الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים


الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.אמין אל חוסייני

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

ארץ מקלט לנאצים

ביום 8 במאי 1945 החל העולם לקבל מושג על הפשעים שנעשו באושוויץ, בטרבלינקה ובשאר מרכזי רצח ההמונים המתועש. קודם לכן דחו רוב היהודים, וכמובן רוב הלא־יהודים, את הציונות וראו בה פתרון שגוי לאנטישמיות; אולם עתה, ולמרבה האסון רק בדיעבד, הוכח שבנסיבות ההיסטוריות הנתונות הציונות היא התשובה ההגיונית היחידה. לא רק ארצות הברית תמכה עתה בהקמת מדינה יהודית; גם שר החוץ הסובייטי דאז, אנדריי גרומיקו, הציג ב־14 במאי 1947 את ״דוקטרינת בלפור״ שלו בנאום בעצרת הכללית של האו״ם. ״ניסיון העבר, בפרט זה של מלחמת העולם השנייה, מלמד ששום מדינה אירופית מערבית אינה מסוגלת לספק לעם היהודי את הכלים הנדרשים להגנה על זכויותיו ועל עצם קיומו מפני תוקפנותם של היטלראים ובני בריתם ו… הדבר] מסביר את שאיפתם של היהודים למדינה משלהם. יהיה זה עוול שלא להתחשב בכך ולהתכהש לזכותו של העם היהודי להגשמת שאיפתו זו. אין כל הצדקה לשלול את הדבר מהעם היהודי, בפרט נוכח מה שעבר עליו במלחמת העולם השנייה״.

בישיבת עצרת האו״ם ב־26 בנובמבר 1947 חלק גרומיקו על העמדה הערבית, שלפיה חלוקת ארץ־ישראל תהיה עוול היסטורי. ״ראייה זו של פני הדברים אינה מתקבלת על הדעת, ולו מפני שככלות הכול העם היהודי שמר על קשר קרוב עם ארץ־ישראל במשך שנים רבות […] לא אטעה אם אזכיר למאזיני, שוב שבמלחמה שיזמה גרמניה ההיטלראית היהודים, כעם, סבלו יותר מכל עם אחר״.

וכיצד הגיבו מצרים ויתר העולם הערבי לסבלו של העם היהודי? איזה גורל ציפה עתה למופתי של ירושלים, שהיה לא רק מנהיגם הבכיר של ערביי ארץ־ישראל אלא גם בן בריתם החרוץ ביותר של הנאצים בעולם המוסלמי?

המופתי עזב את ברלין רק בימי התפוררותו הסופית של המשטר. באפריל 1945 הוא עוד קיבל 50,000 מארק ממשרד החוץ הנאצי. בריחתו לשווייצריה הובילה להסגרתו לצרפת. שם הוא התגורר עד 1946 בווילה לח­רוז שבפרבר הפריזאי לובסיין, כשלרשותו נהג, שני שומרי ראש ומזכירה.

יוגוסלביה כללה את המופתי ברשימת פושעי המלחמה שלה, כיוון שכמארגן הדיוויזיה המוסלמית של האס־אס בבוסניה־הרצגובינה היה המופתי אחראי לרצח אלפי סרבים וקרואטים. גם בריטניה ביקשה מממשלת צרפת, במידה מפתיעה של חוסר התלהבות, למסור את אל־חוסייני לידיה. האחים המוסלמים, שראו במופתי את נציגם היחיד בארץ־ישראל, שלחו בעקבות זאת מברק לשגריר בריטניה בקהיר, והפצירו בו לשמור על אל־חוסייני מכל רע. פריז סירבה להיענות לבקשות ההסגרה, והחלטתה זו זכתה להד רב במזרח: שגריר צרפת בקהיר קיבל כמה וכמה משלחות שביקשו להודות על כך לממשלת צרפת.

כשארצות הברית הביעה תמיכה בבקשתה של בריטניה להעמיד את אל־חוסייני לדין, שלח חסן אל־בנא מזכר מחאה למיופה הכוח האמריקני, שבו נכתב: ״אנו, בשם האחים המוסלמים וכל הערבים והמוסלמים, מבקשים להזהיר את ממשלתך שלא להמשיך במדיניות ציונית בלתי צודקת זו. […] אנו מבקשים גם שתאשר בפני ממשלתך את דבר מוכנותנו להקריב עצמנו לצורך הצלת אנשינו, בכל עת שהדבר יהיה נחוץ״. לאחר שהליגה הערבית אימצה

את עמדת האחים, ויתרו בריטניה, צרפת וארצות הברית על כוונתן להעמיד את אל־חוסייני לדין. איש לא רצה להסתבך עם העולם הערבי. בסופו של דבר, גם יוגוסלביה ויתרה.

לבסוף עזב המופתי את צרפת בזהות שאולה. ביום 10 ביוני 1946, כשכותרות עיתוני העולם בישרו על ״בריחת״ המופתי מצרפת, ״השכונות הערביות של ירושלים וכל העיירות והכפרים הערביים הוצפו בפרחים ובדגלים, ותמונת דיוקנו של האיש הדגול נראתה בכל מקום״. פארוק מלך מצרים העניק למופתי מקלט ב־19 בינואר. ממשלת מצרים השיבה ריקם בקשת הסגרה בריטית, והסבירה שאסרה על המופתי לקיים פעילות פוליטית. אולם למופתי לא היה שמץ של כוונה להגביל את עצמו. כאילו לא לכלך מעולם את ידיו בברלין, הוא הקים מחדש, כיושב ראש הוועד הערבי העליון בארץ־ישראל, את תנועת הנוער הצבאית־למחצה ״אל־פותווה״, ונועד עם הנהגת הליגה הערבית כדי להבטיח את דחייתה המוחלטת והסופית לכל תכנית חלוקה של ארץ־ישראל.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.גהאד ושנאת היהודים

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

כשהחלה ממשלת מצרים לדבר, בכל זאת, על אי־אילו ״שגיאות פוליטיות״ שעשה המופתי בהתקשרותו עם הנאציזם, מיהרו האחים להדוף את הטענה בזעם. המופתי, הם הכריזו, לא עשה כל שגיאה; בברלין הוא עסק אך ורק בקידום הג׳יהאד.

כך פילסו האחים למופתי את הדרך לקריירה שנייה, שבה עברו הנאצי נחשב מקור גאווה ולא מקור בושה. יותר מכך: העובדה שהמופתי לא נענש על מחויבותו לנאציזם רק הוסיפה לו יוקרה בקרב הערבים. ״הם רואים בהיעדר הענישה לא רק אות לחולשתם של האירופים״, כתב שמעון ויזנטל בשנת 1947, ״אלא גם כתב מחילה על מה שהיה ועל מה שעוד יהיה. אדם שיכול לחמוק מכל עונש, אדם שהוא האויב מספר אחת של אימפריה אדירה ואימפריה זו אינה מצליחה להישמר מפניו – אדם כזה נראה להם מתאים לתפקיד פיהרר״.

המופתי לא היה הנאצי היחיד שמצא מקום מבטחים במצרים. פושעים נאצים רבים, שמספרם מוערך בכמה אלפים, נמלטו ממשפט באמצעות בריחה למצרים. מדוע מצרים? ראשית, משום שהאהדה לגרמניה הנאצית שגשגה שם במיוחד. כשהפילדמרשל הנאצי רומל הביס בראשית שנת 1942 את הכוחות הבריטיים ושעט אל עבר מצרים, חלק מהמטה הכללי של צבא מצרים, ובתוכו הנשיאים לעתיד גמאל עבד א־נאצר ואנואר א־סאדאת, הציע לגרמנים את תמיכתם, ומפגינים הריעו לפילדמרשל בקריאות כמו ״קדימה, רומל״ ו״אנו חייליו של רומל״. דוח ציוני סודי בן הזמן קובע ש־90 אחוזים מהאינטלקטואלים ופקידי הממשלה במצרים אוהדים את מעצמות הציר.חשובה מכך העובדה שלמן שנות השלושים התפשטה מאוד במצרים האנטישמיות. פירוש הדבר היה שמצרים שימשה לפושעים נאצים יותר ממקום מפלט גרידא: ״במצרים הם יכלו להמשיך במלחמה נגד היהודים״.

המזרחן גץ נורדברוך, בניתוחו לדיון על ציונות ולאומנות ששודר בערוץ אל־ג׳זירה בחודש מאי 2001, מסיק שבעולם הערבי ״כל פקפוק בטיעוניהם של מכחישי השואה מתויג כבגידה בזכויותיהם של הערבים והפלסטינים״, שכן כפי שביטא זאת העיתונאי הירדני איבראהים עלוש, בחשבון אחרון ״הכרה בשואה״ נמצאת ״בלבה של נורמליזציה תרבותית עם האויב הציוני״.

הכחשת השואה, ואף תמיכה במבצעיה, היא הסיבה העיקרית לשסע הפעור כיום בין העולם האינטלקטואלי הערבי ובין המערב. לפער ההיסטוריוגרפי הזה השלכות מרחיקות לכת, והוא בעל תפקיד מכריע בסכסוך הערבי־יהודי כיום. כל עוד האיסלאמיזם מוסיף להכחיש את השואה, הוא יכול להמשיך להסביר את התמיכה הבינלאומית בהקמת מדינת ישראל במונחים אנטישמיים מובהקים ובתאוריות קונספירציה – דוגמת זו הטוענת למתקפה משולבת על הערבים מצד ארצות הברית וברית המועצות, בהנחיית יהודים. הכרה בעובדות ההיסטוריות של השואה הייתה מאלצת אותם להגיע למסקנות שאנדריי גרומיקו הגיע אליהן בשנת 1947.

וכך, בכ״ט בנובמבר 1947, כשעצרת האו״ם אישרה את תכנית החלוקה, חסן אל־בנא ראה את ״כל פעילותו של האו״ם בנושא כמזימה בינלאומית שביצעו האמריקנים, הרוסים והבריטים בהשפעה ציונית״.115 לפיכך, סבר, יש להלחם בלא פשרות בשלוש זירות בעת ובעונה אחת: בכפרי פלסטין, בערי מצרים ובמטה האו״ם. ״מדוע אפוא להסס, מדוע להירתע, כשרוח מנשבת מגן העדן ונושאת איתה את ניחוח הקרבת הנפש?״ קרא אל־בנא.

מלחמה נגד ישראל

הסניף הראשון של האחים בירושלים נפתח בחודש מרס 1945. בשנת 1947 כבר היו להם בתחומי ארץ־ישראל המנדטורית 25 סניפים שמנו 20,000 חברים,"' אל־חוסייני, שלא היה רשאי לצאת ממצרים, קיבל מינוי סמלי כנשיא האחים המוסלמים בפלסטין וכסגנו של אל־בנא עצמו. המוניטין שיצאו לו כגיבור ערבי וכמנהיג הערבים הפלסטינים עמד שוב במלוא תוקפו. ׳׳אחר מכל עשרה ערבים בקירוב הוא חסיד של המופתי״, נכתב ב׳מגזין אוף דה ייר׳ בשנת 1948. ״אין זה מן התבונה למתוח ביקורת על האג׳ אמין בפומבי״.

בחודש מאי 1946 המליצה ועדה אנגלו־אמריקנית לפתוח מיד את שערי ארץ־ישראל בפני 100,000 ניצולי שואה. תשובתם של האחים לא הותירה מקום לאי־הבנות: ״70 מיליון ערבים בהנהגה האחים המוסלמים, שמאחוריהם עוד 400 מיליון מוסלמים, ישימו לאל את מילוי הדוח. דם יזרום בפלסטין כנהרות […] והיא לא תיפול כטרף קל לנוודים הציונים״. עוד באותו חודש ארגנו האחים במצרים שביתה כללית נגד מסקנות הוועדה, ובשם המלך פארוק זימנו ועידה של מלכים, נסיכים וראשי מדינות ערבים. בסיומה של הוועידה הערבית יכלו האחים לרשום לזכותם את החלטתה לדחות את מסקנות הוועדה האנגלו־אמריקנית.

כשנה לאחר מכן, באביב 1947, הקים האו״ם ועדה מיוחדת לפלשתינה, אונסקו״פ. ניסיון שנעשה באו״ם לפסול את אל־חוסייני להופיע בפניה בשל עברו הנאצי נכשל, והוועדה זימנה את המופתי כשם שזימנה את נציגי הסוכנות היהודית, אך אל־חוסייני החרים את האו״ם משום שלדבריו הוא נשלט בידי ״אינטרסים אימפריאליסטיים״. הוא סירב אף לפגוש שליחים של הוועדה ששוגרו לקהיר כדי לדון איתו באורח בלתי רשמי ברעיון חלוקת הארץ. ״חאג׳ אמין דיבר באורח ליברלי יותר באוזני השליחים הבריטים, אך למנהיגים הערבים האחרים הבהיר שמיד אחרי הפינוי הבריטי יתקיפו הערבים את היהודים כאיש אחד וישמידו אותם״. הסכסוך הסלים עתה. עוד לפני שתכנית החלוקה אושרה, אל־בנא הורה על ג׳יהאד ושלח גדוד מתנדבים ראשון לארץ־ישראל.

תכנית החלוקה אושרה כידוע בעצרת האו״ם ב־29 בנובמבר 1947, בתמיכת הגוש הקומוניסטי. 56 אחוזים משטח המנדט, שבהם התגוררו אז חצי מיליון יהודים וחצי מיליון ערבים, הוקצו למדינה היהודית; 43 אחוזים מהשטח, שבהם התגוררו 750,000 ערבים ו־10,000 יהודים, הוקצו למדינה הערבית; וירושלים נועדה להיות שטח שיפוט בינלאומי.כמו במקרה של ועדת פיל בשנת 1937, גם הפעם היהודים קיבלו את המסקנות, וסיעתו של חוסייני דחתה אותם חד וחלק. ומה באשר ליתר העולם הערבי?

על פני השטח, הליגה הערבית לחמה בלהט נגד פתרון שתי המדינות. אולם, כפי שמראים ממצאים ארכיוניים חדשים, תהיה זו טעות לחשוב שכל המנהיגים הערבים היו מאוחדים סביב דחיית תכנית החלוקה. עבדאללה מלך ירדן, למשל, הצהיר במסגרת פרטית כי ״חלוקת פלשתינה היא הפתרון המציאותי היחיד לסכסוך״. מזכ״ל הליגה הערבית דאז, עבד אל־רחמן עיאם, הצהיר בשנת 1947 כי ״יש רק פתרון אחד: חלוקת פלשתינה״, אולם, כמובן, הוא לא היה יכול לתת לעמדתו זו פומבי. גם ראש ממשלת מצרים באותו זמן, צדקי פאשה, הביע בפורום פרטי את תקוותו שהתכנית תתקבל. ׳'דברי אליהו ששון, שהיה אז ראש המחלקה הערבית בסוכנות היהודית, בדיוניהם המשותפים פאשא ״הדגיש שוב ושוב שהוא איש עסקים, ושעניינו הוא שגשוגה של מצרים. אם הבנה יהודית־ערבית תתרום לשגשוג זה, הוא מצדד בה״.124 ולבסוף, גם דבריו של מוזעים אל־פָשאשי, ראש ממשלת עיראק מחזקים זאת: ״בסופו של דבר, הודה, יהיה צורך לקבל את קיומה של מדינה יהודית, אך בינתיים בלתי אפשרי מבחינה פוליטית להצהיר על כך בפומבי. הצהרה כזו תגרום למרד בעיראק "

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. אמין אל חוסייני

כבר ב־30 בנובמבר, למחרת ההצבעה באו״ם, ערכו כוחות גרילה ערביים התקפות על תושבים ומוסדות יהודיים. עד סוף דצמבר נהרגו 205 יהודים ו־122 ערבים. במצרים נערכה בחודש זה ההפגנה הפרו־פלסטינית הגדולה בתולדותיה. יותר מ־100,000 איש צעדו ברחובות והריעו לנואמים שהביעו את תקוותם שפלסטין תיפדה בדם. מוסדות יהודיים ואירופיים הותקפו וחלקם נהרסו. ״האחים המוסלמים״, כותב גודרון קרמר, ״היו אחראים, מוסרית לפחות, למהומות החדשות״. דחייתה המסיבית של תכנית החלוקה, והצלחתם של האחים לגייס יותר מ־2,000 מתנדבים למאבק מזוין בתוך 48 שעות, מלמדות על יעילותן הרבה של שנות ההסתה וההתססה.

ומה אירע אותה שעה בארץ־ישראל גופא? כאן צידדו ערבים רבים כתוכנית החלוקה, משום שסברו שהמלחמה נגד החלוקה חסרת תוחלת, שכן לערבים חסר נשק וליהודים עומדת תמיכתן של ארצות הברית ובריטניה, או מפני שהם היו בין אלפי הפועלים שעבדו במשק היהודי, בפרט בפרדסים״.״משום כך״, כותב הלל כהן, החוקר הראשון שבדק בשיטתיות את תופעת ״משתפי הפעולה״, ״ערבים פלסטינים רבים […] לא רק נמנעו מלחימה בעצמם, אלא אף ניסו למנוע זרים ותושבים מקומיים מייזום פעולות״. בעיניהם, הימנעות מלוחמה ואפילו תמיכה ביהודים היו הדרך הטובה ביותר לסייע לעם הערבי הפלסטיני.

כמו במלחמת האזרחים בשנים 1939-1936, גם הפעם הקדיש המופתי חלק ניכר ממאמציו לפגיעה בבני עמו שעמדו בדרכו. אחד מהם היה בן דודו, פאוזי דרוויש חוסייני, שבסוף שנת 1946 ביקש לחתום עם נציגי הסוכנות ההודית על הסכם דו־לאומי שביסודו הרעיון שעם אחד לא ישלוט על זולתו. ב –  11בנובמבר 1946 חתמו חמישה מחברי קבוצתו על הסכם בדבר פעולות משותפות עם היהודים, תריסר ימים לאחר מכן נרצח פאוזי בידי משרתיו של המופתי, והקבוצה התפרקה. הבא בתור היה סאמי טאהא, מנהיג פועלים בולט מחיפה, שצידד באפשרות של הקמת מדינה יהודית־ערבית. אנשי המופתי רצחו אותו בספטמבר.1947 גם פאווזיי אל־קאוקג׳י היה מתנגד נחוש של המופתי. הוא היה ממפקדי ״המרד הערבי״ של שנות השלושים ומומן עתה בידי הליגה הערבית. בשנת 1948 הוא מצא את עצמו עסוק בהתגוננות מפני כוחות הגרילה של המופתי. שלא כמו אל־חוסייני, קאוקג׳י היה מוכן לשתף פעולה עם הציונים.

 בחודש מרס 1948 הוא נפגש עם נציג בכיר של הסוכנות היהודית והציע להכריז הפסקת אש ולהקים, לאחר נסיגת הבריטים, פדרציה יהודית־ערבית בהנהגתו. כדי להוציא אותו מהמשחק תפס משרד המופתי בקהיר כסף ונשק שיועדו לכוחות קאוקג׳י ושלח אותם לתומכי המופתי. חמולת נשאשיבי רבת ההשפעה, שהעדיפה את חלוקה ארץ־ישראל על פני איבוד הכול, המשיכה להתנגד למופתי. בן בריתם החשוב ביותר של הנשאשיבים היה עבדאללה מלך עבר הירדן, שרצה אף הוא בפתרון של שלום לניגודי העניינים היהודיים־ערביים, ושבמלחמה העולם השנייה נלחם לצד הבריטים בנאצים ובעוזריהם הפלסטינים. עבדאללה ״הבהיר במהירות את עיקר העניין: הוא לא ייתן ידו לשום התקפה ערבית עלינו״, כתבה בזיכרונותיה גולדה מאיר, שהייתה אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. ״הוא תמיד יישאר ידידנו, אמר, וכמונו גם הוא רוצה בשלום יותר מאשר בכל דבר אחר. אחרי הכול יש לנו אויב משותף: המופתי הירושלמי״. יתר מנהיגי ערב, מולהבים בידי האחים תומכי המופתי, התרחקו מעבדאללה והביעו הכרה באל־חוסייני כמנהיג ה״לגיטימי״ של פלסטין.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. אמין אל חוסייני

אלא שאיש לא הזיק לפלסטינים יותר מהמופתי של ירושלים. הוא, ובני בריתו חסידי אל־בנא, עשו כל שביכולתם כדי לטרפד שיתוף פעולה ערבי־יהודי המבוסס על שוויון זכויות, הכחידו בעקשנותם כל תכנית חלוקה, ואימצו טקטיקה שבאופן כמעט בלתי נמנע הובילה את האוכלוסייה הערבית של ארץ־ישראל אל מחנות הפליטים.

בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו״ם הכריז דוד בן גוריון בתל אביב ב־14 במאי 1948 על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, היא מדינת ישראל. שעות ספורות לאחר מכן חצו צבאות מצרים, ירדן, עיראק, סוריה ולבנון את גבולות ארץ־ישראל. מזכ״ל הליגה הערבית, עבד אל־רחמן עזאם, שקודם לכן הבהיר בפורום סגור שבעיניו חלוקת הארץ היא הפתרון המציאותי היחיד, עמד עתה כתף אל כתף עם המופתי. ״מלחמה זו״, הוא הכריז ביום הפלישה הערבית, ״היא מלחמת השמד שתוביל לטבח נורא, טבח שבני הדורות הבאים יזכירוהו בנשימה אחת עם מסעות הטבח של המונגולים וחצלבנים׳

למרינה הנולדת לא הייתה ברירה. היה עליה לבחור בין החרב לחורבן, ונוכח השנאה הערבית העמוקה לציונות, חורבן פירושו היה ״חזרה אפשרית על השואה, אם גם בקנה מידה קטן יותר״. עד סוף המלחמה, בחודש ינואר 1949, התאבלה ישראל על מותם של יותר מ־4,000 חיילים ו־2,000 אזרחים. חבוסתם של צבאות ערב, שלא מסרו נתונים על מספר אבדותיהם, הייתה מוחצת ומשפילה, והתאפיינה בבריחתם של כמעט 80 אחוזים מהתושבים הערבים של השטח שהחזיקה ישראל. ״בעיית הפליטים הפלסטינים״, כותב בני מורים, ״היא יציר של מלחמה, ולא פרי תכנון מוקדם יהודי או ערבי. בעיקרה היא תוצר לוואי של פחדי היהודים והערבים […] בחלקה היא תוצאה של מעשים מכוונים, שלא לומר זדונים, של מפקדי צבא ופוליטיקאים יהודים; ובחלקה הקטן יותר אחראים להיווצרותה גם קציני צבא ופוליטיקאים ערבים, הן במעשים והן בהימנעות ממעשים״.

במצרים, כמובן, לא הייתה יד היהודים על העליונה. במדינה זו, שבה עשורים בודדים קודם לכן לא הייתה לאנטישמיות כל אחיזה, הכריזה הממשלה על משטר צבאי ובליל 15-14 במאי עצרה 2,000 יהודים. רבים מחם נותרו מאחורי סורג ובריח גם בחודש יוני.139 אף שהממשלה לא עסקה במהלך 1948 ברדיפות המוניות או ממושכות של יהודים, האוכלוסייה היהודית הייתה נתונה בעת המלחמה למתקפות על בתי קולנוע, בתי עסק וחנויות בשכונותיה, ולאינספור מעשי תקיפה כלפי יחידים שבוצעו בהשראת ההסתה של האחים.

באותה שנה היה הארגון בשיא כוחו. עם מיליון חברים ואוהדים הוא כבר היה למעשה מדינה בתוך מדינה, שלה בתי חרושת, כלי נשק, בתי ספר, בתי חולים ויחידות צבא. ככזו היא הייתה איום על הסדר החוקתי במצרים. בדצמבר הוצא ארגון האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק. אל־בנא דימה לראות גם בהחלטה זו של ממשלת מצרים את ״טביעות האצבעות של ׳הציונות הבינלאומית, הקומוניזם, וחסידי הכפירה והשחיתות״.141 למעשה, הממשלה ביקשה למנוע ניסיון הפיכה שהתרגש עליה עם תבוסתה בשדה הקרב. לאחר שחבר הארגון רצח את ראש ממשלת מצרים, מחמוד פהמי א־נוגראשי, נרדפו האחים בשיטתיות ובאכזריות. בפברואר 1949 חוסל אל־בנא ברחוב בידי סוכני הממשלה. אלא שהאיסלאמיזם לא נסוג מפני הטרור הנגדי: כפי שנראה בפרקים הבאים, בשבתם של מנהיגי התנועה בבתי הסוהר הוא אף הקצין עוד. אלו מהם שהצליחו להימלט מכלאם, הפיצו את המסר בארצות גלותם ביתר יעילות.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן הגיהאד 3עבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

חודשים אחדים לאחר רצח אל־בנא תיאר ג׳יימס הייוורת׳־דוּן, שהיה אז פרופסור לערבית ולתרבויות המזרח התיכון באוניברסיטת ג׳ורג׳טאון שבוושינגטון, כיצד נראתה מצרים לו השיג אל־בנא את מטרתו ותפס את השלטון בקהיר. אף שהמילה ״איסלאמיזם״ לא הייתה עדיין בשימוש בשעה שהייוורת׳־דון כתב את דבריו, הוא הצליח לחזות את הנסיגה החברתית ש־50 שנה לאחר מכן הייתה למציאות חיים יומיומית באפגניסטן, בעזה ובאיראן. במבט לאחור, דבריו, שנכתבו בשנת 1950, נקראים כאזהרה על ההצלחות שהיו האחים המוסלמים צפויים לקצור בעשורים שלאחר רצח מנהיגם. וכך כתב:

לו צברו האחים המוסלמים די כוח, נשות מצרים, שהשתחררו בהדרגה ממנהגי ההרחקה הישנים, היו נאלצות לנטוש את לבושן האירופי ולשוב לתלבושת האיסלאמית, זו שלמען האמת הייתה שכיחה עוד לפני מחצית היובל. עטיית רעלה הייתה נעשית לחובה. נשים לא היו מורשות ללבוש בגדים צבעוניים בציבור. חיי החברה בערים היו נהפכים על פניהם, שכן הבארים, המסעדות והקברטים האופנתיים היו נסגרים; משקאות אלכוהוליים לא רק שהיו נאסרים למכירה ולייבוא, אלא מי שהיה נתפס כשהוא שותה אותם היה מולקה על פי ההלכה האיסלאמית. תיאטראות ובתי קולנוע היו נסגרים בטענה שהם נוגדים את האיסלאם, והפצתם של רוב העיתונים וכתבי העת הייתה נאסרת מאותה סיבה [.״] רכישתם של רומנים באנגלית ובצרפתית הייתה נעשית בלתי אפשרית כמעט, משום שיצירות כגון אלו היו מוכרזות מלכתחילה כנשק רב־עוצמה שהמערב מפעיל כדי לערער את המוסר האיסלאמי; הן היו נחשבות חלק מניסיון ערמומי של זרים להרוס את האיסלאם.

שעה שהייוורת׳־דון כתב מילים אלו, הנראות היום כדברי נבואה, נזרעו כבר הזרעים להישגו הגדול ביותר של האיסלאמיזם במאה העשרים, המהפכה האיראנית. מראשית שנות השלושים ואילך קירב המופתי של ירושלים את כוהני הדת השיעים של איראן אל פעילותו האנטי־יהודית. ׳ בשנת 1937, כשהוא כבר אישיות רבת השפעה, התקשר ח׳ומייני עם נציגים של האחים. הוא החל לקרוא בכתבי חסן אל־בנא, ושוחח ימים על גבי ימים עם שליחים של הארגון. לימים יקפיד ח׳ומייני להאזין בקביעות לשידורים בשפה הפרסית של רדיו צזן הנאצי.

״השידורים הגרמניים בפרסית נהנו בתקופת המלחמה מקהל המאזינים הרחב ביותר האפשרי באיראן ובעיראק. ח׳ומייני האזין לתוכניות מדי ערב״, ציין אמיר טאהירי בביוגרפיה שכתב על המנהיג האיראני. ״ח׳ומייני הביא עמו [לעיר קום] מקלט רדיו מתוצרת החברה הבריטית ׳פאי׳, שקנה מידי עולה רגל הודי מוסלמי. הסתבר שהייתה זו קנייה טובה […] הרבה מולות וטלבות מתאספים בערבים בביתו, לרוב על המרפסת, ומאזינים לרדיו ברלין ולבי־בי-סי״.

ח׳ומייני, אין ספק, לא היה חניכו של היטלר. אולם לא יהיה זה בלתי סביר לשער שהשקפותיו האנטי־יהודיות, שתרמו כה רבות לפופולריות שלו למן ראשית שנות השישים, עוצבו במהלך שנות השלושים

אילו תובנות הניבה סקירתנו זו של שורשי הג׳יהאד המודרני?

ראשית, יש להדגיש שעליית הנאציזם ועליית האיסלאמיזם התרחשו באותו פרק זמן. לא היה זה מקרה, שכן שתי התנועות ייצגו ניסיונות לתת מענה למשבר הקפיטליזם. שונות זו מזו ככל שיהיו, לשתיהן מאפיין מרכזי משותף מכריע: שתיהן ביקשו ליצור תחושת שייכות לקהילה הומוגנית באמצעות גיוס למלחמה ביהודים ולפרעות בהם.

לא המופתי ולא מייסדי האחים היו פרי יצירתו של הפשיזם האירופי, אולם את שניהם הוא חיזק. כמו גוזל בוגר המטפח את אחיו בהצמיחו נוצות, טיפח הנאציונל־סוציאליזם את התנועה האיסלאמיסטית בססמאות, בעידוד אינטלקטואלי ובממון. ב״משפט היהודים בקהיר״, המשפט שיזמו כדי להתיר הפצת חוברת מבית מדרשם בקהיר, ייצאו הנאצים את האנטישמיות שלהם למצרים. תנועות מצריות כגון ״מצרים הצעירה״ ערכו את תהלוכות הרחוב שלהן בהשראת מצעדי ההמונים הנאציים. האחים קיבלו סיוע כספי מסוכנות הידיעות הגרמנית בקהיר. רק הודות להזרמת הכספים הנאציים היה המופתי יכול לקיים לאורך זמן את ההתקוממות בארץ־ישראל, אותה התקוממות שאל־בנא השתמש בה כדי להאיץ את יצירתה של התנועה הג׳יהאדית.

שנית, למדנו שהסלמתו של הסכסוך בארץ־ישראל לא הייתה בעלת שורשים ״טבעיים״ או ״בלתי־נמנעים מבחינה היסטורית״, אלא הייתה תוצאתו של מסע תעמולה מכוון. בעוד הפונדמנטליזם היהודי היה כל הזמן מיעוט חלש בתנועה הציונית, במחנה הערבי גבר הזרם האנטי־יהודי בהנהגת אל־חוסייני ואל־בנא על יריביו מבית באלימות ובשפיכות דמים. ״מלחמת הקודש״ של זרם זה לא נועדה מעולם לשפר את תנאי החיים או להנחיל אושר לפרט, אלא לקדם משימה ״נעלה״ יותר: כפייתה של זהות דתית אחת ובלעדית, תוך שלילתו של כל דבר זר והוקעתו של כל מתלבט כעריק.

מדוע, מכל הנושאים, בחר אל־בנא דווקא בארץ־ישראל כמכשיר החשוב ביותר לקימומו של עיקרון הג׳יהאד כדרך החיים המוסלמית? הג׳יהאד, בהיותו מצווה דתית, דורש צידוק דתי. המקרה של ארץ־ישראל סיפק צידוק־מוקדם ממין זה. מסגד אל־אקצה שבירושלים נחשב באיסלאם האורתודוכסי לאתר הצליינות השלישי בקדושתו אחרי מכה ומדינה. יותר מכך: לפי הסונה, ירושלים היא היא המקום שממנו העפיל הנביא מוחמר אל מסע הלילה המיסטי שלו השמיימה. רק את המאבק על ארץ־ישראל, או על פלסטין בעיני אל־בנא, היה אפשר לנפח לכדי סוגיה של חיים ומוות, ולציידו, כלשונו של ביטאון האחים ׳א־נאט׳ר, כ״כיכר השוק שבה המיקח שלנו הוא זכייה באחת משתי סחורות, הניצחון או מות הקדושים״. רק פלסטין יכלה לשמש נקודת זינוק שבה ה״אומה״, קהילת המוסלמים העולמית, תתאחד סביב מטרה אחת. שכן, האם לא ל״ירושלים וסביב לה״ הועידה נבואתו של מוחמר לאומת האיסלאם, על פי המסורת, קרב מכריע?

שלישית, ראוי להעיר שלא המופתי לבדו, ולא האחים לבדם, היו יכולים להיות בעלי השפעה דרמטית על מהלך הסכסוך בארץ־ישראל. שיתוף הפעולה ביניהם היה סוד כוחם. לאחר תום מלחמת העולם השנייה סייעו האחים המוסלמים לאל־חוסייני לשוב לעמדת מנהיגות; ולו היו הנשאשיבים מנהיגים את ערביי או־ץ־ישראל, היה הג׳יהאד נחשב שם לעניין שולי ונלעג. כך תמצת הייוורת׳־דון, במחקרו משנת 1950, את חשיבותה של הברית בין השניים:

התמורה האמיתית באה לו לחסן [אל־בנא] עם המהומות בפלשתינה משנת 1936 והלאה. הוא יצר קשר עם המופתי, היה לאחד מתומכיו הקרובים ביותר, והגיע בלי ספק לסוג כלשהו של הסכמה איתו – שכן פועלו של אל־בנא בפלשתינה למען הערבים והמופתי הוא ששינה את חזותן של תנועתו ושל מדיניותו. המופתי חשב גדולות ונצורות על חסן, והיה האדם היחיד שמנהיג האחים כיבד.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

בברית ההיסטורית הזאת, תפקד אל־בנא ככוהן דת שוחר מלחמה, והשתמש כעימות בארץ־ישראל כדי לאחד את העולם האיסלאמי לכדי חיליפות חדשה, ואילו המופתי פעל כטקטיקן מתוחכם המשתמש באיסלאם כדי לקדםגהאד ושנאת היהודים את ״שחרור״ פלסטין(ובינתיים גם את כוחו שלו). למעשה, כל אחד מהשניים הפעיל מרחב אחר של אוכלוסייה; העבודה נחלקה בין אל־בנא איש הכרך, המלהטט בפוליטיקה של ההמונים והבקיא בשיטות התעמולה המודרניות, ובין המופתי, מייצגם של אנשי הכפרים והעיירות והשורשים השבטיים, שהתמחה בהטלת טרור השריעה ובהקמת כנופיות. משחק זה שבין היסוד המצרי־עירוני ליסוד הפלסטיני־כפרי, הוא שסייע לצמד בנא־חוסייני להרחיב את השפעתו אל העולם הערבי כולו.

רביעית, ראוי לציין שלמן אותם ימים ועד עתה מתלכד העולם הערבי לא סביב דת, גם לא סביב עמדה מסוימת כלפי בריטניה או ארצות הברית, אלא סביב התנגדות לציונות, וליתר דיוק התנגדות לישראל. שנאת היהודים הייתה למכנה המשותף החשוב ביותר של העולם הערבי. המדיניות הבריטית בארץ־ישראל, ולא מדיניות הנפט של מעצמה זו, היא שחרצה את דינם של יחסי בריטניה והערבים לשבט העוינות או לחסד הידידות, ממש כפי שהיום עיקר הביקורת הערבית כלפי ארצות הברית נוגעת לתמיכתה בישראל. ה״שד״ הישראלי משמש גם לצרכים פוליטיים פנימיים: כשהדברים מתנהלים שלא כשורה, האשמה מוטלת לא על השלטונות אלא על האויב הכול־יכול כביכול.

עם זאת – וזו כבר התובנה החמישית – ההיסטוריה של האחים מלמדת שהאנטישמיות המהפכנית אינה רק עוד אחד ממאפייניו של הג׳יהאדיזם המודרני; היא הליבה שלו. בפעולותיהם המוקדמות של האחים, האנטישמיות ניכרה בעיקר כמבנה חשיבה ובהשקפת עולם. באותם ימים ראשונים היו הציונים עדיין רק פריט אחד ברשימה ארוכה של אויבים, שכל אחד מהם, כמידת הצורך, היה עשוי להיחשב אשם בכפירתם של מאמינים לשעבר וכהשפלת המוסלמים: הקומוניסטים, המערב, המיסיונרים הנוצרים, ההדוניסטים, הציונים וחברת ״תעלת סואץ״. המאפיין החשוב ביותר של צורת החשיבה הזו הוא הזעם כלפי כל מה ששונה – זעם שתועל דרך קבע לנקיטת פעולה נגד ה״אחר״. במקום לקבל ולהעריך הבדלים – וההכרה כשוויון שבין נשים לגברים הייתה תמיד נקודת ההתחלה של קבלה זו – האוטופיה האיסלאמיסטית ביקשה, ומבקשת גם היום, לדכא הבדלים, וכך לחסל את האינדיבידואליות ולהכפיף כל אחד ואחד לכוחות המאגרים של השבט ושל הדת.

השלב השני החל עם חבירתם של האחים למופתי בפרעות 1936 בארץ־ישראל. מעתה נתפסו היהודים כאויב העיקרי. לצורך כך חוברו יחדיו פסוקים מהקוראן בדבר נחיתותם של היהודים, שמועות זוועה מתחומי המנדט הבריטי, יסודות מן האנטישמיות האירופי וצורות מאבק מיובאות מגרמניה הנאצית, כגון החרמת היהודים.

בשנת 1945 אנחנו נכנסים לשלב שלישי, שבו האנטישמיות האלימה מולידה תאוריית קשר בינלאומית. האנטי־אמריקניות של חסן אל־בנא נבעה מתמיכתה של ארצות הברית בציונות, תמיכה שהוא מצא לה סיבה אחת בלבד: ״הזהב היהודי״, ״ההשפעה הציונית״ ומערכות החינוך ודעת הקהל ״הנשלטות בידי הציונות״. גם מעורבותו של האו״ם בארץ־ישראל הייתה בעיניו לא יותר מ״הצהרה חדשה של מסע הצלב הציוני נגד העמים הערביים והמוסלמיים״. תאוריית הקשר הבינלאומי הזאת, שרגע לאחר שתאי הגזים חדלו לפעול כבר ידעה להציג את היהודים כשליטי העולם, מסמנת את שיאה של ההתקרבות האידאולוגית בין האחים המוסלמים לנאציזם. כתוצאה מכך, ההזיה הנאצית, שנגדעה בגרמניה לאחר 8 במאי 1945, מצאה לה ארץ מקלט פורייה בעולם הערבי – מקום שם מנו עתה האחים המוסלמים מיליון איש.

רק שני

האיסלאמיזם המצרי מנאצר ועד היום

האם אמין אל־חוסייני, המופתי של ירושלים שמת בשנת 1974, שב להלך בינינו? לפי כמה מאמרים שהופיעו בעיתונים מובילים במצרים, נראה שכן. ״אשר לתרמית השואה, מחקרים צרפתיים רבים הראו שהשואה אינה אלא זיוף, שקר והונאה״, הצהירה למשל בעלת הטור הקהירית פטמה עבראללה מחמור ב־29 באפריל 2002, והמשיכה: ״אולם אני אישית מתלוננת בפני היטלר, ואומרת לו ממעמקי לבי: ׳לו רק עשית זאת, אחי, לו רק קרה הדבר כאמת, היה העולם הפטור מעונשם ומעוונם משמיע אנחת רווחה״. משאלה נרגשת זו לחזות בהשמדתם הסופית של היהודים נדפסה בעיתון השני בתפוצתו במצרים, היומון הממסדי ׳אל־אח׳באר׳.

לצד המופתי, נראה שגם חסן אל־בנא שב אל מצרים של ימינו – הוא ותנועת מתנדבי הג׳יהאד שלו משנת 1948. בחודש מרס 2002 הודיעו האחים המוסלמים כי הקימו מחנות אימונים סודיים למחבלים מתאבדים מתנדבים. ההרשמה לתכנית נחלה הצלחה כבירה. כבר ביומיים הראשונים נאספו שמותיהם של 2,000 סטודנטים המוכנים למות כדי להרוג איתם ישראלים.

 חודש לאחר מכן הכריזה התנועה על ראשון ה״שהידים למען העניין הפלסטיני״ שיצא משורותיה, לאחר שהלה נהרג מירי חיילים ישראלים, וקראה על שמו בתי ספר. ״במצרים נטלו האיסלאמיסטים את המנהיגות האידאולוגית״, כפי שהיטיבו לנסח זאת ב׳פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג׳.

 שיבתן של שנות השלושים והארבעים אינה מובנת מאליה. נסיבות זמננו שונות לחלוטין מאלו של העשורים ההם. הג׳יהאדיזם המודרני צמח בהקשר של תמיכה בנאציזם, והנאציזם נחל כידוע תבוסה צבאית בשנת 1945. כיצד אירע שהאיסלאמיזם יצא מתבוסה זו בלי אפילו סריטה, ואף צמח והיה לכוח האידאולוגי המוביל במצרים של זמננו? כיצד מתיישב הדבר עם עובדות היסטוריות ידועות על מעשיהם של מנהיגי מצרים בעשורים שחלפו מאז? האם לא מחץ גמאל עבד אל־נאצר בהצלחה את הפונדמנטליסטים המוסלמים, והפך את מצרים משנות החמישים המאוחרות ואילך למופת האנטי־אימפריאליסטי של גוש המדינות הבלתי־מזדהות? האם לא זכה ממשיכו, אנואר א־סאדאת, בפרס נובל לשלום בזכות חוזה השלום שכרת עם ישראל? והאם האיש שירש אותו בשנת 1981, נשיא מצרים הנוכחי חוסני מובארכ, לא נודע בשערים בצעדים שנקט לריסון האיסלאמיזם? מצרים היא הכוח המשפיע ביותר בעולם הערבי, והמדינה שבה נולד הג׳יאהדיזם המודרני. מאז ועד היום הוסיפה להיות לה השפעה מכרעת על התפתחות האיסלאמיזם, ובכלל זה על הקמת אל־קאעידה.

הפרק שלפנינו עוקב אחר המטמורפוזה שחווה האיסלאמיזם המצרי מאז שנת 1948. המאורע המכריע בעשורים אלה התחולל בשנת 1967. ״הזינוק ההיסטורי של האיסלאמיזם החל במלחמה הערבית־ישראלית השלישית, מלחמת ששת הימים של 1967״, כותב בסאם טיבי, ומבטא בכך קונסנזוס בקרב חוקרי האיסלאמיזם.

 ואכן, תבוסתם של צבאות ערב בידי ישראל התבררה כקו פרשת המים בהשתרשותו של רעיון הג׳יהאד. כיצד קשורה המפלה הצבאית בעליית התמיכה באיסלאמיזם? מדוע דווקא אידאולוגיה זו, דווקא היא מכל האחרות, נבנתה מן התבוסה בפני המדינה היהודית? הבה נתחיל בגמאל עבד אל־נאצר ובכישלונו במלחמת ששת הימים.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

ההשפלהגהאד ושנאת היהודים

גמאל עבד אל־נאצר עמד בראש ״מהפכת הקצינים החופשיים״ של יולי 1952. קצינים אלה – שתפסו את השלטון במצרים – ביטלו את המלוכה, הכריזו על הקמת רפובליקה, פיזרו את המפלגות הקיימות ונטלו מהאליטות הישנות את כוחן. עם פנדיט נהרו ההודי, אחמד סוקרנו האינדונזי ויוזף טיטו היוגוסלבי הקים נאצר את גוש המדינות הבלתי־מזדהות, שביקש לסלול לו נתיב עצמאי ביחסים הבינלאומיים תוך ניצול המתיחות בין מדינות ברית נאט״ו למדינות ברית ורשה. נאצר היה לגיבור ערבי אנטי־קולוניאליסטי כאשר הלאים את תעלת סואץ בשנת 1956 למרות ההתנגדות של צרפת ובריטניה. לאחר זמן קצר תקפה ישראל את מצרים במה שכונה מלחמת סיני. באותו זמן ממש פעלו כוחות צרפת ובריטניה כדי להשיב להן את השליטה בתעלת סואץ. לחצן של ארצות הברית וברית המועצות, ולא לחץ צבאי מצרי, הוא שכפה על ישראל ועל שתי המעצמות האירופיות לסגת מסיני ומהתעלה, ובכל זאת, כסיומה של הפרשה הסתמן דווקא נאצר כמנצח הפוליטי הבלעדי בה.

בשנת 1967 חש נאצר חזק דיו, מדינית וצבאית, כדי להזרים כוחות צבא לסיני ולחסום בפני כלי שיט ישראליים את מפרץ אילת, נוסף על תעלת סואץ שהייתה חסומה בפניהם זה יותר מעשור. בתאריך 20 במאי הוא הסביר את מניעיו ברדיו קהיר: ״עם סגירת מפרץ עקבה [אילת] נותרו לישראל שתי אפשרויות, ששתיהן יובילו אותה להשמדתה. היא יכולה להיחנק מאחורי ההסגר הכלכלי שהטילו עליה הערבים, או לחלופין להישמד באש צבאות ערב״. ״מטרתנו הבסיסית״, חזר ואמר לאחר מכן, בוועידה של איגודים מקצועיים ערביים, ״היא להשמיד את ישראל״.

תגובתה של ישראל לאיום המפורש על קיומה נרשמה בדפי ההיסטוריה כמלחמת ששת הימים. כבר ביום הראשון הצליחה ישראל לחסל את חיל האוויר המצרי שהיה נכון להמראה, ובימים הבאים הנחילה מכת מחץ לכוחות המשותפים של מצרים, סוריה וירדן. לניתוצה המפתיע והמשפיל של הילת הבלתי־מנוצח שחפפה עד אז על ראשו של נאצר הייתה משמעות פסיכולוגית רבה, אך עיקר ההלם נגרם מעצם העובדה שדווקא היהודים, אלו שנחשבו כעיני המוסלמים ״תשושים ופחדנים״, הם אלו שהכו את צבאות ערב שוק על ירך. מבט קצר אל המאה השביעית, שנות ראשיתו של האיסלאם, יעזור לנו להבין מדוע מוסלמים אדוקים חוו את מלחמת ששת הימים כהשפלה שאין לשאתה כמעט.

המיתולוגיה הנוצרית, שעיצבה את הפרעות ביהודי אירופה בימי הביניים, ציירה תמיד את היהודים ככוח שטני ואפל. מקורה של התפיסה הזאת פשוט: אם היהודים הצליחו לרצוח אפילו את בן האלוהים, הם מסוגלים לכל רוע שבעולם. כל האגדות על הכוח היהודי העצום והקטלני שורשן במקור הנוצרי הזה. לעומתן, לדעה הקדומה האנטי־יהודית של המוסלמים יש שורשים בסיפור אחר לגמרי: סיפור יחסיו של מוחמר עם יהודי מדינה. לסיפור הזה היהודים לא ניצחו את בן האלוהים, אלא נוצחו בידי הנביא.

בשנת 622 לספירה נאלץ מוחמר להימלט מעירו מכה, שתושביה סירבו לקבל את נבואתו, והיגר לעיר מדינה במה שנודע בתולדות האיסלאם כ״היג׳רה״. בעיר זו, ששמה היה אז ית׳רב, חיו כעשרת אלפים יהודים, שהשתייכו לשלושה שבטים: קורייט׳ה, נדיר וקאינוקה. נוכחותם הבולטת של יהודים בית׳רב סייעה כנראה למסר המונותאיסטי של מוחמר למצוא בעיר אוזן קשבת. המפנה ביחסים בין חסידי מוחמד ליהודים חל בשנת 624, כאשר בעקבות ניצחונו על מכה ביקש מוחמר לאסלם את בני הקאינוקה בכפייה. הללו סירבו, וגורשו מהעיר. זה היה גם גורלו של שבט נאדיר בשנה שלאחר מכן; הפעם מוחמר נחל תבוסה מידי תושבי מכה, וביקש לשקם את סמכותו המעורערת על חשבונם של בני נאדיר. בני קורייט׳ה הוצאו להורג בשנת 627, לאחר שתושבי מכה צרו על מדינה. ״מוחמד יצא אל כיכר השוק במדינה וציווה לחפור שם קברים. או אז הובאו אליו היהודים, בין 600 ל־900 איש, וראשיהם נערפו על שפת הקברים. כל אותו יום נמשכו ההוצאות להורג […] רוב הנשים והילדים נמכרו לעבדות במדינה, והיתר בסוריה ובנג׳ד״. לאחר מעשה יצרה המסורת האיסלאמית צידוקים למעשיו של מוחמר, ביחסה עוונות לשבטים היהודיים הנרדפים: כמה מבני קאינוקה רצחו מוסלמי; משפחה משבט נאדיר התכוננה להתקיף את מוחמד; בני קורייט׳ה כרתו ברית עם תושבי מכה.

מאורעות אלה והפרשנות שניתנה להם עיצבו את ההשקפה המוסלמית על היהודים בשלוש דרכים. ראשית, האיסלאם ראה את היהודים כעוינים יותר מן הנוצרים. במילותיו של הקוראן: ״היהודים והמצרפים שותפים לאלוהים, איבתם למאמינים גדולה מכול״(סורה 5, פסוק 82).

זה הפסוק הנזכר עם התרגום המלא שלו

لَتَجِدَنَّ أَشَدَّ النَّاسِ عَدَاوَةً لِّلَّذِينَ آمَنُواْ الْيَهُودَ وَالَّذِينَ أَشْرَكُواْ وَلَتَجِدَنَّ أَقْرَبَهُمْ مَّوَدَّةً لِّلَّذِينَ آمَنُواْ الَّذِينَ قَالُوَاْ إِنَّا نَصَارَى ذَلِكَ بِأَنَّ مِنْهُمْ قِسِّيسِينَ وَرُهْبَانًا وَأَنَّهُمْ لاَ يَسْتَكْبِرُونَ 82

מצוא תמצא כי היהודים והמצרפים שותפים לאלוהים, איבתם למאמינים גדולה מכל, ומצוא תמצא כי האומרים, נוצרים אנו, אהבתם למאמינים גדולה מכלן, זאת כי יש כמרים ונזירים ביניהם, ואין שחץ בלבם.

 בספרות המוסלמית הקלסית נתפס מאבקו של מוחמד ביהודים כאפיזודה זניחה יחסית בחייו של הנביא, אולם ב־70 השנים האחרונות מציירת הספרות המוסלמית את הסכסוך הזה כאחד מעמודי התווך שלהם, ו״מייחסת משמעות קוסמית״ לשנאה שהיהודים רחשו כביכול למוחמד. שנית, סיפור גירושם ורציחתם של יהודי מדינה מושמע בדרשות של מטיפים מוסלמים כמופת למדיניות הראויה כלפי ישראל. ושלישית, הקלות שבה, לפי המסופר, גבר מוחמד על היהודים והענישם סימנה את היהודים כאויב חלש, המעורר גיחוך יותר משהוא מטיל אימה.

פנטזיית השליטה של המוסלמים, המבוססת על אמונתם שרק להם התגלה האל באמת, והסטראוטיפ של היהודים כפחדנים וכחלשים – את שני אלו יש לזכור אם מבקשים להבין את ההלם שהמיט על העולם הערבי ניצחונה של ישראל בשנת 1967. תחושת ההשפלה הקולקטיבית הייתה קשה מנשוא. שני דברים תבע הציבור: פרשנות ואשמים. את שניהם סיפקה הדת.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. גהאד ושנאת היהודים

כבר בקיץ 1967 התכנסו בקהיר מנהיגי דת מוסלמים מ־33 מדינות ל׳׳ועידה הרביעית של אקדמיית אל־אזהר למחקר איסלאמי״, לדון בגורמים לתבוסה ול״אובדן ירושלים״, הנקודה הכואבת מכול. המסקנות שאותו גוף מוסמך שהתכנס בקהיר הגיע אליהן היו חדות כתער: תבוסת יוני מוכיחה ש״הסוציאליזם המוסלמי״ של נאצר אינו עולה בקנה אחד עם רצונו של אללה, ולפיכך החרפה תוכל להימחות רק באמצעות שיבה מחודשת ומוגברת אל האמונה. ביסודות האנטי־יהודיים באיסלאם הופחה עתה רוח חיים ועזוז – לא רק בידי מנהיגי האחים המוסלמים, אלא, הפעם, בידי מנהיגיו הדתיים של העולם האיסלאמי

ועדיין, החלטה זו של העילית הדתית, אין די בה כדי לענות לשאלה מדוע השיג האיסלאמיזם הגמוניה לאחר שנת 1967. חלק נוסף של תשובה ״מצא בתולדות חייו של נאצר. שכן נאצר, שנשאר בתפקידו עד מותו בספטמבר 1970, הוא זה שהעלה את הרכבת הערבית על מסילת האיסלאמיזם. להלן נבחן כמה היבטים מרכזיים בתולדות חייו, שמנסחי אגדות הקדושים מהאסכולה הסובייטית טאטאו מהם בקפדנות – בהם, למשל, חברותו באחים המוסלמים.

החבר האח נאצר

אישיותו הפוליטית של נאצר, יליד 1918, עוצבה בשנות השלושים בתנועת הנוער הפרו־נאצית ״מצרים הצעירה״, שהיה חבר בה. הקריירה הצבאית שלו נתמכה בראשיתה, שנות הארבעים המוקדמות, בידי בכיר תומכיו של היטלר במצרים, הגנרל עזיז אל־מצרי. אל־מצרי, כמו גם ראש הממשלה עלי מאהר, הודחו בהשפעת הבריטים בשנת 1942, בשל עמדתם הפרו־גרמנית הגלויה. כשתפסו נאצר וחבריו למהפכת הקצינים החופשיים את השלטון ביולי 1952 השיב נאצר את חובו לפטרונו: אל־מצרי הוכרז ״אביה הרוחני״ של מהפכת יולי, ומאהר מונה לראש ממשלה.

מנהיג האחים המוסלמים, חסן אל־בנא, היה מיודד עם אל־מצרי, ובשנת 1940 הפגיש אותו עם חברו ויורשו של נאצר, אנואר א־סאדאת. סאדאת הצטרף לארגון הצבאי של האחים המוסלמים בשנת 1941, ונאצר וקצינים אחרים הלכו בעקבותיו בשנת 1943 ובשנת 1944. בשנים 1948-1944 נהגו קצינים אלה להיפגש מדי שבוע עם המפקד הצבאי של האחים המוסלמים, מחמוד לביב, והשתתפו באימון מחתרתי של מתנדבים למלחמת 1948-1947 בארץ־ישראל. המעגל החברתי של נאצר כלל גם את המופתי של ירושלים אמין אל־חוסייני, ונאצר ביקש ממנו לשכנע את המלך פארוק לאשר לקצינים מצרים להשתתף במלחמה זו. לאחר פלישת צבא מצרים לישראל שירת נאצר בחזית זו כאחד ממפקדי הכוחות.

ממשלת מצרים השיבה לאחים המוסלמים את חוקיותם בשנת 1951. ההכנות להפיכה הצבאית של שנת 1952 נערכו בתיאום הדוק עם הארגון. נאצר אף הציע שהמשטר החדש יעניק לאחים המוסלמים כוח שלטוני מוחלט, אך תכנית זו נגנזה בשל חשש מהתערבות צבאית בריטית. בערב ההפיכה ממש חזר נאצר על שבועת האמונים שלו לאחים המוסלמים, והבטיח להנהיג במדינה, ולו בהדרגה, את חוק השריעה.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.גהאד ושנאת היהודים

ניצחונה של מהפכת הקצינים החופשיים ב־22 ביולי התפרש אז, בצדק, כניצחון של האחים המוסלמים. מבין 14 הקושרים שמשלו עתה במצרים, עשרה הצהירו על נאמנותם לאחים. ברית המועצות גינתה תחילה את ההפיכה ה״פשיסטית״ כלשונה, ואת חונטת הקצינים תיארה כ״משטר ריאקציונר, הנשלט בידי ארצות הברית״. נאצר הציע לדמות המובילה בקרב האחים המוסלמים באותו זמן, סייד קוטב, מגוון משרות ממשלתיות בכירות, אך קוטב לא היה מעוניין. בינואר 1953 נאסרה במצרים, לדרישתם של האחים, פעילותם של כל מפלגות והארגונים למעט ארגונם שלהם.

אלא שעד מהרה עלו היחסים בין המועצה המהפכנית לאחים המוסלמים על שרטון. האחים הבינו שנאצר מייחס לשיפור החינוך החילוני ולרפורמה האגררית חשיבות רבה שבעתיים מזו שהוא מייחס להחלת חוקי השריעה. זאת ועוד: בחודש מרס 1954 חתמה מצרים על הסכם הסחר הראשון שלה עם ברית המועצות, מדינה שהאחים המוסלמים רחשו כלפיה סלידה מיוחדת. מצרים אף הודיעה שייחתמו הסכמים נוספים. הידידות בין האחים ובין השלטון החדש נקברה סופית באוקטובר של אותה שנה, כאשר חבר הארגון ניסה להתנקש בחייו של נאצר.

 האחים צורפו עתה אל יתר המפלגות והארגונים והוצאו אל מחוץ לחוק, אלפים מחברי הארגון נאסרו, ומטה הארגון בקהיר הועלה באש. בכך החל פרק חדש בתולדות האחים המוסלמים, הידוע בפיהם בשם ״אל־מהנה״, הקטסטרופה. פרק שהתנהל בעיקרו בתאי הכלא ובמרתפי העינויים, והותיר את רישומו החזק על החזון והמעש של הארגון.

גם כשרדף את האחים המוסלמים נותר נאצר נאמן לכמה מעקרונותיהם האידאולוגיים. עד להתגבשותה של ההשפעה הסובייטית במצרים, שליטיה החדשים של הארץ לא ניסו כלל להסתיר את אהדתם לנאציזם. לא במקרה הייתה מצרים לאלדורדו של נאצים לשעבר, שהתיישבו בה מחדש בהמוניהם בשנות החמישים. הקצינים החופשיים קיבלו אותם בזרועות פתוחות, וזאת לא ממניעים הומניטריים אלא ביישום של השקפתם הפוליטית.

 וכך, כאשר נפוצו בשנת 1953 שמועות שהיטלר חי עדיין, כתב לו אנואר א־סאדאת דברי שבח. ״היטלר, יקירי״, כתב, ״אני מברך אותך מעומק לבי. גם אם למראית עין הובסת, במציאות אתה המנצח. […]אתה רשאי להתגאות בהפיכתך למנהיג בן האלמוות של גרמניה. לא נופתע אם תופיע שוב בגרמניה, או אם היטלר חדש יקום ויצעד בנתיב שסללת״.

מתוך התחשבות בידידיו הסובייטים נמנע נאצר מביטויי אהדה להיטלר. אולם פני הדברים היו שונים באשר לאובססיה שלו כלפי ישראל והיהודים. במחקרו על האנטישמיות הערבית חושף ברנרד לואיס את התפוצה והפופולריות האדירות שיש בעולם הערבי לכתב התועבה האנטישמי ׳הפרוטוקולים של זקני ציוך, ומדגיש כי ״בתקופתו של הנשיא נאצר הייתה מצרים המקור הראשי לתעמולה מסוג זה״.

בשנת 1957 המליץ נאצר, לראשונה בפומבי, לקרוא את ׳הפרוטוקולים׳. על פי נשיא מצרים, הטקסט הזה ״מוכיח מעל לכל צל של ספק ש־300 ציונים, שכל אחד מהם מכיר את כל האחרים, שולטים בגורלה של יבשת אירופה״. בתקופה שלאחר מכן היללו בכירי ממשלה את ׳הפרוטוקולים׳ בפרסומים הכפופים לממשלה, והודפסו עלונים רשמיים־למחצה המציעים ״הוכחה״ לכך שארצות הברית היא למעשה גרורה של ישראל.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

 

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.חסן אל בנא

ממש כמו האחים המוסלמים, גם נאצר הכחיש את השואה. בריאיון שפורסם ב׳דויטשה נציונל־צייטונג׳ ב־1 במאי 1964 הדגיש נאצר כי ״במשך מלחמת העולם השנייה היו רגשי האהדה שלנו עם הגרמנים. […] השקר בדבר שישה מיליוני יהודים שנרצחו – איש לא מקבל זאת ברצינות״. אין ספק: האנטי־אימפריאליזם של נאצר ויחסיו עם ברית המועצות, מחד גיסא, והאנטישמיות והכחשת השואה שלו, מאידך גיסא, הוכחו כהולמים אלו את אלו כל הדרך ל״.1967

רק בשנת 1967 שב עברו של נאצר באחים המוסלמים להשפיע על מדיניותו. מסקנותיו של נאצר ממפלת צבאו במלחמה עלו בקנה אחד עם שנאתו ליהודים ועם חיבתו לתאוריות הקשר.

מסקנה ראשונה: הערבים לא הובסו בידי הכוחות המזוינים של ישראל, אלא, לאמתו של דבר, היו קורבנותיהן של מעצמות גדולות. ״מהרגע הראשון היה ברור שמאחורי האויב פעלו כוחות אחרים. […]היינו קורבנותיה של תחבולה מדינית, תרמית פוליטית שלא העלינו על דעתנו שמעצמה גדולה תהיה מעורבת בה״, הצהיר כבר ביומה הרביעי של המלחמה.

מסקנה שנייה: קדימה, למלחמה הבאה! בקיץ 1967 הציעה ממשלת ישראל לסגת מהשטחים שכבשה בתמורה לחוזה שלום. ביום 1 בספטמבר, בפסגת מנהיגי מדינות ערב בח׳רטום, נענתה ההצעה בשלושה לאווים: לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא לשיחות עם ישראל. במקום אלו הואצו ההכנות למלחמה חדשה. ביום 23 ביולי 1968 הצהיר נאצר: ״החיים יהיו נטולי ערך ונטולי משמעות כל עוד האדמות הערביות לא תשוחררנה עד הסנטימטר האחרון […] המערכה נגד האויב קודמת לכל דבר אחר״.

מסקנה שלישית: אלוהים העניש את הערבים בתבוסה מפני שהם סטו מדרך הישר. כדברי נאצר ב־23 ביולי 1967: ״אולי ביקש אללה אדיר הכוח ללמדנו לקח […] לטהר את נפשותינו מהפגמים שקלקלו אותנו ומהחסרונות שעלינו לתקן אם מבקשים אנו לבנות את החברה החדשה שלנו״. נאצר עצמו הוא האיש שלאחר מלחמת יוני שב במפתיע לרטוריקה איסלאמית, והניע את גלגלי המפנה הדתי שנמשך עד עצם ימינו אלה.

וכך, בשלטונו של נאצר הואבסו קצינים מצרים בחומר לימודי על משמעות הג׳יהאד ועל מלחמותיו של מוחמר. תחת שלטונו של נאצר נצטוו כלי התקשורת הנשלטים בידי המדינה להעניק לאיסלאם זמן אוויר נרחב, והוקמו תחנות רדיו המשדרות פרקי קוראן מבוקר ועד ערב. באפריל 1968 זכו מאות אסירים מן האחים המוסלמים לחנינה, ולראשונה בתולדות מצרים הופרדו תלמידים מוסלמים ונוצרים בבתי הספר. מאז ומתמיד הגיב נאצר כזיקית לשינויים בסביבתו הפוליטית. אולם צבעיה העיקריים של זיקית זו – פשיזם, אנטי־אימפריאליזם ואיסלאמיזם – היו מצויים כבר במצעם של האחים המוסלמים.

מה שהחוקר בסאם טיבי מכנה ״המעבר ההיסטורי אל האיסלאמיזם הג׳יהאדי״ יכול אפוא להיתלות בשני גורמים. ראשית, ההשפלה שחוו צבאות ערב בתבוסתם, ושנית, פרשנותו של נאצר למשבר זה, שהשיבה אותו אל שורשיו האיסלאמיים ואל הנתיב שסללו אל־חוסייני ואל־בנא. נאצר מת מוות טבעי בשנת 1970 לאחר שלקה בלבו. לעומת זאת, יורשו, אנואר א־סאדאת, נרצח בידי איסלאמיסטים בשנת 1981. במהלך 11 שנות שלטונו פקד את המדינה שינוי נוסף.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.גהאד ושנאת היהודים

האיסלאמיזם בימי סאדאת

בעת מותו של נאצר שהו במצרים 15,000 יועצים ומומחים צבאיים סובייטים.25 סאדאת הזדרז להודות להם לארוז את חפציהם ולשוב לארצם, ופתח את שוקי מצרים להון בינלאומי. המגזר הפרטי שגשג, ורפורמת הקרקעות בוטלה בהדרגה. המתחים החברתיים התחדדו. בשנת 1974 הגיע שיעור האינפלציה ל־24 אחוזים קשיי אספקה כרוניים, האמרה ביוקר המחייה, מחסור בדיור, אבטלה גוברת והעדר מקומות עבודה לבוגרי אוניברסיטה, ומנגד בורגנות חדשה שהתרברבה בעושרה בחוסר רגישות – כל אלה עוררו  אי שקט ואף מחאות המוניות כגון ״מרד הלחם״ הספונטני בראשית שנת 1977.״

סאדאת ביקש לנטרל את המחאה נגד מדיניותו הכלכלית באמצעות תיעולה לאפיקים דתיים. לשם כך חיזק עוד את מהלך השיבה אל האיסלאם שיזם נאצר. ממשלתו כוננה מאות אגודות איסלאמיות בבתי החרושת, כדי להיאבק במרקסיזם האתאיסטי. תאי סטודנטים דתיים טופחו כדי להציב משקל נגד לתאים הסוציאליסטיים והקומוניסטיים שיהיו, כך האמין סאדאת, קלים יותר לפיקוח. הלאומנות והפאן־ערביות הוחלפו, בכל הדרגים והתחומים, בשיבה אל האיסלאם ואל מושג האומה האוניברסלי.

צו שהוציא סאדאת קבע שכל תחנות הרדיו והטלוויזיה שבפיקוח המדינה, אותם אמצעי תקשורת המגיעים אל ההמונים האנאלפביתים, ישדרו תפילות חמש פעמים ביום ויקדישו זמן רב למגוון תכניות דת. מסגדים צצו מעל פני האדמה כאילו נפלטו מסרט נע: במהלך 11 שנות שלטונו של סאדאת עלה מספר המסגדים במצרים מ־20,000 ל־46,000, שמהם רק 6,000 נתונים לפיקוח ממשלתי. ביום 11 בספטמבר 1971, 30 שנה בדיוק לפני המתקפה על מרכז הסחר העולמי ועל הפנטגון, נוסף לחוקת מצרים סעיף הקובע שבעתיד ״עקרונות השריעה״ יהיו ״מקור עיקרי לחקיקה״. בשנת 1980 הומר הסתמי כמיודע, ו״מקור עיקרי״ היה ל״המקור העיקרי״.

לאיסלאמיזם של האחים המוסלמים ניתן עתה בכוונת מכוון פתיל חיים חדש. בקיץ 1971 הציע סאדאת לקבוצות גולות של האחים ערבות מלאה לחיי חירות במצרים. בשנים 1975-1973 שוחררו כל חברי האחים המוסלמים שהוחזקו בבתי סוהר במצרים, בצעד שעורר סנסציה בעולם הערבי. עד לביקורו של סאדאת בירושלים בשנת 1977, היחסים בינו ובין האיסלאמיסטים, שיכלו לפעול ולצמוח בחופשיות יחסית, הצטיינו ב״הרמוניה מוחלטת״.

בימיו של סאדאת הפך מגזר הסטודנטים לבסיס התמיכה החשוב ביותר של התנועה האיסלאמיסטית החדשה: מאמצע שנות השבעים ואילך נשלטו כל הגופים הייצוגיים של הסטודנטים בכל אוניברסיטאות מצרים בידי תאים איסלאמיים רדיקליים. ארגון הגג אל־גמאעאת אל־איסלאמייה (האגודות האיסלאמיות), שאיש האחים המוסלמים לשעבר שוכרי מוסטפא הקים בשנת 1973, מיצב את עצמו כארגון המוביל.

מסלול חייו של מוסטפא אופייני לבני הדור הרדיקלים. הוא נולד בשנת 1942, נידון למאסר כשהיה חבר האחים המוסלמים בן 23, וזכה לחנינה בשנת 1971, בימי סאדאת. במחנות המאסר של שלטון נאצר העסיקו עצמם מוסטפא ויתר האחים הכלואים בדיונים תאורטיים רחבי יריעה. במהלך הוויכוחים הללו, ובהשפעת רעיונותיו של סייד קוטב, התגבשו קבוצות איסלאמיות רדיקליות חדשות שגישתם של האחים המוסלמים הייתה רפורמיסטית מדי בעיניהן. זרם זה, שה״גמאעאת״ היו רק אחד מביטוייו, סבר שהחברה המצרית כולה נתונה במצב של כפירה חסרת תקדים. למסקנה זו הגיעו במידה לא מעטה גם בשל מצבם הפיזי. האם, שאלו האסירים את עצמם, המענים שהם נתונים לחסדיהם יכולים באמת להיות מוסלמים? האם שליט כנאצר, שציווה על העינויים הללו, יכול להיות מוסלמי? האם כל אלו שצייתו למנהיגים חסרי אמונה אלו לא נטשו למעשה את הדת?

מחשבות אלו הובילו כמה מהקבוצות לבודד את עצמן לחלוטין מהעולם החיצוני, כדי לייסד חברות־נגד איסלאמיסטיות של מאמינים אמיתיים. קבוצות אחרות בחרו לקדם את האיסלאמיזם באוניברסיטאות, באמצעות שילוב מחושב בין אספקת שירותים בסיסיים ובין תעמולה דתית. כך, למשל, בעזרת סובסידיה ממקור לא ברור, יכלו האיסלאמיסטים להציע לסטודנטיות ״לבוש איסלאמי״ – רעלות, גלימות לבנות ארוכות וכפפות – במחירי רצפה. לבישת בגדים אלו הייתה תנאי לקבלת הסעות חינם שיועדו לנשים בלבד. באותה תקופה פשט באוניברסיטאות גם הנוהג להפריד בין המינים באולמות ההרצאות.

באירופה יש שנוטים לראות תהליכים כאלו באור רומנטי, ולמצוא בהם ביטוי מרתק לקריאת תיגר על המערב, בלי להכיר בהשלכותיהם המדאיגות. לאנשים בחברה מחולנת, שגדלו על עקרונות הנאורות, לא קל להבין את הנחות היסוד של האיסלאם האורתודוכסי. אולם המאמץ כדאי.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.גהאד ושנאת היהודים

אחדות והכנעה

נבהיר תחילה את המונחים. איסלאם אורתודוכסי ואיסלאם רפורמיסטי נבדלים זה מזה בעמדתם כלפי הדת המוסלמית הקדומה. הרפורמיסטים מבקשים לפרשה מחדש, ואילו האורתודוכסים דורשים להחיותה. חסידי האיסלאם הרפורמיסטי קוראים את הטקסט המקודש על רקע מקורותיו ההיסטוריים, ולכן סבורים שבתנאי ימינו לא את כל האמור בו אפשר ליישם כלשונו, שעה שהמוסלמים האורתודוכסים מפרשים את הקוראן כולו בפירושו המילולי, ומצפים למצוא בו פתרונות לכל הבעיות בנות הזמן.

בין איסלאם אורתודוכסי לאיםלאמיזם רב המשותף על המפריד. שוררת ביניהם הסכמה, למשל, באשר לתכניה של האמונה ולצורות הפולחן הדתי. אלא שבעיני האיסלאמיסטים יש דבר חשוב יותר מהפולחן: המאבק בכופרים. המונחים איסלאמיזם רדיקלי וג׳יהאדיזם מציינים שניהם את האיסלאמיסטים המנהלים מאבק זה בנשק, תוך ניצול הטכנולוגיה הצבאית המתקדמת. כיוון שלמוסלמים האורתודוכסים ולאיסלאמיסטים אמונה משותפת, ורק המסקנה המעשית שונה, הגבול בין הקבוצות הללו נזיל. מה אפוא מגדיר את השקפת העולם המשותפת לאיסלאמיסטים ולמוסלמים האורתודוכסים?

הנחת היסוד הראשונה והעיקרית נוגעת לאפיסטמולוגיה, תורת ההכרה, האיסלאמית. הטענה הבנאלית לכאורה, שהתבונה האנושית היא מקור הידע וההתקדמות המדעית, נחשבת בעיני מוסלמים אורתודוכסים כחילול הקודש. משנתם גורסת שבני האדם אינם מסוגלים ליצור ידע, אלא רק לשאוף להבנה מדויקת יותר של רצון האלוהים, שהוא מקור הידע היחיד. את זאת יוכלו להשיג באמצעות לימוד כתבי הקודש המנחה אותם להתנהגות שהאל רוצה בה. האמונה הדתית והידע חד הם, והעמקת הידע משמעה אך ורק השגה משופרת של הסימנים שהאל שולח.

כיוון שכך, שום איסלאמיסט לא יטיל ספק בכך שאת מאמר הקוראן שאללה הפך את היהודים לקופים ולחזירים (סודה 5, פסוק 60) יש לקרוא כפשוטו – כיוון שהקוראן הוא האמת עצמה, כל האמת ורק האמת. ״שינוי הצורה היה ממשי״, אנו קוראים למשל בירחון חמאס ״פלסטין אל־מוסלימה״, ״כיוון שאין זה מן הנמנע שאללה הכול־יכול, שיצר את האדם בצורתו האנושית, לא יהיה מסוגל להפוך את היהודי מבן אנוש לחיה״. ל״תאורטיקנים״ האיסלאמיים נותר להתחבט רק בבעיה אחת, ״האם היהודים שהפכו לחיות הולידו צאצאים״, או שמא בריות משונות אלו ״חיו לא יותר משלושה ימים״, שכן הקוראן מותיר שאלה זו פתוחה.

המדע המערבי, המבוסס על הטלת ספק ועל הכרתו של היחיד, אינו יכול להלום מושג זה של ״ידע״. נהפוך הוא: הכשל הגורלי של המדע המערבי נעוץ דווקא בעובדה שהוא ״מפצל את ראיית העולם״, שעה שרק ״ה׳תווחיד׳ (אמונת הייחוד) האיסלאמי משמר את אחדותו של היקום יציר האלוהים״. בשיח הזה המונח ״אימפריאליזם מערבי״ מתייחס אמנם גם לתוקפנות כלכלית וחברתית, אבל בראש ובראשונה ל״פלישה אינטלקטואלית״ לעולם האיסלאם. במילותיו של האיסלאמיסט סייד אל־עטאס: ״האתגר העכשווי של הציוויליזציה המערבית […] הוא אתגר הידע […] המעודד ספקנות, והמרומם את הספק ואת ההשערה ומעניק להם ׳מעמד מדעי׳ במתודולוגיה שלו״. יעדו העיקרי של האיסלאמיזם האקדמי הוא לערוך דה־מערביזציה של המדע, כלומר לשחרר אותו מעקרונות הספק וההשערה.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

מכאן תובן עוצמת ההתקפות שניחתו על הפילוסוף הדמשקאי צאדק אל־עט׳ם בשנת 1969, עם פרסום ספרו ״ביקורת השיח הדתי״. אל־עט׳ם טען שם שהתבונה האנושית היא מקור הידע ולכן ״המתודה המדעית אינה מתיישבת עם המתודה הדתית״. הפצת הספר נאסרה, והמחבר נידון למגהאד ושנאת היהודיםאסר ואיבד את משרת הפרופסור שלו באוניברסיטה האמריקנית בביירות. בשנת 1969 עוד עוררו הצעדים הללו מחאה ציבורית רועשת, אך עשרים שנה לאחר מכן, כותב בסאם טיבי, ״מחאה כגון זו לא הייתה כבר מתקבלת על הדעת. הפונדמנטליזם האיסלאמי היה למאפיין העיקרי של החיים הציבוריים במזרח התיכון. ספרו של אל־עט׳ם היה למושאם של אינספור כתבי שטנה בערבית, המופצים עד עצם היום הזה״.

דחייתה של התבונה האנושית משפיעה בהכרח גם על הבנת מושג הכוח. עצם המילה ״איסלאם״ פירושה ״התמסרות״, במובן של כניעות כלפי האלוהים. אם אין האדם יכול להשיג ידע בעזרת תבונתו, קל וחומר שאין הוא יכול לקבוע בעצמו את גורלו שלו. בעוד התשובה החילונית לשאלה ״האם אנשים יכולים למשול בעצמם״ היא חיובית, מנקודת המבט האיסלאמית התשובה שלילית באופן אפריורי: רק אלוהים יכול למשול, ורק אלוהים הוא הריבון. נציגו של אללה על פני האדמה הוא הח׳ליף, והאיסלאמיסטים סמוכים ובטוחים בשלטונו העתידי. ״המדינה האיסלאמית המגולמת בח׳ליף […] אינה דמוקרטית ואינה דיקטטורית״, מצהיר ה׳אקספליציט׳, פרסום איסלאמיסטי המופץ בגרמניה.

מבנה זה של מדינה […] מעולם לא ״הומצא״ על ידי המוסלמים, ולכן אי אפשר לומר שהוא פרי רוחם של בני אדם העשויים לשגות וככזה אין הוא מחייב אותנו. כל אחד מהמוסדות הללו מקורו במעשה שעשה הנביא. לפיכך, מבנה זה מטבעו אינו נתון לבחירתנו, אלא הוא מייצג דגם איסלאמי נתון מראש שעלינו ליישמו כצורתו.

הנחת היסוד השלישית של האיסלאמיזם היא עקרון השליטה. דחיית ההגדרה העצמית של היחיד ותבונתו הביקורתית, שתי הנחות היסוד הקודמות, נובעות מהאמונה שהאדם נתון מהיוולדו ברשותו של גוף ירע שלם וסגור. לפיכך, שלא כמו מגמות אחרות באיסלאם, האיסלאמיסטים יוצאים מתוך הנחה שתפיסת העולם שלהם נועדה למשול על כל האחרות. ״הקוראן האציל״, הצהיר מייסד האחים המוסלמים חסן אל־בנא, ״מינה את המוסלמים לשומריה של האנושות, וכדי שיוכלו למלא משימה נשגבת זו העניק להם את זכות השליטה העליונה על העולם״. 60 שנה לאחר מכן הובע רעיון זה בפיו של דובר אל־קאעידה, סולימאן אבו־ע׳ית, בהצהרתו ״מדוע אנו לוחמים באמריקה״. כיצד, שאל אבו־ע׳ית, יכול מוסלמי לשאת את כל ההשפלות, ״כאשר הוא יודע שאומתו נוצרה כדי לעמוד במרכז המנהיגות, במרכז ההגמוניה והשלטון 1״.] כשהוא יודע שהחוק האלוהי קובע שהתבל כולה חייבת להיות נתונה לשלטונה של דת אללה?״

עקרון השליטה קובע את היחס הראוי ליתר הארצות והקבוצות הדתיות. לדידם של האיסלאמיסטים, העולם כולו מחולק לשני חלקים: דאר אל איסלאם (בית האיסלאם), האזור שבשליטת המוסלמים, ודאר אל־חרב(בית המלחמה), הארצות הנתונות לשלטון הכופרים. חלוקה חדה זו עשויה, במקרה הטוב, להיות מעודנת זמנית באמצעות המושג דאר אל־עהד (בית החוזה), שבו ייתכן דו־קיום בין המוסלמים לכופרים למשך תקופת מעבר. מטרתו של שיתוף הפעולה הטכנולוגי עם הכופרים בדאר אל־חרב אינה אפוא להנציח את הדו־קיום, אלא, כפי שמנסח זאת האיסלאמיסט חסן א־שרקאווי, ״ללמוד כיצד להשתמש בכלי הנשק המודרניים, ויותר מכך, לייצר אותם בעצמנו ולפתח אותם, כך שנוכל להכות את אויבינו״.

חלוקתו של העולם לאזור איסלאמי ואזור שאינו איסלאמי מסבירה משהו מן השנאה שמוסלמים אורתודוכסים רוחשים כלפי ישראל: משנת 1948 ואילך מוצאת עצמה הקהילה המוסלמית, לראשונה בתולדותיה, מתמודדת עם מציאות של מדינה יהודית בתוך דאר אל־איסלאם. בעיני מוסלמים רבים, המצב בארץ־ישראל הוא גרסה מודרנית של הסכסוך בין מוחמר ובין היהודים. בהתאם לכך, הם רואים את גירוש היהודים ורציחתם בידי מוחמר ואנשיו במאה השביעית כמופת למדיניות שיש לנהוג כיום כלפי ישראל. מייצגו הרדיקלי ביותר, ובו בזמן גם הפופולרי ביותר, של הרעיון הג׳יהאדיסטי הזה, הוא סייד קוטב. האידאולוגיה שלו מכירה רק בשתי תצורות חברתיות: עולם האיסלאם ועולם הברבריות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר