מורשת יהדות מרוקו

רבי אברהם אלגראנאטי [השני]

מחכמי ורבני איזמיר. תלמידו של הגאון רבי חיים פאלג׳י ורבינו מזכירו בספרו ״נפש חיים״, מערכת השי, אות לד, דף ר״ה ע״א:

ובספרו ״הכתוב לחיים״ מזמור נ״ה דף עה ע״ב.

רבי אברהם אלזרע

איש חסיד וקדוש ופרוש מהבלי העולם. חי בסביבות שנת התק״ס.

מו״ץ בתאפילאלת, הוא חי במאת הששית כי יש כתבים ביד זרעו כה״ר יעקב אלזרע נר״ו וחתומים בהם אבא״ל מסב״ר ושמעתי משם מו״ה מסעוד אביחצירא זצ״ל שר״ת אבא״ל היא אברהם אלזרע ור״ת מסב״ר היא מסעוד בן רוואח ומהר״מ הנז׳ מצאנוהו חי במאה הששית.

מלכי רבנן בערכו

רני אברהם אלחדיף [הראשון]

 הראשון למשפחת אלחדיף בטבריה. נולד ברודוס ועלה מאיזמיר יחד עם רבי חיים אבולעפיה, מחדש הישוב בטבריה. היה השד״ר הראשון אשר יצא מטבריה, בשנת התק״א [1741], כדי לקבוע קופות צדקה למען הישוב החדש. בשנת התפ״ב הוא חתום בספר ׳משה ידבר׳ לרבי משה ישראל מרודוס. בשנת התק״ח [1748] עבר לירושלים וכיהן שם כדיין. בהתקמ״ז [1787] יצא כשד״ר ירושלים לטריפולי ובדרכו חזרה נפטר בארם צובא, בשנת התקנ״ט [1799] ונטמן שם.

ספר טבריה, עמוד 284

רבי אברהם אלחדיף [השני]

נולד בטבריה בשנת התקס״א [1801]. חתום על מסמכים רבים עם שאר חכמי טבריה, בשנים התקפ״א [1821], התר״ט [1849], ־תרי״ז [1867]. נפטר בח׳ באדר ב/ התר״ל [1870] בטבריה ונטמן שם. עליו נאמר [ב׳טובת מראה׳] ש״מעולם לא עבר עליו חצות״ בלא שיהא לומד תורה.

ספר טבריה, עמוד 284

רבי אברהם אליגרי

נולד בשנת ש״ל [1570] בערך בקושטא. נחשב לאחד מחשובי מרביצי התורה. היה מרבניה המפורסמים של העיר קושטא במאה הי"ז. גדולי דורו הרבו לבוא עמו במשא ומתן של הלכה, ותשובותיו שוקעו בספריהם, כמו בספרי הרב בעל ״פני משה״ להגאון רבי משה בנבנשתי, ״מגיד מראשית״ להגאון רבי חיים אלפנדרי הזקן, שאף ערך עמו ויכוח גדול בהלכה מסוימת [סימנים ד-ה]. במחלוקת המפורסמת לענין ״נפיחת הריאה״ שנחלקו בה חכמי העיר איזמיר, רבי עזריה יהושע עם רבי יוסף אישקפפה, ושנטלו בה חלק חכמי שלוניקי וקושטא, נטל בה רבי אברהם מקום מרכזי, ועמד לצידו של רע"י שהקיל וכפי שסברו רוב רבני שלוניקי, כשלעומתם סברו רוב רבני קושטא להחמיר כהרי״א.

ספרו המפורסם הוא א]. ״לב שמח״ על ספר המצוות להרמב״ם, שעיקרו יישוב השגותיו של הרמב״ן, ונדפס לראשונה בקושטא שנת תי"ב ב]. חמישים ושש מתשובותיו נדפסו בשם ״לב שמח״ ח״ב -שאלוניקי תקנ״ג]. מצויים עדיין בכתבי יד כמה וכמה מפסקיו דרשותיו. וכפי שמעיד הרב חיד״א, שראה גם את הגהותיו על ספרי הטור בכתב יד. מהר״א נפטר בשנת תי״ב [1652].

 הספר יצא לאור בשנת פטירתו על יד חתנו, ואלו דבריו: ״אמר לוי טילייו, חתנו של הרב המחבר. היתה עלי יד אדוני ומורי, אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, ביום צוותו אל ביתו אבי השביעני לאמר: זה חסדך אשר תעשה עמדי להיות עיניך פקוחות על כל יגיע כפי אשר טפחתי ורביתי בתורה שבכתב, דרושים לכל חפציהם, ובתורה שבעל פה, בפסקים והלכות להוציאם החוצה לאור הדפוס, ובייחוד ספר זה לב שמח, ידך תהיה בו בראשונה תוך שנתי להדפיסו, שאליו נשאתי נפשי זה ארבעים שנה, ובכל כחי עברתי בארבעה עשר שרשיו, בינותי בעומק דבריו וטעמתי דבש אמדו, ולגלות סתריו שמתי לילות כימים, להסיר מעליו את תלונות המשיגים אשר הם

מלינים עליו, ועל ראשי לעטרת הוד ענדתיהו, סמכתיהו אף תמכתיהו בראיות ראויות מסוגיות התלמוד, אשר על כן לעשות רצוני חפצתי ונזדרזתי תכף ומיד להוציא לאור משפטו״.

גליון "פורה", -שד כה, אלול תשנ״ט

רבי אברהם אוריול [אוריור]

 צדיק נערץ זה אמנם קבור בעיר דאד, אלא שבהיותו שד״ר מארץ ישראל, הגיע כנראה גם לסאלי ושם שהה תקופת מה, לכן סופר כי החדר בו התגורר, הפך למקום מפורסם אליו הגיעו חולים והתרפאו בזכות הצדיק. מסיבה זו כנראה, אנו מוצאים שיהודי סאלי נסעו לקברו בעיר דאד.

הפעלות לשלמה, בערכו

רבי אברהם אוריזה

מרבני מצרים הזכירו הרב ליקוטי יוסף ז״ל צד קס״ב ומסידור המערכה נראה שהיה בדור הרבנים מהר״ר יהודה הכהן ז״ל ומהר״ר מנחם הכהן ומהר״ר יעקב בירב [האחרון], ומהר״ר נתן גוטה ז״ל וסיעתם שאלה היו רבנים מפורסמים במצרים כדמוכחי תשובותיהם, וכולם יתבארו הלאה איש איש על מקומו בעזרת ה׳ יתברך.

טוב מצדם, עמוד 94

רבי אברהם אליעזר הלוי

בן רבי צבי הלוי, נכדו של רבי נתנאל הלוי שהיה רב בפאדובה ובמודינה. בצעירותו עלה אביו לירושלים ונמנה עם חברי מדרש  כנסת ישראל. הבן שימש את החיד״א והיה מתלמידיו המובהקים. יצא בשליחות ירושלים לקהילות גרמניה ואיטליה. בשנת תקס״א הגיע לטריאסטי. חודשים אחדים לפני כן, בי״ב בטבת תק״ס נפטר רב הקהלה רבי רפאל נתן אשכנזי. מילא את מקומו רבי יצחק די קולוניא, אחיו של הגאון הקדוש רבי אברהם, עד שנבחר רבי אברהם אליעזר הלוי. הרביץ תורה ועם תלמידיו היה שד״ל וגדולה היתה זיקתו לרבו זה. עליו כתב שיהיה מתפלפל בעמקות ובחריפות. אבל גם בשכל ישר, ולא לשם פלפול סתם. אדיקותו היתה קפדנית ועם זה ישרה ותמימה. הוא סבל תכופות משגרון, וכדי לא לגרום לביטול תורה, היה מזמן אותנו לפעמים ללמוד בביתו. הוא היה שוכב ביסורים, ואנו היינו סובבים אותו עם ספרי הגמרא שלנו ומסמיכים אותם על המטה׳. הרב הציע לשד״ל להיות רב, אבל שד״ל לא קיבל את הצעתו. אף על פי כן הוא אומר עליו שהיה ׳אסיאתי׳ ורבי אברהם די קולוניה היה מחניף לו ולא העריצו גם לא ׳העריך כראוי את ישרותו גלוית הלב של הירושלמי חסר ההשכלה׳. גירונדי כותב עליו שבטריאסטי ׳תקן שם כמה תקנות טובות׳. לא נשתמר חיבור משלו אבל בספרי חכמי דורו נדפסו כמה מפסקיו. נפטר בי״א בכסליו תקפ״ו [1826].

הוא היה חביב על החרדים בקהילות האשכנזיות. חכמיהן הכירוהו בהיותו שם בשליחות והוסיף להחליף עמהן איגרות ושאלות ותשובות, והוקירוהו גם רבנים ומשכילים בני הדור החדש באיטליה. שיר לכבודו חיבר יוסף יעקב חי טיוולי והדפיסו בספרו דברי שיר. שנים מראשי המדברים בהנהגה הרוחנית של יהודי איטליה, שד״ל ויוסף אלמנצי נרעשו לשמע מותו וכתבו עליו שירי קינה. קינתו שלשד״ל: עד אן בעצמותי, עם תרגום איטלקי, נדפסה בטריאסטי תקפ״ו [באוסף בניהו]; של אלמנצי בבכורי העתים לשנת תקפ״ז. במלאות שלושים לפטירתו קונן עליו יצחק בן אברהם. בסוף השיר ראשי התיבות יג״ן מודגשים ובהם רמז לשמו. אם כן אין ספק שאינו אלא רבי יצחק גואיטה, מגדולי הרבנים בטריאסטי  מחבר שדה יצחק [ליווינו תו״ו] שגירונדי אמר עליו: ׳גדול בחכמת התלמוד ובעושר מופלג׳. השיר נדפס שם בדף בודד.

״אסופות״, ספר ראשון, תשמ״ז, עמודים שא-שב

 רבי אברהם אלכורדי

גאון וצדיק שהיה מגדולי רבני כורדיסטאן בכל הזמנים. נולד בשנת ת״ר [1840] לערך. למד בעיר ארביל עד שהתמנה לרב במקום ושימש שם כ-25 שנה. תלמיד חכם עצום וגדול היה שבקיאותו היתה לפלא בכל חלקי השו״ע בע״פ והגה בעסק התורה בכל רגע בשקיקה רבה. נודע גם כמקובל גדול ובהסתר גדול והיה בקי גם בקבלה מעשית. וכתיבת קמיעים. העמיד תלמידים למאות כשחלקם הוא הסמיך לרבנים ושוחטים וכן תלמידיו היו הגאונים הגדולים רבי יצחק נח ורבי יצחק בראזני זצ״ל.

נפטר בשנת תרע״ח [1918]. כשהוא בן שבעים וחמש בערך. בצוואתו המליץ שיכהן תחתיו רבי יצחק נח זצ״ל.

רבי אברהם אלמאליח

 מרבני מוגאדור שבמרוקו. נדפס ממנו שירים בודדים בספר ״שובע שמחות״.

מלכי רבנן, בערכו

רבי אברהם אלמושנינו

מחכמי ספרד בדור השלושה עשר. מנהיג קהילת אוסקה. נהרג על קידוש ה׳בשנת ה׳רמ״ט [10 בדצמבר 1489]. היה מעורב בחזרתו של המשומד חואן דה-סיודאד ליהדות. כ-20 שנה אחר-כך נשפט בשל כך לפני האינקוויזיציה והועלה על המוקד ואילו בני משפחתו עקרו לסלוניקי. הוליד שני בנים, רבי יוסף ורבי חיים. בתו נישאה לרבי אברהם קומבריאל, מרבני סלוניקי, שאביו רבי יצחק הועלה על המוקד יחד עם רבי אברהם אלמושנינו.

תור הזהב

רבי אברהם אלמושנינו

מרבני ירושלים בראשית המאה הששית ליצירה. הסכים בענין -עזבונות בכ״ח מרחשון תצ״ז, בימי נשיאותו של הרב הגאון רבי אליעזר נחום בעל ספר ״חזון נחום״. וחתומים עמו חבריו הרבנים הגדולים: ישראל מאיר מזרחי, יצחק ערוך, מיוחס בכר שמואל, יהודה בכר עמרם דיואן, יצחק זרחיא אזולאי, עובדיה משה גואקיל, דוד יקותיאל הכהן, מנחם חביב, נסים חייים משה מזרחי, תקנות ירושלים הוצאה א. עמוד כ״ח. ירושלים תר״ב.

יהודי המזרח בא״י, עמוד 78