מורשת יהדות מרוקו

לכאורה, קרב השמדה אחרון זה נגד היהודים לא היה צריך כלל להתארע, אלא אם כן ניקח בחשבון את מצוקתו הפסיכולוגית העצומה של מוחמד, אשר בנוסף להטלת סמכותו על העיר ולצרכים של מדיניות החוץ שלו שחייבה קרבות וניצחונות, היה צריך להתמודד עם המסר השמיימי של היהודים. הם הרי היטיבו להכיר מסר זה יותר ממנו, ולכן לעולם יקראו תיגר על בשורתו ונבואתו, אלא אם כן יחסלם הוא תחילה. בתנאים הטוטאליים של המלחמה והניצחון בימים ההם, אי אפשר היה לחפש ולמצוא פשרה בינו לבין היהודים, כי אם לא ינצחם הוא, הם יקומו עליו ויערערו את בסיס שליחותו והנהגתו. בשעת המצור של בני מכה על מדינה ב-627, הידוע כמלחמת התעלה, הגם שבני קורייזה סייעו בחפירת תעלת ההגנה על העיר, הם הואשמו במשא ומתן עם המכאים, ואם כי לבסוף הם נותרו נייטראלים, היה די בכך להטיח כי היה חטא בלבבם, כי בגדו וכי תקעו סכין בגבו של מוחמד, סטריאוטיפ שלא נפטרו ממנו היהודים עד ימינו. ישנן אפילו מסורות המאשימות את אחד מבני נדיר הגולים כבעל רעיון התעלה שכמעט התיש את כוחו של מוחמד. לכן, סמיכות הפרשיות בין הסתלקותם של הצרים על העיר לבין התנפלותו של מוחמד על בנו קורייזה. הוא צר עליהם 25 יום, ורק משכלו תקוותיהם, הם הציעו להיכנע על-פי התקדים של אחיהם בנו נדיר, ולצידם פעלו לא מעטים מבני השבטים הערביים שהיו שכניהם, כדי להשיג הסדר מן הסוג הזה. אך מררתו של מוחמד היתה בשיא התפרצותה והוא מאן לכל ויתור או למחווה של רחמים. במוסרו את ההכרעה לידי אחד מחסידיו, הוא משך, כביכול, את ידו מן הזוועה המתרקמת לבוא, אך המתווך הבין את כוונת מוחמד ופסק להוציא להורג את כל הבוגרים היהודים ולמכור לעבדות את נשיהם וילדיהם ששרדו.

כל הבוגרים היהודים נערפו בכיכר העיר(מספר הראשים שהותזו נאמד בין 600 ל-900), ממש כפי שהפועלים בשמו של מוחמד עושים כיום בבני הערובה המערביים שהם חוטפים בנבכי בגדאד, פלוג׳ה, איסלמבאד או קנדהאר. גופותיהם הושלכו לתעלות שנחפרו בעיר, ממש כבימי באבי יאר. אך הזוועה ההיא, לא זו בלבד שאין ממשלה אסלאמית שבושה בה, אלא הפכה לתקדים למעשיו הראויים לחיקוי של נביא האסלאס, ולכן אצים לחקותו מוסלמים רבים גם בימינו, מרוצחי החמא״ס ועד לפושעי האיסלאמיקזה שעשו שַמות במגדלי התאומים, בפנטגון, ובחוצותיה של ישראל. בכל המקרים עלזו והתרוננו ההמונים ברחוב המוסלמי, ומי שנתפס כמטיף מוסר לבני אמונתו על פעלם, נימק את ביקורתו לא בנלוזותה המוסרית של הפעולה לעצמה, אלא ב״נזקים הנגרמים לשמו הטוב של האסלאם״. כאז, כאשר הרצח ההמוני הזה הוסיף ליוקרתו של מוחמד בחצי-האי ערב, כן היום בן־לאדן, יאסין, נצראללה ומוחמד עטא, הטובלים בדם את ידיהם, הפכו לגיבורים לאומיים ודתיים אצל המוני המוסלמים. מכל מקום, לאחר הרצח הזה נותרו רק יהודים בודדים במדינה וגם הם ידחקו החוצה ברבות הימים. עורמתו של מוחמד לא ידעה קץ: גם כאשר משלחת של יהודי ח׳ייבר הוזמנה אליו למדינה למשא ומתן על עתידם, הליווי המוסלמי שנשלח להביאם ניצל את העובדה שהם באו ללא נשק, פנה נגדם ושחטם. כתוצאה מכך, יצאו יהודי ח׳ייבר לכרות בריתות עם שבטים אחרים למקרה של התקפה כוללת עליהם. אך ב-628 נחרץ גורלם. לאחר שנסיונו של מוחמד להשתלט על עיר הולדתו מכה עלה בתוהו(ראה להלן), הוא התיר לבני צבאו המושפלים להפנות את זעמם נגד יהודי ח׳ייבר ולעשות בהם שפטים. הם נלחמו בעוז להגנתם ואילצו את המוסלמים להילחם ממבצר למבצר ולרכוש לצידם את בעלי בריתם של היהודים, עד שהכריעום. אולם, בעוד אשר לבני נדיר, שנגדם היה לו חשבון ארוך, לא הותיר כל ברירה אלא להיכחד בחרב, לבני ח׳ייבר המקוריים הוא מצא נוסחה חדשה ומשפילה (הד׳ימה, ראה להלן), שגם היא תהפוך לתקדים בטיפול המוסלמים ביהודים בדורות הבאים.

תמורת בטחונם האישי והמשך החזקת ביתם ושאר רכושם, חוייבו יהודי ח׳ייבר למסור את מחצית תבואת תמריהם לקופת האומה המוסלמית. מיד לאחריהם הוכנעו יהודים בנאות מדבר נוספים וחוייבו לאותו הסדר. פרשנויות מאוחרות טוענות כי הסדרים אלה היו בתוקף רק כל עוד השליט המוסלמי חפץ בכך, ולזה כנראה כוונו כרוזיהם של אנשי החמא״ס במהלך האינתיפאדה הראשונה (1992-1987), שקראו לפלשתינים לזכור כי ״הגיעה שעתה של ח׳ייבר״. מן הסתם לא התכוונו להקל על היחס ליהודים שאותם הם תיעבו ונגדם הם התקוממו, אלא דווקא תבעו להכניע את היהודים ולגבות מהם מסים כבדים ומשפילים כבימי ח׳ייבר. אלא שלא ניתנה להם הזדמנות להוציא כוונותיהם אל הפועל, ומוטב שכך. בימי הח׳ליף עומר (44-634) גורשו כל יהודי חיג׳אז, ונראה ששליט זה, שנחשב לנדיב ויעיל, דווקא קבע תקדים אכזרי זה של גירוש היהודים. מכל מקום, מאורעות כבירים אלה, שבהם נקבעה לעולם עוצמת המוסלמים ונגזרה לעד חולשת היהודים ונחיתותם, יעמדו שוב כעבור 1300 שנה כאבן נגף ביישוב הסיכסוך בינינו לבין הערבים. שכן, אין מאורעות הרקע הללו מאפשרים למוסלמים לקבל את תהפוכת הגורל כמציאות המעמידה את היהודים הנלוזים ההם, רדופי הנביא וקרבנותיו, כשווי ערך ומעמד לאומתו של אללה, לא כל שכן כמנצחיה, חזור ונצח, במלחמות רבות. מכל מקום, לאחר נפילת ח׳ייבר בידי מוחמד גדלה עוצמתו והאדירה יוקרתו, עד כי גם שאר הערים, כמו מכה וטאיף, יפלו תחת מרותו, שבטים רבים, קרובים ורחוקים, יסורו למשמעתו, והוא יפרוש כנפיו על פני אזורים רבים והולכים של חצי-האי. הכנעתם ושיעבודם של יהודים ונוצרים גם בתימן ובשאר אזורי חצי-האי, הולידו גם את מושג הג׳יזיה (מס), שלכתחילה כוון למס על היבול, כמו ההסדר עם יהודי ח׳ייבר, אך לבסוף קודש על ידי הפסוק בקוראן (סורה 9:29) שהאיץ במוסלמים להילחם באנשי הספר (יהודים ונוצרים) עד אשר ישלמו את הג׳יזיה ויושפלו. במילים אחרות, הלא-מוסלם היה אמור להישלט על-ידי המוסלם ולשלם לו מס, כפי שנקבע על-ידי מוחמד עצמו.

قَاتِلُواْ الَّذِينَ لاَ يُؤْمِنُونَ بِاللّهِ وَلاَ بِالْيَوْمِ الآخِرِ وَلاَ يُحَرِّمُونَ مَا حَرَّمَ اللّهُ وَرَسُولُهُ وَلاَ يَدِينُونَ دِينَ الْحَقِّ مِنَ الَّذِينَ أُوتُواْ الْكِتَابَ حَتَّى يُعْطُواْ الْجِزْيَةَ عَن يَدٍ وَهُمْ صَاغِرُونَ

הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוהיו ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את ג'יזיה במו ידיהם, בעודם מושפלים

מושפלים : כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים – אהל אלד'ימה –

הנה כי כן, משימתו של מוחמד בחצי-האי ערב הוכתרה בהצלחה כבירה, לא מעט בזכות קיצוץ כנפיהם של היהודים, שמהם הוא חשש יותר מכול. כאשר לא יכול לשכנעם, הוא ניסה להכניעם, אחר כך לדחקם, לגרשם ולהשמידם. וככל שהוקטנה קומתם והם הוסרו מן הדרך, כך רוממה דמותו והוא עלה על דרך המלך. מכאן העוינות הטבועה בהיסטוריה האסלאמית בינם לבינו, ומכאן עוצמת האיבה ליהודים שנותרה במלוא חדותה גם עם חלוף מאות השנים. אבל, כאמור, מוחמד היה טרוד בימי מדינה גם בביצור שלטונו, ובעיקר בהשגת דריסת רגל בעיר הולדתו. לאחר קרבות בדר ואוּחוּד, ובפרט לאחר מערכת התעלה, שבה השתמש כעילה לחיסול יהדות מדינה, הוא נרגע בראותו שהעיר מגובשת סביבו ואין לו עוד אויבים מאחורי גבו. בסידרת בריתות עם מנהיגי שבטים, הוא מרחיב את תחום שלטונו עד כי הוא מקיף את חיגיאז כולה, פרט למכה, בבת עינו. מכה היא עיקר תכליתו, משום שהיה בה מקדש הכעבה, שמשעה שמוחמד הבין שאיננו יכול ללחום נגדו למרות, או שמא משום, היותו משכן לאלילים המקומיים: אל-לאת, אל-עוזה ואל-מנאת, הוא חייב לחבקו ולאמצו כמרכז האמונה. דרכו היתה דידקטית ושיטתית, פשוטה ושובה לב. במקום לטעון שהוא מייסד דת חדשה עם עקרונות משלה, הוא עמד על כך שהיתה סדרה ארוכה של נביאים בכל דור ודור, ומעולם היה צורך חוזר לשלוח נביא חדש ושליח האל לאנושות כדי לתקן עיוותים שהיו. והפעם, הואיל והיהודים המאוסים, שכבר יצא קצפו עליהם, היו גדולי המעוותים והראשונים שבהם, ולאחריהם הנוצרים שגם הם סטו מן הדרך, בא שליחו האחרון של אללה, מוחמד, כדי ליישר את ההדורים ולהשיב את מהלך החיים והאנושות לתקנו. משמע, שהוא לא התיימר לבנות, נדבך על גבי נדבך, תפיסת עולם חדשה, או לחבר טקסט דתי קדוש עם משנה סדורה לדתו ולחוקותיה, אלא להתייחס לחומר דתי שהיה ידוע לו ושנרכש משמיעה ולא מלימוד, ולסדר אותו בדרך שתשבה את ליבם התם של תושבי ערב.