מורשת יהדות מרוקו

המערבים 11

מחנה ישראל

הבית נבנה בשלב הראשון להקמת השכונה, והוא אחד הראשונים בה. לבית חצרות פנימיות, בור מים ומערך קימורים וקשתות המתחברים כחצובה למרכז התקרה. בשנת 1982 רכשה משפחת רינת את הבית ממשפחת חובה, חיים ושרה, שהגיעו לשכונה ב־1949 מטורקיה. מר חובה עבד במלון המלך דוד. באותו בית התגוררה גם משפחת צדיק, יוסף ורשל, דיירים מוגנים של ״עמידר״. הם פינו את האגף שלהם בבית עוד קודם לכן. משפחת רינת רכשה את זכויות הבעלות, לרבות חלק גדול מהמבנה שהיה הרוס ואטום ולא היה בשימוש.

הם שיפצו את הבניין שיפוץ יסודי תוך שמירה קפדנית על אופיו המקורי, לרבות השארת האבנים המקוריות של הכתלים החיצוניים והפנימיים וחשיפת רצפת האבן המקורית שכוסתה במרצפות פשוטות של 20×20. בור המים הושאר וכוסה בדלת ברזל, וגם הגפן העתיקה המשתרגת לקומה השנייה מתוך החצר הפנימית נותרה במקומה.

המערבים 12

הבניין נבנה בשלב הראשון להקמת השכונה, בשנות ה־60 למאה ה־19. סת־אילני דניאל, נוצרייה ערירית, התגוררה בדירה בקומת הקרקע עם אחותה. היא נולדה בסוף המאה ה־18 והתגוררה שם עד פטירתה בגיל גבורות ב־1960. היא הייתה בין היחידים (עם עפיפי לורנצו, מבית לורנצו שברחוב אגרון 24, ראו להלן) שלא עזבו את השכונה, גם בעיצומה של מלחמת העצמאות, כאשר ננטש האזור לחלוטין. אחותה של סת-אילני הלכה לבקר את אחיה בעיר העתיקה סמוך לפני המלחמה ולא יכלה לשוב לשטח הישראלי. היא הייתה בין מי שסייעו רבות לעולים ולפליטים החוזרים. בעיצומה של המלחמה אספה עם עפיפי לורנצו רהיטים וציוד מהבתים ומהחנויות הנטושים של הנוצרים ושל המוסלמים וחילקה לנזקקים. למחייתה גידלה יונים על הגג, ייבשה פרחים ועיטרה בהם גלויות ברכה ושנה טובה ומכרה למנזרים. לאחר מות סת־אילני חזרה הדירה לרשות ״עמידר״. סת־אילני נפטרה ערירית וללא קרובים בישראל. הבית נמכר באותה שנה למשפחת קונטנטה יעקב וצפורה. צפורה היא בתם של אבסטדו פרלה ושל מורנו שהתגוררו בבית מספר 4.

מעל דירת סת־אילני התגוררו רות ויצחק אוהב־עמי, שהגיעו לשכונה ב־1950 בסיועו של קרובם יחיאל הנ״ל. באותה קומה התגוררה גם משפחת קאופמן שהוזכרה לעיל. רות ובעלה הגיעו לשכונה בשנת 1951. לארץ הגיעה רות, עם הוריה בשנת 1933 מגרמניה דרך מצרים בהיותה בת שנתיים וחצי לאחר שנסו מאימת הנאצים. רות שימשה בארץ אחות בשירות ההגנה ולאחר מכן בצה״ל. בעלה יצחק היה ממוצא תימני ועבד ב״המקשר״ ואח׳׳כ ב׳׳אגד״. ילדיה אלון ועידו נולדו בשכונה. בתה הבכורה אסתר נולדה ברחוב מתתיהו. דירת משפחת קאופמן שבקומה השנייה נמכרה ב־1960 למשפחת כהן, שמאי ושושנה, שהגיעו מאירן ב־1950.

בית הכולל ־ המערבים 13

בית זה הוא מהמבנים הראשונים, אולי הראשון שבהם, ואחד משני המבנים הגדולים שנבנו בשלב המוקדם לפיתוח השכונה, בתקופה שבין 1865 ל־1879, לפי מפת וילסון. הבניין יוחד לכולל המערבים, והיו בו בית מחסה ובית מדרש. במקורו נבנה בשלוש קומות. הבניין הוקדש לכולל המערבים על ידי גברת רחל די תאבת שעזרה ברכישתו ובעזרתו של הגביר שלמה אבושדיד. שני לוחות קיר בבניין מציינים את שמות התורמים ואת סיפור רכישת החצר והבניין לכולל. הבית נודע גם כ״חצר רבי מאיר עובדיה״.

מראשית המאה ה־20 התגוררה בבניין משפחת משפחת קרוצ׳י, נגרים אומנים שהגיעו ממוגדור, עם הסב ועם אחות האב פריחה, כשם אשתו. ב־1948 נטשה אותו המשפחה, חזרה אליו לאחר מלחמת העצמאות ושבה להתגורר בו עד שלהי שנות ה״50. הצטרפו אליהם לאחר מכן קרוביהם: סולטנה, הרווקה היפה, המוזרה והמסתורית, ואחיה יהושוע ואשתו אסתר שהיו זוג ערירים. האב ניהל והחזיק בית כנסת בקומה השנייה שהשקיף לעבר מאפיית סטאקלף הנוצרי. (עם בריחתו של זה במלחמת העצמאות הייתה המאפייה למאפיית הירשלר. כיום מבנה זה סגור.) בית הכנסת בבניין החליף את בית הכנסת הנודע של הרדב״ש שנשרף ונבנה עם ייסוד השכונה ועמד מול הרחובות דוד המלך ודוד בן שמעון של היום. בבית כנסת זה התפללה גם משפחת שטרן, האב ושני בניו, הידועים כבעלי האכסניה ברחוב ממילא 83 לשעבר שהתאכסן בה תאודור הרצל ב־1898. בשנות ה־30 התגוררו שם גם משפחת בואנוס ואחרים, ומסוף שנות ה־40 וה־50 הצטרפו אליהם עולים.

הבולט ביותר מבני משפחת קרוצ׳י הוא יוסף קרוצ׳י, כיום בן תשעים ושתיים, המתגורר בבית אבות ״משען״ שברחוב גמלא בירושלים. דמותו קשורה קשר בל יינתק לתולדות השכונה, מיום הגיעו בשלהי העשור השני של המאה הזו עד פטירת הוריו בשלהי שנות ה־50. הוא עשה את עבודות הנגרות בביתו של המופתי הירושלמי שבשיח ג׳ראח ובבניין מלון פאלאס לשעבר הסמוך לשכונה והמשמש כיום משרד המסחר והתעשייה. כיום, לאחר שיפוצו ובנייתו מחדש, ממוקם בבניין זה המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה.