הבדיקות והטיפול הרפואי במועמדים לעלייה ממרוקו בוצעו על ידי רופאי אוז"ה, בבתי חולים או במרפאות צרפתיות, על ידי רופאים פרטיים, המימון לבדיקות ולטיפולים ניתן מחציתו מהג'וינט, ומחציתו מתקציב מחלקת העלייה של הסוכנות. הערתי אלי פילו – ואנוכי אחד מאלה ש " טופלו : כביכול על ידי מרפאה אוז"ה הזכורה לי לשמצה. מאוד סקרן לראות או לפגוש את הרופא המנוול שפקד על הטיפול שלי שם במרוקו. אם הוא חי, שירגיש את מה שעברתי, ואם הוא איננו בחיים, שיתהפך בקברו עד סוף הדורות – עד כאן הערתי אלי פילו.

את האישור לכשירותם של העולים מבחינה רפואית היה צריך לתת הרופא האמון במרוקו. עליו הוטל לוודא כי המועמד כשיר לעלייה מבחינה רפואית, ואז היה חותם על כרטיס העולה של המועמד. לא ניתן היה להעלות יהודי ארצה ממרוקו ללא חתימת הרופא האמון.

בשנת 1951 מונה ד"ר שיבא לתפקיד המנהל הכללי של משרד הבריאות, ויוסף בורג – לשר העלייה והבריאות בממשלת ישראל.

ד"ר שיבא פעל רבות למניעת עליית יהודי צפון אפריקה לא רק מטעמים רפואיים, אלא אף תורשתיים, כפי שכתבה עליו רות בונדי בספרה "שיבא רופא לכל אדם :

             "יוספטל רצה להגביל את העלייה רק מטעמים רפואיים, ואילו ד"ר שיבא רצה להגביל את העלייה גם בנימוקים תורשתיים, וטען שיש להיזהר מ "עלייה חופשית", הוא חשש לעתידו של העם אם שיעור הפגועים בו בגוף ובנפש יהיה גדול. לחיזוק טענתו הסתמך שיבא על סטיבנסון מגדולי הגנטיקאים של אנגליה, אשר הוכיח כי סקוטלנד ירדה מגדולתה משום שלא דאגה לשמור על כוח האדם האינטלקטואלי שלה.

על כן עשה ד"ר שיבא ככל יכולתו ובמלוא עוצמתו כדי למנוע את עליית יהודי צפון אפריקה לארץ. כך זרע את זרעי הפורענות של מדיניות משרד הבריאות לחמש השנים הבאות – עד 1956, עת נסגרו שערי מרוקו. גם ד"ר בטיש, שהחליפו באפריל 1953, המשיך במדיניות קודמו. בינואר 1952 יצא ד"ר שיבא לסיור בצפון אפריקה, ובדין וחשבון על ביקורו הוא כותב :

יהדות צפון אפריקה בלבד בשום פנים לא תבנה את ארץ ישראל מחמת התנאים בהם הם חיים. יש לכן הכרח לגוון את העלייה והדרכים לכך עדיין אינן סתומות….ובאחרונה יסולח לי אם חרגתי מרפואה : קשה להשלים עם השפל כי אין הכרח בו, זו מחלה שאפשר למנוע אותה ועוד אפשר.

במילים אחרות, אין להעלות את יהודי צפון אפריקה, שכן היא מהווה מחלה, שאפשר למנוע אותה על ידי מניעת עלייתה.

העברת הסמכות הרפואית בצפון אפריקה למשרד הבריאות.

על מנת לממש את תוכניתו – מניעת העלייה מצפון אפריקה – שם לו ד"ר שיבא למטרה להוציא את האחריות הרפואית בצפון אפריקה מידי מחלקת העלייה, ולהעבירה לסמכותו של משרד הבריאות של ממשלת ישראל.

סמכותי ודומיננטי, השפיע ד"ר שיבא על ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ועל האנשים החזקים בהנהלת הסוכנות, לוי אשכול וגיורא יוספטל, שדעותיהם על יהדות צפון אפריקה היו קרובות לדעתו. הוא התלונן בפניהם כי מחלקת העלייה של הסוכנות אינה עושה עבודתה נאמנה. אין היא מקפידה בסלקציה הרפואית בצפון אפריקה, ולכם "מסתננים" לארץ חולים רבים. כתוצאה מכך קורס משרד הבריאות תחת העומס, ואינו יכול לטפל בנושאים שבאחריותו. תמותת התינוקות גדלה ; מוסדות מלב"ן – מוסד לטיפול בעולים נחשלים – מלאים, ותקציב משרד הבריאות מתכלה. והוא מסכם : "וכי במה אנו גרועים יותר מהיישוב הנמצא בקזבלנקה"

ד"ר שיבא ניסה אפוא לתלות את כל תחלואי משרד הבריאות על כתפי העולים מצפון אפריקה. עם זאת סביר להניח שידע, כי בתקופת העלייה ההמונית 1948 – 1951 עלו משם רק 45.248 עולים מתוך 686.739 עולים, כלומר 6.5% בלבד מכלל העלייה. מה עוד שכבר משנת 1950 הייתה העלייה מצפון אפריקה סלקטיבית. הוא גם ידע שרוב החולים המאושפזים במלב"ן הגיעו ממזרח אירופה. דווקא. למשל : בחודש מרץ 1952 הגיעו לארץ שמונה חולים עם שחפת פתוחה : שבעה מרומניה, ואחד מברזיל.

אולם ד"ר שיבא לא בחל בשום אמצעי על מנת להשיג את מטרתו. מספר על כך ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל :

          " ד"ר שיבא נקט בכל דרך להעברת האחריות הרפואית ממחלקת העלייה בצפון אפריקה למשרד הבריאות הממשלתית, והפעיל לחץ על בן גוריון תוך תיאורים קשים על המצב הרפואי במחנות. באחת הישיבות ב "מוסד לתיאום" תלו בחדר הישיבות תמונות זוועה ממחנות העולים בארץ, בצירוף דיאגראמות של מחלות ושל זקני, תערוכת צילומים מתוכננת היטב, על חוסר מים, שירותים סניטריים ירדים, אוהלים קרועים, ילדים ותינוקות מלוכלכים ומוזנחים. ד"ר שיבא הרצה בפתיחת הישיבה על המצב הקשה ועל הסכנות לעתיד, על זיהום מים אפשרי, על בילהרציה צפויה ועוד, ובן גוריון פנה אלי ושאל : " מה תגיד אתה רפאל ? ואני אמרתי : " אשיב לך בישיבה הבאה ". ואכן לקראת הישיבה תלינו בחדר הישיבות תמונות זוועה מהמללאח מכפרי הדרום ומגטו טהרן, תמונות של ילדים יהודים שהם מוזנחים, מלוכלכים לבושי קרועים, וליד התמונות דיאגרמות של אחוז התמותה ותוחלת החיים בכל ארץ וארץ, ואז אמרתי בישיבה : " עלינו להכריע כאן או שם ".

לבסוף ניצח ד"ר שיבא שמערכה זו : הנהלת הסוכנות ו "המוסד לתיאום" החליטו להעביר את הסמכות הרפואית בצפון אפריקה מידי מחלקת העלייה – לידי משרד הבריאות. ביוני 1952 נחתם זיכרון דברים בין שני מוסדות הללו, ובו נכתב :

1 – מחלקת העלייה מתחייבת לפעול בשטח בריאות העולים לפי הוראת משרד הבריאות אף עולה לא יעלה בניגוד להוראות אלה.

2 – משרד הבריאות יעבד כללי בדיקה רפואית של המועמדים לעלייה, לפיהם יפעילו הרופאים.

3 – משרד הבריאות ישלח רופאיו לכל מקום לפי הצורך, או יסמיך רופאים אשר כבר נמצאים בחו"ל.

4 – כל עולה צריך לקבל אישורו של רופא משרד הבריאות ובלי זה לא יעלה. ( חוויתי זאת על בשרי – אלי פילו )

5 – ניהול ריכוזי הריפוי מבחינה אדמיניסטרטיבית, הסכמים עם גורמים אחרים כגון הג'וינט, אוז"ה ועוד, בידי מחלקת העלייה, תוך שיתופם המלא של רופאי משרד הבריאות בכל העניינים המקצועיים.

אגב לראשונה פעל אפוא משרד הבריאות של ממשלת ישראל בארץ ערבית, שאינה מקיימת אתה יחסים דיפלומטיים……..

באפריל 1952 נשלח ד"ר פ' מוסברג, רופא של משרד הבריאות, למרוקו ולאלג'יריה להכנת סקירה על מצב הבריאותי שם. בדו"ח שהכין, המופנה לד"ר שיבא, כותב ד"ר מוסברג :

משרד הבריאות אינו צריך להסתפק רק בביקורת רפואית לעלייה, אלא להירתם למאמץ כולל. לשלוח רופאים מומחים מהארץ להקים מרכזים רפואיים ולטפל בצורה אינטנסיבית ושקטה בשיתוף עם כל המוסדות והג'וינט על מנת להכשיר עלייה זו שהיא הפוטנציאל הגדול של עם ישראל.  

בתחתית הדין וחשבון של ד"ר מוסברג, הוסיף ד"ר שיבא בכתב ידו את המשפטים הבאים :

את המועמדים לעלייה יש להכשיר לא רק מבחינה גופנית, אלא גם רוחנית במשך תקופה של עד שנה במקומותיהם, ורק אז הם יהוו חומר מתאים להיקלט בארץ ללא סכנה.

מעניין ממתי עוסק משרד הבריאות בהכשרה רוחנית ? והמבין יבין

חיים מלכא-הסלקציה-הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1956-1948

המחלות בקרב יהודי מרוקו.

המחלות הנפוצות בקרב יהודי מרוקו היו גזזת והגרענת הגזזת היא מחלת שערות מידבקת, בדרך כלל בקרב ילדים עד גיל 17. אחוז נגועי הגזזת הגיע לכ-35%, והיא הייתה נפוצה יותר בכפרים הקטנים שבדרום ; ואילו בסביבות אוג'דה, פורט לאוטה וספרו הייתה נדירה ביותר.

הגרענת ( טרכומה ) היא מחלת עיניים הקיימת בשתי צורות : מידבקת ושאינה מידבקת. במחלה זו היו נגועים בערים 50% עד 60%, ואילו בכפרים היא הגיעה עד 100% . משרד הבריאות הגביל את העלייה גם לחולים במחלה זו, בצורתה הלא מידבקת.

גם השחפת נמצאה בקרב יהודים במרוקו, אבל על פי הדין וחשבון של ד"ר רף לא ניתן היה להעריך את מספר החולים בה.

המחלות הנפוצות ביותר, כאמור, היו הגזזת והגרענת. אף שבארץ היו שיטת הריפוי למחלות אלה יעילות וזולות יותר, החליט ד"ר שיבא שריפו החולים ייעשה דווקא במרוקו; אלא שהצלחת הריפוי שם הייתה חלקית, שכן כל מטופל חזר למשפחתו ועשוי היה להידבק בשנית. גם זמן הריפוי במרוקו היה ארוך יותר – כשישה חודשים – ועלות כל מתרפא פי 10 מעלותו בארץ. על כך אמר ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי :

למעשה אין תקווה לרפא את היהודים בארצות מוצאם…אין כל תקווה לרפא חצי מיליון יהודים אלה – מצפון אפריקה……מפני שתיכף ומיד נדבקים המבריאים מהחולים, צריכים להקים תחנות ריפוי בארץ.

מדיניותו המפלה של ד"ר שיבא.

אל ד"ר שיבא הצטרף ד"ר שטרנברג, מנהל האגף לשירות רפואי לעולה, שהסכים למדיניות ההפליה ביחס ליהודי צפון אפריקה, ובאוקטובר 1952 מינו את ד"ר מתן אליעזר כרופא אמון במרוקו. כזכור טרפד ד"ר שיבא ביולי 1952 הסכם של מחלקת העלייה עם הג'וינט בדבר עליית 6.000 יהודים מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה, עת שכנע את בן גוריון לא לאשר הסכם זה.

ממכתבה של רופאת מחלקת העלייה בפריס, ד"ר אונגר, למחלקת העלייה בירושלים, עולה שד"ר שיבא הורה להעמיק את המגבלות הרפואיות : " הוראות משרד הבריאות הן חמורות מאוד, ולפיהן אפילו אדם שיש לו רק ראייה בלתי מספיקה, לא יכול לעלות ארצה. אכן, על פי משרד הבריאות אושרו עולים בעלי ראייה מינימלית של 10/2. כן הורה משרד הבריאות לא לאשר עלייה אף לא נכים, שנכותם אינה מהווה מגבלה לפרנסתם.

הרחבת סמכויות משרד הבריאות.

ד"ר שיבא, ד"ר שטרנברג וד"ר מתן לא הסתפקו בסמכות הרפואית שניתנה להם לגבי העלייה של יהודי צפון אפריקה, אלא הרחיבו את סמכותם גם לעניינים סוציאליים, שאינם מעניינו ובסמכותו של משרד הבריאות, כפי שעולה מן ההתכתבויות הבאות.

באוקטובר 1952 כתבה מחלקת העלייה בירושלים מכתב לד"ר אונגר ממשרד העלייה בפריס, ובו היא מבקשת לפנות לד"ר טייב – רופאה האמון בטוניס, שאיננה מאשרת עליית יהודים שגיל מעל 40, עליה להסביר לד"ר טייב, שעניין הגיל אינו בסמכותה, אלא בסמכות מחלקת העלייה.

בנובמבר 1952 התלונן ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, בפני מליאת הסוכנות, כי משרד הבריאות מתערב בעניינים סוציאליים ובענייני גיל – נושא שאינו רפואי ואינו בסמכותו של משרד הבריאות.

בינואר 1953 הורה הרופא האמון במרוקו, ד"ר מתן, לעכב שליחת 250 חולי טרכומה לריפוי במרסיי. בעקבות כך שלח יצחק רפאל מכתב למחלקת העלייה במרוקו, ובו נאמר כי העברת החולים לריפוי במרסיי היא עניין אדמיניסטרטיבי ולאר רפואי, ואין בסמכותו של הרופא האמון להתערב בנושא.

בדיון בהנהלת הסוכנות הציג רפאל מכתב, ששלח ד"ר שטרנברג לד"ר מתן במרוקו, ובו הוראה לא לאשר "נדרש" – עולה הנדרש על ידי משפחתו בארץ – גם אם הוא בריא – עד שיקבל ממנו אישור מירושלים, וזאת לאחר שיבדוק את אפשרות הקליטה של הנדרשים.

ושואל רפאל : מה עניין כושר הקליטה הסוציאלי למשרד הבריאות ? עוד הוסיף רפאל, כי ד"ר שטרנברג עושה הכל כדי למנוע עלייה מצפון אפריקה, אך ד"ר שיבא הצדיק את עמיתו :

" שכן הדרושים גרים שמונה בחדר אחד הם יכולים לחלות, ואז העניין הופך לבעיה של משרד הבריאות. על כן הוא רואה זאת כבר עכשיו כבעיה רפואית "

לבסוף החליט "המוסד לתיאום" כי "כל הנושאים והקביעות הסוציאליות הינן באחריות בלעדית של מחלקת העלייה ; אך לא אדם כמו ד"ר שיבא ישלים עם קיצוץ ב "סמכויותיו", והוא אכן מצא דרכים נוספות כדי למנוע את עליית יהדות צפון אפריקה. כך, למשל, הוציא הוראה לרופא האמון במרוקו לבדוק לא רק את הנער, המועמד לעלייה במסגרת עליית הנוער – אלא את כל משפחתו. מובן שהעלות של בדיקת כל המשפחה עלתה פי 6 או 7 מהעלות של בדיקת נער אחד, אף נדרש זמן רב יותר – אף גם בזבוז של משאבים הצדיק את המטרה שביקש ד"ר שיבא להשיג.

בתגובה על כך כתב מנהל המחלקה לעליית ילדים ונוער בפריס, ישראל מרגלית, למנהל מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, ודיווח לו על הוראה זו של משרד הבריאות. הוא הדגיש, כי דרישה זו תפחית את היקף עליית הנוער מצפון אפריקה באופן דרסטי, שכן קשה להביא את כל המשפחה לבדיקה ; ובנוסף – ובעיקר – אם יתברר למשפחה שלא יוכלו בעתיד להצטרף לבנם עקב בעיות בריאות, הרי לא תרשה לו לעלות. בישיבת הנהלת הסוכנות במרץ 1953 הגיב על כך ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול :

משרד הבריאות הורה לבצע בדיקות לכל משפחת הנער המועמד לעלייה במסגרת עליית הנוער, גם אם המשפחה אינה מועמדת לעלייה, ואם יש בה חולה – במשפחה – הנער, למרות היותו בריא, לא מאושר לעלייה……רופא האמון במרוקו – ד"ר מתן אליעזר – פוסל צעירים בריאים לעלייה משום שבמשפחתם זקן או בעל מום, מחשש שבעתיד הם יצטרפו לבנם, ועל כן, עליית הנוער עלולה להיפסק ממרוקו.

רפאל וקול התלוננו על ד"ר שיבא בעניין זה גם בדיון ב "מוסד לתיאום" במרץ 1953 ; וקול הוסיף, שאפילו ממשלת המנדט לא נהגה כד"ר שיבא.

על טענות אלה הגיב שיבא והסביר את נימוקי מדיניותו : משרד הבריאות נחשב ל "שוטר הגבול" הקפדני ביותר, משום שידוע לו משני רפאים העובדים שם, שרק הנחשלים רוצים לעלות ; ואם יש מקרה סוציאלי – יש אפוא להקפיד בו כמו במקרה של בריאות. באשר לעליית הנוער הסביר ד"ר שיבא :

נתתי הוראה לרופא, שאם ילד הרוצה לעלות צריכים לבדוק את כ המשפחה. כבר הסברתי, ששולחים בכוונה את הילד הקשה והבלתי מוצלח. אם אין בודקים את המשפחה כולה, הערימה אינה מתגלית….יוצא אפוא שהמוכשרים נשארים שם והבלתי מוצלחים עולים.

"המוסד לתיאום" לא קיבל את טענותיו והחליט : "משרד הבריאות יטפל בענייני בריאות ; אך ד"ר שיבא לא הורה לרופאים האמונים במרוקו ובתוניסיה להפסיק את בדיקת המשפחות. שוב התלוננו יצחק רפאל ומשה קול ב "מוסד לתיאום", וביוני 1953 החליט "המוסד לתיאום" לבטל את הבדיקה הרפואית של משפחות הנוער והצעירים המועמדים לעלייה.

ה "שלישיה" שיבא-שטרנברג-מתן אכן הצליחה ליצור קשיים רבים, על מנת למנוע את העלאת יהודי מרוקו ארצה, כדברי ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל. כך, למשל, בפברואר 1953 כתב רופא האמון במרוקו, ד"ר מתן, כי יש לצמצם את קיבולת מחנה "אליהו" בקזבלנקה מ-600 -650 נפש, ל- 350 בלבד, ולא – יסיר על אחריות מהמחנה.

במכתב התשובה אליו מאת זאב חקלאי, ראש מחלקת העלייה במרוקו, נאמר : מחנה זה יכול להכיל עד 650, ועל פי דרישתך הרי לא נוכל להעלות ממרוקו אלא כ-700 עולים במשך 6 – 8 חודשים – ממוצע של 100 בחודש -, אני דוחה בכל לשון של דחייה הודעתך על הסתלקותך מהאחריות אם תפרוץ מגיפה כלשהי. לאחר שהיה של ארבעה חודשים בלבד – במרוקו – אתה ממהר להודיע על הסתלקותך מאחריות במקום להשקיע עבודה קונסטרוקטיבית.

הסלקציה-חיים מלכה- הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים-1956-1948

והנה עוד דוגמאות : בדיון בהנהלת הסוכנות בפברואר 1954 אמר יהודה ברגינסקי :

נודע לי שרופא האמון במרוקו – ד"ר מתן קובע את גודל היחידה המשפחתית הרשאית לעלות ללא שום קשר לבעיות בריאותיות. ד"ר מתן אומר "הארץ אינה יכולה לקלוט עכשיו….ולכן צריך להחמיר". הוא – ד"ר מתן קובע את היחידה המשפחתית שהעולה יכול לפרנס…אם יש לו ארבעה ילדים – מעכב את עלייתו של האיש, מפני שלפי דבריו, לא יוכל עולה זה להרוויח לקיומם של ארבעה ילדים.

בפברואר 1953 אמר ד"ר שיבא, שאין להעלות ארצה ילדה שהייתה חולה בגזזת, משום שהיא תהפוך כאן למקרי סוציאלי ; שכן ילדה חסרת שערות לא תוכל למצוא חתן.

על הפירוש הרחב, שנתן משרד הבריאות לחוקי הסלקציה, אמר יצחק רפאל : "הפירוש הרחב שניתן לחוקי הסלקציה על ידי משרד הבריאות, הוא פירוש חבלני. בתקנות הסלקציה מנובמבר 1951 נקבע, כי 80% מכלל העלייה מצפון אפריקה תהיה עד גיל 35, ו-20% מעל גיל זה, ובתנאי שיהיו נלווים למפרנס. לכן אישר ראש מחלקת העלייה במרוקו, זאב חקלאי, לעלייה 80% עד גיל 35 מכלל מכסת העלייה המאושרת למרוקו – ואילו ד"ר מתן אליעזר אישר בחשבו על פי משפחה, כלומר פחות מ-20% " זקנים "שעברו את גיל 35. הפער בין שני החישובים עולה ממכתבו של ד"ר מתן לד"ר שטרנברג, מנהל אגף השירות לעולה, בפברואר 1953 :

קיים ויכוח ביני לבין חקלאי, חקלאי דורש ש-20% זקנים מעל גיל 35 יבוצע מכלל הגלות, ואילו אני מקפיד על 20% מכלל המשפחה. כמו כן אינני מאשר עליית הורים בני 50 אשר שלחו את ילדיהם בעליית הנוער ומבקשים להצטרף אליהם.

ד"ר מתן גאה אפוא ב "מסירותו להפריד בין הורים לבניהם…יחסם של ד"ר שיבא וד"ר מתן לעלייה ממרוקו מתבהר עוד יותר מחליפת מכתבים ביניהם, בדצמבר 1952 כותב מתן לשיבא :

הצהרות כגון זו של שרת החוץ, היום קראתי עליה בעיתון המקומי שהדפיס באותיות קידוש לבנה בעמוד הראשון, בדבר אפשרות של עלייה המונית של יהודי מרוקו – מביאות רק הפרעות ולחץ מיותר בעבודת הסלקציה…..עבדך הנאמן שמייצג את העלייה הסלקטיבית זקוק יהיה לתמיכה ועידוד מהארץ ולא להיפך, די לחץ יהיה עלי החל מחקלאי – מנהל מחלקת העלייה במרוקו – וגמור באותו יהודי המסכן שחיכה לבוא המשיח ולקיבוץ גלויות והנה – פרדוקס – יהודי ישראל אינם נותנים לו לעלות..היה בטוח שאני דרבר (דמגוג) ומנוול עד הסוף.

וד"ר שיבא עונה לו :

לידיעתך אנו מתקרבים ל-20.000 מחוסרי עבודה, גשם אין – היום ירד קצת – משכורת לעובדים משלמים בפיגור רב….הפשעים המבוצעים על ידי אחינו בני ישראל מתרבים….לכן העיקרון של הסלקציה בעינו עומד.

מוזר ! ממתי אחראי משרד הבריאות על המצב הכלכלי בארץ? ומדוע לא קיים בו רגש אחריות שכזה כאשר מדובר בעליית יהודי אירופה?

מכתב אישי נוסף, שכתב ד"ר מתן לד"ר שיבא בסוף מרץ 1953, מדגיש " אחריות זו :

" זוהי בעיקר עלייה של מקרים סוציאליים – ההדגשה במקור – וזה לוקסוס לקבל אנשים כאלה, כאשר האבטלה הגיעה כבר ל-40.000! מה לעשות ולי אין "לב יהודי" ואינני מצטער– ההדגשה במקור – על כך. אני מנסה להיות ולחשוב כאזרח פשוט". ד"ר שולמית טייב, הקפדה יתרה על כללי הסלקציה.

במכתב לד"ר שיבא היא מציינת, שגם בשנת 1951 הקפידה על סלקציה רפואית ואישרה לעלייה רק בריאים – אף שהיהודים בתוניס קראו לה "אנטישמית". במכתב התשובה כותב לה ד"ר שיבא :

אני מציין בסיפוק רב שאת שומרת נאמנות לקו שהתוונו בעת ביקורך בארץ……………..ואני בטוח שכיום יבינו שבכך אנו מקפידים הקפדה בשבע עיניים. אנו מונעים צרות מאת העולים והרס כלכלי מאת המדינה.

את השיטה המתוחכמת ביותר למניעת עליית יהדות מרוקו המציא הרופא האמון, ד"ר מתן : שיטת "שב ואל תעשה", מאחר שלא ניתן היה להעלות אף לא יהודי אחד ללא חתימת הרופא האמון על כרטיסו הרפואי, לפיכך "לא היה לו זמן" לחתום על תיקים רפואיים.

כשביקר במרוקו ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, שאל את ד"ר מתן מדוע אינו בודק מועמדים ואינו חותם על תיקים רפואיים, ועל כך ענה לו הרופא :

"סבורני שכל היהודים פה לוקים במחלות ממחלות שונות ואין כל טעם לערוך להם בדיקות רפואיות….אני חושב שאין להעלותם לישראל. הם אינם יודעים ואינם יכולים לעבוד וכל תועלת לא תצמח מהם"

על כך אמר ברגינסקי : "היה ברור לי שלפנינו אויב ויש להפסיק מיד את פעולתו".

במרץ 1953 סיים ד"ר שיבא את תפקידו כמנהל הכללי של משרד הבריאות, לאחר שקבע והשריש את מדיניות משרד הבריאות כלפי העלייה מצפון אפריקה ; אך ד"ר בטיש שהחליפו המשיך את מדיניותו.

בשנים 1951 – 1952, מילא את תפקיד שר הבריאות יוסף בורג ; ובשנים 1952 – 1955 – יוסף סרלין. עמדות שני השרים היו פסיביות, ומשתי סיבות משלימות : גם הם תמכו בסלקציה זו; ומאחר שמדיניותם זו בוצעה על ידי ד"ר שיבא הדומיננטי, לא מצאו מקום להיות אקטיביים יותר. יוסף בורג לא הסכים להתראיין, בטוענו שאין לו מה לתרום בעניין הסלקציה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ראה: הסלקציה-חיים מלכה-1998-עמ'142-139

הסלקציה-חיים מלכה-1998

הסלקציה הרפואית

בינואר 1949 פרסם משרד העלייה "כללים רפואיים לאישור העלייה" הנימוקים להוצאת כללים אלה היו :

1 – הארץ עומדת להיבנות ועומדת בראשי צעדיה להקים מדינה בת קיימא. היא אינה יכולה להרשות לעצמה כניסת חולים כרוניים או אינוולידים בהמונים, שכן אלה עשויים שלא לקחת חלק פעיל בבניית הארץ, אלא ימלאו את בתי החולים והמוסדות הציבוריים.

2 – המחסור הגדול בבתי חולים ומוסדות דומים להם בארץ וההוצאות המרובות, בכרוכות בטיפולים אלה, מהוות מעמסה גדולה מוסדות הציבוריים. על כן מופנים כללים אלה לקציני העלייה ולרופאים האמונים, תוך הקפדה על כמה כללים

                  1 – המועמד לעלייה לא יסבול משום מחלה מידבקת, העלולה לסכן את הציבור

                  2 – המועמד לעלייה לא יסבול משום מחלה חריפה, העלולה להחמיר בנסיעה ובתנאי האקלים החדשים.

                  3 – המועמד לא יסבול משום מחלה כרונית, הדורשת תנאים מיוחדים של שיכון בארץ וטיפול רפואי ממושך, והגוזלת ממנו את כושר עבודתו.

                  4 – המועמד לא יהיה בעל מום משולל לגמרי או מוגבל בכושר עבודתו

               5 המועמד יקבל את כל טיפולו הרפואי – פנימי או כירורגי שהוא זקוק לו – עוד בהיותו בחו"ל.

