الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
כך עשו, למשל, בעיר השלישית בגודלה במצרים, אסיוט בת 200,000 התושבים, שהייתה למעוז של תנזים אל־ג׳יהאד. משמרות מטעם הארגון כפו הפרדה מינית ברחובות: גברים רווקים נדרשו ללכת במדרכה אחת, ונשים רווקות – בזו הנגדית. אנשי הארגון הציקו לנשים שלבושן לא נראה להם צנוע די הצורך, ואם הללו התווכחו הן הותקפו פיזית. מוכרי אלכוהול שלא סגרו את חנויותיהם הוכו למוות. בעליה של חנות נעליים שנהג להשמיע מוזיקה קולנית ברדיו, והקפיד להחליש אותו בעת התפילות, נאסר ל־40 יום; המשטרה הסבירה שזה היה מאסר מגן, כדי שכנופיות הג׳יהאד לא ירצחוהו. בשנת 1981 הייתה לארגון הג׳יהאד באסיוט השפעה רבה יותר מזו שהייתה שם למשטרה ולעירייה. כפי שהעיד מפקד משטרה מקומי לאחר מכן, סאדאת עצמו הוא שאפשר את הכפילות של מוקדי הכוח. ״פקודות מטעם הממשלה הורו לנו לא לעצור אותם ולא להתערב במעשיהם״.
אסיוט הוסיפה להיות מעוז של טרור איסלאמיסטי גם בימי חוסני מובארכ, יורשו של סאדאת. בקרבות שהשתוללו בעיר בשנת 1992 בין איסלאמיסטים ובין כוחות הביטחון נהרגו לא רק 84 שוטרים, אלא גם 14 אזרחים מן המיעוט הנוצרי הקופטי. הקופטים נרצחו מסיבה אחת ויחידה: הם נכנסו לתפקיד שדפוס החשיבה האנטישמי שומר בדרך כלל ליהודים. קופטים רבים השתלבו במעמדות הביניים בזכות ההשכלה שהעניקה להם מערכת החינוך הנוצרית המפותחת. האיסלאמיסטים ראו בכך שערורייה: נוצרים, שאמורים לחיות בצנעה ובראש מורכן, משגשגים כלכלית בגלוי, בעוד מוסלמים רבים חיים בעוני. עלונים איסלאמיסטיים ציירו אפוא את ״הנוצרי כיצור פרברטי, המנצל ללא בושה את עליונותו החברתית הבלתי־ מוצדקת״. בפרסומים נוספים הם הוקעו כ״סוכנים זרים או בצלבנים, השואפים דרך קבע להשחית את המוסלמים״. התקפות הטרור נגד הקופטים תכפו והלכו. ״שבירת עצמות על מנת להטיל מום, התקפות על בתי ספר קופטיים כדי שייאלצו לחסות בהגנת המשטרה, והטלות מצור על הכנסיות שקופטים רבים ברחו אליהן – אלו היו שיטות הפעולה החביבות על הטרוריסטים שם. המטרה הייתה לאלץ את הקופטים לעזוב את הארץ תיכף ומיד״. באסיוט שולב הפיקוח הטרוריסטי על חיי המוסלמים ה״כופרים״ ב״שנאה השלכתית״ כלפי הקופטים: תשוקות שאנשי הג׳יהאד הכחישו שיש להם יוחסו לקופטים, ואלו נאלצו כמובן גם להיענש על כך. קהילה שהמאחד אותה הוא טרור, זקוקה תמיד להדרתם של אלו המתויגים כ״אחרים״.
דוגמה נוספת, הממחישה היטב את הקשר בין עוני לאינדוקטרינציה איסלאמיסטית, נקבל אם נביט מקרוב על מיזם שצמח בשנות השמונים ברובע אמבאבה בקהיר. ארגון אל־גמאעה אל־איסלאמייה(הקהילה האיסלאמית)ניצל את העלייה המהירה בצפיפותו של רובע זה בעל מיליון התושבים כדי לאסלמו. באזור הסלמס הגדול הזה שבפרברי קהיר שררו תנאים פיזיים וחברתיים בלתי נסבלים: לא הייתה תשתית חשמל סבירה, תנאי התברואה היו הרי אסון, שיעור האנאלפביתיות הגיע ל־42 אחוזים בקרב הגברים, ל־57 אחוזים בקרב הנשים ול־49 אחוזים בקרב הילדים בני עשר ומעלה, 21 אחוזים מהילדים עד גיל 14 עבדו כפועלים בלתי מקצועיים, ושיעור תמותת הילדים הגיע ל־75 אחוזים. קרקע פורייה אפוא להתססה מצד האיסלאמיסטים. הללו הקימו ברובע רשת אמינה של שירותים חברתיים שממשלת מצרים לא רצתה או לא יכלה לספק. אלא שגם כאן נלווה לגזר החברתי מקל ג׳יהאדי. שעה שהגמאעה סיפקה לילדים יתומים בגדים וציוד לבית הספר, היא מנעה מהתושבים לבלות בתיאטרון ובהאזנה למוזיקה. בעוד היא מייסדת מרכזי ייעוץ בתחום חוקי המשפחה, איימו אנשיה בעונשים גופניים אכזריים על נשים שלא עטו רעלה. ובמקביל להקמת בתי עסק איסלאמיסטיים, היא אסרה לחלוטין מכירת סרטי וידאו, וחנויות קטנות שלא הסכינו לאיסור הוחרבו עד היסוד. הקופטים, שבאמבאבה החזיקו ב־ 21 כנסיות, הוכו נמרצות גם פה. זעמם הקונפורמיסטי של האיסלאמיסטים תועל כלפיהם, כיוון שיהודים לא היו שם. חנויות בבעלות קופטית נבזזו, וכנסיות הועלו באש.
סופה של פרשת אמבאבה הגיע בדצמבר 1992, לאחר שהגמאעה הודיעה לסוכנות ידיעות בינלאומית שהקימה ברובע מדינה איסלאמית שחוקתה היא השריעה. כאן פקעה סבלנותה של ממשלת מצרים. 14,000 שוטרים השתלטו על הרובע למשך שבוע ועצרו 5,000 איש. הממשלה הקצתה סכומים ניכרים לשיקום הרובע, ובכלל זה להקמת תשתית חברתית־פוליטית. אולם כפי שנראה בסעיף הבא, אפילו צעדים אלו לא יכלו לעצור את התקדמותו של מצעד האיסלאמיזם.