מורשת יהדות מרוקו

והנה עוד דוגמאות : בדיון בהנהלת הסוכנות בפברואר 1954 אמר יהודה ברגינסקי :

נודע לי שרופא האמון במרוקו – ד"ר מתן קובע את גודל היחידה המשפחתית הרשאית לעלות ללא שום קשר לבעיות בריאותיות. ד"ר מתן אומר "הארץ אינה יכולה לקלוט עכשיו….ולכן צריך להחמיר". הוא – ד"ר מתן קובע את היחידה המשפחתית שהעולה יכול לפרנס…אם יש לו ארבעה ילדים – מעכב את עלייתו של האיש, מפני שלפי דבריו, לא יוכל עולה זה להרוויח לקיומם של ארבעה ילדים.

בפברואר 1953 אמר ד"ר שיבא, שאין להעלות ארצה ילדה שהייתה חולה בגזזת, משום שהיא תהפוך כאן למקרי סוציאלי ; שכן ילדה חסרת שערות לא תוכל למצוא חתן.

על הפירוש הרחב, שנתן משרד הבריאות לחוקי הסלקציה, אמר יצחק רפאל : "הפירוש הרחב שניתן לחוקי הסלקציה על ידי משרד הבריאות, הוא פירוש חבלני. בתקנות הסלקציה מנובמבר 1951 נקבע, כי 80% מכלל העלייה מצפון אפריקה תהיה עד גיל 35, ו-20% מעל גיל זה, ובתנאי שיהיו נלווים למפרנס. לכן אישר ראש מחלקת העלייה במרוקו, זאב חקלאי, לעלייה 80% עד גיל 35 מכלל מכסת העלייה המאושרת למרוקו – ואילו ד"ר מתן אליעזר אישר בחשבו על פי משפחה, כלומר פחות מ-20% " זקנים "שעברו את גיל 35. הפער בין שני החישובים עולה ממכתבו של ד"ר מתן לד"ר שטרנברג, מנהל אגף השירות לעולה, בפברואר 1953 :

קיים ויכוח ביני לבין חקלאי, חקלאי דורש ש-20% זקנים מעל גיל 35 יבוצע מכלל הגלות, ואילו אני מקפיד על 20% מכלל המשפחה. כמו כן אינני מאשר עליית הורים בני 50 אשר שלחו את ילדיהם בעליית הנוער ומבקשים להצטרף אליהם.

ד"ר מתן גאה אפוא ב "מסירותו להפריד בין הורים לבניהם…יחסם של ד"ר שיבא וד"ר מתן לעלייה ממרוקו מתבהר עוד יותר מחליפת מכתבים ביניהם, בדצמבר 1952 כותב מתן לשיבא :

הצהרות כגון זו של שרת החוץ, היום קראתי עליה בעיתון המקומי שהדפיס באותיות קידוש לבנה בעמוד הראשון, בדבר אפשרות של עלייה המונית של יהודי מרוקו – מביאות רק הפרעות ולחץ מיותר בעבודת הסלקציה…..עבדך הנאמן שמייצג את העלייה הסלקטיבית זקוק יהיה לתמיכה ועידוד מהארץ ולא להיפך, די לחץ יהיה עלי החל מחקלאי – מנהל מחלקת העלייה במרוקו – וגמור באותו יהודי המסכן שחיכה לבוא המשיח ולקיבוץ גלויות והנה – פרדוקס – יהודי ישראל אינם נותנים לו לעלות..היה בטוח שאני דרבר (דמגוג) ומנוול עד הסוף.

וד"ר שיבא עונה לו :

לידיעתך אנו מתקרבים ל-20.000 מחוסרי עבודה, גשם אין – היום ירד קצת – משכורת לעובדים משלמים בפיגור רב….הפשעים המבוצעים על ידי אחינו בני ישראל מתרבים….לכן העיקרון של הסלקציה בעינו עומד.

מוזר ! ממתי אחראי משרד הבריאות על המצב הכלכלי בארץ? ומדוע לא קיים בו רגש אחריות שכזה כאשר מדובר בעליית יהודי אירופה?

מכתב אישי נוסף, שכתב ד"ר מתן לד"ר שיבא בסוף מרץ 1953, מדגיש " אחריות זו :

" זוהי בעיקר עלייה של מקרים סוציאליים – ההדגשה במקור – וזה לוקסוס לקבל אנשים כאלה, כאשר האבטלה הגיעה כבר ל-40.000! מה לעשות ולי אין "לב יהודי" ואינני מצטער– ההדגשה במקור – על כך. אני מנסה להיות ולחשוב כאזרח פשוט". ד"ר שולמית טייב, הקפדה יתרה על כללי הסלקציה.

במכתב לד"ר שיבא היא מציינת, שגם בשנת 1951 הקפידה על סלקציה רפואית ואישרה לעלייה רק בריאים – אף שהיהודים בתוניס קראו לה "אנטישמית". במכתב התשובה כותב לה ד"ר שיבא :

אני מציין בסיפוק רב שאת שומרת נאמנות לקו שהתוונו בעת ביקורך בארץ……………..ואני בטוח שכיום יבינו שבכך אנו מקפידים הקפדה בשבע עיניים. אנו מונעים צרות מאת העולים והרס כלכלי מאת המדינה.

את השיטה המתוחכמת ביותר למניעת עליית יהדות מרוקו המציא הרופא האמון, ד"ר מתן : שיטת "שב ואל תעשה", מאחר שלא ניתן היה להעלות אף לא יהודי אחד ללא חתימת הרופא האמון על כרטיסו הרפואי, לפיכך "לא היה לו זמן" לחתום על תיקים רפואיים.

כשביקר במרוקו ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, שאל את ד"ר מתן מדוע אינו בודק מועמדים ואינו חותם על תיקים רפואיים, ועל כך ענה לו הרופא :

"סבורני שכל היהודים פה לוקים במחלות ממחלות שונות ואין כל טעם לערוך להם בדיקות רפואיות….אני חושב שאין להעלותם לישראל. הם אינם יודעים ואינם יכולים לעבוד וכל תועלת לא תצמח מהם"

על כך אמר ברגינסקי : "היה ברור לי שלפנינו אויב ויש להפסיק מיד את פעולתו".

במרץ 1953 סיים ד"ר שיבא את תפקידו כמנהל הכללי של משרד הבריאות, לאחר שקבע והשריש את מדיניות משרד הבריאות כלפי העלייה מצפון אפריקה ; אך ד"ר בטיש שהחליפו המשיך את מדיניותו.

בשנים 1951 – 1952, מילא את תפקיד שר הבריאות יוסף בורג ; ובשנים 1952 – 1955 – יוסף סרלין. עמדות שני השרים היו פסיביות, ומשתי סיבות משלימות : גם הם תמכו בסלקציה זו; ומאחר שמדיניותם זו בוצעה על ידי ד"ר שיבא הדומיננטי, לא מצאו מקום להיות אקטיביים יותר. יוסף בורג לא הסכים להתראיין, בטוענו שאין לו מה לתרום בעניין הסלקציה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ראה: הסלקציה-חיים מלכה-1998-עמ'142-139