כללים אלה מפרטים את הבדיקות, שעל המועמד לעלייה לעבור בארץ המוצא, את החיסונים שעליו לקבל, וכן את כל המחלות שבעיקרן הן מידבקות או כרוניות או חשוכות מרפא, המגבילות אדם לעלייה.

כללים אלה יועדו לכל המועמדים לעלייה מכל הגלויות – אך היו כפופים להחלטות הממשלה. כך, למשל, בעלייה ההמונית של 1948 – 1951 לא חלו כללים רפואיים, המגבילים עלייה, על שארית הפליטה ועל " יהדות הצלה" – בבל, תימן ולוב ; וכן על יהדות סוריה, לבנון ומצרים. כן הוצאו המגבלות אלה יהודי אירופה ואמריקה. למעשה החלה הסלקציה הרפואית להתממש רק על יהדות צפון אפריקה ופרס.

ניתן היה לחיות עם סלקציה רפואית זו בתחילת דרכה של המדינה, שכן לא פסלו מועמדים לעלייה, שהיו חולים במחלות לא מידבקות, ואף לא פסלו נכים המסוגלים לעבוד ; אך, כאמור, העמיק והרחיב משרד הבריאות, בהנהלת ד"ר שיבא, את הסלקציה הרפואית, כלפי יהדות צפון אפריקה בלבד, ובאמצעותה פסל מועמדים לעליה במחלות שאינן מידבקות, כגון גרענת שאינה מידבקת :  וכן נכים שאינם זקוקים לטיפול רפואי, כגון, גידם, חירש אילם, קצר רואי ועוד. חמור מכל היה מתן הסמכויות הרחבות לרופא האמון, אף מעבר לבעיות רפואיות, כפי שעולה ממסמך באשר לסמכותו. לפיו מוסמך הרופא האמון לפסוק בעניינים הבאים :

1 – מחלות מידבקות

2 – מחלות רוח

3 – פיגור שכלי

4 – מצבים המצריכים טיפול במוסד, או העלולים להזדקק לטיפול במוסד בעתיד הקרוב.

5 – מחלה או מצב בריאות כללי, המונע מהאיש לפרנס את עצמו – אף שאין היא מחלה מידבקת או מחלה אחרת, המופרטת בסעיפים 1 – 4.

במקרים אלה יברר הרופא עם מנהל מחלקת העלייה את המצב הסוציאלי ואת האפשרות לקליטה לפני שיפסוק סופית.

הנה כי כן מקנה סעיף 5 לרופא האמון לפסוק גם במקרה של מחלה שאינה מידבקת, כלומר חופש פעולה נרחב מאוד. הרופא האמון גם יהווה את הרשות המוסמכת היחידה לאישור מועמדים לעלייה מבחינה רפואית, וכל אלה אכן נוצלו היטב על ידי ד"ר מתן. רופא האמון במרוקו מטעם משרד הבריאות – קרי ד"ר שיבא.

אם נפסל המועמד על ידי הרופא האמון, לא היה המועמד או בני משפחתו רשאים לדעת את סיבת פסילתו, וכך כתב :

במקרה של אי אישור, ימסור רופא האמון את סיבת הסירוב למנהל הסוכנות אשר יתחייב לא להעביר את הידיעה הזאת למועמד עצמו, למשפחתו או לכל איש אחר אשר מעוניין במועמד.

מנהל מחלקת העלייה בצפון אפריקה, ברוך דובדבני, הגיע להסכם עם ד"ר בטיש, מנהל משרד הבריאות, על העברת הבדיקות והטיפול הרפואי בצפון אפריקה – מרוקו ותוניסיה – לידי הג'וינט – אך האישור לעליית המועמדים יישאר בידי משרד הבריאות. על סיכום זה עם משרד הבריאות כתב דובדבני : "אנו רואים סיכומים אלה כטובים, בייחוד לאור הניסיון הקשור בארצות הנ"ל לגבי רופאי האמון, ודבר זה יחסוך לנו גם עצבים וגם כסף". המועד לכך נקבע ל-1 באוגוסט 1954, וברוך דובדבני אף הודיע לרופאים האמונים במרוקו ובתוניסיה על הפסקת עבודתם – אך סיכום זה לא יצא אל הפועל : ד"ר מתן הגיע לביקור בארץ ושכנע את מנהל משרד הבריאות לחזור בו, משום שלדעתו אין לסמוך על בדיקות המוסדות הרפואיים של הג'וינט, הנתונים להשפעות ולחצים מצד הקהילה היהודית.

כך אפוא המשיך משרד הבריאות במדיניותו הסלקטיבית החמורה ביחס ליהדות צפון אפריקה, והתנגד לכל הקלה בה – מבלי להתחשב בהחמרה הביטחונית והפוליטית בארצות אלה. במחצית הראשונה של שנת 1956 לא ניתן היה לבצע בדיקות רפואיות לעלייה, משום ההגבלה שהטילו שלטונות מרוקו וגורמים לאומיים – אך גם לא היה צורך בכך : נפסקה הרשמת מועמדים חדשים. בשלב זה היו רשומים במרוקו לעלייה 100.000 יהודים, ומתוכם 60.000 לאחר סלקציה ; אבל מדינת ישראל והנהלת הסוכנות כלל לא התכוונו להעלותם לארץ…………

לשם השוואה : מה קרה לכל הקשיים הרפואיים בארץ, כאשר נפתחו שערי מזרח אירופה לעלייה ? על כך אמר ב "מוסד לתיאום" שר הבריאות י' ברזילי, בדצמבר 1956 :

צריך לדעת שהעלייה מפולין ומהונגריה אינה קלה מבחינה בריאותית, וכל השיפורים שחלו בתחלואת השחפת תהרס לי, ואם היו לי תוכניות לצמצם בשליש את מחלקת השחפת, ולהופכן לחולי נפש, ברור לי שעלייה זו לא תאפשר לי זאת. אך למרות הכל אני מקבל עלייה זו באהבה. במילים אחרות : מיד לאחר שננעלו שערי מרוקו ונפתחו שערי מזרח אירופה, נעלמו כל בעיות הבריאות בארץ כלא היו…………..

ריצתו של העולה דנינו-מיליםנתן אלתרמן

כן קטע שכזה, 
גם הוא בל יעדר, 
גם הוא בל ישכח, 
דף אילם ואשם, 
דף בזיונו של אב, 
אשר ניתר ניתר ורץ 
ותינוקיו עומדים דומם. 

דף בזיונו של אב, 
אשר שיבת ציון צותה עליו – קפוץ! 
והוא בעגולו. 
אץ, אץ, ובלבבו תפלה לאל עליון 
לבל נרגישׁ חלי רגלו. 

ואל עליון שמע 
וכה אמר לו אל: 
רוץ, רוץ, עבדי דנינו 
איתך אני! 
כי אכסה מומך, אבל לא אכסה עלבון תּחיּת עמי 
אשר זיוה נוצץ מדמעך.

סיכום מדיניות משרד הבריאות כלפי העלייה מצפון אפריקה.

משרד הבריאות – בהנהגת המנהל הכללי, ד"ר שיבא ; מנהל השירות עלולה, ד"ר שטרנברג ; הרופא האמון במרוקו, ד"ר מתן – נקט במדיניות מכוונת כנגד יהודי מרוקו, ופעל בכל עוצמתו לצמצם את עלייתם. לשם כך נקט אמצעים אלה :

1 – נטילת הסמכות הרפואית בצפון אפריקה ממחלקת העלייה של הסוכנות.

2 – העמקה והרחבה של המגבלות הרפואיות לעלייה מצפון מאפריקה.

3 – נטילת סמכות לא חוקית להגבלת עולים על רקע סוציאלי.

4 – אי השקעה בהרחבת הטיפול הרפואי במרוקו.

5 – התנגדות לטיפול רפואי בארץ העולים, החולים במחלות שאינן מידבקות – אף שהיה זה זול יותר, וזמן הריפוי קצר יותר.

6 – השקעת כספים רבים לבדיקת כל המשפחה של הנער המועמד לעלייה – אף שאיננה מועמדת לעלייה. כך צומצמה למינימום גם עליית הנוער ממרוקו.

7 – השהיית האישורים לעלייה בגלל "חוסר זמן" של הרופא האמון.

8 – התנגדות לייעול הבדיקות והטיפול הרפואי על ידי הג'וינט.

הסלקציה-חיים מלכה-1998-עמ'145-142

הסלקציה- הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה-1998

פרק חמישי – לקראת עצמאות מרוקו.

ערב הקמת המדינה מנתה יהדות מרוקו כ-270.000 נפש. במשך שש השנים הראשונות למדינה עלו ממרוקו פחות ממחצית מהריבוי הטבעי, ובסוף 1954 מנתה אוכלוסייה זו כ-300.000 נפש. לקראת עצמאות מרוקו הידרדר מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו.לממשלה ולהנהלת הסוכנות היהודית גם היה ברור ששערי מרוקו יינעלו עם קבלת העצמאות, ושצרפת אינה מונעת עלייה המונית ממרוקו – אך הן סירבו להכריז על יהדות מרוקו כעל "יהדות הצלה" והעלותה ארצה.

לאור מצוקתם זו של יהודי צפון אפריקה הציע ביוני 1955 ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, להכפיל את עליית היהודים משם עד ל-60.000 במקום 30.000, להצעתו התנגדו חברי ההנהלה, העקביים בהתנגדותם לעליית יהודי צפון אפריקה, מן הסיבה הידועה – החשש לשינוי דמוגרפי : לוי אשכול, גיורא יוספטל, אליהו דובקין, משה גרוסמן, ברל לוקר. גיורא יוספטל אמר בדיון זה :

"ניתן היה להתאמץ ולהגיע למספר של 60.000 עולים, אך לעולים ברמתם של יהודי צפון אפריקה, לא תאשר זאת הנהלת הסוכנות וגם לא הממשלה".

הכפלת העולים מצפון אפריקה לא הייתה אפוא בלתי נמנעת. חבר הנהלת הסוכנות, א' דובקין, אמר שלא ניתן לגייס כסף מיהדות ארצות הברית מן הנימוקים היודעים : "אלה מרוקאים הם שחורים", גם ראש המחלקה הכלכלית בסוכנות, מ' גרוסמן, התנגד ונימוקו : "אין להעלות יהודים שלא מוסיפים לנו לא כבוד ולא יציבות".

טבלה 14 : נתוני העלייה לשנים 1955 – 1956

שנה 1955 – כלל העלייה – 37478 ; ממרוקו 25.100 ; מתוניסיה 6146 ; מאלג'יריה – 581 מכלל  ארצות צפון אפריקה – 31827

שנת 1956 – כלל העלייה – 56.324 ; ממרוקו 36.419 ; מתוניסיה 6588 ; מאלג'יריה – 1020 ; משלושת מדינות צפון אפריקה 43.842

מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו.

כבר ביולי 1954 אמר יושב ראש הנהלת הסוכנות בניו יורק, נחום גולדמן, כי הוא רואה את המשטר הצרפתי בצפון אפריקה כמחוסל, וכי לדעתו צפויה סכנה ליהודי מרוקו.

יהודה ברגינסקי, שבתחילת 1955 חזר מסיור בן שישה שבועות בצפון אפריקה, סיפר על חששם הכבד של היהודים ופחדם לצאת מביתם לאחר רדת החשיכה, כן סיפר על יהודי ממרוקו שנרצח לעיני בתו, משום שפרסם מאמר בעיתון צרפתי.

גם ראש מחלקת העלייה שניאור זלמן שרגאי, שחזר מביקור בפריס, דיווח באוגוסט 1955 להנהלת הסוכנות על המצב הביטחוני של יהודי  מרוקו :

המצב במרוקו מתוח מאוד. השלטונות הציבו מספר שוטרים ליד המחנה שלנו בקזבלנקה. הערבים מאשימים את היהודים שהם פרו צרפתי ומכים יהודי משום שהוא יהודי.

ביולי 1955 שלח שרגאי תזכיר למשרד החוץ, ובו נאמר :

ההצהרה על שלטון עצמי בתוניסיה נתנה דחיפה לשאלת מרוקו.אומרים שבזמן המאורעות במרוקו נהרגו שישה יהודים. רבים היהודים שנהרגו בשנה האחרונה, והסוחרים היהודיים בקזבלנקה נמצאים תחת טרור האסתקלאל.

כדי להחזיר את השקט למרוקו ולהרגיע את הלאומנים, הוחזר הסולטאן מוחמד בן יוסף מגלותו באוגוסט 1955. כל זאת – תוך משא ומתן בינו לבין צרפת על מתן עצמאות מלאה למרוקו בתמיכת נשיא מצרים, עבדול נאצר, ובתמיכת הליגה הערבית.

הלאומנים המשיכו בפעולותיהם כדי ללחוץ על צרפת למתן עצמאות, ובאוגוסט 1955 דיווח משה קול למליאת הסוכנות :

לאחר שנזרקה פצצה לקפה צרפתי במרוקו, יצאו הצרפתים לפעולות תגמול כנגד הערבים. אחר כן הערבים נכנסו לבתי יהודים ואנסו בחורות יהודיות בנוכחות אמהותיהן.

מסקריה של המחלקה למערב אירופה במשרד החוץ עולה, כי ב-19 בספטמבר 1955 נזרק רימון לבית קפה יהודי בעיירה ברס שבמרוקו, ונפצעו עשרה יהודים, על כך כתב העיתון הצרפתי פיגרו : "הטרור במרוקו נופנה והולך כנגד היהודים". בספטמבר 1955 פרצו פרעות במכנאס, בפאס, במראכש, ובכפר ואד-זאב ליד מכנאס. פורעים  מוסלמים שפו בית חולים, ובתי יהודים נשרפו ונבזזו.

בדיון ב "מוסד לתיאום" דיווח ראש מחלקת הנוער והחלוץ על מצבם הביטחוני החמור של יהודי מרוקו, ועל שמכריחים אותם לסגור את חנויותיהם ביום שישי. בנובמבר 1955 נערך דיון בפריס על יהדות מרוקו בהשתתפות ראש מחלקת העלייה, שניאור זלמן שרגאי, מנהל מחלקת העלייה בפריס, ברוך דובדבני, מנהל מחלקת העלייה במורו, עמוס רבל, ואנשי מחלקת העלייה במרוקו. מסקנותיהם נשלחו לשגריר ישראל בצרפת, יעקב צור, ולראש הממשלה, דוד בן גוריון. על המצב הביטחוני נכתב :

1 – אנשי המשלחת ממרוקו מסרו ששני אנשים שאושרו לעלייה, אחד באוג'דה והשני בבני מלל, קיבלו מכתבי איום שיהרגו אותם אחרי שביקשו לעלות לישראל, ואחרי ימים מספר בוצע האיום לפועל ושני היהודים נרצחו.

2 – יהודי שהלך לקנות עופרת  – נשחט.

3 – במכנאס הוכרז חרם על היהודים.

4 – הרבה יהודים מהכפרים ומהעיירות הקטנות, משאירים את רכושם ועוברים לערים הגדולות.

ככל שקרב מועד עצמאותה של מרוקו, כך היה חשש לגורל יהודיה. לכן גם סירבו הרופאים, לרבות אלה של אוז"ה, לבדוק מועמדים לעלייה, שכן קיבלו איומים מצד ממשלת מרוקו ומצד לאומנים ערביים.

ב-9 לספטמבר 1956 דיווח מנהל המחלקה המדינית של הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, להנהלת הסוכנות על מהומות שפרצו במרוקו, ובהן נהרגו שישה יהודים.

חלק מחברי הנהלת הסוכנות רטנו, שעל אף מצבם הביטחוני החמור של יהודי מרוקו, אין הממשלה והסוכנות היהודית עושות מאמץ עליון להצילם. עוד טענו שאילו היה מצב זה בארץ אירופית, היו הממשלה והסוכנות נוהגות אחרת. כך, למשל, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול :

אילו היה מצב חירום באיזו ארץ אחרת, באירופה, כלום היינו יכולים להרשות לעצמנו שלא להעלות דבר זה על סדר יומנו כשאלה מרכזית ".

וראש המחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי אמר :

עד מתי נסתיר את בעיית צפון אפריקה אילו היה זה עניין של יהודי רוסיה – לא היינו עוברים עליו בשתיקה.

הסלקציה- הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקומ  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה-1998עמ' 149-146- ההדגשות במאמר הן שלי א.פ

הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה

דרישה להכריז על יהדות מרוקו כ " יהדות הצלה ".

ביוני 1955 דרש ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, מהנהלת הסוכנות להכריז על כפרי דרום מרוקו כ "עליית הצלה" ולהעלותם ללא סלקציה. אך לוי אשכול, גיורא יוספטל, ברל לוקר, אליהו דובקין ומשה גרוסמן התנגדו להצעה, והיא נדחתה.

באוגוסט 1955 חבר הנהלה מניו יורק, צבי לוריא, מהנהלת הסוכנות להכריז על יהדות מרוקו כ "יהדות הצלה", והדגיש : "הכרזה זו תגרום ליהודי אמריקה לתרום כסף. יהודה ברגינסקי תמך בהצעתו של צבי לוריא, אך נחום גולדמן, לוי אשכול, גיורא יוספטל, אליהו דובקין, ברל לוקר ומשה גרוסמן התנגדו לה וגם היא נדחתה.

 לגבי הכרזה על "ארץ הצלה" אמר הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל במרץ 1952 :

" קשה לקבוע היכן ואיזה ארץ הצלה, ואיזו ארץ אינה ארץ הצלה. על זאת קשה להחליט בביטחון. אבל קיימת וודאות, וודאות זו אומרת שבארצות בהן השלטון המקומי אינו יכול או אינו רוצה לנקוף אצבע לשמירת היהודים – אלו הן ארצות הצלה, או ארצות בהן השלטון מתייחס בצורה אדישה לגבי פגיעה ביהודים מבחינה פוליטית ומבחינה כלכלית כאחת ".

קריטריונים אלה מראים בוודאות, כי יהדות מרוקו אכן נכללה במסגרת "יהדות הצלה" – קל וחומר כפרי דרום מרוקו ; אך הממשלה והנהלת הסוכנות סירבו להכיר בכך.

על פי הצעת זלמן שזר בדיון לתקנות הסלקציה בנובמבר 1951, לא נכללו יהודי ארצות מזרח אירופה, משום שהייתה סכנה שיינעלו שעריהן בפני יציאת יהודים. כלל זה לא חל על יהודי מרוקו – אף שברור היה לממשלה ולהנהלת הסוכנות, שגם שעריה עלולים להינעל בקרוב בפני יציאת יהודים.

כבר במאי 1954 התריע ראש מחלקת העלייה, שניאור זלמן שרגאי, ואמר :

אם לא נוציא את היהודים ממרוקו תוך שנה שנתיים, ייתכן מאוד שלא נוכל להוציא אותם משם.

ובדצמבר 1955 שלח שרגאי לראש הממשלה בן גוריון מכתב "אישי – פנימי – לא לפרסום". נכתב בו :

1 – הזמן העומד לרשותנו לאפשר יציאת יהודים הוא בין 4 – 6 חודשים.

2 – השלטון המרוקני לא ייתן ליהודים לצאת.

3 – כ-100.000 יהודים מוכנים לעלות מיד.

בתחילת שנת 1956 ניתן היה עוד אפוא להציל את רוב יהודי מרוקו ולהעלותם ארצה – אך הממשלה והסוכנות לא פעלו לשם כך מחששם לשינוי דמוגרפי לא רצוי בארץ.

הפסקת רישום המועמדים לעלייה במרוקו.

באוקטובר 1954 אמר יעקב צור, שגריר ישראל בצרפת, שכל יהודי צפון אפריקה – עני ועשיר, ללא יוצא מן הכלל – אינו רואה את עתידו שם. עם זאת הוסיף, שעלייה המונית תערער את שלטון צרפת שם, ולכן יש להיזהר מלהסתבך עם צרפת.

בספטמבר 1954 היו רשומים לעלייה כ-15.000 נפש, לאחר שעברו את תהליך הסלקציה.

ככל שהתקרבה מרוקו לעצמאות, כך גבר רצון היהודים לעלות לארץ, ובינואר 1955 הגיע מספר הרשומים לעליה מצפון אפריקה – רובם המוחלט ממרוקו  ל-68.000. ואילו הנהלת הסוכנות תכננה לשנת 1955 את עלייתם של 28.000 בלבד משם.

ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, אמר שביכולת מחלקת העלייה לעלות משם כל חודש 5.000 – 6.000 יהודים לאחר סלקציה ; אך מאחר שהמכסות המוקצות נמוכות ביחס לגודלה ולרצונה של יהדות צפון אפריקה, נאלץ להורות למשרד העלייה בצפון אפריקה להפסיק זמנית את רישום העולים, שכן " אין ביכולתנו להעלותם…..אם לא הייתי מפסיק את הרישום, בעוד חודשיים מספר הרשומים לעלייה יגיע ל – 100.000 נפש.

ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, דרש בדיון זה מהנהלת הסוכנות לבטל את החלטתו של שרגאי :

מהי זכותנו לומר ליהודי שחושש מפוגרום שאין לו זכות לעלות? ואם עד היום הסתרנו את פרשת צפון אפריקה מידיעת הציבור, הרי אין להסתיר יותר את העובדה שיהודים נהרגים שם בכל שני ולחמישי .

אך הנהלת הסוכנות סירבה לקבל את דרישת ברגינסקי והחליטה :

ההנהלה מקבלת לתשומת לבה את הודעתו של שניאור זלמן שרגאי על הפסקה זמנית של רישום מועמדים לעלייה בצפון אפריקה ומשאירה לשיקולו מתי לחדש את הרישום.

באוגוסט 1955 דיווח ראש מחלקת העלייה בדיון ב "מוסד לתיאום, שבמרוקו רשומים לעלייה 60.000 יהודים, ומתוכם נבדקו על ידי חוליות המיון 35.000. עוד הוסיף שרגאי : "לולא חטאנו בקצב ההרשמה היו נרשמים עוד 40.000 איש. בדיון בהנהלת הסוכנות על תכנון עלייה לשנת 1956 באוגוסט 1955 אמר שרגאי, שבמרוקו רשומים לעלייה 60.000, מתוכם עברו מסלקציה של חוליות המיון, ועוד 40.000 יהודים תובעים את רישומם לעלייה ; וכי בתוניסיה רשומים לעלייה 20.000 יהודים, ומתוכם אושרו 5.000 לאחר סלקציה. ממרוקו ומתוניסיה ניתן אפוא להעלות תוך זמן קצר 120.000 יהודים.

אבל הנהלת הסוכנות החליטה, שבשנת 1956 יעלו רק 45.000 עולים, ומתוכם 40.000 מצפון אפריקה – 36.000 ממרוקו ו-4.000 מתוניסיה. במילים אחרות : הנהלת הסוכנות החליטה להעלות רק את 40.000 העולים שכבר עברו את הסלקציה, ושום מועמד חדש לא יעלה בשנה זו.

בישיבה משותפת של ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות בדצמבר 1955 דיווח שרגאי, כי בחצי השנה האחרונה הופסק רישום מועמדים חדשים לעלייה מצפון אפריקה. עוד ציין את מצבם הביטחוני החמור של יהודי מרוקו ואת דרישות מנהיגי הקהילה להעלותם ארצה ומוכנותם להיקלט במעברות.

 לכן דנו בישיבה זו על הקלות בסלקציה ועל הגדלת מספר העולים ממרוקו, המתוכננים לעלייה בשנת 1956. בעד ההקלה והגדלת  מספר העולים ממרוקו תמכו מצד הממשלה : שרת העבודה גולדה מאיר, שר המשטרה בכור שטרית, שר הפנים י' בר יהודה, שר הפיתוח מ' בנטוב ; ומנהלת הסוכנות : ראש מחלקת העלייה ש"ז שרגאי, ראש מחלקת הקליטה יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הנוער והחלוץ משה קול, ראש מחלקת החינוך ותרבות זלמן שזר.

התנגדו להצעה : ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות לוי אשכול, הגזר וראש מחלקת הקליטה גיורא יוספטל, ראש המחלקה בכלכלית משה גרוסמן.

למרות התמיכה הרחבה הן בקרב חברי הממשלה והן בקרב חברי הנהלת הסוכנות – נדחה ההצעה להקל בסלקציה ולהגדיל את מספר העולים ממרוקו.  במרץ 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה ונעלה את שעריה בפני הרוצים לעלות. ביוני 1956 היו רשומים בה לעלייה 100.000 יהודים, מתוכם 50.000 לאחר סלקציה ולאחר שחיסלו את עסקיהם או שהיו בתהליך חיסול. אלה נותרו אפוא במרוקו בגלל סירובן של הממשלה ושל הסוכנות להעלותם – אף שיכלו לעשות זאת.

הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה-עמ'153-149 

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה.

ממשלת צרפת והסלקציה. 

ממשלת צרפת לא הייתה גורם מעכב או מונע לעליה המונית ממרוקו; אך לא במקרה הושמע ה "נימוק" – שכביכול מונעת צרפת עלייה המונית ממרוקו מחשש לערעור שלטונה שם – דווקא מפי מנהגים בממשלה ובסוכנות, שלאורך כל הדרך תמכו בסלקציה לגבי יהודי מרוקו. טענה זו הייתה תירוץ בלבד, שכן היה ברור לממשלה ולהנהלת הסוכנות שבקרוב תקבל מרוקו את עצמאותה, ושצרפת לא תהווה עוד מקל כלשהו העשוי להשפיע על עלייה המונית.

"נימוק" זה הושמע בפי ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון; ראש הממשלה בשנים 1954 – 1955 ושר החוץ משה שרת ; יושב ראש ההנהלה הציונית בניו יורק, נחום גולדמן; הגזבר וראש מחלקת הקליטה בסוכנות, גיורא יוספטל ושגריר ישראל בצרפת, יעקב צור. "יחסים טובים עם ממשלת צרפת במישור הלאומי והבינלאומי נחשבו בעיניהם לחיוניים; ומכיוון שיהודי צפון אפריקה היו לויאליים לשלטון הצרפתי ולנושאי המסחר והתרבות הצרפתית, היה בעלייה המונית של יהודים אלה כדי להחליש את שלטון צרפת בצפון אפריקה. בנוסף, טענו, תגרום עלייה המונית של יהודים להתקוממות של לאומנים בצפון אפריקה, שכן אלה יטענו שבכך הם מחזקים את מדינת ישראל במאבקה כנגד אחיהם הערבים. וכך התבטאו שים אלה בהזדמנויות שונות :

בפברואר 1952 אמר בן גוריון : לא נעשה עלייה מתוך רעש ולא נכביד על יחסי צרפת והערבים בצפון אפריקה.

בדיון על הקלות בסלקציה ליהודי צפון אפריקה במרץ 1953 התנגד שר החוץ, משה שרת להקלות אלה :

ישנו עוד גורם שעלינו לתת את הדעת והוא השלטון הצרפתי שבדרך כלל מתנגד לעלייה, והוא טוען – השלטון הצרפתי – שעלייה מהירה תגביר את היצרים הלאומניים של תושבי הארץ ותכביד על השלטון.

ביולי 1954 אמר יושב ראש ההנהלה הציונית, נחום גולדמן, שהוא רואה את השלטון הצרפתי בצפון אפריקה כמחוסל, ולדעתו צפויה סכנה ליהודי מרוקו – אך לא ניתן להרים קול צעקה משום שהצרפתים יכעסו.

 בהתנגדותו להצעת ברגינסקי להכריז על יהודי כפרי דרום מרוקו כ "יהדות הצלה" התבטא הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל :

אין להתעלם מיחסי ישראל צרפת, התלות של מדינת ישראל באספקת נשק מצרפת הולכת וגדלה, ועל כן, אין אנחנו חזקים בלחץ של צרפת.

האומנם כך היה הדבר ? הן ממשלת צרפת לא התנגדה לעלייה המונית ממרוקו. יתרה מכך, אישים בממשל הצרפתי דחקו להציל את יהודי כפרי הדרום, אף הציעו את עזרתם, אך ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות – הן שהתנגדו לכך !

באוגוסט 1954 ביקש איש הממשל הצרפתי, אנטוני מייר, ממנהל המחלקה המדינית של הקונגרס היהודי, אלכסנדר איסטרמן, לפעול להוצאת היהודים ממרוקו. וכך אמר לו :

בנוגע למרוקו אני רוצה להגיד לך ללא חשבונות פוליטיים : אתם צריכים להוציא את היהודים ממרוקו, יהודים אלה עומדים להישמד, זאת לא שאלה של זכויות או אי זכויות, אלא היהודים הללו יישמדו.

באמצע שנת 1954 נפגש ראש מחלקת העלייה, שניאור זלמן שרגאי, עם אישים צרפתים בצפון אפריקה, ואת דבריהם הביא בפני מליאת הסוכנות היהודית :

אנשי השלטון הצרפתי במרוקו אמרו לי, שעומדת להתחולל סערה שתפגע בראש וראשונה ביהודים משום שהם לויאליים לשלטון צרפת…לגבי הכפרים אמרו לי כי עליהם מאיימת סכנת השמדה…או שתעבירו את יהודי הכפרים לערים או שתעלו אותם לארץ ישראל ואנו הצרפתים נעזור לכם, אך זה חייב להתבצע ללא פרסום.

אכן, השלטון הצרפתי לא רק שלא הערים קשיים בעליית יהודי – אלא אף סייע למחלקת העלייה, כפי שהעיד ראש מחלקת העלייה בינואר 1955 :

אני רוצה לומר שיחס השלטונות הצרפתיים בפאריז, רבאט ובתוניס הוא הטוב ביותר שיכול להיות, הם אומרים לנו דבר אחד : אל תשאלו אותנו שאלות. עשו מה שאתם צריכים לעשות, ואל תרבו בשאלות ואנו נעזור לכם בכל מה שאפשר. כך למשל עד עכשיו כל עולה שבא ממרוקו היה דרוש לו פספורט….ועכשיו הסכימו השלטונות הצרפתיים לאשר פספורט כללי לכל רשימת האנשים באונייה……צרפת נותנת לנו לבצע את העלייה בלי קשיים מיותרים.

אומנם נערמו מדי פעם קשיים מצד הממשל הצרפתי, אך אלה באו מאנשי הממשל הצרפתי במרוקו – ולא הייתה מדיניותה של ממשלת צרפת, וניתן היה להתגבר עליהם. כך, למשל, החליט המושל הצרפתי במרוקו, לה-פלס, להגביל במרץ 1955 את העלייה ל-700 עולים בלבד בחודש מהנימוקים הבאים :

1 – ליצור אמון בפני הערבים.

2 – הגירה גדולה של יהודים יוצרת אי שקט אצל הערבים.

3 – מדינת ישראל לוקחת רק צעירים ובריאים, ומשאירה את הזקנים והחולים.

בסוף חודש מאי הסכים המושל הצרפתי במרוקו לה פלס להגדיל את הקצאת העולים ל-1.500 בחודש, אך הממשלה והנהלת הסוכנות לא התאמצו להעלות מכסה זו. יושב ראש ההנהלה הציונית, נחום גולדמן, אמר על הקצאת של 1.500 עולים בחודש : " הבעיה האם עלינו להתנגד לכך "במילים אחרות : הבה נסתפק במספר זה של עולי ממרוקו.

את מדיניות ממשלת צרפת לגבי עליית יהודים ממרוקו הסביר אמיל נג'ר, מנהל המחלקה לענייני מערב אירופה במשרד החוץ. בדיון ב "מוסד לתיאום" ביוני 1955 אמר :

אמנם השלטון הצרפתי רגיש לעלייה המונית ממרוקו שיש בה לערער את שלטון צרפת במרוקו, אך ההחלטה על הגבלת העלייה ממרוקו לא באה מפריס, אלא מרבאט….עלי לציין שהרקע הצרפתי הוא לא לרעתנו…הרוה (בצרפת) חושב שאין עניין לצרפת ואין זה לכבודה לפגוע בעקרון של חופש העלייה. יש כל מיני קומפלקסים של כבוד האדם שעדיין חזק בציבוריות הצרפתית. הם מעוניינים לגשת לבעיה ביתר הבנה ותמיכה בעניין הישראלי. למעשה גם לנו יש בעיות של קליטה…הסלקציה בוודאי תעמוד במרכז השיחות…הקהילות היהודיות אינן מרוצות מזה שאנו משאירים להם את הפסולת.

בדיון זה סיכם ראש הממשלה ושר החוץ, משה שרת, את עמדת "המוסד לתיאום" כך : "בזירה הבינלאומית אנו עומדים בחזית אחת לא לחסל את שלטון צרפת בצפון אפריקה". במילים אחרות : הממשלה והנהלת הסוכנות לא יפעילו לחץ על הצרפתים להגברת העלייה ממרוקו.

בסוף יוני 1955 הסירו הצרפתים במרוקו ובפריס את ההגבלה המספרית לעליית יהודים. דיווח על כך ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי :

הושג סיכום עם ממשלת צרפת לגבי העלייה ממרוקו, והנקודה העיקרית בו, שאין שלטונות צרפת המקומיים במרוקו, ואף לא אלה שבפריס, משאירים להם סמכות לקבוע את קצב היציאה והמספרים. הוסכם על כמה סידורים אדמיניסטרטיביים, שהנהלת הסוכנות – מחלקת העלייה במיוחד – קיבלה על עצמה לשמור עליהם.

הסידורים האדמיניסטרטיביים העיקריים היו אלה :

1 – במחנה בקזבלנקה ובמרסיי לא יהיו אנשים יותר מן הכמות שהמחנות יכולים לקלוט בתוכם – קיבולת מחנה "אליהו" בקזבלנקה הייתה 1.000 איש, ובמרסיי – 1.500 איש. רפאל מציע להגדיל קיבולות אלה.

2 – לא תהיה הפרדה בתוך המשפחה בשל טעמים סלקטיביים : או שמעלים את המשפחה כפי שהיא – או שאין מעלים אותה כלל. "משפחה", פירושה שלשלת ישירה של אבות ובנים, הן למעלה הן למטה, אך לא קרבת משפחה צדדית. לא ניתן להגיע למצב, שבו יושארו שם בן או בת.

3 – אנשים לא יתחילו לחסל את עסקיהם ולא יעברו ממקומותיהם, לפני שקיבלו אישור סופי לעלייה.

4 – במידת האפשר ייעשו הבדיקות במקומות מגוריהם או במקום קרוב לשם. כך לא יובאו אנשים בהמוניהם לקזבלנקה – על מנת שלא לעורר גורמים לאומניים.

5 – מדי פעם תביא ממשלת ישראל את תוכניות הסוכנות לעלייה לממשלת צרפת באמצעות השגרירות בארץ או בפריס.

הנה כי כן ההחלטה על גודל העלייה נתונה הייתה לממשלה ולסוכנות היהודית בלבד; ולמרות זאת החליטו הממשלה והנהלת הסוכנות שלא להגדיל את היקף העלייה ממרוקו בשנת 1955.

שגריר ישראל בצרפת, יעקב צור, המשיך והתעקש על עמדתו. באוגוסט 1955 אמר בדיון ב "מוסד לתיאום ": עליית 3.000 יהודים ממרוקו בחודש – זהו מספר ריאלי, מספר גדול יותר יגרום למשבר עם צרפת ".

אלא שבניגוד לכך כתב כבר בפברואר 1955 מנהל מחלקת העלייה בפריס, ברוך דובדבני, למשה שרת : " גם החוגים הצרפתים מעוניינים עכשיו בעלייה". גם נשיא הפדרציה הציונית בצרפת, אנדריי בלומל, סיפר שאנשי ממשל צרפתים אמרו לו: "אתה ציוני, אתה צריך להוציא את יהודי מרוקו".

במרץ 1955 קיים יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הקליטה, מסיבת עיתונאים בפריס, ובה אמר שכמחצית מ -250.000 יהודי מרוקו מרוצים לעלות לארץ. על כך רגז השגריר בצרפת, יעקב צור, והגיב שאינטרס צרפת הוא שהיהודים לא יעלו ארצה, מאחר שהם אלמנט לויאלי למשטר הצרפתי; ואף רמז לברגינסקי : "ייתכן וממשלת ישראל אף נתנה אפילו "הבטחות מסוימות לצרפת בעניין זה ".

כאמור לא נזקקה צרפת להבטחה כזו, שהרי לא הטילה הגבלות על העלייה ממרוקו. בפגישה בספטמבר 1955 אמר שגריר צרפת בישראל, פייר ז'ילבר, למשה שרת:

"צרפת תכבד את עקרון העלייה החופשית ולא תערים מכשולים על דרכם של יהודי מרוקו המבקשים לעלות לישראל".

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה. עמ' 157-153   

 הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה

דעת הקהל והעיתונות.

בשום פרסום רשמי לא מופיעה הידיעה על החלטת הנהלת הסוכנות להפסיק את הרישום לעלייה ממרוקו. הממשלה וסוכנות אף נמנעו מלקיים דיוני חירום במצבם של יהודי ממרוקו, וכך אמר יהודה ברגינסקי ביוני 1955 :

אני מפנה את תשומת לב החברים לכך, שזה שלושה חודשים שאנו עומדים בפני קשיים בעלייה מצפון אפריקה, וההנהלה עוד לא הגיעה לדיון בעניין זה.

באוגוסט 1955 דרש יהודה ברגינסקי להעלות את בעיית יהודי צפון אפריקה במושב הוועד הפועל הציוני, שאמור היה להתכנס באותו חודש. יושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוקר, הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, וראש המחלקה לענייני החלוץ, אליהו דובקין, התנגדו לכך, והצעתו של ברגינסקי נדחתה. הנהלת הסוכנות לא רצתה לתת במה נוספת למצוקתם של יהודי צפון אפריקה , שכם משם עשוי המידע האמיתי להגיע לציבור הרחב.

כאמור, דיוני "המוסד לתיאום" והנהלת הסוכנות היו חסויים, ועל כן נמסרו לעיתונות רק הודעות רשמיות ומגמתיות, והמידע בציבור על מצבם האמיתי של יהודי מרוקו היה חלקי. לעומת זאת ידעו ארגונים של יוצאי צפון אפריקה בארץ את המצב לאשורו, והשתדלו בפני הממשלה והנהלת הסוכנות לפעול ביתר שאת להצלת אחיהם שבצפון אפריקה.

בדצמבר 1955 נשלח תזכיר מ "התאחדות עולי צפון אפריקה בישראל" לשרי הממשלה וחברי הנהלת הסוכנות. בינואר 1956 נשלח מכתב לראש הממשלה דוד בן גוריון מ "הארגון למען הגברת העלייה מצפון אפריקה"; בפברואר 1956 נשלח מכתב לראש הממשלה, לשרי הממשלה ולחברי הנהלת הסוכנות מ "הוועד הזמני להגברת העלייה מצפון אפריקה" ; וביוני 1956 נשלח מהתאחדות עולי צפון אפריקה בישראל "קול קורא" להצלת יהודי צפון אפריקה לנשיא המדינה, לראש הממשלה ושריה, לחבר הנהלת הסוכנות ולמערכות העיתונים.

גם אורגנו כמה הפגנות למען עליית יהודי צפון אפריקה – אך פעולותיהם אלה של הארגונים השונים למען יהדות צפון אפריקה לא היו אפקטיביות והן לא השפיעו על הממשלה והנהלת הסוכנות לשנות את מדיניות העלייה משם.

נראה שבשנת 1955 חסר גם לעיתונות המידע הנכון לגבי מצוקותיהם של יהודי מרוקו. לכן לא עסקה באופן מסיבי בבעיותיהם, אלא המשיכה בקו המסורתי שלה.

דבר,  על המשמר,  הצופה  וחרות  תמכו, כמקודם בהגברת העלייה מצפון אפריקה בכלל, וממרוקו בפרט ; ידיעות אחרונות  ומעריב  לא נקטו עמדה חד משמעית בעד או נגד הגברת העלייה. אלא הביאו דעות לכאן ולכאן ; הארץ המשיך בקו המסורתי של תמיכה בסלקציה ובמניעת עליית יהודי מרוקו לארץ, באוקטובר 1955 אף קרא העיתון ליהודי מרוקו, בפרט, לצפות בשקט לעתידם, שכן עתידם הוא במרוקו – ולא בארץ ישראל.

רק לאחר קבלת עצמאות מרוקו במרץ 1956 החלה העיתונות לעסוק במצוקת יהודי מרוקו בתדירות גבוהה יותר. רובם המוחלט של העיתונים תמכו בעליית הצלה של יהודי מרוקו, אך היה זה מאורח מדי.

ביוני 1956 הביא "חרות" כתבה על עולי מרוקו, המאשימים באופן ישיר את גיורא יוספטל באחריותו לניתוקן של משפחות רבות, שכן שבמשך זמן רב התנגד יוספטל להגדלת מכסת העלייה ממרוקו ; וביולי 1956 האשים העיתון את הממשלה והסוכנות היהודית בתוצאות מדיניות העלייה כלפי יהודי מרוקו.

ביוני 1956 תקף שר התחבורה, משה כרמל, בעיתון "למרחב" את ההנהגה הציונית : יש לתמוה על כך שמנהיגים ציוניים מדברים מעל במות כי הם מופתעים מההתרחשויות במרוקו. היה מי שחזה סכנה זו.

גם הצופה, דבר ומעריב תקפו את תוצאות מדיניות העלייה של הממשלה והסוכנות כלפי יהודי ממרוקו ;  באוגוסט 1956 קרא הבוקר לנחום גולדמן לקבל על עצמו לנהל משא ומתן להצלת יהודי מרוקו. גולדמן אכן ענה בעיתונות, שהוא מקווה למצוא הסדר לעלייה מצפון אפריקה – אך כיודע התנגד גולדמן נמרצות לעליית יהודי צפון אפריקה בכלל, ויהדות מרוקו בפרט, וגם לאחר עצמאות מרוקו לא פעל לעליית היהודים משם.

המצוקה של יהודי מרוקו נדחקה הצידה באותה שנה גם בגלל אירועים מדיניים חשובים : בפברואר 1955 התפטר שר הביטחון פנחס לבון, ובן גוריון חזר לממשלה למלא תפקיד זה ; ביולי 1955 נערכו הבחירות לכנסת ; והמתיחות עם מצרים הלכה וגברה.

ההקלות בסלקציה.

בשנים 1955 – 1956 נעשו עוד כמה הקלות בסלקציה, אך היו בבחינת "לעג לרש" שכן מינואר 1955 הופסק רישום המועמדים לעלייה מצפון אפריקה בשל המכסות הנמוכות שהוקצו לעלייה.

ביוני 1955 אושרו ההקלות הבאות :

מבחינה סוציאלית.

1 – מספר הנשפות היכולות להתלוות למפרנס אחד, הן עד שבע – במקום עד חמש.

2 – הורי ראש המשפחה או הורי אשתו – גם הם ייחשבו מעתה מלווים.

3 – אם יש למשפחה יותר ממפרנס בגיל העבודה, יכולות להילוות אליה מספר נשפות בלתי מוגבל, אם קיימים ביניהם קשרי משפחה ישירים – עד כה רשאים היו להילוות חמישה בלבד, ללא שום קשר למספר המפרנסים במשפחה.

מבחינה רפואית.

1 – אם במשפחה, שבה מפרנס בריא, יש נלווה נכה, שאיננו זקוק לאשפוז במוסד – למשל, עיוור, גידם, קיטע – מאשרים משפחה זו לעלייה – עד כה לא אושרה משפחה כזו לעלייה, אלא אם כן הסכימה להיפרד מן הנכה.

2 – אם במשפחה, שבה המפרנס בריא, יש נלווה במחלה כרונית, אשר לא יזדקק לאשפוז בעתיד הקרוב – מאשרים משפחה כזו לעלייה – עד כה לא אושרה משפחה כזו לעלייה.

בשנת 1956 ניתנו ההקלות בסלקציה ליהדות תוניסיה בלבד, משום שהחל במרץ 1956 החל השלטון הערבי במרוקו, שקיבלה עצמאות, להגביל עד כדי הפסקה את פעולות המוסדות היהודיים והציוניים.

ואלה היו ההקלות בסלקציה ליהודי תוניסיה ביוני 1956.

1 – גיל המפרנס : 50 – 17 – במקום 45 – 18.

2 – משפחה, שבה שני מפרנסים בריאים, רשאית להעלות ילד מפגר.

3 – כפרים שמתחסלים מעלים אתם גם מקרים של שחפת פתוחה – בהודעה מוקדמת למשרד הבריאות.

בתקופה זו הייתה בעיית הסלקציה למשנית. הבעיה העיקרית של יהודי מרוקו הייתה הגדלת מכסות העלייה – אך לכך התנגדו בממשלה והנהלת הסוכנות. וכך, עם סגירת שערי מרוקו, בה רשומים לעלייה 100.000 יהודים, ומתוכם 50.000 לאחר הסלקציה.

 הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-עמ' 161-157

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה

מדיניות העלייה בשנת 1955.

לשנת 1955 תוכננה עלייה המונית מצפון אפריקה, אף לא היה תכנון לטווח ארוך לחיסול גלות צפון אפריקה. באוגוסט 1954 אמר ראש מחלקת העלייה  שניאור זלמן שרגאי :

ייתכן שיש לדבר על עלייה של 300.000 יהודים מצפון אפריקה במשך שנתיים שלוש, אך אני מבין את המצוקה של הקליטה. התכנון לשנת 1955 הוא של 30 אלף עולים, וייתכן ונצטרך להעלות זאת ל-60 אלף, ואני מדבר על עלייה סלקטיבית ועל כך אני מקפיד הקפדה יתרה.

הנימוק העיקרי של הנהלת הסוכנות לאי תכנון עלייה המונית היה קשיי הקליטה. בספטמבר 1954 אמר שרגאי, כי בצפון אפריקה רשומים לעלייה 15.000 נפש לאחר הסלקציה; ומתוך 30.000 העולים מצפון אפריקה, המתוכננים לעלייה בשנת 1955, כלולים היו גם 5.000 יהודים בעליית הצלה מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה – 3.000 ממרוקו ו-2.000 מתוניסיה – שעליהם הוחלט ב "מוסד לתיאום. תקציב הסוכנות לשנת 1955 עמד אז על 111 מיליון לירות.

יושב ראש ההנהלה בניו יורק, ד"ר נחום גולדמן, דרש אז גם להקצות תמיכה כספית לתרבות, כגון לתיאטרון הקאמרי ולמוסדות תרבות נוספים. לוי אשכול התנגד לכך בשל המצוקה הכספית, ואז איים גולדמן על הגזבר יוספטל :

אם אתה רוצה לנגוע עוד פעם בעניין תקציב התרבות, אני מוכן להפחית מסעיף צפון אפריקה ולהעמיד אותו לא על שלושים אלף עולים, אלא על עשרים אלף.

במילים אחרות : אם קיימת בעיה תקציב לתרבות – נפחית מתקציב העלייה של יהדות צפון אפריקה……

על מספר של 30.000 מצפון אפריקה אמר שרגאי במליאת הסוכנות בינואר 1955 : "אם נעלה מספר זה, אין פה שום פעולה בשטח ההצלה, שכן הריבוי הטבעי בצפון אפריקה הוא 20.000 – 25.000 בשנה. עוד הוסיף שרגאי, כי הורה להפסיק זמנית את רישום העולים בצפון אפריקה משום המכסות הנמוכות המוקצות לעלייתם ; וכי עלייה זו אינה מצטופפת בערים הגדולות, כגון ירושלים, תל אביב וחיפה – אלא הולכת להתיישבות בגליל ובנגב.

ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, התנגד להפסקת רישום העולים בצפון אפריקה, ודרש לעדכן את תוכנית העלייה לשנת 1955 ולהעמידה על 60.000 :

ארץ ישראל מעולם לא הייתה מוכנה לקלוט יהודים כמו עכשיו – קרקע יש, חוסר עבודה גדול – אין. מאזן הממשלה אינו רע, מצב הסוכנות אינו רע, סחורות מגרמניה יש לנו. שמש וגשמים ישנם. מעולם לא היה מצב מזהיר כזה, מדוע לא רוצים לעשות תוכנית למספר עולים גדול יותר ? העלייה תבוא ממילא בין אם נרצה ובים אם לא נרצה, כי ליהודים אין ברירה אחרת.

אגב הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, מבין התומכים הנלהבים בהחמרת הסלקציה כלפי יהדות צפון אפריקה, אמר, ללא כל התחשבות בסכנתם : אני מתנגד להעלאת מספר העולם לשנת 1955, ובתוכנית לשנת 1956, יש להוריד את מכסת העולים ל – 20.000, וזאת משום שאין בתים מוכנים לקליטת העלייה.

בדיון זה קיבלה הנהלת הסוכנות כמה החלטות :

1 – ההנהלה מקבלת לתשומת לבה את הודעתו של מר שניאור זלמן שרגאי על הפסקה זמנית של רישום מועמדים לעלייה מצפון אפריקה, ומשאירה לשיקולו מתי לחדש את הרישום.

2 – ההנהלה מסכימה להצעתו של מר ברגינסקי – שמחלקת הקליטה עם מחלקת העלייה ושאר הגורמים המעוניינים בכך יבדקו את האפשרות של מימוש תוכנית לעליית 50.000 – 60.000 עולים.

בפברואר 1955 הודיע שנאור זלמן שרגאי להנהלת הסוכנות, שהקהילות היהודיות במרוקו הגיעו להסכם עם הג'וינט : הן – הקהילות היהודיות – מקבלות על עצמן לטפל בכל המקרים הסוציאליים של 33 כפרים מהרי האטלס שיחוסלו. עוד הוסיף שרגאי :

אתם כועסים עלי שהפסקתי את רישום העולים בצפון אפריקה, אתם תתקפו אותי עוד יותר אם אספר לכם שאין אנו מעלים משפחה בת 9 נפשות, שהיא בריאה כולה, אך יש בה מפרנס אחד בלבד.

שרגאי הציע להקים ישיבה משותפת עם הממשלה למציאת תקציב להעלאת עוד 30.000 יהודים מצפון אפריקה – אף שלטענתו אין הממשלה בשנה זו, שנת בחירות, מתעניינת במצוקתה של יהדות צפון אפריקה ובעלייתה.

ראש מחלקת עליית הנוער והחלוץ, משה קול, אמר בדיון זה :

האם אין אתם מרגישים שאנו עומדים בפני משבר חמור ביותר שהציונות אי פעם עמדה בפניו ? במשך שנים נאבקנו עם ממשלת המנדט, שפכנו דם, הבאנו אוניות מעפילים ודרשנו עלייה חופשית. אמרנו שבמדינת ישראל העתידה יהיה חופש עלייה, והנה קבענו כללי של סלקציה חמורה מאוד שהיא לפעמים אכזרית…..אין אנו מעלים ילדים בריאים ממשפחות חולות, והנה לכללי הסלקציה החמורים האלה אנו מוסיפים סייג נוסף – יכולת קליטה כלכלית תקציבית. זהו המשבר הגדול ביותר שאי פעם עמדה בפניו הציונות, שבשנה השביעית לקיום מדינת ישראל אנו אומרים ליהודים שרוצים לבוא הנה לאחר שעמדו בכל כללי הסלקציה החמורים : לא תוכלו לעלות. אין אתם יכולים להיכנס לארץ, מפני שאין לנו כסך להבאת 60 אלף עולים, אלא שלושים אלף.

בסיכום דיון זה החליטה הנהלת הסוכנות לקיים פגישה עם הממשלה, כדי למצוא פתרון לגיוס כספים להגברת העלייה.

במרץ 1955 סייר ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, בצפון אפריקה במשך שישה שבועות. בדיווחו על סיורו זה להנהלת הסוכנות, סיפר על המצב הביטחוני החמור של יהודי מרוקו, ועל התוהו ובוהו השורר במרוקו :

לצרפתים אין עם מי לנהל משא ומתן ; הסולטאן מוחמד בן יוסף עדיין בגלותו, ואין תמיכה בסולטאן החדש ; והטרוריסטים של מרוקו מוצאים חסות במרוקו הספרדית. נציג הג'וינט במרוקו, פרלצוייג, סיפר שהפוגרום שבוצע ביהודים בערי פטיג'ן בוצע בנשק, שהובא ממרוקו הספרדית. עוד סיפר ברגינסקי על יהודי אקדמאי ממרוקו, שפרסם מאמר בעיתון צרפתי, ושבועיים לאחר פרסומו נרצח לעיני בתו. במרוקו המצב חמור מאוד : יהודים פוחדים לצאת מביתם לאחר רדת החשיכה, פרנסתם נפגעת, ורכושם לא נאמד יותר מעשרה אחוז מערכו. גם מזכיר הקהילה, ז'ק דהאן,שהיה פרו צרפתי, אומר לברגינסקי ש-150.000 יהודים רוצים לעלות, וכי העלייה היא הפתרון היחיד עבורם.

בדיון הנהלת הסוכנות ביוני 1955 תקף יהודה ברגינסקי את ההנהלה הציונית ואמר, כי יהודי מרוקו נתונים בסכנה של ממש – "אבל ההנהלה הציונית מתוך שקט אולימפי לא דנה בהם ; והציע כי הנהלת הסוכנות תחליט על עליית מרוקו כעל "עליית הצלה". אומנם אומר ברגינסקי, הסלקציה תימשך – אך לא בכפרי הדרום. על פי הצעתו, לא יהווה כושר קליטה מגבלה לעלייה, שכן מדובר ב "עליית הצלה. על פי נתונים שבידו, 125.000 יהודים ממרוקו מוכנים לעלות.

ראש המחלקה לתרבות תורנית בגולה, הרב ז' גולד, הגיב :

שאלת הגבלת היציאה מאפריקה הצפונית היא לא פחות מסוכנת בשבילנו מאשר הגבלת העלייה בימי המנדט. גם אז דיברו – הבריטים – על יכולת הקליטה…………כל הגבלה כזאת עלולה להתנקם בנו בעתיד.

ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, הדגיש, כי למעשה אין הבעיה הגבלת העלייה על  ידי הצרפתים, אף לא הגבלת העלייה כתוצאה מהסלקציה – אלא בעיית אמצעים וקליטה :

אני מודיע לך – לברגינסקי – באחריות מלאה, שגם היום אנו יכולים להעלות יותר יהודים מכפי שאנו מעלים, אבל אין לנו אפשרות להעלותם מבחינה אחרת, מבחינת הקליטה…………הבעיה היא – אמצעים בארץ הקליטה.

בסופו של דבר לא קיבלה הנהלת הסוכנות את הצעת ברגינסקי – להכריז על יהדות מרוקו כ "יהדות הצלה" – והסתפקה בהחלטה סתמית האומרת, כי "ההנהלה דוחה כל שהיא על הגבלה מספרית של העלייה מאפריקה הצפונית. אכן החלטה תמוהה : הרי ההנהלה הציונית וממשלת ישראל – הן שהטילו הגבלות מספריות על העלייה מצפון אפריקה ! הרי כבר בסוף יוני 1955 הסירו הצרפתים גם במרוקו וגם בפריס את ההגבלה המספרית על עליית יהודים !.

הדיון בהנהלת הסוכנות ב-27 ביוני 1955 על עליית יהדות צפון אפריקה היה סוער, וככל שמצב היהודים שם הורע, כן הצטרפו עוד חברי הנהלה לתומכים בהגברת העלייה ; אלא שכוחם לא עמד להם מול העמדה האיתנה של גיורא יוספטל, לוי אשכול ומשה גרוסמן .

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-עמ'165-161

הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה

באותה ישיבה תקף יהודה ברגינסקי בחריפות את חברי ההנהלה, ובעיקר את לוי אשכול ואת גיורא יוספטל, והאשימם באדישות למצב החמור של יהדות צפון אפריקה. 30.000 בשנה, אמר, הוא הגידול הטבעי בצפון אפריקה, והעלאת מספר זה של יהודים, אין בו אפוא שום פתרון למצוקתם. עוד אמר :

אנו עומדים בפני יישוב יהודי של חצי מיליון שממנו 350.000 רוצים לעלות…מוכרחים להתחשב במצב היהדות הזאת….קלטנו 750.000 יהודים. מספר זה העלנו וקלטנו במשך השנים 1948 – 1951. בשלוש וחצי השנים מ-1952 העלנו רק 60.000 יהודים. התנועה הציונית חייבת להעמיד בפניה את השאלה : מה קרה? האם זאת תופעה אובייקטיבית במשך ארבע שנים קלט יישוב יהודי שמנה 600.000 נפש, עלייה של 680.000 יהודים, ואילו אחרי זה על יישוב של1.300.000 יהודים הצלחנו להעלות במשך שלוש וחצי שנים רק 60.000 יהודים. אני מעז להגיד שאין זה דבר אובייקטיבי זה דבר סובייקטיבי שבידיהם היה המפתח לעלייה ולקליטה. הייתי אומר : מדינה שמזונותיה ישנם והכסף להגנתה ישנו, ואנו מקבלים 250 מיליון דולר עזרה מחוץ לארץ. יש לנו כסף לקנות נשק – לא הייתי פוחד לקלוט עלייה חדשה……השאלה היא – אם יוספטל ואשכול ימצאו בהם את העוז לשנות את השיטה הקיימת בכיוון הזה…….כשהלכנו לאנגלים הם היו עושים לנו את החישוב והיו אומרים, כמה אתם יכולים להכניס לכפר סבא ? …….מספר זה – 30.000 – כמעט גובל עם חוסר אחריות של ההנהלה הציונית….אני בטוח במאה אחוז, שבעוד שנה שנתיים נעמוד בפני קטסטרופה של צפון אפריקה. לא הייתי רוצה להתבייש בזה שלא ראיתי את הנולד, שלא הטלתי עלי אחריות נוספת כדי לעמוד בפני קטסטרופה העתידית לבוא.

ברגינסקי הציע אפוא שכבר בשנת 1955 יועלו 60.000 עולים מצפון אפריקה ושרגאי אמר :

אנו חיים בתקופה של טרגדיה גדולה,הטרגדיה היא שבשנה השביעית לתקומתה של מדינת ישראל אנו נאלצים לבלום את רצון העלייה של היהודים הרוצים לעלות, ואנו בעצמנו מונעים את עליית היהודים הרוצים לעלות, אין כוונתי להטיף מוסר למישהו, אך אני לא בהרגשה שמצידנו עשינו הכל כדי שלא נצטרך לבלום ולמנוע את העלייה מיהודים אלה.

עוד הוסיף שרגאי :

כשנכנסתי לתפקיד – ינואר 1954 – חשבתי שאין עלייה מפני שאנו מחמירים בכללי הסלקציה, אך במשך הזמן נוכחתי לדעת שאין הדבר כך, אלא אין עלייה מוגברת משום שהעלייה מותנית מהקליטה. כלומר, עלייה על פי כושר הקליטה.

למעשה שרגאי מודה על שני חטאיו :

1 – ישנם יהודים שהבאנו אותם לידי כך שהם רוצים לעלות ונכונים לעלות ולא עוברים את הפרוצדורה של בדיקה רפואית, ואנו מונעים אותם על ידי כך מהעלייה.

2 – אני – שרגאי – האטתי את רצון העלייה בצפון אפריקה. מחצי מיליון יהודים ולמעלה מזה, לא קשה להוציא משם לפי כל כללי הסלקציה מרבע מיליון עד שלוש מאות אלף יהודים, אם תשאלו אותי במשך כמה שנים ? אנו אומר : במשך אותה תקופה שיהיו לנו האמצעות  והאפשרות לקלוט אותם.

שרגאי הציע לתכנן לשנת 1956 העלאת 60.000 עולים. הוא קרא אפוא להגברת העלייה – אך התנה זאת באפשרות הקליטה.

לעומתו טען ברגינסקי, כי מצב יהודי מרוקו מסוכן, ולכן יש להגביר את העלייה. הקליטה תתאים את עצמה אליה, טען – ולא להפך – גם אם המשמעות לרדת ברמת הקליטה ואפילו לחזור למעברות.

ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, הצטרף לתומכים, דרש לגייס כסף להעלאת ה -60.000 והוסיף, כי יחסם של היהודים באמריקה באשר לעליית יהודי צפון אפריקה לא היה אהוד במיוחד. על עלייה זו אמרו, כי יש להניח להם לשבת במקומותיהם. גם בארץ, העיר קול, לא התלוננו היהודים מהעלייה הצפון אפריקנית, וסיים :

היהודים הללו של צפון אפריקה נחוצים לנו לא פחות משאנו נחוצים להם, אין בשבילם מוצא אחר. שמענו שקליטתם בשנה האחרונה הייתה קליטה טובה….יהודים אלה שמביאים אותם ישר מהאוניה להתיישבות.

משה קול הציע להכין תוכנית עלייה לשנת 1956 בת שני שלבים : בשלב ראשון יועלו 45.000 עולים, וכן ייווצר בארץ "לחץ" של קליטה : ובשלב השני יוטלו מסים בארץ ומגבי בחוץ לארץ, ובאמצעותם יועלו 15.000 נוספים.

ד"ר ניר – חבר ההנהלה מניו יורק, תקף את חברי ההנהלה על שהם מתנהגים כגזברים – ולא כמנהיגי ציונות בעלי חזון, ואמר :

תארו לכם רגע, שאנו ביוני 1948 ולא ב-1955, ואנו צריכים לקלוט 680.000 יהודים מה שקרה באמת עד 1951. בוודאי היינו אומרים : מנין ניקח את האפשרות הזאת ? אנו יישוב של 600.000 יהודים. איך אנחנו יכולים לקלוט כל שנה 200.000 יהודים ! זהו אולי ההבדל בין אנשים ריאליים מאוד ובין אנשים שיש להם חוץ מחוש המציאות גם חזון. אני במשך עשרות שנים כציוני למדתי בעלייה תלויה בדבר אחד…..אין לי שום דבר נגד יוספטל. זהו תפקידו כגזבר, עליו לגרור אותנו אחורנית. התפקיד שלי שלא אתן לגרור את עצמי אחורנית, אנו צריכים להחליט על עלייה מקסימליסטית, מינימום 60 אלף בשנה – משנת 1956.

ראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן, שלאורך כל דרכו תמך בסלקציה מחמירה מצפון אפריקה, ואמר כי הוא בעד עלייה המונית, אך מסודרת, וכי הבעיה היא לא רק בחוסר אפשרות מעשית, חוסר כסף ובחוסר אמצעים ; נקודת התורפה היא בתפוצות : " אי אפשר לחשוב רק במסגרת צפון אפריקה ", טען, לדבריו המצב בארץ מתקרב ליציבות כלכלית, והיהודים כאן לא רוצים לסכן אותה. על כן הציע לתכנן עלייה של 60.000 לשנה הבאה, אך מבלי להתחייב להעלות את כולם, אלא לפי כושר הקליטה ; ובנוסף – להתמקד בכל התפוצות, ולא רק בצפון אפריקה.

הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, שעשה ככל שביכולתו לבלום את עליית יהדות צפון אפריקה ללא כל התחשבות במצבם או בסכנה שבה היו שרויים, הגיב :  ניתן היה להתאמץ ולהגיע למספר של 60.000 עולים בשנה, אך לעולים ברמתם של יהודי צפון אפריקה, לא תאשר זאת הנהלת הסוכנות וגם לא הממשלה. אצ"מ S100/960 , פרוטוקול ישיבת הנהס"י, 27 ביוני 1955

כל חברי ההנהלה אכן היו בדעה, כי הממשלה לא תקבל החלטה כשלהי לפני מועד הבחירות לכנסת – 26 ביולי 1955 – וודאי שלא תטיל מסים לפני הבחירות. לבסוף התקבלו החלטות אלה של הנהלת הסוכנות :

1 – ההנהלה רואה צורך בהגדלת מספר העולים לשנה הבאה.

2 – ועדה בהרכב החברים, דובקין, יוספטל, גרוסמן, ברגינסקי וקול, בראשות יוספטל, תבדוק את התנאים להגדלת העלייה מבחינת רמת הקליטה, מבחינת האמצעים הדרושים לכך ודרכי גיוסם, וכן מבחינת האלמנטים שהעלייה תהיה מורכבת מהם.

במילים אחרות : שום פתרון כלשהו למצוקת יהדות צפון אפריקה.

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-עמ'169-165

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה

ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, שחזר מביקור קצר בפריס, עדכן את חברי ההנהלה ב-1 באוגוסט על המצב הביטחוני החמור של יהודי מרוקו. הוא אמר כי הוא חושש מפורענות, וכי שקל להעביר חלק מהיהודים מהמחנה בקזבלנקה לאיטליה ; אלא שמשרד החוץ המליץ שלא לעשות זאת, מחשש שמא יתפרש הדבר כחוסר יציבות של השלטון הצרפתי במרוקו.

שרגאי הציע להתחיל מיד בעלייה רחבה מצפון אפריקה – אף שעדיין לא קמה ממשלה חדשה – לאחר הבחירות.

משה קול דיווח, כי בשבועיים האחרונים קיבל מברקים ממנהלת עליית הנוער במרוקו, ובהם הוא מתבקש לאשר לה להעלות חניכים הישר ממרוקו לישראל – ולא דרך מרסיי -, כי יש לחץ גדול של משפחות.

א' דובקין אמר, כי לא ייתכן שהנהלת הסוכנות תחליט על הגברת העלייה ללא הסכמת הממשלה.

לבסוף התקבלו בדיון זה החלטות ההנהלה הבאות :

1 – יושב ראש ההנהלה יפנה לממשלה ויבקש לכנס בהקדם את "מוסד לתיאום"

2 – סדר היום של המליאה יכלול סעיף באשר להעלאת יהודי צפון אפריקה.

3 – אם "המוסד לתיאום" לא יתכנס תוך זמן קצר, תנהל ועדה מתוך חברי ההנהלה משא ומתן עם שרי הממשלה על בעיית העלייה מצפון אפריקה.

ואכן, ב-18 באוגוסט 1955 נערך דיון ב "מוסד לתיאום" בנושא עליית יהדות צפון אפריקה. ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, תיאר את המצב הביטחוני החמור של יהודי מרוקו, והציע להגדיל את העלייה מאוקטובר 1955 ל-40.000 עולים לשנה. עוד ציין שרגאי, שעלייה זו תהא לפי כל כללי הסלקציה. לגבי מספר הרשומים לעלייה במרוקו דיווח שרגאי : במרוקו רשומים 60.000 איש לעלייה, ומתוכם נבדקו על ידי חוליות המיון 35.000 נפש ; ולולא הואט קצב ההרשמה, היו נרשמים עוד 40.000 איש. עוד הציע להקפיא את העלייה מכל הארצות למשך שישה חודשים לטובת עליית צפון אפריקה.

 גיורא יוספטל הסכים למספר של 45.000, כפי שהציע שרגאי – אולם בתנאי שרק 40.000 מהם יהיו מצפון אפריקה ;ושמימוש תוכנית זו לא יחל לפני 1 באפריל 1956, על מנת שיספיקו להכין מקומות קליטה ושיכון.

שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול, תמך בדעתו של יוספטל ובעלייה הסלקטיבית מצפון אפריקה :

"צריך לדאוג ולהסביר לציבור את עניין הסלקטיביות. כאשר רשומים לעלייה 60.000 איש שעברו את כל הבדיקות ועמדו בחוקי הסלקציה, הרי אין בכלל מקום לדבר על עליית אנשים שלא במסגרת חוקי הסלקציה.

א' דובקין, תמך בעמדת יוספטל ואשכול, אך הוסיף כי צריך להיות ברור, שלא תהיה כל הגבלה של עלייה מארצות המערב.

משה קול התנגד להצעת יוספטל, ואף תקף אותו : "הרי בהנהלת הסוכנות דיברנו כבר לפני שלושה חודשים על הגברת העלייה ממרוקו, ומדוע לא נעשה דבר?

יושב ראש הנהלת הסוכנות מניו יורק, ד"ר נחום גולדמן, המשיך להתנגד לכל הגברת העלייה מצפון אפריקה : "אם נשקפת סכנה ליציבות הכלכלית בארץ, זו לדעתי סכנה גדולה יותר מהסכנה הנשקפת ליהודים במרוקו, ואינני מוכן לסכן את היציבות של מדינת ישראל".

ראש הממשלה ושר החוץ, משה שרת, שהתנגד לעלייה מצפון אפריקה, סיכם הדיון בסיכום חמקני וללא כל התחייבות :

אנחנו מחליטים או אנחנו ממליצים – מחליטים או ממליצים? – בפני הגופים המהווים את המוסד הזה להגדיל בהדרגה את העלייה עד להכפלתה. בזה אנו אומרים שהוחלט להגדיל את העלייה וזה כאילו ( הדגשת המחבר) מיד, ובזה איננו קובעים שום תאריך – מיד, ללא תאריך? – אך בזה אנו קובעים את המטרה ויחד עם זאת אנחנו לא מתחייבים (הגדשת המחבר) דווקא להגיע למטרה זו – הגדרת מטרה, ללא יישומה – אבל שאיפתנו ומגמתנו היא להגיע להכפלת העלייה מצפון אפריקה.

ניסוחו של משה שרת מבהיר, כי הכרזה זו הייתה "מס שפתיים" : להלכה מתכוונים להגדיל את העלייה מצפון אפריקה – אך למעשה אין כל כוונה לממש זאת

מדיניו העלייה בשנת 1956.

הדיונים על העלייה לשנת תשט"ז – אוקטובר 1955 – ספטמבר 1956 – החלו במליאת הסוכנות היהודית במועדים 18 – 20 באוגוסט 1955.

הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, הגיש למליאה הצעת תקציב של 138.5 מיליון לירות לשנת תשט"ז, המבוסס על 45.000 עולים. ועוד אמר יוספטל, שמבחינת קליטת העלייה משתתפת הסוכנות ב20% מההוצאות, והממשלה – ב-80% ; והזהיר שאין להגדיל את מספר העולים ואין לבטל את הסלקציה.

מעניינת ותמוהה עמדתו של ראש מחלקת העלייה ש"ז שרגאי : מצד אחד אמר, כי במרוקו בלבד רשומים 60.000 איש ; ומהם אושרו על ידי חוליות המיון 35.000 ואלה מוכנים לעלות מיד, ועוד 40.000 תובעים להירשם לעלייה. רק ממרוקו ניתן אפוא להעלות תוך זמן קצר 100.000 יהודים. בתוניסיה רשומים לעלייה 20.000 יהודים, ומתוכם אושרו לפי כללי הסלקציה 5.000 יהודים. הנה כי כן, ממרוקו ומתוניסיה ניתן היה להעלות תוך זמן קצר 120.000 יהודים.  מאידך, תמך שרגאי בסלקציה, וטען כי אין להקל בה בגלל קשיי הקליטה. הוא קיבל אפוא את דעתו של יוספטל : בשנת תשט"ז יעלו 45.000 עולים, מתוכם 40.000 מצפון אפריקה – 36.000 ממרוקו ו 4.000 מתוניסיה.

אכן, ייתכן שדעה זו תמוהה, מקורה במחשבתו של שרגאי כי זוהי מלחמה אבודה מראש. עם זאת שב ודרש שסוגיית יהדות אפריקה תועלה לדיון במושב הוועד הפועל הציוני.

באותו דיון אמר א' דובקין :

אין לנו כסף להעלות 45.000 עולים בשנה ולא ניתן לגייס כסף מיהדות אמריקה לטובת עליית יהודי צפון אפריקה – אך אפשר לפנות ליהדות אמריקה בתביעה להעלאה נוספת של יהודים מצפון אפריקה. אתם יודעים את כל הטענות והנימוקים : אלה הם מרוקאים, שחורים. אילו היו נפתחים שערי רוסיה, או ארצות הקשורות איתה היינו אומרים להעלות משם 45 אלף יהודים – ההיענות הייתה אחרת.

וראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן :

אין מקום להעלות יהודים שאינם מוסיפים לנו לא כבוד ואל יציבות. אנו מתנגדים להורדת רמת החיים בארץ. אני תומך בהעלאה של מכסימום 45 אלף, אך לא רק מצפון אפריקה, אלא מהמעמד הבינוני בעולם.

ולדברי חבר הנהלה מניו יורק ל' סיגל :

אני מבין את החיוניות שבסלקטיביות ותומך בכך, אך יש להסתיר זאת מפני העם היהודי שלא יבין זאת. אין להביא את השאלה לעם באופן פומבי. במילים אחרות : אין להעלות זאת במושב הוועד הפועל הציוני.

חבר הנהלה בניו יורק, צבי לוריא, תקף את שרגאי.

אינני מבין את שרגאי שהוא בדרך כלל בעד עלייה המונית, והוא אף מזכיר שרק ממרוקו ניתן להעלות 100 אלף איש, אך מציע תכנון של 45 אלף בלבד. צריך לערוך תוכנית לעליית 100 אלף יהודים – 70 אלף ממרוקו ואלפים אחדים מתוניסה. ישאלו אותי כיצד לעשות את הדבר ואני אשיב שזהב עניינה של המדינה.

עוד אמר לוריא, כי יש להכריז על יהודי מרוקו כעל "יהדות הצלה", והכרזה זו תמריץ את יהדות אמריקה לתרום כסף. לגבי הצעת סיגל – לא לתת פומביות למצב יהודי מרוקו – עיר לוריא :  

אני מתנגד לכל השתקה פוליטית אין לזה ערך. השבר מזכיר לי הלצה. שקמה דליקה גדולה ושומרי המלך אינם נותנים לזעוק ולקרוא לעזרה, משום שהמלך ישן ואין להעירו. כך גם עניין צפון אפריקה – מסביב רעש ואנחנו צועקים שקט והס.

יהודה ברגינסקי תקף את שרגאי, יוספטל וגולדמן. על יוספטל אמר, שחישוב עלות הקליטה שלו אינו נכון ; הוא מחשב עלות גבוהה מדי, חלק מן הכסף ניתן למטרות אחרות ; ובכלל, צריך לדבר על יהדות מרוקו כעל "יהדות הצלה", ולכן אין צורך ראשית בבניית שיכונים, ורק לאחר מכן להעלות את העולים ;  "ואם זאת טרבלינקה – יש להכניס לאוהלים" דבר אחד ברור : צריכה להיות עלייה בלתי מוגבלת. גם אם יביאו 10.000 – נוכל לבלוע זאת.

על ד"ר גולדמן אמר: " כשהייתי במרוקו ודיברתי על עלייה, אמרו לי על מה אתה מדבר, ד"ר גולדמן אמר לנו שאי אפשר לקלוט יותר מ-30 אלף ". עוד תבע ברגינסקי לבטל  את הסלקציה.

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-עמ' 173-169

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה

יושב ראש ההנהלה בניו יורק, ד"ר גולדמן , שב והסביר, כבשנה שעברה, כי עבורו 45.000 בשנה זה מקסימום, וכי אם יעלו 100.000 בשנה, עלולים הם להרוס את הכול. מובן שכוונתו הייתה ליהודי צפון אפריקה או ליוצאי עדות המזרח. ועוד הוסיף גולדמן :

אם עומדת בפני השאלה אם להציל עוד 36 אלף יהודים או להציל את הכלכלה הישראלית – אני משיב : יש להציל את הכלכלה הישראלית……אינני רואה את המצב במרוקו ככל כך רע שבגללו ניקח על עצמנו את הסיכון הזה.

עמדתו של ד"ר גולדמן הייתה מעוותת ומניפולטיבית, שכן כשנה קודם לכן, ביולי 1954, כאשר מצב היהודים במרוקו היה יחסית טוב יותר, אמר : "אני רואה את המשטר הצרפתי בצפון אפריקה כמחוסל, ולדעתי צפויה סכנה ליהודי מרוקו" – אך גם אז אמר שאסור להקים קול צעקה.

ד"ר נ' ניר, חבר ההנהלה מניו יורק, לא הסכים לדעתו של ד"ר גולדמן ואמר, כי לדברי שרגאי ניתן להעלות 100.000 מיהודי מרוקו – בעוד אנו ניתן פתרון ל-36.000 בלבד. האם זהו אכן פתרון ? ובפנותו לד"ר גולדמן :

למה אתה מטיל פחד שעלייה מוגברת מעמידה בסכנה את קיום המדינה? ואם נחליט במקום 45 אלף נעלה 80 אלף, האם זה יסכן את קיום המדינה? יש פה שאלה שלהצלת יהודים. כיום אנו ישוב של מליון וחצי תושבים תוספת של עוד כמה עשרות אלפים אין בו לסכן את המדינה. אמנם עוד לא הגענו למצב ששוחטים יהודים במרוקו, אבל אף אחד אינו ערב שלא נגיע לכך.

ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, התבטא גם הוא :

אני הסכמתי על עלייה של 45 אלף ואני מצטער על כך. אני מתנגד לאידיאולוגיה של יוספטל, משום שהמצב במרוקו הולך ומחמיר. אתמול סופר לי על מקרה טראגי – לאחר שנזרקה פצצה לקפה צרפתי, יצאו צרפתים לפעולת תגמול כנגד הערבים. אחר כך הערבים נכנסו לבתי יהודים ואנסו בחורות יהודיות בנוכחות אימותיהן. עד עכשיו החרשנו את האמת, דבר זה אין אנו צריכים לעשות..אילו מצב זה שבמרוקו היה בארץ אירופית – היינו מדברים אחרת…צריך לתת ליהודי אמריקה וליהודי העולם תמונה ברורה של המצב. עד עכשיו טשטשנו אותה.

ומשה קול הציע תכנון של מעל 45.000 :

1 – תכנון של עלייה המונית, אם יוחמר מצבם של יהודי מרוקו.

2 – העלאה במסגרת עליית הנוער של כל הילדים הבוגרים מתוך 35.000 שאושרו לאחר סלקציה, תוך התחייבות, שתוך זמן מה יעלו גם הוריהם.

3 – להציג בפני יהדות אמריקה והעולם את מצבם האמיתי והקשה של יהדות מרוקו.

מנהל מחלקת הקליטה, צבי הרמן, אמר שלדעתו אין להעלות את עניין יהדות צפון אפריקה במושב הוועד הפועל הציוני, וכי יש להתאים את העלייה לכושר הקליטה.

לדעתו של שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול, אין לדבר על עלייה של יותר מ-45.000 עולים, משום שאין לכך כסף ; וכל המספרים, הנזרקים על ידי חברי ההנהלה, אין להם אפוא  שום משמעות, מפני שאינם מגובים בתוכנית כספית.

יושב ראש ההנהלה הירושלמית, ברל לוקר, שתמיד הובל על ידי לוי אשכול וגיורא יוספטל והחליט כדעתם, סיכם כך את הדיון :

אין כל ביטחון שהעלאת יהודים ממרוקו אינה עניין של הצלה. אין לי כל ביטחון גמור שזה עניין של הצלה היום. אינני יודע כמה יהודים נפלו בהתנגשות של היום – המאורעות שנבעו מהחזרת הסולטאן מגלותו – אני מחליט על 45 אלף במצפון בלתי שקט. לפי שעה עוד אינני בטוח שזה עניין של הצלה .

עוד אומר היושב ראש, כי ביום ג' מתכננים בירושלים הפגנה של עולי צפון אפריקה, "ונצטרך לדעת איך לדבר אתם, עלינו להיות מאוד אחראים"

ואלה החלטות ההנהלה שהתקבלו :

מטילים על החברים יוספטל, שרגאי, ברגינסקי, דובקין ואשכול ושני חברים מאמריקה להביא למליאה הצעה מעובדת לביצוע תוכנית העלייה, שהוסכם עליה במוסד לתיאום – 40 אלף מצפון אפריקה – 36 אלף ממרוקו ו-4 אלפים מתוניסיה – ו-5 אלפים משאר הארצות.

ב-23 לאוגוסט 1955 הביאה הוועדה את המלצותיה בפני מליאת הסוכנות להעלאת 45.000 עולים לשנת תשט"ז, מהם 40.000 מצפון אפריקה. במליאה היה רוב קולות להמלצותיה, והיחיד שהתנגד היה ברגינסקי : להעלות 60.000 בשנת תשט"ז. תוצאות ההצבעה במליאה : 13 הצביעו בעד ושניים התנגדו : ברגינסקי ולוריא.

להלן החלטות המליאה :

1 – מליאת ההנהלה תמליץ בפני הוועד הפועל הציוני להחליט לעת עתה על עליית 45.000 נפש בשנת תשט"ז, מזה 40.000 מצפון אפריקה.

2 – אם יהיה הכרח בעליית חירום – תנקוט ההנהלה בכל האמצעים הדרושים להעלאת יהודים, גם ללא תנאי קליטה מסודרים.

סעיף ב' לא עמד במבחן המציאות, שכן גם כאשר עמדו הצרפתים לעזוב את מרוקו לקראת עצמאותה, לא נקטו הממשלה והסוכנות את הצעדים הנדרשים להצלת יהודי מרוקו.

ב-4 בדצמבר 1955 נערכה ישיבה משותפת של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית בעניין מצוקת יהדות מרוקו. בישיבה זו אמר ראש מחלקת העלייה ש"ז שרגאי, ששאלת ההצלה ממרוקו "בוערת", כי המצב הביטחוני שם חמור. הוא דיווח על איומים על יהודים, ועל מקרה של רצח שני יהודים – אחד מאוג'דה ואחד מבני מלל, משום שלא רצו לבטל את בקשת עלייתם לישראל.

כן ציין שרגאי, שמנהיגי הקהילה במרוקו מוכנים להיקלט אפילו במעברות ; וכי כרגע מצויים במרוקו 60.000 יהודים, המוכנים לעלייה מיידית לאחר שעברו סלקציה, ובנוסף להם ניתן להעלות 40.000 עולים. כן הזכיר כי בחצי השנה האחרונה הופסק רישום מועמדים חדשים לעלייה משום צמצום המכסות המוקצות לעלייה :

"אני רוצה לומר שאלה יהודים שבכל לבם ונפשם צמאים לגאולה. אלה יהודים שתבעו את עלייתם קודם, לפני העברת השלטון למרוקאים. הם יהודים מושרשים באמונתם ונושאים את עיניהם למדינת ישראל. אנשים שמכירים את המצב במרוקו טוענים שהזמן העומד לרשותנו הוא שישה חודשים, והאופטימיסטים אומרים שמונה חודשים. אף אחד לא טוען שהשערים יישארו פתוחים יותר מזה, ויתכן שאלה הם 100 אלף היהודים האחרונים של עלייה המונית, ואם לא נעלה אותם, יתכן  שנפסיד את 100 אלף היהודים האחרונים של עלייה המונית. לא נוכל לומר לא ידענו לא הוזהרנו".

עוד אמר שרגאי, כי 5.000 צעירים בגילאי 17 – 30 מוכנים לעלות מיד : 2.000 מהם – ללא כל תנאים, ואילו 3.000 האחרים מבקשים כי בעתיד יועלו גם משפחותיהם.

שר הפנים י' בר יהודה, תמך בהצלת יהודי מרוקו בשל הסכנה הגדולה שבה היו נתונים – אפילו על חשבון רמת השיכון ורמת הקליטה.

הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, התנגד שוב להגברת העלייה ממרוקו : "קיימת החלטה על 45.000 עולים ולפיה אנו פועלים. אני חושב שהשיקולים שלנו צריכים להיות סכנת המלחמה – בעקבות מתיחות עם מצרים – ולא המצב הפוליטי במרוקו.

שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול, התנגד גם הוא להגברת העלייה ממרוקו, וסיבתו – חוסר הכסף הדרוש קליטתם.

גם ראש המחלקה הכלכלית בסוכנות מ' גרוסמן, התנגד שוב להגברת העלייה ממרוקו. הוא טען כי אכן יש יהודים במרוקו, וזה חשוב – אבל יש גם מדינת ישראל, וגם כאן יושבים מיליון וחצי יהודים, שנשקפת להם סכנה של השמדה.

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-עמ' 177

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר