الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים


الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.חסן אל בנא

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

סייד קוּטֻב

הצלחתו של האיסלאמיזם מאז 1967 כרוכה בעקבה בתפוצת כתביו של איש האחים המוסלמים במצרים סייד קוטֻב. הללו נקראים ממרוקו במערב עד מינדנאו שבפיליפינים במזרח, והם תורגמו כמעט לכל השפות המדוברות בעולם המוסלמי. ״על סמך היכרותי עם העולם האיסלאמי״, כותב בסאם טיבי, ״אני יכול לקבוע שפונדמנטליסטים מיליטנטים בקיאים בכתביו המרכזיים של קוטב הרבה יותר משהם בקיאים בקוראן עצמו. לעתים קרובות הם מכירים רק אותם קטעים בקוראן שקוטב בחר לצטט״. בתפוצתם ובהשפעתם, כתבי קוטב ״מקבילים, בלי הגזמה, למניפסט הקומוניסטי בימי ראשיתה של תנועת העבודה באירופה״.

סייד קוטב נולד בשנת 1906. אביו היה פעיל לאומני חילוני. בראשית דרכו הלך קוטב הבן בדרכי אביו. במשך 16 שנה הוא עבד במשרד החינוך המצרי, ובשנים 1947-1939 קנה לעצמו שם כמבקר ספרותי בכתב העת המוביל במצרים לענייני תרבות, ׳א־ריסאלה׳. בין השאר, הוא היה זה שגילה בשנת 1945 את חתן פרס נובל לספרות לעתיד, נגיב מחפוז. בשנות הארבעים פנה קוטב לראשונה אל הקוראן, קצת בשל איכותו הספרותית וקצת מתוך נסיבות אישיות שגרמו לו לחפש נחמה ו״קרקע מוצקה״. נסיבות אלו קשורות בנשים, נושא מציק בחייו של קוטב. לאחר מות אמו הנערצת בשנת 1940 הוא שאב תנחומים מפרשייה רומנטית, וכשזו תמה מצא את מבוקשו בקוראן. מוסרנותו באה לידי ביטוי עוד קודם לכם בסלידתו מכל מה שהוא ״אורבני״ – ועתה התפתחה לכדי שנאה כלפי כל צורה של חושניות ״מושחתת״. הוא זעם על ״הזִמרה החולנית״ ברדיו, כיוון שהיא ערערה את מוסריותה וגאוותה של מצרים. הוא קרא להטיל צנזורה ולהקים ועדות ציבוריות לחיסול ״רעל״ זה. בפרט הבהילו אותו ״הסרטים הגסים״, התרופפות כללי המוסר ובגדי הרחצה הזעירים בחופי אלכסנדריה. ״אני שונא ומתעב תרבות אירופית זו, וסופד לאנושות המתפתה לזוהר, לשאון ולהנאת החושים החונקים את הנפש וממיתים את המצפון שעה שהחושים והאינסטינקטים מורעלים, מגורים ומרוגשים״, כתב בשנת 1946 ב׳א־ריסאלה׳.

בשנת 1949 נשלח קוטב מטעם משרד החינוך לשהות בת שנתיים וחצי בארצות הברית, ושם האובססיות שלו אף התחזקו. מיד לאחר שובו מצרימה בשנת 1951 הצטרף לאחים המוסלמים, וכבר בשנה שלאחר מכן היה בחוג המוביל של התנועה. בתוקף זאת הוא קיים קשר קרוב עם נאצר ועם אישים אחרים מן הקצינים החופשיים. בשנת 1954 התמנה קוטב לעורך היומון של האחים המוסלמים, אך כבר באוקטובר של אותה שנה היומון נסגר בידי השלטונות בשל ניסיון ההתנקשות בנאצר. בשנת 1955 קוטב נידון ל־25 שנות מאסר עם עבודת פרך. הוא עונה בכלא ובתום פחות מעשור, בשנת 1964, הוא זכה לחנינה. עם צאתו מהכלא נטל על עצמו תפקיד מפתח במחתרת שביקשה לארגן מחדש את האחים המוסלמים. לאחר כמה חודשים, שבמהלכם יצא לאור הספר שכתב בכלא, ׳ציוני דרך, הוא נעצר שוב ונשפט בעוון בגידה במולדת בשל מה שכתב בספרו. קוטב נידון למוות ובשנת 1966 נתלה עם עוד שני חברים באחים המוסלמים.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.גהאד ושנאת היהודים

במה מתייחדת תורתו של קוטב? לעומת אל־בנא, שאפשר להגדירו רפורמטור רדיקלי, סייד קוטב היה מהפכן. כתביו מבקשים להפוך מוסלמים אדוקים לחיילים חדורי ביטחון עצמי, המקדישים בשמחה את חייהם למלחמה באויבי האיסלאם. במוקד תכניתו מצויים לא חינוך, ודאי לא פשרה, אלא דחייה רדיקלית של החברה נטולת האל ושאיפה למהפכה איסלאמית עולמית.

המסר של קוטב פשוט וסכמתי: חירות האדם נעוצה בחיים על פי רצון האל, כפי שהם מגולמים בשריעה. הצדק הוא מה שנקבע בשריעה, ואילו עריצות היא מה ששורר בכל מקום שבו אין מכירים בריבונותו של אללה. מושג היסוד בתורתו הוא, לפיכך, הגא׳הילייה: מצב של בערות. מונח זה מציין במסורת המוסלמית את הברבריות והבערות ששררו, בעיני האיסלאם, בטרם ירדה הנבואה לעולם. בעיניו של קוטב, חדירתה של התרבות המערבית השיבה את הציוויליזציה המוסלמית לימי הברבריות של טרום האיסלאם, אותם ימים שבהם התאפיינו שבטי מדבריות ערב בתוהו ובוהו חברתי, במתירנות מינית, בפוליתאיזם, בכפירה ובעבודת אלילים – בקצרה, בשרירות פראית במקום בסדר דתי. כשם שמוחמד בזמנו נאלץ להגר ממכה הג׳אהילית כדי לשוב אליה בכוחות מחוזקים ולמגר את חברת הכופרים שאכלסה אותה – כך, טען קוטב, נדרשת גם כיום היג׳רה כדי להתכונן למלחמת הקודש הקטלנית. בהצהירו ששליטי העולם המוסלמי בני זמנו הם אנשי הג׳אהילייה, האשים אותם קוטב מיניה וביה בכפירה – עבירה שעונשה לפי ההלכה האיסלאמית הוא מוות. השאלה כיצד להוציא עונש זה לפועל העסיקה רבות את קוטב.

לקביעתו של קוטב שהעולם בן זמנו מצוי בג׳אהילייה יש גם צד שני: עולם חדש, חופשי וצודק, עולם שייכון אך ורק באמצעות מאבק מזוין, עולם שהאושר העילאי המובטח בו מצדיק את מסירת הנפש. קוטב האמין ששכחת האל היא השלב האחרון לפני הופעתה של מלכות השמים רבת החסד והצדק – זו שדוגמאות חיות לה היה אפשר למצוא שנים לא רבות לאחר מותו של קוטב באיראן של חמולות ובאפגניסטן של הטליבאן.

אך מי הם אלה שקוטב החשיב ביריביו של שלטון האלוהים וכאויביו בני המוות של כל מאמין? האם היו אלה הכופרים הפסדו־מוסלמים בקהיר, בבגדאד או באנקרה? או אולי נציגיהן של ממשלות בריטניה וארצות הברית במצרים? לא ולא. כמו כל הג׳יהאדיסטים המודרניים, קוטב ראה אויב נצחי אחד ויחיד. במאמר המכונן שכתב בשנת 1950, ״מאבקנו ביהודים״ – מאמר שיצא לאור שנית בשנת 1970 והופץ בכל העולם המוסלמי בידי ממשלת סעודיה – הנוסח האיסלאמי המקורי של שנאת יהודים משמש בצוותא עם אנטישמיות קונספירטיבית נוסח אירופה.

קוטב שב לימיו של מוחמד ולסכסוכיו עם היהודים, ומעניק ליהודים את תפקיד התוקפן. ״היהודים היו אויבה של הקהילה המוסלמית עוד מהיום הראשון״, הוא כותב, וממשיך: ״המלחמה המרה שהיהודים ניהלו נגד האיסלאם […] היא מלחמה שלא חדלה ולו לרגע אחד זה קרוב לארבע־עשרה מאות. היא נמשכת גם ברגע זה, ולהבותיה מלחכות בכל קצווי תבל״.

בה־בעת הוא ממחזר בדרך מזוויעה את ההזיות בדבר קונספירציה שטווה העולם היהודי. ״היהודים בתקופה האחרונה״ הפכו ל״ראשי המאבק באיסלאם, בכל רגב על פני האדמה״, הוא טוען. ״במלחמתם המחושבת משתמשים היהודים גם בנצרות ובאלילות […] הם מסתערים על כל יסוד מיסודות דתנו במלחמה צלבנית־ציונית!!״ בעיניו של קוטב היהודים אשמים בכל הסבל שהיה מנת חלקם במשך הדורות, ובכלל זה גם היטלר והשואה. לדבריו, בתקופה המודרנית ״היהודים שבו לעשות את הרע, ואללה בכוונת מכוון […] הביא את היטלר שימשול בהם״. אלא שאפילו ה״עונש״ שהטיל היטלר, שבט אפו של אללה, לא היה מרתיע די הצורך, שכן ״כיום שבו היהודים פעם נוספת לעשות את הרע, בדמות ׳ישראל׳. […] מי ייתן ואללה ישית על העם היהודי [.״] את הנורא שבעונשים״. המסר של קוטב עקיב: היהודי הוא מקור הרע בעולם; השואה, לפיכך, איננה פשע, ומדינת ישראל צריכה להימחק מן המפה. דמוניזציה של היהודים, לגיטימציה של השואה וחיסול ישראל – משולש אידאולוגי שאין לו קיום בהעדר אחת מצלעותיו.

האם הייתה האנטישמיות של קוטב תגובה להקמתה של מדינת ישראל שנים ספורות לפני שחיבר את מאמרו? כלל וכלל לא. הוא שונא את היהודים משום שהם מזוהים בעיניו עם צדה המאיים של המודרנה.

בעולם הפנטזיה של קוטב כל מה שיהודי הוא רע, וכל מה שרע הוא יהודי, וכיוון שהמיניות והחושניות אף הן רעות בעיניו במיוחד, הוא משייך אותן ליהודים. וכך הוא כותב, ברומזו לקרל מרקס, לזיגמונד פרויד ולאמיל דירקהיים:

מאחורי משנת המטריאליזם האתאיסטי ניצב יהודי; מאחורי משנת המיניות הבהמית ניצב יהודי; ומאחורי הרס המשפחה וניתוץ המערכות החברתיות המקודשות […] ניצב יהודי […) הם משחררים את התאוות המיניות מכבליהן ומחבלים ביסודות המוסריים שהאמונה הטהורה עומדת עליהם, כדי שהאמונה תיפול אל תוך הזוהמה שהם מפיצים בעולם ברוחב יד.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.גהאד ושנאת היהודים

סלידה מיוחדת הייתה לקוטב ממנהיגים מוסלמים המגלים שמץ של סטייה מלקחם הטהור של השריעה והקוראן. בריות כאלו, לדעתו האובייקטיבית, אינן יכולות שלא להיות סוכנים ציוניים.

עשרות האישים שנכפו על הקהילה המוסלמית במסווה של ׳גיבורים׳ נוצרו בידי הציונים, כדי ש׳גיבורים׳ אלו יעשו למען אויבי האיסלאם מה שהם עצמם אינם יכולים לעשות בגלוי […] כל מי שמרחיק קהילה זו מהדת שלה ומהקוראן הוא בהכרח סוכן של היהודים – בין שהוא עושה זאת בידיעה ובין שלא בידיעה, ברצון או שלא ברצון.

אם ״סוכנים״ אלה פועלים שלא לפי עקרונותיו של קוטב, זוהי בבירור תחבלנות מסוג סוטה במיוחד. לא רק שהיהודים ״מוליכים אותה [את הקהילה האסלאמית] שולל באשר לאויביה ולמטרותיהם הסופיות״, גם התנהלותם הציבורית מתאפיינת ברמאות זדונית. ״סוכני הציונות היום […] מסכימים זה עם זה בדבר […] הרס האמונה הזו [האיסלאמית] בהזדמנות הממוזלת והבלתי־חוזרת הראשונה. את הקונסנזוס היהודי הזה אין למצוא באמנות כתובות או בדיונים גלויים; זוהי הסכמה (חשאית) שבין סוכן לחברו״.

כמו לתאוריית הג׳אהילייה שלו, גם ליודופוביה הלוהטת של קוטב ולאמונתו שאלוהים שלח את היטלר כדי לייסר את היהודים הייתה השפעה מכרעת על החזון ועל המעש של התנועות האיסלאמיסטיות בשנים שאחרי מותו. הג׳יהאד שהטיפו לו אל־בנא וראשוני האחים המוסלמים התמקד במיזם הציוני בארץ־ישראל. לעומת זאת, התנועה הג׳יהאדיסטית של שנות השמונים אימצה את גישתו של קוטב, וסימנה את מטרותיה בתוך מצרים עצמה.

ג׳יהאד נגד מוסלמים

נשיא מצרים אנואר א־סאדאת ביצע בשנת 1977 תפנית מפתיעה. בתאריך 19 בנובמבר הוא היה המדינאי הערבי הראשון שנאם בפני הכנסת בירושלים. שיחות קמפ־דייוויד שהחלו בעקבות זאת הובילו לחתימת חוזה שלום בין מצרים לישראל בשנת 1979. ישראל קיימה את הבטחתה, ותמורת נרמול היחסים נסוגה מחצי האי סיני, שהיווה 90 אחוזים מהשטח שכבשה בשנת 1967.

הערת המחבר : התפנית בעמדתו של סאדאת נבעה ממצבה הכלכלי העגום של מצרים. מצרים נעשתה תלוייה לחלוטין בארצות הברית, ולא יכלה להרשות לעצמה את הגידול בתקציב שנדרש כדי לנצח את ישראל במלחמה נוספת ולכבוש את סיני. הרקע הפוליטי ליוזמת סאדאת מתואר אצל קמחי 1992, עמוד 50-90

שנתיים לאחר מכן שילם סאדאת בחייו על השלום עם ישראל. ביום 6 באוקטובר 1981 הוא נורה בידי כוח קומנדו של הארגון המצרי ״תנזים אל־ג׳יהאד״. ההתנקשות נועדה להיות יריית הפתיחה של מהפכה איסלאמית. הארגון ניסה להשתלט על תחנות הרדיו והטלוויזיה בקהיר, תקף מוצבים של כוחות הביטחון בעיר, ותפס את שדה התעופה שלה. לניסיון ההתקוממות קדם מסע תעמולה סוער של האחים המוסלמים נגד סאדאת, שבו הוכרז שהשלום עם ישראל מנוגד לקוראן. ברוח כתביו של קוטב הוצג חוזה השלום כמזימה יהודית נגד האיסלאם, וסאדאת – כסוכן ציוני.אף שהפגנות נאסרו בחומרה, סטודנטים פרו־איסלאמיסטים נאספו ברחובות הערים אלכסנדריה ואסיוט וקראו ״לא לשלום עם ישראל״, וביטאונם רב התפוצה של האחים, ׳אל־דעווה׳, גולל בטקסט שכותרתו ״מן הנמנע לחיות בשלום עם היהודים״ את מלחמותיו של מוחמד ביהודים במאה השביעית.

״תגזים אל־ג׳יהאד״ היה קרוב לאחים המוסלמים אידאולוגית, אך לא ארגונית. רבים מחברי האחים היו עתה בגיל העמידה, והיוו חלק נכבד מהמעמד הבינוני של מצרים. יחסם לארגוני הג׳יהאד המיליטנטיים החדשים היה דו־ערכי. הם ראו את עצמם עדיין חלק מהתנועה האיסלאמיסטית והאנטי־ציונית, אך התנגדו להתקפות על מנהיגי מצרים ולדוקטרינת הג׳אהילייה של קוטב. לעומתם, תנזים אל־ג׳יהאד, שמנה בשנת 1980 בין 5,000 ל־10,000 חברים ועוד מאות אלפי אוהדים, היה צעיר ומרדני.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.גהאד ושנאת היהודים

״תנזים אל־ג׳יהאד״ היה קרוב לאחים המוסלמים אידאולוגית, אך לא ארגונית. רבים מחברי האחים היו עתה בגיל העמידה, והיוו חלק נכבד מהמעמד הבינוני של מצרים. יחסם לארגוני הג׳יהאד המיליטנטיים החדשים היה דו־ערכי. הם ראו את עצמם עדיין חלק מהתנועה האיסלאמיסטית והאנטי־ציונית, אך התנגדו להתקפות על מנהיגי מצרים ולדוקטרינת הג׳אהילייה של קוטב. לעומתם, תנזים אל־ג׳יהאד, שמנה בשנת 1980 בין 5,000 ל־10,000 חברים ועוד מאות אלפי אוהדים, היה צעיר ומרדני.

מייסד הארגון, המהנדס עבד א־סלאם פרג׳, שאביו נאסר פעמים אחדות בשל חברותו באחים המוסלמים, נודע במיוחד כמחבר המניפסט ׳אל־ג׳יהאד, אל־פרידה אל־ג׳איבה׳ (הג׳יהאד, המצווה החסרה). מניפסט זה הופיע בראשית שנות השמונים, ובו גלגול רדיקלי במיוחד של משנת סייד קוטב. נטען בו שהסיבה העיקרית להשפלות שחווה העולם המוסלמי היא הוויתור על הג׳יהאד והפנייה אל ״תענוגות החיים בעולם הזה״, אף שהללו ״זעירות לעומת תענוגות העולם הבא״. כדי לשים למצב זה קץ, יש להחשיב את הג׳יהאד בצורתו הצבאית כמצווה השישית המוטלת על המוסלמים, ולקיימה כמלחמה מתמדת מעבר לקווי הכופרים. כפיתוח לרעיון הג׳אהילייה של קוטב, כתב פרג׳ שישראל והאימפריאליזם קיימים רק משום שמנהיגים מוסלמים מושחתים מאפשרים להם להתקיים. לפיכך, המלחמה ב״אויב הקרוב״, המנהיגים המוסלמים הכופרים, קודמת למלחמה ב״אויב הרחוק״.

רעיון המהפכה של פרג׳ זכה להצלחה גדולה, בפרט באוניברסיטאות. בין חברי ארגונו שנעצרו לאחר ניסיון המהפכה בשנת 1981, היו 45 אחוזים סטודנטים, וגילם של 43 אחוזים היה 25-20. רובם של בני הדור הסטודנטיאלי הזה הגיעו מן הכפר אל העיר, ושם הוטחה בפניהם באחת המציאות החברתית הקשה: אינפלציה, מחירי דיור מטורפים, סמיכות בין עוני מבהיל לעושר מנקר, והידיעה שלאחר לימודיהם יתקשו למצוא עבודה. הג׳יהאד סלל להם נתיב בריחה מהעליבות. הוא הציע להם לפעול בכוח נגד הכופרים, ואף להגיע לגן העדן באמצעות מות קדושים. מיכאל יוסף, שחקר את הארגון, מציין בספרו ׳מרד נגד המודרנה׳ כי אף שהארגון לא התבסס בשם אופן על עקרונות מרקסיסטיים, ״בכל זאת, כשאתה מבלה שעות בהאזנה לחברי הארגון התוקפים בחריפות את ה׳עשירים׳ וה׳מושחתים׳, אינך יכול להתעלם מכך שהרוח המרקסיסטית, בלהטה המהפכני, היא המנשבת בלבה ובנשמתה של התנועה״.

יוסף נופל כאן במלכודת שנפלו בה רבים מהמשקיפים על האיסלאמיזם, כמו גם רבים מאוהדיו. טחו עיניו מראות ש״אנרגיה מהפכנית״ אינה מבטאת בהכרח שאיפה לשוויון זכויות. הוא מתעלם מהעובדה שתנועות המונים עשוית לנהות דווקא אחר מצעים מהפכניים פשיסטיים. מודעות מהפכנית ״אנטי־קפיטליסטית״ ואנטישמית הייתה לבטח יסוד מהותי בתנועות ההמונים הנאציות.

ה״אנטי־קפיטליזם״ של תנועות המונים ניזון מדפוסי חשיבה אנטישמיים, והאידאליזציה שלהן חייבת אפוא להיפסק. אלא שהמצב הפוך: רבים מאנשי השמאל, ומאלה שהיו כאלה, אינם מוותרים על הפנטזיה בדבר החפות הטבעית והקדמה של ה״המונים״, אלא דווקא מצטרפים בעצמם לתנועות המונים אנטישמיות. ״מדוע״, שואל חוקר האיסלאמיזם ז׳יל קפל, ״כה רבים הם בעולם המוסלמי המרקסיסטים לשעבר שנשבעים עתה אמונים לאיסלאמיזם?״ והוא משיב – מפני שמנחה אותם האמונה ש״כיוון ש׳ההמונים׳ הצטרפו לתנועה זו, המשימה עתה היא להדגיש את אופיה ה׳מתקדם׳ והעממי, וכך להפוך את התנועה האיסלאמיסטית לתנועה אנטי־אימפריאליסטית ואנטי־קפיטליסטית״. אלא שאצל האיסלאמיסטים מעולם לא היה ל״אנטי־אימפריאליזם״ ול״אנטי־קפיטליזם״ מובן של קדמה. הם הפעילו תמיד את אמצעי הטרור שלהם כדי להיאבק נגד שאיפותיו של הפרט ונגד המודעות העצמית החברתית, השקולות בעיניהם לכפירה.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.גהאד ושנאת היהודים

כך עשו, למשל, בעיר השלישית בגודלה במצרים, אסיוט בת 200,000 התושבים, שהייתה למעוז של תנזים אל־ג׳יהאד. משמרות מטעם הארגון כפו הפרדה מינית ברחובות: גברים רווקים נדרשו ללכת במדרכה אחת, ונשים רווקות – בזו הנגדית. אנשי הארגון הציקו לנשים שלבושן לא נראה להם צנוע די הצורך, ואם הללו התווכחו הן הותקפו פיזית. מוכרי אלכוהול שלא סגרו את חנויותיהם הוכו למוות. בעליה של חנות נעליים שנהג להשמיע מוזיקה קולנית ברדיו, והקפיד להחליש אותו בעת התפילות, נאסר ל־40 יום; המשטרה הסבירה שזה היה מאסר מגן, כדי שכנופיות הג׳יהאד לא ירצחוהו. בשנת 1981 הייתה לארגון הג׳יהאד באסיוט השפעה רבה יותר מזו שהייתה שם למשטרה ולעירייה. כפי שהעיד מפקד משטרה מקומי לאחר מכן, סאדאת עצמו הוא שאפשר את הכפילות של מוקדי הכוח. ״פקודות מטעם הממשלה הורו לנו לא לעצור אותם ולא להתערב במעשיהם״.

אסיוט הוסיפה להיות מעוז של טרור איסלאמיסטי גם בימי חוסני מובארכ, יורשו של סאדאת. בקרבות שהשתוללו בעיר בשנת 1992 בין איסלאמיסטים ובין כוחות הביטחון נהרגו לא רק 84 שוטרים, אלא גם 14 אזרחים מן המיעוט הנוצרי הקופטי. הקופטים נרצחו מסיבה אחת ויחידה: הם נכנסו לתפקיד שדפוס החשיבה האנטישמי שומר בדרך כלל ליהודים. קופטים רבים השתלבו במעמדות הביניים בזכות ההשכלה שהעניקה להם מערכת החינוך הנוצרית המפותחת. האיסלאמיסטים ראו בכך שערורייה: נוצרים, שאמורים לחיות בצנעה ובראש מורכן, משגשגים כלכלית בגלוי, בעוד מוסלמים רבים חיים בעוני. עלונים איסלאמיסטיים ציירו אפוא את ״הנוצרי כיצור פרברטי, המנצל ללא בושה את עליונותו החברתית הבלתי־ מוצדקת״. בפרסומים נוספים הם הוקעו כ״סוכנים זרים או בצלבנים, השואפים דרך קבע להשחית את המוסלמים״. התקפות הטרור נגד הקופטים תכפו והלכו. ״שבירת עצמות על מנת להטיל מום, התקפות על בתי ספר קופטיים כדי שייאלצו לחסות בהגנת המשטרה, והטלות מצור על הכנסיות שקופטים רבים ברחו אליהן – אלו היו שיטות הפעולה החביבות על הטרוריסטים שם. המטרה הייתה לאלץ את הקופטים לעזוב את הארץ תיכף ומיד״. באסיוט שולב הפיקוח הטרוריסטי על חיי המוסלמים ה״כופרים״ ב״שנאה השלכתית״ כלפי הקופטים: תשוקות שאנשי הג׳יהאד הכחישו שיש להם יוחסו לקופטים, ואלו נאלצו כמובן גם להיענש על כך. קהילה שהמאחד אותה הוא טרור, זקוקה תמיד להדרתם של אלו המתויגים כ״אחרים״.

דוגמה נוספת, הממחישה היטב את הקשר בין עוני לאינדוקטרינציה איסלאמיסטית, נקבל אם נביט מקרוב על מיזם שצמח בשנות השמונים ברובע אמבאבה בקהיר. ארגון אל־גמאעה אל־איסלאמייה(הקהילה האיסלאמית)ניצל את העלייה המהירה בצפיפותו של רובע זה בעל מיליון התושבים כדי לאסלמו. באזור הסלמס הגדול הזה שבפרברי קהיר שררו תנאים פיזיים וחברתיים בלתי נסבלים: לא הייתה תשתית חשמל סבירה, תנאי התברואה היו הרי אסון, שיעור האנאלפביתיות הגיע ל־42 אחוזים בקרב הגברים, ל־57 אחוזים בקרב הנשים ול־49 אחוזים בקרב הילדים בני עשר ומעלה, 21 אחוזים מהילדים עד גיל 14 עבדו כפועלים בלתי מקצועיים, ושיעור תמותת הילדים הגיע ל־75 אחוזים. קרקע פורייה אפוא להתססה מצד האיסלאמיסטים. הללו הקימו ברובע רשת אמינה של שירותים חברתיים שממשלת מצרים לא רצתה או לא יכלה לספק. אלא שגם כאן נלווה לגזר החברתי מקל ג׳יהאדי. שעה שהגמאעה סיפקה לילדים יתומים בגדים וציוד לבית הספר, היא מנעה מהתושבים לבלות בתיאטרון ובהאזנה למוזיקה. בעוד היא מייסדת מרכזי ייעוץ בתחום חוקי המשפחה, איימו אנשיה בעונשים גופניים אכזריים על נשים שלא עטו רעלה. ובמקביל להקמת בתי עסק איסלאמיסטיים, היא אסרה לחלוטין מכירת סרטי וידאו, וחנויות קטנות שלא הסכינו לאיסור הוחרבו עד היסוד. הקופטים, שבאמבאבה החזיקו ב־ 21 כנסיות, הוכו נמרצות גם פה. זעמם הקונפורמיסטי של האיסלאמיסטים תועל כלפיהם, כיוון שיהודים לא היו שם. חנויות בבעלות קופטית נבזזו, וכנסיות הועלו באש.

סופה של פרשת אמבאבה הגיע בדצמבר 1992, לאחר שהגמאעה הודיעה לסוכנות ידיעות בינלאומית שהקימה ברובע מדינה איסלאמית שחוקתה היא השריעה. כאן פקעה סבלנותה של ממשלת מצרים. 14,000 שוטרים השתלטו על הרובע למשך שבוע ועצרו 5,000 איש. הממשלה הקצתה סכומים ניכרים לשיקום הרובע, ובכלל זה להקמת תשתית חברתית־פוליטית. אולם כפי שנראה בסעיף הבא, אפילו צעדים אלו לא יכלו לעצור את התקדמותו של מצעד האיסלאמיזם.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת

 

האיסלאמיזציה בימי מובארכּגהאד ושנאת היהודים

ביולי 1997 הסיקה הנהגת הגמאעה את המסקנות מכישלונה של אסטרטגיית התקיפה שלה, והכריזה הפסקת אש. עד לאותו זמן נאסרו 34,000 מחבריה וכאלף מהם נהרגו במהלך מבצעים משטרתיים. במהלך השנה שקדמה להפסקת האש שקע בהדרגה גל הטרור של הארגון. זו הייתה מלחמת אזרחים שעוצמתה כמעט לא נתפסה במערב. ההסלמה הייתה ממושכת. בשנת 1993 נהרגו 207 אנשים בקרבות בין איסלאמיסטים לכוחות הביטחון המצרים, ביניהם 90 שוטרים, שישה קופטים, שלושה תיירים, 39 עוברי אורח ו־69 איסלאמיסטים. בשנת 1994 היה מספר ההרוגים 279, ביניהם 94 שוטרים. בשנת 1995 האמיר המספר לכדי 453 – עלייה בת 60 אחוזים לעומת השנה שקדמה לה.

המדינה לא פעלה בכפפות של משי. בפרק זמן של 17 חודשים, מדצמבר 1992 עד אפריל 50,1994 איסלאמיסטים נתלו. ההשוואה למספר ההוצאות להורג בתקופתו של נאצר מאלפת. במהלך 18 שנות שלטונו בוצעו בסך הכול תשעה גזרי דין מוות.

אולם לא זה הדבר שגרם לתמורה במדיניות הגמאעה. כפי שהסביר עורך הדין של הארגון, מונתצר א־זיאת, השינוי לא היה בגישה אלא במטרה: ״בגמאעה הגיעו למסקנה שהאויב האמיתי אינו ממשלת מצרים, אלא ישראל״. הנהגת הגמאעה חשה בושה ״על שהיא נלחמה נגד מחשוף מוגזם של שחקנית, בעוד חברי ארגונים אחרים כמו חיזבאללה וחמאס סיכנו את חייהם למען שחרור ארצם״. האסטרטגיה האיסלאמיסטית הומצאה שוב מחדש. ממאבק ב״אויב הקרוב״, שתועדף בידי קוטב ופרג׳, היא עברה להתמקד ב״אויב הרחוק״, כלומר בישראל. בהתאם לכך, האסטרטגיה של טרור נגד ״מוסלמים מושחתים״ הומרה באסטרטגיה של תפיסת עמדות כוח בממסד.

בשיטה זו כשלעצמה לא היה חידוש. שלוש שנים לאחר רצח סאדאת, האיםלאמיסטים שלטו כבר בממסדיהם של המגזרים החשובים: הם שבו להיות הכוח החזק ביותר באוניברסיטאות, ובבחירות לוועדי 22 האיגודים המקצועיים במצרים הם ניצחו ברוב רובם של המקרים.

אפילו במוסדות המדינה השיג האיסלאמיזם אחיזה חסרת רחמים כמעט. בשנת 1984 חוזק מעמדה של השריעה כבסיס לחקיקה. הפרלמנט ביטל תקנה שהתקין סאדאת בהשפעת אשתו ג׳יהאן, שלפיה בעל המבקש לשאת אישה שנייה צריך לקבל את רשותה של אשתו. בשנת 1985 נאסר שידורן של כל תכניות הטלוויזיה ה״נוגדות ערכים איסלאמיים״, למשל תכניות העוסקות במחול ובכלל זה בלט קלסי אירופי. במקביל נצטוו תחנות השידור להקצות (כולן יחד) 14,000 שעות בשנה למשדרי דת. כך הובטחה ההגמוניה של מטיפי ה״טֶלֶקוראן״, שרבים מהם היו קרובים לאחים המוסלמים.

בה בעת פעלו האיסלאמיסטים גם באמצעים משפטיים פחות. הם איימו על האינטלקטואלים החילונים המעטים שנותרו במצרים, ובשנת 1992 רצחו את נציגם הבולט, פרג׳ פודה. פודה היה אחד המצרים הבודדים שקראו לממשלתם בקול רם לקיים יחסים נורמליים עם ישראל. השיח׳ מוחמר אל־ע׳זאלי, דמות בולטת במסגד אל־אזהר הממשלתי למחצה וחבר בתנועת האחים המוסלמים, תמך בפומבי במעשה הרצח. הוא קבע כי כל מי שנולד כמוסלמי ולוחם נגד השריעה ראוי לעונש מוות – וכיוון שאין עדיין מדינה איסלאמית היכולה לבצע זאת, מי שביצע את פסק הדין אינו פושע. קורבן נוסף היה נסר חמיד אבו־זייד, פרופסור לבלשנות. בית הדין העליון הכריז עליו ככופר וחייב אותו לגרש את אשתו, מן הטעם שכופר אינו רשאי להיות נשוי לאישה מוסלמית. בני הזוג התעלמו מפסק הדין, וכשגברו איומי הרצח שהושמעו כלפיהם נאלצו לברוח לאירופה. בעל פרס נובל לספרות, נגיב מחפוז, נפצע קשה כשחבר הגמאעה ניסה להתנקש בחייו באוקטובר 1994. האימאם הקהירי יוסף אל־בדרי הסביר שמחפוז הוכיח, באמצעות הסמליות האפיקורסית שיש ביצירותיו, שהוא נטש את האמונה. הקורבן הבולט האחרון נכון לכתיבת שורות אלו הוא סעד א־דין איבראהים, בן 63, סוציולוג בעל שם עולמי. הוא נידון באוגוסט 2002 לשבע שנות מאסר עם עבודת פרך, משום שקיבל מענק מחקר מהאיחוד האירופי.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.גיהאד 3

התקפות אלו, החוקיות והבלתי־חוקיות כאחת, לא רק שתרמו להתקדמות האיסלאמיזם במצרים, אלא גם שירתו אינטרסים מיידיים של המשטר הקיים. חוסני מובארב לא ביטל מעולם את מצב החירום שהוכרז בשנת 1981 לאחר רצח סאדאת ונראה היה שהוא נהנה לראות את מבקרו סעד א־דין איבראהים חוצב סלעים. רק איומיו של נשיא ארצות הברית ג׳ורג׳ בוש, סמוך למאסרו של איבראהים, להקפיא את הסיוע הכספי למצרים הביאו לשחרורו בחודש מרס.2003

אולם לא האינטלקטואלים החילונים הם אלה המזוהים כ״רוע״ האמיתי האחראי למַדְוויה של מצרים, אלא ישראל והיהודים. באשר לנקודה זו מצרים כולה אימצה את ההשקפה האיסלאמיסטית. במצרים נידוי היהודים והרמוניזציה שלהם אינם נתונים לוויכוח; זוהי הנחת יסוד של השיח היומיומי. כאילו לא נחתם מעולם חוזה שלום בין המדינות, ישראל ואזרחיה מוחרמים כיום לחלוטין בידי כל האיגודים המקצועיים במצרים – בכלל זה ארגוני עורכי הדין, העיתונאים, הרופאים והאמנים – ובידי כל האוניברסיטאות, אגודות הספורט, התיאטראות והתזמורות. כשהמשורר הסורי אדוניס השתתף בכנס משוררים בישראל בשנת 1995, תקפו אותו כל הזרמים הפוליטיים במצרים. השמאל הלאומני היה בין המריעים לרוצחי פרג׳ פודה, משום שהלה נהג להתבטא בזכות ההשלמה עם ישראל. אם יש במצרים של היום נושא אחד המאחד איסלאמיסטים, ליברלים, נאצריסטים ומרקסיסטים, הרי זוהי ההזיה הקולקטיבית בדבר האויב המשותף לכולם, ישראל והיהודים – הזיה שלצדה, כמעט תמיד, גם המשאלה למחוק את ישראל.

פעפוע של אנטישמיות בנוסח היטלר אל תוך ספר לימוד דתי במצרים נתפס גם כיום כאירוע שגרתי. כזה הוא למשל ספר הלימוד המקובל ׳עם ישראל בקוראן ובסונה׳ מאת שיח׳ מוחמר סייד טנטאווי. טנטאווי עומד בראש אוניברסיטת אל־אזהר בקהיר, וככזה הוא בכיר חכמי הדת של העולם הסוני. ספרו זה, שנכתב בשנת 1967 על בסיס עבודת הדוקטור שלו, הופיע במהדורה רביעית בשנת 1997. טנטאווי כותב בו שהיהודים עמדו מאחורי המהפכה הצרפתית והמהפכה הסובייטית; שהם יזמו את מלחמת העולם הראשונה ואת מלחמת העולם השנייה; שהם שולטים בתקשורת העולמית ובכלכלה העולמית; שהם חותרים להרס המוסר והדת, ומפעילים רשת עולמית של בתי בושת. טנטאווי מצטט מדבריו של היטלר ב׳מיין קאמפף׳: ״בהתנגדות, לַיהודי, אני ממלא את שליחותו של אלוהים״. הוא משבח את ׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳, ומעיר ללא שמץ של צער כי ״לאחר פרסום ׳הפרוטוקולים׳ ברוסיה נהרגו כ־10,000 יהודים״.

רעיונות דומים בלבוש לא דתי מופיעים בספרו של מוחמד קוטב ׳המוסלמים והגלובליזציה׳, שהופיע בשנת 2000. מאחורי הגלובליזציה, מסביר קוטב, עומד ״הון יהודי בינלאומי, ששולט כבר בארצות המוצא שלו ומנסה עתה להרחיב את שליטתו אל העולם כולו״. לשם כך הוא נוקט אסטרטגיה נכלולית במיוחד, שכן ״ההיסטוריה של השליטה היהודית״ מתבטאת ב״הפצת שחיתות מוסרית, אנרכיה מינית, כפירה, סמים וצורות מגוונות של שיגעון ואובססיה״.

כל מי שמאמין במושגים הללו, ומתגורר במדינה כמצרים, הגובלת בישראל, נידון לתחושת איום נוראה ומתמדת. איום זה מגולם לעתים קרובות באישה הישראלית.

ממש כשם שהמחבל מארועי 11 בספטמבר מוחמד עטא קבע בצוואתו שאף אישה לא תורשה לגעת בגופתו אם ימות, כך גם התקשורת המצרית מהזרם המרכזי מציגה את עצם מגעה של נקבה יהודייה כאיום שטני. דוכני הרחוב במצרים מציעים שלל רומנים שבהם פרוצות העובדות בשירות המוסד תוקפות בנבזות את בחוריה של מצרים. פתייניות אלו אינן מסתפקות במזימה לערער במדוחי מין את ההתנגדות הערבית הטבעית וכך לגרום לנורמליזציה ביחסים בין מצרים לישראל – אלא פועלות להשמדה ישירה של האוכלוסייה הערבית באמצעות הדבקתה השיטתית באיידס.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.גהאד ושנאת היהודים

מצרים חשה מאוימת ב״פלישה מינית״ מסוג מיוחד במינו לאחר שהזמרת הטרנס־סקסואלית הישראלית דנה אינטרנשיונל זכתה במקום הראשון באירוויזיון. היא הקליטה שירים בלשון הערבית, והללו התחבבו על צעירים מצרים רבים. ״ישראל מנסה להרוס אותנו בכל האמצעים״, הזהיר אחד מעיתוני מצרים. ״האם היא תצליח, או שצעירינו יוכיחו שהם מצרים אמיתיים?״

כצעד מנע הופיע ספר שתיאר את הפופולריות של הזמרת בהצלחת ״קונספירציה של יהודים ובונים חופשיים״: דנה מקדמת את חופש הפרט לאושר ולעונג חושני, ערכים שהבונים החופשיים והיהודים המציאו כדי להרוס את החברה. כאמצעי זהירות נוסף, מעשי יותר, נאסר למכור במצרים קלטות של דנה אינטרנשיונל, והמשטרה הגבירה את פשיטותיה על חנויות מוזיקה כדי לאכוף איסור זה.

צעדי מנע כגון אלה מלמדים על כוח המשיכה שיש לנורמות מיניות מתירניות יחסית על צעירי מצרים. אפשרויות הביטוי המיני של אלו חסומות משני כיוונים. ענישה חמורה מוטלת, ברוח השריעה, על קיום יחסי מין לפני הנישואים – ומנגד, הנישואים עצמם אינם פתרון קל להשגה. הקוד החברתי קובע שגברים רשאים להינשא – עניין יקר בפני עצמו – רק אם יש להם אמצעים כלכליים לקיים משק בית. מצרים רבים, בוגרי תיכון ואף אוניברסיטה, יכולים רק לחלום על כך.

שוב אנו רואים עד מה חשוב התפקיד שהמנגנון הפסיכולוגי של ההשלכה ממלא במנטליות האנטישמית. היחיד מתחמק מעימות עם תשוקותיו המיניות והחושניות באמצעות ייחוסן לאחרים. הוא משליך אותן על ישראל, וסובר שאם תחרב ישראל תחרבנה איתה גם הן.

ההכחשה העצמית המינית, העומדת בבסיס ההשלכה הזו, נובעת מ״החרדה הדתית״, כמינוחו של וילהלם רייך, שהאיסלאמיזם מעורר בשיטתיות. ובכך אנחנו חוזרים לשאלתנו הראשונה: מדוע האיסלאמיזם ממשיך להיות דומיננטי במצרים גם היום?

שכן בזאת, לפחות, אין ספק: מצרים, שבה יצרו אל־בנא והאחים המוסלמים את הטיפוס הראשון של הג׳יהאד המודרני, נותרה עד היום מרכזו של האיסלאמיזם הסוני. אמנם נכון שבשנים שלאחר ההתנקשות הכושלת בנאצר(1967-1954) ובאלו שלאחר ההתנקשות בסאדאת שצלחה (1984-1981) נאלצו פעיליו להתנהל במחתרת או בין כותלי הכלא. אולם בכל יתר השנים שממלחמת העולם השנייה ואילך התקדם האיסלאמיזם המצרי בהתמדה, אידאולוגית ופוליטית.

האם ההמונים המרוששים נדחפו אל זרועות האיסלאמיסטים בשל מצבם החומרי? הקשר בין עוני לאיסלאמיזם מורכב, וכיוון הסיבתיות שבו הפוך מהמקובל לחשוב: הרדיקליזציה של האיסלאם אינה, בדרך כלל, פרי העוני והעדר ההזדמנויות, אלא היא הגורם להם.

האיסלאמיסטים רואים בהשתהוויה ובמגע הראש בעפר הארץ אות לרוחניות, ואילו את השאיפה להתפתחות אישית, לשגשוג ולעושר הם מוקיעים. בעיניהם אלו הן זוטות חסרות חשיבות. האיסלאמיזם מבקש את המעטת ה״עצמי״ ואת מחיקתן של אפשרויות להתפתחות אישית.

במקביל, תת־פיתוח כלכלי־חברתי מעודד את הנטייה לאיסלאם רדיקלי, שכן אפילו העני שבעניים יכול למצוא בקוראן נחמה בדמות שליטה על האישה ורשות להשתתף בטיהור דתי. התת־פיתוח של אזורים שלמים בעולם, המוביל להתפוררות של מדינות ולהתמוטטות מערכות ציבוריות של חינוך ובריאות, מספק לאיסלאמיזם עוד ועוד כרי מרעה. מבחינה זו יש קשר בין הצלחת האיסלאמיזם ובין הקפיטליזם, כל עוד האחרון יוצר עוני באזורים רבים בעולם. אולם לא פחות מכך, תת־פיתוח נוצר גם מסדרי עדיפות פוליטיים תמוהים. כך למשל בפקיסטן. כיוון שמדינה זו מעדיפה לתעל את תקציבה הזעום לפיתוח ״הפצצה האיסלאמית״ ולא לחינוך ציבורי, ממהרים קנאים מוסלמים הזוכים למימון סעודי למלא את החלל הריק. הללו הקימו אלפי בתי ספר ללימודי קוראן, המציעים לתלמידים הצעירים מזון וקורת גג.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.גהאד ושנאת היהודים

במצרים הקשר בין הצלחת האיסלאם לקפיטליזם קלוש אפילו יותר. ראשית, התפתחויות כלכליות בעולם הערבי נקבעות לעתים קרובות לפי שיקולים פוליטיים: אלמלא החרם הפוליטי שמדינות ערב מטילות על ישראל, מצבן הכלכלי היה טוב יותר. שנית, בשנות התשעים המוקדמות היו ביצועיו של המשק המצרי טובים בהרבה מאלו של, למשל, פולין, דרום אפריקה או טורקיה. משנת 1989 ואילך, בשנים שבהן השיג האיסלאמיזם שיאים חדשים של הצלחה, כלכלת מצרים ״צמחה בשיעור מרשים. ואז, בשנת 1999, החלה מגמת הירידה״. מכאן שגם אם העוני תורם לתפוצתו של האיסלאמיזם, הוא אינו הגורם המכריע, ושגשוג כלכלי לא בהכרח מרסן אותו.

נכון מעט יותר יהיה לומר שהאיסלאמיזם המצרי הוא תוצאה של מדיניות ממשלתית מסוימת. סאדאת שימר ואף העצים את המפנה הדתי שקודמו נאצר יזם באחרית שנות שלטונו, עד שהוא עצמו נפל קורבן לתנועה שהוא טיפח. הזרעים שהוא זרע באוניברסיטאות בשנות השבעים הבשילו בימי מובארכ. שני הנשיאים השתמשו באיסלאמיזם כדי לחזק את כוחם שלהם. האם אפשר להסיק מכך שהאיסלאמיזם המצרי נוצר במכוון בידי המדינה, כדי לתמרן את ההמונים ולהעבירם ממסלול המרדנות למסלול אידאולוגי מסוכן פחות? גם התאוריה הזו מחמיצה את הנקודה. בתחילת דרכו של האיסלאמיזם, שום כוח חיצוני לא מימן את האחים המוסלמים של חסן אל־בנא, ובכל זאת הארגון צמח לכדי תנועת המונים. פולחן מות הקדושים הוא ההמחשה הטובה ביותר לרצינות האיומה שהמלחמה האיסלאמית מנוהלת בה, ולהזדהות הרגשית העצומה שהשותפים בה חווים. פה לא עסקינן בשכירי חרב המתגייסים למען מטרה שאינה מעניינם. אין זה מפתיע, לפיכך, שכל אלו שקיוו להשתמש באיסלאמיזם למטרותיהם שלהם התבדו ולמדו לקח מר. בין אלה אפשר למנות את ארצות הברית, שחימשה את אוסאמה בן־לאדן כדי שיילחם בסובייטים; את ישראל, שגילתה סובלנות כלפי חמאם בשנותיו הראשונות, כדי שיערער את מעמדו של אש״ף; ואת סאדאת, שביקש לייצב את שלטונו בעזרת הגמאעה, ובכך כרה לעצמו את קברו.

לא בזאת טמון אפוא כוחו של האיסלאמיזם המצרי, אלא בהתפתחות היסטורית מסוימת התואמת את תפיסת עולמו המניכאיסטית. לכל השינויים החברתיים והתרבותיים מרחיקי הלכת שיצרה המודרנה מגיב האיסלאמיזם במערכת מושגית המפרשת כל אירוע וכל שינוי על פי היגיון בינארי: ה״טוב״, קרי האיסלאם, מצוי תמיד במאבק קיומי עם ה״רוע״. הברירה תמיד אחת: בין הרס עצמי ובין חיסול הרוע. כדי שהקבוצה ש״אני״ משתייך אליה תהפוך ל״אנחנו״ הרמוני, נדרשת פנטזיה משותפת בדבר איום קבוצתי קיצוני מצד קבוצה יריבה ״רעה״ במהותה. וכך ״הם״ נעשים האסון ״שלנו״, ואלמלא ״הם״ היו קיימים הכול ״אצלנו״ היה נפלא.

מושג זה של אויב הוא שהעניק לאיסלאמיסטים המצרים את מה שרצו בו יותר מכול: קהילה הומוגנית לכאורה, המספקת לחבריה זהות מוצקה ותחושת ביטחון. את התוכן הממשי למושג האויב סיפקו להם ההגירה הציונית לארץ־ישראל והקמת מדינת ישראל. בלי אויב שכזה ספק אם הקהילה האיסלאמיסטית הייתה יכולה להיווצר: לא מפני שהציונות והמדינה שבנתה היו איום ממשי על העם המצרי, אלא מפני שהעיסוק האובססיבי בהן מילא, וממשיך למלא, תפקיד חיוני בגיבושה של הקהילה האיסלאמית סביב מאבק הגנתי מדומיין.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אמירה זו אינה מקבלת את ההשקפה הרווחת שלפיה השנאה הערבית ליהודים ניזונה בעיקר מניסיון ממשי עם המדיניות הציונית והישראלית. היא משערת, לעומת זאת, שהאיסלאמיסטים ימצאו תמיד אישור לאובססיה האנטי־ישראלית שלהם, בלי כל תלות במעשיה של ממשלת ישראל.

ואכן, היודופוביה של האחים המוסלמים והמופתי לא הושפעה בפועל ממעשיהם של הציונים, ואף היום האיסלאמיסטים אדישים לחלוטין לישראל הממשית. הם אינם מבקשים להשפיע על ממשלתה ועל עמה בדרך של פעולה פוליטית. רק בגלגולה המפונטז, בגילומו של הרוע הטהור, המדינה היהודית יכולה למלא את הפונקציה שהם מועידים לה.

מדוע לא נבחרה לתפקיד הזה מעצמה קולוניאלית כבריטניה? ראשית, מהסכסוך עם בריטניה נעדרה סמליות דתית. בריטניה לא התעניינה במקומות קדושים מסוימים, ולא ביקשה לה מדינה משלה במזרח התיכון. שנית, הבריטים היו חזקים מכדי שאיום על קיומם יהיה ממשי. עוצמתם זו אף אפשרה להם מידה מסוימת של גמישות במגעם עם מדינות ערב. בריטניה לא התאימה אפוא לשמש מושא מאחד לשנאה.

ישראל והיהודים, לעומת זאת, הלמו היטב את דרישות התפקיד. ראשית, מעורבת כאן ירושלים בעלת הסמליות הדתית. שנית, כל שטחה של האימפריה העותמאנית לשעבר נחשב חלק מ״דאר אל־איסלאם״. מבחינתו של האיסלאם האורתודוכסי, הקמתה של מדינה יהודית בתוככי דאר אל־איסלאם היא עילה למלחמה. שלישית, תמונה של יהודי מול מוסלמי מעלה זיכרונות ממלחמתו של מוחמד עם יהודי העיר מדינה. נטילתן של מלחמות דת בין נוודים במאה השביעית לספירה ושתילתן בימינו שלנו עשויות להיראות בעיניים חילוניות כטירוף, אולם בעיניהם של מוסלמים אורתודוכסים זהו צו דתי. ורביעית, הקביעה המופיעה בקוראן ולפיה היהודים הם הגרועים שבאויבי המאמינים, סייעה לסימונם כאויב האולטימטיבי.

הדת המוסלמית כשלעצמה אינה מובילה בהכרח למסקנות הללו, ויוכיח מקרהו של נשיא תוניסיה לשעבר חביב בורגיבה. כבר בשלב מוקדם הוא צידד בהכרה במדינת ישראל, וגם בשאלת מעמד האישה הוא קרא את הקוראן אחרת לגמרי מהאחים המוסלמים. בשנת 1957 הוא הטיל מנימוקים דתיים איסור על פוליגמיה, עיגן בחוק זכויות שוות לנשים בגירושים, והעניק לכל אישה, נשואה ופנויה כאחת, את הזכות להפיל את עוברה בשלושת חודשי ההיריון הראשונים. בשני התחומים הללו, היחס לישראל והיחס לנשים, הראה בורגיבה שגם בתוך המסגרת האיסלאמית אפשרית גישה אחרת. לו רק רצו בכך הערבים, יכלה העלייה היהודית לארץ־ישראל בשליש הראשון של המאה העשרים להיות מנוף לפיתוח אזורי, והנוכחות היהודית הבוטחת בדאר אל־איסלאם יכלה לסייע להם להיפטר מאותו צורך מיושן לשלוט בזולתם ובנשיהם.

כאן מצטרפים לתמונה הפשיזם האירופי, ובפרט הנאציונל־סוציאליזם הגרמני, שאנטישמיות חסלנית היא מאפיין יסוד שלו. בשנות השלושים הטילו תנועות אלו את כל כובד משקלן על הכף האיסלאמיסטית. בכך תרמו לניצחונו של המסר מעצב־הזהות ״היהודי הוא אסוננו״ על המגמות המתונות נוסח בורגיבה או אטא־טורק. המופתי של ירושלים פעל בשטח המנדט הבריטי כאילו היה פחה מקומי מטעם הנאצים. סוכניו של היטלר הזינו בכסף ובססמאות את מאבקם האנטי־ציוני של האחים המוסלמים, וכך סללו את דרכם במצרים. עד היום עומד האיסלאמיזם בסימן הקשר הנאצי.

הרהביליטציה המוצלחת של המופתי בשנת 1946 גררה רהביליטציה לנאציזם ולהשקפתו האנטי־ציונית והאנטישמית. מכאן גם הקסם שהילכו ׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳ על שכבת האינטליגנציה הערבית מאז ועד היום. הפצתם של ׳הפרוטוקולים׳ מנחילה מדור לדור את התשוקה האובססיבית להשמיד את מדינת היהודים. לסירוב הנוהג עד היום להתבונן באופן ביקורתי בפעילות הפרו־נאצית של המופתי ובפעילותם של האחים המוסלמים למען המופתי יש קשר עמוק עם יחסה של התקשורת הערבית לשואה. ״לו רק עשית זאת, אחי״, הייתה תלונתה של פרשנית ׳אל־אח׳באר׳ לאלילה אדולף היטלר. תחינה זו היא סימן ברור לניצחון שקצר המופתי אחרי מותו. ״לו רק עשית זאת״. אכן, מאז קמו כוחות נוספים המוכנים ״לעשות זאת״. יהודים נרצחים מעשה שגרה הרחק מאירופה, בתל אביב ובנתניה.

האיסלאמיזם המצרי מנאצר ועד היום

האיסלאמיזם המצרי מנאצר ועד היום

אמירה זו אינה מקבלת את ההשקפה הרווחת שלפיה השנאה הערבית ליהודים ניזונה בעיקר מניסיון ממשי עם המדיניות הציונית והישראלית. היא משערת, לעומת זאת, שהאיסלאמיסטים ימצאו תמיד אישור לאובססיה האנטי־ישראלית שלהם, בלי כל תלות במעשיה של ממשלת ישראל.

ואכן, היודופוביה של האחים המוסלמים והמופתי לא הושפעה בפועל ממעשיהם של הציונים, ואף היום האיסלאמיסטים אדישים לחלוטין לישראל הממשית. הם אינם מבקשים להשפיע על ממשלתה ועל עמה בדרך של פעולה פוליטית. רק בגלגולה המפונטז, בגילומו של הרוע הטהור, המדינה היהודית יכולה למלא את הפונקציה שהם מועידים לה.

מדוע לא נבחרה לתפקיד הזה מעצמה קולוניאלית כבריטניה? ראשית, מהסכסוך עם בריטניה נעדרה סמליות דתית. בריטניה לא התעניינה במקומות קדושים מסוימים, ולא ביקשה לה מדינה משלה במזרח התיכון. שנית, הבריטים היו חזקים מכדי שאיום על קיומם יהיה ממשי. עוצמתם זו אף אפשרה להם מידה מסוימת של גמישות במגעם עם מדינות ערב. בריטניה לא התאימה אפוא לשמש מושא מאחד לשנאה.

ישראל והיהודים, לעומת זאת, הלמו היטב את דרישות התפקיד. ראשית, מעורבת כאן ירושלים בעלת הסמליות הדתית. שנית, כל שטחה של האימפריה העותמאנית לשעבר נחשב חלק מ״דאר אל־איסלאם״. מבחינתו של האיסלאם האורתודוכסי, הקמתה של מדינה יהודית בתוככי דאר אל־איסלאם היא עילה למלחמה. שלישית, תמונה של יהודי מול מוסלמי מעלה זיכרונות ממלחמתו של מוחמד עם יהודי העיר מדינה. נטילתן של מלחמות דת בין נוודים במאה השביעית לספירה ושתילתן בימינו שלנו עשויות להיראות בעיניים חילוניות כטירוף, אולם בעיניהם של מוסלמים אורתודוכסים זהו צו דתי. ורביעית, הקביעה המופיעה בקוראן ולפיה היהודים הם הגרועים שבאויבי המאמינים, סייעה לסימונם כאויב האולטימטיבי.

הדת המוסלמית כשלעצמה אינה מובילה בהכרח למסקנות הללו, ויוכיח מקרהו של נשיא תוניסיה לשעבר חביב בורגיבה. כבר בשלב מוקדם הוא צידד בהכרה במדינת ישראל, וגם בשאלת מעמד האישה הוא קרא את הקוראן אחרת לגמרי מהאחים המוסלמים. בשנת 1957 הוא הטיל מנימוקים דתיים איסור על פוליגמיה, עיגן בחוק זכויות שוות לנשים בגירושים, והעניק לכל אישה, נשואה ופנויה כאחת, את הזכות להפיל את עוברה בשלושת חודשי ההיריון הראשונים. בשני התחומים הללו, היחס לישראל והיחס לנשים, הראה בורגיבה שגם בתוך המסגרת האיסלאמית אפשרית גישה אחרת. לו רק רצו בכך הערבים, יכלה העלייה היהודית לארץ־ישראל בשליש הראשון של המאה העשרים להיות מנוף לפיתוח אזורי, והנוכחות היהודית הבוטחת בדאר אל־איסלאם יכלה לסייע להם להיפטר מאותו צורך מיושן לשלוט בזולתם ובנשיהם.

כאן מצטרפים לתמונה הפשיזם האירופי, ובפרט הנאציונל־סוציאליזם הגרמני, שאנטישמיות חסלנית היא מאפיין יסוד שלו. בשנות השלושים הטילו תנועות אלו את כל כובד משקלן על הכף האיסלאמיסטית. בכך תרמו לניצחונו של המסר מעצב־הזהות ״היהודי הוא אסוננו״ על המגמות המתונות נוסח בורגיבה או אטא־טורק. המופתי של ירושלים פעל בשטח המנדט הבריטי כאילו היה פחה מקומי מטעם הנאצים. סוכניו של היטלר הזינו בכסף ובססמאות את מאבקם האנטי־ציוני של האחים המוסלמים, וכך סללו את דרכם במצרים. עד היום עומד האיסלאמיזם בסימן הקשר הנאצי.

הרהביליטציה המוצלחת של המופתי בשנת 1946 גררה רהביליטציה לנאציזם ולהשקפתו האנטי־ציונית והאנטישמית. מכאן גם הקסם שהילכו ׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳ על שכבת האינטליגנציה הערבית מאז ועד היום. הפצתם של ׳הפרוטוקולים׳ מנחילה מדור לדור את התשוקה האובססיבית להשמיד את מדינת היהודים. לסירוב הנוהג עד היום להתבונן באופן ביקורתי בפעילות הפרו־נאצית של המופתי ובפעילותם של האחים המוסלמים למען המופתי יש קשר עמוק עם יחסה של התקשורת הערבית לשואה. ״לו רק עשית זאת, אחי״, הייתה תלונתה של פרשנית ׳אל־אח׳באר׳ לאלילה אדולף היטלר. תחינה זו היא סימן ברור לניצחון שקצר המופתי אחרי מותו. ״לו רק עשית זאת״. אכן, מאז קמו כוחות נוספים המוכנים ״לעשות זאת״. יהודים נרצחים מעשה שגרה הרחק מאירופה, בתל אביב ובנתניה.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת

פרק שלישי

 הג'יהאד של חמאם

״אלפי מפגינים יצאו לרחובות וצעקו יאללה אכבר׳, ׳הלאה הקומוניזם׳ ויחי האיסלאם׳. במהלך ההפגנה [.״] הותקפו בתי קפה, ספריות וידאו וחנויות למשקאות חריפים […] יומיים לאחר מכן הועלו באש משרדיו של העיתון החילוני אל־קודס, ונסגרו בית קולנוע, אולם ביליארד ובר״.

היכן התרחש כל זה? בקהיר של שנת 1948? באסיוט של שנת 1988? לא; אנו עכשיו ברצועת עזה של שנת 1980, הכפופה לשלטון ישראלי. גיבורי הסיפור הם חברי ״אל־מוג׳מע אל־איסלאמי״(האגודה האיסלאמית), הארגון שממנו צמחה עם פרוץ האינתיפאדה של 1987 ״חרפת אל־מוקוואמה אל־ איסלאמייה״(תנועת ההתנגדות האיסלאמית), הידועה יותר בראשי התיבות שלה ״חמאס״(שגם להם משמעות בפני עצמה: ״התלהבות״). חמאס מגדיר עצמו כזרוע הפלסטינית של האחים המוסלמים. מקומו של מייסד המוג׳מע וחמאס, השיח׳ אחמד יאסין, בתולדות התנועה הפלסטינית מקביל למקומו של חסן אל־בנא בתולדות האחים המוסלמים.

יאסין נולד בשנת 1936 בכפר אל־ג׳ורה, שהיה סמוך לאשקלון. האחים המוסלמים שלטו במסגד ובבית הספר בכפר, ויאסין הילד היה נתון להשפעתם. בשנת 1948 ברחה המשפחה לרצועת עזה, שם הצטרף יאסין בשנת 1955 לאחים המוסלמים. בשנת 1973 ייסד את המוג׳מע.

בשנותיו הראשונות בנה הארגון תשתית מוצקה של סיוע סוציאלי וחינוכי לתושבי הרצועה. הוא הקים מרפאות קטנות, מרפאות שיניים, גני ילדים, מתקני ספורט ובתי ספד ללימודי קוראן. את הפעילות מימנו סעודיה, כווית וירדן. הארגון לא פרסם ספרים או עלונים משלו, אלא העדיף להפיץ את כתביהם של אל־בנא וקוטב. ״עלינו להיות סבלנים״, הצהיר יאסין, וגם בכך אימץ את גישתו של אל־בנא, ״מפני שהאיסלאם יתפשט במוקדם או במאוחר וישלוט בכל העולם. הסבלנות תקצר את מסע האיסלאם״.לאחר שבנה בסים גדול דיו בפעולות הרווחה פנה המוג׳מע לשלב הבא בתכניתו.

טרור איסלאמיסטי בעזה

גם בשלב זה, השלב השני, הפגין המוג׳מע עניין מועט בלבד בציונות ובכיבוש הישראלי. חברי הארגון ראו בשמאל הפלסטיני ובלאומנות החילונית את אויביהם העיקריים, ומשנת 1980 ואילך פעלו נגדם בשיטתיות. שדה הקרב העיקרי היה האוניברסיטה האיסלאמית בעזה, שמנתה כ־4,500 סטודנטים והייתה הגדולה שבאוניברסיטאות ביהודה, שומרון ועזה. המוג׳מע הפך אותה בהדרגה לשטח אימונים איסלאמי. מצבורי נשק קטנים הוסתרו במרתפי הקמפוס. סטודנטים ומרצים שלא נהגו כמצוות האיסלאם האורתודוכסי הותקפו בידי כנופיות חמושות. בין הקורבנות הראשונים היו גברים שלא גידלו זקן ונשים שלא עטו רעלה או לא לבשו בגד מעטפת. במקביל שונו תוכני הלימוד באותה רוח.

כשראשי חמאס מתראיינים, הם נוהגים להתגאות בהישגיהם האקדמיים במחנה האימונים ההוא. ״בשום אופן איננו בעלי אמונות טפלות״, אמר למשל מחמוד א־זהאר בריאיון ל׳זידויטשה צייטונג׳. ״אנחנו דוקטורים, מהנדסים. האנשים המשכילים ביותר נמצאים בחמאס. איננו חיים עם מיתוסים. אנו בעלי הרמה האקדמית הגבוהה ביותר בחברה הפלסטינית״.

מהי אותה ״רמה אקדמית גבוהה״? במחקרה ״פוליטיקה איסלאמית בפלסטין״ פורסת בברלי מילטוךאדוארדס את המקרה־לדוגמה של סטודנט ושמו בסאם, אוהד של החזית העממית לשחרור פלסטין. באחד הקורסים הסביר המרצה שמוצאה של תורת האבולוציה של דרווין הוא יהודי: רק יהודים יכלו לגרום לדרווין לקשר בין הופעת האנושות להתפתחות הקופים. לפי הקוראן אלוהים ברא את האדם, ולאיסלאמיסטים אין ברירה אלא לדחות את תורת האבולוציה ולראות בה תורה כוזבת. בסאם, לעומת זאת, לא היה איסלאמיסט, והוא העז להתווכח עם מורהו. הוויכוח התגלה כהרה אסון. בסאם הוכה מעתה שוב ושוב; בני משפחתו הוסתו נגד ה״אתאיסט״; וחומצה הושלכה על גופו. לבסוף, כדי להציל את חייו, נכנע לאיסלאמיסטים והחל להגיע לתפילות במסגדים.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים

 

טרור איסלאמיסטי בעזה

נראה שאין זה קל להיות מוסמך האוניברסיטה האיסלאמית של עזה בלי להיעשות אנטישמי. ״נאמרו שקרים על יהודים שנרצחו ועל השואה״, הצהיר ד״ר עיסאם סיסאלם, מרצה להיסטוריה באוניברסיטה זו, בערוץ הטלוויזיה של הרשות הפלסטינית בנובמבר 2000. ״הכול כמובן דברי הבל. לא חלמנו, לא דכאו, לא אושוויץ! אלו היו מתקני חיטוי״. דיקן האוניברסיטה לשעבר, ד״ר אחמד אבו־חלבייה, קרא באותו ערוץ שידור לבצע טבח: ״אל תגלו רחמים כלפי היהודים – ואין זה משנה מהיכן הם ומאיזו מדינה. כשאתם פוגשים אותם, הרגו אותם. בכל מקום שאתם נמצאים: הרגו את היהודים ואת האמריקנים, הדומים להם והעומדים לצידם. כולם עומדים זה לצד זה באותו חפיר ונלחמים בערבים ובמוסלמים״.

אנשי חמאס ״אינם בעלי אמונות טפלות״, ממש כמו שאמר מחמוד א־זהאר – אבל רק כל עוד הם מאמינים באללה בלא תנאי. הם חיים ״בלי מיתוסים״, כדבריו, אולם רק כל עוד הם מאמינים בקוראן על דרך הפשט. וחבריו מגיעים ל״רמה האקדמית הגבוהה ביותר״ מפני שבעיני חמאם אין משכיל יותר מאדם המאמין שצ׳רלס דרווין היה שקרן בתשלום, שאושוויץ הייתה מתקן תברואתי, ושהיהודים הם אויביה העיקריים של האנושות כולה. בשיחדש – NEWSPEAK      האיסלאמיסטי, הוראתן של מילים כמו ״אמונה טפלה״, ״מיתוס״ ו״אקדמי״ הפוכה בדיוק לזו שמכירים בניהן של חברות חילוניות.

נשוב לרצועת עזה של שנת 1980. גם מחוץ לתחומי הקמפוס כפה האיסלאמיזם את עצמו בכוח. משרדי הסהר האדום, שנוהלו בידי איש השמאל הלאומני, הועלו באש – הם והספרייה המסונפת להם. ברחבי עזה נסגרו או לחלופין נהרסו בתי קולנוע, חנויות למשקאות אלכוהוליים ומסעדות שהגישו אלכוהול. פעילים התפרצו אל תוך חתונות שלטענתן זלזלו במסורת האיסלאם, ונאסר לקיים בחתונות מופעי מוזיקה, ללבוש בהן לבוש מערבי ולהושיב גברים ונשים יחד. לקראת שנת 1987, כותבת מילטוI-אדוארדס, היה קשה למצוא ברצועת עזה אנשים שאינם לבושים לפי המסורת האיסלאמית השמרנית.

וכיצד הגיב השלטון הצבאי הישראלי להשתלטותו של המוג׳מע ? משיקולים ביטחוניים בחרה ישראל לתת לאיסלאמיסטים יד חופשית בהפעלת הטרור כלפי אש״ף והחזית העממית. ישראל שגתה לחלוטין בהבנת ההשלכות של התחזקות האידאולוגיה האיסלאמיסטית.

ביהודה ובשומרון האיסלאמיסטים כינו עצמם ״האחים המוסלמים״, וגם כאן הם היו יריביו העיקריים של אש״ף. תבוסתו של אש״ף בלבנון בשנת 1982 אפשרה להם להתבסם פוליטית. בחבלי ארץ אלה מיעטו האיסלאמיסטים  לפעול מחוץ לאוניברסיטאות, אך בתוכן נשמע קולם בעוז. כך למשל נסגרו זמנית אוניברסיטאות ביר־זית וא־נג׳אח לאחר שהתחוללו בהן קרבות עזים בין איסלאמיסטים ובין לאומנים מהשמאל. המכללה האיסלאמית בחברון הייתה פטורה מעונש זה, פשוט מפני שהאיסלאמיסטים שלטו בה ללא עוררין. הסטודנטים בחברון הציבו גלעד לזכר עבדאללה עזאם, ממייסדי חמאס וותיק המלחמה באפגניסטן, שכן ראו בו דוגמה מזהרת לרוח הג׳יהאד.

מאבק זה ביריבים הפנים־פלסטיניים היה אפוא השלב השני בהתפתחותו של חמאס, שלב בנייתם של המעוזים הארגוניים. כעת בא זמנו של השלב השלישי: עימות עם ישראל. נקודת הזינוק הייתה ההתקוממות הפלסטינית העממית הידועה בשמה הערבי אינתיפאדה: התנערות, או ניעור של הכובש הישראלי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר