חכמי המערב בירושלים-ש.דיין


חכמי המערב בירושלים-ש.דיין

רבי רפאל אהרן בן שמעון

האב זוכה לבן

במשך ל״ב שנים התהלך רבי רפאל אהרן בצילו של אביו הדגול. הוא שימש כסופר בבית דינו, וכראש ישיבה בישיבת אביו. ל״ב נתיבות חכמה ודעת פתח לפניו אביו הגאון, והוא שימש לו למורה דרך בכל צעדיו ושעליו. בצילו של אביו ותחת שיפולי אדרתו הסתופף רבי רפאל אהרן, ויינק ממעיין החכמה. ממנו שאב שאר רוח, עוז וגבורה, וממנו למד פרק במנהיגות יציבה ואיתנה, ובעמידה בשיעור קומה בבחינת ויגבה לבו בדרכי  ה׳ לכל דבר שבקדושה. במידותיו העליונות של אצילות נפש, ובענוה האמיתית והכנה של אביו החסיד, דבק.          

במרוצת השנים בהם שימש רבי רפאל אהרן בשימושא רבה את אביו הנערץ, ובהיותו יד ימינו ומלווהו בכל הפעילות הענפה למען הכלל והפרט, נתהווה רבי רפאל אהרן — חותם — צלם ודמות של אביו ״כי מצורו נחצבתי והוא אבי אשר ילדני ובשמו אעדה גאון וגובה״. ובמקום אחר כותב. ״האב

זוכה לבן אמרו חז״ל, ואם כי אנא לגבי אבא חלא בר חמרא, אכן מהודו האציל עלי״.       

מיתתו של אביו החסיד ללא עת, כשעדיין כחו במותניו ובשיא פעילותו, והוא אך ורק בן חמישים וארבע שנים, גרמה לרבי רפאל אהרן זעזוע עמוק וכאב צורב בלתי נשכח. כל ימיו נשא בלבו את הכאב והיגון על אובדן אביו.

"… ושקוע עד חוטמי הייתי טובע בים היגונים מעת נגדעה קרן עוזי ולוקח כבודי מעל ראשי, במות עלי אבי אבי נזרי ופארי, הרב הגדול הצדיק המפורסם בשמו ובמעשיו כקש״ת כמוהר״ר צוף דב״ש זיע׳׳א, יגון בלבבי יומם ולילות עמל מנו לי, אפפו מים על ראשי כתרוני הקיפוני ומנוחה הדריכוני״.

בהקדמה שכתב רבי רפאל אהרן, על הספר ״זרעו של אברהם״ לרבי אברהם חגיאג׳ זצ״ל, מעיר תוניס, ואשר הוא הגיהו והביאו לדפוס בירושלים, כותב בין היתר:

אם שנותי זיו פני ישונה הגם הלום לא צילא דעתאי מעוצר רעה ויגון ומכתי אנושה, אבי השביעני במרורים מצער לצער דבקו צערים מעת נגדעה קרן מעוזי וימת אבימלך מגיני וקרן ישעי קשיא רישא, אב הרחמן רועה הנאמן צדיק ומושיע ליש ולביא, נר המערבי בוצינא קדישא, הרב הגדול מבצר עוז ומגדול, עט״ר וצ"ת (עטרת ראשנו וצניף תפארתנו) המפורסם בשמו ומעשיו, כל קדושיו צוף דב״ש זיע״א, מלא צנא דדובשא, משמת רבי פסקה טובה, כצאן בלי רועה אין יוצא ובא, עזבנו לאנחות אנחה שוברת אש מתלקחת תחתי ארגז ואין נחת נפשנו יבשה, אין שלום בעצמי כמו פולח ובוקע בכשיל וכילפות…

כצאן אשר אין להם רועה

עם מותו של הרב צוף דב״ש, נשארה עדת המערבים בירושלים כצאן אשר אין להם רועה. השלום והשלוה בתוך העדה הופר וכתות כתות החלו לרגן באהליהם נגד אחדים מהפקידים שהיו בראש העדה. עקב מחלוקות אלו, עניינים רבים שהנהיג הרב צוף דב״ש לטובת העדה בוטלו. מתוכם בוטלה התמיכה שהיו מקבלים תלמידי חכמים הקבועים בעסק התורה. העניים והאביונים שכל מחייתם היתה מקופת ועד העדה, סבלו רבות מחוסר תמיכה וסעד.

גם בדבר המינוי לממלא מקום להרב צוף דב״ש נחלקה העדה לשתים, אחדים רצו בהרה״ג ר׳ אלעזר הלוי בן טובו זצ׳׳ל ואחרים תמכו במועמדותו של הרה״ג ר׳ יששכר אצראף זצ״ל. אולם עד מהרה השתוו שני הצדדים, והגיעו להסכמה כי הראשון ישב על כסא הרבנות, והשני יהיה משנה לו.

ג□ המחלוקת שהיתה בתוך ההנהגה של ועד העדה שככה ע׳׳י התערבותם של רבני העדה והחכם באשי הראשון לציון רבי רפאל מאיר פאניז׳ל זצ׳׳ל. כל הצדדים באו לידי הסכם מפורט ״לחזק לקיים ולאשר את הסכמת והנהגת מורינו ורבינו הקדוש צוף דב״ש זיע״א…״. הסכם זה נחתם ע״י ראשי הועד ובחתימתו והסכמתו של הראשל״ץ הנז׳ בחודש שבט התרמ״א. (1881).

חכמי המערב בירושלים-ש.דיין-רבי רפאל אהרן בן שמעון

 

רבי רפאל אהרן בן שמעוןאמנם בשנים תרמ״א — תרמ׳׳ד נוהלו ענייני העדה בהשקט ובשלוה, ביושר ובכושר נפלא, אולם אש המחלוקת הותירה עדיין צלקות רבים בקרב העדה. אך פצעים אלו נתאחו בעקבות אש המחלוקת שקמה ופרצה בין ראשי עדת הספרדים וראשי עדת המערבים בחודש אב תרמי׳ד (1884). מחלוקת זו בערה מאוד עקב סירובם של הספרדים לקיים את כל דברי האמנה שהיו חתומים עליה בימי הרב צוף דב״ש. בעקבות הסכסוכים הרבים החליטו המערבים להתנתק סופית מכל תלות ומכל קשר מעדת הספרדים. נראה, שמחלוקת זו, גרמה לאיחוד כל השורות בתוך עדת המערבים, וכולם כאיש אחד נתנו שכם לשיקומה וביסוסה של העדה בכל המובנים. לשם שיקומה של העדה, מינו אז ועד גדול מכל יחידי ורשומי העדה, כאשר מטרתם העיקרית לעמוד בפרץ, ״…בכל עוז ותעצומות לפקח ולהשגיח על כל ענייני כוללינו לתקון ולקיום מצבינו ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע לקרב התועלת לכוללינו…,׳.

רבי רפאל אהרן, נקרא אף הוא להטות שכם לשיקומה של העדה ואף להמנות לאחד משבעת הנבחרים לועד העדה. רבי רפאל אהרן, אשר מיום הסתלקותו של אביו הקדוש הסתגר בתוך ד׳ אמות ומנע את עצמו מכל התערבות בעניני העדה, לא יכול היה לעמוד בפני ההפצרות הרבות שהופנו אליו מכל הגורמים, ובפרט מרעיו הרבנים, על כן הסכים לבסוף להיות אחד מנבחרי הועד.

פרט חשוב יש לציין, שאולי בעקבותיו הסכים רבי רפאל אהרן להתמנות לאחד מנבחרי הוועד, והוא שאנשי הועד הזה, שנבחר מז׳ טובי הקהילה, קבלו על עצמם להחזיר את העטרה ליושנה ולהמשיך לקיים ולחזק את כל ההנהגות שהנהיג מור אביו זצ״ל. וכך הם כותבים בהסכם שנחתם בשנת תרמ׳יב בחדש טבת:

״אנחנו הח״מ חו״ר ויחידי כוללינו ק״ק המערביים יצ״ו היושבים פעה״ק ירושלים ת״ו, נתקבצנו לטכס עצה מה לעשות לרפאת שבר כוללינו ההרוס בעוה״ר מיום אשר פרץ ה׳ פרץ בנו, ולוקח מעל ראשינו רועינו הנאמן עט״ר וצ״ת מוה״ר צוף דב״ש זיע״א, אשר נשארנו כצאן בלי רועה, ומיום ליום נקוה לצדקה והנה צעקה. ולדאבון לבבנו החרבן והשממון הולך וגדל עד אשר חומות כוללינו נטו ליפול תחתיהם ח׳׳ו וכל התיקונים אשר נעשו עד הנה מימות סילוקו של צדיק זי״ע, לא העלו ארוכה ומרפא לתיקון כוללינו וישובו. כי יסוד התיקונים האלה הונח על פניות ונטיות צדדיות. כי בעוה״ר פירוד הדעות השורר בעדתינו הכאיב כל חלקה טובה בישוב עדתינו, וככה ירד ירדנו אחורנית עד אשר הגענו לעפר. ולעת כזאת אשר גם מקר׳׳ח עוררו אותנו לשים קץ להריסות כוללינו ולחזק ברקיו, התקבצנו ברוב מנין ורוב בנין, להתיעץ כדת מה לעשות, לעשות תיקונים מועילים. אחר המו״מ בחקר דבר בכל פרט ובפרט, נוכחנו לדעת ששורש פורה ראש ולענה של חסרון ההנהגה ומניעת הישוב והעדר השלום בכוללינו, מפני כי נסוגו אחור כל התקנות אשר בהם התנהגה העדה כל ימי עט״ר זיע״א, ותחתיהם הושמו חדשות שבאפס יד נשברו ולא צלחה לנו. עתה נתעוררנו לעורר את האהבה ולחדש כקדם תקנות מה שהיה נהוג מקדם בימי עט״ר, והוספנו עימם תקנות מועילות כפי העת והזמן בצירוף קב״ו. הבוחר בציון יתקננו בעצה טובה מלפניו לישוב ולשלום הארץ.

א.         לבחור ועד שיטפל בעסקי העדה. בחירת הועד הנז׳ תהיה עפ״י הסכמת הת״ח ברו״ב ורו״מ. בראש הוועד מו״מ מנינו למעי הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא הדו״מ כמוהר׳׳ר יששכר אצאראף יצ״ו, וכל עניני הקהל יהיו נחתכים על פיהם. וכל הוועד הנזכר מחוייבים לשבת לפחות יום אחד בשבוע בבית הוועד אשר לכוללינו לשאת ולתת בכל עניני הקהל, ולהשגיח בכל הכנסה והוצאה ולחזק בדקי הכולל לכל אשר ימצא שם בדק, ועל פי רוב דעות יקום דבר, וכנהוג בבית הוועד הגדל מהספרדים יצ״ו. ומהיום נודיע לאחינו שבחוצה לארץ שכל כסף הבא לשם כוללנו יושלח לשם הוועד, וכן כל הכתבים הנשלחים לחוצה לארץ יהיו בחתימת הוועד, וראש הוועד ג׳׳כ, חוץ מחתימת הרב החותם ראשון הי״ו, אשר היא הראשונה.

ב.         בהסכמה עלינו ברו׳׳מ ורו׳׳ב שאחד מנבחרי הוועד יהיה ידידינו ואור ענינו, הרב הכולל בישראל להלל, רב ספרא דט״ל כמוהר״ר רפאל אהרן בן שמעון יצ״ו מר בריה דרבינא עט״ר זיע״א, אשר הוא קודם לכל אדם. וגם בענין הנהגת העדה תכון עם מע׳ הרב ראש הועד יצ״ו, בכל פרט וסעיף בע״ה…״.

ג)          בענין חלוקת הכסף המתחלק לשלשה חלקים, שליש לקופת הת״ח ושליש לקופת העניים ושליש למשמרת להוצאת העדה, כאשר היה מימות עט״ר זיע״א, על זה יחתמו שלשה פקידים, דהיינו פקיד על קופת הת״ח, ופקיד על קופת העניים וקופת המשמרת אשר ממנה יהיה הוצאות הכולל, כבר היא מסורה ביד טוה״ש הגבר המרומם אוהב התורה ולומדיה, כמוה״ר סי׳ מימון עמיאל יצ״ו, והטור השני החכם הש׳ כה״ר סי׳ שלמה אבישדיד יצ״ו, ועל שתי קופות האחרים, הסכמנו שעל קופת העניים יתמנו גזברים שהם מע׳ הרב המובהק כמוהר״ם מלכא יצ״ו ומע׳ הרב כמוהר״א בן שמעון יצ״ו ולא יעבור כתיב.

ד)         כל גזברי שלשת הקופות הנז׳ אשר יהיו מאן דהו, כל גזבר וגזבר חיובא רמיא עליה לעשות פנקס מיוחד המשמש הוצאה והכנסה של הקופה שבידו, אשר לכולם בשמות יקרא, דהיינו קופת הת״ח יהיה נקראת עולת החודש, וקופת העניים הנקראת עולת שבת, וקופת הכולל היא נק׳ עולת התמיד, ומחוייב כל גזבר וגזבר לסדר חשבונו הדק היטב כמטהר וכמצרף כסף, בכל ששה חדשים לפני הוועד וראש הוועד יצ״ו, ואחרי אשר יראה בעיניהם שסדר חשבונו ישר ונכון יבואו על החתום בפנקסו שעד אותו זמן הוסדר חשבונו לפני הוועד, ואין כל חדש בזה שכן היה נהוג כל זה מאז ממעט״ר זיע״א.

ה)         כל סדרי חשבונות שבפנקסי שלשת פקידי כולל הנז׳, ירשמו סדר הכנסתם והוצאתם בקצרה בפנקס הכללי אשר יחיה תמיד מונח למשמרת בבית הוועד לדורות עולם, למען יוכל כל דורש חשבון כוללות עדתינו לראותו, אם השעה צריכה לכך, וכאשר כל זאת ג״כ היה נהוג בימי עט״ר כידוע זאת ומפורסם.

ו)          בהסכמה עלינו בכל תוקף וחוזק, שמוכרח הדבר ולא יעבור להיות ב״ד קבוע בכל יום שני וחמישי, לדון בין איש לרעהו כדת משה וישראל, ולראש אב״ד מנינו למע׳ הרב המופלא מר דיינא כמוהר״ר יששכר אצאראף יצ״ו הנד, ובידו מסרנו הכח לברור הדיינים אחרים אשר מחכמי עדתינו, אשר ישבו בקבע עמו בכל יום ב׳ וה׳, וכאשר גם זה היה בימי עט״ר.

כל זה בהסכמה עלינו להיות הנזכר לעיל חק ולא יעבור באשר הוא ישוב העולם ותיקון כוללינו, ויה״ר חפץ ה׳ בידינו יצלח, ותוקף הסכמתנו זאת תהיה שרירה וקיימת חזקה כראי מוצק כתוקף וחוזק ההסכמות מימות יהושע בן נון ועד עתה, ולית נגר ובר נגר דיפרקיניה, והאיש המערער על זה וגורם ביטול הסכמתנו זאת הרי הוא מחריב הישוב ומקלקל העולם, ומרבה מחלוקות בישראל, והקולר תלוי על צוארו, ודם העניים מידו יבוקש ואין רוח חכמים נוחה הימנו, ולא תהיה לו מחילה עולמית, ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה כי״ר.

הלכ״ד חו״ר עדתנו המערביים יצ׳׳ו

בש״א לחו׳ טבת שנת וארכת״ך מהרה תצמח לפ״ג

וה׳ יברך את עמו בשלום

ע״ה יהודה אלבו ס״ט, ע׳׳ה דוד אדהאן, הצעיר שמעון אשריקי ס״ט, ע״ה אהרן בן מימון אדרעי, ע״ה דוד הכהן לחדאד.

הצבי רפאל אהרן בן שמעון ס״ט

 

רבי רפאל אהרן בן שמעוןאין ספק שפרט זה, של הנכונות מצדם לתקן ולשפר את המצב, והכל לפי תקנותיו והנהגותיו של הרב צוף דב׳׳ש, השפיע לא במעט בשיקול דעתו של רבי רפאל אהרן לשוב לפעילות בתוך העדה, מתוך תקוה ואמונה שכל ענייני הועד יונהגו בסדר נכון.

במשך מספר חודשים, החזיקו מעמד כל שבעת הנבחרים. אולם, במשך הזמן מרביתם התפטרו מסיבות שונות, כך שכל הנטל נפל על שכמם של העומדים בראש הועד, ה״ה הגבירים הדגולים שהחזיקו בהונם ובממונם את העדה ר׳ חיים מימון עמיאל, וכמה׳׳ר ר׳ רחמים שלמה אבושדיד ז״ל. מתוך חשש שאף הם יתפטרו מכובד המשא וזה יגרום להתמוטטות סופית של ועד העדה, נמנו וגמרו הרבנים רבי רפאל אהרן ורבי משה מלכא ז׳יל להענות להפצרותיו של רחשי׳א הנז׳ לעמוד לימינו בכל ענייני הקהילה.

"… נדרשנו לבקשתו ועשינו סדרים חדשים כדי להקל מעליו, מבואר יוצא סדר ההנהגה הלזו בפנקס כוללינו אשר משם דבר הלמד מענינו כיצד יהיה האופן ומשם בארה… וכל הנכתב והנעשה הוא לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה לאהבת האמת והצדק בלתי מרמה ותחבולה. יה׳׳ר שזכות התורה יעמוד לנו שנהיה באהבה רבה ובאחדות גמורה ואל ישלוט שטן במעשה ידינו ויסיר מלבנו קנאה ושנאה אכי״ר. חתמנו שמותינו פה עיר הקדש ירושלים תובב״א בש׳׳א לחדש סיון שנת התרמ״ה ליצירה והכל שריר ובריר וקיים״.

הצי רפאל אהרן בן שמעון ס״ט. הצי משה מלכא ס״ט.

כהמשך לחיזוק ההסכם המי כותבים הרבנים הני׳ל:

״מודים אנחנו הח״מ בהודאה גמורה שרירה וקיימת היות אמת וצדק שאנחנו מסכימים בהסכמה גמורה, להיותינו לאגודה אחת בעסקי ועד כולילנו יצ״ו, להתנהג ביננו באהבה ואחוה לחיותינו בעצה אחת לטובת כולילנו ולתיקון עדתינו והרמת דגל כוללנו בע״ה כדת מה לעשות, ואנחנו מסכימים שידידנו מעלת הגביר החכם השלם דמר פקידא לסב כמה״ר רחמים שלמה אבושדיד יצ״ו דעתו כשניים למספר אנשי הועד, באופן שבהיותינו שלושתינו בעצה אחת יהיה הצירוף ארבע דעות נגד דעות הנשארים. וכל חפצנו ורצוננו שיהיה ידידנו הנז׳ יצ״ו, דעתו שקולה כשניים כי כן ראוי והגון הוא לאותה איצטלא בכל כבוד ועז והדר. יה׳׳ר חפץ ה׳ בידינו יצלח לטובת כוללנו ולעשות רצונו כרצונו אמן״.

וע״ז חתמנו בש״א לח׳ אייר ש׳ תרמ״ה,

הצעיר משה מלכא ס׳׳ט, הצעיר שלמה אבו שדיד ס״ט, הצי רפאל אהרן בן

שמעון ס״ט,

ואחריהם הסכים לכל האמור, ע״ה חיים מימון עמיאל ס׳׳ט.

ביום כ״ב לחודש אדר תרמ״ו (1886), נתבקש לישיבה של מעלה רב העדה והראב״ד הגאון רבי אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל. אחריו מלא את מקומו הגאון רבי יששכר אצראף זצ״ל, ואפשר לציין כי במשך שש שנות כהונתו, השלום והשלוה שררו בתוך העדה. כמובן, שיש גם לזקוף אחדות זו בזכות פעילותם הנמרצת של הידידים מנוער רבי משה מלכא ורבי רפאל אהרן, אשר האצילו ממידותיהם ומהודם על העדה כולה והשפעתם בה היתה רבה.

הרב רפאל אהרן בן שמעון-שלמה דיין

חכמי המערב בירושלים

אין ספק שפרט זה, של הנכונות מצדם לתקן ולשפר את המצב, והכל לפי תקנותיו והנהגותיו של הרב צוף דב׳׳ש, השפיע לא במעט בשיקול דעתו של רבי רפאל אהרן לשוב לפעילות בתוך העדה, מתוך תקוה ואמונה שכל ענייני הועד יונהגו בסדר נכון.

במשך מספר חודשים, החזיקו מעמד כל שבעת הנבחרים. אולם, במשך הזמן מרביתם התפטרו מסיבות שונות, כך שכל הנטל נפל על שכמם של העומדים בראש הועד, ה״ה הגבירים הדגולים שהחזיקו בהונם ובממונם את העדה ר׳ חיים מימון עמיאל, וכמה׳׳ר ר׳ רחמים שלמה אבושדיד ז״ל. מתוך חשש שאף הם יתפטרו מכובד המשא וזה יגרום להתמוטטות סופית של ועד העדה, נמנו וגמרו הרבנים רבי רפאל אהרן ורבי משה מלכא ז׳יל להענות להפצרותיו של רחשי׳א הנז׳ לעמוד לימינו בכל ענייני הקהילה.

"… נדרשנו לבקשתו ועשינו סדרים חדשים כדי להקל מעליו, מבואר יוצא סדר ההנהגה הלזו בפנקס כוללינו אשר משם דבר הלמד מענינו כיצד יהיה האופן ומשם בארה… וכל הנכתב והנעשה הוא לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה לאהבת האמת והצדק בלתי מרמה ותחבולה. יה׳׳ר שזכות התורה יעמוד לנו שנהיה באהבה רבה ובאחדות גמורה ואל ישלוט שטן במעשה ידינו ויסיר מלבנו קנאה ושנאה אכי״ר. חתמנו שמותינו פה עיר הקדש ירושלים תובב״א בש׳׳א לחדש סיון שנת התרמ״ה ליצירה והכל שריר ובריר וקיים״.

הצ' רפאל אהרן בן שמעון ס״ט. הצ' משה מלכא ס״ט.

כהמשך לחיזוק ההסכם המי כותבים הרבנים הני׳ל:

״מודים אנחנו הח״מ בהודאה גמורה שרירה וקיימת היות אמת וצדק שאנחנו מסכימים בהסכמה גמורה, להיותינו לאגודה אחת בעסקי ועד כולילנו יצ״ו, להתנהג ביננו באהבה ואחוה לחיותינו בעצה אחת לטובת כולילנו ולתיקון עדתינו והרמת דגל כוללנו בע״ה כדת מה לעשות, ואנחנו מסכימים שידידנו מעלת הגביר החכם השלם דמר פקידא לסב כמה״ר רחמים שלמה אבושדיד יצ״ו דעתו כשניים למספר אנשי הועד, באופן שבהיותינו שלושתינו בעצה אחת יהיה הצירוף ארבע דעות נגד דעות הנשארים. וכל חפצנו ורצוננו שיהיה ידידנו הנז׳ יצ״ו, דעתו שקולה כשניים כי כן ראוי והגון הוא לאותה איצטלא בכל כבוד ועז והדר. יה׳׳ר חפץ ה׳ בידינו יצלח לטובת כוללנו ולעשות רצונו כרצונו אמן״.

וע״ז חתמנו בש״א לח׳ אייר ש׳ תרמ״ה,

הצעיר משה מלכא ס׳׳ט, הצעיר שלמה אבו שדיד ס״ט, הצי רפאל אהרן בן

שמעון ס״ט,

ואחריהם הסכים לכל האמור, ע״ה חיים מימון עמיאל ס׳׳ט.

ביום כ״ב לחודש אדר תרמ״ו (1886), נתבקש לישיבה של מעלה רב העדה והראב״ד הגאון רבי אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל. אחריו מלא את מקומו הגאון רבי יששכר אצראף זצ״ל, ואפשר לציין כי במשך שש שנות כהונתו, השלום והשלוה שררו בתוך העדה. כמובן, שיש גם לזקוף אחדות זו בזכות פעילותם הנמרצת של הידידים מנוער רבי משה מלכא ורבי רפאל אהרן, אשר האצילו ממידותיהם ומהודם על העדה כולה והשפעתם בה היתה רבה.

הספר עוסק בתולדותיהם ופועלם של הרבנים הןחכמים של העדה המערבית בירושלים… וזו הרשימה

הרב דוד בן שמעון ( צוף דב"ש )

הרב רפאל אהרן בן שמעון

הרב שלום בוחבוט

הרב רפאל אלעזא הלוי בן טובו

הרב משה בן מלכא

הרב נחמן בטיטו

הרב יוסף חיים הכהן

הרב מסעוד הכהן אלחדאד

הרב שמעון אשריקי

הרב יוסף ארוואץ

הרב אברהם אביכזר

הרש שמואל עזראן

הרב שלום מרדכי אזולאי

הרב יוסף יצחק שלוש

הרב עמרם אבורביע

הרב שמואל אלעלוף

רבי רפאל אהרן בן שמעון -שלמה דיין

לא ימוש מתוך האהלחכמי המערב 1

למרות הטרדות הרבות שנתוספו על שכמו של רבי רפאל אהרן בעניני העדה, לא מש מאהלה של תורה ומד׳ אמות של הלכה. את רוב זמנו בילה בין כותלי ישיבת מור אביו זצ׳׳ל שנקראה בשם ״מגן דוד״. לישיבה זו יצאו מוניטין רבים בשל אוצר הספרים הגדול, שהכיל אלפי ספרים יקרי ערך ומציאות. רבים מהם היו נדירים, ואף כתבי יד נמצאו בה.

לילות כימים שם רבי רפאל אהרן בלימוד העיוני האהוב עליו עוד מימי נעוריו. כוח התמדתו היה להפליא בנוסף לשכלו השנון והחריף. קומתו התמירה ויופי פניו שהבזיקו קרני הוד מאור פני השכינה, הוסיפו נופך לכל המעלות הטובות ששכנו בקרבו.

שד״ר למערב הפנימי

בשנת תרמ״ח (1888), עקב המצב הכלכלי הקשה של העדה המערבית בירושלים, נתבקש רבי רפאל אהרן לצאת למערב הפנימי כשדייר, כדי לעורר את אחיו המערביים לטובת הכוללות של בני עדתם באה״ק.

לאחר סבל רב מטלטולי דרך קשים, הגיע רבי רפאל אהרן לעיר הגדולה פאס שבמארוקו. שם נתוודע לרבני העיר אשר שמחו לקראתו, כי שמעו הגיע אליהם, ובעיקר בשל שם אביו החסיד הידוע ומפורסם לרבים. קשרי אהדה ואהבה מיוחדת היו לרבי רפאל אהרן עם המרא דאתרא הגאון רבי רפאל אבן צור זצ״ל. היתה זו אהבה כנה ואמיתית בצורה הדדית, כמים הפנים לפנים. הם הרבו להרעיף זה על זה דברי חיבה וידידות. להלן מספר קטעים שכותב רבי רפאל אבן צור על רבי רפאל אהרן.

״אהובינו חביב עד לאחת, מעטה תהלה, יקר וגדולה… הוא הרב הכולל, בישראל להלל, זכר למקדש כהלל, ספרא רבא ויקירא, תוכו כברו, דובר צדק ותבר מאני דפחרא, רב טוב חברתו הנעימה והטהורה, לדדיה ירוו חלב ודבש, לאהבתו אני קשור, ובתוך מורשי לבבי יהמו גליה בגבורה, אחי נו׳עם, כמוהר״ר רפאל אהרן בן שמעון הי״ו מר בריה דרבינא, זוית ופנה, אור נערב נר המערב, הוא הקדוש ומפורסם בחסידותו, אשרי יולדתו, אדמו״ר כמוהר״ר צוף דב״ש זיע״א זללה״ה״. ״…ידיד נפשי וחמדת לבבי, איזי וחביבי, אוהב ורע הנאמן…״. ״אהובינו בלב תמים, אהבה בלי מצרים, אהבה שאינה תלויה בדבר, הרב המובהק, מאיר כברק, המליץ היפה, משמח אלהים ואנשים… אור עינינו… ציץ נזר הקדש לי הנפש והבשר…״.

גם רבי רפאל אהרן, השיב לו דברי אהבה וכה הוא כותב:

״ידיד נפשי… אשר נפשי קשורה בנפשו ובעבותות אהבתו קשור…״ …חמדת לבבי אשר בעבותות אהבתו אני אסור וקשור…״

רבי רפאל אהרן חונן בלשון ציורית ומליצית ובכושר הבעה בכתב בצורה מעוררת התפעלות. הוא העלה על הכתב את רישומיו מביקוריו במארוקו. ועל כן מן הראוי להביא את הדברים כלשונו הזהב בכל נושא הנוגע לעניננו.

כך הוא כותב בביקורו הראשון, על התרשמותו מצביון החיים היהודיים במארוקו:

״אנכי בדרך נחני ה׳, בהיותי נושא על שכמי משרת שליח מצוה דרבים של כוללות עדתינו ק״ק בני מערבא יצ״ו אשר אור להם בציון תובב״א לערי מערב הפנימי יכוננה עליון אמן, ובאתי לקריה עליזה פאס יכוננה עליון אמן, קרית מלך מארוקו יר׳׳ה. שם החלפתי כח ואמצא מנוח, מעינוי הדרכים אשר סבלתי עד בואי אליה. בנוה מהולל הזה שבעה לה נפשי עונג ונחת מזיו הדרת חכמיה ורבניה, ומידידות חברתם, ומיופי מדות גביריה ואציליה ונועם שלימותם. החן והכבוד חולק להם ביד נדיבה ויעטרם רצון. שרי החסד והחמלה. להם נאוה תהלה. יהי שמם ברוך ומבורך לעד באורך ימים ושנות עולמים. הם וכל קהלות המערב העי״א. כל משפטי הדת והנהגת הישוב בנוגע לאחב׳׳י נתונים המה ביד רבני העיר יצ׳׳ו, ובראשם ידי׳׳ן רב נהוראי הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא הדו״מ שלשלת יוחסין אשר נפשי קשורה בנפשו ובעבותות אהבתו קשור, כמוהר׳׳ר רפאל אבן צור יצ״ו. וככה גם בשאר מדינות המערב אשר שמה עוד דגל הדת עומד על תלו. כי צרעת החפשיות לא פשה בקירותם. הודות והלל לה׳. העיר העתיקה הזאת נודעה לשם תהלה מדורות קדומים. היא הרתה שלומי אמוני ישראל. על ברכיה גודלו מרנן ורבנן גאוני עולם ומוסדות תבל זיע׳׳א אשר היו לנו ולתורתינו למגדל עופל ומבצר מעוז, ולאור תורתם ילכו כל זרע ישראל כלו. ולספר קורות העיר ויחס דורותיה מלפנים תלאה עטי. ובהיותי בעיר הנז׳ ראיתי ס׳ יקר ונחמד הכי קרא שמו יחס פאס, פעולת איש צדיק ורב פעלים, הרב הגדול מעוז ומגדול המפו׳ בשמו ומעשיו, תפארת חכמים ושלשלת יוחסין, שהיה אב״ד ור״מ בעוב״י הנז' כמהור״ר אבנר ישראל הצרפתי זצוק״ל. ראיתיו בתוך ספרי כתיבותיו הנחמדים אשר השאיר אחריו ברכה ביד מר בריה רחימא דנפשאי, פריו קדש הלולים, שמו כשם הגדולים, הרב הכולל, בישראל להלל, מזר׳׳ק טהור כמוהר׳׳ר וידאל הצרפתי יצ״ו. הרב המחבר, ברוח מבינתו הכביר, העביר תחת עטו כל דברי ימי עולם של העיר הזאת, וכל פרטי וסעיפי ההודעה הנדרשת לכל חוקר המתחקה על שורש דבר הכל העלה על ספר בשפה ברורה וצחה דפח״ח. ואם כן אך למותר לדבר עוד בזה.״.

אהבת הקדמונים – רבי רפאל אהרן בן שמעון

רבי רפאל אהרן בן שמעון

עוד בזמן שהותו בפעם הראשונה בעיר פאס, החל רבי רפאל אהרן להתחקות לחקור ולדרוש אחר עתיקותיה של עיר זו. הוא ביקר בבתי הכנסת הרבים והתעניין בתקנותיהם ומנהגיהם, והתפעל מיופים ומהדרם:

״במשך ימי נדודי ושבתי בנוה מהולל הנד, בקרתי את בתי כנסיותיה, וחן והדר להם, סדר קדושה וטהרה חופפת עליהם…״

כמו כן העמיק רבי רפאל אהרן ללמוד את נתיבות חיי העבר, דברי ימיה ורבניה הגדולים והעצומים שחיו בתקופות שונות בעיר זו. הוא התעניין במיוחד אחר כתיבותיהם וחיבוריהם של הרבנים הקדמונים, אשר דורות רבים חידושיהם היו חבויים במצולות ים השכחה. בצמאון ובחרדת קודש השתדל בימי שהותו שם למשות ולהעלות פנינים בחכתו כדי להביאם לחוף מבטחים, על מנת להצילם ולפדותם מעולם הנשיה. כך מתאר רבי רפאל אהרן את הדברים:

״…הן בהיותי שמה בראשונה והתחלתי לחקור אחרי עתיקותיה, אמרתי אל לבי עיר הלזו אשר היתה מקום מפלט, מחסה ומסתור ביום צרה מתגרת נוגש לאבותינו ורבותינו הקדמונים מגורשי קאשטיליא זיע״א… הלא בלי תפונה ימצאון בקרבה שרידי חכמתם אשר השאירו אחריהם ברכה… ואלה איפה הם ? ויגעתי ומצאתי ארגזים מלאים כתבי יד מלאים חכמה ודעת חוקי האלהים ותורותיו, והמה טרף לשיני עש וסס… אנחה איומה התפרצה מקירות לבי, עיני זלגו דמעות דם מתוגת רוח ועגמת נפש, ועם לבבי אשיחה במנוד ראשי, לו עין הרבנים גאוני עולם מחברי הספרי קודש הללו תחזה כי כל יגיעם ועמלם ופרי לימודם מתוך דוחק וצרה… כי עתה אחז בשרו פלצות ועצמותיו ירעדו… לו כזאת יראו כי עתה היתה אנחתם חדשה עמהם, גם בשכבם בקבר ובשינתם על יציע עפר…״

בכל רמ״ח אבריו נרתם רבי רפאל אהרן, להציל את שארית הפליטה מספריהם ומחיבוריהם של רבני המערב. בעין רוחו הוא ראה את העמל הרב שהשקיעו המחברים בחיבוריהם אשר היה מתוך… ״אנחה ושבר רוח, מתוך רדיפה על צואר חנם, מתוך פיזור הגוף והנפש יחד, אשר לא יסופר שמץ מנהם באזני בן הדור האחרון הזה אשר הסכין עם החופש והדרור מגיחו מרחם…״

קינאתו לכבוד רבותינו, הסעירה את רוחו של רבי רפאל אהרן. הוא לא יכול היה לסבול כי ״חכמתם ותורתם אשר כתבוה על הגליון בדם נפש תאכלנו התולעת״ וכי יהיו דבריהם וחידושיהם אשר עמלו בהם ״לברות לרמש זוחל״.

הוא ראה בעיני רוחו כי יד ההשגחה העליונה היתה עליו ובחרה בו להיות שליחם ודוברם של רבותינו, כדי להציל את ספריהם מכליון מוחלט. לפיכך, לשם הגשמת שליחותו ומאויו, החל רבי רפאל אהרן להקהיל קהילות ברבים כדי להתריע ולעורר את העם על העזובה בשטח זה. אף הציע לייסד חברה אשר בשם ״דובבי שפתי ישנים״ תכונה, שתקבל על עצמה את העול הכספי הכרוך בהדפסת הספרים והפצתם. וכה הוא כותב:

״ובהחליטי כי רק חסרון מעורר הוא הגורם, אזרתי חיל ודברתי על לבם ליסד חברה אשר תהיה מטרתה להפיץ אור תורתם של רבותינו אלה החתולה בערפל עד היום, בלב נלהב גליתי אזניהם, את הטוב אשר יגמלו עם המתים ועם החיים, כשופר הרימותי קולי בדברים חוצבי להבות, וקורעי לבבות״.

דבריו של רבי רפאל אהרן, לא מצאו להם אוזן קשבת.

״ולדאבון לבבי כל אמרי פי היו אז כנוטע נטע על צחיח סלע, לבות השומעים היה קר כצנת שלג, באפס יד שתו עצתי לאל, ובשאלות רבות, ודחיות שונות סבוני והשיבוני עדי שמתי יד לפה…״

לא אחד כרבי רפאל אהרן, יאמר נואש למטרה קדושה זו שהציב לפניו. הוא אמר ומי יפר? וכי ניתן לפוטרו בלא כלום?! אתמהה!! אכן, באחד הימים נקלע רבי רפאל אהרן לבית הכנסת הגדולה דק״ק ״התושבים״ בעיר פאס. הם נקראו בשם זה כי מתפלליה היו מצאצאיהם של תושבי העיר הקדמונים, בטרם באו מגורשי קאסטילייא שבספרד להתיישב בה. בביהכ״נ זו החזיקו במנהגי אבותם בסדר התפילות ותחנוניהם, שהיו שונים ממנהגי המגורשים.

כך מתאר לפנינו רבי רפאל אהרן את עצם המעשה ואת התשועה שיצאה מביקורו זה. וזלה״ק:

״שעשוע נפש היה לי בהתפללי עמהם בבית הכנסת הנז׳ ימים מספר שבת וחול. ושינויים לא מעט יש להם מסידורינו. ובפרט ליל מוצאי שבת קודש.

וסיפרו לי חכמי הקהל הנז' הי״ו כי השינוי המופלג הוא בימים נוראים וסוכות. וכאשר שאלתי לתומי להראות לי ס׳ אחד מסדר תפלתם להתענג בו למראית עין, ענוני כי אין אתם זולת ס׳ אחד כתב יד אשר הוא באחוזת נחלה אצל החכם הש״ץ יצ״ו ובו יוציא את הרבים ידי חובתם, והובא אלי. ועיני לא שבעה מראות ס׳ תפלה כזה אשר החן שפוך עליו במדה גדושה. וגוף הסידור שיבה גדולה זרוקה בו מעת נכתב. שיריהם ופיוטיהם הם כולם לרוח רבותינו משוררי ספרד זיע״א, במשקל וחרוז וצחות השפה, אשר מימיהם אנחנו שותים בתפלותינו. וכאשר שאלתי את פיהם ומה יעשו דלת העם אם אין ספר בידם גם בימים האדירים ? איכה ישפכו צקון לחשם לפני אל בתפלות שאינן רגילות על פה ? ענוני כי יטו אזן לקול הש״ץ. ולא כחדו כי לפעמים רבות לקול זמרת ניגוניו נמו שנתם וישאר רק הש׳׳ץ קורא בגרון. ואחז בשרי פלצות. ואפן אל ראשי הקהלה, אשר יש בהם יחידי סגולה בעלי מדות טובות ונעלות ומעוטרים ביראת ה׳ טהורה, ה׳ ישמרם, ואדבר אתם לאמר מדוע לא תסירו החרפה הזאת מעליכם. מדוע לא תשלחו להדפיס ספריכם לאחת ערי הדפוס במדינות אחרות. ומה תעשו אם גם החמדה גנוזה אשר בידכם יבלה מרוב ימים. הלא יאבד כלח על מנהג אבותיכם. וחסרון לא יוכל להמנות הוא? והשיבוני בצדק. כי מלאכת הדפוס אין חזונו נפרץ מגבול קצה המערב ועד קצהו. ולשאר מדינות אין להם מכיר אשר יקבל עליו העבודה הזאת ! ואז בלב שלם הקדשתי גופי לעבודתם בע׳׳ה. ותכף מסרתי את הספר למעתיקים אשר העתיקוהו לי. עם כי איננה כמשפט ההעתקה הנדרשת למסירת הדפוס.׳׳.

לשמחתו של רבי רפאל אהרן לא היה קץ על כי חפץ ה׳ הצליח בידו לרתום למשימתו איש נבון וחכם רודף צדקות וחסד כה״ר שלמה הכהן ב״ר שמואל, אשר הזיל כסף מכיסו להדפסת הספר ״אהבת הקדמונים״ וכך מתאר את שמחתו זו:

״לשמחת לבי לא היה קץ, כי חפצי בידי הצליח, ונתגלגל זכות על ידי לזכות הרבים. ועם לבבי אשיחה כי לולי באתי הנה רק להוציא הספר הנז׳ לאורה די לי. כל ימי ההעתקה הייתי שמח ועלז, ובעינים צופיות חיכיתי מתי אשוב לציון ואעלנו על מזבח הדפוס שמה, ואשימה עיני עליו כאשר את לבבי״.

הישנם יותר מבמילים אלה, כדי לבטא בשפתיים את דבקותו ואהבתו לספרי רבותינו?! אכן, רק אחד ומיוחד כרבי רפאל אהרן, אשר רשפי אש אהבת רבותינו יקדה והתלקחה בחדרי לבבו, הלהיבה את רוחו לשלהבת בוערת בכל אבריו ונימי נפשו רוחו ונשמתו, יש יכולת בידו לשרטט מלים אלו בלי כחל ובלי סרק. רבי רפאל אהרן התמסר במסירות נפש עילאית ובאהבה רבה בלי מצרים, לכל נושא הקשור בהצלת ספרי רבותינו הראשונים כמלאכים. בדבקות ובהתמדה היה מעורר נדיבי לב להרים תרומתם להדפסה. עושה ומעשה בכל כוחו ואונו, וכעדותו של הגאב״ד רבי רפאל אבן צור זצ״ל.

״…וכי זו בלבד עשה, ציץ נזר הקדש, לי הנפש והבשר, אדון יקר חן ערכו ואושר, הוא הרב כמוה״ר רפאל אהרן בן שמעון הי״ו, לכו חזו חסדו ואמתו, חסד של אמת עם החיים וישיני עפר, נוסף על משרתו, מעיר לעזור בכל כחו רץ למצוה אחרי מאהבי צרור הבושם, אנשי שם חזרנים במצות ויופי מעשים…״

הנטל הכבד שלקח על עצמו רבי רפאל אהרן היה על שכמו כנושא נוצה. הוא עצמו טיפל, הגיה, ערך והדפיס את הספרים. ביקוד אהבתו השגיח בעינא פקיחא על מלאכת עבודת הדפוס, עדי הוצאתם לאור בהידור רב, והפצתם בישראל לשמחת לבבו ולב כל ההוגים והרודים דבש מפום אריותא, גאוני צדיקי ומצוקי ארץ המערב.

על שבר בת עמי-רבי רפאל אהרן בן שמעון

על שבר בת עמירבי רפאל אהרן בן שמעון

לא ככניסתו לעיר פאס היתה יציאתו של רבי רפאל אהרן ממנה. שמחתו ושלותו מהעונג הרוחני פנו את מקומם, ובמקומם שבע מרורים ועגמת נפש מרובה:

״… לא היתה יציאתי מהעיר הנז׳ כביאתי אליה, רבת שבעה לה נפשי עונג ושעשועים מחברת ידידות רבניה וחכמיה, גביריה ונכבדיה, ולמרורות פתנים נהפכו ימי שבתי שמה באחרונה בראותי את מצבם המדיני כי ברע הוא במלא מובן המלה. תקף גלותם המר לא יאומן כי יסופר באזני איש לא ראה זאת בעיניו, ועל כן קדמתי לברוח משם כצפור מפח״…

מהו אותו מעשה שכל כך זעזע את נפשו של רבי רפאל אהרן? ובכן, למגינת לבו, הוא היה עד ראיה למעשה מחריד שאירע ליהודי פאס. בלב קרוע ומורתח ובדמעות דם חרט רבי רפאל אהרן את המקרה, וכך הוא מתאר:

״האמנם אל תדמו קוראים נכבדים כי שמחת לבבי לותה אותי עד ״צאתי״ מהעיר הנז' לא ! לא! עד ארגיעה שמש שמחתי כסתה פניה בעב יגון נורא. יד המקרה פלחה כליותי ותפוצץ לרסיסים את מנוחתי. כי את אשר לא הסכנתי ראיתי, ואת אשר לא דמיתי חזיתי. העט רועד בין אצבעותי, הנייר רוטב מדמעותי, עת אספרה מחזה מדאיב נפש ובשר אשר חזו עיני יום ר״ח ניסן תרח״מ יום חדש האביב, יום בו יעתירו החיים לעילוי נשמת ישיני עפר כי ינוחו על משכבותם, ויציצו מעיר כעשב הארץ, ובעיר הזאת היתה להפך כי שמה הרגיזו יורדי בור ממנוחתם ועצמותם סחוב והשלך כנצר נתעב.

 הנעדרים האלה אשר בחייהם רדף אותם קול עלה נדף מבלהות הממשלה ההיא, ובמותם נחו משמוע קול נוגש, עתה יד הממשלה השיגתם עדי שאול, ותשדד גם עמק רבצם בבטן האדמה! שמעו ואספרה! יום ר״ח האביב אחרי צאתי מבית הכנסת, חזיתי כי כל אחי היהודים הי״ו היושבים בהאלמלאח (מקום הסגר היהודים לבדם כחק הגעטטא לפנים באיטליא) פניהם קבצו פארור. ענן עצבת כסה שמי העיר בפעם אחת. רץ אחר רץ ירוצו, ומגמת פניהם לבית מועד לכל חי. אנשים ונשים וטף כנשרים עפו אל שדה הקברות! דמיתי כי יום נועד הוא להם לשאת רנה ותפלה בעד המתים תמורת מנהגנו בירושלם לעשות כן ביום ער״ח, והלכתי גם אני להתפלל ולהשתטח עמ׳׳ק הצדיקים. ובבואי שמה, הה ! סגור לבבי נקרע, ודמי קפה בעורקי, ושערותי סמרו מפחד ויגון. מראה איום לנגד עיני, אשר זכרונו כתוב על לבי בדם נפש! פני כל הככר ההוא נהפך לקשר מספד.

 הו הו בכל פנה. קינים והגה בכל קצה. הללו פה בוכים והללו פה סופדים אלה פה תופרי כיסים קטנים (מבגד צמ״ג חדש) אלה מפה מתקני תיבות קטנות. והכל בנחיצה עצומה לא תצוייר באומר ודברים. ידים חרוצות עושים מלאכתם. וגם העינים עבדו באמונה ויורידו נהרי דמעה כנחל שוטף. גם האבק כסא את עין הארץ. ויהי יום חשך אפלה ! ומה קול ההמולה? סריסי המלך השכימו כאור היום ובקרדומות נתצו והרסו כל המצבות של קברות היהודים ולפנות העצמות אל שדה אחר. כי המלך רצה להרחיב את היכל מלכותו הזה הנשען על שדה קברות היהודים ! ולא הסתפק בשדה קברות הישנה הנשענת על ידה אשר נפנית בפקודתו זה כמשלש שנים ! עין מי לא תדמע, לב מי לא יסחרחר בראות קברות אנשים צדיקים נפתחים. ואיש איש כמלקט אבני גיר מנופצות ימלא את הכיס שבידו מעצמות הוריו וקרוביו, להטמינם במקום אחר, בשדה קברות החדש אשר אדמת! ארץ בצה לחה ממים הנוזלים באדמה ההיא תחתיה, אשר ניתן להם מהממשלה תמורת הנלקח מידם. כל היום ההוא לא שבת קול הנהי והבכי משדה העושק הזה. קשר המספד היה חזק ואמיץ כל יום חדש האביב. וכבול עץ עמדתי שמה כל היום ודמעות דם יורדות עיני. ומאז והלאה כל עונג העיר ההיא היה בעיני כמרורת פתנים. ואחשבה כי הנני בעמק רפאים גיא מלאכי שחת אשר רחם לא ידעו. ככה דמתה בעיני הארץ ההיא. ואקונן במר נפשי על גורל אחי ובני עמי הנתונים לשמצה בארץ תלאובות הזאת. כי היהודי ככלי אין חפץ בו שמה. אם יוכה או ימרט שער ראשו, או יוכה מכות חובלים, והוא מחוסי צל הממשלה — אין משפט למכהו, יותר ממכה בהמה ! וקודר הלכתי ימים רבים.

וזכר המחזה האכזר לא מש מנגד עיני גם בתנומות עלי משכב יצועי. והכאיב לבי יותר מהם, כי הם הסכינו כבר בצרה הזאת זה כמשלש שנים, וכבר פנו מבית הקברות הישן מקום מעמד ומושב נפש רבותינו גאוני עולם צדיקים וחסידים אשר משאתם יגורו אלים ומקצפם תרעש ארץ זיע״א! וסיפר לי הרב המופלא רבא דעמיה כמוהר״ר רפאל אבן צור יצ״ו כי הוא פינה משדה קברות הישן אחד עשר קברים אשר היו יציע על גבי יציע. כי בכל דור ודור פני האדמה יוגבהו למעלה מרגבים ידובקו בה, ועל פי האדמה ההיא יקברו את מתיהם, ובהתעבות עוד פני האדמה יכסו את פניה בעפר ויקברו בו. וכן גדלה האדמה אחד עשר יציע זה על גבי זה. ומכאן נקיש לקדמוניות ישראל בעיר הזאת! ככה עבדו בפנוי השדה הנזכר משך שנה תמימה ולא יכלו לפנות ממנה גם הרבע. כי העבודה קשה מאד, וההוצאה מרובה וצריכה זמן והממשלה אשר לחצה אותם לקחת השדה הנזכר בזמנו נמסר לידה שדה הראשון כאשר הוא. והממשלה מבלי רחם בנתה שמה חומה גבוהה לדייק סביב להיכל המלכות, ונשארה החלקה קטנה הזאת אשר חשבו כי קריה לפליטה כי רחוקה קצת מהחומה הנ׳׳ל. והנה גם היא לא נקתה וגם על המתים האלו עבר כוס הטלטול. וכזאבי ערב נפלו פתאום הסריסים הנז׳ ביום ר״ח וירעצו וירוצצו ארץ ויושביה. זה גורל בני עמנו וזה מנת חלקם בארץ הפרועה ההיא. ולצורי אוחילה, יתיר מאסר שבותם ויוציאם מאפלה לאורה….״.

בלב מורתת ושבור חזר רבי רפאל אהרן לירושלים. בטיפולו המסור להדפסת ספר ״אהבת הקדמונים״ מצא תנחומות בנפשו. ספר זה שכמעט ועבר עליו הכלח, עבר הגהה יסודית על ידו.

״כי בכל כחי עבדתי לטהר את הספר משבושים רבים אשר היו בו למאות ולאלפים… כי העבודה כבדה מנשוא. וכל חכם לב יבין כמה קשה לנקד הנקודות על כתב פשוט שאיננו לא כתב רש״י ולא אשורית, והאותיות מעורות זו בזו והנקודה רבה על הכתב עד אפס מקום לנקד עוד… ואעבוד בכל כחי למצוא מקורו ולנקדו כראוי. וכל זה בזמן קצר…״

את הספר הנ״ל הדפיס אצל הר״ר שמואל הלוי צוקערמאן ז״ל בירושלים תרמ״ט (1889), ועיטר אותו בהסכמותיהם של רבני עיה״ק, הראשון לציון רבי רפאל מאיר פאניזיל והגאון רבי יעקב שאול אלישר זצ״ל, וכן רבני המערביים הראב״ד רבי יששכר אצאראף, רבי משה בן מלכא, רבי שלום בן מלכא, רבי נחמן בטיטו, רבי יהודה אלבו, וגאב׳׳ד פאס רבי רפאל אבן צור זצ״ל.

חכמי המערב בירושלים – שלמה דיין-רבי רפאל אהרן בן שמעון

מה׳ מצעדי גברחכמי המערב בירושלים

בתום שהות של קרוב לשנתיים בירושלים, כאשר כל עיסוקו בתורה ובעבודת הקודש, נטל שוב רבי רפאל אהרן את מקל הנידודים, ושב למארוקו בשליחות העדה המערבית. היה זה בראשית שנת תר״ן(1890).

״ובטח תתפלא״, כותב רבי רפאל אהרן. ״כי אחרי שתותי כוס יגונים בראותי תלאות עמי וצרותיו ומצוקותיו בין עמים אכזרים, מה זה היה לי לשוב על עקבי שנית שמה ! האם חביבין עלי יסורין גם במדה כזאת! או המבלי אין יסורין בירושלים מקום מגורי, כי ארדוף אחריהם עד מקומם בירכתי ארץ ? הלא גם בציון ימצא איש די מחסורו והותר לדאבון לבב?״.

תשובות לשאלות אלה לא היו לרבי רפאל אהרן, וכך הוא כותב:

״החידה סתומה הזאת לא אדע פתרונה גם אני, בלא חפץ ורצון באתי שעריה שנית, עסק נחוץ לא היה לי, ולמרבית הפלא אשמיעך, כי גם ידעתי מראש כי הפעם שם לא אדע נחת, מקרים נסתרים אשר עברו בימי הבינים הכינו לי שפטים וחצים שנונים יורדי חדרי בטן, לזרות מלח על פצעי לב הנודד כמוני, כל זאת דמיתי מראש, ובכל זאת לא יכולתי לעצור דרכי, בחזקת יד נסתרה הובלתי שמה שנית כי מה׳ מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ״.

כתרוני המון תלאות

בדרך נדודיו לעיר פאס, עבר רבי רפאל אהרן דרך העיר פארו שבפורטוגאל, שם נפל למשכב, ״בחמימות נוראה אשר שרפה כליותי… וכמעט הייתי בכל רע, לולא ה׳ שהיה לי למען ירושלים עיה״ק ולמען אבותי הקדושים זיע׳יא ופי מלא תהילות חסדי ידיד נפשי בעל אכסניא נאה… כה"ר אברהם עמרם יצ״ו אשר היה לי כאח רחמן ועזרני ברופאים ורפואות וכל מחסורי עליו עד שובי לתחיה״. מספר חודשים שהה רבי רפאל אהרן

בפארו עד שובו לאיתנו. בחדש ניסן, שם לדרך פעמיו, ובמשך שמונה ימים רצופים עשה את דרכו לעיר פאס, כדי לסיים את עקרי שליחותו הראשונה.

תיכף לכניסתו לעיר, הקיפו את רבי רפאל אהרן תלאות רבות,

״כי כאשר דרכה רגלי על סף שער העיר ההיא תכף כתרוני הקיפוני המון תלאות אשר חכו לביאתי על יד השער, ויארחו אתי לחברה גם בטרם אנפש מעינויי דרכי… ויסבו עלי ככדור מכל עברי… כאב אנוש, ומדוי נעכר, מורא, ומגור ופחד… באופן, כי ראיתי דרכי חתחתים וסרים סבוכים, מבלתי יכולתי המלט, ואם כי נחמתי עשר פעמים בכל רגע על בואי, אכן בנחמתי לא אהגה מזור, ובפרט כי לא מרצוני באתי, ומי בן תמותה חקר אלוה ידע״.

במסירות נפש ממש, המשיך רבי רפאל אהרן, לעשות בשליחותו, ואת שכמו הטה לסבול ביסורי נפש וגוף, מבלי לנוס מיעודו אשר הועיד לטובת עדתו.

אז דיברת בחזון לחסידיך

מאלף הדבר לראות את כוחו של רבי רפאל אהרן, בראיית הנסתר והעתיד לבוא. הוא ניחן בכוחות נפש עילאיים אשר ביכולתם היה להביט למרחוק באופן מפליא. הכמוס לא עממוהו, וכל רז לא אניס ליה. אך לרוב ענותנותו וצניעותו היתירה והמופלגת, היה מסתיר ומכסה את נבואותיו וחזיונותיו. אולם בהזדמנויות שונות יצא רבי רפאל אהרן מגדרו וחשף מעט מכוחו זה. אך, גם את המעט שגילה, הלביש בצורות שונות, ותלה בכוח הדמיון הטבעי, שאינו יוצא מגדר הרגיל, ומצוי הוא אצל כל אדם.

כל החזיונות אשר ראה רבי רפאל אהרן, בטרם צאתו את ירושלים לגולה, התאמתו, והיו למציאות עגומה, וכפי שהוא עצמו מעיד עליהם, ״ילידי דמיוני אלה, לא היו בני לא אמון בם…׳׳.

ביקורו של רבי רפאל אהרן בן שמעון בצפרו בעת השיטפון בשנת 1890

אזי המים שטפונורבי רפאל אהרן בן שמעון

בכ״ז אייר של אותה שנה — תר׳׳ן־(1890) היה רבי רפאל אהרן שוב עד ראיה ונוכח באסון מזעזע שקרה בעיר צפרו הסמוכה לפאס. סופת גשם וברד גרמה לשטפון גדול, עקב כך נהר צפרו עלה על כל גדותיו והציף את כל העיר. יהודים רבים נספו ורבי רפאל אהרן ניצל אך בנס. את המאורע המחריד הזה תיאר רבי רפאל אהרן בפרוטרוט בהקדמתו לספר ״עת לכל חפץ״, וכך הם דבריו ותיאורו המלא:

״…ואולם לחזרתי לצפרו לא היה לי שום עסק ולא היה בדעתי לשוב, כי נחוץ אנכי לעשות דרכי הלאה, ומאת ה׳ היה הדבר כי ידיד נפשי איש חסדי בעל אכסניה נדיב נדיבות המו״ן סי׳ שמואל ן׳ חמו יצ״ו תושב צפרו יע״א, שלח אמרתו לכבוד ידי׳׳ן הר׳ המופלא וכבוד ה׳ מלא שלשלת יוחסין ר״מ ור״מ בעוב״י פאס יע״א כמוהר׳׳ר רפאל אבן צור יצ׳׳ו לחלות פניו לעמוד עלי לשלחני שנית צפרו, בידעו כי כל ימי היותי בפאס אני אמון בחיק כבוד הרב הנז׳ ישצ״ו ומתרפק באהבתו תמיד וכל עסקי מסורים המה בידו ובו כל תנחומותי מצער נדודי וכאב את בן ירצני מיום ראני פנים בראשונה, ה׳ יאריך ימיו ושנותיו סלה. וכבוד הרב שי׳ לרוב אהבתו וענותנותו לא נתנני ללכת לבדי, ויעטרני רצון בבואו עמי לצפרו לבית אכסניתי הנז׳, ואתנו גם בנו הידיד והיחיד חמדת לבבות החה״ש והכולל כמה׳׳ר שלמה אבן צור יצ״ו עם עוד אנשי סגולה מק׳׳ק הנד, ונסענו לחטו״ל יום ג׳ כ״ג אייר ונבואה לבית ידיד הנפש ס׳ שמואל הנז׳. בעליצות נפש עברנו את השני ימים ומחצה הראשונים. כי אור יום הששי לפנות בקר הוכרח כבוד הרב ר׳ רפאל יצ״ו לחזור להיכל כבודו, לסיבת טרדות הצבור והשגחת העניים בעש״ק, ונסע לחטו״ל לפאס הרחוקה מהלך ג׳ שעות, ועזב אתי לחברה את בנו הידיד ח״ר שלמה יצ״ו עד אחר השב״ק בע׳׳ה ונשוב לפאס יע״א.

אכן רגעי הששון והשמחה ההמה התעופפו חיש קל, ועל מקומם באו אנחה ותלאה איומה אשר השביתו כל זכר למו.

האדם בשגם הוא מבחר הבריאה כולה, כי רק אליו חלק ה׳ חכמה בינה ודעת להשכיל מכל היצורים למיניהם אשר על פני חוג הארץ בכל חקי שלימות מין האנושי ומעלותיו, יש מגרעת אשר היא תתאים אותו עם בהמות שדי. הלא היא חסרון ידיעתו במסתרי ומצפוני העתיד, והעלם מעיניו דבר מקרי הזמן ותהפוכותיו המתגלגלים תחת סופת וסערת תבל הבוגדה. יוצאי הכלל, חוזי י״ק ונביאי הצדק אשר רוח ה׳ דיבר בם ומלתו על לשונם להודיעם מה בחיק העתיד להזהיר את העם להיישיר דרכם. אכן היצורים בכלל כעורים יגששו קיר. ובא כמהלך הפגע. הנגע. האסון אשר נגזר עליהם מהמחולל תבל. האדם הוזה שוכב בחיק הזמן ושנתו ערבה לו עד אשר המקרה עצמו יעוררהו מתרדמת מצבו. ובהקיצו והנה רגלו נלכדה בפח ושקועה בטיט המצוקה. לא ידע התמלט עד יערה עליו רוח ממרום. ובשום לב לחקר דבר, נשכיל לדעת כי המגרעת הזאת אשר בעינינו היא לחסרון לא יוכל המנות — טובה עצמית כרוכה בעקבה לטובת האדם. כי מה יסכון גבר בידעו המעותד לבוא עליו אם אין בידו להתמלט ממנו, וכמאמר החכם ״אם הגזירה אמת החריצות הבל״. וזאת עשה אלדים לבלתי ימוטו פעמי היצירה. כי לו היתה עין בשר רואה למרחוק. והאדם ידע את הצפוי לבא עליו — הלא הפחד והחרדה ידכאוהו כעש. גם בינתו תסתתר. ואולי גם פתיל חייו ינתקו בלי מועד. והיתה השחתת הבריאה כלה ונחרצה. והאלדים עשה שיראו מלפניו והסתיר מעיניהם את זאת, למען ישאו לבם אל אל בשמים. משדד המערכות כפי רצונו וכפי הכנת וכח המקבל אם לשבט ואם לחסד.

ואולם בכ׳׳ז, עוד לבחיר היצירה דבר אשר ישלים לו החסרון הזה במעט. הוא הלב מבין אשר חונן בו הנברא בצלם. כנביא מסתתר טמון הוא בחלל הגו. פעמים לא מעט לב משכיל ינבא עליו ויודיעהו דבר מה מהמעותד. ואם לא יראה הדבר כראי מלוטש, וענין ברור לא יגיד לו, אכן הלב יתרגש, באשר הוא מקום משכן הרוח. שאל נא חכמי לב ויגידו לך.

אזי המים שטפונו- רבי רפאל אהרן בן שמעון

צפרו-המללאח

בכ״ז אייר של אותה שנה — תר׳׳ן־(1890) היה רבי רפאל אהרן שוב עד ראיה ונוכח באסון מזעזע שקרה בעיר צפרו הסמוכה לפאס. סופת גשם וברד גרמה לשטפון גדול, עקב כך נהר צפרו עלה על כל גדותיו והציף את כל העיר. יהודים רבים נספו ורבי רפאל אהרן ניצל אך בנס. את המאורע המחריד הזה תיאר רבי רפאל אהרן בפרוטרוט בהקדמתו לספר ״עת לכל חפץ״, וכך הם דבריו ותיאורו המלא:

כאשר חזרנו מללות את כבוד הרב שי׳ בשובו אל נוהו, נכנסנו לפתה מקום משכן היהודים הנק׳ בשם אלמלאח. ונשב להנפש בחנות הגזברים וממוני הקהל אשר על יד השער. וכרגע נהפך לבי לאיש אחר. והודי למשחית. אימה חשכה נפלה עלי. היגון הקיף את כל חדרי משכיות לבבי פנימה. העולם נדמה בעיני כשאול התפתה, מבלי ידעתי על מה זה קרה לי ככה. גם לעת האוכל נקראתי לבית אכסניא ולא הלכתי, כי לא ערב אל לבי כל דבר. וכמעט הייתי למשא על אוהבי ורעי היושבים לפני, בהיותי ביניהם ערימת יגון מבלי סיבה וטעם. ידידי הח״ר שלמה יצ״ו היה לבו דוה בראותו אותי צולל בנבכי ים האנחה על לא דבר.

ועכ״ז לא זז מחברתי כל היום ההוא. ולבקשתו נעתרתי עוד להוחיל עוד ע״י השער עד שוב הנוסעים, כי הרבה מאנשי העיר יסעו אחרי הפסח למכור מרכולתם ולעשות מלאכתם בהכפרים, ועתה כי קרוב יום חג מתן תורתינו התחילו לשוב איש לביתו, ודרך השער הזה יעבורו כי אין איש זולתו. (אוי מי ידע זאת מראש כי האומללים האלה רגליהם ערבים בעדם להביאם אל מקום ההפכה להיות הם תחלה לברות למי הזדונים אשר שמו קץ לחייתם בלילה ההוא לדאבון לבב בעוה״ר). כנטות היום השמים התקדרו בעבים ועננים כבדים ושחורים יפיקו זוועה ובלהות וחרדת מות. והגשם החל לרדת בכח עצום נורא. ונאלצנו לשוב הביתה להקביל פני השבת קדש ולהחליף שמלותינו כדת!

אך כאשר דרכה כף רגלי על סף הבית, היגון הוסיף להציק לי מאד מאד ויכביד עלי אכפו באופן נורא. ומבלי לב פתחתי את המלתחה להוציא בגדי ממנה. וכרגע רוח על פני יחלוף ואמאן להחליף שמלותי, ואסגור את המלתחה ואשיבנה למקומה, לתמהון לב ידידי הח״ר שלמה יצ״ו אשר זרו לו דרכי ביום הזה. ואומר אליו רק יען כי היום רד מאד אין עת להתפלל מנחה וערבית ע׳׳כ חדלתי מלהחליף שמלותי. עוד הוסיפה מצוקת לבי להוליכני שולל, כי עמדתי על דעתי ללכת להתפלל בבית הכנסת הלילה הזה, תחת אשר מיום בואינו אל בית האכסניא ידידינו ס׳ שמואל יצ״ו בכל לילה יקבץ מנין יו״ד משכניו להתפלל שם תפלת מנחה וערבית, כי זה הוא חק הכבוד אצלם לאיש נכבד בעיניהם ובפרט היותו שד״ר מאה׳׳ק תו׳׳ב. ועם כי הגשם יורד בזעם אפו, ופני השמים יפילו חרדה על לב היותר אמיץ, לא נתנני לבי לסוג אחור מדעתי.

לשוא התחנן ידידי בעל אכסניא וידי׳׳ן חברי הטוב הח״ר שלמה יצ״ו כי נשאר בבית ויקבצו מנין כנהוג, וכי בושה היא לצאת לרחוב העיר בעת גשם כזה טורד וזועף. כ״ז ללא הועיל. כפרה סוררה נתקתי מוסרות דרכי האנושיות ואעש רק מה שלבי גוזר ולא אשוב מפני כל. הגם כי הייתי מרגיש כי מעשי היום המה סרי טעם, אכן לא היה לאל ידי לכבוש את לבי אשר משל עלי ממשלה חזקה. ידי״ן הח״ר שלמה יצ״ו גם הוא גמר אומר להתפלל אתי בבית הכנסת ויתן אלי את ידו בדבר הזה, ונאלץ גם בעל האכסניא לבוא אתנו לבית הכנסת של כבוד הרב מארי דאתרא כבוד מע׳ הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, המשורר היפה ונשגב, הדו״מ אהובינו הנאמן כמוהר״ר רפאל משה אלבאז יצ׳׳ו.

במלא חפנים עמל עברנו הדרך מביתינו לבית הכנסת כי הגשם היה כנחל שוטף. ובגדינו רוטבו ממים כרגע. ונבואה לבית ה׳. בקושי השגנו מנין ונתפלל. כל עת התפלה היה לבנו מלא מורא ופחד, ועל פני כולנו נראו אותות חרדה ובהלה איומה, כי קול צנורי הגגות המקלחים מימיהם ארצה היה כקול רעם בגלגל. כנהמת ים עת ירומו משברי גליו ויתנו חתתם בלב שומע, ככה הפיל קול הגשם חרדת מות על לבנו.

ברוב הגגות התלכדו הצנורות יחד הרחוקים זה מזה מקצה הגג לקצהו, ויתוועדו לזרם אחד כביר וחזק. כחיתו טרף עת יתוועדו לארוב דם, ככה היה דמיון קילוח צנורי הגגות, כי התוועדו להביא על העיר שואה ומשואה. אחר תפלת ערבית התמהמהנו רגעים אחדים להתעלס באהבת כבוד הרב ר׳ רפאל משה יצ״ו כדרכנו(אל נא תקוץ נפש הקורא נעים בסיפורי פרטי כל דברים העוברים, כי בכל אחת מאלה היתה נסיבה מאדון הנפלאות להגדיל חסדיו אתנו להציל נפשינו מן ההפכה והאבדון המעותדים לבוא בלילה האיומה ההיא אחרי רגעים ספורים, כאשר יבין הקורא נעים מסיפורינו הלאה).

ובעודנו משוחחים זה עם זה — ולפתע פתאום הצווחה הקיפה את העיר. הו הו נשמע מכל פנה. צעקת שבר ויליל רוח מכל עבר. ובכל רחובותיה קול העם ברעה תרועת מות ותהי לחרדת אלדים. כי הנהר הסובב את העיר שטף ועבר תוך העיר ויטביע במצולות מימיו בתים רבים ונפש אדם. עיר צפרו היא בנוייה לרגלי ההר, ואורכה משתרע צפונה ונגבה, והנחל הולך סביבה משתרע מצפון לדרום, אכן הוא בוקע תוך העיר ויחלקה לשתים, והולך סובב לצד מזרחה ועושה דרכו הלאה עד התלכדו עם הנחלים הגדולים אשר בארץ.

ולריבוי הגשם שהיה ביום הזה בשצף קצף, נתקבצו מימיו בין רוכסי ההרים העליונים העוטרים את העיר צפונה. וכאשר גאו המים מאד וברדתם בכח נורא ממורד ההרים פרצו בעים רוחם על פני העיר ויכסו את הבתים והחצרות אשר בחלק התחתון מהעיר. ויגברו המים יותר מגובה שמונה מטר צרפתי. גם חשכת הליל הוסיף להותם, כי לא זאת שאין נרות להאיר חשכת ליל בכל רחובות העיר בכל ערי המארוקו, גם אור הירח קדר כי הוא סוף החדש ועם חשך העננים הכבדים היה חשך כפול ומכופל, ובכל הרחוב איש לא ראה תמונת רעהו רק שומע קול אנחתו. ומרגע לרגע הוסיף קול הצעקה להתגדל הלוך ורב עד כי דמתה העיר למקום קשר מספד. ואיש אין בפיהו מענה להגיד פשר דבר אל נכון.

אזי המים שטפונו – סיפורו של ר' רפאל אהרן על השיטפון בעיר צפרו –

רבי רפאל אהרן בן שמעון

העם אשר בבית הכנסת הי׳׳ו אחרי גמרם תפלתם נכנסו איש לביתו הקרובה לבית הכנסת. ואני ורעי זה דודי הח״ר שלמה יצ״ו נשארנו כבול עץ בלי נוע בבית הכנסת, הדרך נגדר בעדינו מזרם המים אשר מילא את רחוב התחתון עד פתח חצר בית הכנסת הגבוהה. קולות הצווחה ואוסף העם ברחוב להרים קול הוסיפו עוד המגור בלבנו. וגם בהביטינו מן החלון החוצה אל הרחוב לא ראינו מאומה. כי החשך והערפל כסו ארץ והגשם הטורד אלצנו להכניס ראשינו שנית ונעמוד על מקומינו כאבן דומם. דמינו קפא בעורקיו, ופנינו חורו כלבנת שלג. ונלך משם לבית כבוד הרב ר׳ רפאל יצ״ו אשר היא נוכח בית הכנסת ונשב שם שוממים.

אחרי עשרים רגעים בקירוב כשוך חמת המים הזדונים ויתנו מקום מעבר למדרך כף רגל אנוש, ידענו לדאבון לבנו כי היתה תבוסת העיר תבוסה שלימה. כי כל החצרות שבחלק התחתון מהעיר הבנויים על יד הנחל מלאו מים. כי רבים מהם עמוקים ויורדים אליהם במדרגות אבן, והמים אשר באו אל קרבם קנו להם שביתה שם וישימו מחנק לנפשות יושביהן. ועוד מעט והנה המגידים כמלאכי איוב התחילו לבוא, וזה בא ויאמר כי בחצר פ׳ נחנקו פ׳ ופי, ועוד זה מדבר כי בחצר פ׳ נחנקו כל שכניה לא נמלט איש, ועוד וה מדבר וכוי. וימס לבבנו ויהי למים. ונאמר אהה ה׳ אלדים, הכלה את עושה להעיר צפרו? האף תספה את קריה העליזה אשר הצדקה לה לקו והחסד למשקלת? אנא ה׳ ברוגז רחם תזכור. ונבכה בכי תמרורים בליל השבת קדש הזאת אשר ההפך לליל צלמות.

אהה ! מי ינוד לשוד העיר האומללה אשר נהפכו עליה ציריה פתאום. או מי יוריד עליה נהרי נחלי דמעה. כל נשים מקוננות מלומדי נהי המתופפות על לבן ויודעי ספד לא יכילו לתנות את שברה אשר בא עליה כרגע. או מי יבכה לנפשות טהורות יקרות. אשר היו יושבים על שלחנם בליל השבת ליל המנוחה — וכרגע היו בתיהם קברם למנוחת עולם. תסמר שערת בשרי בזכרי הלילה האיומה והנוראה ההיא הכתובה על לבי בדם נפש. אוי למשפחות שלימות אשר עלה הכורת עליהם ויטרוף באפו האב והאם והבנים גם יחד וישמיד כל זכר למו. לבי לבי על חלליהם. מעי מעי על שבר הנותרים בחיים אשר נמלטו מפח ונלכדו בפחת, כי כל האנשים אשר תלי״ת לא יראו רע ונמלטו אכן עזבונם ומרכולתם וכל כלי ביתם הכל אבד. כי רוב סחרם במסחר השמן זית האגור באסמיהם לעת החפץ, ובבוא המים הציף את השמן החוצה והלך לו, ועוד התבולל עם העבטיט אשר הביא הזרם מים בחברתו וישחת את כלי ביתם מצעות ובגדים וכלי חמודותם ויתרוששו מאד. נוסף על צרתם, רשעת הגויים הפראים ועריצים אכזרי הלב. כי בראותם שטף הנהר שעיכב במרוצתו לעבור אל עבר השער, היי פותחים את חנויות היהודים שבעבר השני וגוזלים את סחורתם לעיני כל בלי פחד, בידעם כי שבת היום והיהודי לא יוכל עבור. גם אין מורא הממשלה עליהם, ואיש זרוע לו הארץ. ה׳ יראה בעוניים וישיב שבותם ברחמים.

לבנו היה הומה מאד לבעל אכסניא נאה ס׳ שמואל ן׳ חמו יצ״ו אשר עזבנו בבית הכנסת באמצע התפלה והלך לו וירוץ לביתו, כאלו לבו ניבא לו כי מתלאת הלילה הזאת לא ינקה. כי מקום חצירו הוא מסוכן לעתות שטף הנהר, כי רחוב חצרו הוא רחוב משופע מאד וחצרו מקום אכסנייתנו הוא בסוף שיפוע הרחוב לצד שמאל ונקוה כי עוד מעט קט יאר פניו אתנו בעל אכסניא נאה וישוב לקחתינו הביתה, ושם נתן מרגוע לגוונו הנדכא, כי הלא על יום טוב באנו הנה, להתעלס אתו באהבים, כי זאת מטרת ביאתינו לצפרו כאשר סיפרתי.

תיאור השיטפון בצפרו על ידי אבי רפאל אהרן בן שמעון

אזי המים שטפונוחכמי המערב בירושלים

בכ״ז אייר של אותה שנה — תר׳׳ן־(1890) היה רבי רפאל אהרן שוב עד ראיה ונוכח באסון מזעזע שקרה בעיר צפרו הסמוכה לפאס. סופת גשם וברד גרמה לשטפון גדול, עקב כך נהר צפרו עלה על כל גדותיו והציף את כל העיר. יהודים רבים נספו ורבי רפאל אהרן ניצל אך בנס. את המאורע המחריד הזה תיאר רבי רפאל אהרן בפרוטרוט בהקדמתו לספר ״עת לכל חפץ״, וכך הם דבריו ותיאורו המלא:

ואולם אהה. קוינו מרפא והנה בעתה. כי איש חמודות הלזה אפפוהו צרות רבות ורעות. ומה שהודיע לו לבו מראש כן היה. כי הזרם בעוברו על פני חלק התחתון מהעיר מילא מים את הרחוב הזה אשר גם הוא בחלק התחתון, וחסם בפניו הדרך לבוא אל ביתו לראות בניו ומשפחתו מחמדי נפשו. למבוכתו ולבהלתו ומגינת רוחו לא היה קץ. ואחר טרחתו ויגיעתו העצומה ועיניו יורדות דמע ממגור ופחד ודאגה, הועלה מעלה על גג חצרות הנשענים לחצרו, ומהגג הלז הורד אל תוך חצירו כירידת הדלי לתוך בור מים, והורד עד היציע העליון. ומצא כי המים כסו את הבתים שביציע התחתון, ויגברו המים עד המעקה של היציע העליון, וירם קול תאניה ואניה. וכרגע נודע לו כי זוגתו הכבודה ס׳ פרחא ת׳׳מ עם בנה הבן יקיר מאיר שמעון יצ״ו, נמלטו, כי ברחו מעל הגג בראותם כי הגשם הולך וחזק, ונשארו בחצר רק אביו הזקן ס׳ משה יצ׳׳ו ואמו וחמותו. וניחר גרונו לקרוא אבי ואמי ואין עונה, כי המים כסה אותם בגובה כמה אמות. ואחרי שוב המים, השיבו בקול דממה דקה אביו הזקן כי עודנו חי. כי התפלל בביתו, כי נבהל מאד לראות גשם משונה כזאת. אך הוא קדש את השבת בנר דלוק ושלחן ערוך כמנהגו. ואתו היו אשתו וחמות בנו, ולבם חרד לרגעים מאימת המים.

 אכן שטף הרחוב עוד לא נגע בהם, כי המים עודם עוסקים במלאכתם לרדת אל החצר הסמוכה לה אשר היא בקצה האחרון של שיפוע הרחוב. והחצר ההיא עמוקה כשאול, והמים מלאו את כל גדותיה מהמסד עד הטפחות וישימו קץ לחיי כל הנפשות השוכנים בהם. אכן לחצרנו הנז' באתהו שואה פתאומית לא דמוה מראש, כי רצפת בית הזקן שביציע התחתון היא גשר על מי הנהר העוברים תחתיו להחצרות הסמוכים לה, הנהנים מן המים לשתיה ושאר תשמישי בית, וכאשר המים נלחצו תחת הגשר כרגע נבקע הגשר ונהרסה רצפת הבית, ונכנסו המים בכח נורא ואיום ויתערבו עם מי הרחוב ויגברו מאד ויכסו את היציע התחתון כולו. אמו וחמותו של בעל אכסניא שי׳, בחשבם לברוח מן החצר ולהמלט על נפשם, מצאו להותם כי דלת החצר נסגרה מתקופת המים, וחמותו נאחזה בשער ראשה למנעול הפתח ותחנק ותמת שם. וכן קרה גם לאמו. וימותו שניהם כרגע. הזקן ס׳ משה נטבע גם הוא, אכן נמלט באורח פלא, כי הבית אשר נהרסה רצפתה גם הדלת נהדפה ממקומה ובאה תחת רגליו ותגביהו למעלה, באופן כי המים לא הגיעו רק לזקנו ולא חדרו אל פיהו, וימלט. ברוך הפודה והמציל…

כל חכם לב על נקלה יוכל דעת המצוקה ודאבת נפש אשר הוסיפה לו התלאה אשר מצאה לבעל אכסנייתינו בלילה ההיא, אשר בו היו כל משושי לבנו— ועתה הנה הוא וזוגתו תמ״א עטופים בצרתם, אבלי אם קודרי שחוח. וישב שם כל הלילה לשמור את גויות הנטבעות כי אין זולתו בחצר רק אביו הנדכא אשר רק רוח חיים באפיו מפחד לבב אשר דכא לארץ חיתו. במצב רע ואיום כזה עברנו את חצי הלילה הראשונה בבית ידידנו כבוד הרב ר׳ רפאל משה יצ׳׳ו. ובשוב רוחינו קצת אז ידענו חסדי ה׳ ונפלאותיו אשר עשה עמנו להפליא טובה כפולה ומכופלת, כי לו התפללנו בבית אכסניא כי עתה אבדנו ח״ו. ובשגם נחליט שהמים לא יגיע עדינו וגם אנחנו לא נרד להיציע התחתון, אכן פחד ובהלה ומהומה כזאת באישון לילה ואפלה יש בכחם ח״ו להורידינו דומה, כי גרים אנחנו עלי ארץ ולא נדע אנה נלך ובאיזה אופן נמלט. והנס הב׳ היותר גדול, כי לוא יצאנו אחר ערבית ללכת לבית האכסניא כי עתה ח׳׳ו נאבדנו ולא ידע איש מקומינו ונשטפנו עם הזרם הגדול. כי זרם המים הכביר אחרי אשר בא ממורד ההרים עבר ושטף על פני הרחוב שלמטה מבית הכנסת ועשה שמות גדולות נוראות. את גשר האלמלאח שעל פני הנהר הרס ולא הניח בו אבן על אבן. כל החנויות הבנויות מאבן על יד שער האלמלאח עם כל מרכולתם וסחורתם והנמצא בהם נאבדו וחלפו למו כאלו נגוזו במספרים, ולא נודע מהם מאומה עד היום הזה. החצרות אשר פגע בהם בלכתו הלאה הפילם למשואות נצח. בתים שלימים אשר עקרם מיסוד בנינם הציפם על פני מימיו כקליפת אגוז, ויוליכם למקום ציה ואבדון. ודרך הרחוב הזה הוא מעבר דרכנו מבית הכנסת לביתינו, כי לא נדע זולתו, ובזה היתה הסכנה היותר נוראה. מה רבו מעשי חסדיך ה׳.

בעל הגמול והחסד ישלם שכר טוב לאנשי אמת זריזים לעשות חסד ואמת, היקרים המסולאים אנשי הח׳׳ק רק״ק צפרו יכוננה עליון אמן, אשר עטרוה בשם התנא הקדוש הרשב״י זיע״א, אשר לא חסו על גופם ועמלם ויגיעם בלילה ההיא, ואזרו חיל ויקחו בידם כשיל וכילפות ויעלו על גגות הבתים הנטבעים תכף בעת ההפכה ויהרסו את תקרות הבתים וירדו לתוכם להציל הנפשות בעוד רוח חיים בקרבם. וכעשרים נפש הצילו והשיבום לחיים. יגמלם צורם ויהיה מגנם וסתרם.

בחצי לילה האחרונה קמה הסערה לדממה קצת ומאשר חפצנו להתרחק הלאה ממקום ההפכה לבלי שמוע קול מספד נהי תמרורים אשר בכל החצרות אשר שם מת, כי קול הבכי פלח כליותינו ואפס כחנו לסבול עוד, יצאנו כחצות הלילה מבית הרב שי׳ ונצא יחפים ומשוקעי רגל בטיט עד הכרכים ונבוא לחצר רחוקה וגבוהה מאד ונלן שם.

המשך……..

רבי רפאל אהרן בן שמעון והשיטפון בצפרו – תיאורו המרתק

אזי המים שטפונוצפרו - השיטפון 2

בכ״ז אייר של אותה שנה — תר׳׳ן־(1890) היה רבי רפאל אהרן שוב עד ראיה ונוכח באסון מזעזע שקרה בעיר צפרו הסמוכה לפאס. סופת גשם וברד גרמה לשטפון גדול, עקב כך נהר צפרו עלה על כל גדותיו והציף את כל העיר. יהודים רבים נספו ורבי רפאל אהרן ניצל אך בנס. את המאורע המחריד הזה תיאר רבי רפאל אהרן בפרוטרוט בהקדמתו לספר ״עת לכל חפץ״, וכך הם דבריו ותיאורו המלא:

כאור הבקר יום השבת היה יום מר ונמהר. וכשכור מתרונן הלום יין אשר ינפץ בסכלותו את אשר לפניו, ובסור יינו אז ידע מה פעל עליו כוסו רוייה להשחית שכלו ולעשות זר מעשהו, כן הודיע בקר היום את האבדון אשר עשה ליל החולף. רעדה ופלצות אחזונו בהשקיפנו על פני הככר אשר מחוץ לפתח האלמלאח, אשר הורחב גבולו בין לילה, כי כל הבתים והחנויות אשר נהרסו שמו מרחב למבט עין באין מעצור. הככר היה דומה לגיא ההריגה, מלא פגרי בקר וצאן אשר הומתו והובאו סחוב והשלך עם הזרם האיום. גם פגרי אדם נמצאו תוך נחל השטף. גם היה דומה ליער גדול כי נמלא מאילנות רבים אשר עקרו אותם המים בלכתם. וגם המה עזרו לרעה, כי ע״י האילנות האלה נסתמו מקומות רבים אשר הנהר עובר בהם לדרכו, וע״י סכר האילנות נאלצו המים לעלות בגובה על הבתים והחצרות ויכום לרסיסים. אור היום הודיע מספר הנטבעים ויהיו תשעה וארבעים נפש, כולם כמעט צעירי ימים, ה׳ יחונן עפרם. וזאת הוסיפה להגדיל איפת היגון והבכי, מלבד כי הוכפלו צרותינו ביום ההוא, כי תלאת הלילה פעלה על רוח בני העיר פעולה עזה. לקול עלה נדף יחרדו, ואיש אשר יבטא בשפתיו הנה מים— ונסו כמנוסת חרב ואיש את רעהו ידחקו לנוס ולהמלט. ותחרד הקריה לרגעים. ככה היה משפט היום הנורא ההוא ולילו עמו. במספר ירחים אל יבואו עוד.

השמועה הרעה הזאת הגיעה אל עוב״י פאס יע׳׳א כאור בקר יום השבת. ויחרדו ויתעצבו מאד. ומפני קדושת השבת לא עצרו חיל לבוא לראות שבר אחיהם. אך כעבור יום המנוחה חיש קל עפו על כנפי נשרים ויבואו להשתתף בצרתם וגם אוכל הביאו עמהם לתת טרף לכמה נפשות אשר נותרו בלי כל. ישלם ה׳ פעלם. נקל להבין מצב כבוד הרב ר׳ רפאל אבן צור יצ״ו וחרדתו הגדולה על בנו יחידו כאשר הגיעה לאזניו שבר העיר ביום השבת קרש, בטרם ידע מי הנמלט ומי הנלכד. רץ אחר רץ שלח מבני הגויים לקחת את ערובת שלומינו ולא הרגיעו רוחו הטהורה. הן קדושת היום תעצרנו מלכתוב אליו כי תלי׳׳ת חיים אנחנו. וגם בשלוח אליו מחלצות לבוש בנו הידיד יצ״ו לאות כי חי הנהו לא הרוו צמאונו, כי הרצים דחופים בזויי עם ופראים, מותר האדם מן הבהמה אין, והגמגום והדיבור בלעגי שפה בעתות כאל תוסיף תת חרדת לב לאיש הנבהל. וע׳׳כ כאור הבקר יום ראשון הוכרחנו לשלחו אל אביו להשיב נפשו היקר. כן ישמרהו צורו תמיד מפגע ונגע לא יקרב אליו. אמן.

ואני נותרתי לבדי לתנות את שבר בני עמי. כי איככה אעזוב את העיר אשר אכלתי מטובה ואת בעל אכסניית, אשר השביעני פרי חסדיו טובעים בים צרה כזאת ואסע. ואם אסעה האם ייטב לבי? היערב לחם לחכי בעזבי את

ידידי נפשי מרי נפש נאנחים ונאנקים, לוקי כפלים נפש ורכוש יחד? אח לצרה הייתי ועיני כלו מדמעה כל היום ההוא אשר ניתנו לקבורה חנוקי מים המאררים. גם לב הקשה כאבן יתפוצץ מחזות המראה האכזר והמעציב, האיום והמחריד. ארון אחר ארון מובאים בית מועד לכל חי בקול נהי וקינה ומספד תמרורים. בזה האם ושני ילדיה הרכים בין צדיה. בארון הב׳ אב ושני ילדיו. בשלישי וברביעי משפחה שלימה אשר אבד כל זכר לה. ככה היה דבר היום ההוא מן בקר עד לילה.

בעל החסד ישלם שכר מושלם לאחינו היקרים והנכבדים הזריזים במצות חברת גומלי חסדים דק׳׳ק פאס יע״א, אשר באו הנה הם ומנהיגיהם וראשיהם וכל העוסקים עמהם לש״ש ועזרו עזר גדול בחפירת הקברות והוצאת המתים עם בני הח״ק דק״ק צפרו עד אשר הביאו אל המנוחה הנצחית והשכיבו לעפר כל הנעדרים ההמה ביום ההוא. ישלם ה׳ פעלם ומצוה זאת תגן בעדם עדי עד. אמן.

וליום המחרת נהרו כל חו״ר וגדולי ומנהיגי ק״ק פאס יע״א ועטרת מלכם בראשם הרב ר׳ רפאל אבן צור יצ״ו וקשרו מספד מר על האומללים האובדים. ואחרי זאת עזרו אותם בסיוע שיש בו ממש בנדבות גדולות אשר הפרישו ברוח נדיבה להחזיק לב נדכאים. תערב לה׳ פרי צדקתם ותיטב מזבח טוב ועליהם תבוא ברכת טוב. כיר״א.

בסוף השבוע ההוא חזרתי לפאס מוכה ומעונה. כי הטלטול הציק לי עוד. כי חצר בית אכסניא התרועעה מהשטף, וע״כ בעל אכסניא ובניו הלכו באשר יגורו בבית קרוביהם. וגם קצתה נפשי מרוב הטינוף והלכלוך אשר יפיק גועל נפש, כי העבטיט שברחובות העיר לא נתייבש כלל בהיותו מהול ומעורב בשמן. ומובן איך יהיה מצב העובר ברחובות קריה. ולא עצרתי כח לעמוד עוד, ואתפרד מאיש ברית שלומי בעל אכסניא הנז׳ בעינים יורדות נהרי דמעה ואשוב לפאס. ואקוד ואשתחוה לה׳ אשר הגדיל חסדיו עמנו. יהי שמו ברוך ומבורך עדי עד. וכעבור שבועות אחדים אחרי אשר ה׳ הניח לנו מעצבינו ורוגזינו הנ׳׳ל, הודיענו. ידידי הח״ר שלמה יצ׳׳ו כי מנוייה בסודו לעשות זכר לנס הצלתו להדפיס את ספר השירים והפזמונים אשר חיבר מר זקנו הרב הגאון המפורסם כמוהר״ר יעקב אבן צור זצוק״ל הנודע בשם טוב יעב״ץ, וממיטב כספו שלם ישלם כל כסף הדפסתו אם אך אעמוד לעזרתו בהוצאת מחשבתו לפועל ולקבל עלי משרת ההשתדלות להדפיסו, כי מלאכת הדפוס חזון יקר בכל ערי המערב. ובכל לבי נתתי לו את ידי להפיק רצונו באמרי אליו כי גם אנכי אסיר תודה הנני לאלדי ומושיעי, ובמה יתרצה עבד אל אדוניו ומה תודה מידי יקח אם לא להזכיר תהלתו תמיד, ואותה אבקש גם אני. ויהי כאשר הפיק רצון משאלתו זאת ויוסף לחלות כי אספר בהקדמתי כל המעשה והמאורע ההוא. ולבקשתו נעתרתי ואעש כן, כאשר עיני הקורא נעים תחזינה.״

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר