חכמי המערב-שלמה דיין-הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.

״חכם״ יוסף שלוש

מאת: י. בן חגי

ואותו המקל אשר היה צמוד אליו בירושלים לווה אותו גם במרוקו, במקל זה דפק על דלתותיהם של יהודי מרוקו ובקש מהם לקום לעבודת הבורא. הערבים שגרו סמוך לשכונות היהודים התרעמו על היהודי הירושלמי הזה המפריע את שנתם. הלכו השכנים והתלוננו בפני ״הקאיד” הערבי. כשבא הרב שלוש לפניו שאלו משום מה נוהג אתה לדפוק בחצות בדלתותיהם של היהודים, ומפריע על ידי כך את מנוחתם של השכנים המוסלמים? ענה לו: אדוני המושל. מעורר אני את אחי לקום לעבודת הבורא. כלום, אינך סבור שמצווה היא זאת. והקאיד ענה לו. אם לעבודת הבורא אתה מעורר את אחיך לך בדרכך זו גם להבא.

ואכן, מי יודע אם חכם שלוש לא התכוון בדפיקות אלו לעורר את אלה אשר ישנו שנת ישרים בגולה.

בשובו לארץ בשנת 1920 התחיל לעסוק במסחר סת׳׳ם. הוא רכש יחד עם חבר נעוריו הרב עמרם אבורביע רב ראשי של פ״ת את הפירמה הידועה של משה בן נאים אחד היצואנים הראשונים של סת״מ. ומירושלים, שלח לארצות צפון אפריקה ואיטליה ספרי תורה תפילין ומזוזות. ממסחר זה התפרנס בכבוד.

אולם יחד עם זאת, הוא טיפל גם בעניני עדתו, ובית דינו היה ברחוב ובבית. תמיד היה ביתו מלא בעלי דין וסתם יהודים שבאו לשאול בעצתו. אין פלא, איפוא, אם אלה שהטרידוהו בחייו ישבו בשבוע האחרון לפני מותו ולמדו בחדר הסמוך כדי שנשמתו תצא בטהרה יחד עם למוד התורה. כך שלם לו העם שלמענו הקריב את חייו שלא על מנת לקבל פרס.

בשנות חייו האחרונות ראה את כל יעודו בחברה קדישא. נדמה היה שכלו היה קודש לשליחות מצווה זו. ומאחר שהיה פדוי הרי כנהוג אין חייו שייכים לו אלא לצבור, לכלל. כי נהוג במרוקו שעל ״פדוי״ להכנס כחבר ב״חברת רשב״י״ שמטרתה לעסוק בעניני גמ״ח עם המתים והחבר נקרא ״חברי״ ואם עד גיל שתים עשרה שנה התלבש הוא על חשבון הכלל, הרי הוא חייב להחזיר לכלל את אשר קבל ממנו והוא מלא חובה זו בכל נימי נפשו.

עם הכרזת המדינה נעשתה הדרך להר הזיתים משובשת והיתה בחזקת סכנה. אולם הוא לא נרתע ולא חת. נהל מלחמה קשה וחריפה עם המשטרה הבריטית ותבע משמרות כדי ללוות את הלויות. ואף כשהמצב החמיר והלך לא ויתר על תביעתו. ובלויה האחרונה שהיתה מורכבת משיירה גדולה, נפלו קרבנות בהר הזיתים והוא נצל בנס.

ובדידי הווה עובדה. כשנפטר חמי בשנת 1936 הגיעה הלויה עד בית החולים טיכו. משם לקחו את המטה במכונית להר הזיתים. אני לא יכולתי לעלות להר הזיתים מחמת המאורעות, אך הוא עלה עם ״החברים^,׳. שאלתי אותו ״האם אינך חושש לחייך? האם יש בידך נשק?״ באותה שעה נופף את מקלו באויר ואמר אינני מפחד מסתפק אני במקל הזה שבידי.

לפני הפרד החברה קדישא המערבית מהח״ק הספרדית שמש באמונה את עניני העדה הספרדית, ואת המשכורת שהקציבה לו הח״ק העביר לקופת גמ״ח ולרכישת מכונית לח״ק.

אהבתו לעיר העתיקה לא ידעה גבול. בקושי עקרה אותו אשתו בשנת 1938 מהעיר העתיקה. הוא לא רצה להפרד ממנה. ״אני אישן בעיר העתיקה ואת תגורי בעיר החדשה״— אמר לאשתו- כל מי שראה את חכם יוסף שלוש מאותה שנה עד קום המדינה ברחובותיה של העיר החדשה נדמה היה כי הוא אבד את שלותו ומנוחתו. נשמתו רחפה בסמטאותיה המקומרים של העיר העתיקה. ורק גופו הצנום התהלך בעיר חדשה.

בכל שנות מאורעות הדמים היה נכנס לעיר העתיקה ויוצא ממנה והערבים לא הרהיבו עוז בנפשם לנגוע בו לרעה. הוא התהלך חופשי בין שורות הפורעים והמשטרה הבריטית. אף לאחר הכרזת המדינה המשיך במנהגו זה ולא ויתר על בקורו היומי בעיר העתיקה ועל יד הכותל המערבי. ואכן משנת 1938 ועד קום המדינה התפלל ערב ערב בבית הכנסת של רבי אלעזר בן טובו אשר בדרג׳ אל טבונה, וזאת כדי להחזיק במתפללי בית הכנסת לבל יסגר. ואילו עד שנת תרצ״ח 1938 היה קם בחצות לילה ולומד באותו בית כנסת אשר למדו בו כתות של לומדים תהלים, זהר, ועד לת״ח שעסקו בהלכה עד לתפלת השחר. ואת התמיכות שחילק ללומדים בבית הכנסת של רבי אלעזר בן טובו, קבל מיחידי ״חברת חצות״ מקזבלנקה. הכנסות שהיו מוקדשות למטרה זו. כך קשר את הגולה עם ירושלים וכך זיכה את יחידי בית הכנסת של ״חברת חצות״ במצות תמיכה בתלמידי חכמים בירושלים.

כשנפלה העיר העתיקה ותושביה יצאוה, דאג הרב יוסף שלוש לצרכיהם והשתדל להנעים להם את גלותם.

עוד בחייו של חכם יוסף שלוש, התהלכו בקרב תושבי ירושלים המון אגדות ומעשי נסים שנעשו לו בזכות אביו רבי דוד שלוש אשר דאג לבנו יחידו בכל שעת צרה שעברה עליו אם בירושלים אם במרוקו. העם האמין כי היתה לחכם שלוש זכות אבות.

מיום פטירת אביו רבי דוד שלוש נהג בנו לערוך סעודה לתלמידי חכמים שלמדו באותו לילה משניות וזוהר לעלוי נשמתו. בערב מלחמת העולם הראשונה לא היתה לו אפשרות כספית לערוך את הסעודה ואמר לאמו כי יסתפק רק בסעודה ״של כעכים״. בא אביו בחלום ואמר לה, תגידי ליוסף שלא מכספו יערוך לי את הסעודה הוא יקבל ״מנדט״ (המחאות דואר) וממנה יערוך את הסעודה. ואכן באותו יום הלך לבית הדואר ונתקבלה המחאת כסף, דמי שכירות של חצר שהיתה שייכת לאביו במרוקו. בא הביתה ולא ספר את הדבר לאמו. אמרה לו אמו היום קבלת ׳׳מנדט״ אל תכחד ממני, ערוך את הסעודה כדין וכהלכה ואל נא תעשה טובות. ואכן מאותה שנה לא פסק מלערוך מדי שנה בשנה את הסעודה הגדולה ביום פטירת אביו. עד יום פטירתו ואף נכדיו ממשיכים באותה מסורת ועורכים את הסעודה לסבם ולאביהם עד היום.

אגדה מספרת כי בשנת 1922 הלך לשליחות במרוקו מטעם העדה המערבית. בהתקרבו לאחד הכפרים הנדחים ששלטונה של צרפת טרם הגיע אליו, עמדו שודדים להתנפל על השיירה שבה נמצא חכם יוסף שלוש. ושוב בא אביו רבי דוד שלוש בחלום פעמיים לרב אותו הכפר שנמנה בין תלמידיו ואמר לו בני עומד לבוא לכפרך ונמצא בסכנת לסטים השתדל לשלוח שומרים להצילו. הרב התעורר משנתו ושלח לנכבדי הקהל, ויחד הלכו בחצות הלילה למושל הערבי והודיעו לו כי עומד להגיע שליח מארץ ישראל ומן הראוי לשלוח פרשים להצילו מידי השודדים. נעתר להם המושל הערבי ושלח פרשים אשר הצילוהו מידי השודדים.

חכמי המערב-שלמה דיין–הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.

עמוד 380