מורשת יהדות מרוקו

הרה״ג רבי אברהם אביכזיר זצ״ל

ראש רבני העדה המערבית בירושלים (תרפ״ח— תש״ה)

ערך: הרב אפרים לוי— ירושלים

אחד הדמויות הבולטות והחשובות של יהדות המזרח בדורות האחרונים היתה של הגאון המפורסם רבי אברהם אביכזיר זצ״ל. אישיות שקיפלה בתוכה תורה וגדולה במקום אחד, ראש אב בית דין, מחנך מעולה, פוסק ומנהיג, לפני מלכים יתייצב ועלית על כולנה ענוותנותו וצניעותו.

מוצא משפחתו מעיר תאפילאלת שבמרוקו, הידועה בחכמיה וצדיקיה בכל צפון אפריקה, וזכרם נערץ עד ימינו. ביניהם מפורסם הרה״ג המלוב״ן רבי יעקב אביחצירא זלהי׳ה. אולם הרה״ג רבי אברהם אביכזיר נולד בשנת תרכ״ו בעיר מאהראן(אוראן) שבאלגייריה לאביו רבי משה בעת ששהה באותה עת בעיר זו.

ילדותו

בעודו ילד נפטר עליו אביו, ואמו הרבנית פריחה החליטה להעתיק מקום מגוריה ולעלות לארץ ישראל משאת נפשה, ובכסליו תרל״ב עלתה עם בנה והתיישבה בירושלים. ראשית דרכם בעיר הקודש היתה דרך קשה רבת יסורים, מכיון שהגיעה כעניה מרודה לא היה לה דירת מגורים, ובלית ברירה קבעה משכנה יחד עם בנה היתום בעזרת הנשים שמעל לבית הכנסת לעדת המערבים ״צוף דבש״ בירושלים העתיקה.

את פרנסתה השיגה בקושי כשהיתה מסבבת לכבס בבתי ירושלים במשך היום ומקבלת פרוטות אחדות. משכר זעום זה הפרישה אחוז גדול מאד לשלם עבור מלמד לבנה, כי כל שאיפתה ומשאת חייה היתה לראות את בנה רבי אברהם תלמיד חכם, ואף שגדל ויכול היה לצאת ולהשתכר במלאכה ולפרנס את עצמו ואת אמו האלמנה, מנעה זאת ממנו בתוקף והתחננה לפניו שימשיך בעסק התורה בלבד, וכדאי לה לחיות בדוחק זה למען עתיד בנה. התוצאות לא איחרו לבא, וזכה רבינו לשתי שולחנות, תורה וגדולה במקום אחד, וכל ימיו החזיק טובה לאמו הצדקנית שבזכותה ובעבורה זכה למה שהגיע ועליה נאמר ״אשרי יולדתו״, (מפי הרה׳׳ג ר׳ דוד שלוש שליט״א רב העיר נתניה ששמע מפי הרב על ילדותו).

ראשית חינוכו קיבל רבי אברהם זצ״ל תורה ב״כותאב״ (חדר תשב״ר), משם עבר לבית המדרש ״דורש ציון״ מיסודו של הרה״ג רבי יצחק מפראג (אופלטקה) שהיה מתלמידי ה״חתם סופר״ זיע״א. אחר כך נתעלה לבית מדרשו של הגאון החסיד נר המערבי כמהר״ר רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל, שהיה ראב״ד לעדת המערבים בירושלים, ונודע לשם בחסידותו וקדושתו ובחיבורו המפורסם ״פקודת אלעזר״ על שו״ע או׳׳ח, (צולם מחדש בירושלים), רבו זה מלבד בקיאותו בחדרי התורה, עסק בצרכי ציבור ודאג לבני עדתו במצבם הקשה ובהתארגנותם בעת העלייה הבלתי פוסקת של יהודי מרוקו לירושלים עיה״ק כדי לחונן את עפרה. וכן נמנה בין מייסדי ועד עדת המערבים בירושלים.

אצל רבו זה למד בשקידה רבה ואמו דאגה למחסורו, ועד מהרה יצא שמו לתהלה בירושלים בידיעתו ובקיאותו בש״ס ובפוסקים ובמחשבת ישראל. אחר פטירת רבו הנ״ל קבל עליו יחד עם חברו הגאון כמהר״ר שמואל רפאל בוחבוט זצ״ל להגיה ולהדפיס את חיבורו הגדול של רבו ״פקודת אלעזר׳׳ על ג^, חלקיו. היתה זאת הכרת תודה לרבו הגדול שלמדו תורה, וכיאה לאצילות נפשו ונדיבות לבו העמוקה.

כמי שחש על עצמו את העוני והמחסור, ירד אל אחיו וראה בסבלות בני עדתו במצוקתם הכלכלית והחינוכית, ובכך יסד עם חביריו הרבנים הגדולים כמהר״ר מסעוד חי בן־שמעון זצ״ל בנו של הרה״ג הגדול צוף דב׳יש, ורבי יוסף אלמאליח ורבי שמואל בוחבוט את התלמוד תורה הראשון לעדת המערבים ואת החברה ״חסד ואמת״ שמטרתה היתה לעזור לעניים ונצרכים, ועוד אגודת סעד דומים.

פעולתו באלכסנדריה של מצרים

עקב מצבם הכלכלי הקשה של יהודי ירושלים בכלל ועדת המערבים על חכמיה ורבניה בפרט, הוצעה לו ע״י כוללות המערבים לצאת בשליחות מצוה לערי המערב לטובת עניי העדה, ובאייר תרנ״ב נסע מירושלים, ובעוברו דרך נא־אמון(אלכסנדריה) ביקש ממנו נשיא הקהילה סי׳ שלום טובי להשאר בעיר כדי להורות תורה לתשב״ר של הקהילה. רבנו נגש בהתלהבות למלאכת קודש זו, ובראשית מעשהו תיקן סדר לימוד משופר, שהיה עד אז בדרגה נמוכה, וזאת מכיון שהסתפקו המחנכים הקיימים בלימוד טעמי המקרא והפטרה בלי כל ביאור. אך מכשול גדול עמד בדרכו, והוא העדר מחנכים מתאימים היכולים להורות כדבעי, ולשם כך הכשיר צוות מורים שיתאימו למפעלו החינוכי. מכשול נוסף עמד לו בדרכו, והוא חסרון ספרי לימוד מתאימים. גם לזה נגש רבינו וחיבר בעצמו ספרי לימוד בשם ״העברי״ בארבעה חלקים: חלק א׳ הודפס בשש מהדורות בשנים תרס״ד־תרפ״א, חלק ב׳ בשנת תרס״ו, חלקים אלו עוסקים ביסודות הלימוד ותרגילי קריאה וכתיבה. חלק ג׳ בשנת תרס״ח, ומכיל סיפורים המתאימים לנערים, מקורות ימי נביאינו וחכמינו. חלק ד׳ בשנת תרס׳׳ט הוא קיצור דברי ימי עם ישראל מבריאת העולם ועד גלות ספרד, הלכות ודינים נחוצים וכללים אחדים בדקדוק עברי. מהדורה שניה נקראת ״דעת התורה והמצות״ המכיל קיצורי דינים, נדפס בנא־אמון תרע״ד. כן חיבר ספר ״דברי הימים״ בשני חלקים נדפס בנא־אמון תרע״ו. ספרים אלו הו״ל ע״י החברה שיסד בשם ״עמלי תורה״. בראש חברה זו עמד רבה של העיר אלכסנדריה הגאון רבי אליהו בכור חזן זצוק״ל מח״ס שו״ת תעלומות לב, מטרת החברה היתה להפיץ תורה ויראה בקרב יהודי אלכסנדריה ופרבריה, והכשרת תלמידים לת״ת שפתח במסגרת החברה ועמד בראשה. הרב הראשי רבי אליהו חזן ונשיא הקהילה הגביר שלום טובי בראותם את כשרונותיו ומדותיו התרומיות של רבי אברהם ובקיאותו בש״ס ובפוסקים, בקשוהו למלא גם את התפקיד של סופר ומזכיר הרבנות הראשית באלכסנדריה, כדי שיתרום מכוחותיו לתועלת העדה כולה.

עד מהרה נתחבב מאד ע״י גדולי ופרנסי הקהילה, בקבלו כל אדם בסבר פנים יפות ובענווה גדולה. נשיא הקהילה שבעצמו נהג לקבוע עתים לתורה ראה ברבי אברהם איש כלבבו, צנא מלא ספרי, בקי בחדרי התורה, חריף ופקח, ויקבע עמו עתים לתורה.

ע״י קשריו המצויינים עם נשיא הקהילה מר טובי ותפקידו הרם ברבנות, התקרב אל המשפחות המיוחסות שבאלכסנדריה ומצרים, כמשפחת הברונים לבית מנשה, שהקימו מוסדות רבים של תורה וחסד בתי כנסת וחינוך בתי חולים וכח, והתפרסמו בכל המזרח ובא״י בתרומותיהם הרבות ובמעשה הצדקה והחסד לתפארת. וכן עמד בקשר עם המשפחות המכובדות: אגאן, רולו, סאקאס, טילקי, עדה, סווארס, קטאווי, מוצרי, גרין ועוד.

מלבד ידיעותיו הרבות בתורה בקי היה רבנו בהויות העולם ובשפות שונות, נואם בחסד עליון, מושך לבבות במתק שפתיו בחן דיבורו וביושר לבבו. המשפחות החשובות שהזכרנו מעולם לא מנעו ממנו דבר שביקש להם, ונדבותיהם ותרומותיהם למוסדות התורה והחסד במצרים ובא״י ניתנו בהמלצתו, והודות להשפעתו והשתדלותו. רבני ירושלים וא״י וראשי מוסדות החסד ידעו שיש להם באלכסנדריה תומך נלהב שהשפעתו גדולה ודבריו נשמעים, ומעולם לא השיב פני איש ריקם.

מלבד עזרתו לטובת מוסדות תורה וחסד, הנהיג סדרים במוסדות העיר. שימש כאחד ממנהלי בית החולים המפואר של הקהילה, ותיקן בו תקנות רבות וסדרים נאותים ובפרט לטובת חולים עניים. כן יסד את חברת ״עזרת אחים״ שהציבה למטרה לעזור לעניים צנועים בחלוקת כסף וקמח וכיו׳׳ב. דאג לסדרים ושיפורים במשרד הרבנות שבאלכסנדריה ובבית הדין, ומינה פקידים נאמנים שטובת הציבור לפניהם בלי הבדל מעמד. ראשי הקהילה מינוהו למנהל ויועץ ועד הקהילה, ומאז הוא היה המוציא והמביא בענייני עדת יהודי אלכסנדריה.

בין התקנות החשובות שתיקן, הוא ביטול מנהג משלוח זרי פרחים להלויות, וכתחליף לזה התרים למוסדות צדקה וחסד המועילים לעילוי נשמת הנפטרים. תקנתו התקבלה ונדבות רבות זרמו למוסדות החסד.

מר ב״צ טראגאן בספרו ״לקורות היהודים באלכסנדריה״ הכולל יומן סקירה של חיי הקהילה, כותב בין השאר על רבי אברהם: ״אין בית ספר, בית חסד, מוסד של צדקה אשר חקרתי ודרשתי אודותם, שלא הזכירוני את השם הפרטי הזה לטובה״.

דאגתו לפליטי ארץ ישראל

ביתו של רבי אברהם באלכסנדריה היה בית ועד לחכמים, פתוח לרווחה לשליחי ארץ ישראל שהתאכסנו בו. על תקופת מלחמת העולם הראשונה בשנים תרע״ד־תרע״ח, כשיהודי ארץ ישראל בעלי נתינות זרה נאלצו להרחיק נדוד למצוא להם קורת גג ומרגוע לנפשם, מתאר זאת הרב דוד שלוש שליט״א שאביו הרה״ג רבי יוסף שלוש והגאון הגדול רבי עזרא עטייה זצ״ל סיפרו לו את פרשת חייהם וטלטוליהם בשנים אלו כשנאלצו לעזוב את הארץ כל הנתינים הצרפתים שהיו עויינים לממלכה התורכית, ובשל כך הגיע זרם גדול של פליטים לאלכסנדריה. רבנו לא נח ולא שקט רץ ממקום למקום למצוא להם קורת גג, והתרים כספים לארגונם וקליטתם באלכסנדריה או סידורם במקומות אחרים. דאגתו לפליטים היתה אבהית ומסורה באופן יוצא מהכלל, הוא גייס את כל מוסדות הצדקה והחסד שבעיר לעזרת הגולים, ואף יסד ישיבה גדולה לגולי א״י שמנתה כמאתים רבנים בערך, ודאג לקיומה וכלכלתה עם עזרת הגביר היוזם רבי נסים נחום זצ״ל. לילות כימים עבד ללא ליאות, ותמיד היו עיניו נשואות לעיר הקודש ירושלים ולא״י ולמוסדות החסד שבהם, והיה שולח סכומים גדולים לכוללות ירושלים ולקופת רבי מאיר בעה״נ זיע״א בטבריא, שהיה אוסף בין מכריו וידידיו או אנשים שהורישו כספם לצדקה. הוא היה האיש שהתרים את משפחת נשיא הקהילה הגביר שלום טובי, והוקמה ישיבה על שמו בשם ״טובי ישבעו״ בחצר הכולל של עדת המערבים בירושלים העתיקה (שהיתה ליד הסאראייה). כן היה שולח להרה״ג רבי יצחק אביחצירא זצ״ל מתרומות שאסף מידי שנה בשנה בהילולת זקנו הרב הקדוש המלוב׳ין כמוהר׳׳ר יעקב אבוחצירא זיע״א הקבור בעיר דמנהור שליד אלכסנדריה.

על אף כל פעולותיו הרבות לא החזיק טובה לעצמו. מ.ד. גאון ז״ל מציין בהערתו לתולדות הרב בזה״ל: ״במכתבו אלי כותב הרב, גם בירושלם כמו באלכסנדריה לא עשיתי דבר טוב יוצא מהכלל, ולכן איני ראוי שמע׳׳כ יטרח לרשום את תולדותי אשר אין בהם מתום״ (יהודי המזרח בא״י ח״ב עמי 18), אף שלמעשה כל חייו היו שרשרת ארוכה של פעולות ברוכות ובלתי פוסקות לטובת עמו וארצו.

חובב ספר היה רבנו זצ״ל. ספרייתו העשירה כללה ספרים רבים בהלכה ובאגדה וכתבי יד חשובים.

אחר פטירת החכם באשי של אלכסנדריה הגאון רבי אליהו בכור חזן זצ״ל מח״ס שו״ת תעלומות לב ביום כ״ב סיון התרס״ח, נתמנה לראש אב בית דין וממלא מקום ראש הרבנים באלכסנדריה, אחרי כהונת דיינות רבת שנים בבית הדין באלכסנדריה עם הרה״ג הדיין רבי אברהם בן סעדיה שחב (עיי שרית תעלומות לב ח״ג קונטרס אגרת שבוקין סי׳ י״ז בתאריך י״ט אדר אי תרנ״ו באלכסנדריה).

אהבה רבה וידידות עמוקה היתה בינו לבין עורך ״המאסף״ הרה׳׳ג הגדול הראב״ד דירושת״ו רבי בן ציון אברהם קואינקה זצוק״ל, ומידי ביקוריו של הגרב״צ קואינקה באלכסנדריה היה סר לביתו של רבי אברהם אביכזיר, וקיימו קשר הלכתי מתמיד ביניהם, הן פנים אל פנים והן בדרך מכתבים בחידושי תורה והלכה. בחוברות ”המאסף^,’ מסי 2־1 שיצאו לאור מחדש ע״י הרב עזרא בצרי יצ״ו בשנת תשל״ט פורסמה שאלתו של רבי אברהם אביכזיר להרב קואינקה בענין תיקון העירוב באלכסנדריה, ובחוברת שניה תשובת הרב קואינקה להרב אביכזיר. בשו״ת יד רא״ם להרב אהרן מענדל בהר״ן הכהן אב״ד לעדת האשכנזים בקהיר, ישנם חילופי איגרות בהלכה עם הרב אביכזיר בענין שמות גיטין ועוד, וכן ענין חברותו באגודת הרבנים העולמית שנוסדה ע״י הרה״ג ר׳ אהרן בשנת תרס׳׳ג. (׳׳יד רא״ם״ שו״ת ח״א תש״ך חלק ב׳ חאה״ע סי^, י־י״א).

חזרתו לעיה״ק ירושלים

ביום כ״ב אייר תרפ׳׳ח חזר לארץ ישראל אחרי שלושים שנות רבנות ופעילות ברוכה וחשובה באלכסנדריה, ומיד עם הגיעו לירושלים עיה״ק נתקבל בכבוד גדול ע״י ראשי עדת המערבים בירושלים, ובה בעת מינוהו ל״ראש רבני העדה ונשיא הכבוד״ שלה, מכתבי ברכה רבים קיבל מרבנים ואירגונים שונים בא״י לרגל חזרתו לעיר הקודש, משאת חייו בירושלים היה לשבת ולשקוד בתורה מבלי לקבל עליו כל משרה ציבורית, ולשם כך בנה לו מכספו בית לדירתו עם חדר מיוחד, בה שכנה ספרייתו התורנית העשירה, וגם בית כנסת לתפילה ולתורה שריהט אותו מכספו, ביכ״נ זה נקרא על שמו ״זכור לאברהם״ הקיים עד היום הזה בשכונת רוממה בירושלים. ואולם גורמים ציבוריים שונים לא עזבוהו ויפצירו בו בבקשות חוזרות ונשנות לקבל משרת ראב׳׳ד לעדת הספרדים בירושלים, וחבר משרד הרבנות הראשית לארץ ישראל, רבנו הסכים להצעה זאת וקיבל המשרה על שכמו, בתנאי אחד שהוא לא מוכן לקבל כל פרוטה על שירותו ברבנות, וכן היה. (שמעתי זאת אני הכותב מפי הרבנית סעדה שלוש אשת הרה׳׳צ רבי יוסף יצחק שלוש זצ״ל).

תקופה זאת של בחירתו היתה בזמן הבחירות השניות להרבנות הראשית בארץ ישראל שהתקיימו ביום י״ז כסלו תרצ״ז אחרי פטירתו של הגרב״צ קואינקה כחדש ימים, נבחרו עמו הרבנים הגדולים הרה״ג רבי אברהם פילוסוף ורבי יוסף מרדכי הלוי, והרה״ג רבי צבי פסח פראנק ורבי יעקב קלמס ורבי אליהו מרדכי וולקובסקי זכר צדיקים לברכה.

העדה המערבית כשיסדה בית כנסת מרכזי בשכונת מחנה יהודה בירושלים שנחנך בשנת סת״ר ל״י(ת״ש), נקרא בית הכנסת על שמו ״זכור לאברהם״.

ביתו היה פתוח לכל קשי יום ומר נפש ששפך שיח לבו לפניו ומצא מזור לצרתו, וכן כל דורש דבר ה^' זו הלכה היה בא ומעיין בספרייתו.

רבי יוסף חיים ילוז מחכמי טבריה החשובים מתאר בספרו טוב רואי על אישיותו ונדיבות לבו של רבי אברהם וזה לשונו: ׳׳ובהיותי בירושלים אני הכותב בשנים תרצ״ב— תרצ״ד, תמיד היה עוזר לי ומפיג צערי ביסורים שבאו עלי בפטירת אשתי הצדקת, ומרוב חיבתו לעיה״ק טבריה, חשקה נפשו לבנות בית שם, והיה בא בכל חורף להעביר אותה בטבריה החמה עם נו״ב הצדקת מ׳ צופי, אשר היתה מנוחתה כבוד בטבריא ביום עש״ק א׳ אדר תש״א, ויחלק כסף לת״ח ולעניים לעילוי נשמתה״ (טוב רואי עמי כ״א, וכן שמעתי זאת מפי הרבנית סעדה שלוש נ״ע).

רבנו נהג תמיד להתפלל מתוך סידור דוקא, באימה וביראה, ושמר על נקיון גופו ובגדיו כיאה לת״ח, איש שלום ואחוה היה רבי אברהם, ושנא את המחלוקת, בסכסוך שהיה בין הרה״ג הרב הראשי לא״י הרב יעקב מאיר לבין ראשי ועד עדת הספרדים בירושלים, נתמנה כבורר ופשרן יחד עם עמיתו הגאון רבי נסים אלישר(בנו של הראש״ל והחכם באשי הגאון יש״א ברכה), ובישיבת ועד העדה בתאריך ז׳ שבט תרפ״ט שיבחו מאד את רבי אברהם אביכזיר על מאמציו הרבים והכבירים להשכין שלום בעדה בטרחתוהרבה.

דיין ופוסק

בישיבותיו בבית הדין היה עשוי ללא חת, ולא יכל לסבול כשראה פגיעה בכבוד בנות ישראל, והגן בתקיפות ובאומץ על זכויותיהם, מסופר שבמשפחת הרב הראשי לא׳׳י והראש״ל היה דין ודברים, ולא הונעם לדיינים לקבל ולדון בתיק זה, ויתכן שהרגישו בעצמם כי יהיה קשה להם לדון דין אמת, אולם רבי אברהם שהאמת והצדק היו נר לרגליו, קיבל את התיק לידיו, ובשיתוף עם הרב הראשי לא״י הרה״ג רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ״ל, סוכם אחר מו״מ ארוך להגיע לתוקף פסק דין.

הסתלקותו

במוצאי שבת קודש כ״ח תשרי תש״ה, אחרי הבדילו על היין כדרכו בקודש, לא עברו שניות מעטות ונפטר רבינו במיתת נשיקה, הרופא שדר סמוך לביתו הובהל אליו, אך כבר איחר את המועד.

הספידו עליו הרה״ג רבי יצחק הלוי הרצוג הרב הראשי לא״י, שאמר בהערכת אישיותו בין השאר: ״הרב היה תלמיד חכם גדול, ויש הרבה רבנים, ולא אלמן ישראל, אבל דבר אחד היה בו שלא היה לאחרים, שהיה איש אמת, ואינו מתיירא משום אדם, ודן את הדין לאמיתו^,,. דברים אלו מתייחסים לסיפור האחרון דלעיל, כן הספידו הרה׳יג הראב״ד רבי יוסף מרדכי הלוי, הרה״ג רבי אליהו מרדכי הלוי וולקובסקי, הרה״ג המקובל רבי שלום מרדכי אזולאי. ליד קברו ספד ידידו הותיק הרה״צ רבי יוסף יצחק שלוש, וכן ביום השבעה והשלשים, ספדו לו הרבנים הראשיים הנ׳׳ל, והגאון רבה של ירושלים עיה״ק רבי צבי פסח פראנק, והגאון ראב״ד בירושלים עיה״ק רבי חזקיה שבתי יהושע, ועוד.

על מצבתו נחרת:

אשרי איש מלא חכמה,

פה נגנז מלא תפארה אוצר חביון מלא אורה,

דן עמו בצדק ומשפט וסברא ישרה באלכסנדריה המפוארה,

ובירושלים ת״ו הבירה הרה״ג אברהם איש החסד נאזר בגבורה,

ממשפחת אביכזר המעשירה נשמתו עלתה במוצש״ק היקרה,

כ״ח תשרי תש״ה ליצירה

תהי נשמתו בצרור החיים צרורה

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב–  הרה״ג רבי אברהם אביכזיר זצ״ל ראש רבני העדה המערבית בירושלים (תרפ״ח— תש״ה)

הרה״ג רבי שמואל עזראן זצ״ל

ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרפ״ח — תשט״ז) 1928-1956

רבי שמואל עזראן נולד בשנת תרל״ב בעיר הגדולה לאלקים ״מראקש״ שבדרום מערב מרוקו. לאביו הגאון החסיד רבי מרדכי ולאמו הצדקת מרת אסתר.

עיר מולדתו־ובית אביו

אביו של רבי שמואל, רבי מרדכי עזראן, היה אישיות תורנית מפורסמת צדיק גדול, ובעל אכסניה של תורה בעירו ׳׳מראקש״, הידועה והמפורסמת בהיסטוריה היהודית כמטרפולין של תורה.

לאו מלתא זוטרתא, לבלוט בתוך עיר, המלאה ישיבות ובתי מדרשות, אשר רבניה וחכמיה היו בעלי שיעור קומה, חריפים ובעלי פלפול, הגוזרים ים החכמה לגזרים, ודורשים תילי תלים על כל קוץ וקוץ, ואם אכן בלט מאן דהו, הרי שללא ספק, היה צריך להיות תלמיד חכם מופלג בחכמה, בקי בעיון ובסברה ישרה, נושא ונותן ברוב המקומות בש״ס ופוסקים. וכזה היה רבי מרדכי עזראן, ת״ח מופלג, חריף ובקי בכל חדרי תורה, מעמיק, ובעל עיון זך וישר, שהיה קשה להזיזו ממקומו, בהיות דבריו בנויים על אדני ההגיון הבריא.

רבי מרדכי עזראן, נולד בשנת תר״ח בעיר מולדתו מארקש. בשנות נערותו, חייו ופעלו בעיר זו, גאוני עולם, אדירי התורה פוסקים בהלכה ובפרשנות התלמודית, ענקים ובעלי שאר רוח. נזכיר רק אחדים מהם:

רבי דוד צבאח, גאון אדיר ומקובל אלהי, נודע בשערים בשם ׳׳דוד מלך ישראל״. מתוך ספרו ״משכיל לדוד״, ניכרת חכמתו הגדולה חסידותו וקדושתו, ובחזיון לילה היו מתגלים לו רזין עילאין, וכמה מהם העלה על הכתב בספרו הנז׳. כן נדפס ספר ממנו, מעט הכמות ורב האיכות ״מורה צדק״ נימוקים על הש״ע חחו״מ וליקוטי דינים. נתבש״מ ליל יוה״כ שנת תרי״ט. והניח אחריו שני צנתרות הזהב, הגאון החסיד רבי ימין צבאח, והגאון הדיין המצויין רבי אברהם צבאח זצ״ל.

רבי משה רוזיליו, גאון אדיר ומפורסם. בהיותו בן י׳יח שנים חיבר שיטה על כמה ממסכתות הש״ס ונקרא ״קול מבשר״, נדפס בירושלים ש׳ יגדיל תורה, והוא ספר גדול ודבריו כאחד הראשונים.

רבי רפאל מסעוד בן מוחא. גאון גדול ומפורסם, הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה, והיה עניש וקטיל. לגדולתו וקדושתו אין די באר. והוא מפורסם בכל המערב, חיבר כמה ספרים. מהם נדפסו ״פרדס רימונים״ (ירושלים תשל״ט) ו״פרפראות לחכמה״ (ירושלים תדש״מ) ראה שם בהקדמות לספרים הנז' אפס קצהו, והיה שקיל וטרי עם גדולי הדור, וביניהם עם מופת הדור נר המערב רבי יצחק בן וואליד. ראה שו״ת ״ויאמר יצחק״ ח״א (אה״ע סימן קמ״ט). ועם הגאון האדיר, רבי יעקב בירדוגו, ראה שו״ת ״שופריה דיעקב״ (סי׳ לז). ועוד. נתבש״מ ח״י תמוז תרל״ג.

רבי דוד שלוש, ידוע ומפורסם בגדלותו ובקדושתו וכינוהו חכמי עירו ״המלך דוד״. העמיד תלמידים הרבה. והרבה נסים נעשו על ידו, ואף כי אחרי מותו. נתבש״מ י״ג כסליו תרנ״ג. והניח אחריו בן יחיד הוא הרה״ג המפר רבי יוסף שלוש זצ״ל רב העדה המערבית בירושלים. (ראה אודותיו בפרק מיוחד בספרנו, ועל מהרד״ש הנר ראה בספר ״חמדה גנוזה״, לנכדו הרה״ג ר׳ דוד שלוש שליט״א, רבה הראשי של העיר נתניה ומשם באריה).

רבי יעקב אבטאן, איש אלקים קדוש, (בנו של הגאון המקובל האלהי רבי מרדכי זצוק״ל), אודותיו כתב הרב מלכי רבנן: הוא חי במאה הו' ומו"ץ במראק״ש, ובס' קול מבשר במסכת שבועות יש שם חידושים ממנו, ולא ידעתי אם הניח אחריו כתבי יד, ונתבש״מ ער״ח אייר תרל״ג. ולשמע אוזן כשעבר השד״ר מו"ה ברוך פינטו זצ״ל במערב שהוא היה מפורסם בחכמתו, אמר שראה ב' מעיינים גדולים במערב, א׳ מו"ה יעקב אבטאן במראקס, וא' מו”ה שאול אבן דנאן זצ״ל בפאס, הרב הנז' היה תלמיד מו״ה משה רוזיליו מחבר ״קול מבשר״, ובפטירתו דרש עליו מוהר״ר מרדכי צרפתי זצ״ל, ושמעתי שהרב הנז' כל ימי השבוע לא הניח גבו על כר וכסת כלל, והיה כל הלילה יושב ולומד, ואם חטפתו שינה היה ישן והוא יושב בלימודו בספר, ובליל שבת היה שוכב על מטתו בכר וכסת, וביחס הכתובה תארוהו בזה״ל: הרב הכולל חסידא קדישא ופרישא המקובל האלהי סבא דמשפטים כמו״ה יעקב אבטאן זצ׳יל, וראיתיו חותם עם רבני מראקס בפס״ד א' ש׳ תר״ט פ״ק, עכ״ל.

וראיתי בספר ״תהלתו בפי״ למהר״י פרץ זצ׳׳ל(ירושלים תש׳ימ שכתב בהקדמתו כי כאשר הרב הגדול החסיד רבי ימין צבאח בנו של מוהר״ר דוד הנ״ל, נסע מחוץ לעירו לכפר ״איגינישנאי״ כדי לסדר שם חליצה לאשה אחת, וביום השישי הודיע לקהל שבאותו הכפר, כי הגיע שעתו להפטר מן העולם. וציוה אותם על הקבורה התכריכין וההספד, ושלא ידאגו אף כי היום קצר, כי בטיפולם בו ובקבורתו יתארך הזמן ויספיקו לעשות הכל קודם כניסת שבת, וכן היה.

ובאותו היום כאשר במארקש עדיין לא הגיעה הידיעה על הסתלקותו של צדיק, אמר רבי יעקב אבטאן זצ״ל לסובבים אותו, דעו כי אני רואה את מטת הצדיק ר׳ ימין צבאח בשמים. והתברר כאשר באו שליחים מהתם להודיע על פטירת הצדיק, כי רבי יעקב דיבר ברוח קודשו ודייק ממש בשעת הפטירה, והיה לפלא.

עוד גאונים ומקובלים התהלכו בעיר מארקש באותה תקופה, אשר שמם הטוב הולך לפניהם ונודעו בכל ערי המערב בחכמתם הגדולה כ־רבי אלעזר חזאן, רבי מימון ומשה פינטו, רבי יוסף אביטבול, רבי שלום הכהן. רבי אלעזר הלוי, רב תלמודי וגאון מופלא, בעל המחבר ״עבודת הלוי״ (ירושלים תרפ״ד), פי׳ על כמה מסכתות הש"ס, והוא ביאור ופירוש נפלא כדרך המהרש״א. רבי שאול נחמיאס חסיד בעל מעשים ומקובל אלהי, ידועים כמה מעשה נסים שנעשו על ידו ועל ידי אחיו הרבנים זלה״ה. רבי רפאל יוסף חרוש. ועוד.

על ברכיהם של רבנים אלו ואחרים גדל וצמח רבי מרדכי עזראן. מהם ינק תורה, יראה ודרך חיים, עד כי למרות גילו הצעיר התפרסם כתלמיד חכם רשום וכדרשן מבוקש. עיקר לימודו היה עם הגאון הגדול רבי מרדכי צרפתי זצוק״ל. אודותיו כתב הרב ״מלכי רבנן״ וז״ל: ״מו״ה מרדכי הצרפתי זצ״ל, מו״ץ במראקס ונתמנה לדיין בפרשת מטות ש׳ תרל״ב ודרש ברבים… הרב הנז׳ היה קנאי לבלי חת והיה עניש וקטיל, והוא למד אצל הרה״ג מו״ה משה רוזיליו מחבר ס׳ קול מבשר, ובסוף ימיו עיניו כהו מלראות. ולשמע אוזן, שאחד לא ציית לדינו ואירע שלא השלים יומו, והניח אחריו כמה פסקי דינים שעדיין המה בכ״י, ונתבש״מ בשי תרמ״ה״. ע״כ.

התעסקותו במסחר לא הפריעה לר׳ מרדכי בהתמדתו ובשקדנותו בלימוד התורה, אדרבה הוא זכה לשתי שולחנות, תורה וגדולה, ביתו היה בית ועד לחכמים, אצלו התאכסן לפרקים הרב הקדוש האדמו״ר רבי יעקב אביחצירא, כאשר היה בא למארקש. כן התאכסנו בביתו שדר״י א״י שבאו לקבץ תרומות עבור הישיבות והכוללים השונים. הרי״ח ילוז בספרו ״תולדות אליהו״ כותב, שכאשר הוא ואביו ר׳ אליהו ילוז זצוקי׳ל בקרו במארקש בשנת תר״ס יצאו לקראתם רבני העיר הרה״ג ראב״ד ר׳ יעקב בן חיים. ושאר בית דין הצדק, ר׳ אברהם זריהן, ר׳ ימין כהן, ר׳ שלמה אסבאג, ר׳ אברהם בן מוחא ורבי מרדכי עזראן.

הרב מרדכי עזראן ומשפחתו עלו לא״י בשנת תרס״ז והתישבו ביפו.

כאן מצא כר נרחב ומקום להתגדר בו, ויחד עם ידידו ובן גילו, רבי יוסף ארוואץ ור׳ שבתי בוחבוט, פתחו את בית הדין הספרדי הראשון בעיר זו. על עובדה זו מציין הראשון לציון, הגאון רבי אליהו פאניזי׳ל בפסק דין בענין עגונה אשר נדפסה בס׳ ״עם מרדכי״ וכך הוא כותב: ״ראיתי את השאלה הנ׳׳ל ע״ע היתר עיגונא אשר נטפלו והשתדלו מע' הב״ד צדק דעיה״ק יפו ת״ו הרבנים הגדולים יצ״ו דחתימי עלה, ויגעו ומצאו לה ארוכה למכתה האנושה, כי זה בערך ג׳ שנים אשר העלובה הנ״ל אסורה בכבלי עיגון ולא היה מי שירחם עליה להקריב משפטה לפני דייני דפום דרתא רבנן תקיפי ארעא קדישא הע״י, עד אשר העיר ה׳ את רוח מע׳ ידידנו הרה״ג רב הוד יוסף ארוואץ יצ״ו וסיעת מרחמוהי הע״י אשר קבעו ישיבה בארעא קדישא יפו ת״ו, אשר מימי עולם לא זכתה העיה״ק הנ״ל לקבוע ישיבה שמה לתורה ולתעודה, והרבנים הנ״ל היו הראשונים במצוה הזאת ואליהם יבואו העם לדרוש את ה׳ על הדין ועל המשפט״. למותר לציין, כי שלשת חברי בית דין זה עשו מלאכתם לשם שמים שלא ע״מ לקבל פרס, הם לא נהנו מכספי הצבור ולא רצו להפוך את תורתם קרדום לחפור בו.

בימי המלחמה העולמית בשנת תרע״ד. נאלץ ר׳ מרדכי יחד עם משפחתו וחבריו הרבנים לגלות ולנדוד לאלכסנדריה שבמצרים, מפאת היותם נתינים צרפתיים. בתום המלחמה חזר ר׳ מרדכי לא״י שאותה כה אהב, ונתיישב בעיה״ק ירושלים.

בישיבת ״פורת יוסף״ בעיר העתיקה, קבע ר׳ מרדכי את מקום משכנו.

לא עבר זמן רב, ושמו התפרסם בקרב תלמידי החכמים שבירושלים כחריף גדול בעל פלפול וסברה השוחה בים התלמוד ובמפרשיו. בין הרבנים שיחד אתם קבע את לימודו, היה הגאון הצדיק רבי בן ציון אטון זצוק״ל.

ר׳ מרדכי הכיר טובה לישיבה ולמייסדיה, ובהקדמה לספרו ״עם מרדכי״ (ירושלים תרצ״ג) הוא קובע ברכה ״לרבנים הגדולים הגבאים הנכבדים העומדים על הפקודים פקודי ה׳ בכאן ״ישיבת פורת יוסף׳׳, אשר ע״י הנהגתם והשגחתם השלימה, תורה יוצאת בהינומא, קולה נשמע ברמה״. גם בדרושים אשר דרש הזכיר לטובה את מייסדי הישיבה ר׳ יוסף אברהם שלום זצ׳׳ל ובתו הצדקת רבקה, וכך הוא מציין בדרוש יו״ד מספרו הנז׳: ״היום הזה יום מנוחתו של המנוח והאיש הנכבד המקים דגל התורה הוא יוסף אברהם שלום מאריה דאתרא הדין ז״ל, ולהיות כי אנחנו מלחמו אנו אוכלים ומימיו אנחנו שותים, ובביתו ובחומותיו אנו דרים, לכן אנחנו חייבים לכבדו ולעשות לו יקר וגדולה בכל יכלתינו, ובכן אנא בריה קלה זעירא דמחבריא אמרתי בלבי לומר עליו מעט דברי תורה, ובזה יהיו שפתותיו דובבות בקבר, כי תורתנו היא תורתו, ומדידיה קא זכינא…״.

כ־ט״ו שנים תמימות ישב ר׳ מרדכי בין כתלי ישיבת פורת יוסף, ושם לילות כימים על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. כל מכריו היו מתפלאים לראות כי למרות גילו, מעל הגבורות, לא נס ליחו ולא פג רעננות נעורים ממנו, בחריצותו, בעיונו המעמיק ובסברותיו הקולעות אל השערה.

עוד בשבוע האחרון לימי חייו, והוא בן תשעים שנה, ישב ולמד כאילו היה עוד בימי עלומיו. ביום פורים ט״ו באדר של שנת תרח״ץ (1938), התרופפה בריאותו וכוחותיו עזבוהו, בני ביתו הביאו לו חזן שיקרא לו את המגילה, ואחר המגילה התאזר בכל כוחותיו והצליח והתיישב ללמוד במסכת שבת, למחרת ט״ז באדר עלתה נשמתו השמימה, בנשיקה ממש.

הניח אחריו את הספר ״עם מרדכי״ דרושים לשבת תשובה, שבת הגדול, שבת כלה, לתפילין ולהספד, לל״ג בעומר, למע' הבטחון ולחג הסוכות, למעלת הענוה ולגאולה, ובסופו פס״ד בענין עגונה. (נדפס שנת תרצ״ג בירושלים).

מלבד בנו יחידו רבי שמואל, הניח אחריו שתי בנות, מרת חנינה שנישאת לר׳ אברהם מלכא, ומרת פריחה שנישאת לר׳ שלמה שריקי.

בנו רבי שמואל שנולד כאמור בעיר מארקש בשנת תרל״ב (ולא תרכ״ז כפי שכתוב ביהודי המזרח בא״י למ.ד. גאון). אף הוא יצק מים מגדולי ומאורי עיר מארקש, ולמד בחברותא עם הגאון המפו׳ רבי אברהם זריהן זצ״ל. כבר בצעירותו הצטיין בענוותנותו, בצניעותו, בשכלו הבהיר ובהרבה מעלות טובות. הוא ירש מאביו תכונות נעלות ושקדנות ללא ליאות. ובהגיעו לפרקו, השיא לו אביו את אחת מבנות מראקש, המהוללה בצניעותה ובמעשיה הטובים, מרת ריקה בת רבי יאיר עזרא ז״ל.

בשנת תרס״ז עלה עם אביו לא״י והתיישב ביפו. בשנת תרע׳יד הוכרח לנדוד לאלכסנדריה עם אביו וב״ב. ובתום המלחמה העולמית. חזר עם משפחתו והתיישב בירושלים.

בירושלם נתמנה לר״מ בישיבת ״טובי ישבעו׳׳ שע׳׳ש הנדיב שלום טובי מאלכסנדריה, והעמיד תלמידים הרבה, שרובם הוסמכו להוראה.

רבי שמואל היה מיחידי סגולה במעשיו, ביחסיו לזולת ובנמוסיו. מפני מדותיו התרומיות התחבב על כל יודעיו ומכיריו. ביתו היה בית ועד לחכמים. עניים, יתומים, ואלמנות היו מוצאים אצלו תמיד אוזן קשבת. והיה מאושר תמיד להושיט להם את עזרתו.

בשנת תרפ״ד הוזמן לשמש כחבר בבית הדין של העדה המערבית יחד עם חבריו הרבנים : רבי עמרם אבורביע ורבי שלום מרדכי אזולאי.

בשנת תרפ״ח עקב פרישתו של האב״ד רבי שמעון אשריקי, נתמנה רבי שמואל לאב״ד במקומו, ובמשרה זו שימש רבות בשנים עד שנתבקש לישיבה של מעלה בו׳ לחודש שבט תשט׳׳ז, והוא בן פ״ד שנים.

רבי שמואל זצ״ל הניח אחריו בן מופלג בתורה ובמידות, הגאון המפורסם רבי נסים עזראן זצ״ל.

רבי נסים, נולד בכ״ח כסליו שנת תרע״א בעיר יפו, ובבית אביו וזקנו הגאונים, ספג תורה ויראה עד כי גדל מאוד לתפארת הוריו ומשפחתו. בשנת תרצ״ג נשא לאשה את הרבנית אביגיל, בתו של הרה״ג ר׳ יוסף שלוש.

ר׳ נסים התחנך בישיבת ״פורת יוסף״ וכבר בצעירותו ניכר במדותיו התרומיות ובענוותנותו הגדולה ובכשרונותיו הכבירים, תכונותיו הנאצלות הביאוהו לבחירתו כר״מ בישיבה בה למד.

תקופת מה שימש ברבנות בחיפה ובראשון לציון, והיה חבר לשכת הרבנות הראשית בירושלים. אך המטרה שהציב לעצמו, להרים קרן התורה בקרב יהדות ספרד בכלל, ויהדות מרוקו בפרט, לא נתנה לו מנוח, עד כי בעמל רב הקים ישיבה בשם ״בית שמואל״ לזכר אביו, וריכז בה בחורים מצוינים אשר הכשירם במסירות נפש, לרבנים, דיינים, שוחטים, ומוהלים, רבים מתלמידו מכהנים ברבנות בארץ ובתפוצות.

שמו הטוב של רבי נסים עזראן זצ״ל, נודע לשם טוב ולתפארת כגאון בתורה וגדול ביראה ובחסידות, עניו מאוד ובעל מידות תרומות ואציליות, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות ובעל מתק שפתים. כמו כן שנים רבות היה מעמודי התווך של העדה המערבית בירושלים, ופעל רבות למענה, נלב״ע ג׳ אדר תש׳׳מ.

אחריו הניח בנים ובנות זרע ברוכי ה^,, הממשיכים את שושלת המשפחה הנאורה. חתנו הוא הגאון המפורסם הראשון לציון והרב הראשי לישראל, הרה״ג מרדכי אליהו שליט״א.

 חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי שמואל עזראן זצ״ל

עמוד 352

הרה״ג רבי שלום מרדכי אזולאי זצ״ל

רבי שלום מ. אזולאי, נולד בעי׳ית צפרו שבמרוקו לאביו הצדיק והישר ר׳ שמעון ולאמו מרת שמחה, ממשפחת הכהנים המיוחסים בכתובה דור אחר דור עד צדוק הכהן.

את חינוכו קיבל מהרה׳׳ג רבי חיים אליהו אברהם בן שטרית זצ״ל (בעהמ׳׳ח סי מלל לאברהם, הוצאת ר״ד עובדיה, פאס תשכ׳׳ג). גם למד אצל חמיו ר׳ חיים ממאן, (אודותיו ראה בשו״ת עמק יהושע ח״ג למהר׳׳י ממאן שליט׳׳א, בקונטרס ״תפארת בנים אבותם׳ דף 56־57). בעודו צעיר לימים, נודע בעירו לשם טוב ולתהלה והרביץ תורה ברבים. אח״כ עבר לעיר פאס הסמוכה לצפרו, ושם העמיד תלמידים רבים בתי׳ת אם הבנים.

בשנת תרפ״א עלה עם המנוח ר׳ מרדכי צבע ז״ל לירושלים, והצטרף לחברת הלומדים בתורת הנסתר, בראשותו של ר׳ אליהו אלגי׳מי זצ׳׳ל. אך פרנסתו לא היתה מצויה. וסבל בשקט מעוני ומחסור, ובלבד שלא יהנה מכתרה של תורה. במשך שנתיים ישב בחברת הלומדים הנ״ל ללא מקור פרנסה והכנסה, עד כי התערב לטובתו רבה של העיר צפרו הגאון רבי ישמ״ח עובדיה זצ״ל, ושלח מכתב לראש׳׳ל הגאון רבי יעקב מאיר, בו מבקשו לדאוג לר׳ שלום ולר׳ אלישע אפריאט' אף הוא מחכמי צפרו הנודעים בחסידות, שעלה לירושלים. לחשיבות תוכנו של המכתב הריני מעתיקו כלשונו. (נדפס בס׳ קהלת צפרו ח״ב עמי 95).

צפרו יע״א ר״ח אלול ש׳ התרפ״ג

שפעת שלומים וברכות (שדי) ממרומים, יחולו על ראש עטרת החכמים מבחר עצמים, נזר תפארתינו, נשיא אלקים בתוכנו, ראש הרבנים אב לבנים,

גאון ירושלים כמוהר״ר יעקב מאיר הי״ו אלקים יענה שלומו, ולפני שמש ינון שמו ויתענג על רוב שלום אמן.

רב מהולל,

מודעת זאת כי בימים החולפים התעוררו רבת מבני עמנו ברגש רב ותשוקה עזה ללכת לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים תוב״ב, התשוקה הנמרצת הזאת להטה אותם מסביב עד כי כספם וזהבם לא נחשב בעיניהם למאומה, כל הון ביתם ומקנה קניינם מכרו במחיר לא טוב, ויקוו כי בהגיעם למחוז חפצם ימצאו את ידם במסחר או בחרושת המעשה, כאשר הסכינו פה בערי מארוקו, אך לדאבון לבב תקותם זאת היתה להם מפח נפש, כי מעת בואם בשערי ירושלים התעתדו לרגלם חתחתים ומכשולים רבים אשר חכו להם על יד השער, המסחר וחרושת המעשה פנו אליהם עורף, מחיר הפראנקים (הנמוך) מצורף אל צוק העתים רדפו אותם בלי חשך ויכלו את שארית כחם, רבים הטו שכמם לסבול כובד אבן ונטל החול ובכל זאת לא מצאו מנוח, ויאמרו נואש, עד כי לאחרונה המה ראו כי אין דרך מוציאם מן המבוכה הזאת, כי אם בשובם אל ארצם איש איש על מקומו, וכלעומת שהלכו כן הם שבים יום יום בנפש מרה, ויתמלטו בעור שניהם באפס דמים, כי הכסף אזל מכליהם, בתגרת יד מסלות הברזל, וכל נושאי אדם בים וביבשה, ונתקיים בהם מאמר אני מלאה הלכתי וכד, ואלה הצאן הנשארים בירושלים תוב״ב, נבוכים הם בארץ וגם אנייתם הנהלאה חשבה להשבר ואנו מצטערים על שתי פרידות טובות שבה, הלא המה כמוהר״ר אלישע אפריאט וכמוה״ר שלום מרדכי אזולאי הי״ו, אשר גם המה באו בצער״י ירושלים בתוך הבאים, והם מתפרנסים בצער עם עדת המערביים הדלה והעניה, אי לזאת באו לחלות את פני רו״מ הדר״ג למען יטה אליהם חסד כטבע הטוב להטיב, וכאשר גם אנחנו משתדלים תמיד לטובת ק״ק הספרדים יכב״ץ, בכל היכולת האפשרי, כאשר צדק יבחן מפי השדרי״ם הבאים למחז״ק, והנה שמענו באומרים כי בימים האלה נוסדה בירושלים תוב״ב ישיבה גדולה תחת יד פקודת הדר״ג, הנקובה בשם ״פורת יוסף״ תכב״ץ אשר בה התנוססו כאבני נזר רבנים חכמים ואברכים, ללמוד תורה והמחזיקים מספיקים להם די מחסורם, אשרי עין ראתה כל אלה, בכן תוחלתנו היא מאת פני הדר״ג לעמוד לימין האברך כמוהר״ש אזולאי הי״ו, להטעימו מפרי נדבת הישיבה המהוללה הזאת עם האברכים כמוהו הבאים אליה לעתות ידועות, (כי עם החכמים ידענו כי אין תקוה שכבר הפיסו וזכה מי שזכה), כי החכם היקר הזה ראוי והגון הוא לכל דבר שבקדושה, והאל החונן חננו בשכל יקר ודעת נכונה, וישקוד על דלתי התורה בישיבות היותר גדולות אצלנו, ואח״כ הרביץ תורה בעי״ת פאס יע״א, בתתו לקח סוב לתלמידים חשובים והיה מתפרנס בריוח, ועד הנה לא מצאו אנשי פאס מלמד ומנהל יקר כמוהו, תקותינו חזקה כי דברינו אלה יעלו לרצון ולריח ניחוח לפני הדר״ג, ולא ישיב את פנינו ריקם, וגם אנחנו לא נחדל מהתפלל בעד האדון ובעד כל ב״ב והסריס למשמעתו, למען יאריכו ימים ושנים, דשנים ורעננים, וזכות התורה הק׳ תהיה בעדם מגן וסתרה צנח וסוחרה אכי״ר.

אני הוא המהבר בריה קלה, במלוא מובן המלה, החותם ברוב עוז ושלום והוא איש צעיר.

ע״ה שמעון חיים עובדיה הי״ו כי״ר.

במשך שלש שנים שימש ר׳ שלום כאב״ד בעדה החרדית בירושלים, ובשנת תרפ״ו כיהן כחבר ביה״ד של העדה המערבית, עם ר״ש עזראן ור^, עמרם אבורביע. כן יצא בשליחות העדה למרוקו, ובשובו המשיך את עבודתו בקודש. שבחיו של רבי שלום, רבו מלמנות כי רבים ועצומים הם, אך צוהר מגדולתו בתורה וביראה, אנו מוצאים בדבריו של תלמידו הרה״ג ר׳ יעקב כהן זצ״ל מרבני העדה המערבית ומחכמי פורת יוסף. וכך הוא כותב במלאות שנה להסתלקותו של ר׳ שלום אזולאי זצ״ל.

״חז״ל אמרו אין עושין נפשות לצדיקים, מעשיהם הן זכרונם, אמנם שורות אלו נכתבות רק כדי שנוכל לקבל מושג מגדולתו של רבנו, וכדי ללמוד ממדותיו התרומיות והאצילות. כל ימי חייו של רבנו היו שלשלת ארוכה של תורה ויראה של מסירות לאהבת ה׳ וקיום מצותיו. בהתמסרות נאמנה ונפלאה עד דכדוכה של נפש ממש, ומשום כך היה אהוב וחביב מכובד ונערץ בעיני כל תלמידיו הקרובים והרחוקים שיצקו מים על ידיו וקבלו תורה מפיו. אציין בקצרה חלק מתולדותיו וממעלותיו.

חז״ל אמרו על הפסוק אספרם מחול ירבון, שזה מכוון אל מעשי הצדיקים, זאת אומרת אם אבוא לספור פעולותיהם ומעשיהם של צדיקים מחול ירבון, אבל אשתדל למסור חלק קטן ממדותיו כפי שהכרתיו במשך למעלה משתי עשרות שנים.

הרב ז״ל נולד לאביו שהיה איש ישר ירא שמים ותמים בדרכי ה׳, את בנו חנך כנהוג בימים ההם על התורה ועל העבודה עבודת הקודש, והבן היה פלאי, ומגיל הילדות הרגישו בו אהבה עזה לכל עניני קדושה ואהבה בלי מצרים ללימוד תורה, התמדתו היתה יוצאת מן הכלל ונתפרסם כעילוי. בגיל עשרים התחיל להרביץ תורה בעירו צפרו שבמרוקו, עיר מלאה תורה חכמה ויראה. לאחר כמה שנים שמעו יצא בכל ערי המערב, ונלקח לשמש בעיר המהוללה פיס, בחברת ״אם הבנים״, חברה שנוסדה על ידי נשים צדקניות, ועשתה גדולות למען הרבצת תורה. למעלה משבע עשרה שנה, הרביץ תורה ותלמידים רבים העמיד. שהיום משמשים כרבנים וכרועים רוחניים במרוקו. בשנת תרפ״א היתה התעוררות כללית בין יהודי המערב לעלות לא״י, וביניהם היה הרב המנוח שלום אזולאי ז״ל.

בגיל צעיר עלה לציון, מיד בעלותו ארצה הכירו בו שהוא בן תורה למרות שהיה צנוע מאד. הרב הצדיק והעסקן הצבורי הנאמן רבנו יוסף שלוש ז״ל גילה אותו, וקרב אותו ״אל רבני ירושלים, אשר הכירו בו אדם ורב שהתמזגו בו תורה חכמה יראה ענוה ואצילות הרוח, ובשנת תרפי׳ו מינו אותו כחבר בית הדין של העדה המערבית, כן נתקבל בישיבה הגדולה ״פורת יוסף״, ומיד בהכנסו לישיבה רכז סביבו חבורה גדולה וקדושה של רבנים ת״ח ואברכים ללימוד פוסקים, וביחוד טור ושו׳׳ע אבן העזר עם נושאי כליו, שלמדו בהתמדה ובאופן יסודי ועמוק, כשנה לאחר מכן הצטרף גם לחבורה הקדושה של למוד הקבלה, למד בשקידה עצומה ונעשה לארי שבחבורה, גם בחכמת הקבלה תפס את מקומו הראוי וליכד סביבו יחד עם הרב החסיד ר׳ אפרים כהן זצ״ל וזיע״א. חבורה גדולה של ת״ח צדיקים וחסידים.

הרב שלום אזולאי ז״ל היה הרב המגיד הנושא והנותן בראש החבורה, כמה נעים לראות את המחזה הנהדר של לימוד תורה לשמה בקדושה ובטהרה, פניו היו מאירים ממש כמלאך ה׳ צבאות. הסדר הזה נמשך שנים רבות, התמדתו היתה מפליאה, אפילו צעירים היו מתפלאים לראותו ימים ושנים לומד בלי הפסק. הרב המנוח נתפרסם כדרשן עצום וכמוכיח בשער, דרשתו נמשכה למעלה משעתיים בפלפול וסברה, כולו היה קורן מנחת כאשר היו באים צעירי הרבנים והאברכים לשמוע את דרשתו בבית הכנסת של הרב ״צוף דב׳׳ש״ בעיר העתיקה, וכמה קורת רוח מרובה היה מרגיש כאשר פלפל בחכמה עם האברכים הצעירים, וביחוד כאשר התוכחו עמו בהלכה.

אחת מהמדות הנעלות של הרב ז״ל הוא מדת האמת, מודה על האמת היה ומקבל האמת ממי שאמרו. שומר פיו ולשונו, וכשהיה מתחיל סדר לימודו לא היה מפסיק כלל, וכמובן שנזהר שלא לדבר בגנות כל נברא. הרב ז״ל היה זהיר מאוד בעניני מאכל וכל דבר הבא לפיו היה עובר שבע בדיקות לפני שאכלו, וביחוד היה זהיר מאד בעניני מעשרות ושביעית שהיה מן המחמירין.

תפילתו תפילת ותיקין, שומר על השיעורין, יכולים לאמר כי שמר מאמר חז״ל אין קידוש אלא במקום סעודה, שפירשו בו כי האיש אינו יכול להיות קדוש אלא אם כן שומר פיו בשני דברים, האחת שפיו ישתמש בו רק ללמוד תורה ולהמנע מדברים בטלים, רכילות, שקר וכדומה, והשניה שלא להכניס לפיו דבר שאינו מתוקן, וזהו אין קידוש אלא במקום סעודה.

הרב ז״ל התעלה בחכמתו ועלה במעלות הקודש, לראב״ד מקודש וחבר הרבנות הראשית ובית הדין העליון לערעורין. וכיהן בהם בהצלחה מרובה והצטיין בתור איש המעלה להיות דיינא דנחית לעומקא דדינא, עד סוף ימיו ממש. ועליו יאמר: ״וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות״ וכדרשת חז״ל עירובין כ״ד ״אם אדם משים עצמו כמדבר שהכל דשין בו, תורה נתנה לו במתנה, וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה״. ובלשון אחרת נאמר דרוש זה בש״ס נדרים נ״ה, ״שממדבר מתנה, אם אדם עושה את עצמו מופקר לכל, ורש׳׳י ז״ל מפרש שהכוונה שהוא מלמד תורה לכל״, תורה נתנה לו וכוי. שתי תכונות אלה ענוה והרבצת תורה היו צמודים ברב ז״ל, הרבצת תורה גם להמוני עם בבית מדרשו שבעיר העתיקה, בשבת נמשך שיעורו כארבע שעות, פרשת השבוע דרשה ומוסר, כזה היה הרב ז״ל שלצערנו נסתלק מעמנו. האבדה היא גדולה, נחמתנו היחידה היא, כי ב״ה זכה והניח ברכה את בנו הרה״ג עמרם אזולאי שליט״א, אשר זכה להיות ממלא מקום אבותיו כחבר בית הדין הרבני בצפת והמחוז. וכמתמיד עצום. ואת חתנו הנכבד הרה״ג ר׳ אברהם מונסה שליט״א, אשר ממשיכים את המסורת הנפלאה של חינוך הבנים על התורה ועל עבודת ה׳ הטהורה, תפלתנו כי נשמתו הטהורה של הרב ז״ל תעמוד בתפלה על משפחתו הכבודה ועל כל ישראל, כי שלום יהיה בחילם שלוה בארמנותם.״

ר׳ שלום מ. אזולאי זצ״ל נתבקש בישיבה של מעלה ב־כ״ו שבט תשכ״א, ומנוחתו כבוד בחלקת הרבנים שבהר המנוחות בירושלים.

על מצבת קבורתו נחרת: אבד חסיד מן הארץ, פ״נ הרה״ג איש האשכלות, השקדן בתורה, משים לילות כימים, המקובל האלהי, ראב״ד מקודש כמה״ר שלום מ. אזולאי נ״ע כ״ו שבט תשכ״א ת.נ.צ.ב.ה.

הערות  

71. 71. אודות רבי אלישע אפריאט, כתב ידידי הרה׳׳ג רבי דוד עובדיה שליט״א, בספרו קהילת צפרו ח״ד ב״תולדות רבני עיר צפרו״, וזה לשונו:

״רחמים אלישע אפריאט בן ר׳ יהושע אהרן, והיה נקרא בפי הכל רק בשם רבי אלישע, נולד בערך שנת תר״ה, רבני הדור תארוהו ״קדיש דרבנן״, כי יראתו שהיתה קודמת לחכמתו, היתה יראת ה׳ טהורה. ובטחונו בשם היה בטחון שלם. כל ימיו היו בקדושה וטהרה, אבא היה מספר כי בחלותו את חוליו הגיע לשערי מות, וכמה שבועות איבד הכרה והיה במצב של אפיסת הכוחות, בני המשפחה עשו את התיקון של שינוי השם והוסיפו השם ישועה על שמו מהעריסה שמעון חיים, התיקון היה על ידי רבי רחמים אלישע ופמלייתו, אבא ז״ל שמע לראשונה את השם ישועה יוצא מפי רבי אלישע בדחילו ורחימו פקח את עיניו ונתעורר שוב לתחיה.

עוד שמעתי מפי אבא ז״ל, אשר פעם הופיע בעיר צפרו איזה משולח שהיתה לו ידיעה בחכמת השרטוט, וביקש מהרבנים שהיו לומדים בצוותא בבית המדרש לחזות בכף ידיהם, וכשראה את כף ידו של רבי רפאל מאמאן ז״ל נשך את שפמו, והלה הרגיש שהחכם הזה ראה משהו לא בסדר, והגם שרצה החוזה להסתיר ממנו, עמד עליו רבי רפאל להגיד לו את האמת, וכאשר שמע ממנו שאין לו אריכות ימים מופלגת, רץ אל רבי אלישע לעשות לו פדיון נפש באשמורת הבוקר של אותה לילה וכך היה, ורבי אלישע האריך בתפילתו עד אור הבוקר, רבי רפאל פנה שוב באור היום לאותו המשולח להסתכל שוב בכף ידו והנה הוא השתומם למראה עיניו וצעק ואמר ראו פלאים, אתמול קו החיים היה חתוך, והיום החתכים התקרבו והתחברו אחד אל השני, רבי רפאל ספר לו על תפילתו של רבי אלישע וגדולת צדקתו, המשולח רץ לקראתו להתברך ממנו.

ושמעתי עוד מפי ר׳ משה אהרן בן רבי יצחק אחיו, כי פעם אחת כשעמד לצאת מהבית אל בית המדרש כדרכו בקודש, אשתו בקשה ממנו שקודם כל יביא לבית קצת קמח לאפות לחם לילדים, ובכיסו אין כל, הלך והסתובב מפה לשם, ולבסוף רגליו הוליכוהו לבית המדרש, ובקשת אשתו נשכחה ממנו, כשגמר ויצא מחוץ לכותלי בית המדרש נזכר מזה והיה מצטער הרבה ומתבייש מפני אשתו, וכשנכנס הביתה ישב במקומו הרגיל כאילו לא קרה שום דבר, בתו הגישה לו נטילת ידים לאכול, כשראה לחם שאל את אשתו מאין הלחם הזה, והשיבה לו בהשתוממות, האם אתה חולם? אני שלחתי את הבת לבית המדרש להזכירך שוב על הקמח, ואתה מסרת לה הכסף, רבי אלישע שתק וענה בלחש ״זה מעשה נסים״.

רבי אלישע שימש ברבנות ובדיינות עם רבני הדור, וחתם על כמה תקנות, ונכנס לכולל שהוחזק ע״י הגביר המנוח ר׳ פנחס שקרון ז״ל, בשנת תרנ״ה. בחודש סיון תרפ״ב עלה לארץ משאת נפשו, עם חמישה ושלשים משפחות, המנוח מרדכי צבע שהיה בתוך העולים, ובעל אמצעים, הלווה לו כל ההוצאות הנחוצות לו.

וביום ט׳׳ז לחודש שבט תרפ״ח נלב״ע בן פ׳׳ד שנה, ונקבר בהר הזיתים סמוך לקברו של מרדכי צבע הנ״ל.

מה שנמצא חרות על מצבת קבורתו:

יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם, הרב הישיש והכולל מ״ק, ענוותן כהלל, לא ימיש מתוך האוהל, אהלה של תורה, כחשיכה כאורה, עד צאת נשמתו לטהרה, מיראי ה׳ החרדים, תהילתו בקהל חסידים, מתהלך בתומו, דן ידין עמו, משכים ומעריב לב״כ, נח לשמים ולבריות, כש״ת מו״ה אלישע אפריאט, נתבש״מ ט״ז שבט ש׳ חרפ״ת עמו יסיר לפ״ג, תנצב״ה.״ ע״כ.

אף אני הכותב, שמעתי מידידי המנוח רבי יצחק צבע ז״ל, אודות גדולתו צדקתו וחסידותו הגדולה, של הרה״ג רבי אלישע אפריאט זצ״ל, ועל צניעותו וענותנותו היתרה, בכלל הדברים סיפר לי הנז^,, כי בסוף ימיו סבל רבי אלישע יסורים שקיבלם בשתיקה ובאהבה, וכאשר נאלץ לשכב והיה על ערש דווי, המשיך ללמוד בע״פ את שיעוריו הקבועים, וכאשר הגיעה שעתו האחרונה, ובא זמנו להפטר מן העולם, באו אל ביתו רבני ונכבדי העדה, וישבו סביב למטתו, כשראו סימני הגסיסה החלו ללמוד את האדרא קדישא, והרב אלישע ז״ל בעינים עצומות היה לוחש בשפתיו אחריהם, אחד הרבנים, רצה לבדוק אם אכן ר׳ אלישע עדיין הוא בהכרה, דילג בכוונה על עמוד שלם מהאידרא, וראו זה פלא, ר׳ אלישע התחזק בכוחותיו האחרונים, וביקש להחזיר את הקורא למקום שדילג, גם הניסיונות הבאים בדילוג שורות וכדומה לא עלה בידם, והוא ז״ל העמידו על טעותו, בסיום האידרא, כשהגיעו ל־״ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין״, יצאה נשמתו בטהרה.

עוד סיפר לי ר׳ יצחק הנ״ל, שבדידו הוה עובדא, שכמה שנים היה חשוך בנים, ופעם בליל פורים, נאלץ לגעור בילדים רבים שהיו בביהכנ״ס, והפריעו לשמוע את קריאת המגילה, אביו של אחד הילדים, קם לנגדו וסטר לו על פניו, ואמר לו בלעג, ״לעקר בלתי פורה כמוך, אין רשות להשתיק את הילדים״. ר׳ יצחק זי׳ל, נפגע עד עמקי נפשו, ודבריו של האיש בפני קהל ועדה, היו למדקרות חרב בלבו, אך הוא לא השיב למחרפו, ובלם את פיו, בבכי מר ובדמעות שליש עלה ר׳ יצחק על יצועו, והנה רבי אלישע אפריאט זצ״ל, נגלה לו בחלומו, לשאלת הרב, מה לך ולצער הגדול הזה, סיפר לו ר׳ יצחק, את כל הקורות אותו בבית הכנסת, ר׳ אלישע החל לנחמו ואמר לו: אל דאגה בני, מנע קולך מבכי ועיניך מדמעה, כעת אעלה לשמים ואעתיר בעדך כי תפקד בבן זכר, כעת חיה והנה בן לאשתך, ויקץ והנה חלום, וכך היה שלתקופת השנה נולד לר׳ יצחק בנו יחידו, גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, זיע״א.

עמוד 364

חכמי המערב

הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.

[מבחר מאמרים מתוך הספר ״הוד יוסף״ שי״ל לזכרו של רבי יוסף שלוש זצ״ל בשנת תשכ׳׳ו, בעריכתו של הסופר ר׳ אברהם אלמאליח ז״ל נשיא ועד העדה המערבית בירושלים]

מאת: אברהם אלמאליח

את שמעו הטוב של הרב יוסף שלוש שמעתי עוד בהיותי נער והוא אז תלמיד עילוי בישיבת הרה״ג יוסף הכהן בעל הספר ״מנחת כהן״, אחד הפוסקים המצויינים שבדור, שממנו למד תורה ויראת שמים טהורה והשפעתו על מהלך חיי תלמידו היתה כבירה.

אולם, את מדותיו התרומיות של הרב יוסף שלוש ז״ל, פקחותו, רעננותו, דינמיותו הלוהטת, עוז רוחו, אומץ לבו, מרצו הכביר, עקביותו ומסירותו לא לעניי עדתו בלבד אלא לכלל ישראל— יכולתי להעריך רק משניתנה לי ההזדמנות לכך בעשרות שנות עבודתנו הצבורית המשותפת, וביחוד משנבחר המנוח לחבר ועד עדת המערבים בירושלים בר״ח אדר א^, תרפ״ט. מאז, לא זזה ידי מתוך ידו בעניני צבור בהם גיליתי בו אישיות בלתי שכיחה המקפלת במסכת חייה שלשלת פעולות ארוכה שמהן צומחות ברכה ותועלת לצבור היהודי.

לפני היבחרו לחבר ועד העדה, יצק המנוח מים על ידי רבניה, חכמיה ומנהיגיה, וזמן ידוע שימש גם מזכיר ועד שחתם את מכתביו בשם: המזכיר אי״ש צעיר ס״ט.

במשך שנות כהונתי הרבות כנשיאה של עדה ותיקה וחשובה זו בירושלים, ניתנה לי ההזדמנות להכיר מקרוב הרבה רבנים, תלמידי חכמים ועסקני צבור שהקדישו אף הם את זמנם וכשרונותיהם לצבור שלא על מנת לקבל פרס. אולם, עסקן דינמי מסור ושופע חיים ומרץ כהרב יוסף שלוש לא ראיתי הרבה.

כנצר משלשלת אדירי תורה, הוא עשה תמיד רושם כביר על רואיו, בכח זכרונו, פקחותו, גדולתו בתורה, חריפותו, שאיפתו העזה לפעולות ומעשים ברוח ישראל סבא, ובעיקר באהבתו את האמת שנחל מרבותיו.

כי איש אמת היה הרב שלוש מעודו, ועמד תמיד בעקשנות על דעתו.

וכשהיה משוכנע שהאמת והצדק דורשים ממנו מידה תקיפה על דעותיו, לא היה אצלו מקום לפקפוקים, לויתורים ולפשרות, וכך נודע לצבור כאדם תקיף דעה המצליח להטיל מרותו על שומעיו ומשכנעם בדברי נועם, לבטל את רצונם הם מפני רצונו הוא.

גדולתו בתורה

לא כותב הטורים האלה, הוא האיש המוסמך לדבר על הרב שלוש ז״ל כגדול בתורה, אולם, על סמך חוות דעת ששמעתי הרבה פעמים מפי רבנים גדולים שהמנוח עבד במחיצתם ויצק מים על ידם, ומקריאת אחדים מפסקי דינו כחבר בית־הדין, שוכנעתי כי עלוי מצטיין היה המנוח, צנא מלא ספרא, אשר תודות לכשרונותיו המזהירים, ושקידתו המופלאה עלה שלב אחרי שלב בלימודו, וזכה להתפרסם כלמדן חכם ואיש המעשה היורד לעומקה של הלכה ועורך תשובות לשואליו.

משנות שחרותו עד שנות העמידה ועד הגיעו לזקנה, לימד הרב שלוש, ועד יומו האחרון הוסיף להתעמק בעיוניו, וללכת בעניני הלכה ואגדה, בדרך רבני הספרדים בדורות שונים שדנו על כל הלכה והלכה מתוך סברה ישרה. בסדר למודו ופלפוליו תפסו מקום רחב בקיאותו והגיונו הבריא, ובעולם הדינים וההלכות בו היה שקוע, היה— לפי דברי רבנים גדולים שהכירוהו— אחד המצויינים בהוראה בימינו ששח בים התלמוד ונושאי כליו, מלא חכמת חיים ומגלה את תפארת היהדדת המקורית.

הטוב והמטיב

תכונה מיוחדת היתה להרב יוסף שלוש ז׳׳ל והיא: אהבת האדם בכלל ואהבת ישראל בפרט. כל אלה שהכירוהו, ומספרם רב, יכולים לספר הרבה עובדות על תכונתו, נועם מדברותיו, חכמתו וחריפותו, רעיון האהבה והשלום שקינן עמוק בלבו, כשרון פעולה, טוב לב ועדינות נפש. ענוותנותו בפרט הפליאה את הקרובים אליו, והיתה לשיחה בפי כל. כל מעיניו היו נתונים לגמול חסד עם כל מי שנזקק לעזרתו. את עבודות הצבור עבד המנוח בהתנדבות שלא על מנת לקבל פרס, ואת המשכורת שהיה מקבל ממוסד ידוע היה מקדיש לדברים שבצדקה ולגמילות חסד, וגם נתן מלחמו לדל.

בהרב יוסף שלוש נתמזגו המעלות הטובות שמנו חכמים בפרנס צבור ובמנהיג. במבטו, במרצו, ובסגולותיו הנפשיות המצויינות היה משפיע על אנשי שיחו להתיחס אליו ביראת הכבוד, וע״י כך תפס, בין ראשי הצבור היהודי בירושלים, מקום ראשון כפרנס אציל רוח רווי אהבה לעמו ולוחם את מלחמתו בראש מורם ובגאוות אצילים.

הרב יוסף שלוש הקדיש את כל חייו, כמעט, לשאלות המרובות שעמדו על הפרק בחיי היהודים בירושלים, ביחסים שביניהם לבין עצמם וביחסים שביניהם לבין שאר הקהלות, כי לא קנינה של העדה המערבית בלבד, היה המנוח, אלא נכס הכלל כלו שידע לסגל לעצמו ולמזג בקרבו את הטוב והיפה האצור בכל שבטי ישראל בלי הבדל מוצא וארץ.

המנוח היה חביב הצבור היהודי הירושלמי לעדותיו ולמפלגותיו: הם ראו בו הרוח החיה והמקיפה, בהסתכלותו בעינים בהירות בצרכי הזמן ושכל מעשיו טבועים בחותם ההבנה העמוקה בהכרח שבדברים.

ספרא וסייפא

הרב שלוש לא עשה מעודו את תורתו קרדום לחפור בו; הוא לא פרש, כרבנים אחרים בזמנו, לקרן זוית הרחק מן החיים התוססים שבסביבתו, אלא דעתו היתה מעורבת עם הבריות ועינו פקוחה על כל המתרחש בעולם המעשה, הוא היה בן־העם, חי למענו ומקריב את כחותיו לרוחתו ולהצלחתו.

לפי אופיו ומזגו התוסס לא היה יכול המנוח להצטמצם בארבע אמות של הלכה בלבד, משום שמימי נעוריו קלט וספג את הד־קולם של החיים הצבוריים שרחשו סביבו, ולפי נטיותיו הפנימיות הוא נדחף לפעול ולטפל בצרכי צבור; הטיל על עצמו תפקידים ידועים ומילא אותם באמונה, בכשרון, באהבה, במסירות, ובכח התמדה בלתי־מנוצח בו חונן. בכחות הרוחניים הכבירים שהיו צפונים בו לא עברה עליו כמעט יממה אחת שלא הקדיש אותה לטובת הצבור ולכן הצמיח ברכה ותועלת בכל אשר הניח ידו.

ומשום שכל ימיו שאף להתפרנס מיגיע כפיו ולא ליפול למעמסה על קופת הצבור, יצא המנוח מחוג הלמדנים שתורתם אומנותם ועסק במסחר סת׳ים וסוגי פרקמטיא אחרים, ושמו התפרסם לשבח כסוחר ישר ונאמן, בין הבאים בקשר מסחרי אתו.

אולם, יחד עם עסקיו לא ויתר המנוח מעולם על תלמודו וקבע עתים ללימוד מדי יום ביומו, ובשעות אלה לא מש מאהלה של תורה שהיוותה חלק מנשמתו וממנה שאב השראת קודש.

אהבתו העזה לירושלים

הרב יוסף שלוש אהב אהבה עזה את ארץ ישראל בכלל, אך נשמתו חוצבה כנראה מאוירה של ירושלים וביחוד מהעיר העתיקה בה גר כל ימיו ולא רצה לותר אף רגע עליה, עד שהכריחוהו המסיבות לצאתה, ואפילו בימים הקודרים והמסוכנים ביותר, ימי מאורעות הדמים והפרעות, היה יורד העירה ומכתת את רגליו לילה לילה לבית הכנסת של ר׳ אלעזר הלוי בן טובו ז״ל החביב עליו בעיר העתיקה, כדי לערוך בו תיקון חצות, מבלי שים לב לסכנה הנשקפת לחייו, מנדידה בסמטאות אפלות אלה ששרצו בימים ההם שודדים פורעים ורוצחי נפשות, בהיותו בטוח ביוצרו, אשר כשליח מצוה, לא תאונה אליו רעה.

חבל על תורה ופקחות כאלה שהלכו אתו לבלי שוב עוד; חבל על ארז זה שנגדע בשעה שאיש לא ציפה לכך, כי רק שבועות אחדים לפני פטירתו היה עדיין במלא כחותיו, רץ לכל דבר מצוה ולכל גמילות חסד, כאדם שלא נס ליחו וטעמו עמד בו, ופתאם נתגלתה המחלה הממארת שהורידתהו אלי קבר.

זכר פעולותיו ומעשיו הטובים יישאר חי לאורך ימים בקרב מוקיריו ומעריציו הרבים.

יהי זכרו ברוך!

חכמי המערב-שלמה דיין–הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.

עמוד372

״חכם״ יוסף שלוש

מאת: י. בן חגי.

הספרדים קראו לו חכם יוסף שלוש, ואילו המערבים בני עדתו קראו לו רבי יוסף שלוש, עם הדגשת האות ״ב״ ברבי והשורוק באותיות ״לוש^,׳, המסתיים בקמוץ שפתיים.

חכם יוסף שלוש היה אחת הדמויות המענינות והמושכות ביותר בירושלים העתיקה והחדישה כאחת, דמות שתפסה מקום נכבד בקרב שתי העדות הספרדית והמערבית, הוא התהלך בין שתיהן ללא מחיצות את שתיהן אהב ואת שתיהן שירת בנאמנות ובמסירות.

קראו לו ׳חכם׳ אף כי לא התהדר באותו הלבוש ההדור והקפדני שהיה מנת חלקם של רבנים. מצנפת לא חבש ואת גלימתו נשא ללא התלהבות רבה ״ככפרת עוונות״. הוא התהלך לפעמים ב״אנטרי׳״ הקטן או כשהגלימה היתה שמוטה לו על כתפו או שהחזיקה כחבילה מאחורי גבו. כלו פשטות ועממיות. ואכן לא היו קיימות מחיצות בין חדרי ביתו ורחובותיה של ירושלים.

בעל גוף קטן, גבו כפוך במקצת והליכתו זריזה כנער. היינו פוגשים אותו תמיד, בשעות הבקר המוקדמות ובשעות הלילה המאוחרות ברחובותיה של ירושלים כשמקלו תלוי על אחת מזרועותיו, סיגריה בפיו ושקוע במחשבות כשהוא הולך לבדו, או בשיחה עירנית וסוערת עם בני עמך שהלכו אחריו.

קיץ וחורף הלך עם מקלו. לא שינה ממנהגו. מטריה לא החזיק לא בקיץ ולא בחורף, מוכן ללכת לכל שליחות שהוטלה עליו. פחד לא ידע אף בימים הקשים והסוערים ביותר שהיו מנת חלקה של ירושלים בשנים האחרונות. יכול היה להתחרות באומץ לבו עם מיטב הנוער. לא חת מפני איש. וכשהיו מבקשים אותו להשמר על נפשו היה עונה ״יא באסטה״. ״דברים בטלים״ בהדגשת האות ״ט״. שומר מצוה לא ידע דבר רע.

כלו אש וגפרית, ״פ׳לאמה״ (להבה) היה אומר עליו אבא ז״ל מעולם לא ראיתי אותו נוסע בעגלה או באוטובוס. נהגים לא יכלו להשיגו. עם קום המדינה הייתי רואה אותו רק במכונית ״חברה קדישא״. נדמה היה כי רק במכונית זו מצא את מקומו ואת שלותו. ושהיית רואה אותו על יד הנהג כשהוא אומר את ״ויהי נועם ה״׳ או את ״יושב בסתר עליון״ היית רואה את פניו כשהן מאירות, שכן טרוד היה בשליחות מצווה. והמצווה מלאה את לבו שמחה וחדווה. נדמה היה כי הוא והמכונית ״של חברה קדישא״ קורצו מחומר אחד. כאן הרגיש את עצמו כבן בית. נצח על המלאכה בהתלהבות וחבריו צייתו לו בכבוד ומתוך רצון טוב.

חריף היה וממולח ואף בעל הומור, אתו היית יכול לדבר גם מלי דבדיחותא ועיניו הקטנות חייכו תמיד.

כשהייתי רואה אותו הולך ברגל ממחנה יהודה לעיר העתיקה או ממנה הייתי שואל את עצמי, האם זוכה הגוף הקטן הזה גם למנוחה. מתי עולה הוא על מטתו? מתי הוא נותן שינה לעיניו ומנוחה לאבריו? ואין פלא אם הייתי רואה אותו בביתו או בלמוד בבית הכנסת כשרגליו מקופלות תחתיו. אכן גם רגליו דרשו קצת מנוחה.

כלו היה קודש לחלכאים ולנדכאים של בני עדתו. לא היתה מסיבת אבל שלא השתתף בה. נחם אבלים, סדר את סעודת ההבראה, קדש על היין דאג למנין בשעות הבקר והערב, נחם ועודד, והכל נעשה בפשטות, בטבעיות ובעיקר בלבביות שנגעה ללב. הוא לא ראה כל גבול בין החיים והמות. המות והחיים השתזרו יחד למקשה אחת. בביתו ״גזרו” את התכריכים כשם שתופרות גזרו שמלות. לא היתה כל יראה מפני המות. וכשהגיעה שעתו להסתלק מהעולם ידע בעצמו את היום: ׳׳אותי לא תרמו אמר לבני ביתו, סמוך לפטירתו. אף רופא לא יועיל אני מסתלק בעוד עשרה ימים״.

ומי לא זוכר אותו בימי ״המשמרות״ בערבי ראש חדש ניסן ואלול בהר הזיתים. הוא ידע את מקום קבורתם של כל איש ואשה וכשהיו באים אליו לשאול על מקום קבורתו של פלוני או אלמוני, היה מציין מרחוק במטהו את המקום. הוא הכיר כל פינה בהר הזיתים. כל שכני עפר. קפץ ממצבה למצבה כאיילה שלוחה וענה ברצון לכל מי שפנה אליו.

מעין קונסול כבוד של העדה המערבית היה עד קום המדינה. ושמש לה מעין ״משרד סעד״. עודד ועזר לכל האלמנות שעלו לירושלים בתקופה התורכית, כדי למות בה.

פנקס חשבונות לא החזיק. את חשבונותיו ואת זכרונותיו העלה על גבי קופסת הסיגריות שהיו טמונות עמוק בכיסי האנטרי שלו. וכשהיו שואלים אותו: חכם שלוש, הכיצד אין לך פנקס לרשום בו את כל ״עסקיך״? היה עונה בנימה בדחנית ״דברים בטלים, מקום המשפט שם הרשע״. ״במקום שיש הנהלת חשבונות ופנקסים שם תמצא מעילות״, ואכן הוא זכר את הכל. אולם קרה והיה מאבד מדי פעם בפעם את ״ארנקיו״ שהיה טומן אותם בחזהו בין האנטרי והאבנט. וכשמצא מאן דהוא ארנק בסיטמאות העיר העתיקה ידע כי זה היה ארנקו של חכם יוסף שלוש ורץ אליו והחזירו לו.

עומד הייתי מן הצד, ומסתכל בו שהיה יושב ולומד עם תלמידי חכמים אם בישיבה ואם בבית האבל. ובהיותו בעל תפיסה מהירה היה ״מוציא״ מפי חברו את הפרוש בטרם היה ספק בידו לבאר את הסוגיה, פרושי סרק לא אהב. ״יה סי אי אינטינדיו אדילנטרה״. (הבנתי, הלאה) במלים אחרות:

דבר אל הענין, ואם הסתבך בקושיה עם אחד הלומדים לא נח ולא נרגע עד שהוכיח והסביר את נמוקיו.

אף תולדות חייו היו מופלאים כמוהו. נולד בשנת תר״ן במראקש לאביו רבי דוד שלוש זצוק׳׳ל אשר היה גדול בתורה ובחכמה והעמיד מאות תלמידים. אביו היה נערץ בעיני תושבי מרוקו וקופות צדקה עמדו בכמה מבתי הכנסת של מרוקו באזורי מראקש עד יום עלות אחינו ארצה. על אביו המנוח התהלכו כל מיני אגדות ומעשי נסים.

אביו לא זכה לזרע בר קיימא. כל בניו מתו עליו בחייו. לעת זקנה נולד לו בנו יוסף. בהיותו בן שנתים חלה הילד במחלה קשה ונשקפה סכנה לחייו. אביו רבי דוד שלוש פנה בשעת צרה זו להיכל הקודש ושפך בפניו את מר שיחו ׳׳רבונו של עולם הגעתי כבר לגיל תשעים שנה ומכל בני שמתו עלי נותר לי רק הילד הזה. הנגזר עלי למות ערירי? תהא נא נפשי תחת נפשו. ואכן הבן החלים ממחלתו והאב נפטר לאחר שבועיים ימים.

ולפי מנהגי מרוקו נחשב הבן ׳׳לפדויי׳ ומשום כך התלבש רק בבגדים אשר נתנו לו השכנים. כך נהגו בו עד הגיעו לגיל שתים עשרה שנה, ובהגיעו לבר מצוה עלה לירושלים יחד עם אמו ואחותו. בירושלים למד בישיבתו של הרב יוסף הכהן ובהיותו יתום ונצרך נעזר להתקיים מקריאת מכתבים וכתיבתם לנשים זקנות שהתגוררו בירושלים. ו״המדרינאס״ שלו היו הזקנות המערביות. הולך היה בכל מוצאי שבת לדואר הצרפתי, לוקח את הדואר המיועד לזקנות אלו ופודה את ״המנדטים״ (המחאות כסף) שנתקבלו מקרוביהן שבמרוקו ותמורת טרחתו זו היה זוכה בכמה פרוטות מנשים צדקניות אלו, כך יצר עוד מנערותו את הקשרים הראשונים עם אלמנות ויתומים, קשרים אשר נמשכו עד ימיו האחרונים.

בהיותו נתין צרפתי גורש מהארץ ערב מלחמת העולם הראשונה. התגורר כמה חדשים באלכסנדריה של מצרים ושם נמצא בחברתו של הרב אברהם אביכזיר, אשר שמש בסוף ימיו גם כראש אב׳׳ד וחבר מועצת הרבנות הראשית בירושלים, דמות יפה הדורה שכלה אומרת כבוד.

ממצרים נסע למרוקו. ושם לא שנה מאורח חייו שהיה רגיל בהם בירושלים. גם שם יסד חברות ואגודות לשמירת השבת. התקין קומקומי תה בבתי הכנסת בערב שבת, כדי שהקהל הלהוט כידוע אחר התה הירוק המרוקני, לא יפנה למוכרי התה הערבים אשר נהגו להעמיד את קומקומי התה ביום השבת בכניסה לרחוב היהודים.

חכמי המערב-שלמה דיין–הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.

עמוד 376

״חכם״ יוסף שלוש

מאת: י. בן חגי

ואותו המקל אשר היה צמוד אליו בירושלים לווה אותו גם במרוקו, במקל זה דפק על דלתותיהם של יהודי מרוקו ובקש מהם לקום לעבודת הבורא. הערבים שגרו סמוך לשכונות היהודים התרעמו על היהודי הירושלמי הזה המפריע את שנתם. הלכו השכנים והתלוננו בפני ״הקאיד” הערבי. כשבא הרב שלוש לפניו שאלו משום מה נוהג אתה לדפוק בחצות בדלתותיהם של היהודים, ומפריע על ידי כך את מנוחתם של השכנים המוסלמים? ענה לו: אדוני המושל. מעורר אני את אחי לקום לעבודת הבורא. כלום, אינך סבור שמצווה היא זאת. והקאיד ענה לו. אם לעבודת הבורא אתה מעורר את אחיך לך בדרכך זו גם להבא.

ואכן, מי יודע אם חכם שלוש לא התכוון בדפיקות אלו לעורר את אלה אשר ישנו שנת ישרים בגולה.

בשובו לארץ בשנת 1920 התחיל לעסוק במסחר סת׳׳ם. הוא רכש יחד עם חבר נעוריו הרב עמרם אבורביע רב ראשי של פ״ת את הפירמה הידועה של משה בן נאים אחד היצואנים הראשונים של סת״מ. ומירושלים, שלח לארצות צפון אפריקה ואיטליה ספרי תורה תפילין ומזוזות. ממסחר זה התפרנס בכבוד.

אולם יחד עם זאת, הוא טיפל גם בעניני עדתו, ובית דינו היה ברחוב ובבית. תמיד היה ביתו מלא בעלי דין וסתם יהודים שבאו לשאול בעצתו. אין פלא, איפוא, אם אלה שהטרידוהו בחייו ישבו בשבוע האחרון לפני מותו ולמדו בחדר הסמוך כדי שנשמתו תצא בטהרה יחד עם למוד התורה. כך שלם לו העם שלמענו הקריב את חייו שלא על מנת לקבל פרס.

בשנות חייו האחרונות ראה את כל יעודו בחברה קדישא. נדמה היה שכלו היה קודש לשליחות מצווה זו. ומאחר שהיה פדוי הרי כנהוג אין חייו שייכים לו אלא לצבור, לכלל. כי נהוג במרוקו שעל ״פדוי״ להכנס כחבר ב״חברת רשב״י״ שמטרתה לעסוק בעניני גמ״ח עם המתים והחבר נקרא ״חברי״ ואם עד גיל שתים עשרה שנה התלבש הוא על חשבון הכלל, הרי הוא חייב להחזיר לכלל את אשר קבל ממנו והוא מלא חובה זו בכל נימי נפשו.

עם הכרזת המדינה נעשתה הדרך להר הזיתים משובשת והיתה בחזקת סכנה. אולם הוא לא נרתע ולא חת. נהל מלחמה קשה וחריפה עם המשטרה הבריטית ותבע משמרות כדי ללוות את הלויות. ואף כשהמצב החמיר והלך לא ויתר על תביעתו. ובלויה האחרונה שהיתה מורכבת משיירה גדולה, נפלו קרבנות בהר הזיתים והוא נצל בנס.

ובדידי הווה עובדה. כשנפטר חמי בשנת 1936 הגיעה הלויה עד בית החולים טיכו. משם לקחו את המטה במכונית להר הזיתים. אני לא יכולתי לעלות להר הזיתים מחמת המאורעות, אך הוא עלה עם ״החברים^,׳. שאלתי אותו ״האם אינך חושש לחייך? האם יש בידך נשק?״ באותה שעה נופף את מקלו באויר ואמר אינני מפחד מסתפק אני במקל הזה שבידי.

לפני הפרד החברה קדישא המערבית מהח״ק הספרדית שמש באמונה את עניני העדה הספרדית, ואת המשכורת שהקציבה לו הח״ק העביר לקופת גמ״ח ולרכישת מכונית לח״ק.

אהבתו לעיר העתיקה לא ידעה גבול. בקושי עקרה אותו אשתו בשנת 1938 מהעיר העתיקה. הוא לא רצה להפרד ממנה. ״אני אישן בעיר העתיקה ואת תגורי בעיר החדשה״— אמר לאשתו- כל מי שראה את חכם יוסף שלוש מאותה שנה עד קום המדינה ברחובותיה של העיר החדשה נדמה היה כי הוא אבד את שלותו ומנוחתו. נשמתו רחפה בסמטאותיה המקומרים של העיר העתיקה. ורק גופו הצנום התהלך בעיר חדשה.

בכל שנות מאורעות הדמים היה נכנס לעיר העתיקה ויוצא ממנה והערבים לא הרהיבו עוז בנפשם לנגוע בו לרעה. הוא התהלך חופשי בין שורות הפורעים והמשטרה הבריטית. אף לאחר הכרזת המדינה המשיך במנהגו זה ולא ויתר על בקורו היומי בעיר העתיקה ועל יד הכותל המערבי. ואכן משנת 1938 ועד קום המדינה התפלל ערב ערב בבית הכנסת של רבי אלעזר בן טובו אשר בדרג׳ אל טבונה, וזאת כדי להחזיק במתפללי בית הכנסת לבל יסגר. ואילו עד שנת תרצ״ח 1938 היה קם בחצות לילה ולומד באותו בית כנסת אשר למדו בו כתות של לומדים תהלים, זהר, ועד לת״ח שעסקו בהלכה עד לתפלת השחר. ואת התמיכות שחילק ללומדים בבית הכנסת של רבי אלעזר בן טובו, קבל מיחידי ״חברת חצות״ מקזבלנקה. הכנסות שהיו מוקדשות למטרה זו. כך קשר את הגולה עם ירושלים וכך זיכה את יחידי בית הכנסת של ״חברת חצות״ במצות תמיכה בתלמידי חכמים בירושלים.

כשנפלה העיר העתיקה ותושביה יצאוה, דאג הרב יוסף שלוש לצרכיהם והשתדל להנעים להם את גלותם.

עוד בחייו של חכם יוסף שלוש, התהלכו בקרב תושבי ירושלים המון אגדות ומעשי נסים שנעשו לו בזכות אביו רבי דוד שלוש אשר דאג לבנו יחידו בכל שעת צרה שעברה עליו אם בירושלים אם במרוקו. העם האמין כי היתה לחכם שלוש זכות אבות.

מיום פטירת אביו רבי דוד שלוש נהג בנו לערוך סעודה לתלמידי חכמים שלמדו באותו לילה משניות וזוהר לעלוי נשמתו. בערב מלחמת העולם הראשונה לא היתה לו אפשרות כספית לערוך את הסעודה ואמר לאמו כי יסתפק רק בסעודה ״של כעכים״. בא אביו בחלום ואמר לה, תגידי ליוסף שלא מכספו יערוך לי את הסעודה הוא יקבל ״מנדט״ (המחאות דואר) וממנה יערוך את הסעודה. ואכן באותו יום הלך לבית הדואר ונתקבלה המחאת כסף, דמי שכירות של חצר שהיתה שייכת לאביו במרוקו. בא הביתה ולא ספר את הדבר לאמו. אמרה לו אמו היום קבלת ׳׳מנדט״ אל תכחד ממני, ערוך את הסעודה כדין וכהלכה ואל נא תעשה טובות. ואכן מאותה שנה לא פסק מלערוך מדי שנה בשנה את הסעודה הגדולה ביום פטירת אביו. עד יום פטירתו ואף נכדיו ממשיכים באותה מסורת ועורכים את הסעודה לסבם ולאביהם עד היום.

אגדה מספרת כי בשנת 1922 הלך לשליחות במרוקו מטעם העדה המערבית. בהתקרבו לאחד הכפרים הנדחים ששלטונה של צרפת טרם הגיע אליו, עמדו שודדים להתנפל על השיירה שבה נמצא חכם יוסף שלוש. ושוב בא אביו רבי דוד שלוש בחלום פעמיים לרב אותו הכפר שנמנה בין תלמידיו ואמר לו בני עומד לבוא לכפרך ונמצא בסכנת לסטים השתדל לשלוח שומרים להצילו. הרב התעורר משנתו ושלח לנכבדי הקהל, ויחד הלכו בחצות הלילה למושל הערבי והודיעו לו כי עומד להגיע שליח מארץ ישראל ומן הראוי לשלוח פרשים להצילו מידי השודדים. נעתר להם המושל הערבי ושלח פרשים אשר הצילוהו מידי השודדים.

חכמי המערב-שלמה דיין–הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.

עמוד 380

באחד הימים אבד לו, כדרכו, ארנק ובו מספר גדול של ״המחאות דואר״. הצטער חכם שלוש צער רב, שכן כסף זה היה מיועד לאלמנות. ובראות האלמנות את צערו השתדלו לנחמו בקשו ממנו שלא יצטער וותרו לו על כספן שאבד.אולם הוא לא ויתר על האבידה. ובשבתו באחד הימים בביתו עצוב ושקוע בהרהוריו, נתגלה לפניו הארנק.

הוא היה נענה לכל דורש. בהיותי בביתו באחד הימים בא אליו צעיר רכוב על קטנוע ובקש ממנו שיבוא לביתו לערוך ״קריעה״ לאמו שקבלה ידיעה על מות אחותה במרוקו. הוא נענה מיד. קיפל את גלימתו, עלה על הקטנוע מאחורי אותו צעיר והלך למלא את שליחותו. ואני עמדתי והסתכלתי על פשטותו וחביבותו של זקן זה אשר לא היסס להענות לבקשת הצעיר וכצעיר עלה על הקטנוע.

☆

מאת: הרב אברהם שלוש שליט״א הרב הראשי הספרדי של כפר סבא. בנו ותלמידו של רבי יוסף זצ׳׳ל:

אורחותיו ומעשיו

״…כל מי שבא עמו במגע כל מי שנזקק לעזרתו ולעצתו או עמד במחיצתו ושמע ממנו תורה ודעת ואף שיחת חולין של ת״ח, הרגיש וראה כמה תוסס וחי ומלא חדוה היה. ומחדותו היה נוטף על כל הבא אליו חדוה וחיות, מעורה מאד היה בכל שטחי החיים ומעורב עם הבריות רבים השיב מעוון במתק אמריו ונועם לקחו. וכל אלה ששבו על ידו אל מקור הקדושה מעידים כי אילולא הוא שהשיבם ספק אם היו אי פעם שבים, הוא קדש את רחובות העיר ירושלים בתורתו ובתפלתו הן בדבור והן במחשבה.

אפילו בשנות הדמים של תרצ״ו תרצ״ז לא מש מהעיר העתיקה, ובימי העוצר בשעה שהמשפחה היתה בירושלים החדשה היה הולך לפני שעת העוצר ללון בירושלים העתיקה שאותה העריץ מאוד, ואני הצעיר נלויתי אליו תמיד, בדרך היה שר לי מפיוטי המערב ומשננם לי עד שקלטתים, כך שגם בשעת צרה וסכנה, היה לבו שמח ובטוח בחסדי ה׳ פודה ומציל ומקדים שירה לנס והודיה להצלה. בשנים כתקונם היה יורד לפני עלות השחר חול ושבת לקבוע תורה ותפלה עם הצבור במקום הקודש, רגיל הייתי ללכת עמו בלילי שבתות כשהדומיה שוררת בכל ורק צעדי רגלינו נשמעו ברחוב הריק, לעתים נפגשנו בדרכינו עם שוטרים וכראותם אותו ברכוהו לשלום ואיחלו לו דרך צלחה, בדרך היה קורא פרקי תהלים בנעימה שר שירי שבת ויו״ט וגם שואלני שאלות שונות בסוגית הגמרא שלמדתי באותו שבוע והיה אם עניתי נכון על שאלותיו היה שמח שמחה גדולה וברכני ואם שגיתי הוכיחני והסביר לי את הדברים בצורה נכונה וברורה, ושנן לי אותם היטב, כך קיים את הכתוב, ושננתם לבניך ובלכתך בדרך.

בבואנו לביהכ״נ מצאנו חסידים ואנשי מעשה היושבים יחדיו חברים מקשיבים ושפתותיהם אומרים שירות דוד המלך ע׳׳ה בשפה ברורה ובזמרה נעימה ואף כי האורות שדלקו היו פמוטות של נפט לא גדולות היה ביהכ״נ זוהר באור התורה ופני היושבים קורנים מרוב אושר ושמחה על חבלם הטוב שזכו לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו. לאחר התהלים שרו את הפיוט יגדל אלקים חי ושירים ובקשות שבת. עם סיום הבקשות כאשר הלב מלא שמחה של מצוה קמו להתפלל, כמו ששנינו: אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה, ומו״א עי׳ה היה עובר לפני התיבה ומנעים בזמירותיו, ובעת שמחה מוסיף הוא תוספת מרובה של שירים וזמירות לכבוד בעלי השמחה.

פעמים רבות התעכבנו עד חצות היום מלבוא הביתה והיה זה קודש למצות ג׳׳ח עם החיים ועם המתים. בעלותנו הביתה הנפשנו קמעה מן הדרך וישבנו לסעודת החמין, בסעודה היה מאיץ בנו לשיר שירי שבת וזמירותיו, ובעצמו היה נושא קולו בשיר להתחרות אתנו, כדי שננעים קולנו יותר ונדקדק יותר בלחן לכבוד השבת. אחר הסעודה נוהג היה לישון מעט, למעשה זה היום היחידי שבו היה יכול לנוח קצת, אולם גם ביום זה לא נח כדבעי. ביודעו כי עלולה השנה להתגבר עליו בקש מבני הבית שיעוררוהו בשעה מסוימת ואז שם פניו לעיר העתיקה לביהכ״נ העתיק של הר״א בן טובו זצ״ל(מחבר ספר פקודת אלעזר). לתת שעורים בתורה לשומעי לקחו, דבקותו במקום קדוש זה היה עפ״י חלום שנגלה לו הרי׳א הצדיק בן טובו בעודו צעיר ואמר לו: ”אני אלעזר בן טובו מייסד ביהכ׳׳נ ואני מצוך: אתה תהיה על ביתי ויהיה אלקיך עמך כי מצאת חן בעיני וכי בן גדולים אתה, וכשתערוך לי השכבה אמור: ״המרחם הוא ירחם על נר״ו עבדו בן אמתו אלעזר בן טובו״, מאז שמרה רוחו במסירות ובהקרבה את פקודת הרב והיתה לו ס״ד בכל אשר עשה והיה תולה זאת בזכות אבות ובזכות הרב זצ״ל.

בבואנו לביהכ׳נ מצאנו את הקהל יושבים ועוסקים בתורה ומחכים לו לשמוע מפיו הסברים על פר׳ השבוע עם פירש״י, בשבתות שבין פסח לעצרת היו קוראים את ה״פרקי אבות״ בשירה ובנעימה מסורתית כפי הסדר בספר ארבעה גביעים, אני הייתי נכנס לביהכ׳ע הגדול של הרב ״צוף דבש״ שהיה בצדו של ביהכ״נ הנ״ל. ובספסל שליד תיבה הגדולה הגבוהה וההדורה הייתי יושב וחוזר על לימודי שלמדתי בישיבה במשך השבוע, מדי פעם היה נכנס מו״א ע״ה להשגיח עלי אם לומד אני ולהקשות לי איזה קושיא או לבקש ממני הסבר של קטע בגמרא או בתוס׳. והיה אם כונתי אל האמת שמח ויעלוז ואמר ״חשוב״ כלומר טובים דבריך ויקר אתה בני, ואם שגיתי הוכיחני בדברים קשים וגם שבטו לא חשך ממני, לאחר מכן פייסני ושב בסבלנות ובאהבה להסביר לי הענין עד שקלטתי במוחי וחזרתי עליה לפניו. מדקדק היה על כל מילה בגמרא וברש״י ובתוס׳ ועי״כ היו מתעוררות קושיות ותירוצים שעליהם עמד המהרש״א או יתר המפרשים והיה זוכה ומכוון לדעתם ברוחב בינתו. היה מקפיד מאוד שכל מחשבתי תהיה מרוכזת בלמוד ולא אשחק בידי זב״ז, עסוק ומשמוש הידים מפריע לרכוז המחשבה וממילא להבנתה המלאה של הסוגיא.

לאחר מנחה סעדנו סעודה שלישית וישבנו ללמוד הסוגיא מחדש ברציפות ובריכוז כי אז כל איש הלך לביתו והיה שקט. שוב נתאספו האנשים לקרוא את האלפא ביתא ושירות בנעימה ובהגיע הזמן התפללנו ערבית. לאחר מכן נאמרה ההבדלה כשכל הקהל משתתף באמירת קטעים ממנה בניגון ובהטעמה וכשהשמחה אופפת את כלם, לאחר מכן נפרדו איש לביתו לשלום. שמחים וטובי לב כשברכת ״שבוע טוב ומבורך״ ״עליכם ועלינו״ מהדהדת בחצר ביהכ״נ ובסימטאות שמחוצה לה, ואנו עלינו לביתנו לשלום כשפינו מפזמן שירים ותשבחות, דברי מוסר, ושיחת חולין של ת״ח. זה היה דרכו בקודש מדי שבת בשבתו.

בשבתות הקיץ הארוכים היינו הולכים לאחר סעודה שלישית לביהכ״נ המקובלים ״בית אל״ ושם באוירה הספוגה רוח קדושה רבה והאפופה מסתורין במקום השקט ושלות הנפש שם ישבנו והגינו בתורה והרגשנו כי ״אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים״ שם נפקחו עיני ולבי להבין דברי תורתנו כפי שהסבירם לי מו״א עט״ר זצוק״ל שם ישבו התלמידי חכמים עטופים לבנים ועטרותיהם בראשיהם רכונים על ספרי קדש ונהנים מזיו השכינה ומאור התורה. דומים למלאכי עליון, פניהם פני להבים וזוהר להם ויראה להם קדושים בגופם ונשמתם גם מחשבותיהם בקודש יהלכו, והדרכתו זאת היא שמאירה לנו דרכנו עד היום הזה״.

נוסח הציון שעל מצבת קברו

ציון במרר תבכה וירושלים תתן קולה

על האי שופרא דבלי בעפרא

פה נטמן הרה״ג

איש האשכולות

אוהב שלום ורודף שלום

רב פעלים מקבצאל לתורה

ולעבודת ה׳

עושה חסד לאלפים

בגופו ובממונו

עם החיים ועם המתים

כל ימי חלדו

איש על העדה המערבית בירושלים

מעורר השחר וקובע עתים לתורה

ולא מחזיק טיבותא לנפשיה

ה״ה הדיין המצויין החסיד ועניו

ר׳ יוסף יצחק שלוש זצ״ל

בן להגאון המפורסם אדוננו

המלך דוד שלוש זיע״א

עלתה נשמתו השמימה

עודנו במלוא מרצו ואונו

בשנת הס״ח לחייו

בליל שב״ק

א׳ דר״ח תמוז שנת תש״ך

ת נ צ ב ״ ה

חכמי המערב-שלמה דיין–הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.

עמוד 386

הרה״ג רבי עמרם אבורביע זצ״ל

(תרנ״ג—תשב״ז)

רב עמרם חסידא

אישיותו של רבי עמרם אבורביע זצ״ל, משובצת בנופך ספיר ויהלום.

הוא נמנה בין אותם ענקי רוח שהקדושה והטהרה נשבה מתוך נשמתם והאצילו מרוחם על כל סביבתם. דבקותו ושקידתו בתורה היה לשם דבר, בקיאותו וידיעותיו הרבות במכמני התורה הקנו לו מוניטין בין גדולי הדור. אצילות נפשו, מדותיו הנעלות, ענותנותו הגדולה ואהבתו לבריות היתה לשם ולתפארת בקרב כל אלה שבאו אתו במגע. דמותו והארת פניו הקרינו למרחוק. כל מ״ח המידות שמנו חכמים היו ברבי עמרם, והם היוו בסיס מרכזי בדרך חייו המופלאים.

״רב עמרם חסידא״, כך כינוהו גדולי הדור, בשל חסידותו המופלאה וצדקתו הנפלאה. שפתותיו ונועם דבורו עם כל הנברא בצלם, נטפו מור ואהלות. הליכותיו הליכות מלכי בקודש. וקיים במלוא המובן את הפסוק ׳׳בכל דרכיך דעהו^,׳ במילי דעלמא כבמילי דשמיא. ועליו אפשר לומר בפה מלא ״צדיק הוא בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו״.

בנן של קדושים

רבי עמרם זצ״ל היה נצר למשפחת רבנים גדולים וידועים בעיר מולדתו ומולדת בית אביו, היא העיר הגדולה של חכמים וסופרים. עיר ואם בישראל טיטואן שבמארוקו.

סבו— רבי יוסף אבורביע זצ״ל. היה מפורסם בחסידותו ביושרו ובענותנותו הגדולה. היא הרביץ תורה ברבים ושימש ספרא דדיינא בבית דינו של הגאון נר המערבי רבי שמואל נהון כמוהר״ר יצחק זצוקלה״ה.

בשנת תרס״ו עלה רבי יוסף, עם נכדו רבי עמרם לעיה״ק ירושלים. וקבע את מושבו בה על התורה ועל העבודה, עד ליום שנתבקש לישיבה של מעלה, יום ה׳ לחודש אדר שנת תרע״ח, והיתה מנוחתו כבוד במרומי הר הזיתים בירושלים.

אביו של רבי עמרם — רבי שלמה אבורביע זצ״ל, הרביץ תורה בטיטואן והעמיד תלמידים הרבה. אודותיו כתב מ.ד. גאון בספרו יהודי המזרח בא״י: ״רבי שלמה אבורביע בנו בכורו של ר׳ יוסף אבורביע זצ״ל, הרביץ תורה בטיטואן, בבית מדרשו המיוחד לו שם על שמו ״מדרש שלמה״. רוב חכמי טיטואן כיום נמנים בין שומעי לקחו. בהחליטו לעלות לארץ, לא עזבוהו מוקיריו ותלמידיו הרבים לצאת משם, ורק עפ״י פקודת הרופא הצליח לנסוע. כל ימיו היה חלוש גו ודל וכחוש. מראהו כאיש אלקים קדוש. היה אהוב וחביב על הצבור. בירושלים ישב על התורה ועל העבודה לילה ויום. חי והתפרנס בדוחק ממה שאחדים מתלמידיו הותיקים היו שולחים לו. הקרובים אליו הכירו את ערכו הרם, ואנכי הצעיר בתוכם. תמיד לבש גלימה ערבית פשוטה והתהלך כעני, בכדי שלא למשוך אליו תשומת לב. הוא החזיק ישיבה בביתו בשם ״אור זרוע״. נפטר בן נ״ג שנה ביום י״ז תמוז תרע״ו. נשארו ממנו חדושים בש״ס והם בכ״י בידי בנו ר׳ עמרם״.

שלשלת יוחסין רב לו לרבי עמרם זצ״ל, גם מצד אמו הצדקת, מרת יוכבד לבית כלפון. אביה רבי יצחק זצ״ל, היה רב מובהק חריף ובקי ובר חכים להגאון האדיר נחל נובע מקור חכמה רבי יעקב כלפון זצוק״ל בעל המחבר ״משפטים צדיקים״ ב' חלקים (ירושלים תרצ״ה). ״ויעמידה ליעקב, רנו ליעקב שמחה_׳ דורש טוב״ (שלושת הספרים הנז׳ בכרך א׳. ירושלים תשי״ז).

כן היה רבי יעקב הנז׳ חתנא דבי נשיאה להגאון הקדוש סבא דמשפטים רבינו יצחק נהון זצוק״ל, ראב׳׳ד ור״מ בעוב״י טיטואן. (אודות מהרי״ן הנז^, ראה מה שכתבתי במבוא לשו״ת ״ויאמר יצחק״ למהרי״ץ בן וואליד זיע״א ח׳׳ב שנ׳ תש״מ עמוד ז' הערה 11, ואודות רבי יעקב כלפון הנז׳ כתבתי במקו״א).

מסבתו הצדקת מרת ביליידא, ומאמו הרבנית יוכבד. ינק רבי עמרם, הרבה יראת שמים, יופי וטוהר המידות. דמותן ואורח חייהן, אשר היוו שלימות רוחנית אמיתית, נחרתו בעומק לבו של הבן־הנכד, באין יכולת להשכיחם גם עד זיקנה ושיבה.

בצוק העתים ההם, קשה מאד היה מצבם הכלכלי. העוני שרר בכל, ובקושי רב יכלו לפרנס את בני הבית, הם חיו מתוך עניות ודחקות, אך העדינות ומידת ההסתפקות שבהן, פיארו את חיי המשפחה. הכרת פניהן ענתה בהן אצילות, וחן מלכות של תורה.

למרות החיים הכלכליים הקשים ששררו בביתם. בכוחות נפש טמירים התמסרו נשמות זכות אלה, לחינוך צאצאיהן, והחדירו בהם יראת שמים טהורה, אהבה לתורה לחסד ולכל המדות הטובות והישרות. הן היוו מופת לרבים, בדרך בה חינכו את ילדיהן. ואכן הניבו פירות יפים, מכל יוצאי חלציהם.

בהספד שנשא רבי עמרם, במלאות השבעה לפטירת סבתו הצדקת ביליידא (בשנת תרע״ו). הוא מונה את שבחיה: ״האשה היקרה יראת ה^, מרבים, תמימת דרך וטהורת לבב, לא אוכל לשום מעצור לרוחי, ולשית רסן בפי, מלהגיד קבל עם לפני הקהל הקדוש הנוכחי, כל אשר עשתה עמדי מקטנותי עד היום הזה. שהיא גדלתני כאם רחמניה, וכל מגמתה ושאיפתה שאהיה מחובשי בית המדרש, וכל כך גדלה אהבתה עמדי, עד כי לא יכלה להפרד ממני גם בזמן שהוכרחה להפרד מכל מאהביה, בניה ובתה ונכדיה, לפני אחת עשרה שנה כאשר עלינו ארצה, שהביאתני עמה. היא טיפלה בי יותר ממה שיכולה אם רחמניה לעשות לבנה. היתה אשה תמימה, טובה ונעימה, וכל יודעיה ומכיריה אהבוה והוקירוה על מידותיה התרומיות, ותכונותיה הנעלות. היתה שמחה מאד מאשר בעיניה זכתה להיות בעמלים עמדי להשתלם בתורה״ (נתיבי ע□ ח״ב דף רל״ג).

על אמו הרבנית יוכבד ז׳׳ל, כותב רבי עמרם. ״…אשה גדולה זו, מרת אמי הכ״מ, כלי שנשתמש בו קודש מו״ר עט״ר וצ״ת מרן אבא מלכא, המלך שלמה זצ״ל, וזכתה ליפול בגורלו של אותו צדיק, וגם זכתה לשיבה טובה, סבתא בביתה סימא בביתא, שלימותה וצניעותה היו למופת, תפילתה יום יום, וקביעותה בספרי קודש יומם ולילה, ושיחתה ודבורה היו אך ורק בדברי תורה, ובמילי דעלמא אך ורק בדברים הכרחיים… ומעתה צדקת זו, מרת אמי הכ״מ, ע״י חריצותה וזריזותה בסדור כלכלת הבית, נתנה היכולת והאפשרות לאבא מארי זצ״ל, לעסוק בתורה יומם ולילה, שגמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה שגם בתקופת המלחמה העולמית הראשונה שנטל היכולת מהת״ח לעסוק בתורה, מחמת המצוקה והמועקה האיומה מחסרון כל, היא דאגה לכלכלת הבית ולסידורו, בכדי שלא יהיה לו הפרעה בלימוד התורה…״. (נתיבי עם ח״ב דף רפ׳יז).

בבית כזה ובאוירה זו, הספוגה כולה בתורה, ביראת שמים ובגמילות חסד, בבית שנזהרים בו מכל דבר שקר וחנופה, רכילות וליצנות, ורק תפילה תורה ויראת שמים והמדות הטובות השכליות שורר בתוכו, גדל ונתחנך רבי עמרם.

חכמי המערב-שלמה דיין -הרה״ג רבי עמרם אבורביע זצ״ל-(תרנ״ג—תשב״ז)

עמוד 393

רב עמרם חסידא

מ.ד גאון כותב אודותיו, "עוד מצעירותו הכרתיו, והוא חסיד הולך לתומו ונהנה מיגיע כפיו בכבוד״.

מצאתי לנכון, להביא כאן את מאמרו של הסופר ר׳ אברהם עדס נ״י, שכתב במלאת השלושים לפטירתו של רבי עמרם, ונתפרסם בגיליון ״קול סיני״ מס׳ 63 :

הרב עמרם אבורביע זצ״ל, רבה של העיר פתח־תקוה היה מדמויות הפאר של חכמי ירושלים בדורות האחרונים. אחד משרידים שארץ ישראל מתעטרת בהם, בתורתם, בהליכותם, בתפארתם.

דרך חייו של ר׳ עמרם, היתה רצופה אהבה, ויראה ותום. היה סמל היושר והתמימות, האמת והטוהר. אורחותיו היו אורחות צדיקים. מידת הענוה היתה בו מדה טבעית יונקת משרשים. ענוה של חן, של חסד, של נועם דיבור, של סבר פנים יפות, כיבוד הזולת ואהבת הזולת.

עניו היה — אך בעל עקרונות ועומד על דעתו, היו לו זיקה ויחס לבעיות חיינו ולא חת לומר את האמת כפי שהבינה. לוחם מלחמת ה׳ על דבר אמת וענווה וצדק ונושא דגל התורה ברמה.

היה חונן עניים ומתעסק בגמילות חסדים. גם כשמצבו הכלכלי היה קשה עזר לכל מי שפנה אליו. היה מכתת רגליו למרחקים לעשות חסד עם החיים והמתים. היתה בו מסירות נפש גדולה ואהבת ישראל ללא גבול. הוא קיים את ״ואהבת לרעך כמוך— כלל גדול בתורה״. כאותו מעשה שהיה בו בירושלים העתיקה בערב פסח, בלכתו לאפות כמנהגו ״מצות אחר חצות״, נתקל בשוטר ערבי אוחז בידו אסיר יהודי שחייב כסף, ועדיין לא יכול היה ר׳ עמרם לאסוף את הדרוש, לפתע עברו במקום תיירים יהודים ששאלוהו על דרך המובילה לכותל המערבי, סיפר להם ר׳ עמרם את המעשה שיש בו משום ״פדיון שבויים״ ואחד מהם שילם את כל החוב והיהודי שוחרר, הוסיף ר׳ עמרם ואסף סכום בשביל היהודי כדי שיעשה החג בשמחה. זה סיפור אחד מרבים.

היה איש העם ומצוי תמיד בקרבו בבחינת ״רד אל העם״, מעולם לא חש במחיצות בינו ובין הציבור. היה מהלך תמיד בקרבם, שמח בשמחתם ודואב בדאבונם. חי את חייהם מדריכם ומנהיגם, מלמדם בתורה עם דרך ארץ, ומרעיף עליהם אמרי נועם בדרשותיו ושיחותיו, שהיו כובשים לבבות.

הרב עמרם אבורביע, היה נצר למשפחת רבנים וגדולים. נולד בטיטואן שבמרוקו בשנת תרנ׳׳ב לאביו הרב שלמה אבורביע, רב נודע בעירו שהיה לו בימ״ד מיוחד בשם ״מדרש שלמה״ ולפי מה שכתבו עליו ״היה מראהו כמראה איש אלקים קדוש״. ר׳ עמרם עלה לירושלים עם סבו הרב יוסף אבורביע(אביו ומשפחתו עלו מאוחר יותר) בשנת תרס״ו, בהיותו בן ארבע עשרה שנה, ולמד בישיבת ״טובי ישבעו״ של העדה המערבית, שמנתה אז ציבור ניכר בירושלים העתיקה. לאחר מכן למד עיקר תלמודו ותורתו אצל הגאון הרב יוסף חיים הכהן זצ״ל, ראב״ד דעדת המערבים, מגדולי רבני צפון אפריקה, שהתישב בירושלים, מגדולי הפוסקים בזמנו, מחבר הספר ״מנחת כהן״ על כללי הש״ס. גאון הדור הרב שלמה אליעזר אלפנדרי זצ״ל, שנשא ונתן עמו בהלכה מכנה אותו ״ר׳ יוסף סיני, אישי כהן גדול״. הרב עמרם העמיק לימודו אצל הרב יוסף חיים הכהן, הרחיב אפקיו ויצק מים על ידיו. את דרך למודו של גאון זה מגדיר הרב עמרם כך: …״שידוע לכל אלה שהכירוהו ושמעו לקח מפיו, כמה היה מעמיק בנתוח הסוגיא על כל פרטיה בהיקף רחב, ובזכרוננו חי חידודו ופלפולו, חשקנותו ושקידתו שהיו למופת לכל רבני הדור…״. הרב עמרם הוסמך לרבנות ע״י גאון זה, ולימים נשא את בתו רבקה לאשה.

הרב עמרם לא רצה להתפרנס מתלמודו, והתפרנס מיגיע כפיו, ובכך המשיך מסורת של רבנים נודעים. עסק במסחר תשמישי קדושה וספרים, וביחוד במשלוח ספרי תורה ליהודי צפון אפריקה, בשותפות עם ידידו הצדיק הרב יוסף שלוש זצ״ל, שהיה ראש העדה המערבית. בד בבד עם מלאכתו, הקדיש לילות כימים על התורה ועל העבודה, ולמד עם גדולי ורבני ירושלים. בשעותיו הפנויות הרביץ תורה ברבים. לימים נכנס להורות תלמוד ונושאי כליו כר״מ בישיבה הגדולה ״פורת יוסף״ שבעיר העתיקה, שם העמיד תלמידים הרבה. לאחר מכן לימד גם בישיבת ״שערי ציון״ מיסודו של הראש״ל הגאון בצמ״ח עוזיאל זצ״ל וכן נתמנה על ידו כרב לשכונות הנחלאות בירושלים.

הרב עמרם, הלך ונתעצם בלימודו ועד מהרה כבש מקומו בעולם הרבנות. גם גדולתו בתורה היתה מוצנעת ולא מופגנת. אך אלה שעמדו עמו במו״מ של תורה, עמדו על סודות גדולתו. חבה מיוחדת נודעה לו מהראש״ל עוזיאל שהעריכו וכיבדו על ידיעותיו התורניות ומדותיו הנאצלות.

כל אותן שנים שמש כחבר ביה״ד של העדה המערבית בירושלים, לצדם של גדולי הרבנים הדיינים: הרב שמואל עזראן, הרב שלום אזולאי, והרב יוסף שלוש זכרונם לברכה. כשלושים שנה שימש הרב עמרם דיין בבית דין זה.

בשנת תשי״א נבחר הרב עמרם אבורביע, ע׳׳י הרבנות הראשית לישראל בראשותו של הראש״ל עוזיאל והגרי״א הרצוג ז״ל, כרב העיר פתח־תקוה (במקומו של הגאון יבלח״ט הרב עובדיה הדאיה שליט״א שעבר לכהן כחבר ביה״ד הרבני הגדול) לצידו של עמיתו הגאון הרב ראובן כץ ז״ל, רבה של פתח־תקוה.

גם בהיותו מכהן כרבה של פתח־תקוה, היה קשור בטבורו לירושלים,

בה גדל וצמח. הוא שקד על יצירתו ההלכתית המקיפה, לריכוז כל מנהגי ירושלים, כפי שנקבעו עי׳י גדולי חכמיה ורבניה מקדמת דנא, בכל ענפי החיים וההלכה. שנים רבות הקדיש הרב עמרם ליצירה זו, ופרי עבודתו נתפרסם בספרו ״נתיבי עם״ בשני חלקיו שיצאו בתשכ״ד ובתשכ״ו. הספר מהווה אוצר של ״מנהגי ירושלים ומנהגי בית אל״ ובירורי הלכות ותשובות עפ״י סימני השולחן ערוך לדי חלקיו. וכה הוא מציין בהקדמה לח״א. ״והגם שספרים רבים נתחברו על נושא זה… לא הושלמה המלאכה ורבים שואלים איך וכיצד המנהג בירושלים ונלך בעקבותיו לא נטה ימין ושמאל… לכן קבלתי עלי בל״ן לאסוף כעמיר גורנה המנהגים שהובאו בספרי קודש של גאוני ירושלים המפורסמים הלק״ט, הרמב״ם נחב״כ וכר וביחוד מספרי גאון עוזינו מרן חיד״א, שהעיד עליהם שהמה מנהגי ירושלים או ארץ הצבי.. ונועצתי עם רבנו הגדול ראש רבני א״י הראש״ל כמוהר״ר בצמ״ח עוזיאל זצ״ל.״

כמבוא לחלק ב׳ כותב, ״שקדתי לאגור בנתיבתי המנהגים שהוקבעו בירושלים הקדושה ע״י מייסדי הישוב הראשון בארץ שבדרך כלל טעמם ונמוקם עמם, שלהם נהירים שבילי דרקיעא. ובדורנו זה כמעט שכחו רובא דעלמא את תכנם ומהותם… על כן מחמת חיבת ירושלים הממלאת את כל חדרי בטני אספתי מספרי דבי רב לקוטי בכל מקום שמצאה ידי זכר למנהג ציון עיר קדשנו״.

כן הוציא ר׳ עמרם כמה חיבורים חשובים מגדולי רבני המערב שזכו לצאת לאור על ידו, והוא הגיהם במסירות הדפיסם והפיצם. (בעיקר יש לציין את הספרים שו״ת ״נר מערבי״ לר״י בן מלכא זצ״ל, מחכמי טיטואן הקדמונים. נדפס ירושלים תרצ״ה. ״נר מערבי״ ח״ג דרושים. וביאורים

להרה״ק רבי מנחם עטייה זצ״ל, אף הוא מחכמי טיטואן הקדמונים. ספר ״משפטים צדיקים״ ב״ח שו׳׳ת לחכמי טיטואן אשר חברו הגאון המקובל רבי יעקב כלפון זצ״ל. אבי זקנו של רבי עמרם זצ״ל. ״רנו ליעקב שמחה״ פירוש על התורה להרה״ק הנז׳, ועוד. נדפסו בירושלים בשנת תרצ — תרצ״ב. כן תרגם ר^, עמרם את ספר שבחי האר׳׳י ללאדינו. והדפיסו בשנת תרצ״ו כדי לזכות את הרבים).

נזכיר כאן עובדה מיוחדת במינה, וגם היא קשורה לירושלים שעליה שקד שנים רבות והיא. ״סדור תפלה עם מנהגי ירושלים״ לכל ימות השנה. חשיבות רבה יש למפעל זה, באשר חסרים אנו סדור שבו יובאו במפורט נוסחאות ומנהגי תפלה בעניינים שונים, כפי שגובשו ונקבעו במשך דורות רבים ע״י גאוני ירושלים ומקובליה, והיו נוהגים על פיהם ובחלקם נשתכחו במשך הזמן. מפעל הסידור הושלם כמעט ע״י הרב המנוח, והוא מוכן בכ״י. מוגה וערוך להדפסה (הסידור נדפס).

תקופת כהונתו של ר׳ עמרם כרב העיר פתח תקוה, הוא פרק מבורך לעצמו, על הנהגה והדרכה והפצת תורה ברבים, בני העיר נקשרו אליו בעבותות אהבה. ביתו היה פתוח בפניהם בכל שעות היום והלילה בשאלות הלכה, עצה ותושיה. הרבה לבקר בבתי הכנסת שבעיר למתן שיעורי תורה ברבים, לדרשות או לשיחה באמרי מוסר ומידות.

בט״ו בשבט תשכ״ו מתה עליו אשתו מרת רבקה נ״ע, לאחר מחלה קשה. היא היתה עזר כנגדו וסייעה בידו בהקדישו את חייו לתורה ולעבודה. פטירתה היתה קשה עליו ומיאן להנחם. בהקדמתו לספרו ״נתיבי עם״ הוא מקדיש לה השורות הבאות. ״וטעונה ברכה מיוחדת נו׳׳ב עקרת הבית מרת רבקה ת״מ, בתו של אותו צדיק מורי ורבי אב ב״ד מקודש לבני מערבא בירושלים כמוהר״ר רבי יוסף חיים הכהן זצ״ל (מחבר ספר מנחת כהן ב״ח). זכרה לה הי לטובה שעודדה אותי ואמצה את לבבי לסדר הכתיבות ולהדפיסם ולהפיצם….״.

רבי עמרם אבורביע נפטר ביום שלישי ז׳ בטבת (תשכ״ז) לאחר מחלה קצרה והוא בן ע״ה שנה, אחר מטתו הלכו עם רב מצאן מרעיתו בפתח תקוה, רבני הארץ, בני ירושלים ותלמידיו הרבים, רבנים ואישי ציבור הספידוהו וספרו מצדקותיו ומפעליו הרבים.

השאיר אחריו חמשה בנים ובת שגידלם על ברכי התורה ומסורה אהבת ישראל וא״י, והם גידולים נאמנים ומעורים בחיי הדת והצבוריות.

בהקשר עם המאורעות הכבירים שחלו בארצנו באותה שנה (תשכ׳׳ז),

מן הראוי להזכיר את הדרוש שנשא הרב עמרם בשנת תשכ״ד בפיית, שבו ציטט דרוש קודם שלו שנשא בשנת תרע״ו, ובו חישב והוכיח באותות כי הגאולה תחול אלף ותשע מאות שנה לאחר החורבן דהיינו בשנת תשכ״ח, שבה נגיע לעשות נקמה בגויים ולגרש האויב מתוך עיר הקודש ירושלים..׳׳. (׳׳נתיבי עם״ ח״ב עמי קמו).

ומופלא ממנו הוא הדרוש שנשא הרב עמרם ברוח קדשו בחנוכה תשכ׳׳ז, כחמשה חדשים לפני מלחמת ששת הימים, וימים אחדים לפני שנתבש׳׳מ, אותו סיים בדברי נבואה אלה : ״…והי יגמור עמנו אות לטובה ונזכה לנצחון מזהיר של חיילי צבא הגנה לישראל בעזרת ה׳ שיגבירם על כל שונאינו ויעטרם בעטרת נצחון בכל פעולותיהם, בים, ביבשה ובאויר, וכל ארצנו היעודה לנו בתורתנו הקדושה, וירושלים הקדושה כולה, עם העיר העתיקה, נכבוש אותה בקרוב ונשוב לבקר את שריד מקדשנו כותל המערבי, ונזכה כלנו לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו בבית מקדשנו שיבנה, ועריכת נר לבן ישי משיחנו במהרה בימינו, אמן״.

אכן, רוח ה׳ דברה מגרונו ודבריו אלה, הנקראים לאחר שהראנו ה׳ נפלאות, מעוררים התפעמות והתפעלות לאין שעור.

לא זכה הרב עמרם אבורביע לראות במו עיניו את אשר כה ייחל לו בכל לבו, את שחרור ירושלים דדהבא שאהבה אהבת נפש, כדבריו ״…מחמת חבת ירושלים הממלאה את כל חדרי בטני״(בהקדמה לחלק בי) וביום ז׳ בטבת תשכ״ז נתבקש לישיבה של מעלה, ונשמתו הטהורה עלתה לגנזי מרומים. ת.נ.צ.ב.ה..

חכמי המערב-שלמה דיין -הרה״ג רבי עמרם אבורביע זצ״ל-(תרנ״ג—תשב״ז)

עמוד 400

רבי שמואל אלעלוף זצ״ל

מבין האישים הרבים שפעלו במסירות ובנאמנות בעדה המערבית בירושלים, בלט במיוחד רבי שמואל אלעלוף זצי׳ל, אשר זכה לחיבה, כבוד ואמון, מכל העדות בירושלים, תודות לסגולותיו המיוחדות ולמדותיו התרומיות, לנדיבות רוחו, למזגו הנעים ולסבר פניו שאליהם מצטרפת בינה ודעת רחבה, יצא שם דבר, הוא חונן בלהט של פעילות ודבקות במטרה למען הזולת, כל מי שהיה לו מגע ומשא אתו בענין הכלל והפרט, נשאר תמיד תחת הרושם העז שלפניו עומד אדם המעלה, פקח, בעל לב רגיש וחם, המוכן בכל עת ובכל זמן לשבת ולסייע בכל נימי נפשו, ר׳ שמואל, גלם בקרבו את עמוד החסד בהארה העליונה, והיה סמל של היושר והצדק וכל המעלות המצוינות.

רבי שמואל אלעלוף, נולד בשנת תרכ״ח (1868) בעיר הגדולה פאס שבמרוקו, לאביו החכם רבי שלמה ב״ר שמואל, שהיה אחד האמידים ועתיר נכסים בעיר זו ומחכמיה ונכבדיה, (ר׳ שלמה, עלה בזקנותו לירושלים, ונפטר בה בכ׳׳ד סיון תר׳׳ס — 1900), במלאת לר׳ שמואל, ט״ו שנים עלה עם הוריו ומשפחתו ירושלימה, השתקעו בה וקנו בה חצרות ובתים, כן רכשו בתים בחיפה, והיו מראשי הבונים היהודים בשתי הערים הללו.

עוד בימי עלומיו עסק ר׳ שמואל בעניני ציבור, אך את רוב עתותיו הקדיש לתורה ולמעשה חסד וצדקה רבים, בירושלים, למרות היותו צעיר לימים, השתלב מהרה בין זקני העדה, והקדיש את מבחר שנותיו וכשרונותיו לבני עדתו, הוא נמנה בין ראשי המייסדים של התלמוד תורה וחברת ״חסד ואמת״ יחד עם ידידיו רבי מסעוד חי בן שמעון, ורבי יעקב בן עטר.

מלבד עבודתו הנמרצת והמסורה לבני העדה, הוא סייע רבות בהקמתם של מוסדות רבים, וכמעט ולא היה מוסד סוציאלי בירושלים, שרישומו לא הטביע בו, בימי המלחמה העולמית הראשונה, היה ר׳ שמואל, אחד הכוחות הפעילים בסיוע האמריקאי שנוסד ע״י הקונסול הכללי ד״ר גלזברוק, כמו כן שנים רבות הוא היה בא כח העדות הספרדים בטבריה ובצפת, וכל סוגי הנדבות והנדרים שנשלחו לאלה מחו״ל הגיעו לידו, ובנאמנות רבה המציאן לתעודתן.

לרוב חיבתו לספרות הרבנית, שימש ר׳ שמואל, כעין סוכן לעשרות מחברים בחו״ל, והוא המריצם להדפיס את חיבוריהם בירושלים, זכה, ועל ידו ובהשגחתו ראו אור כמה חיבורים יקרי הערך של רבני מרוקו, ביניהם ספרו של הגאון הנודע רבי רפאל אנקאווה זצ׳יל, ראש הרבנים ונשיא ביה״ד הגדול, הספרים הם: ״פעמוני זהב״, ״קרני ראם״, ׳׳תועפות ראם׳׳. כן הדפיס את הספר ״אשר לשלמה״ להגאון המפורסם רבי שלמה אבן דנאן זצ״ל מפאס, ר׳ שמואל בעצמו הקדיש מזמנו היקר בהגהת הכתב יד ובהדפסה.

לאחר שנות עמל בעסקנות ציבורית ללא ליאות, להם הקדיש את חייו עלי אדמות, באהבה ובמסירות לילות כימים, נפטר בשם טוב מן העולם לאחר מחלה קשה, ביום ששי י״ז לחודש אלול שנת התרצ״ג.

על מצבת קבורתו נחרת:

יחד יבכו אם בנים ובנות, על בעל ואב יבואו לתנות, קדר עליהם שמש בצהרים, בהלקח מהם, עטרת ראשם, העסקן הציבורי, מראשי העדה המערבית

הרב שמואל אלעלוף ז״ל

נולד בפאס מרוקו בשנת התרכ״ח, ונפטר בירושלים ביום ששי י״ז לחודש

אלול שנת התרצ״ג.

ידעו כולם כאזרח כגר, רבות מפעליו ונועם לשונו, ויקוננו עליו ביום מותו, הובא לגן עדן עולמים, תנצב״ה.

[א. אלמאליח ב־״דואר היום״ שנה ט״ו, גליון רצ״ד, יהודי המזרח בא״י,מ.ד. גאון]

חכמי המערב-שלמה דיין -רבי שמואל אלעלוף זצ״ל

עמוד 403

התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים

מיכל בן יעקב

בפסיפס הקהילות היהודיות בירושלים במאה ה-19 בולטת נוכחותם של היהודים המערביים יוצאי המגרב (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב) בקרב הלא-אשכנזים בעיר. מאמר זה מתמקד בהתיישבותם של היהודים המערביים בירושלים, ומשחזר את חיי הקהילה, תוך התייחסות אל המבנה הדמוגרפי של בני העדה, קיומם הכלכלי והשפעותיה של פעילות השד"רים (שלוחי דרבנן) על החיים בעיר. דגש מיוחד הושם באיתור מקומות המגורים של בני העדה בעיר ומקומות מתקני מוסדותיה שם החל בסוף שנות השלושים של המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה. במאמר זה נתמקד בירושלים בלבד, תוך בדיקת התהליכים המיוחדים לעיר זו. יש לזכור עם זאת, שירושלים היא עיר מיוחדת במינה, ולא רק בשל מרכזיותה של "ירושלים של מעלה" בחיי העם היהודי, אלא גם בשל המאפיינים המיוחדים ל"ירושלים של מטה", שאינם אופייניים לערים אחרות בארץ ישראל. רק דיון מקיף בכל מוקדי ההתיישבות בארץ, בערים ובהתיישבות החקלאית, ייצור את התמונה של כלל בני העדה המערבית בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית .

א. השלכות התמורות בצפון-אפריקה ובארץ ישראל על העלייה בשלהי התקופה העות'מאנית

בשנת 1830 החלו תמורות מרחיקות לכת הן בצפון-אפריקה והן בארץ ישראל, והן אפשרו, ואף עודדו, זרימה מוגברת של עולים מהמגרב וגידול היישוב היהודי בארץ. בצפון-אפריקה כבשו הצרפתים את אלג'יריה, וטיהרו את הים התיכון משודדי הים, שסיכנו את התחבורה הימית ואת הביטחון בערי החוף. בעקבות כיבוש אלג'יריה חדרו מעצמות מערב אירופה למגרב, וחל שיפור במצבה של האוכלוסייה בכלל ובמצבם של היהודים בפרט בתחומי חיים שונים. תמורות כלכליות, פוליטיות וביטחוניות השפיעו על מצבם של היהודים בשני כיוונים : מחד גיסא השתפר מעמדם האזרחי הרשמי, ונפתחו בפניהם אפשרויות כלכליות חדשות ; מאידך גיסא נתערער מיקומם המסורתי של היהודים בחברה. במרוקו במיוחד נתערערה היציבות הפוליטית, הכלכלית והביטחונית, והיהודים נדרשו להתמודד עם בעיות שנבעו מהתערערות השלטון. תחושה של חוסר ודאות לגבי גורלם החלה אופפת אותם, ורבים ברחו מקהילותיהם וחיפשו את עתידם במקומות חדשים. מרביתם העתיקו את מגוריהם למקומות אחרים במגרב, היו שהגיעו עד למצרים ועד לארץ ישראל, ומעטים הרחיקו לכת לאירופה ול"עולם החדש".

בשנת 1912 הוחל הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו, ארץ מוצאם של מרבית העולים. כתוצאה מתקוותיהם של היהודים לשיפור מצבם בחסות הצרפתים פחת מספר העולים ארצה משם, וחלה ירידה משמעותית בקשרים בין הקהילות בארץ לבין אלה שבמרוקו, חלקם בשל מגבלות שהטילו הצרפתים. באותה עת נפתחו בפני בני העדה בארץ ישראל אפשרויות חדשות עם התפתחות "היישוב החדש" בארץ והקמת מוסדות כלליים חדשים. המסגרות העדתיות, ביניהן גם של המערביים, החלו להתרופף ולאבד את חיוניותן. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 נחלש עוד יותר הקשר בין הקהילות שבמגרב לבין אלה שבארץ ישראל.

המחקר הנוכחי הוא חלק מעבודת דוקטור הנכתבת בהדרכתה של פרופ' רות קרק באוניברסיטה העברית בירושלים, ומומן בחלקו בעזרת מענק מחקר של "האגודה הישראלית לקרנות מחקר וחינוך".

חוסר הביטחון בקהילות היהודיות במגרב וגזרות כלכליות קשות שהוטלו עליהן, לצד שיפור הביטחון בדרכים ובגורמי התעבורה בים התיכון, חברו אל הידיעות על סובלנות יתר מצד השלטונות התורכיים כלפי לא-מוסלמים בארץ ישראל ואל הזיקה הדתית המסורתית לארץ הקודש³. שילוב של גורמי דחיפה מהמגרב וגורמי משיכה אל ארץ ישראל הניע רבים מן היהודים המערביים למצוא את הפתרון לבעיותיהם בעלייה ארצה. בשנת 1831 נכבשה ארץ ישראל בידי מחמד עלי, שליט מצרים. הוא השליט סדר מסוים, העניק ביטחון יחסי, עודד את פיתוח הארץ והפגין יחס אוהד לזרים, וביניהם גם ליהודים. אמנם שלטונו החזיק מעמד כעשר שנים בלבד, אך עד שובו של השלטון העות'מאני הספיקו מוסדות חדשים להתבסס, והתחוללו שינויים בחיי הכלכלה והחברה, בעיקר בערים. המעצמות פרשו את חסותן על יהודים רבים, ועם שובם של התורכים לארץ דרבנו המעצמות את השלטונות העות'מאניים לעשות רפורמות. משנות החמישים ואילך חל שיפור ניכר ביחס אל היהודים : הובטחו זכויות לקבוצות לא מוסלמיות, ונפתחה הארץ ליזמות כלכליות מקומיות וליזמות מחוץ לארץ⁴. כל התנאים האלה סיפקו פתרון לחלק מבעיותיו של היהודי מהמגרב. הלה יכול היה להשתחרר ממעמדו כד'ימי (בן חסות של האסלאם) ולהגשים את חלומותיו הרוחניים על עלייה ועל יישוב הארץ. גלי העלייה – לפי מועדם ומוצאם – שימשו פתרון ייחודי למתיחויות שנוצרו בארצות המוצא.

התשתית האידיאולוגית וההלכתית לעלייה הייתה איתנה ומבוססת היטב בצפון-אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט. חכמי מרוקו מהמאה ה-18 – כגון ר' רפאל בירדוגו, ר' פתחיה בירדוגו, ר' ישועה אבוטבול, בעל "אור החיים", רבי חיים בן עטר ואחרים – טיפחו את הזיקה לארץ ישראל, והיהודים במרוקו במהלך המאה ה-19 ינקו מהשפעתם ומהשראתם של אלה. נוסף על מצוות העלייה ויישוב הארץ היו האמונה המסורתית בביאת המשיח, התקוות והגעגועים המסורתיים "שגרא דלישנא" של הזמן והמקום. מבחינה זו לא הייתה המאה ה-19 שונה מתקופות שקדמו לה; ברם יש להפריד בין הזיקה המסורתית של יהודי המגרב לארץ ישראל לבין המניעים לעלייה של ממש: החיבור בין המסורת הטמונה ביהודי במגרב לבין ההתפתחויות הפוליטיות והכלכליות הגביר את התנופה לגלי העלייה ולהתפתחותם של ריכוזי המערביים בערי הארץ. על פי המקורות השונים שנכתבו בצפון-אפריקה קשה – ואולי אף בלתי אפשרי – להפריד בין העדויות על אלה שרצו לעלות, שיצאו לדרך, אך לא הגיעו ליעדם, לבין אלה שאכן עלו ארצה. ההבחנה בין משאלות לב לבין המציאות ניטשטשה לעתים. כמו כן נחשבת "ירושלים" מונח נרדף ל"ארץ ישראל", ואין לדעת מניסוח הדברים, היכן התיישבו בפועל בארץ.

קנה מידה אחד למדידת ההגשמה של הזיקה לציון, מההיבט הארץ-ישראלי, הוא מספרם של העולים שאכן הגיעו ארצה והתיישבו בה. מבחינה החברה הקולטת בארץ ישראל היה משקלם של העולים מן המגרב ניכר בארץ, אם כי חלקם בקהילות היה שונה מקהילה לקהילה: בצפת ובטבריה, בחיפה וביפו היו ילידי צפון-אפריקה בלבד יותר ממחצית הקהילה הספרדית. בירושלים, לעומת זאת, לא עלה מספרם של ילידי צפון-אפריקה על 15 אחוזים מכלל הספרדים בעיר. גם במקומות אחרים בארץ, כמו עכו, שפרעם וחברון, ישבו מערביים, אך במספרים קטנים. לעומת חלקם הנכבד של יהודי המגרב בקרב היישוב היהודי בארץ היה מספר העולים זעום ביחס לכלל היהודים שישבו בקהילות מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב. יציאתם לא השפיעה ולא שינתה כלל את המערך הדמוגרפי בקהילות המוצא, ואף לא את מוסדות הקהילה בצפון-אפריקה.

הערות המחברת : בנושאים אלה ראה סקירות כלליות אצל ח"ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ב, ירושלים תשכ"ה; א' שוראקי, קורות היהודים בצפון-אפריקה, תל-אביב תשל"ה ומחקרים המתמקדים בנושאים ספציפיים על יהדות צפון-אפריקה במאה ה-19 שהופיעו בכתב-העת פעמים ובקבצים שונים.

מ' (ליס) בן יעקב, "ממרוקו לארץ-ישראל: העליות לפני קום המדינה (1928-1830)", בתוך: ש' שטרית (עורך), חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה, תל-אביב תשנ"א, עמ' 120-113.

התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב

ב. מאפיינים דמוגרפיים של עולי המגרב בארץ ישראל במאה ה-19

עומד לרשותנו מקור נדיר, באיכות ובכמות, המספק אוצר של מידע על היהודים בארץ ישראל באמצע המאה ה-19: "מפקדי מונטיפיורי". אלו המפקדים של יהודי ארץ ישראל שנערכו ביזמתו של משה מונטיפיורי. חמש פעמים בהפרשי עשור במשך ארבעים שנה בקירוב – בשנים תקצ"ט (1839), תר"ט (1849), תרט"ו (1855), תרכ"ו (1866) ותרל"ה (1875) – אסף מונטיפיורי פרטים דמוגרפיים על היהודים בקהילותיהם בארץ⁵. רשימות אלו משמשות בסיס לא רק להערכת גודל העדה המערבית ולניתוח דמוגרפי של בניה, אלא גם למיפוי גלי העלייה ומוצאם של העולים.

1. גלי העלייה וגידול הקהילה המערבית בירושלים במאה ה-19

על פי מפקדי מונטיפיורי מסתמן גל עלייה ברור לארץ החל בראשית שנות השלושים. עולי המערב באותה עת התרכזו בצפון הארץ, והיו הקבוצה הגדולה ביותר בקרב הספרדים בערי הקודש צפת וטבריה. ילידי המגרב בלבד היו שם כמחצית הגברים הספרדים. עולים מאלג'יריה ומרוקו הגיעו גם לקהילות החדשות של יפו וחיפה. לעומת זאת הגיעו לירושלים בראשית שנות השלושים אך מעטים מעולי המגרב. במפקד מונטיפיורי הראשון, משנת תקצ"ט (1839), נמנו בירושלים 26 גברים, ראשי משק בית, ילידי צפון-אפריקה (ברוב המקרים רשום "מקום מולדתם – המערב", ובקצתם "ארג'יל" נאלג'יריה] או "תוניס"). יחד עם בני ביתם, ועוד כשלושים אלמנות, הם מנו כ-105 נפש. היישוב היהודי בירושלים מנה אז כ-3,000 נפש (מתוך כ-13,000 תושבים בני כל הדתות).

המערבים בירושלים היו אז כ-10 אחוזים בלבד מכלל עולי המערב בארץ.

באמצע שנות הארבעים של המאה ה-19 הגיע מן המערב אל הארץ גל עלייה נוסף, כנראה כתוצאה מהחיבור בין גורמי דחיפה מקומיים בקהילות מוצאם, כגון רעב ובצורת, וכן מתחים ואי-יציבות פוליטית באלג'יריה ובמרוקו, לבין שיפור במצב הביטחון והתנאים בארץ ישראל. מספר ילידי צפון-אפריקה הרשומים בירושלים בשנת תר"ט (1849) עלה לקרוב ל-135 גברים ראשי משק בית. אמנם הם עדיין היו חלק קטן בין הספרדים בעיר (פחות מ-4,000 נפש, כולל המערביים), אך חלקם בכלל המערביים בארץ עלה לכדי 35 אחוזים. נראה כי בתקופה זו העתיקו מספר מערביים את מגוריהם מערי הצפון צפת וטבריה אל ירושלים, אך אין עדויות ברורות לכך.

לאחר שפל מסוים במספר העולים מהמגרב במחצית השנייה של שנות הארבעים שוב גבר מספר העולים, בעיקר ממרוקו, בשנות החמישים של המאה ה-19, על רקע התסיסה הפוליטית וחוסר הביטחון שם. בין העולים לירושלים בתקופה זו היה ר' דוד בן שמעון, מייסד ועד העדה המערבית בעיר ; ו"אחרי עלית הרה"ג הנז' [הרב הגאון הנזכר] ירושלימה התעוררה תנועה גדולה בין אחינו במרוקו ויחקוהו וינהרו המונים המונים אל הארץ הקדושה ומספרם בירושלים הלוך ורב".

אמנם הגידול לא התבטא במפקד שנערך בשנת תרט"ו (1855) – וזאת בעקבות הבצורת, הרעב והמגפות שפקדו את ירושלים בראשיתו של גל זה – אלא במפקד של שנת תרכ"ו (1866) לאחר עשור של עלייה מוגברת נמנו בירושלים יותר ממאתיים גברים ילידי המערב, ועם בני ביתם הסתכם מניינם בכ600- נפש. כדי לאמוד את הגידול בעדה ואת התעצמותה יש להוסיף עליהם כמאה אלמנות וילידי הארץ מהורים שעלו בגלים הקודמים. באותה שנה היו יותר מ-6,000 יהודים בעיר, בתוך אוכלוסייה כללית של כ-20,000.

גל העלייה הגדול ביותר בעצמתו החל בשנות השבעים של המאה ה-19, ובידינו תיאורים של נוסעים ועיתונאים ואומדני אוכלוסייה בלבד לתקופה זו. המפקד האחרון שנערך בעבור משה מונטיפיורי נרשם בשנת תרל"ה (1875), בראשיתו של גל זה. בשנה זו נמנו בירושלים 645 גברים ילידי צפון-אפריקה ובני ביתם. כזכור, למספר זה יש להוסיף אלמנות וילידי הארץ שהשתייכו לעדה המערבית. שש שנים לאחר מכן נאמד גודל העדה ב-1,290 נפש (בלא הגדרה מדויקת). על אף הגירה מן העיר בשנות השמונים בשל תנאי הקיום הקשים, מגפות ורעב, גדלה העדה לכדי 2,420 נפש בשנת תרנ"ח (1898). כעבור יותר מעשור, בשנת תרס"ח (1908), נאמד מספרם ב-2,200 נפש. בסוף המאה נאמד מספר היהודים בעיר ב-35,000 נפש, בתוך אוכלוסייה כללית של כ70,000- תושבים.

לאחר מכן ירד מספר המערביים בירושלים, אם בשל רישומם כ"ספרדים" ולא כ"מערביים", ואם כתוצאה מתמותה ומעזיבה, בלא תוספות לאוכלוסייה כתוצאה מעלייה. במהלך מלחמת העולם הראשונה פחת באופן משמעותי מספר היהודים בעיר. התמותה ממחלות ומרעב הייתה גבוהה, נתינים של מדינות אויבות לאימפריה העות'מאנית (ביניהם צרפתים) גורשו, גברים נתינים עות'מאנים גויסו לצבא התורכי, ואחרים עזבו את העיר בשל התנאים הקשים. באביב תרע"ו (1916) נמנו 1,029 יהודים כמערביים בספירה של יהודי העיר בתוך כלל יהודי העיר, שמנו 26,605 נפש.

התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב