מורשת יהדות מרוקו

ג. התעודה מארכיון אלצראף בעניין הקדש קרקעות העניים

על פי מכלול הפרסים שהובאו לעיל נוכל עתה להבין לאשורו את עניין התעודה הנדונה מארכיון אלצראף. בשנת 1816 כיהן בתפקיד גזבר העניים ר׳ חיים בן דנאן, בן לאחת המשפחות הידועות במרוקו עוד מדור המגורשים מספרד, קרוב לוודאי אחד מצאצאי שמואל בן סעדיה בן דנאן, שהתקנות הראשונות הידועות לנו בעניין קרקעות העניים הגיעו אלינו בגינו. (54) לצד ר׳ חיים בן דנאן שימש צוות עוזרים. מכוח סמכותו שהוקנתה לו מבית הדין העניק בן דנאן רשות לשני שותפים, יעקב בן כ׳לפון הידוע בשם ן׳ סמאג׳ה ומשה בן סמחון הידוע בשם ן׳ קאביסה,(55)לבנות בית או חנות על חלקת קרקע שנודעה בשם צפאיין, ^– המזקקים, ונראה שהדבר קשור לייצור השמן שנעשה בסמיכות מקום. סמוך ל״מעסרה^– בית הבד, וצ״ל מעצרה, ברבים מעאער. למעתק צ<ס בפי יהודי מרוקו ראה הית׳ 2002, עמי 158 הידועה לשמואל בן דידי״.(58) לא היה זה מעשה של מכירה אלא החכרת הקרקע בלבד, ותמורתה היו אמורים לשלם שתי אוקיות(59) בלבד (לשנה?) לצמיתות. חוכרי הקרקע התנו ״שלא יוכלו אחרים לבא בגבולם כלל״, כלומר שאין הקהילה רשאית באמצעות גזבר העניים לצרף אנשים ״ספים לקרקע המוחכרת. עסקה זו נרשמה במעשה בית דין במיון תקע״ו (1816)

הערת המחבר -54 –  עם משפחת אבן דגאן נמנה ר׳ סעדיה אבן רנאן, המשורר והמדקדק המפורסם שהיה בין המגורשים מספרד בשנת 1492 שגלו למרוקו. עליו ועל בני משפחה זו ראה טולידאנו תרע״א, עמי 26-24; בן נאיים תרצ״א, דף ק ע״ב; עובדיה תשל״ט, א, על פי המפתח, עמי 374-373, ערך ״אבן דנאן״; ב, עמי 91-1; בניהו תשנ״ג, עמי 29-25. בן נאיים תרצ״א, דף לט ע״ב, עובדיה, עמי 274, ובניהו, עמי 39, מזכירים אישים שונים בשם חיים ן׳ דנאן, אבל אין הם זהים לחיים אבן דנאן דנן. וראה דברי בניהו, שם, על הקושי בזיהוי אישים בני משפחה זו.

הערת המחבר 55 – לא מצאתי זכרם במקורות שלפניי. על פייטן (ממוגאדור – העורך) החותם בראשי החרוזות בפיוטיו שלמה קאבישה וכן שלמה כאביסה ראה סויסה תשס״א, עמי 308-303. -.5

הערת המחבר 58 – אף הוא לא מצאתי זכרו במקורות שלפניי. תעשיית השמן פרחה בפאס, ובשנת 1903 היו בה ארבעים בתי בד, שהיו מרוכזים סביב שניים משערי העיר שדרכם הובאו הזיתים מן הכרמים הגדולים שמצפון לעיר ובייחוד מדרומה. ביחס לאותה שנה ולאחריה מצוין, כי הפועלים היו כמעט כולם הרריים מבני שבט בני חסן הסמוך לתיטואן. ראה לה טורנו 1949, עמי 329-328. אך אפשר שבבית הבד המצוי כאן לא רק הבעלים היה יהודי אלא אף הפועלים. על התעסקות יהודי צפרו בתעשיית שמן וזיתים עוד מן המאה ה־15 ראה עובדיה תשל״ו, עמי 125.

 הערת המחבר 59 – אוּקִיָה (רבים אַואַק) הוא מטבע כסף מעיקרו שנודע גם בשם דִרְהָם (רבים: דראהם). ראה לה טורנו 1949, עמי 283. ערך 10 אוקיות בתקופה הנדונה היה מתק'אל אחד. ראה בנטוב תשב״ו, עמי תמב; עובדיה תשל״ה, א, עמי 439.

חוכרי הקרקע התנו ״שלא יוכלו אחרים לבא בגבולם כלל״, כלומר שאין הקהילה רשאית באמצעות גזבר העניים לצרף אנשים נוספים לקרקע המוחכרת. עסקה זו נרשמה במעשה בית דין בסיון תקע״ו (1816) בחתימת הדיינים רפאל אהרן מונסונייגו ופתחיה סירירו, שני חכמים בני משפחות מפורסמות בפאס.(60 )

הערת המחבר 60 – ר׳ רפאל אהרן מונסונייגו חי בשנים 1840-1760. ראה עליו בן נאיים תרצ״א, דף קה ע״ב׳, עובדיה תשל״ט, א, עמי 310 311; תדגי תשנ״ד, על פי המפתח, עמי 203, בערבו. לא מצאתי זכרו של פתחיה סירירו בספרים הנדפסים הידועים לי. על אישים אחרים ממשפחות מונסונייגו וסירירו ראה עובדיה תשל״ט, א, עמי 335-329; בניהו תשנ״ג, עמי 45-40 ועל פי המפתח, עמי 194.

לאחר זמן, ב־1820, מכרו השותפים הנ״ל את הבית שבנו לאדם בשם שאול בן דוד ויוסף(61) תמורת חמישים מת׳קאלים" במכירה גמורה וחלוטה, תוך התעלמות מן העובדה שהקרקע הייתה אך מוחכרת להם על ידי גזבר העניים. הבעלים החדש חדל אפוא לשלם את דמי החכירה השנתיים. בינתיים נפטר הבעלים החדש וגזברי העניים (שמותיהם לא. צוינו) – שנוכחו לדעת כי קופח חלק העניים על ידי כך – פנו אל בית הדין בתביעה לחייב את יורשי הבעלים החדש ואת השותפים הראשונים לשלם את דמי החכירה בעבור כל השנים שחלפו ולא שולם בעבורן, וכן להתחייב לשלם את דמי החכירה כסדרם מכאן ולהבא. בבית הדין הושגה פשרה, שלפיה ישלמו יורשי הבעלים החדש את דמי החכירה ואף יוסיפו עוד סכום תמורת חלק העניים בבית, כלומר דמי החכירה השנתיים לעתיד, והבית יהא רכושם המוחלט. פשרה זו קיבלה את אישור ר׳ חיים הצרפתי וכן את הסכמת נגיד הקהילה באותם הימים, שהיה אמור לפקח על ניהול נכון של נכסי העניים על ידי גזברי העניים.

הערת המחבר 61 – ויוסף = בן יוסף. הוו אינה וו החיבור העברית או הערבית אלא ״בן״ הברברית, בדומה לשם אוחנה שפירושו ״בן חנה״. שם המשפחה הוא אפוא ״בן דוד ויוסף״. משפחה הקיימת עד היום. תודתי לידידיי פרופי יוסף שיטרית והרב ד"ר משה עמאר, שהאירו עיניי בעניין זה.

כל הפרשה מובאת במסמך הנדון מחודש כסלו תר״ד (סוף 1853), בהקשר לחלוקת הרכוש הנ״ל בין יורשי שאול בן דוד ויוסף – בתו הצעירה, שהייתה אמורה להינשא לאדם בשם אברהם בן דוד הכהן, ואחיה יעקב ושלמה – ובהקשר למכירת הנכס לאדם אחר בשם שלמה בן יהודה המכונה בורוס. בינתיים עלה ערך הבית והוא נמכר עתה במחיר של 112 מת׳קאלים, בעוד שבמכירה הראשונה משלושת השותפים לשאול בן דוד ויוסף נמכר במחיר של 50 מת׳קאלים בלבד(קשה לשער שהשינוי היה רק בשל פיחות של המטבע). המסמך הסופי נחתם על ידי הדיין ידידיה מונסונייגו, בנו של ר׳ רפאל אהרן הנ״ל, ואתו ר׳ יצחק בן שמול, והובאו בו הנוסחים של כל מעשי בית הדין הנ״ל. למעשה האקט המשפטי האחרון אינו קשור כלל לעניין גזבר העניים, אבל לצורך התיעוד המלא של אקט זה הביא הדיין ידידיה מונסונייגו את השתלשלות הבעלות על אותה חלקת קרקע, ומחמת כך הגיעה לידינו עדות חשובה על פעילותו של מוסד גזבר העניים בקהילת פאם במחצית הראשונה של המאה ה-19.

על כל פנים, המסמך שלפנינו מעיד על בעיות שנתעוררו בניהול התקין וההוגן של הקדשי הקרקעות בעבור העניים, ומלמד כי נפתחה דרך למכירת הקרקעות תוך הפרה גמורה של תקנות הראשונים. דבר זה עולה גם משתי תעודות מצפרו משנת תרב״ד(1864) תרסי׳א (1901). בתעודות אלה ניתנת למעשה אפשרות לכל אדם לקנות את קרקע העניים, אלא שעליו להתחייב לשלם את הפדיון המגיע להם.