משנתו הקבלית–מוסרית של רבי יעקב איפרגאן- עמרם בן ישי
רי"א מתמודד עם שאלת מקומו ומקורו של הרע בעולם: האם מקורו של הרע הוא באדם או באל – האם הרע הוא כוח עצמאי אוטונומי, או שהוא כפוף לקדושה ונועד לאפשר לאדם את יכולת הבחירה, ההשגחה ושכר ועונש . ואם כך, כיצד מגיע הרע מאל שכולו טוב, או שיש שתי רשויות – של אל טוב ואל רע? מה האחריות של האדם לקיומו של הרע במעשיו? האם הרע הוא תוצר בחירתו של האדם, או שהרע הוא דטרמיניסטי, ללא קשר לפעולות האדם, אלא גזרה אלוהית? האם הרע הוא ממשי, או שהוא רק השתקפות בעיני בני האדם, כי בשורש האלוהי הכול הוא טוב. והאם מקורו של הרע באלוהות עצמה?
רי"א מביא מגוון של פירושים למקורו של הרע. הוא כותב על הרע שהחל להיווצר כבר בשורשי האלוהות, על קיומו של הרע ככוח ממשי ודמוני שמשקף את המאבק בין כוחות הטוב והקדושה לבין כוחות הרע והטומאה בעולמות העליונים; על הרע ככפוף לקדושה ועושה דברה, ובא לתת את הכוח להנהגת השכינה לפעול על פי דין; על הרע שבא תחילה לשמש את הקדושה, ובשלב מסוים הוא מרד באל. רי"א כותב על אחריותם של בני האדם לקיומו של הרע בכך שאינם עושים את העבודה הרוחנית ומחזקים את כוחות הרע והטומאה; על הרע כקודש קודשים, ויש לו מקום בעולם בדיוק כמו היצר הטוב, כדי לאפשר את קיומו של העולם ; על עבודת האל בשני היצרים, טוב ורע, וחשיבות העבודה הרוחנית עם הרע, וכי בשורש אין הבדל בין הטוב והרע, והכול הוא טוב. רי"א רואה את הרע כחלק מהחיים, ועבודת האל נעשית גם באמצעות הרע.
על פי הפירושים השונים של רי"א, יש אמביוולנטיות גדולה בתפיסתו את הרע; אין הכרעה ברורה וחד -משמעית מהו מקורו של הרע ותפקידו. רי"א גם נזהר מלקבוע בצורה חד- משמעית שיש רע בעולם כנפרד מהטוב ולא כפוף לו, וכי הרע הוא עצמאי, ממשי ושרירותי, אלא הוא מוסיף תמיד כי הרע כפוף לקדושה ובא לשמש את הקדושה, והוא קודש קודשים. זאת כדי לשלול את קיומם של שתי רשויות באלוהות – תפיסה דואלית של שתי רשויות, של אל טוב ואל רע, תפיסה גנוסטית המערערת את בסיס האמונה באל אחד כטוב ומושלם. שהרי אם יש אל טוב ואל רע, נגזרת מכך שלילתה של הבחירה החופשית והעבודה הרוחנית, השכר והעונש ועבודת הייחוד, או אז כל האמיתות הדתיות והאמוניות בטלות.
נושא זה מתקשר לקדושה ולטומאה ומשיק לשאלת הטוב והרע. הרע הוא הטומאה והטוב הוא הקדושה. על פי העיקרון הקבלי של "זה לעומת זה", יש מערכת של קדושה ומולה מערכת של טומאה; עשר ספירות של קדושה ומולן עשר ספירות של טומאה, ועל האדם, בהתאם לבחירתו, לבחור בטוב, כדי שהרע והטומאה יכחדו מהעולם .
רי"א שואל מהיכן הגיעה הטומאה לספירות שהן חלק מעצמוּת האל, ומביא בהקשר לכך את דברי רבי יהודה חייט בפירושו לספר מערכת האלוהות, שהטומאה שנקשרה להיפוכים ולשינויים של טוב ורע החלה עוד בשורשי האלוהות, עוד בעילול הראשון שבספירות, שהוא ספירת הכתר. רי"א מקבל חלקית את פירושו של ר' יהודה חייט, כשהוא מעלה באחד מפירושיו את הרעיון שהרע מקורו בשורשי האלוהות.
בהקשר לטומאה וקדושה – עבודת האדם על פי רי"א היא לקדש את החומר ולהתמיר אותו לרוחניות. גישה זו משקפת את משנתו הקבלית-מוסרית: על האדם, בכל רגע ובכל פעולה, להיות מחובר לטוב ולרוח כאשר הוא מתבונן בעצמו ובחייו, ולראות מה יוביל אותו לקדושה . עבודת האדם באה לידי ביטוי בעבודה הרוחנית, עבודת המידות, עבודת המחשבה, לימוד תורה, ועבודת הייחוד, שתכליתם תיקון העולמות , חשיפת הסוד וחשיפת ההוויה האלוהית בעולם.
בחלק השני אני מצביע על החיבור הטבעי בין עבודה רוחנית, עבודת המידות ועבודת הייחוד כמשלבים את דרכי העבודה בין אדם לחברו, כמו עשיית משפט צדק, מתן צדקה וחשיבות השלום בכוונה, בתפילה, במחשבה ובעשיית חסד ואהבה ויראה.
משנתו הקבלית–מוסרית של רבי יעקב איפרגאן- עמרם בן ישי
משנתו הקבלית–מוסרית של רבי יעקב איפרגאן- עמרם בן ישי
עבודת הייחוד היא הערך המרכזי במשנתו הקבלית-מוסרית של רי"א. היא נעשית בכל פעולה של האדם בעולם, בעמידתו של האדם מול האל ומול האחר, בקיום מצוות ובעשיית חסד, במחשבה, בדיבור ובשתיקה.
תכליתו של האדם בעולם היא לתקן את עצמו ואת העולמות העליונים על ידי עבודת הייחוד בין הספירות . על פי תפיסתו, עבודת הייחוד היא תמידית. היא מתקיימת מרגע שהאדם מתעורר, בקיום מצוות, בתפילה ובעבודת המידות. העבודה היא הוליסטית המקיפה את הגוף והנפש, את קיום המצוות באיבריו הפיזיים של האדם, ואת התיקון בשורש הרוחני של תרי"ג איברים רוחניים –וזאת כדי להיות מרכבה לשכינה .
אני דן בדברי רי"א לגבי התנאים המאפשרים את עבודת המידות. רי"א רואה בעבודת המידות כלי הנתון בידי האדם לתיקון עצמו ותיקון העולמות העליונים. עבודת המידות הכרחית גם למי שרוצה ללמוד את תורת הסוד, כי לימוד הסוד מחייב שלמות מוסרית ויכולת שכלית . בהקשר לכך אני דן בשאלה מהי שלמות המידות?
מהו מקומם של מידות כמו ענווה, גאווה וכעס? מהו מקומו של "האחר", שתופס מקום חשוב בהגותו המוסרית של רי"א, והוא המפתח לתיקון האדם את עצמו, את הסביבה והעולם העליון באשר לקשר בין לימוד התורה ועבודת המידות, רי"א רואה את לימוד התורה כאמצעי להגיע לסוד, לרובד הנסתר של ההוויה, יחד עם שלמות המידות. בתפיסתו של רי"א, בכל דבר בעולם יש גוף ונשמה, וגם בתורה עצמה יש חלוקה לגוף ונשמה. בלימוד התורה יש חלק מעשי שהוא הגוף ולימוד בכוונה שהוא הנשמה. את התורה על האדם ליישם בחייו ביום יום וכחלק מתיקון עצמו. לימוד התורה הוא הכלי לחיבור עם האל, וכל שימוש אחר בתורה פוגם ביכולת הזו. על האדם ללמוד תורה לשמה ולא להתפרנס מהקהל. קיצוץ בנטיעות נעשה כאשר הלימוד הוא לא לעבודת הייחוד אלא למען האגו והאינטרס האישי, ואזי יש פירוד בספירות.
לחלק הכולל את עבודת המחשבה, הדמיון, ההתבוננות, השתיקה והדיבור קראתי "עבודה רוחנית". העבודה הרוחנית משיקה, נוגעת וקשורה לעבודת המידות ולעבודת הייחוד . בתפיסתו של רי"א, העבודה הרוחנית נעשית בשני היצרים, היצר הטוב והיצר הרע. עבודה רוחנית רק עם היצר הטוב היא קיצוץ בנטיעות. זהו המסר של רי"א על מקומו של הרע בעולם ועל תפקידו של האדם להתמיר את הרוח לעבודה רוחנית ואת האנרגיות של התאוות והיצרים לכיוון הטוב. בתפיסתו של רי"א העבודה הרוחנית היא טוטאלית, הוליסטית, תמידית, רציפה, בכל רגע ובכל מקום, וכל פעולה של האדם משפיעה על העולמות העליונים.
העבודה הרוחנית נעשית במחשבה, במעשה, בהתבוננות ובדמיון והיא שתוביל את האדם לשלמות המוסרית, לתיקון עצמו והשכינה ולעבודת הייחוד . התנאי הבסיסי לעבודה הרוחנית הוא ביטול עצמי. על האדם להצטנע ולדעת כי הוא חלק מקולקטיב, הוא יחידה אחת בעם ישראל, ויש סולידריות בין בני ישראל . המחשבה מסמלת בתפיסתו של רי"א את ספירת חוכמה. תיקון המחשבה הוא קריטי בעבודת האדם כי הכול מתחיל מהמחשבה. התפיסה ששמה דגש ראשוני על המחשבה בעבודה הרוחנית מזכירה את הרעיון הבודהיסטי של הקארמה, שהוא חוק הסיבה והתוצאה; מה שנזרע במחשבה שממנה הכול מתחיל, יביא לבסוף גם לפעולה.
על פי תפיסתו של רי"א, חטא שנעשה במחשבה מחייב תיקון במחשבה. המחשבה הרעה מגיעה לאדם בלילה, כי אלה השעות שבהן היצרים מתעוררים. לכן קורבן עולה שבא לכפר על החטא שבמחשבה הרעה ולתקנה נשרף כל הלילה . פעולת התיקון הנעשית על ידי שימוש בכל חושיו של האדם כדי להביאו למחשבות טובות באמצעות הדמיון, תביא לשריפת המחשבה הרעה בתודעתו וכניסה של מחשבה טובה במקומה.
הדיבור והשתיקה הם ביטויים של המחשבה – הדיבור מסמל את ספירת המלכות והשתיקה את ספירת החוכמה. כאשר השתיקה מבטאת חיבור רוחני גבוה ומגיעה מתוך בחירה ולא כאילמות או השתקה, היא גבוהה מהדיבור במעלתה הרוחנית. בהשפעת הזוהר, רי"א מרבה להדגיש כי לאדם אחריות גדולה למילים שיוצאות מפיו המחייבת אותו לדיבור טוב, להתבוננות ולתשומת לב למילותיו. לכן עליו להיות מודע לעצמו ולהתבונן בעצמו ובמה שקורה סביבו . השתיקה, על פי רי"א, היא הדרך להגיע לסוד, אולם רק כאשר היא באה מתוך התכוונות.
במופעה הנמוך השתיקה מבטאת אילמות וחוסר יכולת לדבר. זו שתיקה כפויה ואלימה של האדם כלפי עצמו ולא שתיקה מתוך בחירה והתכוונות שנמצאת בספירה חוכמה .
בהגותו של רי"א, הכוונה מרכזית בכל פעולה של האדם; ללא כוונה אין טעם בקיום תפילה ומצוות; הם חסרי ערך במובן האמיתי של התיקון בעולם הרוחני העליון .
האהבה והיראה נמצאים במקום גבוה במדרג העבודה הרוחנית של רי"א. הוא רואה בשילוב יראה ואהבה בעבודת ה' דרך להגיע להשגות בתורת הסוד, וידיעת הסוד תוביל את האדם לתכליתו, שהיא עבודת הייחוד והתיקון בעולמות העליונים . היראה והאהבה שמקבלים ביטוי בספירות העליונות, דבר שמצביע על חשיבותן בעבודת האדם.
משנתו הקבלית–מוסרית של רבי יעקב איפרגאן- עמרם בן ישי
עמוד ז