מורשת יהדות מרוקו

המעבר למדינה לא היה קל כל עיקר. עקירת אדם מביתו וממשפחתו לא היתה דבר שבשיגרה, בפרט בימים ההם שבהם לא היה מוכר מושג הניידות החברתית או הסביבתית שלא בדרך כיבוש. יחד עם מוחמד היגרו (מכאן ששנת 622 נחשבת לשנת ההיג'רה} רעיו ומאמיניו הקרובים, אלה שקראנו להם הזצחאבה, ושנועדו לתהילת עולם בהמשך דרכם. הם גם הרכיבו את השורה, המועצה, אשר ייעצה למוחמד והיתה לעזר לידו, וממנה יצאו גם כמה מחזורים מיורשיו, כגון אבו-בכר (המכונה ״הצדיק״), שהיה גם אבי עאישה, אשתו הצעירה והאהובה של מוחמד_; עלי – בן דודו וחתנו מאז שנשא את בתו פאטמה_; ועומר, גדול מייסדי האימפריה האסלאמית. חוץ מן הכבודה נשואת הפנים הזאת, היו לא מעט מתושבי מדינה שהתאסלמו ותמכו במוחמד, והם נקראו האנצאר (תומכים), שם שמוסב עד היום באורח סמלי לתומכי קבוצות אסלאמיות, בדרך כלל יסודניות, כמו אנצאר אל-אסלאם על גבול עיראק-איראן, שמובלעתם חוסלה על-ידי האמריקנים בתחילת מלחמת עיראק ב-2003 ומשם הם נפוצו לכל עבר. בעוד אשר האנצאר גם כן הגיעו לנקודות זכות בחסדי תמיכתם בנביא האסלאם, האחרים, שהיססו או פסחו על שתי הסעיפים, כונו בשם גנאי אל-מונאפיקון (הצבועים – אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר). במקומות שונים באסלאם היסודני בימינו, התומכים והמתנגדים לזרמים אלה ולשיטות האלימות שלהם, ממויינים עדיין בטרמינולוגיה ההיא, עם כל ההסברים והפרשנויות הנלווים. המושג היג'רה עצמו, מילה שגורה ופשוטה כביכול, הפכה אף היא לטעונה משמעות עבור כמה מגדולי היסודנים האסלאמיים בדורנו. כי המעבר ממצב נרדף למצב שליט, לא נראה על ידם רק כהתגוננות, הישרדות או שיפור תנאי הקיום, אלא כאקט רצוני של מוחמד להגר מן הסביבה הג'אהלית של מכה, לבנות סביבה מוסלמית למהדרין, ולהשתמש בה כמקפצה לכבוש את ארצות הג'אהיליה ולהכניע אותן.

ההיג׳רה היתה גם סמל להתחלה חדשה עבור מוחמד, חצי-האי ערב והערבים שבו, משעה שהיא בישרה את תחילתו של האסלאם וסופה של הגא׳היליה. אשר על כן, שנת 622, לפי הלוח הירחי, נחשבת לתחילת מניין השנים המוסלמי, ממש כפי שהספירה הנוצרית נמדדת מלידתו של ישוע. אלא שבהיות הלוח המוסלמי בלתי מותאם ללוח השמשי, חגי האסלאם ומועדיו נעים סביב כל השנה, והשנה המוסלמית הנה בה 360 יום קבועים (30 כפול 12), ללא עיבור או התאמה. לכן, נזקקים ללוחות סינכרוניים לחישוב התאמתם של תאריכים נוצריים למוסלמיים, שהרי תוספת מכנית של 622 שנה לחישוב תאריכים כלליים איננה מספקת. בז׳רגון של היסודנים הקשוחים, היג׳רה הפכה לאנטי-תזה ולאנטי-דוט לג׳אהיליה. אם קצה נפשך באווירה ג׳אהילית מחניקה, כפי שלדידם המצב ברוב מדינות האסלאם כיום, אזי כל שיש לעשותו הוא להגר ממנה, פיזית ממש, כמעשה הנביא, או כמעשה אנצאר אל-אסלאם או אנשי אל-קאעידה, ולתקוף אותה מבחוץ עד להכנעתה, או להגר ממנה נפשית, כפי שהאחים המוסלמים במצרים עושים, ולהמתין לשעת כושר כדי לשוב ולהסתער על החברה שבשוליה הם חיים. קבוצה קיצונית כזו במצרים בשנות ה-70, שהתהדרה בשם ״קבוצת התכפיר וההגירה״, משמע שהטילה בחברה את חטא הכפירה ודרשה להגר ממנה כתרופה, נלחמה במשטר עד שחוסלה. היא פשוט נטלה את דבריו כפשוטם של מנהיגם הנערץ סייד קוטב, ראש וראשון להוגים היסודנים החדשים, וביקשה לבצעם במציאות גם במחיר הקרבה עצמית ללא תוחלת. מכל מקום, לאחר ההיג׳רה והתארגנות מוחמד ואנשיו בשלטון העיר, ולאחר שהשיגרה החדשה התבססה על אספקת פתרונות אד-הוק לבעיות השעה על ידי התגלויות חדשות לבקרים, פנה מוחמד לשתי בעיות קרדינאליות שהטרידו אותו: שאלת היהודים במדינה, שהיו למיעוט בלתי נשלט למרות כל מאמציו לאלפם, וסוגיית מדיניות החוץ האגרסיבית מחוץ למדינה, שרק בה יכול היה לפרוץ את מעגליה הצרים של עירו ולפרוש כנפיים במרחב. חשבונו עם היהודים התארך, לאחר שחיסל את נוכחותם בעיר, ושולב במדיניות החוץ שלו. משמע, לא רק את מדינה רצה יודנריץ, אלא את כלל חצי-האי ערב, ולכך הוא החליט להתמסר בכל ליבו.

תחילה לסוגיה הפנימית, דהיינו להתנגשות בין מוחמד המהגר לבין יהודי המקום העשירים, הרבים והוותיקים. בבואו הוא מצא את נווה המדבר מיושב על-ידי חקלאים יהודים מגדלי תמרים, שהיו גם הם מאורגנים בשבטים והיוו את רוב האוכלוסייה. הגדולים בשבטיהם היו בנו קורייזה, בנו נדיר ובנו קאינוקע, שהראשונים שבהם כונו ״בני כוהנים״¡כאהנאן), אולי על שום ייחוסם בעת גלותם בימי בית שני. לצידם גרו במקום שתי קבוצות שבטים עובדי אלילים, אשר ישחקו תפקיד בולט בהיסטוריה האסלאמית לאחר מכן, והן: בנו עווס ובנו ח׳זרג' שעוד נשמע עליהן. בעבור המאבק בין קבוצות השבטים, שבו נקטו גם היהודים עמדה לצד זה או אחר, הוזמן מוחמד לתווך ולהשכין שלום במדינה; אך הואיל והיהודים לא נכללו ברובם בהסדרי השלום הללו, וגם לא נטלו חלק במשא ומתן שהביא את מוחמד לעיר, הם גם לא היו עתידים להיות מוגנים על ידם, למרות שיש רגליים לסברה כי עצם התאסלמותם של עובדי אלילים רבים עוד בטרם בוא מוחמד לעיר, ורבים עוד יותר לאחר בואו, היתה קשורה ביחסים התקינים ומלאי ההערכה ששררו בין היהודים לבין השבטים עובדי האלילים. התאסלמותם של הפגאנים, אם כן, היתה מעין קבלה של כמה מן הערכים והאמונות שהם קלטו משכניהם היהודים מזה מאות בשנים. אלא שבבוא מוחמד כשליט המוכר של העיר, מטבע הדברים היה שירצה בציותם של כלל תושביה, וככל שרב מספר תומכיו מבין הפגאנים שהתאסלמו( הׁאנצאר), כך גבר לחצו גם על היהודים, בעלי העמדות וההשפעה בעיר, שיסורו אף הם למשמעתו. והנה במקום שיילכו אחריו כפי שצפה, בפרט אחרי הוויתורים הרעיוניים מרחיקי הלכת שעשה למענם, הם הרבו ללעוג לו ולהקטין בערך נבואותיו וחידושיו, שלא ראו בהם יותר מאשר העלאת גרה של סיפורים, רעיונות והתגלויות תנ״כיים שהם היטיבו ממנו להכיר. אשר על כן, לבד מן האינטרסים הכלכליים הכבירים שהיו לו בהשתלטותו על נכסי היהודים הסוררים, לא עמדו בפני מוחמד אלא שלוש אפשרויות: האחת, לאסלם אותם תחת לחץ, מאחר שרובם דחו את חיזוריו לאסלום בדרכי נועם¡ השנייה, לברוח על נפשם למקומות אחרים בחצי-האי, שם תשיגם ידו מאוחר יותר_; והשלישית, להכות אותם לפי חרב, במסע נקמה, שסופו בטבח שהאיסלאם נושא כחטוטרת על גבו מאז.