מורשת יהדות מרוקו

בית רבנו.

רבנו אינו נזכר מתי נשא אישה. בשנת שע"ט – 1619, עת ברח מחברון כותב " ואמלטה אני וביתי " ובן בחזרתו לחברון " אני ובני ביתי אל סביבות העיר חברון. אך בהקדמת " בריכת אברהם ", בכ"ה אלול אותה שנה, מתפלל רבנו שיזכה " להוליד בנים זכרים עוסקים בתורה ". אם כם נראה שבנו, יצחק, עדיין לא נולד.

כך נראה גם מהסיבה שקרא לספרו " בעלי ברית אברם " : " ובה' בטחתי כי הוא יעזרני..ויזכני לקיים מצוות פריה ורביה ובזה אקרא בשם בעלי ברית אברהם ויהיה שמי מלא ". ספר זה נשלם בראש חודש שטב שנת ש"פ.

בנו של רבנו, כבוד הרב יצחק, שכאמור נולד אחרי ראש חודש טבת ש"פ, היה מקובל וסופר ודבר ומנהיג. כמקובל – נשתמרו כתבי יד שלו, מהם עולה שנמסר לו על ידי מלאך אודות אירועים שעתידים להתרחש מאוחר יותר בחברון, והוא העלם על הכתב. גילויים אלה כתובים בצורה מעניינת ומפליאה : הפיכת כל אות במגילות קהלת ורות למילה.

כמו כן כתב ספר זרע יצחק ונאבד. פירושים רבים ממנו נמצאים ב " בעלי ברית אברם " כדבר ומנהיג – כנראה מילא תפקיד חשוב בבעיות שנתעוררו בתקופתו. ביניהם מציאת יורש מתאים לרבי אליעזר בן ארחא, רב העיר, שנפטר בשנת תי"ב.

שתי בנות היו לרבנו. האחת, חנה, אשת רבי בנימין זאבי, הייתה אשת חיל וגידלה את בנה לתורה. וכך כותב עליה בנה,  רבי אברהם ישראל : " אדונתי אימי, בתו של שם רבא, הוא הרב הקדוש המקובל האלוהי כבוד הרב אברהם אזולאי ז"ל.

לא זכיתי להתאבק בעפר רגלי הרב אבא מארי זלה"ה, כי בפטירתו הייתי באותו פרק בן ד' שנים. והיא בחוכמתה הייתה משחרת אותי מוסר רב. ולא עוד כי הייתה משתדלת, וחנה היא מדברת, ומתחננת לפני בעלי מקרא שילמדו אותי מקרא.

כבוד גדול עשו לה רבני חברון במותה בשבעת ימי האבל הספידוה מידי יום. ובנה הספידה בחברון ביום השלושים וביום השנה. דרוש לפרשת שופטים.

בנה, אברהם ישראל זאבי, תלמיד מהר"ש אבוהב, היה מרבני חברון, ושם עמד בראש ישיבת " חסד לאברהם " שנוסדה על ידי הגביר אברהם פירירה מאמשטרדם. אחר מותו כונסו תשובותיו חידושיו ודרשותיו על ידי בנו יצחק, שהדפיסם תחת השם " אורים גדולים " ו " אור לישרים "

את בתו השנייה השיא רבנו לרבי דויד יצחקי, שהיה חבר בית הדין של מהר"ם גלנטי ואחר מותו היה ראש רבני ירושלים. בנו רבי אברהם יצחקי, הראשון לציון היה חבירו של בעל הפרי חדש, וכתב ספר " זרע אברהם ". הוא ניהל בארץ מלחמת חורמה נגד השבתאות וחסידיה בארץ.

החיד"א וזקנו.

כתבי רבנו עברו בירושה מאב לבן. נינו, רבי יצחק זרחיה אזולאי, אביו של החיד"א כותב בשער פירוש המשניות שלפנינו : " חנני אלוהים ויתן לי גם את זה, ירושת אבות לנחלת בנים. ה' יזכני להגות בו על ימי חלדי, ולהנחילם לכל בני, יחד עם החלקים האחרים…בן בנו של מורי הרב המחבר…הצעיר יצחק זרחיה אזולאי ס"ט.

ועל עותק ספר ה " לבוש , של רבנו כותב החיד"א : " זאת הייתה לי ירושת אבות… חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט. ובשם הגדולים אחרי סקירת כתבי רבנו הוסיף : " וכל הספרים הנזכרים הנם בידי בתכתי יד. הרי שירש החיד"א את כל כתבי רבנו. החיד"א ירש גם את רכושו.

חלק מחיבורי רבנו למד החיד"א תמידין כסדרן. גם בשאר החיבורים עסק ורמנם לא ברור באיזו מידה. הוא מזכיר את כתבי רבנו במקומות רבים בספריו. עתים מסכים עמו, ועתים חולק על דבריו, אולם תמיד – בדחילו ורחימו.

כשהגיע החיד"א לחברון כתב בראש ספר ה " לבוש " שירש מרבנו : " וזכינו המרחם ברוב רחמיו להסתפח בנחלת ה' פה עיר הקודש חברון ת"ו, שלהי סיון תקכ"ט. הוא ברחמיו יזכני לשקוד בו אני וזרעי וזרע זרעי בתורה ובמצוות, וזכות מז"ה הקבור פה יגן בעדי כן יהי רצון.

מר זקני קורא החיד"א לרבנו. ונשאל על כך באיטליה : " איך אני כותב על הרב חסד לאברהם שהוא זקני, וממה שכתבתי בשם הגדולים ניכר שהוא זקן זקני. והשיב החיד"א ששימוש זה לתואר זקני נכון הוא, ומקובל גם אצל הראשונים " הלא תראה הרב הגדול מהר"ש בן הרשב"ץ כותב אדוני זקני על הרמב"ן שכמה תשובות, והוא שישי לרמב"ן.

החיד"א ביקש מבנו, הרב רבי רפאל ישעיה, שיקרא לבן שיולד לו בשם משה, " שמה הוא שביעי לאברהם ,. ונכדו של החיד"א הוא שביעי לרבנו. ואכן כך נהג, וקרא לבנו שנולד בשנת תקמ"ז משה .

לאור זאת, אין פלא בכך שההערצה לרבנו עברה מהחיד"א לנכדו זה. וכשהוא מתעניין כמה יוכל לקבל תמורת מימוש נכסיו שבארץ ישראל רצה למכור רק את ביתו שבירושלים. את הבתים שבחברון לא היה מוכן למכור, כיוון שהם ירושה מימי רבי אברהם אזולאי.

המקובל האלוהי.

רבנו נודע כאחד מגדולי המקובל בתקופתנו. רבני ירושלים כותבי עליו בשנת ת"ח, ארבע שנים אחרי פטירתו " החכם השלם המקובל האלוהי איש אלוהים קדוש הוא. מאוחר יותר נתפרסם רבנו בעיקר בזכות ספריו, שהפכו להיות מספרי היסדו של תורת הקבלה.

בשת תט"ו נדפס בוונציה ספר " טוב הארץ ", אשר תוכנו , להודיע לבני האדם קדושת ארץ ישראל על פי כתבי הרא"י ז"ל, רבי חיים ויטאל, הרמ"ק ורבי אברהם אזולאי. הגאון הצדיק רבי חיים הלברשטאס, האדמו"ר מצאנג, שנתבקש להסכים על " אור החמה " כותב : דברי הרב רבי אברהם אזולאי הנ"ל אינם נצרכים להסכמה.

הלא מפורסם שמו בספרי הקדושים מבעלי מקובלים הקדומים, כולם מהללים ומשבחים לבעל המחבר הנזכר לעיל למקובל גדול.

את דרכו לתורת הסוד מתאר רבנו בהקדמה לספר "קירית ארבע " : " שליו הייתי בביתי ורענן בהיכלי, מסתופף בצל החוכמות החיצוניות…ויער ה' את רוחי, ורוח קדשו נוססה בי, לדרוש אחר חכמת האמת.

ודרשתי ממרי מדות הנמצאים בזמני חהבינני קצת מפשא אמרי ספר הזוהר ומוצאו ומובאו, ולא נכנסו הדבריןם באוזני, ופרשתי… וכאשר חפץ בי ה' בא לידי ספר פרדס רימונים להאלוקי הרמ"ק זלה"ה והיה לי למשיב נפש ויערני כאיש אשר יעור משנתו וטעמתי כי מתוק האור אור החכמה האלוקית ואדור נדר לה' לעלות אל ארץ חמדה, להתענג באור יקר אשר חבר הרב זלה"ה על ספר הזוהר.

אכן זכה רבנו לא רק לעסוק בספר אור יקר לרמ"ק, ואף לעשות קיצור ממנו ( ספר " זהרי חמה " ). אלא גם לגאול את כתבי המקובל רבי חיים ויטאל. כמו שכתב החיד"א בשם הגדולים : " יצאו לאור שמונה שערים מסודרים מבן הרב חיים ויטאל מ' שמואל ועליהם י ש לסמוך.

אך אין בשערים הנזכרים מהדורה בתרא, כי הרב חיים ויטאל מיווה לגונזה בקברו. טרבנן קדישי אשר ברור על ידי ייחודם הוציאוהו מקברו על ידי ש" ח".

וביתר בירור בערך ספר עמק המלך : " וכבר כתבנו כמה פעמים שמז"א מהר"א אזולאי ומהר"י מצח ז"ל עשו הפסקות ויחודים עד שהרב רבי ליים ויטאל ז"ל נתן להם רשות לחפור בקברו, ולהוציא משם הכתיבות שציווה הוא ז"ל לגונזן, והוציאום משם…וכל האמור ידעתי נאמנה בבירור.

כמו כן כותב רבנו על כתבי מהר"ר סולימאן אוחנה, מגורי האר"י ז"ל, שהגיעו לידיו. חלק ממאמרים אלו מביא רבנו בשמו בספר " בעלי ברית אברם ".

בקבלה מעשית לא עסק רבנו כנראה באופן נרחב. נותרה כידוע קמיע ליולדת, משעה ידיו, והדפיסה החיד"א בספרו " יוסף בסדר " סימן ו' כמובן שאין להוכיח מקמיע בודד באיזה מידה עסק בכתיבת קמיעות וכדומה.

מתורתו של רבנו שתו רבים. על כך יעידו ההעתקות הרבות של כתביו הפזורם ברחבי העולם, וריבוי המהדורות לספריו בתורת הקבלה. על מידת פרסומם מעיד גם קרובו רבי יהודה זרחיה אזולאי ממראכש. בכל מקום שאני הולך עושים לי כבוד בשביל אבותי ומשפחתי. הרב דוד אזולאי והרב אהרן אזולאי וברה אברהם אזולאי אשר כמה ספרים חיברו.

אלו הם חיבוריו.

1 – קירית ארבע – ביאור על הזוהר. לו מקרא רבנו " חיבורי הגדול ". נקרא כך כיוון שהוא מיוסד על תורתם של ארבעה אנשי מידות : האר"י הקדוש ז"ל זלה"ה כבוד הרב רבי חיים ויטאל נר"ו, כבוד הרב אברהם גלנטי זלה"ה, כבוד הרב משה קורדובירו זלה"ה, שפירושיהם קובצו בספר זה. וכן נקרא על שם המקום הקדוש, בו קבורים ארבעה זוגות " שזכותם היא שעמדה לי ושם חיברתיו ת"ל.

הספר חולק לשלושה חלקים, שכל אחד מהם הוא סםר בפני עצמו : אור הלבנה, אור החמה, ואור הגנוז, וכפי שיפורט להלן. כתיבתו נסתיימה בשנת קהל גדול ישבו הנה לפ"ק = שע"ח. 1618.

אור הלבנה, תיקון הטעויות וחילוף הנוסחאות שנפלו בספר הזוהר. וטעם שמו, כי הוא המאור הקטן המאיר לאדם ההולך האישון חושך הטעויות. ואל יחשוב אדם שיש בספר זה שום הגהה מסברא חס ושלום, אל מספרי כתבי ידי המדויקים. וכמו שהגדירו החידא : " הגהות על ספא הזוהר מהרש"ל לש"ס.

אור החמה להבין לשונות הזוהר הבלתי עמוקים ונהנים ממנו כל העם, להבדיל מהחלק השלילי – אור הגנוז.

אחר כתיבת הספר, שנת שע"ח, התפלל המחבר : " וה' יעזור לי לגמור את המצווה לצרף עמהם קיצור מביאור החכם השלם האלוקי כבור הרב גלנטי זלה"ה. ואמנם זכה לעשות קיצור לספר  " ירח יקר " מהרא"ג, ארבע שנים לאחר מכן, וקראו " זהרי חמה ", וכך כתב בהקדמתו : " קראתי בשם הקיצור הזה ספר זהרי חמה, להיות שהוא חלק מספרי הגדול ספר אור החמה והוא חלק מהכל.

אך לא אסתייעא מילתא, ו " זהרי חמה " לא צורף לכתב היד של " אור החמה " אלא נדפס בפני עצמו, לראשונה בונציה שנת הת"י, על ספר בראשית בלבד. ושנית במונקאטש תרמ"א, בעיוד ש " אור החמה נדפס בירושלים, תרל"ו.

רק מאוחר יותר הגיעה גאולתו, על ידי האדמו"ר משינאווה, הגאון רבי יחזקאל שרגא הלברשטאס, שגם מצא את ז"ח ספר שמות, ולעשות רצון צדיק הדפיסם יחדיו, בפרעמישלא, בשנת ו " אור החמה עם שהרי חמה לפ"ק – תרנ"ו.

ד"צ מהדורה זו, ב"ב תשל"ג, הוא הנפוץ כיום. כשהרמז בפירושו לזוהר מזכיר את ספר " קירית ארבע " כוונתו לספר אור החמה.

החלק העוסק בפירוש דברי הזוהר הקדוש בפרשת " ואתה תחזה ", המדבר בחכמת הפרצוף. יצא לאור בנפרד תחת השם " מחזה אברהם " תחילת בשנת תר"מ, כחוברת נפרדת ואחר כך במהגורות נוספות, לאחרונה ירושלים תשל"ד ד"צ מהדורת ירושלים.

" אור הגנוז " הוא מיוחד וגנוז ליחידי סגולה הנכנסים בפרדס, שלאו כל מוחא סביל דל. כנראה שחובר על פי כתבי הרב חייפ ויטאל שהיו בידי רבנו.

ספר זה לא זכה להגיע לדפוס. וכבר החיד"א כותב : " כל הספרים הנזכרים הנם בידי כתב ידי חוץ מאור הגנוז שנגנז ", ומעתה ניתן לומר טעם נוסף לשמו – שנקר על שם סופו.

2 – " חסד לאברהם " דרושים והקדמות בחכמת הקבלה, מיוסדים על פי כתב יד וספרי הרמ"ק וגורי האר"י ז"ל. בכמה כתבי יד באה בסוף הספר חתימה זו : " והייתה שהלמת הספר החשוב הזה אור ליום ד', כ"ה יום לחודש אלול המרוצה, שנת ויתן לך האלהים מטל השמים לפ"ק. פה עזתה אשר ליהודה תוב"ב – שע"ט.

ספר זה הוא הידוע והנפוץ בכתבי רבנו, הוא הועתק כמה פעמים על ידי סופרים שונים עד שהדפיסוהו באמסטרדם בשנת תמ"ה. כבר החיד"א התריע על כך שמהדורה זו מלאה שיבושים וטעויות. אמנם, באותה שנה נדפס הספר בזולצבאך, על פי כתב יד מדויק, ובו הכל מתוקן. וכנראה לא ראהו, החיד"א.

3 – " בעלי ברית אברם " ביאורים על בתנ"ך בדרך הקבלה. נכללו בו, מלבד חידושי המחבר, פירושים כבוד הרב חיים ויטאל, מ"ש בשם האר"י ז"ל הנוגע אל הפשט, ומהחסיד האלהי כבוד הרב סולימאן וחנא זלה"ה, מגורי האר"י ז"ל.

נכתב בעזה. בשנת כי בשמחה – ש"פ. כתיבתו החלה בראש חודש חשון ונסתיימה בראש חודש טבת. הספר עבר מאב לבנו, מרבנו עד החיד"א, וכל אחד הוסיף נופך משלו. המעתיק שילב את ההגהות  בגוף החיבור. הספר נדפס לראשונה בצפת בשנת " זה השער לה' " – תרכ"ב, ומאז בכמה מהדורות נוספות.

4 – " מעשה חושב " קיצור כוונת המצוות מהאר"י ז"ל. מליקוטי הגדול בדורו כבוד הרב חיים ויטאל. רבנו מזכירו גם בסוף ספרו ברכת אברהם. כתב יד אוטוגרף על ספר זה נמצא בפריה הלאומית בירושלים ומספרו 8-5493.

וזה לשון רבי אברהם הלוי אב בית דין במצרים וגלילותיה, בספרו " גנת ורדים ". ואזיאו לי ספרא דאדם קדמאה, מגילת סתרים מעולפת ספירים, הכינה גם חקרה נאזר בגבורה החכם השלם כבוד הרב אברהם אזולאי ז"ל, ספר מעשה חושב, שכלל בדברים קצרים עניינים גדולים וארוכים. ספר ספיר גזרתו, מחבר ומאסף נובלות חכמה של מעלה, ופה מפיק מרגליות ותוצאות חיים…..

מתוך הגהותיו של החיד"א עולה שנהג להכין עצמו למצוות המועדים מתוך " מעשה חושב ". מהן גם עולה שיש תועלת לא רק מלימוד עמוק אלא גם מקריאה בו, שכן כשמחמת מחלה או טרדות אחרות לא היה יכול ללמדו בעיון – היה קורא ממנו את הפרק השייך לאותו חג. הוא גם רכש העתקה של החיבור, נוסף על העותק המקורי, שהיה בידיו.

5 – " כנף רננים " קיצור כוונת התפילות מהאר"י ז"ל, כולל, כנפי שחר – לתפילת שחרית, כנפי יונה – מנחה וערבית, כנפי רוח – תפילות שבת וימים טובים.

חיבור זה לא הגיע לדפוס, אבל הועתק כמה פעמים כנראה לא תמיד בצורה מדויקת, שכן בספר יד אהרן לכבוד למהר"א אחפנדרי כתב שבתפילת " עלינו לשבח " יש לומר ועל כן נקוה, בואו : וכן ראיתי בספר כנף רננים לכבוד הרב אברהם אזולאי זלה"ה שכתב כן.

וכתב עליו החיד"א ב " ברכי יוסף " וישנו בידי מכתיבת הקדוש הרב מ"ז זלה"ה, ולא ראיתי זה שכתב בשמו לומר ועל כן נקוה.

במקובל רבי אבקהם חזקוניט, בספרו " זאת חוקת התורה ", מזכיר ספר כנף רננים ותמה שחס רממנו כמה עניינים, ולא ראה ספר מעשה חושב, שהוא חלק ב' ממנו.

6 – " הגהות על הרמב"ם " רבנו הגיה את ספר הרמב"ם שהיה ברשותו, וכנראה שהגיהם על פי ספרי הרמב"ם כתב יד. הרב י. ל. פישמן, כותב שבספריתו רמב"ם דפוס ונציה ש"י, שכל הגליונות מלאים הגהות בכתב יד ספרדי. ויש לו ראיות מוכיחות שאלו הן ההגהות של רבי אברהם אזולאי

7 – הגהות על הלבוש " ספרי הלבוש שהיו בידי רבנו מלאים הגהות בכתב יד. בחא"ח סימן ש' וסימן תקס"ח הוא מזכיר את ספרו " חסד לאברהם ,. כלל כתבי רבנו, עבר גם ספר זה לידי החיד"א, שכתב על שער הספר :

" לבוש מכלול כתובים באצבע יד הקדש הרב החסיד מר זקננו כבוד הרב אברהם אזולאי זצ"ל. מזה ומזה הם כתובים על הגליונות והמך רואה. זאת הייתה חי ירושת אבות, אנא זעירא מאנשי ירושלים אשר קצה יאורי מצרים, חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט.

החיד"א השתמש בהגהות אלו, והוא מביאן כמה פעמים בספרו " ברכי יוסף ". מסתבר שרבי חיים סתהון השתמש בהן שכן הוא מביאן בספרו " ארץ החיים " עתה נמצא עותק זה, ההגהות, בספריית " מוסד הרב קוק ".

8 – חיבורים נוספים המקובל מהר"ר יעקב צמח, בהקדמת " קול ברמה " כותב שרבנו חיבר שלושה ספרים, פירוש על הזוהר. ספר " השושנה " על ספר בראשית, " המשכילים " על ספר שמות, ו " העמק שאלה " על ויקרא, וכולם נאבדו. וכנראה שלא הסכימו מן השמים שיתגלה בדור יתום זה.

הכת השלישית היא של מקובלים צדיקים המדקדקים, בעלי זהירות לפעמים מופרזת: דאגתם היא לא להביא לזלזול במטמון שבידם הדורש שמירה מעולה מכל נגיעה אישית, כך שאפילו ההבנה הפשוטה מהווה לדעתם פגיעה במושגים הקדושים של הקבלה. השאלה הנשאלת היא: איך אפשר ללמוד בספרי קבלה בלי לערב את האני, האישיות הפרטית, המיוחדות של הלומד באותם מושגים. ספרי קבלה מלאים במושגים מופשטים או בציורים המעוררים סקרנות אצל הלומד, כי אין הקבלה יומה למדע מופשט כמו המתמטיקה שאיננה קשורה במושגים מוחשיים יבודאי לא באדם עצמו. האמת היא שמדרגת האדם תלויה באפשרותו לא להיגרר לתוך הנושאים שהוא לומד ולא להישאר מחוצה להם, כדי לא לפרש הכל בצורה גורפת לכאן או לכאן. מה הגבול של עמידה זו? מצד אחד נראה שהעומדים בפיתוי הזה של מושגים מוחשיים הם אנשי מעלה, המגיעים אפילו להתנזרות מהמילים האלה עצמן. עבורם הספירות הן .צמים שאינם תלויים בידיעת האדם או בהרגשתו. אי-תלות זו שהגיעה אלינו מלמעלה מעניקה להם תואר לסגולה, כלומר מציאות למעלה מכל שכל, שנקראת ״מקיפין״ בלשון המקובלים. לעומת ברירת העמדה הזאת, ידרמ״ק מחשיב את הספירות לעצמים וגם לכלים (״פרדס רימונים״).

הכת הרביעית מאוד קרובה לשלישית. אלה הם המקובלים הצנועים שאינם מקבלים את הגישה שהזכרנו שאי אפשר להבין את הנושאים ־מובאים בספרי קבלה וע״כ אסור לחקור אותם עד תומם. הניגוד בין שתי גישות אלו גורם לפעמים לחיכוכים קלים לא-נעימים בין שתי -קבוצות, שהן למעשה קרובות זו לזו בדעותיהן. אכן מגלים לפעמים רמזים מאלו לאלו על גישה מפוקפקת. אבל עולם הקבלה אינו סובל מחלוקות רציניות וע״כ די לחכימא ברמיזא. גם בין גדולי הקבלה כמו הרמ״ק והארי ז״ל היו גישות שונות וכן מאוחר יותר לגאון מווילנא ז״ל הייתה גישה משלו. כל ראשי המקובלים אמצו אותם יסודות וחידושם במורה הזאת היה מאוד מוגדר ומוגבל וקשור בעיקר למבט היחיד של כל אחד מהם. הם מרגישים חובה לחדש מהלכים, כפי שקיבלה נשמתם בהר סיני. אבל גם זה מתוך כבוד והערכה לכל המקובל מדור דור. ואולם ־למרות החידושים שלהם, הם נשארו ללא ספק חלק מחברת המקובלים.

מעניין לציין שבמשך שנים רבות, בצפון אפריקה, לימוד הזוהר היה בידי ״חברת רבי שמעון בר יוחאי״ שהיתה ג״כ החברה קדישא המופקדת על טהרת וקבורת המתים וחבריה אלה הם שרואים כל יום שהמציאות האמיתית איננה העולם החולף הזה. עבורם התפרקות הקיים היא דבר יום יומי וע״כ משיכתם לזוהר הייתה טבעית. לחברה זו, בדרך כלל, הצטרפו אנשים פשוטים שנמשכו למנגינת הזוהר, אע״פ שלא הבינו כלום בחיבור זה. ואכן ״חברת רבי שמעון בר יוחאי״ הייתה פתוחה לכולם.

הייחוד המקורי שקשה להשיגו כי מחפשים אותו בעיניים גשמיות ובניתוחים מתוחכמים מנסים להסביר לנו את הצורות השונות בדרכי הלימוד של הקבלה. בלי שום כוונה להעתיק מדבריו של רבי אברהם אבן עזרא בהקדמתו על פירוש התורה, ניתן לחלק את לומדי הקבלה היום לחמש כתות.

הכת הראשונה היא של אנשים שלא למדו תורה ורואים את הקבלה כחכמה עילאית שאינה ניתנת להבנה. גישה זו, שמרכזה הוא הסוד, מביאה את אותם האנשים לראות בקבלה מקור של כוח עליון המופעל על ידי קמעות וכדומה.

לדעתם הנפסדת, הקבלה היא אמצעי לשלוט ולהתמקם טוב בעולם הזה בעוד שההפך הוא הנכון. היות ומטרת המקובלים היא לחזור לכוונת הבריאה, מעבר לזמן ולמרחב, עלינו להסביר שלימוד הקבלה חייה להינתן על ידי רב מוסמך וקובל וכן להדגיש שאין סוף ללימוד הזה.

ובאמת אין זו משימה קלה, כי אפילו רבי יעקב ששפורטאס, המקובל הגדול, היה אומר בהקדמתו, שעוד לא מצא רב שיסביר לו את כל הסודות הטמונים בחכמת הקבלה.

הכת השנייה היא של המדענים וההיסטוריונים המומחים בספרי קבלה. למרות כל אוסף המידע המרשים שלהם, דרכם המדעית להסתכל בספירות כחומר גשמי, אמנה מעניינת, אבל רחוקה היא מהכבוד שרוחשים המקובלים האמיתיים לקבלה ולסודותיה ומהרצינות שמייחסים ללימודה.

בקיום הספירות ופועלן ועל כן הם נחשבים בעיני החכמים לכופרים, כשם שמי שאינו מקבל את התורה שבעל פה, נחשב לכופר בתורה כולה. עבור המקובל, מי שדוחה או מזלזל בתורת הספירות נחשב לכופר גמור.

לא מדובר כאן באלו שאינן יודעים בכלל מה זה ספירות ודוחים אותן, כי אלה בוודאי אינם נחשבים לרשעים אלא הם רק חלק מאלו שמסתובבים בלילות ושטים על פני העולם בחושך מבלי לזכות לראות את האור שבו ובלי לזכות למתיקותה של התורה הקדושה. על כן לא יזכו לעולם לחכמה האמיתית כמו שקובע הרמ"ק ( רבי משה קורדובירו ) המצוטט על ידי רבי יעקב ששפורטאס בהקדמתו.

הכת השלישית היא של מקובלים צדיקים המדקדקים, בעלי זהירות לפעמים מופרזת: דאגתם היא לא להביא לזלזול במטמון שבידם הדורש שמירה מעולה מכל נגיעה אישית, כך שאפילו ההבנה הפשוטה מהווה לדעתם פגיעה במושגים הקדושים של הקבלה. השאלה הנשאלת היא: איך אפשר ללמוד בספרי קבלה בלי לערב את האני, האישיות הפרטית, המיוחדות של הלומד באותם מושגים. ספרי קבלה מלאים במושגים מופשטים או בציורים המעוררים סקרנות אצל הלומד, כי אין הקבלה יומה למדע מופשט כמו המתמטיקה שאיננה קשורה במושגים מוחשיים יבודאי לא באדם עצמו. האמת היא שמדרגת האדם תלויה באפשרותו לא להיגרר לתוך הנושאים שהוא לומד ולא להישאר מחוצה להם, כדי לא לפרש הכל בצורה גורפת לכאן או לכאן. מה הגבול של עמידה זו? מצד אחד נראה שהעומדים בפיתוי הזה של מושגים מוחשיים הם אנשי מעלה, המגיעים אפילו להתנזרות מהמילים האלה עצמן. עבורם הספירות הן .צמים שאינם תלויים בידיעת האדם או בהרגשתו. אי-תלות זו שהגיעה אלינו מלמעלה מעניקה להם תואר לסגולה, כלומר מציאות למעלה מכל שכל, שנקראת ״מקיפין״ בלשון המקובלים. לעומת ברירת העמדה הזאת, ידרמ״ק מחשיב את הספירות לעצמים וגם לכלים (״פרדס רימונים״).

הכת הרביעית מאוד קרובה לשלישית. אלה הם המקובלים הצנועים שאינם מקבלים את הגישה שהזכרנו שאי אפשר להבין את הנושאים המובאים בספרי קבלה וע״כ אסור לחקור אותם עד תומם. הניגוד בין שתי גישות אלו גורם לפעמים לחיכוכים קלים לא-נעימים בין שתי -קבוצות, שהן למעשה קרובות זו לזו בדעותיהן. אכן מגלים לפעמים רמזים מאלו לאלו על גישה מפוקפקת. אבל עולם הקבלה אינו סובל מחלוקות רציניות וע״כ די לחכימא ברמיזא. גם בין גדולי הקבלה כמו הרמ״ק והארי ז״ל היו גישות שונות וכן מאוחר יותר לגאון מווילנא ז״ל הייתה גישה משלו. כל ראשי המקובלים אמצו אותם יסודות וחידושם במורה הזאת היה מאוד מוגדר ומוגבל וקשור בעיקר למבט היחיד של כל אחד מהם. הם מרגישים חובה לחדש מהלכים, כפי שקיבלה נשמתם בהר סיני. אבל גם זה מתוך כבוד והערכה לכל המקובל מדור דור. ואולם ־למרות החידושים שלהם, הם נשארו ללא ספק חלק מחברת המקובלים.

מעניין לציין שבמשך שנים רבות, בצפון אפריקה, לימוד הזוהר היה בידי ״חברת רבי שמעון בר יוחאי״ שהיתה ג״כ החברה קדישא המופקדת על טהרת וקבורת המתים וחבריה אלה הם שרואים כל יום שהמציאות האמיתית איננה העולם החולף הזה. עבורם התפרקות הקיים היא דבר יום יומי וע״כ משיכתם לזוהר הייתה טבעית. לחברה זו, בדרך כלל, הצטרפו אנשים פשוטים שנמשכו למנגינת הזוהר, אע״פ שלא הבינו כלום בחיבור זה. ואכן ״חברת רבי שמעון בר יוחאי״ הייתה פתוחה לכולם.

הכת החמישית, האחרונה, היא זאת של אוהבי תורה שלמדו ש״ס ופוסקים, מדרש ושאר ספרי רבותינו שמחפשים מבט כללי וכולל, שפה משותפת ורחבה שתוכל למשוך את אחינו הטועים לאחדות ואחווה, אהבה ורעות, חשובות כל כך היום לעם ישראל. גם בארץ וגם בחו״ל, המצב היום מלא אי-הבנות ומלחמות בין דתיים וחילונים, המגבירות לפעמים אף את שנאת חינם בתוך הקבוצות עצמן. מחלוקות אלו שרובן מקורן בארץ, מגיעות לחוץ לארץ ונותנות הרגשה שאור הגאולה מתרחק כל יום קצת יותר, ח״ו. חסרה לנו היום שפה שתדלג על המציאות, שאינה חומרית ובודאי נטולה אינטרסים כל שהם במטרה לאחד אנשים ודעות כ״כ שונים ונפרדים אחד מהשני. לדור שלנו נחוצה אחדות של הפרט ושל הכלל, כאשר חסרונו העיקרי הוא העדר שפה משותפת. האם לא הגיע הזמן להשתמש בשפת הקבלה?

האיחוד הזה, שהוא חובת השעה, נידון בספרים כדוגמת ״היכל הקודש״, כי בו נאמר שהייחוד נעשה ע״י הכוונות, הספירות והתפילות. כבר בזוהר מוזכרת החובה לדעת סוד התפילות ע״מ לענות אמן אחרי כל ברכה. המילים, שבשימוש בספרי הקבלה, הן ברובן מאוצר המילים שלנו, רק שפירושן שונה. היות ולכולנו החובה להבין את מושגי הקבלה, כי היא חיינו ואורך ימינו, ראוי לפתוח שער הגן הנפלא, שבו ניתן לפגוש מלאכים, כמו שכותב הרמב״ם אלבאז ״האדם צריך לכוון בצורה שנשמתו תגיע לעולם המלאכים, כדי להצטרף אליהם בקדושה״. הדור שלנו נכנס לעולם הדמיוני, הוירטואלי, שהוא מאוד קרוב לעולם הקבלה שהמושגים שלה אינם ממשיים בדומה לעולם המדע בכלל ושפת המושגים בפרט. רק בגלל זה חובה עלינו להרבות בהקדמות כדי לשוב למושגים של הקבלה ביודענו שעולם הקבלה הנו מים ללא סוף והקדושה היוצאת ממנו דורשת עוד ועוד יותר. זו מטרת ההוצאה לאור של ספרים מסוג זה, שדרשו ודורשים מסירות נפש גדולה. הלימוד בספר ״היכל הקודש״ בלי להיות מומחה בנושא מביע את הכבוד וההערכה החשובים ביותר שניתן לתת למחבר, רבי משה בר מימון אלבאז, גם אם התלמיד איננו מבין את כל המילים והמושגים המוזכרים בספר.

השיטה

למה קוראים ספירה? הרבה הגדרות נערכו כבר למילה הזאת על ידי מומחים וחוקרים בתורת האמת: או שטח מושגי מיוחד, או ״אאון״ ואצילות אלוקי, או עולם של אחדות במעשה, או בריאה דמיונית שיצירתה קדמה לבריאת העולם, או הזיו הנהדר של האלוקות. אין להגדרות האלה מספיק תוכן כללי, כדי לצרפן למערכת אחת. אפילו אצל המקובלים הידועים יש למילה ספירה כמה וכמה משמעויות: מן הבהירות של הספיר ועד ההגשמה המושגית של המספר או בדרך אגב הריכוז של עניני הסיפור מתוך סדר הזמנים. גם הרב שמעון לביא זצ״ל, המחבר פירוש על הזהר ״כתם פז״, אמר בהקדמתו, שכל דברי חכמינו זי׳ל בזאת החכמה הם ״בהשאלה מצדנו אנחנו הנשואים בחומר״, אף על פי שאמר לפני זה שהספירות הן ״עצם נאצל מעצמותו יתברך כהדין קמצא דלבושיה מיניה״.

למעשה, נדמה לנו שכל ספירה וספירה היא כמו מבנה עילי, חדשני, אצילי וממשי גם יחד, הוויות נגלות ונסתרות, כתווך מיוחד בין אדם למקום ב״ה , אף על פי שהופעתן והתקשרותן זו לזו הן תחת רשות אנושית. ובכן ההרגשות והתחושות, ההבנות וההסברות, מתנהגות על ידי הספירות כמו שנתפרסם מתוך ההאנשות הרבות שיש בתנ״ך. הספירות אינן מתקשרות מסביב לציר האנכיות, מלמעלה למטה בכיוון אין סופי_; הן, מתגלות גם כן, מלמטה למעלה למרות האופי האלוקי שיש בהן. נמצא כאן, מתוך הכפילות המדומה, ההפרש שיש בין עצמות לכלים כמו שהזכרנו לעיל. הצד המובהק הזה נותן לספירות זהות כפולה שמגלה את העליוניות והאימננטיות שיש בהן. כל ספירה וספירה מחזקת את יציבתה בתוך שתי דרגות משלימות כדרך נשמה וגוף, אחת פנימית ואמיתית שמתלבשת בשניה, שהיא הלבושים והקישוטים המיוחדים לה ושנקראים ״תחתון״. המושג הראשון הוא בבחינת עצמות והשני בבחינת אופן וכלי (ראה פתיחת הרב יעקב ששפורטש).

בדרך כלל הספירות נראות לנו כתמונות אפשריות של הממשי ועלינו להקפיד בכל יום ובכל מקום כדי לצמצם את ההתפזרות הבלתי חוקית הזאת, עד שנגיע לעולם הייחוד השלם הזה שכל איש נדיב לב זקוק לו. אולם דרכי הייחוד הם קשים מאוד וגם מפותלים ן הם אינם אפשריים כי אם מתוך לימוד והבנה, נפילה והתגברות עצמית, ענווה נגלית וגאווה סודית כסוד הכתוב ״כי גאה גאה״ (שמות, ט׳יו א׳). התפילה אינה שפיכות רוח לפני אחת מן הספירות, אלא בקשה פנימית מלפני אין סוף ב״ה וב״ש, כי הוא עילת העילות ונשמה לנשמות, אף על פי שאין לנו תפיסה ביה כלל וכלל, ככתוב בזהר(פיקודי רלט־א) ״אין סוף דלא קיימא להודעא״. וזה רק כדי שישיב לנו בחסדו הגדול תשובה נאמנה דרך הספירות. ואם ברור שהמציאות של אין סוף היא למעלה מכל מעלה וחוץ מן החלל של הספירות עצמן, יש לנו להדגיש שהוא והן אחד בכל זמן ובכל מקום. בכוונה הזאת, אמר הרב יעקב אפרגן ז״ל, תלמיד מובהק של הרב משה אלבאז, בספרו הנהדר ״מנחה חדשה״ על התורה, שהספירות הן עצמות וכלים, עצמות כלפי פנים וכלים כלפי חוץ ן אולי נחה עליו רוח של קבלת צפת, עד שחשב שהספירות הן זהויות רוחניות וממשיות, פנימיות וחצויות. לפיכך כל בעלי תורה צריכים את המושג ״ספירה״, מתוך דרישה פנימית, כדי להשלים רצוננו וכוונתנו ולאחד כל מה שיוצא לאור ומתפשט בעולם התחתון הזה. ובזה יבוארו דרכי הייחוד והאמונה, וגם ההשפעה מן האחד לרוב, כדי לשאת על עצמנו האופי הכפול של דין ורחמים, שהקב״ה מעביר אתו בכל רגע בייחוד שלם. זו הדרך הנשגבה שהראה לנו הרב משה אלבז בספרו ״היכל הקודש״ כשהוא אומר לנו: ״דע אתה המעיין כי בכל מקום שיאמרו המקובלים ברכה פלונית כנגד ספירה פלונית… אין הכוונה אל הספירה עצמה, ח״ו, אלא ליחיד הקדמון השוכן בה והפועל בה והוא נשמתה… שאסור להתכוון לקצוות אלא אל העיקר שהוא סיבת הסיבות יתברך. וכך היא הכוונה בקרבן, ובתפילות, ובברכות, ושמור זה העיקר והבין הוא״ (דף ל״ו).

עשר הספירות ממלאות את כל העולמות ונותנות מציאות לכל הדעות, לכל הידיעות, לכל השמועות ולכל המחשבות. בהתאם לכך הן פוטרות את העולם מן ההשערה של האין(האפס) ואף על פי שאולי הוא נמצא אינו קיים במצפון האנושי, כי המקום המיוחד שנשאר לו יהיה רק מעבר לעולם עצמו. ואם בנוגע לנו אין לאפס מציאות ממש בעולם, מבחינה זו מציאות הספירות היא הכרחית ועיקרית. מבחינה אחרת הספירות מעתיקות את כל התהליכים של הידיעה האנושית ומאפשרות לא רק המחשבה אלא גם הזיכרון והחושים. לפי החוקרים, מדע ההכרה מקבל בדרך כלל שני מיני הכרות, אחת עיונית מיוסדת על למידה וחשיבה, ואחת בלתי אמצעית של זיהוי סימני היכר של הנוכחות של ״צלם אלוקים״ שיש בכל אדם.

נראה שהמקובלים חשבו על אותה הבחנה, כשחלקו את עולם הספירות לעליונות (ג׳ ראשונות) ותחתונות (ז׳ שלאחריהן), אף על פי שהמבנה הפנימי של כל ספירה וספירה נראה ללא הבדל. העליונות נקראות ״אחת״ כי הן בייחוד שלם, והתחתונות, מספירת חסד עד ספירת מלכות, נקראות בניין ושורשן הוא בבינה שנקראת אם הבנים. אבל גם בבניין יש הבחנה נוספת בין תפארת למלכות, זאת אומרת בין שש הראשונות (מחסד עד יסוד) ובין האחרונה (מלכות), והקשר בין יסוד למלכות הוא כמו סינתזה של כל הקשרים, שיש בין ספירות הבניין ובמיוחד ההתערבות יסוד-מלכות שיש בכל ספירה. אולי, למטרה זו, הקשר הזה נקרא זיווג וכל הכוונות הן לאשר כל זיווגי המידות למען שיהיו ביחודא שלים ובשם כל ישראל. בדרך כלל הייחוד שיש בין הספירות ועולם הפירוד (מתחת למלכות), ובין הספירות עצמן שבתוך הבניין, וגם בין ספירות העליונות לספירות הבניין, הוא דבר אין-סופי. זה הסוד שנגלה לנו במילה ״אז״ (בגמטריא ח׳) שהוא סימן לעולם הבא וייחוד שלם בין ספירות עליונות (אחת) ובן ספירות הבניין שהן שבע.

חוץ מן ההגדרות האלה אנו צריכים לצייר את הבניין כמערכת אחידה_; ברור שאי אפשר לתאר מערכת כלשהי ללא סיום שסוגר אותה. סגירה זו לא תיתכן על ידי אחד ממרכיבי המערכת עצמה. נוסף על כך, הסיום הזה דורש איזה שורש או אסמכתא חיצונית, אך ורק בתנאי שלא יהיה בקשר מסוים עם אחד ממרכיבי הבניין או להפך שלא יהיה בניגוד מוחלט עם אחד מהם. זאת אומרת שהבניין הוא בעצמו מערכת שאינה משתנה, סתומה אף על פי שאין לה סיום אורגני או טבעי. הבניין הוא סדר שאינו נתן להוכחה ובכל זאת אין להכחישו. כל הקשרים שיש בתוכו, או זיווגי מדות בלשון המקובלים, תפקידם הוא לקרב לאמת את כל מרכיבי הבניין, אף על פי שלא ניתן להשיג את האמת העליונה בעולם הזה. אמיתת המידות בעולם הזה היא רק שואפת כאסימפטוטה לאמת המוחלטת והמעולה הזו. בהתאם לכך חייבים אנחנו להסיק שהסיום שצריך למערכת הזאת (העולם הזה) הוא המושג של העולם הבא, אף על פי שאי אפשר לצייר אותו עם המושגים והגוונים היומיים של העולם הזה. העולם הבא הוא בעצמו כתמונה מדומה בנויה על ידי תלמידי חכמים עם מרכיבים נבואיים, שהועברו כבדרך השלכה לעולם הזה. לתפארת המליצה אפשר לומר שמבנה הבניין הוא כמו המספר האירציונלי ״פי״ (14,.3) שאינו ניתן לפענוח עד עכשיו, למרות מיליארדי העשרוניים שנגלו למתמטיקאים עד היום. אפשר גם להציע קשרים בין פי ובין שם שדי (גמ< 314) ככתוב בתלמוד, ״שדי, שאמר לעולמו די״ (חגיגה י״ב-א). השם שדי, באין-סופיות שלו, הוא הסמל של הייחוד בין זכר לנקבה והוא נרמז בכל יום כשנקשרות תפילה של יד ותפילה של ראש.

הקשרים שיש בתוך הבניין הם בלי סוף, כי הם מתפתחים בתור דינמיקה בנויה על שאלות ותשובות, פניות והמחשות, עד שהאמיתות של הבניין תהיה כאור עמום. אך הבניין הוא נראה כאדם הנושא חרות במעמקיו ולכן אינו צריך לבסס את זהותו בכל זמן. רק האמונה שזורמת בתוכו יכולה לגלות את הזהות שלו. לפילוסופים שטענו שחופשיות האדם היא בלא הוכחה התורה כבר ענתה ההיפך_; היא אמרה ״וקראתם דרור״ ז״א צריך להקדים לדרור אבחנה מדויקת של העולם הממשי. ובתור זה כמה חכמים, ובתוכם המהר׳ל מפראג, טענו שחופש המצפון בכל אדם הוא היסוד העיקרי של הדבקות המוחלטת בין אדם למקום ב״ה. החופש הזה הוא גם האסמכתא היחידה לכל קשרי האדם בעולם (ראה ספר אורות של הראייה קוק זצ״ל). גם הרב משה אלבאז מציין שהחופש הזה הוא החץ הנכבד שמוליך את האדם עד העולם הבא ומגביה את השם עד אין סופיותו: הקב״ה וב״ש ״נתן בידו(של אדם) הבחירה, כי בזה יתעלה ויתגדל שמו יתברך בהיות האדם בחירי״ (דף יח). אכן יש כמה דרגות בדרור, מרמה התחתונה של התנועה ממקום למקום (המילה דרור היא באה לפי רש׳יי מן דוור כדוגמה של ניידות) עד הדרגה המעולה של השבת קודש שכניסתו אסורה לבני נח. הכניסה הזאת היא למקובלים כאפשרות להעלות את עצמנו ממלכות(ה׳ סופית של השם ית׳) עד בינה (ה׳ ראשונה) כי הספירה הזאת נקראת אם הבנים ובמובן המדויק של המילה היא המקור המעולה של כל הממשי. ההשגה הזאת של הבניין מלמדת אותנו שהאדם הוא בכל רגע כבורא בעולם, כי יש לו האפשרות הזאת להתחיל בכל רגע סדרה סיבתית חדשה ולחזור עליה כמה וכמה פעמים עד שישלימנה. זאת היא המשמעות הודאית של הביטוי ב״צלם אלוקים״, שרואה את האדם כשותף להקב״ה במעשה בראשית. הרב משה אלבאז מסביר שלבישת הטלית בכל יום היא כמו להושיב את האדם בין רגלי המרכבה והתקשרות התפילין בראש וביד היא כמו קבלה על עצמנו של האחריות היחידה של צלם אלוקים.

מאחר שהבניין נושא במעמקיו איזה מין לקוי, ח״ו, חכמי האמת, כנראה, הודו ששלוש הספירות העליונות יהוו כסיום לבניין. הסיום הזה הוא פועל בכל זמן שיש זיווג שלם בין שתי הספירות התחתונות, יסוד ומלכות, כי הקשר המיוחד הזה משלים את כל הקשרים הנוצרים בבניין. ואם הדחיפה למטה בין שתי הספירות האלה היא חזקה מאוד, וגם טהורה וקדושה, יכולה להגיע עד מקום הדעת ככניסה למשולש העליון הקרוי ״אחת״ או ״אחד״. בגלל זה הקשר בין יסוד למלכות או, במילים אחרות, הזיווג בין זכר ונקבה, הוא הדוגמה של כל היחסים שיש בבניין, כי כולם מיוסדים על מציאות של משפיע ומקבל. כל ההכרזות, לשמירה ולעשיית המצוות ולהידורן, הן מכוונות אל זיווגי המידות כאמור בפתיחה ״לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה״ כדוגמא אידיאלית לכל קשר וזיווג בעולם. גם ״שמע ישראל״ הוא הזמנה לייחוד, כדי שיקבלו החתן והכלה נשמה חדשה, אחרי כניסתם תחת החופה כמקום בלי התאבכות חיצונית . הרב משה אלבז מפריד את המילה שמע ל״שם-ע״ (ע׳ רבתי כרמז לשבע ספירות כי כל אחת מהן כוללת עשר ספירות) ״וכשאומר שמע יתכוון לייחד שם עם ע׳ וייעשם חיבור אחד… וכשאומר ישראל יתכוון לאם הבנים שהיא למעלה מן השבע״ (דף נ׳ה), התורה מזהה את היחס הזה לספירה דעת בין חכמה ובינה (או בין אבא ואמא) ככתוב בבראשית (ד-א) ״ואדם ידע את חוה אשתו״. כל הקשרים האנושיים הם בנויים על הזיווג בין יסוד למלכות ״כי בהתערותא דלתתא התערותא דלעילא״ (דף יח׳).

אך ביקוש של הייחוד הוא הרכוש הבלעדי של האדם, כי אין לבהמה נפש שכלית כדי לתאר הציור המופשט של הייחוד. כי רק לאדם בעולם יש אפשרות להבחין בין היושר (סדר מדורג) והעיגול (סדר תפקודי או כדורי) שיש בכל אדם, בכל ממש, ובכלל בעצמו. נראה שהעיגול הוא כתוצאה מעולם הייחוד כאשר גם הוא אין לו סוף, והיושר הוא כחלק בלתי נפרד של הבניין אף על פי שאין לו סיום. כל האסטרטגיה של הייחוד מתחילה בכל יום מן הבוקר בהקדם האפשרי עם נטילת ידיים שהיא כמו התחדשות או הכשרה מחדש של הידיים (כאמצעים של תפיסה וגם של הרחקה) אחרי חוסר הפעילות של השינה הגורמת טומאתן. בניגוד למקובל, הזיווג בין זכר לנקבה נראה כנושא הרבה ספקות, כי הקשר המעולה שהוכיח אותו(בין איש לאישה) הוא מלא אי-יציבות בעולם הזה (מי עם מי?) אף על פי שחכמינו ז״ל למדו שהוא מיועד מראש מ׳ יום לפני הלידה (סוטה ב-א) ואפילו ממעשה בראשית . כתוספת לזה אנו צריכים להציע שהזוג ישראל־אומות העולם מופיע בעצמו כצורה אחרת של הקשר בין יסוד למלכות, יותר מקרי, יותר היסטורי, יותר פוליטי. אולי כך היה הקשר הקשה ומלא ההרס בין יוסף הצדיק (יסוד) ובין פרעה הרשע כצורה מודחת של מלכות, אף על פי שיציאת מצרים הייתה סוף-סוף הגאולה הראשונה והראשית ממש של כלל ישראל. גם הביטוי ״ממלכת כוהנים״, כאשר הוא מבאר את סוד הבריאה, הוא הגשמה של איזה צורה אידיאלית של צלם אלוקים. הוא גם כן מורה אף בדרך נסתר את הנוכחות של הייחוד בבניין וגם את האחדות בעולם. למעשה, ברכת כוהנים בזמננו היא רמז לסיום מוחלט של העולם הזה כמערכת כללית ודוגמה פרטית של הבניין. כך היא נושאת שלושה פסוקים כרמז לשלוש העליונות, האחד רמז לכתר, השני רמז לחכמה והשלישי לבינה (דף סח׳).

הרב משה אלבז מזכיר דמיון מוחלט בין מבנה הספירות, ובין האדם ובין כלל ישראל, עד שהקשר המאחד אותם וגם מהלכיהם כולם דומים זה לזה בהחלט. זאת היא המטרה המעולה שכל אדם מרוצה צריך להסתכל עליה קודם למוד ספרי קבלה.

המשולש העליון והקדוש (ג׳׳ס כתר- חכמה־ בינה) גם הוא כמערכת אחידה תחת השגחת האין סוף ב״ה שמאפשרת את הסיום לבניין שהזכרנו לעיל. במובן הזה הוא מתאר את הייחוד המושלם עד שקראו לו החכמים אחת או אחד. הקשרים בין שלוש הספירות האלה מתפתחים תוך כדי זיהוי פתאומי של השלבים המתאימים זה לזה, אף על פי שחכמינו ז״ל מזכירים את האפשרות של תנועה סיבובית, מכתר לחכמה ומחכמה לבינה. אולי הייחוד הזה מסביר את הטעות של כמה חוקרים, שהשוו כתר לאין סוף ב״ה_; הרב משה אלבאז ותלמידיו מתנגדים להשוואה הזאת, כי ההבחנה היא כבר ברמז בתורה כשרשמה את המלה ״סמים״ פעמיים באותו פסוק של פרשת הקטורת (שמות ל-לד), אחד כרמז לאין סוף ואחד כרמז לכתר. כנראה הקשר בין אין סוף ב״ה לשלוש הספירות העליונות אינו גורם שאין יחסים בינו לספירות הבניין, אף על פי שהיחסים האלה אינם גלויים לעין. יש לכל ממש שבעולם קשר מיוחד ובלתי מסוים עם אין סוף ב״ה, כי הוא מסובב לכל עלמין וכל הקיים הוא באותו מרחק לאין סוף. אבל יש הבדל בין כל הקשרים האלה לבין הקשר המיוחד שיש בין אין סוף ב״ה לשלוש הספירות העליונות, כי האין סוף הוא ״תוצאה של סיום״ (closing effect) להן והוא אינו ״תוצאה של סיום״ לבניין. אולם הקשר בין אין סוף לבניין ניתן לקריאה רק מעבר לבניין ומעבר לקשרים שיש לו עם שלש הספירות העליונות. כנראה שלש הספירות האלה הן התוצאה לסיום של הבניין וזה נראה מתוך הכינוי שניתן לספירת בינה, ״אם הבנים״, זאת אומרת שורש של כל הופעות הבניין. ולמרות הקשר הזה בין הבניין ואין סוף, עולם הבניין נראה ״פתוח״ ותמוה, כי אינו ניתן לזיהוי הוכחה ואי אפשר גם להוכיחו. אפילו העולם הזה נושא בתוך מעמקיו אותה תכונה אופיינית של הבניין ורק האמונה, כאסטרטגיה בלי ספק של ייחוד גמור, היא מאפשרת גלוי ההתקרבות בין שלש הספירות העליונות ובין הבניין.

ברור שהמסובכות של ראשית ושל אסמכתא עצמית הוא דבר יסודי בכל חכמה ובכל דת; ומפני שאי אפשר לצאת מן הזמן ומן המרחב לתאר איזה רגע של ראשית, אנו צריכים לחשוב על מעשה בראשית כעל השערה של תכליתיות שהאדם מוזמן להשתתף בה. הראשית היא הקמה מחשבתית שהאדם חייב לצייר בשכלו בכל רגע ועל זה רש״י פירש את הפסוק הראשון של התורה ״זה אומר דרשני״. אך למטרה זו כל אדם צריך לחשוב את עצמו, כיחיד ללא גבולות, אף על פי שהפילוסופים רצו להגדיר אותו ביסוד החיים כבעל דעה עצמית. בניגוד לזה חכמינו ז״ל חשבו, שכל אדם צריך לצייר את התחלתו ואת סופו על פי מה שכתוב בפרקי אבות ״דע מאין באת ולאן אתה הולך״ (ג-א). בדרך כלל כל הצעה ראשונה שואפת להיות יותר חשובה ממושכל ראשון; היא רוצה במעמקיה להיות האמת המוחלטת, אף על פי שאי אפשר לכונן מהתחלה את האמיתות של דבר. רק בדיעבד הדברים סוף סוף מתאמתים ובקשר לכך אפשר להציע רעיון שאמיתות של המצוות כמושג כללי תתברר רק בעולם הבא. מאחר ששכר מצווה בעולם הזה ליכא, אנו צריכים להדגיש את הצד הדינמי של תגמול המצוות ככתוב באבות(ד-ב): ״מצווה גוררת מצווה״, או במובן המדויק של הביטוי ״שכר מצווה מצווה״. זאת אומרת שהייחוד בין יסוד למלכות למטה גורם הטלה למעלה לתוך מה שקראנו בשפתנו הענייה המשולש העליון. יש במעבר הזה כעילוי של הדעת התחתונה, גופנית או מינית , לדעת העליונה שהיא כספירה יחידה בין חכמה ובינה. ובכל זאת המעבר הזה מאפשר להשתמט מן הניסיון החומרי של הזמן, כדי לעבור מהכרה זריזה ואקטיבית להודאה פסיבית ובלתי אמצעית. זאת היחסיות של הזמן, שהיא דבר מפורש בכמה ממאמרי חכמינו, כי היא אי-הגשמה של הממשי והיא פותחת דלתות של הייחוד והאמת. אולי חכמינו ז״ל תמכו בדעת זו כשאמרו ״אין מוקדם ומאוחר בתורה״; הביטוי הזה מצמצם את המרחק המושגי שיש בין הדוגמטי לבין החופשי המוחלט.

לפי מה שראינו למעלה בפרקי אבות, חכמינו ז״ל רצו לבסס את ההרהור הפילוסופי לא על משפט נחרץ ודוגמטי, אלא על המעבר המסובך של טיפה סרוחה עד הדעת העליון והמוחלט שנמצאת רק בעולם הבא.

כנראה האין של ״מאין באת״ הוא כרמז לאין סוף ב״ה והסוף של המעבר הוא העולם הבא, זאת אומרת שכל האנושות שוב חוזרת לעתיד לבוא, להתחלתה, לעולם האין סוף. אולי לקביעת העובדה הזאת שמו לב כמה חוקרים, כאשר חשבו לתת מספר פרטי לכל מושג, כדי לערוך עולם מלא צרופים שתכליתו הוא למצוא תשובה ישירה לכל שאלה אנתולוגית. אך אי אפשר לארגן את כל המושגים ביחד, כמו ההסתבכויות של החוק המתמטי של אי-השלמות (ק. גודל, 1931). האלף־בית העברי הוא כבר מספרי וחכמינו ז״ל לא היו צריכים תחבולות כדי לתפוס את הממשי במידה שכל מילה יש לה כבר גימטריא משלה. מבחינת תורת החינוך אולי אפשר היה לכונן את למוד השפה העברית לא רק בדרך פשוטה, אלא כדי להטותה לארבע הדרגות הידועות למקובלים, אלף־בית רגיל, את״בש, אל״במ, מספר. למקובלים, המבנה המסובך והעליון של הספירות, מפני שהוא כולל את ארבע הדרגות האלה, הוא כדרך נשגבת לא רק לייחד את השם בן ארבע ב״ה אפילו באופן פשטני, אבל להיכנס לעולם האפשרויות שכל מדעי המחשב משתמשים בו בימינו. בתנאים אלו נראה שעולם הבניין משיב לבעיות של משפט אי־השלמות הנזכר לעיל, שמכניס לפעולה כמה גורמים (אמיתות הדבר, הוכחה, החלטה) כולם לעניין ההתחלה, הראשית והאסמכתא העצמית. כל אמת צריכה חזרה וחשבון נפש כדי לבסס את עצמה; זאת אומרת שאי אפשר להביא אסמכתא עצמית של דבר אחד ובאותו זמן להסתמך על מושכל ראשון אחר. למעשה, כל שפה, כל מערכת פורמלית, כל תכנון(לשם הזנת המחשב), כל מחשבה המבקשת להגדיר את עצמה, יוצרת מערכת אחידה כמראה למראה עד אין סוף. זאת היא הבעיה העצומה של כל דעה בלתי שגרתית, כאשר היא עורכת זה בצד זה הצעות רבות, מקבילות ומתחרות, שמתאימות לדרגות שונות של האמת. ברור שההפרדה בזמן תהיה כהריסת חומות של הצד הוירטואלי של הדעות האלה. גם הביטוי אין סוף, שחידשו חכמינו ז״ל, הוא נחשב לדעה בלתי שגרתית ולכן אין לנו תפיסה ביה כלל וכלל.

היכל הקודש-כוונות התפילה -הרב משה בר מימון אלבאז זצוק"ל-חי בתארודטנת לפני 450 שנה