מורשת יהדות מרוקו

באדיבותה ובאישורה של המחברת, גב' יעל ויילר ישראל

אלי, שנה טובה וגמר חתימה טובה לך ולכל המשפחה. אני נותנת לך רשות להעלות את המאמר לאתר כפי שתיארת לעיל. שבת שלום…10/09/2021

הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל

הרב ד"ר יהודה אריה ליאון ביבאס 1852-1782  — איש ציבור, הוגה בעל חזון, תלמיד חכם, בקי בספרות ההלכה ובספרות ההגות, רב קהילה ופוסק הלכות, פייטן, משכיל, בעל תואר דוקטור, נוסע ואספן כתבי יד — היה מראשוני הקוראים להקמת מדינה יהודית בארץ–ישראל. במקורות שונים הוא מצטייר כאיש רב אשכולות שתפיסת עולמו הייתה מורכבת משמרנות ומנועזות שדרו בכפיפה אחת, שבה מקופלת משנה מגובשת על העשוי ועל הנכון להתחולל בחיי היהודים כאומה. הרב ד"ר ביבאס ראוי להיחשב לאחד ממבשרי הציונות, כינוי שהעניקו היסטוריונים ודורשי רשומות למבחר משתנה של הוגים ויזמים, הן בשל הגותו ופועלו הן בשל העובדה שהכרזותיו באו בהקשר המדיני של תקופתו.

הרב ד"ר ביבאס לא ניצב במקום הראוי בזיכרון הציוני. במאמר זה בכוונתי להאיר מחדש את דמותו ומשנתו בהקשרם של מכלול האירועים באירופה, באגן הים התיכון ובארץ–ישראל בתקופתו.

הערות המחברת :

למעוניינים להרחיב את ידיעותיהם על אודות רבי יהודה ביבאס, המחברת מביאה כאן רשימת מקורות חשובה מאוד (א.פ)

בחיבורים שונים נקרא שמו יהודה אריה ליאון (ובאיטלקית: Leone), ביבאס (Bibas), ביבש וגם ביואס.

ביבאס היה מושא למחקריהם של היסטוריונים יהודים ישראלים משנות הארבעים של המאה העשרים: אברהם יעקב בראוור, ר' יהודה ביבאס מקורפו: ממעוררי שחר התחיה הלאומית׳, סיני, יג (תש״ג-תש״ד), עמי שפ-שפא; ישראל קלויזנר, יהרב יהודה ביבאס: אחד ממבשרי הציונות׳, העולם, ז-ח (ה׳ בכסלו תש״ד), עמי 69; הנ״ל, ׳הרב יהודה ביבאס אחד ממבשרי מדינת ישראלי, האומה, 45 (טבת תשל״ו), עמי 94-91; י׳ כ״ץ, לאומיות יהודית, מסות ומחקרים, ירושלים תשמ״ג, עמי 318-311; יצחק בן־צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותימאני, ירושלים תשט״ו, עמי 406; בן־ציון דינור, ׳ה״נס״ של תקומת־ישראל ויסודותיו ההיסטורייםי, שיבת ציון: ספר שנה לחקר הציונות ותקומת ישראל, תשי״א- תשי״ב, ירושלים 1956-1950, א, עמי 21-20; אריה מורגנשטרן, יבין רבי יהודה ביבאס לשד״ר הפרושים הירושלמי׳, פעמים, 40 (תשמ״ט), עמי 158-157. דוד בנבנשתי, חיים מזרחי, מאיר בניהו ויצחק בצלאל פקפקו אם דברי ביבאס שצוטטו בשמו, על המשתמע ההיסטוריוגרפי, אכן נאמרו, ראו דוד בנבנשתי וחיים מזרחי, ׳רבי יהודה ביבאס וקהילת קורפו בזמנו׳, ספונות, ב, (תשי״ח), עמי שיב; מאיר בניהו, ידיעות חדשות על רבי יהודה ביבאס, אוצר יהודי ספרד, ירושלים תש״ך, ג, עמי 104; יצחק בצלאל, נולדתם ציונים: הספרדים בארץ-ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העותימאנית, ירושלים תשס״ח, עמי 122-120. עם זאת לא זכה למוניטין ציבורי רב וסמטה בפאתי שכונת שבת צדק, שבמתחם נחלאות בירושלים, קרויה על שמו.עד כאן

תולדותיו

גיברלטר, ליבורנו, לונדון

יהודה אריה ליאון ביבאס נולד בגיברלטר, כנראה בסביבות שנת 1789 צאצא למגורשי ספרד שהתיישבו בצפון אפריקה. רבי חיים ביבאס, אחד מאבותיו, הוזמן מהעיר פאס שבמרוקו אל קהילת תטואן לשמש בה רב ומגיד שיעורים ב-1530. רבים מבניו היו רבנים, ראשי ישיבות ושוחטים ובודקים בעיר ובסביבתה. בשנת 1790, בגלל שנאת ישראל ופרעות, יצאו היהודים מתטואן אל גיברלטר, והקימו בה קהילה מאורגנת. את גיברלטר כבשה האימפריה הבריטית ב-1745, ותושביה היו לנתיני הממלכה המאוחדת. אמו של יהודה אריה ליאון ביבאס הייתה בת משפחתו של רבי חיים אבן עטר, מחבר פירוש אור החיים (ליבורנו 1739) על התורה. אבן עטר עבר בליבורנו כשעלה לארץ-ישראל ב-1741. שמואל, אביו של יהודה ליאון, נחשב לתלמיד חכם ובעל מידות, חזן ופייטן. אחי האב יצחק היה גם הוא תלמיד חכם. לאחר שנפטר האב, עבר הנער להתגורר אצל סבו, אבי אמו, בליבורנו. הקהילה היהודית בעיר, ובשמה האיטלקי: 'Nazione Ebrea' (האומה העברית), הייתה חשופה לאפליה כלכלית-חוקתית של השלטונות ולפרעות ונזקים מצד ההמונים, אולם צברה עושר ונכסים רבים, וחבריה תרמו ליישוב היהודי בארץ-ישראל גם באמצעות השד״רים הרבים שפקדו אותה. בסביבה זו התבגר הנער ביבאס. לימים נשא לאשה את רחל ונולדו להם שני בנים: חיים וישועה.

בילדותו ובנערותו למד ביבאס בתלמוד תורה ובישיבות בגיברלטר ובליבורנו, וקנה לו בקיאות בתנ״ך, במשנה, בתלמוד, בספרות ההלכה, בהגות תורת הסוד היהודית ובפילוסופיה. הוא נשא את התואר:

 L.D’Laureatto Dottore‘ מאוניברסיטאות אירופה, אולי איטליה. בהיותו יליד גיברלטר הוא היה נתין בריטי, דיבר אנגלית בשטף וידע איטלקית וצרפתית, הוא גם קנה לו ידיעות במדעי הטבע. את ידיעותיו הרבות הנחיל לרבים. הוא ניחן בכושר ביטוי רב- סוגתי, ביכולת לנאום לפני קהל רב, לדרוש דרשות ששולבו בהן פסוקי התנ״ך, הלכות וענייני דיומא, וכן חיבר תפילות, איגרות ותעודות רשמיות.(6)

הלך נפשו ולשונו הפיוטית מצד אחד, ויכולתו כאיש הלכה, השוקל, מתדיין ופוסק בשאלות שהובאו לפניו מצד אחר, ניכרים בחיבוריו ההלכתיים, למשל באיגרתו אל רבי אברהם עזריה אוטולנגי מאקווי מכ״ב בשבט תקפ״ח 7 בפברואר 1828), ובחיבורו ההלכתי על אתרוגי קורפו, בשם אנשי חיל, שכתב ביושבו בקורפו בתר״ו (1846). ומעת לעת התגורר בלונדון בירת הממלכה המאוחדת, שהיה נתין שלה, ובליבורנו, עיר נעוריו שבה היה מוכר כתלמיד חכם ומשכיל.

6- הערת המחברת: כתבי יד של חיבוריו נשמרו בארכיון ועד הקהילה של קורפו. במלחמת העולם השנייה נשרף הארכיון. ראו למשל יצחק רפאל מלכו, הרב יהודה בן שמואל ביבאס אבי אבות הציונות המדינית, מאה שנה למותו: תרי״ז-תשי״ז, ירושלים תשי״ז, עמי 23; נטה גטניו אוסמו, מקורפו לבירקנאו ולירושלים, תל אביב תשנ״ט, עמי 48. על כתבי היד של חיבוריו שאבדו מסר החוקר חיים (בן שמואל) מזרחי איש קורפו, ודבריו הובאו בחיבורו של מלכו, שם, עמי 12.עד כאן

בשנת 1830, כשהתגורר בליבורנו, בחר ביבאס לבקש אחר משרת רבנות, ייתכן שבשל סיבה כלכלית או בשל שינויים במבנה משפחתו. ר׳ אברהם שלמה זלמן צורף, מנהיג קהילת הפרושים בירושלים, התיידד עם ביבאס, שהכירו עוד מליבורנו בעת ששהה שם למשך פרק זמן ארוך בהיותו שד״ר. צורף פנה אל ר׳ צבי הירש לעהרן, שעמד בראש ארגון ׳הפקידים והאמרכלים באמסטרדם׳ (פקוא״ם), למרות המתח ששרר ביניהם, וביקש ממנו שיפעל לקבלת ביבאס למשרת רב הקהילה הספרדית באמסטרדם. באיגרת התשובה כתב לעהרן כי הגבירים הפרנסים דקהילת קודש ספרדים׳ באמסטרדם דחו את הצעתו, כיוון שביבאס טרם כיהן ברבנות קהילה, ועל כן יהא עליו להיבחן אצל רבני אמסטרדם, רוטרדם והאג, אשכנזים כולם. התשובה נטבעה בחותם תמורות התקופה. מאז הקמת ׳הסנהדרין של פריז׳ (מועצת הרבנים בצרפת) ומוסד הקונסיסטורה (מערך ועדים של כל הקהילות היהודיות המאורגנות שנציגיו בוועד מרכזי בפריז) שהטיל ממשל נפוליון ב-1806 בשטחי הכיבוש של השלטון הצרפתי (והמשיכו גם לאחר צאתו משם), נוסף על תפקידם המסורתי של רבני הקהילות התווסף גם תפקיד ייצוגה של הקהילה אל מול המדינה. ראשי הקהילה הספרדית הקטנה נאבקו תדיר על עצמאותם בהוראת הלכה, בשימור המנהגים והתרבות הייחודית מול הגמוניה אשכנזית, שגובתה בכוח המדינה ההולנדית (בשלטון עצמי), ונרתעו שמא ביבאס לא יכשר לתפקידו לדעת הרבנים האשכנזים או לדעת השלטונות.

הערת המחברת : איגרת מר' יהודה ביבאס מליבורנו לר׳ אברהם עזריה אוטולנגי באקווי, בניהו (לעיל, הערה 2), תעודה א, עמי 110-104.

יהודה ביבאס, אנשי חיל (דפוס אבן), טרייסט תר״ו, עותק נמצא בספרייה הלאומית בירושלים, ראו דף מצולם בנספח 1. על פולמוס אתרוגי קורפו, ראו א״ר מלאכי, פרקים בתולדות הישוב הישן, תל אביב תשל״א, עמי 178-168; יצחק רפאל, ׳אתרוגי קורפו ואתרוגי ארץ-ישראלי, שרגאי, ב (תשמ״ה), עמי 90-84. עד כאן

הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל

באדיבותה ובאישורה של המחברת, גב' יעל ויילר ישראל

אלי, שנה טובה וגמר חתימה טובה לך ולכל המשפחה. אני נותנת לך רשות להעלות את המאמר לאתר כפי שתיארת לעיל. שבת שלום…10/09/2021

התמונה מאתר Maimond.com

כהונתו הראשונה של ביבאס בקורפו

בשנת 1815 הועבר האי קורפו לשליטתה של הממלכה המאוחדת והיה לחלק מן האימפריה הבריטית ברחבי תבל. בשנת 1830, הודיע רבי שם טוב אמריליו יליד סלוניקי על סיום כהונתו ברבנות קהילת קורפו, ופרנסי הקהילה החלו לחפש רב חדש. הם שמעו על ביבאס, שישב אז בליבורנו, על למדנותו, השכלתו, ייחוסו המשפחתי והלמדני והיותו תלמיד חכם ומורה הוראה ספרדי, נתין הממלכה המאוחדת ודובר אנגלית.

הקהילה היהודית נזקקה לרב תלמיד חכם המעורה היטב בענייני כלכלה ומסחר. בשל מיקומה הגאוגרפי, נוהגים שנוצרו מאז שלטון הרפובליקה של ונציה באי ומעברה לשלטון הצרפתים והבריטים, רוב פרנסתה של קהילת קורפו הייתה על מסחר בארצות רבות ועל עסקי יבוא ממדינה למדינה. רווחי המסחר של אנשי העסקים היהודים בקורפו הועילו לכלל הקהילה, גם אם במידה משתנה, בשל המבנה הקואופרטיבי-משפחתי של החברה היהודית המסורתית בכל אתר ואתר. מקדמת דנה נהוג היה בקורפו שאחוז מסוים מרווחי הסוחרים בתוצרת חקלאית הופרש לקופת הקהילה, להוצאות הצדקה לעניים מבני הקהילה ולטיפול באורחים עוברי אורח. החלטות הקהילה והתקנות בעניין המס שונו מעת לעת במאות השמונה עשרה והתשע עשרה. בתקופתו של ביבאס מימנו הכנסות קופת הקהילה מן המס גם את משכורות רב הקהילה ועוזריו, שטיפלו בתעודות ההכשר של האתרוגים. השמירה על מעמדם של סוחרי קורפו הייתה חיונית להחזקת מוסדות הקהילה וכלי הקודש שבה, עם זאת הסוחרים גם נזקקו להבנה ולאישור של תלמיד חכם מעורה בהלכה הפסוקה העדכנית ובהוויות העולם. על כן יכולות אלה נדרשו מבעל משרת הרב בקורפו, עיצבו את תפקידו ואף את אמות המידה לבחירתו.

יש לשער שההתקשרות בין הרב ביבאס לבין הקהילה נעשתה גם בעקבות קשריו המרובים עם שליחים ונוסעים שונים, שחלקם התארחו בביתו בליבורנו והמשיכו לקהילות בתפוצות ישראל. ביבאס שיתף פעולה עם מערכות קואופרטיביות, משפחות וארגונים שרשתם הייתה פרושה בקהילות ישראל באגן הים התיכון מגיברלטר ועד סלוניקי ובארץ-ישראל, כגון בני משפחת קובו, שרבים מהם היו תלמידי חכמים מכהנים ויש לשער שנתנו יד לסייע לביבאס בקבלת המשרה בקורפו.

נציגי קהילת קורפו נפגשו עם ביבאס ביריד סיניגליה שבצפון אנקונה. הצעתם לוותה בבקשה להמציא להם תעודת סמיכה לרבנות מאת רבני ליבורנו. שני הצדדים חתמו על חוזה העסקה שנכתב באיטלקית באי באב תקצ״א (10 באוגוסט 1831). הוסכם על תקופת כהונה של חמש שנים, ועל ׳שכר שנתי סך 400 טאלרים קיסריים [של האימפריה האוסטרו-הונגריתו כסף [SILVER], ולא במטבע אחר. התשלומים יינתנו בשני שיעורים כל ששה חדשים מראשי. לאחר מכן, ימים ספורים לפני ראש השנה תקצ״ב (1871), עקר הרב ביבאס לקורפו. הרב ביבאס התייצב בחזית השמירה על המסורת. למשל, הוא התנגד לחילון מטעמי נוחות, כגון של המטלטלים מטרייה בשבת, ונאבק בכוונה לשנות את מנהגי התפילה בבית הכנסת ברוח תנועת הרפורמה, כגון בהכנסת כלי נגינה או הנהגת בגדי שרד לשלוחי הציבור.

מורשתו התרבותית הרבה והמגוונת של הרב ביבאס ודאי הייתה לו לעזר בהנהגת הקהילה בתחומי התרבות, החינוך, ההלכה והרוח שעליהם הופקד בתפקידו כמנהיגה של קהילה רב-תרבותית על פרשת דרכים במקום ובזמן. מערכת היחסים בינו לבין חברי הקהילה הייתה מורכבת, עמדותיו הנחרצות ופעלתנותו הרבה עוררה הערכה ואף הערצה, אך גם התנגדות. מכיוון שעמד על דעתו, התחוללו כמה מחלוקות עקרוניות ומאבקים על סמכותו, ובהם תביעה משפטית, וניסיון שלא צלח להפחית את משכורתו. כשהסתיימה תקופת כהונתו הקצובה הראשונה ב-1846, נענה בחורף 1847 לבקשת פרנסי הקהילה ונשאר לשנתיים נוספות.

מסעות ומפגשים

הרב ד״ר יהודה ביבאס ערך סדרת מסעות ברחבי אירופה בשנים 1840-1839. ב-22 בפברואר 1839 (ח׳ באדר תקצ״ט), יצא מנמל קורפו למסעו באירופה, מלווה במקורבו, כנראה בן אחותו, יוסף בן-שילום. בתקופת מסעו לא התכוון לחזור לכהונתו ברבנות קורפו. ולכן יש לשער כי שילב במסעותיו, שנמשכו כשנה ומחצה, גם חיפוש אחר פרנסה טובה ומשרה מתאימה בקהילה אחרת. לפי עדותו, הוא היה חולף על פני ערים ואם היה ביכולתו, לא נשאר בעיר יותר מיממה, ובחר להסתיר את זהותו מרוב בני אדם, אף כי לעתים זוהה בעל כורחו בידי תלמידי חכמים וסוחרים. למשל, בחיבורו אנשי חיל סיפר: "לא הגדתי אפילו שמי ומה גם שלא נתעכבתי באחת הערים יום אחד שהוא יום שבת קדש׳. ייתכן שהמסעות נועדו להתייעצות על ציפיות הגאולה בשנת הת״ר (1840), שסערו בתודעתם של רבים, וגם במוחו של הרב יהודה חי אלקלעי. ביבאס אמר כי הוא רוצה לעורר לתיקונים בחיי החברה והרוח ולשם כך יצא למסעותיו באירופה. על פי הכרתו נסיעתו הייתה בשליחות כלל ישראל. אני משערת שרוב המניעים והסיבות נשזרו יחדיו בנפשו ובתודעתו. כמו כן הוא היה איש מסעות משחר נעוריו, ובתקופת כהונתו נסע לבקר מדי פעם את בני משפחתו וקהילות קרובות כגון באי מלטה. הוא יצא אל המסע במטרה להכיר וללמוד, להיפגש ולהשפיע על יהודים ושאינם יהודים. תוחלתו זו יצאה לפועל, עם כמה אנשים שפגש, רושמה של משנתו נחרט והם הטביעו את שמו בחיבוריהם ובמפעלם.

מסעו החל בנמל קורפו. תחילה פנה מזרחה, אל יוון, וביקר בעיר סלוניקי, ומשם צפונה, בין השאר אל העיר בלגרד. שם נפגש עם הרב אלקלעי, הוגה דעות ואיש ציבור, רב ומורה בעיר זמלין, שפרסם מהגיגיו כבר בתקצ״ד (1834). פגישתם הייתה לפני י״ט באב תקצ״ט (30 ביולי 1839), תאריך שבו חתם הרב אלקלעי על ההקדמה לספרו דרכי נועם, שכתב בלדינו על בלשנות עברית, וציטט בו לראשונה מדברי ביבאס. המפגש טלטל את אלקלעי בשל המסר החדש, הנועז והמקורי ששמע מביבאס. סמוך לפגישתם הוא תיאר את הרגשתו הנפשית-גופנית, שהיה בה זעזוע ואף חרדה, בשל תוכן דברי ביבאס השופעים (׳ועוד דברים כהנה וכהנה׳), אשר היו ׳נוראים מאוד אשר הרעידו את לבי וברכי כשלו, מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכנה (תהילים נה 7)׳. בדיעבד התברר כי מילותיו תיארו חוויה עמוקה ומעצבת, שאכן השפיעה על משנתו ועל מסלול חייו. בעקבות מפגשם הביא אלקלעי את דבריו של ביבאס בחיבוריו והעניק להם פרשנות יוצרת. ייתכן שלפני אלקלעי עמד חיבור או איגרת כתובה של ביבאס, כיוון שהוא מזכיר הקדמה וביאור כתובים שראה וציטט מהם. אלקלעי סיגל את דבריו של ביבאס אל תפיסת עולם מסורתית ושמרנית מקובלת, וגם ריכך את משמעם המדיני בגלוי, אף שבהדרגה ובמשך השנים הפנים את משמעותם מרחיקת הלכת. אלקלעי נקט ביטויי הערצה וכבוד כלפי ביבאס, כמו גם לכבוד יהודים אחרים שנפגשו אתו, וכביבאס יצא אלקלעי למסעות תעמולה בערי אירופה.

מסרביה נסע ביבאס אל נסיכות ולאכיה ואל מולדובה והגיע אל עיר הנמל על גדות הדנובה בראילה, שבה הרצה את דבריו לפני ציבור שומעים יהודי. משם נסע לבוקרשט, שם פגש את צמד הנוסעים הסקוטים אנדרו בונאר ורוברט מקצייין, כמרים ומיסיונרים של הכנסייה הסקוטית (Church of Scotland). הם יצאו מטעמה למסע איסוף מודיעין והסברה נוצרית דתית (מיסיון בלעז), בקיבוץ היהודי הגדול בקהילות ישראל במזרח אירופה ובמזרח התיכון, ובכלל זה בארץ־ישראל ובמצרים. מתיאורי המסעות והשיחות עולה שהם השכילו לנהל שיחות על דת ואמונה בלי להכתיב את דעתם, שכן כוונתם העיקרית הייתה חקר החברה היהודית ומגמותיה. מודעים היטב לנחיצותו של שיח מועיל, נעים וסבלני, זיהו ככזה את שיחם עם הרב ביבאס מקורפו. לפי התרשמותם, הוא גם נזהר עמם במילותיו בדברו על ענייני דת ורוח. עם זאת על שאלתם מדוע יצא למסעו הם מוסרים: ׳הוא אמר שנסיעתו היא למען תועלת בני עמו המושפלים, לראות מה יוכל לפעול עבורם׳, וככל הנראה התכוון למסע של לימוד וחקר מצב היהודים באירופה ומציאת דרכים לשיפורו. בונאר ומקצייין כינו אותו בספרם:' Rabbi Bibas of Corfu. הם באו לאכסנייתו בליוויו של הבנקאי היהודי שמואל הלל. לראשונה נפגשו ביום ב׳ דראש השנה ת״ר (10 בספטמבר 1839) מבוקרשט נסע ביבאס לווינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, שם נפגש עם חברי הקהילה הספרדית הקטנה. משם נסע אל לייפציג, שם ניסה ללא הצלחה להביא לדפוס שניים מכתבי היד שלו. ומשם נסע ביבאס אל פרנקפורט על נהר מיין. אחר כך נסע ללונדון, שבה כנראה ניסה להיפגש עם סר משה מונטיפיורי. מלונדון נסע ביבאס אל נוף נעוריו המוכר ואל מכריו בליבורנו, כדי לנוח ולתכנן את צעדיו.

באדיבותה ובאישורה של המחברת, גב' יעל ויילר ישראל

אלי, שנה טובה וגמר חתימה טובה לך ולכל המשפחה. אני נותנת לך רשות להעלות את המאמר לאתר כפי שתיארת לעיל. שבת שלום…10/09/2021

כהונתו השנייה בקורפו

שוב הגיעה אל ביבאס איגרת מקורפו למקום מושבו בליבורנו, מכ״ה באייר תר״א (16 במאי 1841). ראשי הקהילה ביקשו את שובו אל משרתו כרב, ואף שלחו את אחד מפרנסי הקהילה מנחם רומנו להפציר בו. ב-21 בספטמבר 1841 (ו' בתשרי תר״ב), נחתם החוזה החדש, ומיד אחר כך חזר ביבאס למשרתו ברבנות קורפו. מעמדו בחברה היהודית בקורפו התחזק בפולמוס העז על כשרותם של אתרוגי קורפו, שבעניינם נאבק והתכתב התכתבות נמרצת.

