מורשת יהדות מרוקו

בניגוד למסתייגים מובהקים מיהודי ארצות האסלאם, כמו לדוגמה נחום גולדמן, יו״ר הנהלת הסוכנות, שהתנגד להעלאתם של יהודים ׳ילידים׳ ואף הביע תמיכה בהוצאת יהודים מסוימים מהמדינה, הגיעו בעלי הגישה המשלבת למסקנות אחרות.

הערת המחבר: גולדמן גילה שהוא התנגד מאז ומתמיד לעלייה ההמונית. להערכתו היא נוצרה רק בגלל התעמולה של בן-גוריון. ׳זו הייתה קטסטרופה […]. היום, גם בן־גוריון מתנגד לעלייה גדולה׳. הירידה לא הפחידה אותו. לו יכול, אמר גולדמן, הוא היה בוחר 100,000 יהודים ושולח אותם בחזרה לארצות גלויותיהם.

קול ראה בחיוב את העלייה הגדולה. ברור היה לו שגידול דמוגרפי חיוני למדינה מסיבות ביטחוניות וכלכליות. הוא גם הבין שיהודי צפון אפריקה הם כמעט המאגר האחרון לעלייה המונית. עם זאת, בהנחה שהם עתידים לעלות, הוא חשש מהמרקם החברתי שעתיד להיווצר בארץ. ׳כבר כיום יש גלות בארץ ישראל […] הארץ תיהפך לארץ של לבאנט׳. במדיניות הסלקציה הייתה גלומה בעיניו הנוסחה שתביא לגידול דמוגרפי בלי לאבד את הצביון התרבותי הייחודי של היישוב בארץ ואת זיקתו לעולם המערבי.

העלאת הנוער תחילה, לפני המשפחה כולה, יכלה להמעיט את החשש מ׳לוונטיניזציה׳ – השתלטות תרבות מזרחית. קול הזכיר זאת כאשר דנו בפעם הראשונה על תכנית הסלקציה. ׳אם נעלה תחילה את החלק הצעיר – נוכל לטפל בו, וללמד אותו ולהכין אותו שיהיה לנו בעזר לקבלת המשפחות. אם לאו – אנו עלולים לטבוע בים של לבנטיניות׳.

הערת המחבר: לעמדה זו, שראתה בחיוב את עליית הנוער שמוציאה את הנערים ממשפחותיהם, היה שותף גם יוספטל, בעל הגישה המסתייגת. הוא טען שנערים עולים לא יכלו להתחנך בתוך משפחותיהם (הנהלת הסוכנות, 9.7.1953).

 על פי קול עליית הצעירים תחילה, בלא הוריהם, תקל את שילובם במסגרת התרבותית של היישוב הוותיק. קול הדגיש את השוני בין העלייה ההמונית לעלייה מצפון אפריקה. העולים מתימן ומעיראק, ׳שבאו יחד אבות על נשיהם ובניהם הגדולים והקטנים […] ממשיכים לחיות בכפרים ובמעברות בצורת חיים דומה לזו של ארצות מוצאם […] קיים חיץ בין היהודים הללו לישוב הותיק׳. לעומת זאת ׳אם רוצים אנו לתכנן כראוי את עליית יהודי מרוקו ושאר ארצות צפון אפריקה בעתיד […] האין דרך טובה מזו מאשר להציל תחילה את הילדים ואת בני הנוער בגיל 16-10 שנה […] להעלותם אלינו […] לגאלם מרגשי נחיתות, להרחיקם מבערות [״.] לחנכם בדפוסי יצירה והבנה הדדית׳. לדעת קול חינוך הדור הצעיר יסלק את המחיצות העדתיות שכבר החלו להיווצר בארץ.^, קול האמין שאם רק יחונכו נערים צעירים אלו, בגיל ההתבגרות, במסגרת עליית הנוער, הם יעוצבו כך שיתאימו יותר לדימוי החלוצי והמערבי שהיה ליישוב בעיני עצמו. מוסדות עליית הנוער היו ממוקמים כעילית ההתיישבותית של המדינה והמדריכים היו חלק מאותה התיישבות, אנשי היישוב הוותיק, הציוני, החלוצי והמערבי. לכשיבואו ההורים יוכלו נערים ׳מתורבתים׳ אלו להורות להם את אורח החיים הנכון בארצם החדשה. ההורים, שכונו בפיהם של אנשי החינוך ׳דור המדבר' אולי לא ייקלטו לגמרי, אך בוודאי לא יאיימו על דמותה התרבותית של המדינה. כך תיעשה האוכלוסייה, שיהיה בה שיעור גבוה של יוצאי ארצות אסיה ואפריקה, פנינה תרבותית מערבית בלב הלוונט.

על פי גישה זו נועדה הסלקציה לתת עדיפות לעלייתם של נבחרים. אלה יעברו סוציאליזציה מהירה ויאמצו את ערכי התרבות הישראלית החדשה. עלייה כזו של צעירים בלא הורים, רבנים ונושאי התרבות בארץ המוצא, תביא להתנערות מהירה ומלאה יותר מתוכני התרבות של יהודי צפון אפריקה וממאפייניה והצעירים העולים, שתרבות הוותיקים תוטמע בהם, יובילו לסוציאליזציה של הוריהם. הצעירים הם שיקלטו את ההורים ובהיותם ותיקים בארץ יצליחו גם להשפיע עליהם תרבותית. השפעה זו הוטלה אמנם בספק, אך לא היה ספק בכך שצעירים אלה לא יהיו נתונים להשפעת הוריהם, שידבקו בתרבות ארץ מוצאם. לאחר שייעלם ׳דור המדבר׳ תישאר החברה הישראלית נקייה מתרבות ׳לוונטינית׳.

כך יושגו כמה מטרות: העלייה לא תופסק, המדינה תמשיך להגדיל את אוכלוסייתה, אך התרבות תישאר חלוצית ומערבית.

מניעיה של מדיניות העלייה הסלקטיבית והמטרות שרצו יוזמיה להשיג היו מגוונים. הם הושפעו מהמצב הכלכלי הקשה ומקריסת מערכת הקליטה, מהרצון להיבנות בעזרת הבאת ידיים עובדות, מתפיסת עולם שדגלה בעיצובו של ׳יהודי חדש׳ ומחשש מהצפת המדינה ביהודים מארצות האסלאם.

התגובה הציבורית לשינוי במדיניות העלייה

העלייה החופשית הייתה אחת מססמאותיה של התנועה הציונית במאבק על הקמת המדינה. התפיסה הציונית ראתה בארץ ישראל מקלט לעם היהודי והעלייה הסלקטיבית הייתה סטייה מהקו האידאולוגי הזה. אמנם עוד בתקופת העלייה ההמונית רבו הקולות שקראו להגבלת עלייה ואף הוטלו הגבלות בפועל במקומות שונים, אולם ההחלטות של נובמבר 1951 היו ההכרזה הרשמית הראשונה על מדיניות של הגבלת עלייה. בתקופת העלייה ההמונית חששו מצדדי הגבלת העלייה להביע את דעתם בפומבי. החרדה מדעת הקהל התומכת בעלייה הייתה מוחשית. אשר על כן עצמתה של התגובה הציבורית על החלטות הסלקציה מעניינת במיוחד.

כאשר התקבלה מדיניות הסלקציה וההחלטה התפרסמה ברבים היו התגובות מתונות למדי. העייפות הציבורית מהעלייה ההמונית נתנה את אותותיה. עם זאת מפתיעה ההתייחסות המועטה בעיתונים הנפוצים להחלטה, שכבר אז נתפסה כשינוי מדיניות העלייה החופשית.

הערות המחבר: שגב, הישראלים, עמי 142; הכהן, עולים בסערה, עמי 100. גם בתקופת העלייה הסלקטיבית נחשבה העלייה ליפרה קדושה׳. שרת ציין שבמאי 1954 רצתה מפלגת חרות, כדי להתגרות במפא״י, לחייב את הממשלה לחדש את העלייה מצפון אפריקה. חברי מפא״י לא היו מעזים להביע התנגדות פומבית לעלייה. בתגובה, כדי להפיל את הצעת חרות בלי שתואשם ב׳מעילה בקודשי, הגישה מפא״י הצעה עם סעיף הקשור לעלייה (שרת, יומן אישי, ב, עמי 487).

            בעת שהתנהלו הדיונים בהנהלת הסוכנות הובעה לא אחת דאגה לנוכח האפשרות שהמדיניות החדשה תפורסם כמו שהיא, כלומר היה חשש מדעת הקהל. אחת הטקטיקות שננקטו הייתה לא לנקוב במספר העולים המיועדים להגיע ב־120,000,1952 איש, מכיוון שהמספר היה קטן מדי. ראו למשל את דברי מלך נוי, סגן יו״ר הסוכנות, פרוטוקול הנהלת הסוכנות, 5.11.1951 (לעיל, הערה 50).