חכמי המערב-שלמה דיין-הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.
״חכם״ יוסף שלוש
מאת: י. בן חגי.
הספרדים קראו לו חכם יוסף שלוש, ואילו המערבים בני עדתו קראו לו רבי יוסף שלוש, עם הדגשת האות ״ב״ ברבי והשורוק באותיות ״לוש,׳, המסתיים בקמוץ שפתיים.
חכם יוסף שלוש היה אחת הדמויות המענינות והמושכות ביותר בירושלים העתיקה והחדישה כאחת, דמות שתפסה מקום נכבד בקרב שתי העדות הספרדית והמערבית, הוא התהלך בין שתיהן ללא מחיצות את שתיהן אהב ואת שתיהן שירת בנאמנות ובמסירות.
קראו לו ׳חכם׳ אף כי לא התהדר באותו הלבוש ההדור והקפדני שהיה מנת חלקם של רבנים. מצנפת לא חבש ואת גלימתו נשא ללא התלהבות רבה ״ככפרת עוונות״. הוא התהלך לפעמים ב״אנטרי׳״ הקטן או כשהגלימה היתה שמוטה לו על כתפו או שהחזיקה כחבילה מאחורי גבו. כלו פשטות ועממיות. ואכן לא היו קיימות מחיצות בין חדרי ביתו ורחובותיה של ירושלים.
בעל גוף קטן, גבו כפוך במקצת והליכתו זריזה כנער. היינו פוגשים אותו תמיד, בשעות הבקר המוקדמות ובשעות הלילה המאוחרות ברחובותיה של ירושלים כשמקלו תלוי על אחת מזרועותיו, סיגריה בפיו ושקוע במחשבות כשהוא הולך לבדו, או בשיחה עירנית וסוערת עם בני עמך שהלכו אחריו.
קיץ וחורף הלך עם מקלו. לא שינה ממנהגו. מטריה לא החזיק לא בקיץ ולא בחורף, מוכן ללכת לכל שליחות שהוטלה עליו. פחד לא ידע אף בימים הקשים והסוערים ביותר שהיו מנת חלקה של ירושלים בשנים האחרונות. יכול היה להתחרות באומץ לבו עם מיטב הנוער. לא חת מפני איש. וכשהיו מבקשים אותו להשמר על נפשו היה עונה ״יא באסטה״. ״דברים בטלים״ בהדגשת האות ״ט״. שומר מצוה לא ידע דבר רע.
כלו אש וגפרית, ״פ׳לאמה״ (להבה) היה אומר עליו אבא ז״ל מעולם לא ראיתי אותו נוסע בעגלה או באוטובוס. נהגים לא יכלו להשיגו. עם קום המדינה הייתי רואה אותו רק במכונית ״חברה קדישא״. נדמה היה כי רק במכונית זו מצא את מקומו ואת שלותו. ושהיית רואה אותו על יד הנהג כשהוא אומר את ״ויהי נועם ה״׳ או את ״יושב בסתר עליון״ היית רואה את פניו כשהן מאירות, שכן טרוד היה בשליחות מצווה. והמצווה מלאה את לבו שמחה וחדווה. נדמה היה כי הוא והמכונית ״של חברה קדישא״ קורצו מחומר אחד. כאן הרגיש את עצמו כבן בית. נצח על המלאכה בהתלהבות וחבריו צייתו לו בכבוד ומתוך רצון טוב.
חריף היה וממולח ואף בעל הומור, אתו היית יכול לדבר גם מלי דבדיחותא ועיניו הקטנות חייכו תמיד.
כשהייתי רואה אותו הולך ברגל ממחנה יהודה לעיר העתיקה או ממנה הייתי שואל את עצמי, האם זוכה הגוף הקטן הזה גם למנוחה. מתי עולה הוא על מטתו? מתי הוא נותן שינה לעיניו ומנוחה לאבריו? ואין פלא אם הייתי רואה אותו בביתו או בלמוד בבית הכנסת כשרגליו מקופלות תחתיו. אכן גם רגליו דרשו קצת מנוחה.
כלו היה קודש לחלכאים ולנדכאים של בני עדתו. לא היתה מסיבת אבל שלא השתתף בה. נחם אבלים, סדר את סעודת ההבראה, קדש על היין דאג למנין בשעות הבקר והערב, נחם ועודד, והכל נעשה בפשטות, בטבעיות ובעיקר בלבביות שנגעה ללב. הוא לא ראה כל גבול בין החיים והמות. המות והחיים השתזרו יחד למקשה אחת. בביתו ״גזרו” את התכריכים כשם שתופרות גזרו שמלות. לא היתה כל יראה מפני המות. וכשהגיעה שעתו להסתלק מהעולם ידע בעצמו את היום: ׳׳אותי לא תרמו אמר לבני ביתו, סמוך לפטירתו. אף רופא לא יועיל אני מסתלק בעוד עשרה ימים״.
ומי לא זוכר אותו בימי ״המשמרות״ בערבי ראש חדש ניסן ואלול בהר הזיתים. הוא ידע את מקום קבורתם של כל איש ואשה וכשהיו באים אליו לשאול על מקום קבורתו של פלוני או אלמוני, היה מציין מרחוק במטהו את המקום. הוא הכיר כל פינה בהר הזיתים. כל שכני עפר. קפץ ממצבה למצבה כאיילה שלוחה וענה ברצון לכל מי שפנה אליו.
מעין קונסול כבוד של העדה המערבית היה עד קום המדינה. ושמש לה מעין ״משרד סעד״. עודד ועזר לכל האלמנות שעלו לירושלים בתקופה התורכית, כדי למות בה.
פנקס חשבונות לא החזיק. את חשבונותיו ואת זכרונותיו העלה על גבי קופסת הסיגריות שהיו טמונות עמוק בכיסי האנטרי שלו. וכשהיו שואלים אותו: חכם שלוש, הכיצד אין לך פנקס לרשום בו את כל ״עסקיך״? היה עונה בנימה בדחנית ״דברים בטלים, מקום המשפט שם הרשע״. ״במקום שיש הנהלת חשבונות ופנקסים שם תמצא מעילות״, ואכן הוא זכר את הכל. אולם קרה והיה מאבד מדי פעם בפעם את ״ארנקיו״ שהיה טומן אותם בחזהו בין האנטרי והאבנט. וכשמצא מאן דהוא ארנק בסיטמאות העיר העתיקה ידע כי זה היה ארנקו של חכם יוסף שלוש ורץ אליו והחזירו לו.
עומד הייתי מן הצד, ומסתכל בו שהיה יושב ולומד עם תלמידי חכמים אם בישיבה ואם בבית האבל. ובהיותו בעל תפיסה מהירה היה ״מוציא״ מפי חברו את הפרוש בטרם היה ספק בידו לבאר את הסוגיה, פרושי סרק לא אהב. ״יה סי אי אינטינדיו אדילנטרה״. (הבנתי, הלאה) במלים אחרות:
דבר אל הענין, ואם הסתבך בקושיה עם אחד הלומדים לא נח ולא נרגע עד שהוכיח והסביר את נמוקיו.
אף תולדות חייו היו מופלאים כמוהו. נולד בשנת תר״ן במראקש לאביו רבי דוד שלוש זצוק׳׳ל אשר היה גדול בתורה ובחכמה והעמיד מאות תלמידים. אביו היה נערץ בעיני תושבי מרוקו וקופות צדקה עמדו בכמה מבתי הכנסת של מרוקו באזורי מראקש עד יום עלות אחינו ארצה. על אביו המנוח התהלכו כל מיני אגדות ומעשי נסים.
אביו לא זכה לזרע בר קיימא. כל בניו מתו עליו בחייו. לעת זקנה נולד לו בנו יוסף. בהיותו בן שנתים חלה הילד במחלה קשה ונשקפה סכנה לחייו. אביו רבי דוד שלוש פנה בשעת צרה זו להיכל הקודש ושפך בפניו את מר שיחו ׳׳רבונו של עולם הגעתי כבר לגיל תשעים שנה ומכל בני שמתו עלי נותר לי רק הילד הזה. הנגזר עלי למות ערירי? תהא נא נפשי תחת נפשו. ואכן הבן החלים ממחלתו והאב נפטר לאחר שבועיים ימים.
ולפי מנהגי מרוקו נחשב הבן ׳׳לפדויי׳ ומשום כך התלבש רק בבגדים אשר נתנו לו השכנים. כך נהגו בו עד הגיעו לגיל שתים עשרה שנה, ובהגיעו לבר מצוה עלה לירושלים יחד עם אמו ואחותו. בירושלים למד בישיבתו של הרב יוסף הכהן ובהיותו יתום ונצרך נעזר להתקיים מקריאת מכתבים וכתיבתם לנשים זקנות שהתגוררו בירושלים. ו״המדרינאס״ שלו היו הזקנות המערביות. הולך היה בכל מוצאי שבת לדואר הצרפתי, לוקח את הדואר המיועד לזקנות אלו ופודה את ״המנדטים״ (המחאות כסף) שנתקבלו מקרוביהן שבמרוקו ותמורת טרחתו זו היה זוכה בכמה פרוטות מנשים צדקניות אלו, כך יצר עוד מנערותו את הקשרים הראשונים עם אלמנות ויתומים, קשרים אשר נמשכו עד ימיו האחרונים.
בהיותו נתין צרפתי גורש מהארץ ערב מלחמת העולם הראשונה. התגורר כמה חדשים באלכסנדריה של מצרים ושם נמצא בחברתו של הרב אברהם אביכזיר, אשר שמש בסוף ימיו גם כראש אב׳׳ד וחבר מועצת הרבנות הראשית בירושלים, דמות יפה הדורה שכלה אומרת כבוד.
ממצרים נסע למרוקו. ושם לא שנה מאורח חייו שהיה רגיל בהם בירושלים. גם שם יסד חברות ואגודות לשמירת השבת. התקין קומקומי תה בבתי הכנסת בערב שבת, כדי שהקהל הלהוט כידוע אחר התה הירוק המרוקני, לא יפנה למוכרי התה הערבים אשר נהגו להעמיד את קומקומי התה ביום השבת בכניסה לרחוב היהודים.
חכמי המערב-שלמה דיין–הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.
עמוד 376