עלייתו לארץ-ישראל ותרומתו ליישוב

בחורף 1850 (תר״י), נפטרה רעייתו רחל. האירוע המר זירז ככל הנראה את תכניותיו לעלות לארץ-ישראל. וכך, עשור לאחר תחילת כהונתו השנייה, הודיע לקהילת קורפו על רצונו העז לסיים את תפקידו ולעלות לארץ-ישראל. בהודעה כשלעצמה לא היה משום ייחוד, שהרי המנהג לעלות לעת זקנה ושיבה היה מקובל ונפוץ ונחלתם של רבים מאנשי היישוב הישן. יש לשער שהתכתב עם תושבי ארץ-ישראל, שכן ידוע על משלוח אתרוגי קורפו מפארגה (Parga)  ששלח ביבאס לארץ-ישראל אל הרב ׳הראשון לציוןי חיים אברהם גאגין (אג״ן) בירושלים.

הערת המחברת: בשנת 1878 (תרל״ח), לאחר ריב עונתי בין סוחרי אתרוגים, סופר בעיתון הלבנון כי חרצניהם של אתרוגי קורפו, מהמשלוח של הרב יהודה ביבאס, נשתלו בפרדס שרכש הרב יהודה הלוי מרגוזה ליד יפו, שלימים נקרא פרדס מונטיפיורי. מן העצים שצמחו מהם נלקחו ייחוּרים [ייחור (ז') נצר, ענף רך, שתיל, צמח מיועד לשתילה, קנה, חוטר א.פ] לגידול ברחבי ארץ-ישראל, [ללא שם מחבר], על דבר אתרוגי ארץ הקדושה', הלבנון, יד (תרל״ח), עמי 110-108; נתן אפרתי, משפחת אלישר בתוככי ירושלים, ירושלים תשל״ה, עמי 94.ע"כ

על חיי היום-יום בארץ-ישראל, על אוכלוסייתה ועל יחסיה עם השלטונות העותימאניים, יכול היה ללמוד מהשד״רים הרבים שפקדו את מעונותיו בליבורנו ובקורפו ונדדו כמותו בערים לונדון, אמסטרדם, רומא והכירו את מרחבי התרבות שלהן. בליבורנו הוא נפגש והתכתב עם השד״ר צורף ועם השד״רים יוסף בן ישראל הלוי מירושלים ומרדכי אשיאו מצפת ב-1831. על חברון למד כנראה משד״ר קהילת חברון נתן עמרם הלוי, שביקר בקורפו בשנים 1832, 1837 ו־1845, ומרבי ישראל משה חזן.

פרנסתו המתוכננת הייתה על חסכונותיו הפרטיים ועל ניהול קופת ׳מגן אבות׳. כאמור יהודי קורפו היו מסורים לנתינת צדקה ליושבי ארץ-ישראל. בשנת 1847 בא מחברון לקורפו השד״ר חיים שמואל הלוי (החשמ״ל), והקים בראשותו של הרב ביבאס את קופת מגן אבות, שמהכנסותיה ׳יקנו נכס על שם ק״ק קורפו' בחברון. ההחלטה על הקמת הקופה התקבלה על ידי ׳הועד המייצג את כלל קהל איטליה׳ בעיר קורפו בא׳ בסיון תר״ז (18 במאי 1847). הוחלט כי את התרומות יתנו חוגגים ׳בשעת החתונה', בשבעת הימים שלאחריה ובטקס ברית המילה. כשייאסף סכום ׳שאינו פחות ממאה טאלר […] ישלח לחברון על מנת שיקנו ממנו בסכום זה נכס על-שם ק״ק קורפו׳, ופרותיו של הנכס יחולקו ׳בעיר הקודש חברון׳. הקופה תוקצבה מתרומות שהחלו להתקבל בקורפו כשהיה ביבאס רבה של הקהילה.

מלווה בשני תלמידיו, עלה יהודה ביבאס עם חפציו על סיפון אנייה שהפליגה מנמל קורפו לארץ-ישראל דרך איסטנבול, ב-6 בפברואר 1852 האנייה עגנה בנמל יפו, ולאחר שהתאכסן ביפו וביקר בירושלים, פנה לחברון. כעשור לפני עלייתו, סיפר ד״ר אליעזר הלוי שביקר בחברון ב-1838, על הקהילה היהודית בחברון, שבה ׳שני בתי-כנסיות […] האחד לאשכנזים והאחד לספרדים. הם חיים באחוה ורעות וכמעט כלם יגורו בחצר אחת. הדירות קטנות מאוד, אבל נקיות, מרוחות ונאות׳. בשנת 1841, התחוללו פרעות של ערביי העיר בבתי הקהילה ורכושה נבזז, ובהמשך העשור נודע על מצוקה כלכלית ששררה בה. בצוק העתים קטנה הקהילה. בשנת 1851 אמד הנוסע הגרמני א״ו שולץ את מניין תושבי הקהילה בכ-500 נפש. באותה שנה עבר בחברון הנוסע ההולנדי ואן דה ואלדה, ולדבריו בקהילה היהודית היו כשישים משפחות מצאצאי מגורשי ספרד וכחמישים משפחות מאשכנז. אשר על כן, הצטרפותו של ביבאס בלוויית מלוויו, ספרייתו, קופת מגן אבות שבניהולו ובית המדרש שהקים ונקרא על שמו ׳ישיבת רבי יהודה ביבאס׳, היו הרחבה חשובה לתושבי העיר. בי״ז בניסן תרי״ב (6 באפריל 1852), נפטר פתאום, בשעה שנשא דרשה בבית הכנסת. הוא נטמן בבית העלמין היהודי של הקהילה היהודית בחברון. על פי פין, הקונסול הבריטי בארץ-ישראל, ביבאס השאיר אחריו 2,000 פיאסטר (Piastre). חלק מהסכום נמסר לשני תלמידיו שבאו עמו. השאר הוקדש להוצאות קבורתו ולעילוי נשמתו בכל שנה בתפילת ליל יום הכיפורים בקהילה הספרדית בחברון.

משנתו והתקבלותה

תמורה בתוככי המסורת היהודית

הרב ביבאס יצר משנה ייחודית ויוצאת דופן ביחס לתקופתו והיא נמסרה יריעות- יריעות לאנשים שונים במקומות שונים ובזמנים שונים. הבנת כלל משנתו היא מעשה טלאים מאתגר. הרב ביבאס ראה בפרשנות פסוקי התנ״ך כלי להבנת המציאות הלאומית והמדינית הכוללת. כך גם במושגים שנלקחו מתורת הסוד היהודית, שבהם ראה צפנים של מידע על העתיד להתחולל בפוליטיקה. הרב אלקלעי מתאר את דמותו של ביבאס: תלמיד חכם, בעל מידות ושאר רוח, הבקיא בספרות היהודית ההלכתית וההגותית לדורותיה ומחזיק בתפיסת עולם יהודית מסורתית ושמרנית. לעומת זאת הצעיר היהודי מוולאכיה, שפגשו הסקוטים בונאר ומקצייין ברחובות בוקרשט, סיפר כי יצא למסעותיו בין אחיו היהודים כדי לעורר לתיקונים שבחיי החברה והרוח ביהדות. עוד סיפר כי בהרצאתו לפני קהל יהודי הכריז כי על היהודים לשנות את תכנית הלימודים הבלבדית של לימודי קודש, שלהם קרא ׳החוק של התורה׳, ולצרף לתכנית לימודי מדעים.

לדברי אלקלעי דרך המלך של הגאולה אליבא דביבאס תהיה באמצעות הפעולה היזומה של בני אדם, לצד האמצעים הרוחניים המסורתיים המקובלים: ׳תשובה צדקה וצעקה מעבירים את רוע הגזרה׳. ביבאס האמין במאמצים של בני אדם להשפיע על מהלכים עליונים, ואגב כך הטיף להסתפקות במועט ואף בלית בררה לסגפנות הכרוכה בישיבת ארץ-ישראל על פני החיים בגולה: ׳טוב היה אילו היינו אוכלים אפילו לחם צר ומים לחץ בארץ-ישראל, והיינו יודעים שיש לנו אלוה, ״הדר בארץ-ישראל דומה כמי שיש לו אלוה״, וכבר ידוע שהתעוררות למעלה תלויה בהתעוררות מלמטה׳. הוא האמין בגאולת עם ישראל בדרך הטבע, כפשוטה, רעיון שהיה נחלתם של יהודים ולא-יהודים מהמאה השבע עשרה. על כן כפי שציין אריה מורגנשטרן, כשנפגש ביבאס בליבורנו עם הרב צורף, חברו הקרוב של רבי מנחם מנדל משקלוב, יש לשער שמצאו שפה משותפת.

מושג התשובה היהודי עתיק היומין קיבל במשנתו של ביבאס הגדרה, משמעות ויישום ממשיים וחדשים. צורתם החיצונית הייתה מסורתית אמונית, ואילו תוכנם ומהותם היה לאומי חדשני. על פי אלקלעי אמר ביבאס כי ׳ועתה מה עלינו לעשות? אם כן, חס ושלום אבדה תקותנו חלילה וחס, אלא פירוש הדבר הוא שיבת ישראל לארצם, וזה אמר הקב״ה: שובו אלי ואשובה אליכם (מלאכי ג 7). וכשיתאמצו ישראל לעלות ירושלימה, גם אם הם בצרה, ונראה שנכספה נפשנו לחסות בצל שכינתו, מיד הקב״ה, מתעוררים רחמיו, ויגלה גאולתו במהרה בימינו אמן׳. כללו של דבר, הפתרון למצבה של האומה הנודדת והנרדפת הוא מעברה מהגולה אל ארץ-ישראל. עלייה של המוני בית ישראל היא תנאי ראשוני לגאולה.

הנדידה והפיזור של האומה בין העמים והארצות העסיקה את ביבאס רבות והוא ראה בה חולי. עמדתו הייתה תגובה לשרשרת מופעים בנושא ׳היהודי הנודד' בתרבות הנוצרית והיהודית מאז העת העתיקה. ביבאס הטרים את עיסוקה של ההגות הציונית במושג זה, ואת קובלנותם של ההוגים הציונים על נדידת יהודים ללא מולדת משלהם. זאת עשה גם בהקשר של מסכת הרעיונות שהתשובה לארץ היא הגאולה, והחיים בגולה הם החטא, כך מובאים דברי ביבאס בחיבורו של אלקלעי, הטוען שהחטא והפשע הלאומי הקיבוצי כלפי האלוהים בעת ההיא הם הנדידה בחוץ לארץ, ועם זאת אפשר ללמוד מהם את הרגשתו שלו על מסלול חייו: ׳ומה אנו עושים, ישראל? בכל ארצות תבל, ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחיתנו, ואין אנו הולכים לארץ-ישראל, ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה תמיד (דברים, יא 12)

הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל

באדיבותה ובאישורה של המחברת, גב' יעל ויילר ישראל

אלי, שנה טובה וגמר חתימה טובה לך ולכל המשפחה. אני נותנת לך רשות להעלות את המאמר לאתר כפי שתיארת לעיל. שבת שלום…10/09/2021

תחייה מחדש או זכות ההגדרה: יוון ואיטליה בשבתו באיטליה ובאי קורפו, על פרשת הדרכים בין איטליה ליוון, חזה ביבאס בנחשולי עלייתה של הלאומיות ובתהליכי היווצרותן של תנועות לאומיות חדשות. בשנת 1821 מרדו היוונים בשלטון העות'מאני, וב-1822 הכריזו על עצמאות. המרד, שנמשך עד 1832, נחל הצלחה. עבור ביבאס, וגם עבור אלקלעי, הייתה זאת מציאות סמוכה ונראית שהיו לה משמעויות חברתיות וכלכליות. עד תחילת המאה התשע עשרה שלטו העות'מאנים ביוון, חצי אי הסמוך לקורפו. בתקופתו היה קורפו בשליטה בריטית, אך רוב תושביו היו יוונים שעמדו בקשרים תכופים עם יוונים ועם שלטונות יוון. ביבאס החל לשמש רב הקהילה ערב הקמתה של יוון העצמאית. עד 1839 כבר הייתה דעתו מגובשת שבהתקוממות זו יש דגם הגיוני למרידה יהודית בארץ-ישראל וכלפי אותה רשות שלטונית עותימאנית, דעה שביטא בשיחותיו עם המיסיונרים הסקוטים.

ביבאס זיהה אצל המתקוממים היוונים עצמה נפשית ורעיונית של לאומיות עתיקה-חדשה, קרובה ללאומיות היהודית במבנה ההיסטורי המהותי. היוונים המודרניים הסתמכו על הקדום בחתרם אל עצמאות מדינית מחודשת. ההשוואה בין התרבות היהודית לתרבות יוון הושתתה על תורי הזהב שלהן בעת העתיקה (שמהם שאבו תרבויות צעירות שקמו לאחריהן), ועל הטענה לחירות של יושבי ארץ שנכסי התרבות הקדומים שלה נשלטים בידי אומת כובשים חדשה: העות'מאנים. ביבאס הסביר בבהירות לסקוטים כי לאחר שימרדו באימפריה העות'מאנית, שסדקיה נפערו לנגד עיניהם של מתבוננים רבים בעשור הרביעי של המאה התשע עשרה, על היהודים להקים ריבונות משלהם, כפי שעשו היוונים. ייתכן ששמע על פועלה של אגודת ׳איטליה הצעירה׳, שהקים גיוזפה מנציני ב-1831 והייתה מופע מקדים למהפכות ׳אביב העמים׳ בשנים 1848- 1849. לא מן הנמנע כי רעיונות חברי האגודה הפרו את משנתו של ביבאס, ששהה כאמור בליבורנו שנים רבות. כפי שציין ישראל קלויזנר, ייתכן כי משנתו הושפעה במידה לא מבוטלת ממאבקיה העקובים מדם, לשלביהם, של תנועת התחייה האיטלקית (Risorgimento), לאיחוד כל חלקי מרחב התרבות האיטלקי תחת ישות שלטונית אחת.⁵³ ביבאס הכיר מקרוב יהודים, יוונים, איטלקים, דהיינו קבוצות אתניות שלהן היסטוריה מאז העת העתיקה והן בעלות מסורת תרבותית רבת דורות, הנשמרת בגאווה ובקנאות, לעתים מתוך הכרח או בלית בררה, וכעת, בעקבות תמורות המודרנה, התרחבות האוכלוסין ועליית רעיון הלאומיות באירופה הן ניצבות בפני פרשת דרכים מהותית. עקב כך התגבשה אצלו הדעה כי נפתח סדק של תקווה לעם ישראל הקדום והמפוזר בארצות לחזור אל מולדתו הקדומה.

מאבק המעצמות או תהליך הגאולה: בין הממלכה המאוחדת לאימפריה העות'מאנית

במשנתו המדינית של ביבאס שזורות יחדיו שתי תובנות שונות במהותן בשני ממדים: בממד הראליה הפוליטית ובממד החזון והאמונה. בממד הראליה הפוליטית: הערכת הממלכה המאוחדת ככוח מדיני עולה שידביר את שלטונם של העותימאנים בארץ-ישראל ביום מן הימים. בממד החזון והאמונה: ציפייה כי הבריטים יהיו המעצמה האירופית שבחסותה יקימו היהודית רשות ריבונית עצמאית בארץ-ישראל. ביבאס היה נתין הממלכה המאוחדת, והיה גאה בזאת. בראשית המאה התשע עשרה התגברה פעילות שליחי הממלכה המאוחדת במזרח התיכון ובכלל זה בארץ הקודש. ראשי הממשל הבריטי שלחו לארץ-ישראל אישים מוכשרים בתפקידי ייצוג מדיני או כמורה, ואלה הגבירו את כוח הממלכה באמצעות חקר הארץ וכינון מגעים עם תושביה. למשל, הצי המלכותי היה לעזר העותימאנים נגד גייסותיו של מוחמד עלי ב-1840. הפעילות המדינית הגלויה כללה הצהרות אוהדות לעניין היהודי בארץ-ישראל ובהן הצהרות בעל פה ובכתב של ציארלס הנרי צירצייל, איש צבא וקונסול בריטניה בדמשק ב-1840. בקיץ 1841 כתב צירצייל איגרת נלהבת למונטיפיורי על חשיבות חזרתם של היהודים לארץ-ישראל, שבה יקימו אוטונומיה או ריבונות יהודית בחסות מעצמה אירופית.

ביבאס ניחן במודעות לתמורות הללו במדיניותה של הממלכה המאוחדת, שבבירתה ביקר. התמורות חיזקו את הגותו ואת חזונו. מנקודת המבט של חקר המגמה הבריטית בארץ-ישראל, עשויה משנתו של ביבאס להיכלל בה, שהרי הייתה אחת מגל הכרזות פומביות ופרסומים של נתינים בריטים למען הקמת מדינה יהודית. גם משנתו של הרב אלקלעי, שהושפע מביבאס, העמידה במקום הראשון את הממלכה המאוחדת. הרב אלקלעי גרס שהקמת הריבונות היהודית בארץ-ישראל תהיה בעזרתה.

מדינה יהודית וצבא יהודי בארץ-ישראל

בשורתו העיקרית של ביבאס, כפי שנתפסה בהיסטוריוגרפיה, היא ההכרה וההכרזה בנחיצות חזרתם של היהודים לארץ-ישראל בדרך הטבע והקמתה של ריבונות יהודית בה. הוא הציג אותה בגאון הן לפני תלמידי חכמים, כגון הרב אלקלעי, הן לפני גויים נתיני הממלכה המאוחדת הנושאים תפקיד רשמי כשליחיה של הכנסייה הסקוטית. קשה לשער מה היה עומקה והיקפה של השפעתו על בני דורו, הן של דבריו שבעל פה אל ההמונים שפגש בנתיב מסעותיו באירופה ובאימפריה העות'מאנית, הן אמריו שהובאו בספריהם של שומעיו וזכו לתפוצה רבה. יש שראו גנאלוגיה רעיונית, כלומר זרימתם וגלגולם של רעיונות מדור לדור, מאמצע המאה התשע עשרה עד סופה, ממשנת הרב אלקלעי אל הציונות המדינית של בנימין זאב תיאודור הרצל. ואם ביבאס היה רבו הנועז של אלקלעי, אזי אותה גנאלוגיה מתחילה ממנו.

ביבאס דיבר על הנחיצות בכוח יהודי צבאי כה חזק ומשוכלל שיוכל למגר את השלטונות העות'מאניים השולטים בארץ. שיחותיו עם הסקוטים נסבו על קשת נושאים שהוא היה אמון עליהם בהיותו הוגה דעות, דרשן ותלמיד חכם מוערך אצל תלמידי חכמים בני דורו: מצבו של עם ישראל מהעת העתיקה ועד תקופתו, מוצא היהודים, רעיון הבחירה של עם ישראל וייעודו בקרב העמים, שיהיו לו אמצעים מתאימים כדי שיוכלו לשלוח נציגים, כמו הסקוטים מראייניו, להפיץ את דברה של האומה ברחבי העולם. רעיונו זה מלמד על קווי דמיון מהותיים בינו לבין מראייניו, הנודדים והחוקרים, ואולי אף אוספי מודיעין למדינתם, שהרי הוא עצמו היה כמותם, אבל למדינה שאינה קיימת אלא רק במחשבותיו.

עיתוי המפגש בין הרב ביבאס לבין שני כמרים מיסיונרים בראש השנה של שנת ה'ת״ר, ביום הדין, אינו מובן מאליו. לכאורה אין זה שכיח שרב פוסק ידוע ומוכר לרבים יבלה את החג עם נכרים, כמרים ומיסיונרים במוצהר, הנעזרים במקומות הגיעם במיסיונרים מקומיים וביהודים מומרים. אבל אין תמה באשר לעצם נכונותו למפגש, שהרי ביבאס התראיין ב-1844, אצל איש הדת הנוצרי והמיסיונר הסקוטי גיון גיפרי סטימרק שבא לקורפו. ייתכן שהמפגש נקבע בראש השנה משום שעתותיהם היו קצרות, או משום שלא מצאו מועד אחר, ובשל החשיבות שראו במפגש.

המיסיונרים הסקוטים מסרו בחיבורם על דבריו לקהל יהודי, על הצורך ׳להתאמן בנשק ולהוציא את ארץ-ישראל מידי התורכים בהנהלת המשיח. כשם שהיוונים הוציאו מידיהם את ארצם המה׳. והם מציינים: ׳הרבי הזה השאיר רושם עמוק אצל היהודים כאן ובמקומות אחרים. האיש הצעיר דיבר בהערצה גדולה עליו [על ביבאס], על הצעותיו, ובעיקר על זו האחת, שהיהודים חייבים להיות מלומדים במדע ובנשק, שכך הם עשויים לכבוש את פלשתינה מידי הטורקים בניהולו של משיח, כמו שהיוונים תפסו את ארצם׳.

צבאיות יהודית הקשורה לראליה הפוליטית בת זמנו הייתה כנראה במחשבותיו במשך תקופה ארוכה. לחיבורו על אתרוגי קורפו קרא כאמור אנשי חיל. בדרשתו בבית הכנסת בלונדון, ב-21 ביוני 1840, הזכיר ביבאס את היהודים המשרתים בצבאות צרפת ופולין, נאמנים למדינותיהם ונהנים משוויון זכויות בממלכה המאוחדת. דבריו על התחמשות ותפיסת ריבונות בארץ-ישראל, ראויים להיקרא עם דבריו על הגודל הקריטי של האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל שיקבע את מהלך הגאולה של האומה, ובמילים אחרות, מספר יהודים מינימלי הוא מכריע לפתיחתו של שלב חדש בתולדות האומה וכפועל יוצא מזה של העולם. כך כתב אלקלעי בשמו בספרו: ׳ושמעתי מפי קדוש הרב הגדול מעוז ומגדול הר״ר [הרב רבי] יהודה ביבאס נר״ו [נטריה רחמנא וברכיה: ישמרהו האל ויברכהו], שזהו שנאמר במלאכי: שובו אלי ואשובה אליכם (מלאכי ג 7), ר״ל [רוצה לומר] שישובו ישראל להסתופף בצלו בארץ-ישראל ואחר כך ישרה את שכינתו בינינו חייבים אנו להשיב לארצנו שנים ועשרים אלף [22,000 נפש] כדי שהקב״ה ישרה שכינתו עליהם […] יראה סימן טוב לנו ולכל ישראלי.

כעשור לאחר פטירתו של ביבאס ב-1862 ראה אור ספרו של הרב צבי הירש קלישר: דרישת ציון, ובו כתב על תכניתו ליישוב ארץ-ישראל: ׳להכין שם שומרים מלומדי מלחמה למען לא יבואו הערבים, אשר ישְׁלָיוּ אוהלים לשודדים, לשחת הזרע ומטעי הכרמים, ויעשו [המתיישבים] פילצייא ארדונג [ביידיש: סדר משטרתי] להשמידם, ומושלי הארץ יעזרו לזה כנודע'. אולם אמירות ברורות ועדכניות על ריבונות יהודית ועברית בארץ-ישראל, ובמילה אחת: מדינה, ועל כוח יהודי חמוש, קרי: צבא, שיעמוד לרשותה, הופיעו לאחר 1881, אצל אנשי העלייה הראשונה, ובעיקר אצל אנשי תנועת ביל״ו.

סיכום

הרב ד״ר ביבאס היה מראשוני מבשרי הציונות במאה התשע עשרה. בשער בת רבים הוא ידע להציע הצעות מעשיות להקמת ריבונות יהודית בארץ-ישראל המבוססות על המסורת היהודית עתיקת הימים בהקשר הרעיוני והמדיני של תקופתו. ביבאס הוא מבשר הציונות, אף שראוי גם לשייכו אל שלל מערך מאמצים נמרצים של הממלכה המאוחדת בארץ-ישראל, שהתגברו משנות השלושים והארבעים של המאה התשע עשרה. הצעותיו ופועלו של ביבאס מוארות בהקשר למגמות ההתפשטות של האימפריה הבריטית, שהוא היה אחד מנתיניה. הצעותיו בקעו מתוך המורשת היהודית, ומעולם לא הוצאו מן ההקשר המסורתי, אולם נופן נטה ואף התערה בתמורות התקופה המובהקות, ובייחוד בתמורות הרעיוניות, כגון השכלה ולאומיות, הקשורות זו בזו.

בהגותו הציב ביבאס יעדים חדשים ליהודים כאומה. הוא ראה ביהודים אומה שהתארגנותה החדשה היא מחויבת המציאות ותכלול הקמת ריבונות יהודית חדשה בארץ-ישראל. הוא דגל בהשכלה ובלימוד מדעים והיה מבשר מדיני וצבאי, ולמעשה גם חוזה, שכן הוא לא רק הציע אלא גם חזה את הבאות. הגם שהיה רב קהילה ופוסק הלכה לכל דבר ועניין במונחי זמנו וזמננו, הוא הציע ארגון רעיונות תקדימי, ששימש, כשנות דור לאחר פטירתו, לארגונה של תפיסת עולם יהודית לאומית חדשה.

סיום המאמר של  הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל