מורשת יהדות מרוקו

דרך פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל

כלל גדול הוא בכל מערכת משפטית שהעדים יהיו אנשים מהימנים. אך האינקויזיציה לא העמידה סייגים בנוגע לטיבם של עדיה. כעדים יכלו לשמש קרוביו של הנאשם, וביניהם אף הקרובים לו קרבה יתירה. האינקויזיציה קיבלה את עדותם של בנים נגד הוריהם, אחים ואחיות איש נגד רעהו, נשים העידו נגד בעליהן ובעלים נגד נשותיהם. מחוץ לתחום הקרבה המשפחתית נמצא שהעידו משרתים ומשרתות, עבדים ושפחות נגד אדוניהם, וסתם פשוטי־עם מדרגות נמוכות ביותר: אנשים שתוארו על־ידי הסניגוריה, ואין האינקויזיציה דוחה תיאורים אלה, כשיכורים ופרוצות! רועי צאן ובקר! עניים מרודים המוכנים בעד פת־לחם אפילו לבוא ולהעיד כדעת הסניגוריה. עדויותיהם של הללו נתקבלו על דעת בית־הדין ממש בעדויותיהם של חשובים ונכבדים. כולם היו שוים וראויים לשמש עדים מהימנים (testigos fidedignos ) מסתבר שחומרתו של המעשה, שעליו נשפטו הנתבעים לדין, היא ששיכנעה את האינקויזיציה שאין לבדוק בציציותיהם של העדים. כל אדם יכול להיות להלכה ולמעשה עד למעשי־כפירה, ובמיוחד פשוטי־העם מסוגם של משרתים ועבדים, שייתכן כי אדוניהם לא נזהרו מהם בשעה שקיימו מצוות, או שסמכו על מסירותם ונאמנותם. יש להדגיש ולומר שאותם משרתים שהעידו נגד אדוניהם בקיאים היו ביותר בדיני ישראל, כדרכם של משרתים בבתי ישראל, וידיעתם שלהם מהי מצוה יהודית ומהו מנהג יהודי היא שסייעה לאינקויזיציה בפעולתה. ואין בדבר זה כדי לגרוע כלום ממידת ידיעתם של שופטי האינקויזיציה, מומחיה וחוקריה בענינים אלה. הדעת נותנת שהללו גם כיונו בשאלותיהם את המעידים הללו, הגם שהַכְוָנָה זו אינה יוצאת כדבר ודאי מן הרשום בתיקי הנאשמים כעדויות. לפי לשונה אמנם כתובה העדות בלשון נסתר, אבל היא עוברת לתיאור דברים בלשון של דו־שיח או הבאות דברים כפי שיצאו מפי הנאשם, ודרך־כתיבה זו, אף־על־פי שיכולה להצביע על סיכום, אין בו בסיכום זה כדי להטיל דופי בדרך גבייתן של העדויות.

מעצם החובה שהיתה מוטלת על כל אחד להעיד לפני האינקויזיציה על־דבר כפירה נתעוררו ודאי בעיות, ואין קו האינקויזיציה ברור לחלוטין בדבר היחס לחובה זו. כבר צוין לעיל שמצאנו במשפחות אנוסים שבעל העיד נגד אשתו(ואשה נגד בעלה), אבל במקרים רבים של נישואי־תערובת בין בנות אנוסים לבעלים ממוצא נוצרי טהור אין אנו מוצאים את הבעלים מעידים נגד נשותיהם. והרי זה תימה: כלום לא ידעו או ראו או לא שמו לב למעשיהן של נשותיהם ? בסדרי החברה הנהוגים בספרד אין להניח כלל שלא ראו במעשים אלה, ולעתים אף נמצא בעדויות שונות דברים שהבעל הזהיר את אשתו על מעשיה או אף הכה אותה על כך. אין ספק שהאינקויזיציה ידעה להבחין היטב בין מעשים למעשים, וכאמור לא נתכוונה אלא לפעול בשטח ההתיהדות בלי לפגוע בבעלים הנוצרים עצמם, כמסייעים לכופרים. אף נמצא שבעל נכנס בשלב מסוים במשפט אשתו לפעול למען אשתו בגיוס עדי־הגנה, בתיאור מעשי־שנאה לנאשמת, בהזמת עדי־תביעה, וכיוצא בהם. אבל נראה מתוך המשפטים כאילו כניסתם האישית לסיוע במשפט היא בשלב שבו נתחוור לו לבעל שיש סיכוי כלשהו להצלת אשתו, ואין גם להכחיש שהללו ובניהם הם שעמדו מאחורי מערכת־הסניגוריה, והם שסייעו לה בתהום פעולתה בבית־הדין.

במשפטים שערך בית־הדין בסיאודד ריאל באנוסי עיר זו נמצא אותו נזקק לסוג מיוחד של עדים-שותפים לקיומן של מצוות תורת משה. השאלה בעינה עומדת: מהו הקריטריון לבחירתם של שותפים אלה דוקא כעדים לצרכי האינקויזיציה ? בחינת מעשיו ודרכו של אחד השותפים־העדים האלה יש בה כדי ללמדנו על גורמי הזדקקות זו. אין כל ספק שעדים אלה הצטיינו מלכתחילה במסירת עדויות נגד קרוביהם. אמנם כפעילים במסגרת האינקויזיציה עלינו לשייכם למעמד העדים, אלא שנוטפת כאן בחינה חשובה הן של היותם מעורים ביותר בחייה של עדת אנוסי סיאודד ריאל והן של מהימנות דבריהם על דעת בית־הדין ויחס האמון כלפיהם מצד האינקויזיציה! מהימנות זו חייבה מסירות בלתי־רגילה, וללא גבול ממש, לכל מה שהאינקויזיציה יצגה ושאפה להשיג. אותם יש לראות כסוכניה-מודיעיה של האינקויזיציה שבלעדיהם ספק אם בית־הדין שקם בסיאודד ריאל יכול היה לפעול באותה יעילות ולברר את טיב מעשיהם של הנתבעים לדין. מן הראוי לציין שהללו פעולתם היתה בימים שבהם ישב בית־הדין בסיאודז־ ריאל (בשנות 1485-1483). לאחר־מכן לא נמצא עדות משלהם במשפטיהם של אנוסי סיאודד ריאל שנערכו בטולידו, אלא אם הם חוזרים לימי 1485-1483 או לימים הקודמים להם. עובדה זו היא המורה שפעולתם לאחר אותה שנה אולי נפסקה, אפשר משום שנודעו לציבור האנוסים, אך מסתבר משום שבטל הצורך בהם.

בסיאודד ריאל נזקקה האינקויזיציה לשני עדים מסוג זה. האחד היה פרנאן פאלקון! והשני-פרנאנדו די טרוחיליו, מי שהיה רבם של אנוסים-בורחים מפרעות 1474 בסיאודד ריאל אל פלמה הסמוכה לקורדובה. על הראשון יש לומר שאין משפט שנערך בסיאודד ריאל בשנות 1485-1483 שלא שימש בו עד, או בתפקיד כלשהו, או שלא הובאו בו דבריו. לעתים מסתפק רשם המשפט בהערה קצרה: ״פרנאן פאלקון העיד ואמר…׳/ ואין הוא ממשיך בהרשמת דבריו או בהעתקתם, מתוך ידיעה והנחה ברורות, שכל שעד זה אומר ידוע הוא ומקובל על דעת בית־־הדין. לעתים נמצא עדות קצרה מפיו על פלוני ״.,.שהוא יהודי לכל דבר״, ודברים אלה הספיקו לבית הדין. ועל אף העובדה שנמצא שנתבעים שונים עלה בידם לטעון נגדו כעד, היתה עדותו מקובלת על דעת בית־הדין כמהימנה, והסניגוריה לא היה בכוחה להזימה. למעשה, כל דין שבו שימש פרנאן פאלקון כעד יצא דינו של הנתבע לחובה בדין. פרנאן פאלקון איש סיאודד ריאל היה, והעיד נגד אביו־מולידו ואמר עליו שכל האמור בתביעה הוא אמת ויש להוסיף על האמור בתביעה אלף מונים,״ ומעורה היה בחיי האנוסים בעירו ומכיר כל אחד ואחד בעדה זו ויודע את מידת דבקותו של כל אחד ואחד מהם בתורת משה. ואילו פרנאנדו די טרוחיליו, אשד איננו יודעים דבר על מוצאו, אלא שהיה כנראה מטרוחיליו, היה כאמור רבם של אנוסים־פליטים בפלמה. הוא שימש את האינקויזיציה כמומר, בן דוד ראשון לשמד, שפתח לפני בית־דין זה את צפונות דרך חייהם של אנוסים רבים ששבו ליהדות. הד מעשיו היה כל־כך גדול, שעצם השמועה על בואו לסיאודד ריאל, סמוך לראשית פעולתה של האעינקויזיציה בעיר זו, היה בה כדי להבריח אנוסים רבים מן העיר.